1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (75)

ד"ה "ביום השמיני עצרת" (2)

כ"ו שבט ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

ניגנו 'פייטל ניגון'.

כל שבוע אנחנו לומדים ניגון. זה היה פייטל-ניגון – ניגון פייטל לוין. היו בנעויל שלשה אחים לוין, אחד מהם הוא פייטל – הבן שלו, בנימין, היה בעל התפלה הראשון בכפר, גם לו יש ניגון.

בפעם הקודמת התחלנו את המאמר של שמיני עצרת. בהתחלה הוא אומר שיש ארבעה זמנים עיקריים של חדש תשרי – ר"ה, יו"כ, חג הסוכות, שמיני עצרת – ואמרנו שכתוב שהם גם כנגד י-ה-ו-ה. מי שרוצה לראות זאת יותר מפורט ומוסבר – יש שער "לב שמח" בסוד הוי' ליראיו, ששם מוסבר מבנה זה קצת באריכות. הוספנו פעם קודמת שבין כל שתי בחינות יש ממוצע. בין ראש השנה ליום כיפור יש את עשרת ימי תשובה – בחינת בפני עצמה. בין יום כיפור לסוכות יש ארבעה ימים שהם גם בחינה – ארבעה ימים שיש בהם החזרת פנים בפנים, ענין שלם בקבלה, והם עצמם כנגד י-ה-ו-ה. אחר כך, בין סוכות לשמיני עצרת, יש את הושענא-רבה, יום השביעי של סוכות, שהוא המלכות דז"א (כמו כוונת האתרוג, שאינו המלכות העיקרית אלא המלכות דז"א), עטרת היסוד. כל אחת מהבחינות שבאמצע הן בחינות של דעת, המחברת בין המדרגות. עשרת ימי תשובה, "דרשו הוי' בהמצאו", הם על דרך דעת-עליון שבין חכמה לבינה, בין ר"ה ליום כיפור. עוד פרט שלא הסברנו פעם קודמת, שבר"ה יש שני ימים, ומפורש באר"י שהם כנגד קוצו של י ו-י (שניהם יחד י). יום כיפור הוא "לפני הוי' תטהרו" – המשכה מעתיקא שמאירה באמא עילאה, כל טהרה היא באמא. סוכות, "זמן שמחתנו", הוא "נתת שמחה בלבי" – המשכת מוחין מאמא, שמחה, שיאירו בלב, בז"א, על ידי מקיפי הסוכה וארבעת המינים שממשיכים אותם בפנימיות. מה שמחבר את המקור באמא ללב הוא דעת תחתון. עשרת ימי תשובה, "דרשו הוי' בהמצאו", "בכל לבי דרשתיך" – דרישה – הם דעת עליון. "בכל לבי דרשתיך" הוא הכותרת של קונטרס ההתבוננות, שער היחוד של אדמו"ר האמצעי (כפי שהתניא מבוסס על "כי קרוב אליך"). ארבעת הימים בין יו"כ לסוכות הם על דרך דעת תחתון, שמחברת את המוחין ללב. עטרת היסוד היא עוד בחינה של דעת – בברית מגלים את העטרה, כדי שיוכל להתקיים "והאדם ידע את חוה אשתו", הדעת שמחברת בין זו"נ, בין המדות למלכות. המלכות היא עולם הדבור או המציאות בכלל. המלכות היא שקולטת – בתפלת הגשם – את כל השפע ביסוד הנוקבא. בתפלת הגשם מתחילים לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם", ויש ווארט של הבעל שם טוב שה' משיב את הרוחניות (של כל חדש תשרי) ומוריד גשמיות. הגשמיות היא מלכות. נקרא עצרת, לשון מלכות – "זה יעצור בעמי". אם כן, יש כאן מבנה מאד יפה של כל החדש, והוא מוסבר בפרק "לב שמח" בסוד הוי' ליראיו.

הגענו שהוא התחיל להסביר מה ההבדל בין נשמות למלאכים, והוא אומר שבנשמות יש שתי בחינות – שרש הנשמה למעלה, שנקרא ישראל, אותיות לי-ראש, ויש את הארת הנשמה שיורדת להתלבש בגוף למטה, ונקראת יעקב, י-עקב. דווקא בין שתי הבחינות האלה יש מלאכים – ווארט מאד חשוב. כל המלאכים הם בעצם ממוצע – שבאופן אופטימאלי הוא ממוצע המחבר – בין שרש הנשמה להארת הנשמה המלובשת בגוף, בין ישראל ליעקב. תמיד אומרים שיש את את השרש ואת ההארה, אבל החידוש הוא שיש את המלאכים מחברים באמצע.

נמשיך לקרוא:

והנה ארז"ל חביבין ישראל ממלאכי השרת כו' דאין מה"ש אומרים שירה עד שישראל אומרים תחלה [זה סוד החשמל – קודם המלאכים ב"חש", שותקים להקשיב איך אנחנו אומרים שירה, ואז הם "מל", מדברים את השירה שלהם. אז אנחנו גבוהים יותר מהמלאכים.], וצ"ל והלא הנשמות מקבלים סיוע בעבודתם ממלאכים [המלאכים עוזרים לנו לעבוד את ה'.] וכמו [כל בקר, כשעוד מעט הולכים להתפלל,] בברכות ק"ש מה שקודם ק"ש, דק"ש הוא שירת הנשמות [יש ענין גדול מאד בחסידות, שגם מוסבר אצלנו, שכל התפלה היא ארבע מדרגות שירה. תפלה בגימטריא שירה. מתחילים מפסוקי דזמרה, שירת הנבראים, שעיקרה פרק קמ"ח. כתוב באשכבתא דרבי שבימים האחרונים של הרבי רש"ב, כשלא יכול היה לומר את כל התפלה, אמר בפסד"ז "אשרי" ופרק קמ"ח, שבו בעיקר מפורטת שירת כל הנבראים לה'. כתוב בפירוש, אדה"ז אומר בלקו"ת, שלפני שתקנו את פסד"ז אמרו "פרק שירה", מה שכל נברא שר לה' – התפלה מתחילה בשירת הנבראים. אחר כך ברכת יוצר, שמתארת את אמירת "קדוש" ו"ברוך" של המלאכים, נקראת שירת המלאכים. גם הברכה השניה של ק"ש היא באותו היכל – היכל האהבה – היא גם שירת המלאכים. אח"כ קריאת שמע – ובעיקר הפסוק הראשון – היא שירת הנשמות. פשיטא ששירת הנשמות למעלה משירת המלאכים, אך כדי להגיע אליה צריכים את ההכנה – אמירת שירת המלאכים והתבוננות בה. הייתי חושב ששמו"ע היא עוד שירה, אבל כתוב שהשירה האחרונה היא יג מדות הרחמים – שירת א-ל, שה' עצמו מתעטף בטלית, עובר לפני התבה ומתפלל (כפי שנקרא בקרוב בתורה). תפלת שמו"ע היא המשך שירת הנשמות, שלנו, ומדות הרחמים הן מה שה' שר.  מענין שאף שזו השירה של ה' היא נקראת שירת א-ל, שיר א-ל, אותיות ישראל. כמו שיש לנו מצוה להתדמות לה', "והלכת בדרכיו", כך כאשר ה' עובר לפני התבה הוא מתדמה אלינו – לובש טלית וכו' – והוא בעצמו שיר א-ל אותיות ישראל (במדרגה יותר גבוה). אף על פי ששירת הנשמות גבוהה משירת המלאכים זקוקים לסיוע המלאכים.] הנה קודם לזה הוא ברכות ק"ש [ומדבר בעיקר על הברכה הראשונה, ברכת יוצר.] ואומרים קדוש שהוא שירת השרפים [ושירת האופנים וחיות הקדש, "ברוך", וביחד קוראים להכל שירת המלאיכם.] שזה מסייע לנשמות בעבודתם [מה הקושיא כאן? כתוב שקודם אנחנו שרים את השיר שלנו ורק אחר כך המלאכים שרים. כאן הפוך, קודם שרים את השירה שלהם בתפלה – לסייע לנו – ורק אחר כך אנחנו שרים את השירה שלנו. זה גם ווארט מענין בעבודה, שלפעמים אדם צריך לשיר שירה של מישהו אחר. כתוב שאין נביא רשאי לנבאות נבואה של מישהו אחר – זו עבירה שחייבים עליה מיתה. אבל לשיר, לפעמים יורדים לשיר שירה של מישהו אחר וזה מסייע לי לשיר את השירה שלי אחר כך. אנחנו אומרים איתם "קדוש קדוש קדוש" – משתתפים בשירה שלהם, שרים אותה. יש בכלל כמה פירושים מהו פרק שירה – אם הם עצמם שרים, או שזה שרש החיות והנבראים ששרים, או שאנחנו מזדהים איתם, מתקשרים לניצוץ שלהם, ואנחנו שרים. בסדר התפלה פשיטא שאנחנו שרים, וגם אומרים להם "הללו" – אומרים להם לשיר. הכל אנחנו שרים – מתחילים לשיר עם הנבראים, אחר כך עולים לשיר עם המלאכים ואז מגיעים לשירה העצמית שלנו, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".] אך הענין הוא דנשמות הן למעלה מהמלאכים ועל כן שירת הנשמות גם כן קודם לשירת המלאכים [שהם לא יכולים לשיר לפני שאנחנו שרים. אך מדובר על הנשמות בשרש.], רק נשמות המלובשות בגוף מפני שהגוף מסתיר על הנשמה שבזה יש יתרון למלאכים שאין בהם גוף המסתיר [אנחנו למטה בבור, ירדנו מאגרא רמה לבירא עמיקתא – בור הוא בית סהר – אנחנו בתוך הגוף, ואז המלאך, שבעצם הוא למטה ממני, מסתכל עלי מלמעלה כי הוא לא בבור, ואז יש לו מעלה על גבי.], על כן הנשמות למטה צריכות סיוע מהמלאכים [לפי המשל שאמרנו, שאנחנו בבור – בית סהר – כתוב "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" וצריכים סיוע, מישהו שיושיט יד. כמו שכתוב שחכם גדול חולה לא יכול לקום לבד, לרפאות את עצמו, וצריך שמישהו יושיט לו יד. כך כתוב שאנחנו צריכים סיוע מהמלאכים אף שאנו למעלה מהם.], [הוא מסביר כאן שלש מדרגות:] אבל בשרש הנשמות נמשך האור והגילוי קודם וגם אור עליון הרבה יותר [אומר כאן שני דברים, שאנחנו מקבלים קודם, ומקבלים אור הרבה יותר גבוה ממה שהמלאכים יקבלו אחר כך.],

וסדר ההמשכה הוא דתחלה נמשך בשרש הנשמה ואחר כך במלאכים, ואחר כך בהנשמות למטה, וזהו"ע ג"פ קדוש [מסביר כוונה מאד יפה ל"קדוש קדוש קדוש", שהוא עצמו שירת המלאכים. אחרי ה"קדוש" הראשון יש פסיק טעמא – ככה צריכים לומר, עם הפסקה קטנה בין "קדוש" ל"קדוש קדוש". אפילו שמעתי מכמה מזקני אנ"ש כאן שכאשר שליח הצבור אומר בקדושה "קדוש קדוש קדוש" לא שומעים את ה"קדוש" הראשון, אותו הש"ץ חוזר בשקט, ובקול שומעים רק "קדוש קדוש הוי' צבאות". הנהגה זו בגלל שה"קדוש" הראשון הוא לה'. בכך מתחיל המשך תער"ב, שעשינו לה' שלשה כתרים – אחד הוא לקח לעצמו ושנים הוא נתן לנו. האחד הוא ה"קדוש" הראשון ושני הכתרים הם "קדוש קדוש" שזכינו להם, אחד כנגד "נעשה" ואחד כנגד "נשמע". (אם אומרים בשקט, איך מי שבאמצע עמידה ומקשיב לש"ץ יוצא?) קושיא על המנהג – אבל מקושיא לא מתים...

בכל אופן, יש כאן כוונה חדשה – לא מוכרת – ש"קדוש קדוש קדוש" היינו גילוי לשרש הנשמה, למלאכים (שמסייעים לנשמה המלובשת בגוף) ולנשמה המלובשת בגוף. לתרץ את הקושיא – מה שמתגלה לשרש הנשמה מתגלה לך איך שלא יהיה, ואתה צריך לשמוע רק את המדרגות התחתונות ששייכות למלאכים ולנשמה המלובשת בגוף. יש המון פירושים מה לכוון בג"פ "קדוש". יש על כך אריכות מאבא של הרבי – שה"קדוש" הראשון הוא "כולא קמיה כלא חשיב" ואז "קדוש קדוש" כנגד סובב וממלא. יש פירוש שהם כנגד ג' רישין שבכתר. יש פירוש שכנגד עולמות הא"ס, אצילות והעולמות התחתונים בי"ע – סוד "תלת עלמין". הפירוש שהוא אולי הכי עמוק, כתוב בשם רבי הלל ויש לנו שער עליו בסוד הוי' ליראיו, הוא שלשה דילוגים. יש קודם קדש, עצם הקדש, וכל "קדוש" הוא המשכה של הקדש למטה (ה-ו היא המשכה). קודם יש דילוג מעצמות לאור אין סוף – דילוג מהעלם לגילוי. אחר כך דילוג מאור אין סוף לקו וחוט – דילוג מבלי גבול לגבול. אחר כך דילוג מהקו לעולמות א"ק אבי"ע – דילוג מאחדות לריבוי. כל דילוג הוא המשכה, ושלשת הדילוגים הם "קדוש קדוש קדוש". אם כן, יש מגוון פירושים רבים ל"קדוש קדוש קדוש", וכאן יש פירוש חדש. יוצא כאן גם הסבר בשביל מה צריכים מלאכים, שאלה שהרבה עסוקים בה – מה נוגעים לי המלאכים. גם הרמב"ם מאריך במלאכים, רק שאצלו משמע שהם למעלה משרש הנשמה – בקבלה וחסידות מפורש ששרש הנשמה הרבה למעלה מהמלאכים. לפי הרמב"ם שניהם צורה בלי חומר, אך משמע אצלו שעשר מדרגות המלאכים יותר קרובות לה'. כאן אני מבין שצריכים מלאכים כדי לחבר בין שרש הנשמה שלי לנשמה שמלובשת בגוף.], קדש ו' שמורה על המשכה וגילוי, דקדש מילה בגרמה [בטוי בזהר, הקדש לא נמשך, הוא נבדל בעצם.] אבל קדוש מורה על ההמשכה וג"פ קדוש היינו קדוש הא' הוא ההמשכה בשרש הנשמות כמו שהן למעלה, וקדוש הב' הוא ההמשכה במלאכים, שההמשכה להם הוא קודם שנמשך לנש"י למטה המלובשות בגוף [למעלה הנשמות קודם וכאן המלאכים קודם.] שהן בבחינת עשיה [משמע כאן ששלש המדרגות הן בריאה-יצירה-עשיה – לא כותב בפירוש, אבל ברור שכך. כתוב ששרש הנשמות הוא בעולם הבריאה, המלאכים הם בעולם היצירה – יש בבי"ע שרפים-מלאכים-אופנים, אבל בכללות כולם שייכים לעולם היצירה – והרמז שאומרים את כולם בברכת "יוצר". בסולם העליה של התפלה מ"ברכו" עד שמו"ע אנחנו בעולם הבריאה, ועולים שבעה היכלות בבריאה שם, אך בכל אופן היא נקראת ברכת "יוצר" – איזו דרגת יצירה, יצירה שבבריאה. המלאכים הם יצירה ונשמות בגופים הם עשיה, כמו שכותב כאן. עולם האצילות הוא ה"קדש מילה בגרמה" בעצמו. כתוב שקדש הוא אבא, ואבא מאיר ומקנן בכל עולם האצילות. זו גם כוונה כללית פשוטה, ש"קדש" באצילות, אחר כך "אמא מקננא בכורסיא", עולם הבריאה, שם שרש הנשמות, בכסא הכבד; המלאכים ביצירה והנשמות בגוף בעשיה. יש הפסק גמור לפני הירידה לעשיה, "אף עשיתיו", אז הנשמות שבגוף צריכות סיוע לצאת מהבור. כתוב שיש נשמות מיוחדות, כמו רבי חייא, שלא זקוקות לסיוע מלאכים – הכסא שלו עולה מעצמו. כנראה שלא רק בעולם הבא, אלא גם בעבודה שלו כאן למטה, יש מיוחדים שלא זקוקים לסיוע המלאכים.] שלמטה ממדריגת המלאכים שאין הגוף מסתיר להם [לפי הרמב"ם אין למלאכים גוף בכלל, צורה בלי חומר, אך לפי הקבלה לא נכון – יש להם גוף דק משני יסודות, אש ורוח, "עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט". רק שאלה שני היסודות הרוחניים, י-ה, "הנסתרֹת" בין היסודות. לנשמה בשרשה אין אפילו גוף כזה – עוד הסבר למה היא למעלה מהמלאכים. בכל אופן, הגוף הרוחני של אש ורוח אינו מסתיר – "שאין הגוף [שיש להם] מסתיר להם" – סימן שמה שמסתיר הוא המים והעפר. (למלאכים אין שרש, כמו שיש נשמה ושרש נשמה?) במאמר הקודם ראינו שיש מלאך אחד – "מלאך הברית" (יש על כך גם מאמר בלקו"ת) – שהוא מלכות דאצילות. זה השרש של המלאכים. (אין מלאכים באצילות?) יש מלאך מיוחד, "מלאך הברית", שהוא מלכות דאצילות. בכלל, ענין גדול, פעמים בתנ"ך מלך נקרא מלאך. סימן שכל מלך וכל מלכות – בכל דרגה ודרגה – היא בחינת מלאך. נשמע קצת הפוך, רוב המלכים הם מגושמים, אבל כולם מלאכים.], ולכך צריכה ההמשכה להיות תחלה להמלאכים ואחר כך קדוש הג' הוא ההמשכה לנשמות ישראל בגופים [כשהחזן אומר "קדוש" ראשון בשקט רק שרש הנשמה שלי שומע – הוא שומע ויוצא.] ונמצא דבנשמות ישראל יש ב' בחינות, הא' מצד שרשן למעלה הן למעלה מהמלאכים, והב' מצד התלבשותן בגופים הנה הן למטה ממלאכים, וזהו ב' המדריגות דישראל ויעקב שהם ראש [לי-ראש] ורגל [יעקב, י-עקב.] דנשמה [אז מתבקש לומר, אף שלא כותב, שהמלאכים הם הגוף שלנו – בין הראש והרגל. עיקר עולם היצירה הוא ז"א, שעיקרו תפארת, וכתוב "תפארת גופא". צריך לומר שלגבי הנשמה המלאכים הם כמו הגוף.]

[כעת מתחיל נושא גדול וחשוב שממשיך בו עד סוף הפרק:] וב' בחינות אלו בעבודה הנה רגל דנשמה הוא האהבה דבכל לבבך ובכל נפשך [בהתחלה כולל את שתי המדרגות הללו של אהבה יחד, כרגל. אחר כך יבחין ביניהן, אבל יחסית שתיהן רגל. לפי ההסבר בהמשך כמעט אפשר לומר ש"בכל נפשך" היא דרגת המלאך – למעלה מרגל ולמטה מראש – דרגת הגוף. (למלאכים אבל אין גוף.) אמרנו שיש להם גוף – גוף רוחני. גם הראש כאן הוא לא גשמי. מדרגת ישראל, לי-ראש, היא אפילו בלי שני היסודות הרוחניים. למלאכים יש גוף דק משני יסודות רוחניים ולנשמות בגוף יש ארבעה יסודות. הולך כאן בדילוגים של שנים – אפס יסודות, שני יסודות, ארבעה יסודות. הבא צריך להיות ששה יסודות, שאיננו מכירים אותם. אומר שהרגל הוא "בכל לבבך ובכל נפשך", אך היות שצריכים להבדיל – כפי שחז"ל מבדילים, "בשני יצריך" ו"אפילו נוטל את נפשך" (ושני פירושים ל"ובכל מאדך") – הוא יבחין ביניהם בהמשך. בכל אופן, שניהם רגל ביחס לראש הוא "בכל מאדך", כפי שיסביר.] שזהו מבחינת התפשטות אור האלקי שבעולמות [יש את עצם האור, ויש את התפשטות האור האלקי בעולמות. המכנה המשותף ששתי האהבות האלה באות מהתבוננות באור האלקי שמתפשט בעולמות.], דהנה האהבות דבכל לבבך ובכל נפשך הוא כמו שכתוב לאהבה את ה' אלקיך כי הוא חייך [אוהבים את ה' מתוך התבוננות בטעם שה' הוא חיי – כל אחד אוהב את חייו. אני רוצה לחיות וה' הוא החיים שלי, אז אני אוהב אותו 'לגרמי'. כך כתוב גם בתניא.] דהאלקות הוא החיות שלו וחיות כל העולמות והוא הנקרא בחינת חיים וטוב וכמו שכתוב ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב וזהו כי הוא חייך בחינת חיי החיים מקור כל החיות [לכן אני אוהב אותו, מתוך ההרגשה הזו. כאן אפשר להסביר פירוש פשוט, שאיני זוכר שכתוב, ל"'בכל לבבך' בשני יצריך". משתי אותיות ה-ב ב"לבבך" לומדים "משני יצריך". הוא יסביר תיכף, שמה שהוא אמר הרגע – שה' הוא החיים שלי והטוב שלי, לכן אני אוהב אותו – הוא במיוחד על "בכל לבבך". "בכל נפשך" היינו "אפילו נוטל את נפשך", שכבר אינך חי, מוכן למות. לכן "בכל לבבך" הוא "כי הוא חייך" – אני רוצה לחיות, וגם התורה אומרת "וחי בהם", ה' רוצה שאחיה ונותן לי את החיים. הוא לא כותב כאן את פירושי חז"ל, אבל הפשט ש"בכל לבבך" – שה' הוא החיים והטוב – גורם גם לנפש הבהמית לאהוב את ה'. "בשני יצריך" היינו שה' טוב גם לנפש האלקית וגם לנפש הבהמית – כל מה שאתה אוכל ושותה בא מה', אז גם הנפש הבהמית אוהבת את ה'. זה פירוש מאד פשוט ל"בשני יצריך", שאיני זוכר כרגע שראיתי, אך מן הסתם כתוב, דבר פשוט. (זו אהבה שהיא תלויה בדבר.) נכון, אבל התורה משבחת – אומרת "לאהבה את הוי' אלהיך כי הוא חייך". ודאי שהנפש האלקית תופסת את "כי הוא חייך" באופן אחר – שה' נותן לי חיים אלקיים – והנפש הבהמית תופסת את החיים הגשמיים, אבל גם הם מתנה מה' ולכן אני אוהב אותו.],

אמנם בחינה זו שהוא ית' חיי החיים הוא רק זיו והארה לבד שאינה ערוך כלל לגבי מהוע"צ ית' וכמ"ש ויצא כברק חצו שאינו אלא מח' א' לבד וכמאמר במחשבה אחת נבראו כל העולמות וכתיב היוצר יחד לבם דכולם נסקרים בסקירה אחת, וכשם שמחשבה א' אינה נחשבת כלום לגבי עצמות האדם שהרי בטלה לגמרי אפילו רק לגבי כח המחשבה שבאדם שיכול לחשוב מחשבות הרבה עד אין קץ מכל שכן לגבי מהות ועצמות הנפש, כך על אחת כמה וכמה שאין מחשבה זו נחשבת כלום נגד מהותו ועצמותו ית',