1

ליל שבת קדש פרשת בלק, י"ד תמוז ע"ז – כפר חב"ד

רמ"ח אותיות צג ו-צה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[אחרי הדלקת נרות:]

נגנו "ידיד נפש", "מה ידידות" (צאנז), "מעין עולם הבא" (ברסלב), "י-ה רבון" (נדבורנא), "פרוק ית ענך" (מעליץ) ועוד.

א. חשיבות פירורי חסידות

צג. המזלזל בפרורי פת בא לעניות, תורה נקרא פת, פירורים – הדברים שמדברים בכנס' אצל משקה, ובזה צריכים להזהר שתועלת גדול הוא מאד, והמזלזל בזה – לעניות – ר"ל אין עני אלא בדעת. מרש"ג

פת התורה

המזלזל בפרורי פת בא לעניות [הוא מביא כאן מאמר חז"ל[ב] שמי שמזלזל בפרורי פת בא לידי עניות. בזלזול הכוונה היא לזרוק אותם או לשפוך עליהם מים. לכן יש הנזהרים לאסוף את פירורי הלחם אחרי הסעודה, ויש שאוכלים אותם. בהלכה נפסק שישנו איסור רק לגבי שיעור כזית, אבל יש הנזהרים גם בפירורים הכי קטנים. נוהגים להדר בזה.

כעת הוא דורש את מאמר חז"ל:], תורה נקרא פת [איפה רואים שהתורה נקראת פת? כתוב בספר משלי[ג] "לכו לחמו בלחמי" וחז"ל[ד] דורשים את הפסוק על התורה.]

המלה "פת" מופיעה פעמים רבות בחז"ל, אך היא לא מצויה הרבה בתנ"ך. איפה היא כתובה בתורה? ["ואקחה פת לחם"[ה].] נכון, אצל אברהם אבינו והמלאכים, וזו הפעם הראשונה שמוזכר פת בתנ"ך.

תביא חומש ונקרא מבפנים: "ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעבֹרו". המלה פת היא מלשון פתח – כמו שנראה בהמשך – ולפני כן כתוב "פתח האהל" ("והוא יֹשב פתח האהל... וירץ לקראתם מפתח האהל"). מה רש"י כותב? הוא לא מפרש על "פת לחם" אבל הוא כותב על "וסעדו לבכם":

"'וסעדו לבכם' - בתורה בנביאים ובכתובים מצינו דפתא סעדתא דלבא. בתורה 'סעדו לבכם'. בנביאים (שופטים יט ה) [לגבי הסיפור של פילגש בגבעה] 'סעד לבך פת לחם'. בכתובים (תהלים קד טו) 'ולחם לבב אנוש יסעד'".

אם כן, רש"י מביא שלשה פסוקים בתנ"ך שעולה מהם שפת היא סעודת הלב, אבל אפשר לקרוא את רש"י – "בן חמש למקרא", שלא יודע לפסק את הרש"י נכון – כך: "וסעדו לבכם – בתורה בנביאים ובכתובים", שסעודת הלב היא בתורה, בנביאים ובכתובים... ואפשר להמשיך לדרוש שאם נסעד את הלב בתורה, בנביאים ובכתובים – אז "מצינו דפתא סעדתא דלבא", נמצא שהפת סועדת את הלב.

פירורי התוועדות

נמשיך לקרוא בפנים את הווארט:

פירורים – הדברים שמדברים בכנס' אצל משקה [ראינו כמה פעמים[ו] שהוא קורא להתוועדות כנסיה של משקה, והדיבורים שמדברים בהתוועדות הם הפירורים.], ובזה צריכים להזהר שתועלת גדול הוא מאד [כשמדברים בהתוועדות חסידית, הרי מה מדברים בדרך כלל? מספרים סיפורים, על הרבי ועל חסידים וגם על יהודים פשוטים, ואפשר לחשוב שאולי זה דיבורים סתם, על זה אומר שיש בזה "תועלת גדול".

אם הוא אומר שלא לזלזל כנראה שיש הוה-אמינא כן לזלזל. הדיבורים בהתוועדות הם לא ממש ווארט, וגם אם יש שם ווארט הוא לא תמיד נאמר בצורה של ווארט מסודר, אלא בתור משהו שעולה ספונטני מהלב. כנראה שדווקא הפירורים האלה חודרים לעל-מודע של האדם יותר משאר לימוד חסידות. על תלמידי חכמים כתוב שאפילו שיחת חולין שלהם צריכה לימוד, כך אצל תלמיד חכם תמיד, לא רק בהתוועדות – כנראה שהוא כל הזמן בגדר שתוי... אבל אצל חסידים זהו המצב בהתוועדות כאשר לוקחים קצת משקה, "יקח נא מעט מים...", מעט משקה, ואח"כ "וסעדו לבכם...".], והמזלזל בזה - לעניות - ר״ל אין עני אלא בדעת. מרש״ג.

פת – פתח תקוה

בחסידות דורשים זלזול – ובמיוחד בהקשר למאמר חז"ל זה – מענין זרע לבטלה. מתאים להדגשה שלו כאן לגבי "בא לידי עניות" ש"אין עני אלא בדעת", כי עיקר פגם הברית הוא בספירת הדעת, שענינה התקשרות – "והאדם ידע את חוה אשתו". הדעת היא ההתקשרות במוחין, והיסוד הוא התקשרות במעשה ובלב. גם הביטוי פירורי פת מתאים לדרשה זו, משום ש-פת בגימטריא לילית – הקליפה שמפתה את האדם וגורמת לפגם הברית.

יש פת בקליפה ויש פת בקדושה. מהי פת בקדושה? כמו שאמרנו קודם, פת היא מלשון פתח, היא פותחת את הסעודה, כמו "פתח רבי שמעון". אם האות פ רומזת לפתח, למה רומזת ה-ת? [תקוה.], כן, פת ר"ת פתח תקוה. פתח תקוה בגימטריא שכבת זרע (999) כנודע. היינו שיש תקוה לתקן את חטא הזלזול בפירורי הפת (על ידי העמקה בתורת החסידות שעולה פתח, "פתח דבריך יאיר מבין פתיים [אלו שהתפתו על ידי לילית]", וכידוע מהרבי הרש"ב). כמו שדברנו בסעודת ראש חדש תמוז, יש אנשים שמקפידים לאכול רק בריא עד שההקפדה הופכת לעבודה זרה... צריך לומר להם שהכל לא בריא, ואוכלים את הפת בתחלת הסעודה כדי שיהיה "פתח תקוה", שמה שנאכל יהיה לבריאות (יש על כך גם תפלות).

המלה פתח עולה חסידות (כנ"ל), ו-תקוה עולה ז פעמים חכמה. יש בתקוה חכמה גדולה – שלמות של חכמה, אף על פי שלא נשמע כך בהשקפה ראשונה (וכידוע מרבי נחמן שיאוש, היפך התקוה, הוא טפשות).

פירורים ובירורים

יש חילוף אותיות בומ"ף, והאותיות העיקריות שמתחלפות בזה הן פ ו-ב. לעניננו, המלה פירורים מתחלפת בבירורים, עבודת הבירורים. הרבי אמר שנסתיימה עבודת הבירורים, ויש לנו כמה ביאורים מה הכוונה[ז], ובכל זאת ברור שבמובן כלשהו נשארו עוד בירורים לברר, והדבר קשור עם פירורי הפת [עבודת הבירורים נסתיימה, אבל עבודת הפירורים לא נסתיימה...]. גם המלה פת מתחלפת בחילוף בומ"ף ב-בת, ר"ת בעל תשובה. כאשר 'בוקעים' את ה-ת ל-רר (סוד "בקע לגלגלת" להמשיך מהגלגלת רגל רגל, כמבואר במ"א), פת נעשה פרר (עבודת הפרורים) ובת נעשה ברר (עבודת הברורים), ודוק.

פת הפוך הוא תֹף, יש תֹף בקדושה ותֹף בקליפה, תֹף בקדושה הוא "תֹף מרים" ותֹף דקליפה הוא קול התופים בהם מתופף היצר הרע כדי לעורר באדם את התאוות שלו, לפתות אותו ליפול בפגם הברית. התף של הקדושה הוא תפִלה ואילו התף של הקליפה הוא תִפלות (המלמד בתו תורה כאלו מלמדה תפלות, היינו דווקא תורה פסולה, תורת לילית, תורה שלא לשמה. רבי נחמן אומר שקבלה – סוד לימוד תורה לבנות-מקבלות, דהיינו לימוד תורה שלא לשמה שאז התורה שהוא לומד היא תורה פסולה, תִפלות – בגימטריא נאוף, כאשר התיקון הוא לעשות מהתורה תפִלות. משא"כ כאשר הבת-ברר לומדת תורה לשמה על מנת להשפיע אור וקדושה בעולם אז אין קבלה גדולה וקדושה יותר מזו. והיינו "תף מרים", התף של בת ישראל קדושה המשפיעה לנשים – בכל בת משפיעה יש ניצוץ של מרים הנביאה בת יוכבד, פועה בת שפרה, כאמה בתה, שממנה יוצאת מלכות בית דוד כפרש"י על "ויעש להם בתים". בתף שלה מרים הופכת את המים המרים למתוקים, כמו שעושה משה אחיה הקטן, שלמד ממנה, בפסוקים הבאים על ידי העץ המר).

ב. שרשי השער פת

המלה פת היא שער של שתי אותיות. האות העיקרית היא פ, כי ה-ת היא מאותיות האמנתיו שחלשות בשרש. האות פא היא לשון פה, "פתח פיך ויאירו דבריך". "ועלהו לתרופה" – להתיר (ה-ת של פת היינו ה-ת של תרופה, לשון התרה) ולפתוח פה אלמים (הפה העליון) ופה עקרות (הפה התחתון), "פה אל פה אדבר בו", תיקון מילת הלשון ומילת המעור המכוונות זו כנגד זו.

כעת נסתכל בספר השרשים לרד"ק – ספר חשוב מאד, שכדאי שכל אחד יהיה רגיל בו – את השרשים שיוצאים מאותיות פת:

פות

פות. והפתות לדלתות הבית (מלכים א' ז, נ.) [זהו פסוק שכתוב לגבי בית המקדש שבנה שלמה המלך: "וְהַפֹּתוֹת לְדַלְתוֹת הַבַּיִת". הוא מפרש מיד את הפסוק:], הוא כמין כיס קטן של ברזל שיסוב ציר הדלת עליה [הציר, עליו מסתובבת הדלת כשהיא נפתחת ונסגרת, יושב על הפות – שבלשון רבים הוא "פֹתות", כפי שמסביר בסמוך – כך שהפות מחזיק את הציר.], כמו שאמרו (כלים פרק אחד עשר משנה ב. דף יט, ע"ב.) הפותה שתחת הציר. ומזה פתהן יערה (ישעיה ג, יז.), כי הנפרד [נפרד הכוונה לשון יחיד.] ממנו פת ובהסמכו לכנוי פתהן. והוא כנוי לערוה [משמעות זו מתקשרת לאמור לעיל, שיש לפת קשר לפגם הברית. ומה שציר הדלת יסוב עליה היינו הקשר בין פת לפתח כנ"ל].

פתת

פתת. פתות אתה פתים (ויקרא ב, ה.) [הוא אומר ששרש המלה 'פת' הוא פתת, והוא מלשון פתיתים, חתיכות. כלומר, "פת לחם" בלשון התנ"ך היא חתיכת לחם. בלשון חז"ל פת היא לחם שלם, כמו בענין בציעת הפת – מברכים על פת שלמה ואז בוצעים – אבל בלשון התנ"ך פת פירושה חתיכת לחם. לפי זה, צריך קצת להבין מה שכתוב אצל אברהם אבינו "ואקחה פת לחם" – פסוק שהוא מביא לקמן בפירוש. אם הוא הביא לשלשת המלאכים רק חתיכת פת, איך היא הספיקה להם? צריך לומר שהחתיכה היתה גדולה. רש"י לא כותב על "פת לחם" כלום, אך יש לעיין ברד"ק שם שמדקדק לפי דבריו כאן[ח].], ענין חתיכה ושבר. וכן פת לחם (בראשית יח, ה.), חתיכת לחם. ואכל פתי לבדי (איוב לא, יז.) [פסוק שאיוב אמר על עצמו – שמרוב צער הוא אכל רק חתיכת לחם לבד, כמנהג האבלים.], מפתו תאכל (שמואל ב' יב, ג.). פתך – אכלת תקיאנה (משלי כג, ה.). משליך קרחו כפתים (תהלים קמז, יז.), פירושו כמו הדבר הנבצע לבצעים ובתשלומו ובפתותי לחם (יחזקאל יג, יט.). וזכר רבי יהודה בזה ענין אחר מהפעל הכבד והפתית בשפתיך (משלי כד, כח.), ומשפט המלה הפתות בחולם [יש כאן מחלוקת בין הרד"ק לרבי יהודה, שגם היה מדקדק גדול, לגבי הפסוק במשלי "והפִתִיתָ בשפתיך". לפי רבי יהודה "והפתית" מלשון חתיכות, כאלו היה מנוקד בחולם, ואילו לרד"ק הפירוש הוא מלשון פתוי, פתוי שפתים.]. ועוד נכתבנו בשרש פתה על מתכנתו. ויתכן להיותו מהענין הנזכר ענין שבירה וחתיכה [הוא כותב הצדקה לשיטת רבי יהודה. גם המלבי"ם מפרש "והפתית] לענין הפסוק שאמר אל תהי עד חנם ברעך שאם תהיה עד חנם בו תשברהו ותכהו בשפתיך [גם המלבי"ם מפרש "והפתית בשפתיך" מלשון פת לחם, כמו רבי יהודה. נשים לב שיש כאן גם תופעה של לשון נופל על לשון, "והפתית בשפתיך". השפתים מחולקות, נשברות, והן כנגד נצח והוד, רקיע שחקים ששם ריחים הטוחנים מן לצדיקים לע"ל. באותיות השפתים יש את חילוף פת-בת כנ"ל שהוא קרוב ל"פת בג" המלך, וד"ל.].

פתה

פתה. פן יפתה לבבכם (דברים יא, טז.) [מלשון פתוי.], ויפת בסתר לבי (איוב לא, כז.), ולפתה שפתיו לא תתערב (משלי כ, יט.), ענינו הטיית הלב לזולתו שלא על דרך האמת והשכל [הוא פתי, מתפתה, לא על פי שכל. עם ישראל נקרא "יונה פותה", שמתפתה לקב"ה. גם לגבי הקב"ה אנחנו אומרים בראש השנה "אפתנו בשופר". יש כאלו שלא היה נח להם הלשון הזאת – המתנגדים לא יכלו לסבול לשון כזה, שכביכול אנחנו מפתים את הקב"ה – לכן שינו ל"ארצנו בשופר". ככה כתוב במחזור בסוגריים, אבל הגרסה העיקרית היא "אפתנו" (בהתועדות של חסידים כאשר לוקחים מעט מים-משקה הדבר מתישב...).]...

בהמשך הדברים הוא מביא את הפסוק "פתי יאמין לכל דבר" ו"שומר פתאים הוי'". יש פתי דקליפה אבל יש פתי דקדושה. למדנו בסעודת משיח והלאה את הצמח צדק שאומר שלכאורה "פתי יאמין לכל דבר" נכתב בהקשר שלילי, ויש על כך את תשובת הבעש"ט ש"שומר פתאים הוי'" (מהפרק של הרבי השנה). בהמשך הוא כותב שהמלה פתי קשורה לפתאום, מה הקשר? [שזה בלי תכנון.] כן, בלי שום שכל. פתי עושה דברים פתאום, במהירות. בקדושה הפתיות היא זריזות יחד עם מתינות, "זריזות במתינות", אבל יש גם את הפזיזות של הפתי של הלעומ"ז.

פתע

איזו מלה הולכת עם פתאום? [פתע-פתאום.] כן, כך הוא כותב בהמשך, פתע הוא גם שרש שמתחיל ב-פת, וכך הוא מביא אותו בהמשך בתור שרש נפרד, אבל הוא קשור עם פתאום (לפי הכלל ש-א היא פנימיות ע, פתאום הוא פנימיות פתע). איפה מוזכרת המלה פתאום בהקשר חיובי? ["ופתאם יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים".] נכון, כך נאמר לגבי המשיח. כלומר, יש משהו פתי אצל המשיח, שמגיע פתאום בלי קשר לכל התכנונים. בהמשך הוא מביא גם לגבי הפסוק "יפת אלהים ליפת", מה הפירוש של "יפת"? לפי חז"ל הוא מלשון יפי, אבל רש"י כותב על פי התרגום "יפת ירחיב", לשון הרחבה. הרד"ק כותב פירוש שלישי, שהוא מלשון פתוי.

פתח

אחרי זה הוא מדבר על השרש פתח, שאמרנו שקשור ל-פת. איך יודעים שיש קשר בין פתח לפתי? כתוב בתהלים[ט] "פתח דבריך יאיר מבין פתיים", שפשוט שהוא "לשון נופל על לשון", המלה הראשונה והאחרונה, "פתח" ו"פתיים" (כפי שכבר ראינו לעיל).

פתח

על השרש הבא, פתל, נקרא בפנים:

פתל. נפתולי אלהים נפתלתי (בראשית ל, ח.) [מלשון פתול, כתוב "האלהים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבֹנות רבים"[י], חשבונות רבים הם כל הפיתולים (פתי הוא ההפך של ישר?) כן, דבר והיפוכו. אבל יש בנפתלי הזה גם ממד של אתהפכא, כח ועצמה חזקה שיכול להפוך רע לטוב. למה כתוב כאן שם אלקים? כי יש בפתולים הרבה עצמה, כמו "אלהים אדירים"[יא]. הוא מביא בהמשך שמהשרש פתל יוצאת גם המלה פתיל, "פתיל תכלת" של הציצית שהוא גם כח של אתכפיא ואתהפכא כמבואר בזהר.]...

פתן

פתן. [מהו פתן? נחש.] על חר פתן (ישעיה יא, ח.), כמו פתל חרש (תהלים נח, ה.), מרורת פתנים בקרבו (איוב כ, יד.), ראש פתנים יינק (שם כ, טז.), הם הנחשים הרעים. ואמר פתן חרש לעוצם רעתו כלומר שאין לו לחש. כרתות אל המפתן (שמואל א' ה, ד.), מתחת מפתן הבית קדימה (יחזקאל מז, א.) [הוא אומר ש-פתן הוא שרש המלה 'מפתן', כלומר שבשער פת כלול גם הפות, המחזיק את ציר הדלת, וגם המפתן שמתחת לדלת.], היא האסקופה התחתונה אשר ידרכו בה. וכן אמר התרגום סקופתא [פת עולה פעמים ספק-עמלק, הערך הממוצע של כל אות. צריך להפוך את הספק לאסקופה ולדרוך עליה כדי להכנס לבית. בדלת יש משקוף מלמעלה ואסקופה מלמטה, מלים מתחלפות. הפת, הפתח, כוללת את שניהם. עמלק מטיל ספק כפול מלמעלה, בה', ומלמטה, בתכלית חיי האדם עלי אדמות.].

פתע

פתע. פתע ישבר (משלי ו, טו.), הפ"א בסגול. בפתע פתאום (במדבר ו, ט.) [כמו שהזכרנו קודם.], ואם בפתע בלא איבה (שם לה, כב.), פתאום בלא כוונה.

פתר

פתר. [מלשון פתרון חלומות.] כאשר פתר לנו (בראשית מא, כב.), ופתר אין אתו (שם טו.), תשמע חלום לפתר אתו (שם), איש כפתרון חלמו (שם יא.), הלוא לאלהים פתרנים (שם מ, ח.). ענין הכל פירוש וביאור החלום [כל הפסוקים שמביא כאן כתובים לגבי יוסף הצדיק, "בן פֹרת יוסף", פרת אותיות פתר[יב]. יוסף הצדיק שייך לספירת היסוד, "וצדיק יסוד עולם" – קשור לתיקון הברית שבסוד פת, כנ"ל. פת לחם נוטריקון פתרון חלום, רמז שאכילת פת היא סגולה לפתור לטובה את כל החלומות.].

אם כן, למדנו על שבעה שרשים שמתחילים ב-פת, ועוד שרש אחד, פות, בסוד "אז ישיר", א על גבי ז.

ג. טומאה וטהרה – אטימות ורגישות

את אות צד למדנו בסעודת ראש חדש, אז נמשיך לאות צה:

טומאה – טמטום המח והלב

צה. מה שאין מרגישים ממה מתחיל הנפילה [זו שאלה מאד חשובה, מה הסיבה לכך שמתחילה לאדם ירידה-נפילה בלי שהוא שם לב בכלל. לעתים אדם נופל חלילה בעבודת ה' והוא לא מרגיש את הנפילה. מדוע?]: פ״א א' אחד לחברו כתיב שאסור לילך ד' אמות בלי נט״י וששורה רוח טומאה, הנה הלכתי ואינני מרגיש כלום. וענהו זהו הרוח טומאה ששורה עליך שאתה שואל [הרוח טומאה גופא היא מה שאתה שואל על כך שאינך מרגיש אותה (בנוסח אחר כתוב "זהו הרוח טומאה ששורה עליך מזה שאתה שואל".) כן, גם נכון, העובדה שאתה שואל מעידה בעצמה על הרוח טומאה (לכאורה עצם העובדה שהוא שואל מראה שאכפת לו.) הוא לא לגמרי טמא, אבל יש עליו רוח טומאה.].

מהי רוח טומאה? טמטום המח והלב. העובדה שאין לאדם רגישות להרגיש את רוח הטומאה היא עצמה מראה על הטמטום אצלו, מחמת הרוח טומאה ששורה עליו. הנושא של טמטום המח והלב מתקשר למה שדברנו בסעודת ראש חדש. הבאנו שם מבעלי המוסר שדנים בשאלה למה רואים שאצל חרדים היצר הרע מאד מפריע ואצל החילונים לא רואים כל כך – לחרדי מפריעים שלטי חוצות לא צנועים או חוף הים, וחילוני אומר 'מה אתה מתרגש מזה? לי זה לא עושה כלום'. כתוב בספרי המוסר שהחילוני לא מתפעל מהדברים הללו כי הוא כל כך דש בעברה עד שכבר לא עושה לו כלום, הוא איבד את הרגישות לטומאה.

"כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו"

כמה "ואביטה" יש לך כאן? [30]. נקרא מבפנים, עמוד כה. דברנו על שני המשלים שמביא ר' גרונם:

פירוש אחד, שאם קושרים כלב בשלשלאות הוא משתגע. אם אני לוקח את הכלב ועוצר אותו, קושר אותו, הוא מתחיל להשתולל. "כל הגדול מחברו", מי שמספיק חזק שקושר את היצר, עושה שהיצר הרע מתחיל להשתולל [זהו הסבר למאמר "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", כמו כלב שקושרים והוא יותר משתולל, כך אחד שגודר את עצמו, כשמגיע למקום נסיון היצר הרע שלו מתחיל להשתולל.] [[העירו בשיעור:] כמו שאומרים שהחרדים הם מאד...] בדיוק, יש מבעלי המוסר של ימינו שעושים מזה עיקר הפירוש של "כל הגדול מחברו כו'", שהיצר מתגרה דווקא בחרדים, ועל כן לא מבינים אחינו בני ישראל ה'חפשיים' (שמרוב השימוש ביצה"ר כבר טשטשו את רגישותם כלפיו), מה כל כך 'ביג דיל' בשלטי חוץ לא צנועים... [הם כל כך נשחקו עם היצר הרע, עד שלא מבינים מה מפריע בשלטי חוצות לא צנועים או בחוף ים. הרבי רש"ב אומר בקונטרס העבודה פ"ב – שאמרנו שכל בחור צריך ללמוד, המקור הכי חשוב בחב"ד על שמירת העינים – שמי שנדמה לו שלא מתפעל ממראות אסורים, וההבטה אצלו היא בקור רוח, הדבר מעיד עד כמה הוא משוקע ברע ומתענג ממנו[יג].]

[מספרים שהרבי הרש"ב הביא פעם גביר לישיבה, והביאו עוף לארוחת צהריים, וכל התמימים עטו על העופות. הגביר שאל את הרבי הרש"ב לפשר הדבר. הרבי הרש"ב ענה לו שאתה רגיל בכל מעדני העולם ולכן לא מתפעל מזה אבל הבחורים האלה לא רגילים לדברים כאלה.] זה בא מהיצר הרע. [יצר הרע של תאוות היתר, שם זה תאוות איסור.] זה שד משדין יהודאין וזה שד משדין נוכראין.

רגישות למציאות הרע (על ידי התבוננות)

על כל פנים, המלה היא רגישות, שצריך להיות רגישות לרע. חוסר רגישות הוא שרש הרע. כאן מדובר על רגישות לרוח הטומאה ששורה על מי שהלך ד אמות בלא נטילת ידים. יש כמה סיפורים על כך שהמתנגדים לא כל כך הקפידו על זה.

מה המקור שלהם? הגר"א, שאמר אחרי סיפור מסירות הנפש של אברהם בן אברהם[יד], הגרף פוטוצקי הגר-צדק, שבזכות מעשהו עברה רוח הטומאה ששורה על הידים מן העולם. יש כאלה שמביאים את דבריו להלכה, אבל החסידות לא סוברת כך. יתכן שהדבר נכון בממד מסוים, אבל במקום יותר עמוק נשארה עדיין טומאה.

[לגבי ארץ ישראל כתוב שאין רוח טומאה.] חז"ל אומרים "ארץ ישראל טהורה היא", הכוונה שכאן יש רגישות לרוח טומאה, ורגישות לרע היא סימן טהרה. הענין מזכיר את מה שדברנו ביום שלישי[טו] על היחס של צדיקי הדור למצב היהודים בארץ – אם נמצאים בארץ ולא מרגישים את הטומאה אפשר לומר שמטמאים את הארץ. הרי בחו"ל הכל טמא, כשמישהו נמצא בחו"ל אין לו רגישות לטומאה שיש שם, והכוונה במשפט "מאך דא ארץ ישראל" היא להרגיש את הטומאה גם בחו"ל.

הייתי שמח אם מה שהגר"א אמר היה נכון, כי לעתיד לבא כתוב "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ". לגבי אברהם אבינו כתוב "מי יתן טהור מטמא", שהוא בא מטפה טמאה, מתרח, אבל היתה לו רגישות לרע, לכן עוד בקטנותו שבר את פסלי אביו בחרן. היתה לאברהם רגישות לפסלים דוקא מפני שהיה טהור, ומכחה הוא היה יכול לצאת משם, "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", שלש דרגות של יציאה מטומאה לטהרה, הכל על ידי רגישות.

איזה כח בנפש הוא רגישות? [גבורה.] מה הפנימיות שלה? [יראה.] כן, יראה היא הכח בנפש של הרגישות, יראת שמים היא רגישות לטומאה. כמה עולה רגישות? [919, התבוננות.] זו גימטריא שדברנו עליה הרבה פעמים – מהתבוננות באים לרגישות.

לגבי תפילין של ראש כתוב "והיו לטֹטפת בין עיניך", וחז"ל דורשים טט-פת, שתים שתים. טט ר"ת טמא טהור – הדרך להבחין בין טמא לטהור היא על ידי המוחין של תפילין של ראש. פת היינו תיקון הפת עליה דברנו לעיל, תיקון שהתחיל מאברהם אבינו כאשר הגיש לאורחים (מלאכים) "פת לחם" (והיותו שתים, שתי פרשיות בתפילין, היינו כמבואר לעיל שפת עולה פעמיים ספק שכנגדם צריכים פעמיים פסק, פסק הלכה, כמבואר במ"א).

נגנו ניגון חב"די. התפללו קבלת שבת וערבית.