לב לדעת

ו

והנה כ"ק אדמו"ר הצ"צ זי"ע ביאר (עיין פלה"ר בראשית סד, ג ואילך) שמה שאיתא במדרש: "כל הבוטח בה' זוכה להיות כיוצא בו, שנאמר 'ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' וגו'" הוא ע"ד אמרם ז"ל: "עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש" – "וזהו 'כיוצא בו' שעכשיו אומרים המלאכים קדוש לפני הוי' ולעתיד יאמרו קדוש לפני הצדיקים". ובהיות ש"לעתיד יהיה גלוי יותר גבוה מבחינת הגלוי דעכשיו" על כן "אמירת קדוש לפני הצדיקים דלע"ל יהיה יותר גבוה מאמירת קדוש דעכשיו לפני הוי'". והענין הוא שאמירת קדוש דעכשיו לפני הוי' היינו, בכללות, הגלוי (מרחוק) של קדושת האין סוף ב"ה ("קדוש" מלשון מובדל כנודע). אף אמירת הקדוש לפני הצדיקים לעתיד לבא הוא ענין גלוי הבחינה של עצמותו יתברך ממש איך שהוא נושא הפכים, בלי גבול וגבול כאחד, סוד "דירה בתחתונים", ע"י (כלומר בגוף) הצדיקים דלעתיד – "ועמך כולם צדיקים וגו'", בסוד "ואנשי קדש תהיון לי", כמבואר בדא"ח (פלה"ר שם). ככל שמתקרבים ליעוד ימות המשיח ותחית המתים (יש להעיר שאין לך "עצומ"ה כו' בתוך גוף" יותר מאשר המונח, בפשיטות, באמונה הפשוטה של כל ישראל בתחית המתים[קכה]. ובפרט לפי שיטת הרמב"ן ז"ל, וכך היא האמת כמוסכם בכל ספרי הסוד, שהעולם הבא דתחית המתים וכו' הוא למטה, בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו, בהתלבשות נשמה בגוף (אלא שכללות הגשם התחתון "יתעלה", כמו שהוא גשם, מחיל אל חיל, בסוד נ אלפי יובלות ואכ"מ). והיינו בהיות ידוע ש"כל הוה נפסד" וקיום נצחי הוא אך ורק בחיק הבורא מצד גלוי עצמותו יתברך ודוק. נמצא שהכופר באפשרות השראת והתלבשות עצמות אלקות בגוף כופר בתחית המתים ר"ל), כך "מטעים" הקב"ה מעין עולם הבא בעולם הזה ליחידי סגולה של הדורות האחרונים על מנת לחזק את לב ישראל הנאנח, מרוב צרות ותלאות, לבטוח בהשי"ת, בטחון ודאי ב"קץ שם לחשך" הממשמש ובא. הצדיק יסוד עולם הוא "מופת" הדור – "מופת הייתי לרבים". ה"מופת" הוא ענין גלוי הבלי גבול בגבול – "לעיני כל ישראל".

ומזה יובן מפני מה פעם מקדים המשורר האלקי, נעים זמירות ישראל, להלל את הצדיקים, עובדי השי"ת באמת ובמסירות נפש, לפני הללו את השי"ת עצמו – "הללו עבדי הוי' הללו את שם הוי'" (והוא בפסוק הפותח את כל סדר הלל, בפרק קיג), ופעם מקדים להלל את השי"ת לפני הללו את הצדיקים – "הללו את שם הוי' הללו עבדי הוי'" (בפרק קלה). ועל הרה"ק מרוזין זצ"ל מסופר, אשר פעם, בהרבותו לספר ספורי צדיקים בפני חסידיו עבר זמן תפלה, ואמר שלפעמים צריכים להקדים את שבחם של צדיקים (דהיינו שבחם של ישראל בכלל, "ועמך כלם צדיקים") לפני שבחו של מקום כביכול. והוא ע"ד הנ"ל שלע"ל יאמרו קדוש לפני הצדיקים דוקא. והנה ב"עבדי הוי'" יש שתי בחינות, בחינת יוסף (משיח בן יוסף) ובחינת דוד (משיח בן דוד) כנ"ל. וי"ל שכנגד בחינת יוסף מקדים עבדי הוי' לפני שם הוי', וכנגד בחינת דוד מקדים שם הוי' לפני עבדי הוי' וד"ל. ובזה יובן מפני מה הופקעה כהונתו של שם בן נח, מלכי צדק מלך שלם, בחינת מלכות, ונמסרה לאברם כאשר הקדים לברך את אברם לפני אל עליון, שעל כן "נשבע הוי' ולא ינחם, אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק". והיינו שאליבא דאמת ראוי אברהם (כאשר נתגלה בו סוד אות ה־ה, הכח האלקי, שבו) לכתר כהונה של קדימת שבחם של צדיקים לשבחו של מקום ביחד עם כתר מלכות (לפני יציאת מלכי צדק לקראתו המליכו כל מלכי העולם את אברם עליהם למלך, כמ"ש "אל עמק שוה הוא עמק המלך" ("עמק שוה" בסוד שרש משיח בן יוסף, ו"הוא עמק המלך" בסוד שרש משיח בן דוד) וד"ל), וכמו שמרומז ביחוד שני הפרקים הנ"ל, קיג וקלה שעולה אברהם, כמבואר במ"א וד"ל.

ז

איתא בבכורות בויכוח בין רבי יהושע – "חכימא דיהודאי"[קכו] – לבין סבי דבי אתונא: "אמרו ליה (זוהי שאלתם הראשונה ממנו – 'הכל הולך אחר הפתיחה' וד"ל) ההוא גברא דאזיל ובעי אתתא ולא יהבו ליה מאי חזי דאזיל היכא דמידלו מינה (שמיוחסת מן הראשונה ושואל אותה, הרי יש ללמוד הואיל ולא נתנו לו את הראשונה כל שכן זו, רש"י), שקל סיכתא דצא לתתאי לא עאל, לעילאי עאל (דצה, השפיל ידו ונעצה בכותל במקום שאין חור ולא על, דלי דצה, הגביה ידו ונעצה במקום שיש חור ועל, רש"י), אמר האי נמי מיתרמי בת מזליה".

הנה "בת מזליה" דעם ישראל הוא ענין "אין מזל לישראל" (כפרוש הבעש"ט זי"ע), גלוי האין האמיתי (שהוא הוא היש האמיתי, כנודע ואכ"מ) "שהוא לבדו הוא ואין זולתו", דהיינו עצמותו ומהותו יתברך ממש שלמעלה מעלה גם מהיותו יתברך "אור אין סוף" (דהיינו הגלוי של כחו הבלתי בעל גבול שלפני הצמצום הראשון). ה"מיוחסת" הראשונה – אור אין סוף שלפני הצמצום – "לא יהבו ליה", שהרי אין בה מקום ליתדו ("סיכתא", גם מלשון "סכוי" ומלשון "שכוי" – "הנותן לשכוי בינה וגו'" וד"ל) לחדור, להאחז ולהתפס (שאינה בסוד "נמנע הנמנעות" באמת, "שני הפכים בנושא אחד", בלי גבול וגבול ("חור") כאחד). ודוקא ב"מיוחסת" העליונה יותר ב"אין ערוך" – עצמותו ומהותו יתברך ממש, הנושא הפכים באמת עד שאצלו אינם הפכים כלל וכלל, אלא הכל "אחד האמת" – יש לו "מקום" להתפס. והוא על פי הכלל הידוע שכל הגבוה גבוה ביותר יורד למטה מטה ביותר, והרי דוקא עצמותו ומהותו יתברך ממש נמצאת בכל מקום ומקום ממש (רק שמי שטרם זכה לאור החסידות, אין לו עדיין "מקום" בלב (כדברי הרה"צ רי"א מהומיל זצ"ל באגרתו) לאמיתת אמונה טהורה זו ש"ה' הוא הכל והכל הוא ה'", כמבואר במ"א, ואותו רז לזר יחשב אצלו כו'). בעבודה, אמונה זו וגלוי עצמי זה, הוא המתבטא בפי אדמו"ר הזקן באמרו, בדבקות נפלאה, על הפסוק "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ": "איני רוצה בהם כלל, לא בג"ע שלך ולא בעוה"ב שלך, רק בך בעצמך". כלומר, שאין הגלויים של ג"ע ועוה"ב "בת מזלי" אלא הדבקות העצמית (עד ש"כולא חד" ממש) "בך בעצמך", שאתה (עצומ"ה) דוקא "בת מזלי" ורק בך ממש אני חפץ[קכז]. לפי אמיתת ברורו וזכוכו של חפץ זה בלב הצדיק, כך זוכה להשראת עצמותו ומהותו יתברך בתוך גופו ממש, ע"ד "צמצם שכינתו בין שני בדי הארון" כנ"ל (וע"פ כללו של הבעש"ט זי"ע: במקום מחשבתו (רצונו) של אדם שם הוא נמצא, באמת. וכן ידוע מה שכ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע היה אומר, בניחותא, "ידעתיו – הייתיו" (וכידוע בדא"ח, עיין חנה אריאל פרשת פקודי ובכ"ד, ששרש ענין "ידעתיו", מתתא לעילא, הוא בחינת הכרת האלקות שמצד אוא"ס הממלא כל עלמין, ואילו שרש ענין "הייתיו" הוא בחינת הכרת האלקות שמצד אוא"ס הסובב כל עלמין (שנתגלה לכל ישראל במתן תורה באמרו יתברך "אנכי ה' אלקיך"). והנה "איהו ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב", דהיינו שגם שתי בחינות האורות דממלא וסובב עצמם הם "כלא" ממש, קמיה עצמותו יתברך, ושם, בעצמותו יתברך ממש, מתיחדים שני השרשים של ממלא וסובב להיות אחד ממש, אחד יחיד ומיוחד. הכרה זו היא אמיתת הענין ד"ידעתיו – הייתיו", לאחר עבודת העליה מבחינת "ידעתיו", "כל חדא וחדא לפום שעורא דיליה", ל"הייתיו" בסוד "מבין דבר מתוך דבר", סוכ"ע מתוך ממכ"ע, כמבואר בדא"ח), ע"ש אמיתת דבקות ה"חלק אלוק ממעל ממש" בו יתברך), וה"שידוך" עולה יפה ב"זרעא חייא וקיימא" לנצח נצחים אכי"ר.