"תורת אמת", "תורת חיים" ו"תורת חסד"

אור ל-ג' סיון תשפ"ב – כפר חב"ד

התוועדות הכנה למתן תורה (ח"א)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

קיצור מהלך השיעור

בפתיחת שלשת ימי הגבלה זכינו להתוועדות הכנה למתן תורה ברוב-עם (אחרי זמן רב שלא היתה כזו התוועדות). ההתוועדות הארוכה והעמוקה, שהתבססה על מאמריו של רבי אייזיק מהומיל זצ"ל, הסבירה יסודות חשובים במהות התורה שנקבל בחג השבועות – ענין בו ראוי לעסוק בימי התשלומין לשבועות, בהם אנו מקבלים ומפנימים את הגילוי לו זכינו ב"זמן מתן תורתנו".

כדי להקל על הלימוד וההתבוננות חולקה כאן ההתוועדות לשלשה חלקים, העוקבים זה אחר זה, כשבכל חלק רעיון מרכזי עיקרי (לקוצר היריעה יש קטעים רבים שלא נדפסו – ונשלחים ברשימת התפוצה – ועוד חלק שלם העוסק בנעיצת התחלת וסיום התורה זה בזה שיפורסם בפני עצמו אי"ה).

חלק א הוא התבוננות עמוקה בשלשת התארים העצמיים של התורה – "תורת אמת", "תורת חיים" ו"תורת חסד" – תוך הקבלה שלהם לשלש הדמויות של שבועות (משה רבינו, דוד המלך ומורנו הבעל שם טוב), לשלשה תיאורים מופלאים של התורה בספר הזהר, לממדי המציאות עולם-שנה-נפש, לעמודי העולם תורה-עבודה-גמ"ח ועוד ועוד. מתוך הדברים עולים יסודות 'השכלה' ו'עבודה' רבים ההופכים את העיסוק בתורה לאמתי, חיוני וחסידי יותר.

חידושים מההעלם שאינו במציאות

אנחנו בימי ההכנה ל"זמן מתן תורתנו", שנזכה ל"תורה חדשה מאתי תצא"[ב], תורת מלך המשיח, ש"כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה מסיני"[ג]. החידושים נמצאים בהעלם וצריך לגלות את ההעלם. יש "העלם שישנו במציאות"[ד], וממילא החידושים הם חידושי אמת, אבל הם לא מפתיעים לחלוטין. אבל יש "העלם שאינו במציאות", וכאשר הוא מתגלה החידושים הם מפתיעים, עד שהיה אפשר לחשוב באמת שלא נאמרו למשה מסיני, משהו חדש לגמרי. לכן חז"ל מדגישים לנו ש"כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה מסיני".

ידוע הרמז שדורשי רשומות היו אומרים[ה] ש"תלמיד ותיק" שוה 1000, רמז ל-ישראל בעל שם טוב, שגם שוה 1000, וזהו סוד אלף אורות שנמסרו למשה רבינו במתן תורה, עד לחטא העגל ולא עד בכלל, שאחריו הם נלקחו ממנו[ו]. מחזירים אותם רק בשבת, בסוד "ישמח משה במתנת חלקו"[ז]. כלומר, הבעל שם טוב, והתורה שלו – שכבר מתחילה להיות תורת משיח, כמו שהמשיח עצמו אמר שיבוא "לכשיפוצו מעינותיך חוצה, מה שלמדתי אותך ושהשגת בעצמך"[ח] – באים מהמקום הנעלם ביותר, מה"העלם שאינו במציאות", אבל גם הוא כבר נאמר למשה מסיני.

משה, דוד והבעש"ט – תורת אמת, תורת חיים ותורת חסד

ידוע[ט] שבחג שבועות אנחנו מתקשרים לשלשה צדיקים גדולים, הכי גדולים – משה רבינו, נותן התורה, "זכרו תורת משה עבדי"[י], "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב"[יא]; דוד מלך ישראל, שמת וגם נולד בעצרת[יב], חג השבועות, "דוד מלך ישראל חי וקים"[יג]. ההרכב בין משה רבינו לדוד המלך הוא-הוא בחינת משיח – כתוב[יד] שמשיח בפנימיות הוא משה ובחיצוניות הוא דוד; והצדיק השלישי, שזו גם ההילולא שלו, הוא מי שהזכרנו הרגע, ישראל, רבי ישראל בעל שם טוב.

צריך להתבונן במהות של התורה – מהי התורה שאנחנו עכשיו מתכוננים לקבל, בעוד כמה ימים. מובא בחסידות[טו] שכדי להבין מה היא התורה ישנם שלשה שמות – הביטוי הוא שלשה תארים עצמיים – שמתארים את המהות של תורתנו הקדושה. התורה היא "אוריאן תליתאי"[טז], משולשת בעצם, ואחד הסימנים לכך הוא שיש לה שלשה תארים עצמיים: "תורת אמת" – "תורת אמת היתה בפיהו ורבים השיב מעון"[יז], פסוק במלאכי, סוף כל הנבואה בישראל; "תורת חסד" – "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה"[יח], פסוק ב"אשת חיל" בסוף ספר משלי; ו"תורת חיים", לא פסוק בתנ"ך אלא מטבע של חז"ל בתפלת שמו"ע, בסוף, בברכת "שים שלום". זו הברכה של הזיווג[יט], התכלית של התפלה, תפלה לשון התקשרות והתחברות[כ].

הנוסח שם הוא "כי באור פניך נתת לנו הוי' אלהינו תורת חיים ואהבת חסד" (נוסף ל"תורת חיים" גם ה"חסד" של "תורת חסד") – הכל בא לנו מאור פני ה', "כי באור פניך נתת לנו הוי' אלהינו". יש פירוש יפה ועמוק בחסידות[כא] ש"נתת לנו הוי' אלהינו" לא רק אומר שאתה, ה' אלקינו, נתת לנו, אלא אתה, עצמות, "נתת לנו" שיהיה "הוי' אלהינו", ששם הוי' יהיה אלקינו, "הוי' אלהינו הוי' אחד"[כב]. דבר ראשון הוא נותן לנו שה' יהיה אלקינו, כוחנו וחיותנו, במודע של הנשמה, ועל ידי כך הוא נותן לנו "תורת חיים ואהבת חסד".

את שלשת התארים האלה – "תורת אמת", "תורת חיים" ו"תורת חסד"[כג] – אפשר להקביל בפשטות לשלש דמויות המופת אליהן אנו מתקשרים בחג הזה: כתוב "משה אמת ותורתו אמת"[כד]. ברור שאם משה שייך לאחד התארים האלה – הוא "תורת אמת". מורנו הבעל שם טוב, רבי ישראל בעל שם טוב, הוא מחולל החסידות – תנועה שכולה אהבה וחסד – לכן ברור שהבעל שם טוב, שגם הרים את קרן ה"אשת חיל" בעם ישראל (שם מופיע הביטוי)[כה], הוא ה"תורת חסד על לשונה". דוד המלך הוא "נעים זמִרות ישראל"[כו], כלי הזין שלו הוא התפלה[כז], הוא מתפלל, והוא גם "חי וקים", אז הוא קשור למטבע שבתפלה – "תורת חיים". "תורת חיים" היא גם מצב בו החיים הפרטיים של האדם הם כולם תורה, מסכת שעתידה להלמד לעתיד לבוא (כמו שאמר רבי דוד מלעלוב[כח], שלא סתם נקרא בעצמו דוד...). התופעה הזו בולטת במיוחד אצל דוד המלך בתנ"ך, שכל מאורעות חייו הופכים לתורה.

"כולא חד", שעשועי ה' ותכנית הבריאה

כתוב בחסידות[כט] שבזהר הקדוש יש גם כן שלשה לשונות שבאים לתאר את התורה, תורתנו הקדושה:

אחד מהם הוא "אורייתא וקוב"ה כולא חד"[ל], שבעצם התורה וה' הכל אחד – אחד ממש.

הדבר השני שכתוב על התורה הוא "אסתכל באורייתא וברא עלמא"[לא] – ה' הסתכל בתורה וברא את העולם. התורה היא התכנית, מה שה' "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"[לב], ולפי התורה ה' בורא את המציאות. "הכל הולך אחר הפתיחה"[לג], והתורה מתחילה "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", ורש"י כותב "בשביל התורה, שנאמר 'הוי' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז'". הוא כותב גם "בשביל ישראל", ויש בחז"ל[לד] עוד כמה פירושים ל"ראשית", אבל כתוב בחסידות שעיקר הפשט של "ראשית" – "ראשית חכמה"[לה], "אורייתא מחכמה נפקת"[לו] – הוא שעם התורה ה' ברא את העולם, "אסתכל באורייתא וברא עלמא". זה כבר לא לומר שהתורה היא ה', אלא שהיא תכנית העבודה של הקב"ה – זהו הפשט. המאמר הראשון שאמרנו כתוב בתקוני הזהר, שכידוע הוא אפילו יותר עמוק מהזהר בעצמו – שם כתוב "אורייתא וקוב"ה כולא חד". בזהר הקדוש כתוב "אסתכל באורייתא וברא עלמא".

יש עוד מאמר בזהר – "אורייתא קדישא, חדוותא דכולא, חדוותא דקוב"ה ואטיילותא דיליה, דכתיב 'ואהיה שעשֻעים יום יום'[לז]"[לח]. את הפסוק אנחנו מכירים יותר טוב. המאמר בא לומר שהמהות של התורה היא שה' משתעשע בה, "שעשועי המלך בעצמותו"[לט]. לא מה שהוא מסתכל בתורה ובורא את העולם – לא קשור לבריאת העולם, נבדל מבריאת העולם, שעשועי המלך בעצמותו.

מה פירוש

"אטיילותא"? יש מי שמתרגם[מ] לשון שעשוע של משחק, "משחקת", כמו שכתוב בהמשך הפסוק של "שעשועים יום יום". יש מי שאומר[מא] שממש לשון טיול, כמו לומר שה' מטייל בגן עדן עם התורה[מב]. כתובמא שאדם עוסק באיזו מלאכה, באיזה עסק, הוא רוצה לבנות משהו בחיים, הוא לא פנוי בשביל סתם להשתעשע. אבל מדי פעם הוא צריך להפסיק את העסקים שלו, לבטל אותם, לקחת מה שנקרא חופש, נופש, ולהשתעשע. זה מאד מאד חשוב. זו התורה, לשם כך נתנה תורה. זהו אחד משלשת הפירושים האלה של התורה – "אטיילותא דיליה", "חדוותא דקוב"ה ואטיילותא דיליה... 'ואהיה שעשֻעים יום יום'".

שלש הגדרות הזהר ושלשת תארי התורה

אם נחזור לשלשת התארים של "אוריאן תליתאי" – "תורת אמת", "תורת חסד" ו"תורת חיים" – אפשר להקביל אליהם את שלש הבחינות של התורה לפי הדרוש הזה:

יש את הבחינה שהתורה היא אחד ממש עם הקב"ה, שאי אפשר לחלק ביניהם. בדרושי החסידותכט שואלים – אם אי אפשר לחלק בין התורה לקב"ה, מה שייך לומר שהיא השעשועים של ה' וכל שכן תכנית העבודה של ה'? אלה ודאי המדרגות היותר נמוכות של התורה. המדרגה בה התורה והקב"ה הם היינו הך ממש היא האמת, זו האמת הצרופה של התורה – "תורת אמת". זהו גילוי של משה רבינו שכנגד האמת, "משה אמת ותורתו אמת".

על היות התורה תכנית העבודה של הקב"ה במעשה בראשית, "בראשית ברא אלהים את השמים את השמים ואת הארץ", כתוב "עולם חסד יבנה"[מג] – החסד והאהבה שיש בתורה. החסד הוא המקור, "יומא דאזיל עם כולהו יומין"[מד], היום הראשון של מעשה בראשית, שמתלווה לכל הימים. צריך להתבונן עכשיו מה הדבר אומר לי – מה צריך להיות הכח המניע בנפש לכל תכנון? אחד מתכנן להקים מפעל, "קדם מפעליו מאז"[מה], לבנות משהו – זה חשוב מאד, צריך ליזום! מה המניע? חסד[מו]. אם "אסתכל באורייתא וברא עלמא" בא מהחסד והאהבה של הקב"ה – זו "תורת חסד", כנגד הבעל שם טוב, תורת החסידות, המלמדת שכל מה שעושים מתכננים בהתאם לרצון לעשות טוב, לעשות טוב לזולת, חסד ואהבה.

מה הם השעשועים של התורה? "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור"[מז] – "מקור חיים" הוא "מקור כל התענוגים"[מח]. זה שהתורה היא "תורת חיים" – היא מקור כל התענוגים, גם התענוג העצמי של "שעשועי המלך בעצמותו" ממש, וגם ה"שעשֻעי את בני אדם", שה' ממשיך תענוג לתוך הבריאה שלו[מט].

זו ההקבלה הכי מחודשת כאן, כי אמרנו ש"תורת חיים" היא דווקא כנגד דוד המלך, "נעים זמִרות ישראל". לדוד המלך יש הרבה עסקים, הוא מאד עסוק, "מלחמות הוי' אתה לוחם"[נ]. אבל יחד עם כל העסק שלו יש לו זמן לשבת ולחבר ספר תהלים, מאה וחמשים פרקי תהלים – מפעל רציני מאד. שם הוא גם מתאר את העסקים שלו ואת מצוקות הנפש שלו, הצרות שלו, האויבים שלו. אף על פי כן, סך-הכל של התהלים שלו הוא "אטיילותא דיליה" של דוד המלך, החיים שלו – כתיבת תהלים נותנת לו חיים. מה הכוונה? נותנת לו כיף, נותנת לו מוטיבציה להמשיך גם אחר כך בעיסוקים שלו. כתובמא שה"אטיילותא דיליה" הוא סוד השבת, יום השבת, השעשוע שלו, ו"מיניה מתברכין כולהו יומין"[נא] – מהשעשוע הוא מקבל כח נפשי להכנס שוב לעולם, להתמודד עם כל הקשיים שלו והמלחמות שלו.

שעשועי דוד בתורה

באמת, בהרבה פסוקים בתהלים, בעיקר בפרק קיט, רואים שדוד המלך משתעשע בתורה ומקבל ממנה כוחות בתוך כל הצרות שלו. לדוגמה בפסוק "לולי תורתך שעשֻעי אז אבדתי בעניי"[נב] או בפסוק "זמִרות היו לי חֻקיך בבית מגורי"[נג]. בעצם, זה לא כל כך פשוט, הרי חז"ל אומרים, במסכת סוטה שלומדים בספירת העומר, שדוד נענש על כך שקרא לתורה "זמִרות"[נד].

למאמר הזה יש הסבר עמוק בחסידות. אדמו"ר הזקן מסביר, גם בתניא[נה] וגם בדרושים של שבועות[נו], שדוד שבח את התורה בכך שכל הבריאה תלויה בה, בכל אחד מפרטיה ודקדוקיה – אבל השבח הזה הוא חיצוני יחסית, שבח שנוגע לשמחה האנושית בתורה עליה נאמר "ושעֻשעי את בני אדם"[נז], והשבח הזה לחטא יחשב לעומת עיקר המעלה הפנימית של התורה, שהיא שעשועי המלך בעצמותו, נבדלת בעצם ממציאות העולמות. מוסבר שם באריכות ששתי הבחינות האלה הן הפנים והאחור של התורה, וכאשר דוד המלך משבח את התורה בשבח של האחור שלה, במקום בשבח של הפנים, הוא נופל לבחינת אחור. הוא לוקח את הארון עם לוחות הברית, שהם רק בחינת פנים, בעגלה במקום על הכתף (תוך הפנית פני נושאי הארון אל הארון, כמו שכתוב שם), ושוכח שיש פסוק מפורש שאת הארון צריך לשאת בכתף – "בכתף ישאו"[נח] (פסוק שקוראים תמיד בסמיכות לשבועות, בפרשת נשא). כמו שנסביר באריכות[נט], עיקר הסוד של שבועות הוא לקבל את הבחינה של הפנים – זו כוונה מצוינת לשמיעת עשרת הדברות בקריאה של שבועות, שבעשרת הדברות שכתובים בלוחות הכל בחינת פנים בלבד.

בכל אופן, כמו שנרחיב עוד בהמשך[ס], הבחינה הזו של "תורת חיים" היא ממוצע-מחבר בין "תורת אמת", שהיא אחד עם הקב"ה בלבד, "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשעים יום יום", לבין "תורת חסד" בה נברא העולם ("אסתכל באורייתא וברא עלמא"). לכן, כמו בכל ממוצע-מחבר, יש בה את שתי הבחינות – היא נאחזת בשני הקצוות שהיא מחברת. ב"תורת חיים" של "דוד מלך ישראל חי וקים" יש שתי בחינות של חיים, שבחסידות[סא] קוראים להן "חי בעצם" ו"חיים להחיות" – המדרגה של "ואהיה אצלו... שעֻשעים", "אצלו" ממש, שנאחזת בקב"ה (וב"תורת אמת" ש"אורייתא וקוב"ה כולא חד", כנ"ל), והמדרגה של "ושעשֻעי את בני אדם", הנאחזת במציאות העולם ("עולם חסד" של "תורת חסד", כנ"ל). אם כן, העונש של דוד היה על כך שהדגיש את הצד התחתון ולא את הצד העליון, ובעצם קצת הפך את הממוצע-המחבר לממוצע-מפסיק – במקום הנשיאה בכתף, הנקודה בגוף בה מתחברים הפנים והאחור כשהאחור נגרר אחרי הפנים, הנשיאה בעגלה הדגישה את צד האחור, ועוזא, שהלך אחרי הארון, הוא שמת בסופו של דבר.

מה התיקון? כמו שאמרנו, יש פירוש ש"אטיילותא" לשון משחק – גם ב"משחקת" שבפסוק יש את שתי הבחינות, "משחקת לפניו בכל עת" ו"משחקת בתבל ארצו". כשדוד המלך העלה את הארון בפעם השניה, אחרי שלמד את הלקח מהעונש בפעם הראשונה, הוא קיים בעצמו "ודוד מכרכר בכל עז לפני הוי'"[סב], כאשר כולו פנים – עצם הפנים של "שעשועי המלך בעצמותו", ללא כל התחשבות במבטי הסובבים ובכבודו שלו[סג].

עולם-שנה-נפש

יש עוד שלישיה בספר יצירה שגם מקבילה. כתוב[סד] שכל המציאות מתחלקת לשלשה ממדים – עולם, שנה, נפש. זהו סוד שקשור למתן תורה, כי הרמז העיקרי בתורה לסוד עולם-שנה-נפש, ר"ת עשן, הוא בהקשר למתן תורה – "והר סיני עשן כֻלו"[סה]. הנפש היא האלקות שיש בתוך המציאות, העולם הוא המציאות, והשנה – כמו שנסביר באריכות – היא הזמן. סוד הזמן הוא הממוצע המחבר בין הנפש לבין העולם, כך מוסבר בחסידות[סו].

עצם הנפש של הבריאה, של המציאות, שהוא אלקות ממש, הוא האמת של התורה – "תורת אמת".

"תורת חסד" היא העולם – "עולם חסד יבנה". צריך לשאוף שהמציאות תהיה מציאות של חסד. כמו שאמרנו, שכל המפעלים שלי, כל מה שאני עושה, היעד, התכל'ס, שהמציאות תהיה חסד – כמו שה' הוא אמת המציאות אמורה להיות חסד ואהבה, לראות שהם מה שישנו. אני מסתכל על השלחן, מסתכל עליך – אני צריך לראות חסד, ולהתעורר בעצמי להעניק לך חסד ואהבה.

מה מחבר בין האמת, ש"הכל הוא ה' וה' הוא הכל"[סז], לבין המציאות, שהיא חסד? סוד החיים – "תורת חיים". לזמן, החיים, יש דופק – היות שהוא בא לחבר שני קצוות עליו להיות עם דופק פנימי של "רצוא ושוב"[סח], כמו שכתוב במעשה מרכבה, ההפטרה של חג שבועות, "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק"[סט]. "אל תקרי 'חיוֹת [הקדש]' אלא 'חיוּת'"[ע], שהחיות, החיים של כל העולמות, היא "רצוא ושוב".

כתוב "הוי' אלהים אמת הוא אלהים חיים ומלך עולם"[עא] – פסוק מפורש בנביא, שבעצם אומר את שלש המדרגות לפי הסדר. "הוי' אלהים אמת" – קודם כל הוא אמת. אחר כך הוא "אלהים חיים" והוא "מלך עולם", עולם הוא החסד, "עולם חסד יבנה", וה"אלהים חיים" הוא החיבור ב"רצוא ושוב".

לא נאריך כעת, אלה דברים שהסברנו בעבר באריכות[עב], אבל שלשת המושגים מקבילים גם לשלישיה עולמות-נשמות-אלקות[עג] וממילא לעוד הרבה שלישיות יסודיות שאנחנו תמיד לומדים[עד].

המציאות מתחילה מבטול

שואלים[עה] שאלה על כך ש"רצוא ושוב" הוא גם סוד התהוות הזמן. לכאורה התהוות הזמן יותר מתאימה לביטוי "מטי ולא מטי" – שקודם יש ירידה-המשכה מלמעלה למטה. הרי כדי להוות משהו הכל מתחיל מלמעלה, ואחר כך המטה שואף לחזור ולהתבטל לשרש שלו, וככה שב תמיד. אבל לא, התהוות הזמן מתחילה מה"רצוא"! מוסבר בחסידותעו משהו מאד עמוק בענין – שהחיים של המציאות מתחילים אך ורק מההתבטלות של הדבר הנברא למקור שלו. לא מתחיל מ"יש מאין" אלא מ"יש לאין". האדם רוצה להיות מציאות, להיות חי – החיים מתחילים מההתבטלות של היש לאין, ורק אחר כך הוא חוזר ליש.

יש מאמר של הרב המגיד[עו], שמופיע בכמה וריאציות בעוד מקומות, שה' ברא את העולם יש מאין והתפקיד שלנו הוא להחזיר את העולם מיש לאין. אבל כתוב שהזמן מתחיל דווקא מתנועת ה"רצוא" מהיש לאין – עד שהוא לא חוזר לאין הוא לא מציאות אמתית, לא בגדר חי, עדיין בגדר "תהו בראה"[עז]. המציאות מתחילה להיות מציאות באמת דווקא כשהיא בתנועה של "רצוא" ואחר כך "שוב", "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק". זהו סוד הזמן שמחבר את הנפש לעולם, את האמת לחסד.

תורה, "רצוא ושוב" וגמילות חסדים

כמה שוה "רצוא ושוב"? תורה, גימטריא ידועה שמובאת בספרי הקבלה[עח].

בעצם, כתוב[עט] שיש שלשה דברים ששוים בגימטריא – תורה, "רצוא ושוב" ו"גמילות חסדים", שהיא אחד משלשת העמודים עליהם העולם עומד. איך מסבירים את שלש הגימטריאות האלה? "על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים"[פ]:

בין שלשת התארים העצמיים של התורה, עמוד התורה לכשעצמו, התורה כחכמתו של הקב"ה (ש"הוא וחכמת אחד"), הוא האמת – "תורת אמת".

עמוד העבודה הוא עמוד התפלה, "עבודה שבלב זו תפלה"[פא], החיים, ה"רצוא ושוב". התפלה מתקשרת לתורה בדרך של "רצוא ושוב" – "לעשות מהתפלות תורות" ("רצוא") ו"לעשות מהתורות תפלות" ("שוב")[פב]. בשבת עבודת התפלה היא-היא ביטוי השעשועים העצמיים. בחול התפלה היא קרב, כמו אצל דוד המלך שעוסק במלחמות, "שעת צלותא שעת קרבא"[פג], אבל בשבת התפלה היא שעשוע, מתוכו מקבלים את הכח להלחם בתפלה בימות החול ולנצח. חיות שוה משיח בן דוד. "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק" עולה ב"פ תשובה. הבעל-תשובה, ב-ה הידיעה, הוא דוד[פד]. יש משהו בעבודת התשובה ששייך לחיים. למה פעמיים תשובה? כי יש תשובה מלמטה למעלה, תשובה של "רצוא" (בריחה מהרע), וגם תשובה של "שוב" (עשיית טוב), "לא תהו בראה לשבת יצרה". "רצוא ושוב" היינו שתי תנועות של תשובה, או שהמטה שב אל המעלה או שהמעלה שב אל המטה, וצריך את שתיהן. אם אני מוציא את ה"רצוא ושוב" מהפסוק, שלש המלים "והחיות... כמראה הבזק" עולות בעל תשובה. אם כן, בעצם יש תורה ששייכת לתשובה, ולא סתם לתשובה אחת אלא לשתי תשובות.

העמוד של "גמילות חסדים" הוא כמובן "תורת חסד". התכלית של התורה היא קיום המצוות המעשיות, וכתוב[פה] שכל קיום המצוות המעשיות נכלל בחסד, הכל "גמילות חסדים" של "עולם חסד יבנה", "לתקן עולם במלכות שדי"[פו] – זו "תורת חסד".

שוב, שלשת הדברים ששוים אותו דבר – תורה, "רצוא ושוב", "גמילות חסדים" – הם גופא שלשת העמודים עליהם העולם עומד והם גופא כנגד שלשת התארים של התורה, הכל נכלל בתורה, "תורת אמת", "תורת חיים" ו"תורת חסד".

תורת אמת	משה רבינו	כולא חד	נפש	אלקות (אורות)	"אלהים אמת"	תורה
תורת חיים	דוד המלך	שעשועי המלך	שנה	נשמות (ניצוצות)	"אלהים חיים"	עבודה ("רצוא ושוב")
תורת חסד	מורנו הבעש"ט	תכנית הבריאה	עולם	עולמות (כלים)	"מלך עולם"	גמילות חסדים

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• חידושי תורה מפתיעים באים מההעלם שאינו במציאות.
• "משה אמת ותורתו אמת" מלמד אותנו "תורת אמת".
• "דוד מלך ישראל חי וקים" מלמד אותנו "תורת חיים", בה כל חיי האדם הופכים לתורה.
• מורנו הבעל שם טוב, מייסד החסידות, מלמד אותנו "תורת חסד".
• חשוב מאד מדי פעם לצאת לחופש מכל העיסוקים החשובים, לטייל ולהשתעשע, כדי לחזור ביתר שאת לעיסוק במציאות.
• את הטיול והשעשוע מוצאים בתורה.
• המניע לכל יזמה בחיים צריך להיות חסד.
• כתיבת התהלים היא ה"אטיילותא" של דוד המלך, שנותנת לו חיות וכח בכל עיסוקיו.
• שעשועי "תורת חיים" הם הממוצע בין "תורת אמת" האלקית ל"תורת חסד" שבמציאות – לכן היא כוללת גם את שעשועי ה' ("פנים") וגם את שעשועי האדם ("אחור").
• בהעלאת הארון הראשונה הודגש ממד ה"אחור" ובהעלאת הארון השניה הודגש ממד ה"פנים".
• ה' הוא אמת, המציאות היא חסד והזמן הוא חיים.
• קיום המציאות האמתית מתחיל מבטול – מה"רצוא" אל האין.
• התפלה נעה ב"רצוא ושוב" ביחס לתורה – יש לעשות מהתפלות תורות ולעשות מהתורות תפלות.
• תפלת החול היא מלחמה ותפלת שבת היא שעשוע (הנותן כח להלחם ולנצח).
• תכלית התורה היא קיום המצוות המעשיות – חסד של תיקון עולם.