1

בע"ה

קבלת פנים לדוד ואפרת רבקה שטיינמץ

ג תמוז ס"ז – בית הרב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

היום זה ג תמוז, והדבר הגדול הראשון הידוע לנו שקרה ביום זה הוא "שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון". שמש וירח זה משל לחתן וכלה – "וידום השמש וירח עמד עד יקום גוי אויביו". כנראה שיש משהו אצל חתן וכלה, בפרט שמתחתנים ביום זה, שצריכים לקיים את השירה הזאת – שירת יהושע (שלפי פירוש אחד הוא שר במקום השמש), אחת מעשר השירות של התנ"ך, שיש נוהגים לומר אותן בתור תיקון ליל שביעי של פסח. יש משהו אצל מי שמתחתן היום, שאצלו ואצל הכלה שלו נאמר "שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון... עד יקום גוי אויביו". יש משימה – "עד יקום גוי אויביו" – ובשביל קיומה צריך שמש-החתן בגבעון דום וירח-הכלה בעמק אילון. זה ששמש וירח זה חתן וכלה ברור גם מהמיקום שלהם – גבעון זה מקום גבוה, גבעה, ועמק אילון זה עמק, מקום נמוך. בלשון החסידות זה "חותם בולט" ו"חותם שוקע", ולכן הדימוי כאן הוא דימוי מובהק של חתן וכלה. בפרק שירה יש גם שיר של השמש וגם שיר של הירח, כשהשיר של השמש כולל את שניהם – כמו שכאן, בפשטות, יהושע מדבר לשמש וזה פועל ממילא גם על הירח. גם בשיר של הירח נכלל השמש, אבל זה הכי בולט בשיר של השמש, המתחיל "שמש ירח עמד זבולה". גם בפסוק זה יש לשון עמידה, שתיקה. בפסוק "וידום השמש וירח עמד" העמידה מיוחסת דווקא לירח, כמו הסמיכות של "שמש ירח עמד". כנראה שהמקום הכי מתאים שהחתן והכלה יכוונו זאת – ואם רק החתן שמע את הדרוש, כנראה הוא יכול להוציא את הכלה, בפרט שהכל כלול בשמש – זה כאשר עומדים ודוממים תחת החופה. החתן אומר כמה מילים בחופה – "הרי את מקודשת" – אבל בכללות שניהם גלמים בחופה, עומדים דום. כמו במפקד צבאי, כך עומדים החתן והכלה שעומדים להקים בית נאמן בישראל ולהוליד צבאות צבאות של חילי צבאות ה'.

מי הוא האויב שצריך להנקם ממנו? היצר הרע, כפי שאומר הרבי לצבאות ה'. מה זה היצר הרע של חתן וכלה? אני מניח שהחתן למד את הראשית-חכמה שצריך ללמוד, ושם מוסבר דבר פשוט, שהיצה"ר זה האש זרה שיכולה להיות – "זכו שכינה ביניהם, לא זכו אש אוכלתן". אם זכו השכינה שורה ביניהם, וגם האש מתקדשת – זו אש שכולה קדש. השאלה איך הופכים את האש. ככלל ידוע שלפני החתונה יש עבודת אתכפיא ואחר כך אתהפכא – לפני החתונה זה עבודת בינוני ואחר כך עבודת צדיק (או, בלשון "חינוך קטן", לפני כן זה עבודת קטן ואחר כך זה כבר להיות גדול, כפי שנלמד בשיעורי התניא האחרונים). בחתונה נהפך החתן לאיש צבא היוצא לקרב, כידוע שבתורה החיל הוא איש נשוי – בן 18 לחופה ובן 20 לגיוס (הפוך מהמקובל היום). כנראה שגם חילים צריכים לדעת איך להפוך אש – איך להפסיק את האש הזרה של האויב ואיך להפוך לאש קדש. יש מי שחושב שיש איזה תאוה והופכים אותה מיניה וביה, אבל זה לא ככה – צריך להיות כפי שמלמד הבעל שם טוב, בסדר של חש-מל-מל. קודם צריך לשתוק – "חש" – עד ש"מל" וכורת את הקליפה, את המחשבה הזרה, ואז "מל", "מי ימלל גבורות הוי' ישמיע כל תהלתו" (זה הפרק של הרבי השנה), ואז הוא ממתיק, מאיר את האור הקדוש ומבעיר את האש הקדושה. עוד הפעם, אתהפכא זה לא שיש לך איזה מדה רעה ומיד אתה הופך אותה. כמו שכתוב בתניא, שכל זמן שיש משהו לא בסדר ואתה אחוז בו אי אפשר להעלותו – צריך קודם להפריד את הרע, ואת זה עושים על ידי שתיקה. גם הצדיק צריך לפעול כל הזמן בדרך של חש-מל-מל. זה מה שיהושע אומר לשמש "שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון וידום השמש וירח עמד עד יקום גוי אויביו" – שתיקה ועמידה עד הכרתת הקליפה, ואז "מל" ההמתקה, "מי ימלל גבורות הוי' ישמיע כל תהלתו".

אם כן, אם אמרנו שהמיקום האידיאלי של קיום "שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון" זה כאשר עומדים תחת החופה – זה הזמן שכורתים את כל הדברים הזרים שהיו, ומתכוננים ל"מי ימלל גבורות הוי'". לפי זה, תחת החופה לוקחים נקמה מכל האויבים הנפשיים שהיו לי עד עכשיו. זו הוראת ספר הישר – "כן כתוב על ספר הישר" – ונפתח באיחול לדודי שתחת החופה ינקום את הנקמה מכל מה שהיה עד עכשיו, כל הדברים הזרים, ומאותו רגע יפרוץ, "ופרצת" בקדושה, באש קדש, עד אין סוף. [מתאים ליין משמח]

אם הזכרנו את השירות של התנ"ך, שהיום הוא היום של שירת יהושע, נחזור על הקבלתן לעשר הספירות – לפי הסדר: כתר – מזמור שיר ליום השבת, שיר אדה"ר. חכמה – שירת הים. בינה – שירת הבאר. דעת – שירת האזינו (האזינו השמים = דעת). חסד – שירת יהושע (זה חידוש, וזה אומר קודם כל שיש איזו אהבה בשירה הזאת, כשעומדים תחת החופה). גבורה – שירת דבורה (היא גם כנגד הגבורה ב-ז נביאות). תפארת – שירת חנה (שירה על בנים, זרעא חייא וקיימא זה תפארת בס"י). נצח והוד – שירת דוד החוזרת פעמיים בתנ"ך (זה נצחונו בכל מלחמותיו, ובפרט מידי שאול, זה בסוף שמואל – מסכם את כל מלחמות דוד, על שמו החתן – שייך לשם "צבאות"). יסוד – שיר השירים. מלכות – השיר העשירי, שישיר מלך המשיח עם דור הגאולה, תיכף ומיד ממש, עוד היום.

קודם שרנו ניגון של ר"נ מרופשיץ על שיר השירים, אחר כך הסברנו שהיום זה היום של "שמש בגבעון דום", וכעת נסביר שעיקר החתונה זה שירת דוד (על שמו החתן). חז"ל אמרו "בן שמונה עשרה לחופה" – מה עושה אחד שלא קיים את זה (ובפרט אחד שלא קיים זאת בגדול)? יש עצה ותיקון – שיאמר פרק חי בתהלים. ברגע שהוא אומר פרק חי היום, יום החתונה, זה נקרא שהוא נעשה בן שמונה עשרה. לפי מנהג הבעש"ט ביום הולדת שמונה עשרה – אם כך מפרשים "בן שמונה עשרה לחופה", כי יש מפרשים שזה מיום הולדת שבע עשרה – אומרים גם פרק יח וגם פרק יט. הסיכום של עצמך עד עכשיו, לתקן כל מה שהיה עד עכשיו, זה "בן שמונה עשרה", ופרק יט זה להתכונן לשנת ה"ושמח את אשתו" (שם נאמר על השמש "והוא כחתן יוצא מחופתו" – הכל קשור לשמש ולירח"). הכוונה הזו תקפה בפרט כשמישהו מתחתן ביום השלישי לחדש, כי לפי חלוקת התהלים המקובלת בכל עם ישראל, החלק של ג בחדש מתחיל בפרקים יח-יט (מגיע עד כב, אבל גם מי שעבר את ה-כב – זה לא משנה, ביום השלישי של החדש מתחילים שוב מפרק יח). כידוע, הכלה נוהגת לומר את כל ספר התהלים – יש גם תשלומים, אם לא יודעת זאת מראש – מאה וחמישים פרקים, אבל שהחתן יאמר לפחות 2 פרקים (הוא יותר מבולבל מהכלה, אין לו הרבה ראש, אבל לפחות שיאמר יח-יט). אם הכלה מוציאה אותו ידי חובה של כל התהלים, מ-א עד קן (כעת הולכים לבנות את הקן שלהם – קן ר"ת קדמון-נצחי, העולה משיח – וצריך לכך קן פרקים), והוא מוסיף עוד יח-יט, גימטריא הבל, זה תיקון הבל וגילוי היחידה שבנשמה. סכום כל המספרים מ-א עד קן (שהכלה אומרת) זה עולה 11325, ובתוספת הבל עולה 11362 – חוה (מילוי שם מה) פעמים חדוה (הנקודה האמצעית של מה) פעמים הוי' – זו העלאת חוה והחזרתה לחיה, כנודע. זו תוספת חיות במין האדם על פני כל החי בבריאה – "ויהי האדם לנפש חיה". זו מעלת האדם על חיות מעשה בראשית – בחינת מעשה מרכבה, בה כתוב "והחיות רצוא ושוב" (שזה נושא פרה אדומה, עליה קוראים בפרשת השבוע, ולא נרחיב בכך). זה היה בדרך רמז, שכדאי בכלל ביום החופה – ובפרט אם יום ג בחדש – להזדהות עם פרקים יח-יט בתהלים.

פרק יח הוא המקביל לשירת דוד בשמואל, שהיא כנגד נצח והוד. מסתבר לומר ששירת דוד בשמואל היא כנגד הנצח, כפשט ששם מספר כל נצחונותיו, ואילו ספר תהלים ענינו להודות לה', והשירה שם היא יותר מצד ההוד, יותר מצד הכלה. אם כן, אמירה זו היא הזדהות עם החתן מצד הכלה. החתן בפני עצמו – שלא צריך להיות כזה דבר – שייך יותר לשירת דוד בשמואל, אך כשהוא מזדהה עם הכלה, "איהי בהוד", זה פרק חי בתהלים. מה ההבדל הכי בולט ביניהם? ההבדל הכי חשוב בפסוק הראשון בתהלים, בו יש תופעה מיוחדת וחד-פעמית בתנ"ך, שהמלה אהבה כתובה בלשה"ק אך במושג של לשון תרגום, "רחימו". יש רק פעם אחת בתנ"ך שלאהוב זה מלשון רחימו, בפסוק הפותח, אחרי הכותרת, את פרק יח בתהלים (וזה לא נמצא בשמואל) – "ויאמר ארחמך הוי' חזקי". ב-ג מילים אלו (שהן כל תוכן הפסוק) – ארחמך הוי' חזקי – יש אהבה אותיות (שייך ל-ג תמוז של שנה זו, שנת ה-יג). ארחמך הוי' חזקי = 420, זיווג יעקב רחל בקבלה. יש ווארט של רבי נחמן שעיקר הרחמים זה רחמי האיש על האשה – אנו חוזרים על זה הרבה – ובעיקר זה שייך ליעקב כלפי רחל. כתוב שהשם של רחל פותח ב-רח של רחמים (דורשים זאת בכמה צורות, כמו רחמים לעד ועוד), ומדת הרחמים היא מדתו של יעקב אבינו, שהוא איש התפארת. עליו כתוב "ליעקב אשר פדה את אברהם" – פדית הרחמים את האהבה. כאן בפסוק הכוונה אהבה, אבל עם משמעות של רחמים. מאד יפה שיחוד זה עולה יעקב רחל. 420 הוא גם ה'יהלום' של 20, וכן ההפרש בין יעקב לרחל הוא 56 – יום תמים – שגם הוא יהלום של 7 (גם יעקב וגם רחל זה כפולות 7). התופעה הזאת מופיעה בתוך המילים "ארחמך הוי' חזקי", בהם הדילוג הראשון (אחךההזי) עולה יום וממילא הדילוג השני (רמיוחק) עולה ב פעמים יעקב (יעקב עולה יג פעמים דוד, שם החתן). כל חתן הוא יעקב וכל כלה היא רחל.

לעצם הנקודה: כשעומדים תחת החופה ובכל חיי הנישואין מאד משמעותי הפסוק "ארחמך הוי' חזקי". בפרט לפני החופה, החתן מבקש מה' שיתן לו חיזוק (כפי שחז"ל אומרים). כל חתן צריך חיזוק, וכך גם כל כלה, לכן יש שושבינים שתפקידם לחזק חתן וכלה. החתן והכלה נקראים בחופה "רעים האהובים" – הם ודאי אוהבים – אבל על דרך הפנימיות ברור שחתן (בפרט חתן ששקד על התורה ועל החסידות, וניסה כמיטב יכולתו, יותר או פחות בהצלחה, לעבוד את ה', זה מה שהיה לו בראש) יודע שלהתחתן זה חלק מעבודת ה', וכל האהבה צריכה להיות כלפי ה' – "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". יש ווארט של הבעש"ט שצריך לאהוב את האשה ולנשק את האשה כמו שאוהבים ומנשקים את התפילין (ולהיפך) – צריך לאהוב את האשה כמו שאוהבים את ה', לא צריך להפריד, ולהיפך, צריך כל הזמן להחדיר ולהרגיש בתוך אהבת בני הזוג את אהבת ה'. "ארחמך" זה סוג מיוחד של אהבת איש לאשתו (אם כי בכל התורה כתובה אהבה בין איש לאשתו, האהבה הכי פנימית בין איש ואשה זה אהבה בלשון רחמים, בפרט לפי הווארט הנ"ל של רבי נחמן), ולקחת אהבה חד-פעמית זאת בכל התנ"ך ולהפנות את זה כלפי שמיא – ודווקא מתוך האהבה הזאת לבקש מה' חוזק וגם להודות לו שהוא "חזקי" ("כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל") – אין פסוק יותר פנימי ויפה של אהבת ה' בתוך אהבת בני הזוג. זה ווארט – נקודה בפני עצמה. אז אם קשה לחתן לומר את כל הפרק – לפחות "ארחמך הוי' חזקי".

בפרק יט כתוב "לשמש שם אהל בהם והוא כחתן יוצא מחופתו לשיש כגבור לרוץ אורח" – אחרי שקיים בחופה את ה"שמש בגבעון דום" הוא יוצא ומתחיל לרוץ. זו אסמכתא שבחופה היא "שמש בגבעון דום" – החופה זה ה"אהל בהם" – ואחר כך "כחתן יוצא מחופתו ישיש כגבור לרוץ אורח". "לרוץ אורח" רומז גם ל"מגדל עז שם הוי' [הכלה] בו ירוץ צדיק [החתן] ונשגב". אורח גם לשון ירח – ה"ירוץ אורח" זה לא רק לרוץ בדרך, אלא גם לרוץ אל הירח כדי להתחבר איתו. הירח הוא סמל האשה, כי זה מחזור האשה, הנקרא "אורח נשים" (ככתוב אצל רחל אמנו, שקיימה "עד יקום גוי אויביו" ב"על כן יעזב איש את אביו ואת אמו").

בפרק יח יש המון רמזים של גבורת חתנים, וגם בפרק יט, כאשר מחלקים את רמזי ששת חלקי התורה – כפי שמפרש המדרש שזה ששה סדרי משנה – מתחיל מ"תורת הוי' תמימה משיבת נפש", וכתוב שזה כנגד סדר נשים (לא לפי הסדר הרגיל). זה הכלל הגדול, שעל זה יש דרוש שלם של אבא של הרבי, שסדר נשים כולל כל התורה שבעל פה. בפסוק הידוע "והיה אמונת עתך וגו'" "חוסן" זה סדר נשים – כמו מערכת החיסון, ההוד, סוד "איהי בהוד" – אבל כאן הכלל הגדול של "תורת הוי' תמימה" זה סדר נשים. כלומר, סדר נשים – שזה להתחתן – כולל כל התושב"ע, כל התורה כולה. התורה שבעל פה, כמו שנסביר, זה "והחיות רצוא ושוב" של היחידה שבנפש (בעוד תושב"כ זה ה"רצוא ושוב" של החיה) – זה מאמר מוסגר שצריך להסביר פעם אחרת. "תורת הוי' תמימה משיבת נפש" – שסוף כל סוף החתן מחזיר את אבידתו, הנפש חוזרת, "יגעת ומצאת תאמין" (צריך ללמד זכות על חתנים שמתחתנים מאוחר שיגעו בכל כחם למצוא, וזו מציאה כה גדולה לכן נדרשה כל כך הרבה יגיעה). ב"והיה אמונת עתיך" מתחילים הסדרים באמונה, וכאן בתמימות. חז"ל מציינים שהפרק מסתיים ב"יהיו לרצון אמרי פי" – זה סיום חי פרקים, ולכן אומרים חי ברכות בתפלה. סימן שסיום פרק יט הוא סיום התפלה. הפסוק "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך" מתאים לחתן (האומר בפיו "הרי את מקודשת לי") ולכלה (המסכימה בהגיון לבה בלבד) בעת הקידושין.

אמרנו שהיום זה ה-ג תמוז ה-יג, מהמשמעות של יום זה בדורנו, יום ההילולא של הרבי – יום חתונה של הרבי (כידוע שיארצייט נקרא הילולא כי דומה לחתונה). ודאי בחרת יום זה כי רצית להזדהות עם החתונה של הרבי, ששתי החתונות יתחברו. זו לא סתם יום החתונה, אלא יום החתונה ה-אחד (ה-אהבה), "ודבק באשתו והיו לבשר אחד".

נעשה עוד רמז בשביל לפתוח בנושא: בממוצע, כל שנה היא שסה ימים, כשנת השמש (לפי שנת הלבנה יש שנים רגילות ויש שנים תמימות וזה מתקזז וחוזר לגמרי אחרי יט – חוה – שנים, אבל גם בממוצע, אחרי שעברו יג שנים, אפשר לחשב שזה בערך הממוצע), ולפי זה עברו בממוצע יג פעמים שסה ימים (כל יום הוא יום תמים, "שמש בגבעון דום"). מספר זה, חוץ מהיותו מספר מצוות לא תעשה – "'שמי' עם יה שסה", החלק הנסתר של התורה (יה זה "הנסתרֹת", וב"שמי" כתוב "זה שמי לעלם", להעלים) –עולה ה פעמים חכמה. לפי זה היום הוא יג פעמים ה פעמים עג (כולם מספרים ראשוניים) – ה פעמים אהבת ישראל (שהיא אהבה פעמים חכמה). הכלל הגדול בתורה, שמתחיל מהבית היהודי הנאמן, הוא אהבה פעמים חכמה? זה אומר שבשביל אהבת ישראל לא די באהבה, וצריך גם חכמה. בתוך הביטוי "אהבת ישראל" יש גם אהבה וגם ישראל – אז אפשר ונכון לומר שישראל זה חכמה, אותיות לי ראש. אהבת ישראל זה לאהוב אחד שמזוהה בעצם עם חכמה יהודית – אהבת ישראל זה לאהוב חכמה אלקית. חוץ מזה, זה גם דורש ממני חכמה – לראות את החכמה שביהודי אחר. "איזה הוא חכם? הרואה" – צריך לראות ולהבחין. אהבת ישראל זה מצות עשה, וצריכה להיות משהו מעשי, ולכן בהלכות דעות הרמב"ם מסביר זאת כמשהו שמתבטא בפועל ולא כמדה בלב. לכן אנו אומרים שכדי לבצע נכון אהבת ישראל צריך הרבה חכמת כליות, איך לבטא נכון את האהבה, שזה בכלל לא פשוט. יש הרבה תורות להסביר הענין שאהבת ישראל עולה אהבה פעמים חכמה, אך לא זו הנקודה לעניננו היום.

היום רוצים לפתח את הענין של ה פעמים אהבת ישראל, שאפשר לקבל היום (ש"לא היה כיום ההוא לפניו ואחריו") את הכח מחתונת הרבי לממש חמש מנות-רמות של אהבת ישראל, שהכי פשוט להקביל זאת לאהבת ישראל בחמש רמות של נרנח"י, חמשת הגילויים-השמות של הנשמה (שיש לכל יהודי אותו אוהבים, החל מהחתן והכלה האוהבים זה את זה). נסביר אהבת החתן לכלה מצד הנפש שלה, מצד הרוח שלה, מצד הנשמה שלה, מצד החיה שלה, מצד היחידה שלה. טועה החתן שחושב שיש לו כלה אחת – יש לו חמש כלות בגוף אחד, ואחר כך מגיעים לעצם הנשמה, לעוד כלה ש"אחת היא יונתי תמתי". בשיר השירים – "פתחי לי אחתי רעיתי יונתי תמתי" – אפשר לחשוב שיש רק ארבע מדרגות, שזה נר"נ ו"נשמתא לנשמתא" (כפי שמופיע בזהר, המפרט כאן פחות מהמדרש), אך המדרש – עליו מבוססת קבלת האריז"ל כולה – מפרט את המדרגה העליונה, ה"נשמתא לנשמתא" לשתי מדרגות, חיה-יחידה, ורק אז מגיעים ל"אחת היא יונתי תמתי" (שלפי זה העצם מתגלה במדרגות יה דווקא). האדם צריך להרגיל עצמו לאהוב את כל הכלות שלו, ואז יזכה להגיע לאחת. זה לא מסובך, אבל זה מאד משמעותי, ובודאי לא כולם יודעים לקיים זאת בתוך הבית (ומתוך הבית לקיים זאת בחוץ, ביחס ל"כל ישראל חברים"):

לאהוב את הנפש זה כולל כמה דברים – לאהוב את הגוף היהודי, לאהוב את הנפש החיונית, וכמובן לאהוב את המעשים. שאם היא מקדיחה לי את התבשיל, עושה זאת הכי מיוחד – כיף, הכי טוב. זה עבודה למצוא את הטוב בכל דבר. אצל מי יש דוגמה לכך? זה מזכיר קצת את התם של רבי נחמן, שכל מה שהיא עושה זה הכי טוב שבעולם והוא הכי משבח אותה. כך צריך להרגיש, שכל מה שהיא עושה זה הכי טוב שיש (זה שהתם הרגיש כך גם כלפי מעשיו – זה שיקוף של אהבתה אליו, "כמים הפנים לפנים"). שוב, צריך לאהוב את הגוף, וגם את הטבע (הנפש הטבעית), וגם את המעשים – כל זה לאהוב את הנפש. לאהוב את הגוף זה לדאוג לגוף, שזה כל החובות הכתובים בכתובה – עיקר מה שחתומים עליו בכתובה זה אהבת הנפש, זה הפשט כשמתחתנים. כמובן שלפשט הזה גופא יש רבדים מאד עמוקים, שלא כל אחד מבין אותם מקריאת הכתובה. אפשר לומר שתחת החופה גופא עוברים דרך כל האהבות האלה, ולכן מתחילים עם הכתובה. כנראה שכדאי לבחור לקריאת הכתובה רב שיש לו חוש באהבת הגוף ואהבת הנפש. בתור ביטוי יש "אהבת נפש" – גם כי זה פשט, אבל גם כי נפש זה רצון, הכולל הכל. אהבת נפש זה הפיכת האש זרה לאש קדש, שצריכה להיות בדרך חש-מל-מל כנ"ל, וגם "אהבת נפש" – שיכולה להיות תאוה גשמית – צריך להפוך לאש קדש.

נאמר עוד משהו בשביל להסביר זאת יותר טוב: כתוב בחסידות שאהבה היא תמיד כלפי גילוי – אי אפשר לאהוב עצם שאין לו שום גילוי, אי אפשר לאהוב דבר שאינך משיג בו כלום. לעומת זאת יראה אפשרית גם ממה שאין ממנו שום גילוי, ולהיפך – זה הכי מפחיד. אפשר לחשוב שבגלל זה יראה היא יותר מאהבה, שהיא תופסת בעצם והאהבה רק בגילויים – ואכן יש ענין כזה – אבל באמת זה לא כך, וזה מה שרוצים להסביר. תכלית הכוונה אינה להשאר עם עצם חשוך, לא בשביל זה ה' ברא את העולם – תכלית הכוונה היא שהעצמות תתגלה, גילוי העצם, ויש בכח האהבה לגלות את העצם. זה גופא שהאהבה לא מסתפקת בעצם בלי גילוי – לא משלימה עם עצם, וחייבת גילוי – גורם לכך שיכולה גם כלפי העצם לקיים את תכלית הכוונה של התגלות העצם. לעניננו, גילוי העצם זה "אחת היא יונתי תמתי", ומגיעים לזה על ידי שאוהבים את חמשת גילוייה, "חמשה שמות נקראו לה".

אהבת הרוח מתייחסת להתעוררות. אפשר להבין זאת הכי טוב מההיפוך – יש מושג שמישהו מדכא את הרוח של מישהו אחר, שאומרים לו שזה סתם שטויות ושוברים את רוחו. הדבר הזה קורה בלא יודעין בתוך הבית, וגם סתם אצל אנשים – בפרט בין מחנך למחונך, וביחסי אנוש בכלל. לאהוב את הרוח זה לאהוב את ההתעוררות של הזולת – לא לדכא אותה. שאם האשה פתאום מתעוררת עם איזה רעיון, לא מיד לדכא זאת. גבר שמדכא הוא גבר אלים – אלימות מתחילה מאופי ההתייחסות לרוח של השני (החתן שלנו לא טיפוס אלים, בודאי יעודד את הרוח). עידוד הרוח הוא מתוך אהבת הרוח – התחתני איתך כי ראיתי שיש לך רוח, רעיונות, מעוף בחיים. זה מוצא חן – בחור מחפש בחורה עם מעוף. אם אתה אוהב בשני את הרוח, אתה מחפש אותה – האהבה היא לא רק כלפי הגילוי, אלא היא מושכת גילוי. אם אתה אוהב את הרוח, לא רק שאתה מסכים כשזה קורה, אלא אתה ממש מעודד את זה מראש – כי אתה אוהב את זה, זה ה"רוח חן ותחנונים" (אתה מתחנן לקצת רוח...).

מהי אהבת הנשמה? על נשמה כתוב "נשמת שדי תבינם" באיוב, וזה המקור לכך שנשמה זה מוחין – מוחין בכלל ובינה בפרט. לכן אהבת הנשמה נאמר במיוחד כלפי אשה, היות שבאשה כתוב "בינה יתרה ניתנה באשה יותר מבאיש" (כנלמד מבנית חוה – "ויבן הוי' אלהים [אבא ואמא תקינו לה] את הצלע"). במעשים, כמו שנראה תיכף, צריך לאהוב את מעשי בן הזוג כי עושה דברים שאני לא עושה. זה גם כלל גדול, שלאהוב מישהו אחר זה כי "יציבא מילתא ותקינא פתגמא שכל אחד מתוקן מחברו" (תניא) – שאני רואה שבכל רמה יש לבן הזוג משהו שאין לי. כך זה בנפש-במעשה וכך זה ברוח, אבל זה עוד יותר בולט בנשמה – כי שם "בינה יתרה ניתנה באשה יותר מבאיש". גם לאיש יש מעשים וגם לו יש התעוררות לפעמים, אבל האשה עושה דברים מיוחדים ויש לה התעוררות מיוחדת, אך בבינה זה כבר משהו אחר – כל כך אין לי את הבינה הזאת, עד שאני אומר "לו ישמעאל יחיה לפניך" ואת אומרת "גרש את האמה הזאת ואת בנה", הבינה היתרה של האשה סותרת לגמרי את זו של האיש, זו קטגוריה אחרת לגמרי. היות שהבינה של האשה הרבה יותר משל האיש, ופעמים רבות היא סותרת לחלוטין את אהבת האיש, נדרשת עוד יותר חכמה באהבה זו – חכמה זה בטול. צריך הרבה בטול כדי לאהוב את הבינה שכל כך מעל הבינה שלי עד שסותרת אותה.

עד כאן הנר"נ – שאיך שהוא אפשר להבין אותם – אבל מה זה לאהוב את החיה ואת היחידה?

יש ביטוי בחסידות הכללית, שאנו שבצנו זאת ב"תפלה לפני הלימוד", שהחיה נקראת "דבקות הבורא". הרבי הרש"ב גם מסביר באריכות שהחיה בנפש זה האמונה בחיות הפנימית – זו רמה נמוכה של אמונה, כי זו אמונה מוחשית, אמונה בכך שה' מחדש בכל יום ובכל רגע מעשה בראשית. זו אמונה, אבל אמונה במקיף הקרוב – מקיף החיה – כי קרוב לתחושה ממשית, שאפשר כמעט לחוש בה. זו לא אמונה רחוקה, אלא אמונה לגמרי קרובה. אם כן, חיה קשור עם חויה (בעוד יחידה זה כלל לא חויה) – חויה של התחדשות העולם בכל רגע. אנו מפרשים "והוא ימשֹל בך" מלשון משל – שאת כל המשלים המכוונים אפשר לראות משתקפים באשה. נקח את הכלל הזה, ונלביש אותו בפרט על החיה. גם יחידה וגם חיה זה לא מודע – בבינה יש מחלוקת מודעת (וכך כמובן גם במעשים ובהתעוררות הרוח), אבל גם החיה וגם היחידה זה דברים שהאשה לאו דווקא מודעת להם, אלא אני רואה בה דברים שאינם כלל במודע. אנו אומרים שילד קטן הכי מסוגל לחוות התהוות העולם בכל רגע – נשמה טהורה, תינוקות של בית רבן שלא נטמאו בשום טומאה – וברגע שהוא גדל, שעבר את גיל הטהרה, החוש הטבעי של ההתהוות התמידית של המציאות מתעמעם ומטמטם אצלו והוא שוכח מזה. יש הזדמנות בחתונה, שהיא כמו לידה מחדש, לחזור לחוש טבעי זה. אם כי זה גדילה לקומה עליונה לגמרי, תוך כדי הגדילה הזאת יש "שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם", שזה עתה נבראו בגיל עשרים, עדיין עם התחושה הטריה של ההתהוות, כשהרשימו של ההתהוות מאד ברור אצלם. כך יש הזדמנות ביום החתונה, לחוש בצורה מאד מוחשית את ההתהוות של כל המציאות שסביבנו. לראות את פעימת ההתהוות בתוך הכלה שלי, שזה כמו פעימת הלב שלי – הפעימה הלא-מודעת, "דפיקו דלבא" (מי שיש לו פעימה זו במודע זה "דבקות הבורא", הדבקות בבורא המהווה הכל בכל רגע) – זה אהבת החיה. אפשר להסתכל בכלה ולראות בה את התהוות העולם התמידית, וכמובן שמי שזוכה לגילוי זה, גילוי יפהפה, מאד אוהב את הכלה.

שתי המדרגות של חיה-יחידה אצל הכלה, זה בשרש שתי הדרגות של "כלה" שאדה"ז מתאר בתחילת שיר השירים – כלה תתאה וכלה עילאה. נעבור רגע ליחידה שבנפש – "יחידה ליחדך" זה לראות בכלה את ה"רצוא ושוב" התמידי של עצם הנשמה, כפי שמסביר אותו רבי אייזיק מהומיל, "גאט איז אלץ – אלץ איז גאט". בנפש יש כלות הנפש – "אשתציאת גושמי", "כלה שארי". "כלתה נפשי" זו התשוקה הבאה לידי ביטוי כשרואים את ההתהוות.

שוב, לראות את החיה זה לראות את ההתהוות התמידית בזולת – אי אפשר לראות זאת בתוך עצמי, אלא רק בראי המשקף אותי. את הראי לראות התהוות תמידית, "והוא ימשל בך". לקבל חוש בזה ש"ה' הוא הכל – הכל הוא ה'", מעבר להתהוות התמידית, זה גילוי היחידה שלך – דווקא בך אני רואה זאת באמת, בעוד שאצלי זה רק בדמיונות שוא. את  כלה עילאה ואת כלה תתאה. הכל בתוך עצמי זה דמיונות – כך בתניא, רק אחרי שמסביר שיש קודם התבוננות ב"איזה הוא חכם הרואה את הנולד" בראית התהוות הכל כל רגע מחדש אומר "אל יוציא אדם עצמו מהכלל". מתחילים מ"אמצאך בחוץ" דווקא, וזה נכון בפרט ביחס למקיפים המשתקפים בכלה – עיקר הנישואין זה למצוא את המקיפים שלך, המתגלים בכלה שלך. מציאת המקיפים זה חוית ההתהוות עם ראית הרו"ש של עצם הנשמה. גם כאשר רוצים לחדש את המודע, אם הכל תקוע, צריך לחדש זאת מהח"י – כפי שהבעש"ט בא מבעל הח"י כדי לעורר את עם ישראל התקוע.

עד כאן דרוש השייך רק להיום... מאחלים לחתן שיזכה בכל זה ויזכה אותנו.

אחרון אחרון חביב, נעשה משהו מפרשת שבוע – היות שהחתן הוא גם בעל נגלה (כמובן שהוא בעיקר חסיד, חסיד-יר"ש-למדן לפי הסדר), צריך עבורו גם משהו ש'מריח' נגלה:

יש קטע בנצי"ב (העמק דבר) על פי גמרא ביומא, אבל זה חסידות שלו. בתחילת פרשתנו – "פרה אדומה תמימה" [דברנו קודם על הפסוק "תורת הוי' תמימה", שמסתמא מדבר על "זאת חקת התורה... תמימה"; אחרי ה"רצוא" של "פרה אדומה תמימה" מתחתנים עם ה"שוב" של "משיבת נפש". "פרה אדומה תמימה" זה "נח איש צדיק תמים" – נח אותיות חן, השייך לחתן – ומה ההוכחה לכך? איש צדיק תמים עולה ג"פ (ממוצע) פרה אדֻמה. זה דרוש אחר]. פתחנו ב"איש צדיק תמים" כי אין הרבה לשונות בתנ"ך של תאר טוב על "איש", ובפרשתנו חוזר פעמיים "איש טהור" (אין איש קדוש, והכי קרוב זה "איש אלהים קדוש", האמור באלישע, ויחד עולה "קדוש קדוש קדוש", "עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קק"ק") – פלא שנדרשים הפוך. בפעם ראשונה כתוב "ואסף איש טהור את אפר הפרה", ולומדים "איש" להכשיר זר (עד כאן היה מדובר בכהן, ומענין שבתרגום יונתן מפרש הפוך מהגמרא, "איש כהן טהור") ו"טהור" להכשיר אשה (פלא, שמוציא לגמרי מהמשמעות של "איש", ומכשיר אשה). כשמסתכלים ברמב"ם (שהרבי היה מאד קשור אליו) איך שמביא הלכה זו, רואים שכדרכו – מאד מתאים לראש שלו – 'מעגל' את הלימוד ואומר ש"איש טהור" כביטוי זה בא להוציא מכהן, והיות שזה לא כהן אז זה כולם (לא מדייק ש"איש" זה זר ו"טהור" זה אשה). הנצי"ב בדרוש שלו לא יכול ללמוד כמו הרמב"ם, כי יהרוס לו את הדרוש, אבל לפי הפשט "טהור" זה אשה.

[הנצי"ב מביא רק את הריבוי של אשה, ולא את הריבוי של זר – זר אשה = 513 = חתן כלה (כמו חו"כ שלנו, שהוא לא כהן והיא אשה, אז זה המקור שלהם בפרשה – זיווגם זה "איש טהור", ואז יש לפרש ש"איש טהור" הוא על דרך "איש נעמי" או "איש האלהים", לא שהאיש הוא טהור, אלא שהוא הבעל של הטהור. מי יכול להתחתן? רק מי שיודע שהוא זר. להכיר שהאשה היא טהור, שהוא החתן והיא הכלה, צריך להיות האיש-הבעל של הטהור. איש טהור רומז לאשה שבתוכה יט – חוה. איש טהור עולה אשה טהורה. הנצי"ב יאמר שעיקר הטהרה אצל האשה – חיזוק לכך מהלימוד של "כל טהור בביתך יאכל..." – ש"טהור" מרבה אשה. עיקר הקדושה והטהרה – איש ואשה – זה שמן וקטרת, האיש הוא שמן המשחה והאשה היא הקטרת. צריך לערב אותם – "ממלח טהור קדש". בכלל, דרוש בפני עצמו, שחתן וכלה זה "שמן המשחה" ו"קטרת הסמים" (יש רמזים נפלאים ביחוד זה).]

הנצי"ב כותב (במדבר יט, ט):

טהור. אי' ביומא דמ"ג טהור לרבות את האשה. הביאור האיך הוא נרמז אשה בזו התיבה. הוא משום דאשה אין לה קדושת תורה ועבודה. אלא טהרה המביאה את אחרים לידי קדושה. באתנויי גברי וכדומה. מש"ה היא מכונה בשם טהור וע' להלן כ"ד ו'.

מתחיל 'לא פמיניסטי', אבל מגדיר הגדרה נפלאה (שבמבט ראשון היא קריאת מלחמה על נשות דורנו) – שנשים לא שייכות לקדושת תורה ועבודה עצמה, אלא שיש לה טהרה שהיא "הכשר מצוה" לתורה ועבודה (האשה פסולה לקידוש מי חטאת והזיה, זה פלא, כי על "וטבל במים איש טהור" דורשים "איש" להוציא את האשה ו"טהור" להכשיר את הקטן – זה אחד הדברים הפלאיים ביותר; כמדומה שפעם למדנו שאם הזר עדיין קטן אז האשה פסולה).

המקום אליו שולח זה בברכות האחרונות שמברך בלעם את ישראל בעל כרחו, אך כדי להבין דבריו צריך להקדים גם הפסוק הקודם:

מה טבו אהליך יעקב. שני אהלים של המון יעקב. היינו אהלי נשים ואהלי אנשים.

משכנותיך ישראל. משכן הוא אסיפה של ראשי העם והמה בשני אופנים. אסיפה של קריאי מועד לצרכי צבור בעניני העולם. ואסיפה של גדולי ישראל לתורה ולתעודה וזהו משכנותיך ישראל. ואמר מה טבו. דמשמעו בהפלגה יתירה שהראהו הקב"ה השבח היותר מופלג בכל פרט ופרט שאפשר להיות כאשר הוא מבאר.

אני מניח שהנצי"ב הבין מספיק שמה שכותב כאן זה סוד הוי' ממטה למעלה – שני אוהלים של המון העם, של נשים ושל אנשים, כנגד ה תתאה ו-ו. אחר כך שני משכנות של ראשי העם, לצרכי ציבור בעניני העולם כנגד ה עילאה (לשם כדאי לצרף נשים, בעלות בינה יתרה, שתאמרנה "גרש את האמה הזאת ואת בנה"), ולתורה ותעודה כנגד י.

אחר כך אומר שכל אלו רמוזים בפסוק הבא:

כנחלים נטיו וגו'. אמר ארבעה משלים נגד ארבעה דברים שני אהלים ושני משכנות וחשב מלמטה למעלה כמו שהחל מראש יעקב ואח"כ ישראל. ואמר המשל כנחלים נטיו על אהל נשים. והענין דידוע דנשים מקרבא הנייתא לעניים [זו מעלת האשה על האיש, שלא הזכיר קודם – זו מעלת האשה באהבת הנפש, שיש בה ראיית מעשי האשה שאין לאיש כמותם, והעיקר זה שנותנת צדקה באופן שהאיש לא נותן, היא עוזרת בקירוב ואני עוזר בריחוק, גם בדעות כנראה וגם בהניית העני בפועל, שאצלה "ישועה קרובה לבוא"] וכדומה בצדקה וחסד שנמשל לנחל שוטף צדקה. באשר הוא נמשך להיטיב לזולתו כמו נחל. והמובחר שבחסדי נשי ישראל הוא אם מביא ע"י זה את אחרים לתורה ועבודה [כבר נשמע קצת יותר טוב מקודם, מתכוון כאן – שלא ביודעין – לכלל של הבעש"ט שקודם צריך לגמול חסד בגשמיות ואז ברוחניות, קודם עוזרת לזולת בגשמיות בהנאה קרובה, ומה טוב אם מתוך כך תביא אותו לתורה ועבודה, שזה טובה ברוחניות] וכדאי' בברכות פ"א הני נשי במאי זכיין באתנויי גברי ודרדקי בי מדרשא שהרי נשים בעצמן אין להם קדושת תורה ועבודה ורק המה כמקוה טהרה לישראל שמביא לידי קדושה [ביטוי מופלא, שכמו שהאשה טובלת במקוה, כך הבעל טובל במקוה של האשה והיא המקוה טהרה המטהרת את הגברים; עד כאן נשמע אנטי פמיניסטי, אבל לפי הכלל של הרבי שהסיבה גדול מהמסובב יש מעלה באשה על האיש; אפשר לפרש הפוך, שזה על דרך "דרך ארץ קדמה לתורה" – שעל פי פשט היא פחותה מתורה (ורק לפי סוד יש פירוש שזה הכתר שלמעלה מהחכמה) – אבל כאן משמע הפוך, שהאשה זה "כח המניע הבלתי מתנועע" המניע את כל פעולות האיש. בעשרת המבצעים מזוזה כנגד המלכות – לכן אשה חייבת במזוזה, משא"כ בתפלין, ו"ביתו זו אשתו" – בה מברכים "לקבוע מזוזה", אף שהיא מלשון תזוזה, כי היא בסוד "כח המניע הבלתי מתנועע". כך האשה היא הכח המביא לידי קדושה, שאין בה קדושה בגלוי. זה שהיא המקוה טהרה לקדושת תורה ועבודה, זה סימן שבעצם היא מקור הקדושה – היא לא גילוי הקדושה אל עצם ומקור הקדושה.

ספרו שה"תורה תמימה" – שהרבה לבקר אצל הנצי"ב – מתאר שאשתו של הנצי"ב, בתיה, הצרה על כך שאין הלימוד שייך לנשים וכו', וקבלה זאת רק בקבלת עול על משה רבינו כתוב "ויושיען" – הדבר הראשון זה להושיע את בנות יתרו (ואז מתחתן עם אחת מהן). כעת נתחיל להושיע את הנשים. נעשה רמז חב"די – נשים מקוה טהרה עולה 770 (= בית משיח, ביתו זו אשתו)].

וכמש"כ בפרשת חקת עה"פ והזה הטהור [צ"ל "ואסף איש טהור", כי ב"והזה" לומדים הפוך] ודרשו לרבות את האשה. ומש"ה ע"י זכות מרים ניתן הבאר וכשמת הסתלק. ואמרו במו"ק למה נסמכה מיתת מרים לפרה לומר לך מה פרה מטהרת את ישראל כך מרים מכפרת. וכ"ז משום שצדקת מרים היה נמשל למים של מעין המטהר ולפרה שמביא לידי קדושה [איפה כתוב דבר דומה לזה בחסידות? בביאור הקדמת פרשת פרה לפרשת החדש – עשו פרה אדומה כדי להטהר ואז אפשר להביא קרבן פסח בקדושה. חדש הוא לשון קדש, וצריך להקדים את הטהרה-הפרה לקדושה]. וזהו שמשבח לנשי ישראל באופן היותר נפלא. דכמו נחל אפי' אם אינו כשר לטבילה מחמת שאין בו מ' סאה או שהוא זוחלין. ג"כ הרבה נהנים ממנו [עזרה בגשמיות לעולם כולו]. מכ"מ יותר טוב הוא אם הוא נטה למעין או לנהר גדול להשלים הכשרו ומביא לידי קדושה כך מעשה נשים שבאין טוב כנחל צדקה. אבל עוד מה טובו שהמה כנחלים נטיו להביא לידי קדושת תורה ועבודה...

כבר אמרנו שנשים זה עצם הקדושה, ולא גילויה, אבל זה לא יספק את נשות דורנו – לאשה אין קדושת התורה והעבודה? אם עבודה זה עבודת הקרבנות, מילא, אבל זה "עבודה זו תפלה" לא שייך לה? היא יותר מתפללת! הווארט הוא ש"על שלושה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". השאלה המתבקשת בדבריו היא לאן נעלם עמוד גמילות חסדים (העולה בגימטריא תורה), הכולל כל המצוות? פשוט כאשר קוראים אותו שיש לאשה מעלה בעמוד גמילות החסדים, שהנאתה קרובה יותר מהגבר. מה זה עמידת העולם על שלושה דברים? אפשר לצייר כשלושה עמודים מקבילים, אבל בקבלה מפורש גם ש"העולם" זה אצילות, ואחר כך שלושת הדברים (שלא נקראים במשנה שלושת העמודים) זה עולמות בי"ע. יש שתי שיטות ביחס לתורה ועבודה אם בריאה-יצירה (תורה בשכל ותפלה בלב, שזה היותר פשוט) או יצירה-בריאה (תורה בפה ותפלה במחשבה), אך לשתי השיטות גמ"ח זה במעשה – אדה"ז אמר שהגאולה תלויה בחסד, ואפילו חסד שאינו של אמת. רק חסד יביא את הגאולה – זה "מטו רגלין ברגלין". למה לפי השכל שלו זה מחולק מתורה ועבודה? כי כתוב "אף עשיתיו" – יש חילוק בין בריאה ויצירה לעשיה. לפי זה, קדושה אצלו זה לפני ה"אף" וטהרה אחר כך. בריאה-יצירה אצלו זה האיש, והעשיה זה האשה – מתאים לכך שהנוקבא מקננת בעשיה. לפי זה כל הראש של "המעשה הוא העיקר" זה ראש נשי. יוצא מכן שעולם העשיה זה עולם הנשים – זה פשוט, אבל זה גם חידוש נפלא – וממילא הגאולה תלויה בזה. כאן הוא מצייר את זה שעמוד גמ"ח, "אף עשיתיו" – זה ה"ברוך אתה הוי' שלא עשני אשה", זה ה"אף", אך מאידך "המעשה הוא העיקר" – הוא עבודת הנשים. בתניא מתאר שהמתמסר לעשיה זה המביא את הגאולה, כי גם אצל ת"ח יש גמ"ח הטפלה לתורה – ויאריך ימים בגלל זה – אך זה לא יביא את הגאולה, אלא דווקא מי שעיקר עבודתו זה "המעשה הוא העיקר" ומקיים גם "פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית". זה דור של נשים, "אף עשיתיו", שהוא דור של גאולה – בזכות נשים צדקניות תבוא הגאולה.

זה עדיין לא פתרון הבעיה של הנשים – רק שלב א, להבין שבדבריו הוציא גמ"ח מכלל קדושה. עשית מצוה בגשמיות – נתינת צדקה וגמ"ח – זה לא קדושה?! שומו שמים. כתוב בתניא שצדקה כוללת כל המצוות – אף שלא מברכים "אשר קדשנו במצוותיו" זה כולל הכל. אבל אפשר לומר שהצדקה מסתירה על הקדושה – זה כל כך קדוש שלא רואים את זה (כמו "סגי נהור"). זה היה רק כדי לעשות לנשים קצת יותר טוב – להוציא מהרושם הראשוני – אבל לא מתרץ לגמרי, כי האשה הזאת רוצה ללמוד (וכמובן היא יותר עמוד התפלה-העבודה מהאיש, אך אולי לא מתכוון כאן לתפלה אלא רק לעבודת המקדש – גם על תפלה לא מברכים, היא "חיי שעה").

מה שצריך לומר כדי ליישב את כל הדברים כאן זה שעיקר ההבדל בין האיש והאשה זה אור ישר ואור חוזר. אי אפשר לומר שהאיש לא נותן צדקה ולא מקיים מצוות – בפשט חייב ביותר מצוות – אלא שכל סדר העבודה שלו הוא ב"אור ישר". אצל האיש כתוב "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" – יורד לפי סדר המשנה, תורה-עבודה-גמ"ח. האשה היא אור חוזר, החוזר לקדמותו ממש – האשה בסוף תחדש חידושים יותר מתורת האיש – אבל נכון שיסוד האשה זה הגמ"ח שלה, ה"מעשה הוא העיקר" שלה. בזכות זה ומכח זה – וכך צריך ללמד נשים – היא עולה לקדושת העבודה, ואחר כך לקדושת התורה, ואחר כך גם עוברת את קדושת התורה. למה הדבר דומה? מה זה שאשה רוצה ללמוד תורה? רוצה לקיים מצוה שאינה מחויבת בה (וכך בכל מצוות עשה שהז"ג, שמנהג ישראל שאשה מברכת עליהן – רצונה מועיל). כשאשה רוצה ללמוד תורה זה מועיל – יכולה ללמוד תושב"ע שלמעלה מתושב"כ. זה על דרך מעלת מודעות טבעית, "אינו מצווה ועושה" שלע"ל גדול מ"מצווה ועושה", וגם היום אומרת על זה "אשר קדשנו במצוותיו". הכל בדרך אור חוזר, ובחתונה צריך להיות מפגש בין האור הישר של החתן, תורה-עבודה-גמ"ח, לאור חוזר של הכלה, גמ"ח-עבודה-תורה, העולה עד "תורה חדשה מאתי תצא" (בסוף חידושי הבנות יפגעו שם, זה לגמרי "תורה חדשה" – רק שצריך להתחתן בשביל זה). תמיד לומדים ש"כל מה שתלמיד ותיק [= ישראל בעל שם טוב] עתיד לחדש כבר נאמר למשה מסיני" זה גם דברים מ"העלם שאינו במציאות" – שזה "תורה חדשה" – אבל ראיתי כתוב במקום אחד בחסידות ש"תורה חדשה" זה גם למעלה מ"העלם שאינו במציאות" עליו נאמר "כל מה שתלמיד ותיק וכו'", וכנראה לדרגה הזאת מגיעות הנשים שעולות, בסוד "אור חוזר חוזר לקדמותו ממש". מה שעוד יצא לנו מזה, מכיון שתורה-עבודה-גמ"ח מכוון כנגד האבות, הנשים מזדהות עם אברהם אבינו (כשסדר האבות עצמם הוא סדר של או"ח – אברהם-גמ"ח, יצחק-עבודה, יעקב-תורה – זה הסדר של האשה). חתונה זה "ליעקב אשר פדה את אברהם" – החתן פודה את הכלה. לפי זה האשה סוברת כרבי טרפון, ש"גדול מעשה", וכך פוסקים לע"ל – "גדול מעשה שמביא לידי תלמוד", "נעשה ונשמע".

עוד רמז יפה: אמרנו ש"איש טהור" זה האיש-הבעל של הטהור, על דרך פירוש הזהר ל"איש האלהים" שמשה הוא "בעלא דמטרוניתא". הטהור כאן הוא בחינת אלקים, וחיבור טהור אלהים עולה אשה – כך טהור רומז לאשה. אם מחברים קדוש אלהים עולה מלכות, שזו בחינת האשה – אז קדושה גם שייכת לאשה, למלכות. רחל מסרה את המלכות שלה לרגל הרביעית של המרכבה – לדוד המלך – אז זה כבר איש, אבל השרש זה אשה. מה ההבדל בין אשה לבין מלכות? ה' ברא את האשה מ-צלע (י"פ חוה), וצלע-אשה עולה מלכות (כנראה כתוב), וממילא צלע זה ההפרש בין קדוש לבין טהור. אפשר לרמוז שקדושת האשה זה קדושת אלקים וקדושת האיש זה אולי קדושת הוי'. מטרוניתא – אמא – זה "אלהים חיים ומלך עולם", ויש גם שם אלקים בעצמות למעלה מהכל (כפי שהצ"צ כותב שיש מדרגה בה יש מלכות ואין עוד מעליה) זה "קדוש אלקים" – להתחתן זה גם "הוי' הוא האלהים אין עוד".