1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (66)

ד"ה "הודעני נא את דרכך" (2)

י"ד שבט ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

ניגנו שאמיל.

אתמול למדנו שבפרשיה הראשונה שקוראים בשבת חול המועד סוכות יש את הריכוז הכי גבוה של המלה "חן" בתורה – כתוב ארבע פעמים "חן", שמשה מוצא חן בעיני ה'. הפסוק הראשון אומר "ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני" – משה רבינו אומר בטענה כלפי שמיא – ואז משה אומר שאם כן "הודיעני נא את דרכיך ואדעך... למען אמצא חן בעיניך". מתחיל מחן, אחר כך שתי בחינות דעת – "הודיעני... ואדעך" – ושוב חן. הרבי יסביר במאמר שחן הוא אתערותא דלעילא, ויש אתעדל"ע לפי עבודת האדם ויש גם אחרי. תשובה עילאה שדובר עליה במאמרים הקודמים היא החן שבא בסוף.

לפני שנתחיל לקרוא בפנים נוסיף שמענין שיש פסוק בקהלת "לא ליודעים חן" – מפריד לגמרי בין דעת לחן, עד כדי כך שאם יש לך דעת כלל לא מזכה אותך בחן. כאן משמע הפוך ממש, שכדי לזכות לחן העליון – "למען אמצא חן בעיני" – זקוקים לשלמות הדעת, "הודיעני נא את דרכיך" ואחר כך עוד יותר מכך, "ואדעך". סימן שיש דעת ויש דעת – יש את הדעת של שלמה המלך, שעליה כתוב "לא ליודעים חן", ויש את הדעת של משה רבינו, דעת את ה', שהיא כן תנאי כדי לזכות לחן העליון. אפשר לומר בפשטות ששתי בחינות הדעת הן כמו דעת תחתון ודעת עליון. בכל אופן, אולי נבין יותר מההמשך כאן:

ובכללות הענין מובן ג' ענינים, הא' דתחלה הוא מציאות חן ["ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני".], פירוש דקודם מציאות חן זה הראשון הנה לא ידע מסוג ההשגה האמיתית באלקות ["סוג" הוא הדרכים לחכמה, ה'ראש' של החכמה עוד לפני שאתה נכנס לעצם החכמה, כל ההקדמות. לא אמרנו אתמול, אבל את השימוש המיוחד שלו במלה 'סוג' אפשר לקשר לשונית ל'השגה' – ס היא כמו שֹ. סוג הוא כמו שער הכניסה להשגה, שכבר מצאת את המחלקה המתאימה באוניברסיטה בשביל מה שאתה רוצה להשיג, אתה במקום הנכון. גם סוג וחוג הם לשון-נופל-על-לשון – שהגעת לחוג המתאים ששייך לחכמה הזו.] מה שנודע לו אחר מציאת החן [הראשון], הב' הוא בקשת הודיעני נא את דרכיך דזהו רק אחר מציאות חן הראשון, ועם היות שידיעתו היא עדיין רק ידיעה כללית [רק הראש הכללי, לפני ההתמקדות בעצם הדעת את ה' – "ואדעך".], דלכן הוא מבקש הודיעני נא את דרכיך היינו דאמר משה עם היות שעתה יודע אני דכל ההשגות באלקות שידעתי אינן עדיין ההשגה האמיתי [ממש כמו הווארט של רבינו סעדיה גאון, שעד היום לא ידעתי אותך בכלל – כאן לומדים זאת ממשה רבינו.] אבל ידיעתו זאת היא רק ידיעה כללית שאינה ענין הידיעה לכן הודיעני ואעשה אותה [את ה'סוג', הכלל, ה'ראש' שאני מתחיל להשיג] ההכנה וההכשרה להיות ואדעך בהשגה ממש [אחרי שהגעת לסוג, ראשית ההשגה, אתה צריך להכשיר את עצמך הלאה – בפקולטה נותנים לך קורס שלם, ספרים ללמוד – ואם תזכה להכשיר את עצמך תזכה להגיע לעצם ההשגה. אם נחזור לפסוק של "לא ליודעים חן" אצל שלמה המלך, היינו לפני שיש לו את החן הראשון – כל מה שידעתי עד כה, לפני החן מלמעלה, היה רק נדמה לי. "לא ליודעים חן", אבל היות שאמרת לי "ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני" אז "ועתה... הודיעני נא את דרכיך ואדעך".], והג' הוא ידיעה דואדעך שהיא השגה מפורטת שכל זה הוא לאחר מציאות חן הראשון והיינו שהם ב' ענינים, הא' דג' דברים אלו הם רק אחר מציאות חן הראשון והב' דג' דברים אלו הם הקדמת מציאות חן השני, וצ"ל מהו אומרו וראה כי עמך הגוי הזה [עוד תכלית, אחרי מציאת החן השני.] איזה שייכות יש לזה עם ענין מציאות חן דמשה [הוא יבאר – וזו הנקודה הכי עמוקה של המאמר – שמשה יגלה שהמדרגה שלו שייכת לכל ישראל.], ובכללות הענין צ"ל מהו המעלה דחן דלבד זאת דכתיב שקר החן [אך כאן ודאי מדובר על החן דקדושה – צריך להבין מה החן הזה. אתמול שאלו על דברי משה בפסוק הראשון, "ואתה אמרת ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני" (לשון הדעת הראשון בפרשיה, מבין חמשה), מתי נאמר – לפני חטא העגל? אחרי? הסתכלתי אחר כך בפירושים – יש הרבה מאד פירושים ממתי משה רבינו מצא חן בעיני ה'. מי שהכי מעמיק הוא פירוש "צרור המור", שם הוא מביא כמה אפשרויות, ובסוף הוא מכריע – כמו שאמרנו אתמול בלי להעמיק הרבה בענין – שהיינו אחרי חטא העגל, כאשר ה' מדבר עם משה פנים אל פנים. הדבור של ה' עם משה פנים בפנים, "כדבר איש אל רעהו", הוא סימן מציאת החן. קודם הוא אומר שאפשר לפרש שמציאת החן היא ממתן תורה, לפני חטא העגל, "וגם בך יאמינו לעולם". יש מי שאומר שמציאת החן היא מאז שה' בחר במשה רבינו להיות השליח ולהוציאו ממצרים, מאז מראה הסנה, כשה' קורא למשה "משה משה" ומגלה לו את שמו, "אהיה אשר אהיה" – שתי בחינות של חן. בפירוש לא כתוב קודם שמשה מוצא חן בעיני ה', לכן באמת שאלה מתי מציאת החן המקורית. כשה' ממנה אותו לשליח כנראה שהוא מוצא חן בעיניו, ויש שם שני רמזי חן (במובן של סימטריה) – גם "משה משה" (בפרט ש"לא פסיק טעמא בגוויהו") וגם שם "אהיה אשר אהיה" כולו אומר חן, רק לך אני אומר את השם שהכי מוצא חן, "ידעתיך בשם" אהיה אשר אהיה. יש מי שאומר שמציאת החן היא מאז שהוא נולד – "ותרא אותו כי טוב הוא", "שנתמלא הבית כולו אורה". יש מי שאומר שמצא חן היינו מה שמשה רבינו כבר היה – כמו שכתוב במדרש, בקבלה, ואדמו"ר הזקן מביא בתורה אור – בזמן המבול. לכן, בזכות משה רבינו, ה' האריך את העונש במאה ועשרים שנה, "והיו ימיו מאה ועשרים שנה", שנות משה רבינו. הוא היה, וכבר אז מצא חן, ולכן ה' האריך את הגזרה לפני שנות חייו של משה רבינו. לפעמים אומרים שנח הוא השרש של משה, אבל כאן משמע שמשה הוא השרש של נח – ש"ונח מצא חן" היינו החן של משה, כל החן בתורה הוא גלגול של משה. אם כן, יש פה ממש מגוון יפהפה – כנראה ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים" וכל הזמנים האלה הם שלבים. כנראה שבמציאת חן יש הרבה שלבים – לפני שנולדת (בשרש הנשמה שלך, שאתה עתיד להיות, ובזכות החן שלך מצילים את כל העולם או לפחות דוחים את הגזרה לפי שנות חייך), בלידה, במינוי לשליחות, במתן תורה, בדבור של ה' עם משה גם אחרי חטא העגל (שה' בוחר בו ומייחד אותו לדבר עמו פנים בפנים כדבר איש אל רעהו). יש מי שכותב ש"ידעתיך בשם" היינו עוד שלב אחרי הלידה, כשהוא מקבל את השם משה – אותיות השם, רמז ידוע שמשה משקף את השם. זה גם רמז של חן – היפוך השם (כמו במספרים, שמשה עולה 345 המשקף את "אהיה אשר אהיה" שעולה 543) המשקף את השם. כתוב שלעתיד לבוא כל נברא ישקף את עצמות ה', שמציאותו מעצמותו בי דבר שקדם לו, וכך משה כבר בעולם הזה. הוא במודעות טבעית מקיים "והלכת בדרכיו", הוא בעצם דוגמה של "דמות אלהים" (כמו שכתוב בתחלת אבן העזר, שכל יהודי שנולד הוא עוד דמות אלקים בעולם) – מקיים "והלכת בדרכיו", שליח של אלקים כאן למטה. זו עוד בחינה של "ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני". צריך לעשות התבוננות של כל השלבים של מציאת חן – החן המקורי, הראשון, שהוא תנאי ל"ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך הודעני נא את דרכיך למען אמצא חן בעיניך"", החן האמתי, השני, החן של תשובה עילאה. (בסוף משה עולה להר נבו, שגם עולה חן, ויש גם רמז שהרב מביא בלב לדעת ש"ונחנו" היינו חן של חן) נכון, לכן לא כתוב "ואנחנו" אלא "ונחנו", שיהיה חן. בסוף צרור המור מכריע שהיינו החן שאחרי החטא – אפילו שגם משה רבינו יורד בשל חטא העגל, "לך רד", ה' עדיין מדבר עמו, ועם החן הזה הוא בא ומבקש. (אפשר לדמות לסדר של גילוי החסידות?) יפה, אפשר לומר שהחן הראשון הוא הבעל שם טוב, אחר כך מדרגות הדעת הן חב"ד, ובסוף תורתו של משיח היא החן השני. הוא יסביר שחן הוא אתעדל"ע – לגבי החסידות מתנת החנם היא מלמעלה היא הבעל שם טוב. אחר כך אפשר לומר ש"הודיעני נא את דרכיך" היינו המגיד, "אדעך" היינו אדמו"ר הזקן, והכל "למען אמצא חן בעיניך" – "יפוצו מעינותיך חוצה" שעל ידה תתקיים הבטחת "קאתי מר" ונגיע לחן העליון של מלך המשיח, תשובה עילאה של מלך המשיח. יש ווארט מרמ"מ מויטבסק ועוד צדיקים שאם רוצים לדמיין את משיח אין לכך שום דמות בעולם – אפילו לא משה רבינו – חוץ מהבעל שם טוב, לו אנחנו מחכים. רבי נחום מטשרנוביל אמר יותר מזה – שהבעש"ט הוא המשיח עצמו, שיחזור. רמ"מ מויטבסק אמר שהוא הדימוי של המשיח ור"נ מטשרנוביל אמר שהוא המשיח עצמו. כל החסידות היא חן, ובמיוחד הניגונים, לפי הרמז שחן היינו חסידישע-ניגונים... יש את החן הראשון, את הדעת באמצע, ואת החן שבסוף.

נחזור, החן של משה הוא ודאי חן אמת, אבל מה היחס בינו ל"שקר החן" ומהו החן בכלל? כעת אומר ווארט מאד חשוב בעבודה:], דחן הוא אתעדל"ע [משה רבינו רוצה להכנס לארץ ישראל, שהיא מקום החן – המקום שהכי הרבה נאמר עליו "חן מקום על יושביו". אבל החן הוא אתערותא דלעילא – מתנת חנם. צריך להרגיש כך, שלזכות כאן היינו מתנת חנם, חן, לכן כאן צריך ללמוד את תורת החן. משה רבינו רוצה להכנס לארץ ולגלות כאן את תורת החן, תורה חדשה של משיח, ולשם כך מתפלל בלשון חן – "ואתחנן", מתנת חנם, לשון התפלה הכי גבוהה.] יש בזה שני ענינים, הא' שצריכים זהירות גדולה, דלפעמים יכול להיות גילוי עליון ביותר מה שאינו לפי"ע אמיתית מדריגתו, וכמו בענין זכות אבות דאם מצליח זה אז הוא טוב אבל כשאינו מצליח בזה אז הנה הוא טועה בעניניו, וזהו הנקרא חיצון בלשון החסידות, וטבע החיצון לשקר ואין זה שישקר לאחרים אלא שמשקר גם לעצמו, א חיצון איז ניט וואס ער מיינט נארען דעם צווייטען נאר ער נארט זיך אליין [חיצון הוא לא אחד שמתכוון לשקר לשני, אלא שהוא משקר לעצמו.], וזהו שקר החן [פירוש שמעולם לא ראיתי ל"שקר החן" – בדרך כלל מבינים שמציאת החן של אשה יפה היא משהו שקרי, אבל כאן מסביר שה"חן" בעצמו הופך להיות ל"שקר" כלפי האדם.] שהוא אתעדל"ע הנה יכול להשתלשל מזה עבודה חיצוניות היינו עבודה שאינה לפי ערכו כלל ומשום זה הרי הוא עוזב את השייך לו [השליחות האמתית שלו בעולם.] היינו מה שהוא לפי ערכו וענינו ומה שזוכה לאתעדל"ע הנה אצלו הוא נהמא דכיסופא [לא מגיע לו, הוא לא עבד בשביל זה.], ויש יתרון גדול בגילוי האור שבא באתעדל"ת [והאור שיבוא על ידי העבודה שלך הוא הרבה יותר נעלה, כי הוא אמתי. מה שקראנו בשורות האלה הוא ממש הקדמה עצומה. הוא אומר שיש אנשים שזוכים להתעוררות מלמעלה, אפילו משהו כל כך מקודש אצלנו כמו המושג זכות אבות. מה יכול להיות יותר טוב מזה, שפתאום האדם מקבל השראה והארה של זכות אבות? זו מציאת חן. הוא אומר שכאשר אדם מקבל הארה של מציאת חן מלמעלה היא יכולה לפעול אצלו עבודה שקרית, כי נכנס לפנטזיה שקבל אורות ומתחיל ליזום כל מיני דברים – הכי קיצוני שחושב שהוא משיח, כי כבר יש לו השראה. באמת הוא קבל השראה, זכות אבות, מתנה רוחנית מהשמים. הוא נכנס לפנטזיה, מתחיל לעבוד בדרכים שלא מתאימות לו בכלל, לא לפי ערכו בכלל, ואז הוא משקר לגמרי. העיקר לא שמשקר לאחרים, אלא שקודם כל משקר לעצמו. אפשר לומר שזו ממש מכת מדינה התופעה הזו – שאנשים מתעוררים מלמעלה, מקבלים אור מלמעלה, וזה מה שגורם להם לעבודה שקרית, מה שנקרא חיצוניות. כמעט אף פעם הוא לא השתמש בביטוי 'חיצון'. יש ביטויים מז'רגון חסידי שבדרך כלל לא נכנסים למאמרים, כמו 'חיצון' – כינוי הגנאי הכי גדול בחסידות. (וזה גם מדרגה כאן – לא כאן יכול להיות חיצון...) צריך זכות, אבל הוא אומר שמוותר על הזכות. קצת מזכיר את הווארט המפורסם של אדמו"ר הזקן, שכאשר רבי לוי יצחק בקר אותו על כך שלא אומרים "ושמרו" בליל שבת – הרי כשיהודים אומרים "ושמרו" נעשה יריד גדול בשמים – ואדמו"ר הזקן אמר שאיני הולך על כל הירידים. יריד היינו שנפתחו השמים, יש אתערותא דלעילא עצומה, ואדמו"ר הזקן אומר שלא הולכים על כל ההזדמנויות לקבל התעוררות גדולה בשמים. זה קצת דומה למה שכתוב כאן. זה נושא שהוא יסוד היסודות בעבודה ואיני זוכר אותו הרבה במאמרים. מסביר כך "שקר החן" – קבלת חן והוא הופך אצלך להיות שקר, חיצוניות. (איך יתכן שגילוי אמתי מביא למכשול?) כי הוא מקיף. זה חלק מהמשחק. כמו שהוא אומר "נהמא דכסופא" – הוא לא לחם? לא נהמא? זה נהמא, אבל אתה לא זכאי לו – לא עשית שום דבר בשבילו – ולכן הוא "נהמא דכסופא". מה בסוף בעית כל הבעיות? רק ישות, רק גאוה. קבלת משהו, ונדמה לך שהוא אתה. למה הוא מתחיל לחשוב שהוא משיח או שהוא יכול לעשות משהו גדול? כי הוא חושב שהאור שייך לו, אבל באמת האור לא שייך לך. אמנם נתנו לך את האור, אבל הוא לא אתה – אתה לא שם. האדם הפשוט לא יכול לתפוס זאת, שהגילוי שקבלתי הוא לא אני בכלל – הלואי שאם אעבוד אזכה להפנים אותו, שכן יהיה אני, אבל בינתים הוא רק מקיף, לא אני בכלל. אם אני חושב שהגילוי הוא אני – אני משקר לעצמי, וכל מה שאעשה בחיים לפי זה הוא שקר, "שקר החן". אז כמו תמיד – המפתח הוא שפלות. (אם זה שקר, בשביל מה הוא קבל זאת?) שוב, העולם הזה הוא משחק, וזה חלק מהמשחק. קבלת את זה – מבחן, אם תהיה בשפלות תזכה גם להפנים זאת. שפלות היא פשוט שאתה אמתי. שפלות היא פנימיות, שאתה אמתי ביחס לעצמך. חיצוניות היינו שאתה מתעלם מהאמת, לא מסוגל להרגיש איפה אתה. יש המון אנשים – כולל המון בעלי תשובה – שמקבלים הארה ואז מתחילים להכנס לדרכים שקריות בעבודת ה', דווקא לפי ההארה הגדולה שקבלו מהשמים. הולכים להיות 'חיצון' – שם הגנאי הכי חריף. על קטע כמו זה אומרים שאם לא באתי לעולם רק בשביל לקרוא את השורות האלה דייני...], דזהו לפי עבודתו ואינו נהמא דכסופא, ועוד זאת שהרי על ידי העבודה ביגיעה נעשה כלי אל האור, ועל ידי שנעשה כלי אל האור הנה הוא ממשיך את האור, והאור הנמשך בעבודה הוא האור הפנימי שמתיישב בכלים, שיש בזה כמה דברים למעליותא, הא' מה שנעשה כלי הראוי לקבל את האור, הב' שההמשכה היא אור פנימי, הג' שהאור מאיר בפנימיותו, מה שאין כן באתערותא דלעילא שהוא ענין חן שאין זה שנעשה כלי אל האור וההמשכה היא בבחינת אור מקיף ואינו מאיר בפנימיות, ועם היות דהאור הבא בדרך אתערותא דלעילא הוא אור עליון יותר מאור הבא על ידי אתעדל"ת דמה שבאתעדל"ת אתעדל"ע הוא בהאור דסדר השתלשלות, וטעם הדבר הוא לפי שהעלאת מ"ן מגיע עד ספירת החכמה שהיא ראשית ההשתלשלות והאור הבא מאתערותא דלעילא מצד עצמו הוא מהמדריגה שלמעלה מהשתלשלות בכ"ז הרי יש יתרון גדול במה שבא ע"י עבודה והתעוררות שלמטה דלבד מה שנעשה כלי ראוי' אל האור וההמשכה היא או"פ ומאיר בפנימיות הנה לבד זאת הרי הכוונה שלמעלה הוא שיהיה בדרך עבודה דוקא, דזהו ההפרש בין נח לאברהם, דבנח כתיב ונח מצא חן שזהו בדרך מלמעלה למטה ובאברהם כתיב אשר התהלכתי לפניו שזהו בדרך מלמטה למעלה, שזוהי מעלה יתרה ומדריגה נעלית יותר מהחן, אם כן מהו בקשת משה ענין החן ובפרט אחר שידע שמצא חן.

קיצור. יבאר דכל חכמה היא סוג מיוחד שדורשת הכשרה והכנה מיוחדת ולכן ביקש משה הודיעני את דרכיך דסוג ההשגה האמיתית באלקות ואז ידע אופן ההכשרה דכל זה בשביל מציאת חן, ויקשה א) הלא כבר מצא חן, ב) ומה ההבדל בין חן הראשון להשני, ויסביר דפעולת חן הראשון א) הידיעה כללית שיש השגה נעלית יותר, ב) שאיפה לידע בפרטיות, ג) וההכשרה לקבלה, ויבאר דמאתעדל"ע יכולה להשתלשל עבודה חיצוניות, מעלת האור דבאתעדל"ת, א) שנעשה כלי, ב) שממשיך או"פ, ג) מאיר בפנימיותו, ד) משלים הכוונה בעבודה.