1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (48)

ד"ה "אלקים זנחתנו" (6)

י"ד טבת ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

אתמול למדנו שיש צמצום ופרסא. הצמצום הוא התעלמות מיניה וביה, והמקור לכך הוא הצמצום הראשון שהוא סילוק אור אין סוף שעושה את העיגול הגדול – לפי לשון האריז"ל אור אין סוף מסתלק לצדדים. אחר כך יש את המשכת הקו, אך הקו עובר דרך הרשימו, שהוא איזה טרום-פרסא, אם כי הפרסא הראשונה שמפורשת באריז"ל היא בא"ק. פרסא היא "דבר המשכח", לא רק שכחה מיניה וביה, והרשימו הוא השרש של "דבר המשכח" – הקו כבר עובר דרך הרשימו, יש בקו כבר תודעה של פרסאות. ככל שהקו נמשך מטה-מטה יש יותר פרסאות, קודם בא"ק ואחר כך באצילות – שם עדיין לא מסתיר לגמרי את האלקות – ובעולמות התחתונים יש פרסאות שכבר מסתירות ומעלימות לגמרי. כאשר הקו יורד יוצאים ממנו עוד עיגולים, ולכל פרצוף של יושר יש גם מקיפים – חיה-יחידה של כל פרצוף, לם של הצלם – והוא אומר שכל העיגולים והמקיפים הם בעצם השתקפות או המשכה מהעיגול הגדול באמצעות הקו. הרי העיגול הגדול אינו כפשוטו, לא באמת לצדדים מחוץ למקום החלל – הכל נמצא בפנים, על כך גם מביא את הפסוק "את השמים ואת הארץ אני מלא", ש"אני" ממש מלא – אבל הוא נעלם, כאילו הסתלק לצדדים. הקו פועל בכל מקום שיש התגלות – חלקית, יותר בבחינת מיעוט – של העיגול הגדול, של מה שהסתלק מיניה וביה, ה"ולא זכר". כל פעם בתוך החלל פתאום מופיע עוד פעם עיגול ועוד פעם עיגול. הקליפות יונקות מההעלם וההסתר של העיגולים בבחינת "אם תגביהי כנשר", על ידי גאוה וישות, ויש עוד דרך של יניקת הקליפות, על ידי ריבוי הפרסאות, ככל שיורד מטה-מטה, ושם עיקר היניקה הוא על ידי תאוות, תענוגי העולם הזה, תאות אכילה. בכל אופן, האדם צריך לעסוק בבירורים, ועיקר הטעויות בעבודה הוא מתי כן צריך לעסוק במשהו גשמי ומתי צריך לפרוש בזה, ואדם עלול לטעות בכך בעיקר בשל הפרסאות. את היניקה של "אם תגביהי" הוא מזכיר אך לא אומר בפירוש שמדובר בגאוה. כך פשוט בחסידות, וכתוב שצריך "חרב פיפיות" לחתוך את היניקה מלמעלה ומלמטה, מהגאוה ומתאוות העולם הזה. מצד שני, צריך לעסוק בעבודת הבירורים, כתורת הבעש"ט על הפסוק "רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף" – שאם אתה רעב למשהו סימן שיש לך ניצוץ שצריך לפדות שם. שוב, בגלל ההעלמות, בפרט של הפרסאות – דבר המשכח – האדם עלול לכל מיני טעויות. בכך הוא מסיים את הפרק.

בעצם הוא מסביר כאן שלשה פסוקים במאמר: "אלהים זנחתנו פרצתנו אנפת תשובב לנו", "ותאמר ציון עזבני הוי' ואד-ני שכחני", "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו" – "זנחתנו" הוא כמו "עזבני הוי'" וכמו "ולא זכר" ו"פרצתנו" כמו "ואד-ני שכחני" וכמו "וישכחהו" על ידי דבר המשכח, כמו שנות הרעב שהשכיחו את השובע.

נקרא שוב את השורות האחרונות, שקראנו אתמול מהר:

וזהו ותאמר ציון עזבני ה' ואד' שכחני [יש כאן שני שמות, הוי' ואד-ני], דהנה הוי' הוא בחינת סובב כל עלמין ועל זה אומר עזבני הוי' בבחינת סילוק והתעלמות ["ולא זכר שר המשקים", "אלהים זנחתנו" בבחינת הצמצום הראשון.], ואד' שכחני הוא בבחינת אור פנימי דשם אד' הוא בחינת העלם שהיכל בגימטריא אד' [קראנו את המילים אתמול אבל לא הסברנו. קצת לא מובן מה הוא מתכוון בגימטריא הזו, למה הגימטריא של היכל ששוה א-דני היא סימן של העלם? איזה העלם יש במלה היכל? קודם כל, יש בקבלה יש שתי כוונות להיכל – או ה עילאה או ה תתאה של שם הוי'. יש כוונה שהיכל הוא דווקא הי-כל, שמתחיל במילוי הי – מילוי של עב או של סג, "הנסתרֹת", ולעניננו הכוונה לשם סג – ואחר כך כל הוא ההכאה של המילוי, ה פעמים י. זה היכל עילאה, ה עילאה, שלא מתכוון אליו כאן – כאן אומר שהיכל בגימטריא א-דני, מלכות, ה תתאה. אבל למה היכל הוא העלם? לכאורה אדרבא, כתוב "הוי' בהיכל קדשו הס כל הארץ", פסוק של התגלות. הוא מביא כאן את הגימטריא לומר שיש כאן העלם מהסוג השני, של "דבר המשכח". לכאורה, הדבר היחיד שיכולתי לחשוב – בדרך אפשר, כי אלה מושגים שלא כל כך מוזכרים בחסידות – הוא לפי המערכת של שנגל"ה באריז"ל, שרש-נשמה-גוף-לבוש-היכל. כל מדרגה מתלבשת וממילא גם מסתתרת בעולם הבאה. שנגל"ה כמו א"ק-אבי"ע, כמו י-ה-ו-ה וכו' – מיסודי היסודות שבאריז"ל, והעיקר המפורש במערכת זו שכל מדרגה מתלבשת ומסתתרת בזו שאחריה. השרש מתלבש בהארת הנשמה, הנשמה בגוף (הכי ברור), הגוף בלבוש והכל בסוף נמצא בתוך ההיכל. אם כן, אפשר להסביר שההיכל בסוף הוא ההעלם הכי גדול. החידוש של האריז"ל הוא התלבשות (מדבר על השתלשלות, אבל העיקר הוא התלבשות) ובא לידי ביטוי בשנגל"ה. בכל אופן, הוא מביא את הגימטריא בלי להסביר.] ובריבוי העלמות [של דבר המשכח.] יכולים לינק [החיצונים, והיניקה שלהם היא להפיל טעויות בעבודה במח שלך בעבודת ה'.], וזהו הסכנה בדרכי עבודה לשמור מטעות בעבודת הבירורים [נחזור ונסכם: שרש הטעויות הוא באמת מהגאוה, שגורמת לסילוק האור מיניה וביה ויונקת ממנו, אורבת לאדם, תופסת אותו ומפילה אותו, ובסוף גם מתלבשות על האדם התאוות שלו. (לכאורה היניקה היא הפרנסה של הקליפות, והתוצאה היא טעויות – הם לא מתכוונים לטעויות.) התוצאה היא טעויות, יש העלם והסתר ולכן "כל הדרכים בחזקת סכנה". בינתים הוא דבר רק על הסכנה בעובדי ה' בגופם. בתחלת המאמר הבא ידבר גם על סכנה בעובדי ה' בנשמתם –שגם למשה רבינו, שגופו זך וטהור ואינו צריך לתקן אותו כלל, יש סכנות בעבודת ה', הנסיונות. הכל הוא שהאדם נברא בעולם התחתון בשביל עבודת הנסיונות, כמו שכתוב בתניא באגה"ק יא.].

לפני שנעזוב את הפסוק נאמר בו משהו מיוחד: כמה שוה "עזבני הוי' ואד-ני שכחני"? 624. נחלק ל-4 (ממוצע כל מלה) – 156, בגימטריא ציון (המלה הקודמת, שאומרת את המשפט). ציון עולה יוסף (ו"פ הוי') – בדרך כלל ההסבר שיוסף הוא יסוד הזכר וציון יסוד הנוקבא. בעצם ציון קשורה לבנימין, האח הצעיר של יוסף, כמו שתיכף נגיע. הגימטריא היפהפיה ש"עזבני הוי' וא-דני שכחני" עולה ציון-ציון-ציון-ציון, ויחד עם הציון המקורי כבר יש חמש פעמים ציון. מהם חמש פעמים ציון? היות שלציון יש ארבע אותיות, אז הפנים ואחור שלה שוים חמש פעמים אליה (ציון יון ון ן צ צי ציו ציון). פנים ואחור הם זכרון ושכחה, כמו שלמדנו בשיעורים האחרונים באריכות.

"ותאמר ציון עזבתי הוי' וא-דני שכחני" הוא משהו עצמי בציון – הכל באמירה שלה שוה ציון. המשך הפסוק הוא שלילת הענין – מה פתאום?! איך יתכן שאמה תשכח את הבן שלה וכו' כמו שהנביא אומר. ציון היא יסוד הנוקבא שמקבל מיוסף, אבל יש בציון, נקודת היסוד, תחושה עצמי של עזיבה – כמו אשה שדווקא בנקודת ההתקשרות לבעלה היא מרגישה שהוא עזב אותי. אפילו אני עזבתי את עצמי, כי שם אדנות הוא המלכות עצמה – "עזבני הוי' וא-דני שכחני", דבר המשכח, א-דני בגימטריא היכל. היכל הוא כל צרכי הבית, שכל כך בלבלו לי את הראש – אומרת האשה – עד שהם "דבר המשכח" את הקשר ביני לבין בעלי.

אמרנו שיש כאן חמש מילים רצופות שהממוצע שלהם ציון – ראשי התיבות שלהן "ציון עזבני הוי' וא-דני שכחני" עולים 476, פעמיים 238, פעמיים רחל. רחל היא האמא של יוסף, והיא עצמה בחינת ציון. ר"ת רחל-רחל, יש בקבלה שתי בחינות רחל – רחל הקטנה ורחל הגדולה. רחל הקטנה היא בחינת שכחה ורחל הגדולה היא התיקון של עולם השכחה. ה"פ ציון עולה 780, משולש טל ("הוי' אחד"), ובלי הר"ת עולה 304, ב"פ בנימן (כמו שכתוב בדרך כלל בתנ"ך, חסר). רחל בנימן – "בן אוני" שלה, כשנפטרה – שוה 390, יה פעמים הוי', וב"פ עולה ה"פ יוסף. זה הקשר בין יוסף לאחיו הקטן, שהוא בחינת ציון שלו, יסוד הנוקבא שמקבל ממנו. זו תוספת רמז בתוך המלים האלה, שהכל כאן ציון, אבל יש גם הופעה כפולה של רחל-בנימן.

לגבי גאוה ותאוה יש המון מה לומר, כפי שדובר בשיעורים רבים. הסימן הוא אכיש מלך גת – גאוה-תאוה (תגא – כתר). יש גם המון רמזים. גאוה-תאוה הן חרוז, חילוף ג-ת ושתי המילים באותו משקל.

נקרא את הקיצור:

קיצור. יבאר ההפרש בין שכחה מצ"ע ובין השכחה על ידי דבר המשכח [ההבדל בין "זנחתנו" ל"פרצתנו", בין "עזבני הוי'" ל"א-דני שכחני", בין "ולא זכר" ל"וישכחהו".], זכרונות דר"ה הוא על השכחה מצ"ע הבאה מהעדר תפיסת מקום מצד רוממות [שממנה בא אחר כך הצמצום הראשון.], יסביר דהעדר תפיסת מקום וסיבת רוממות אינו כענין דבר המשכח, הולא זכר דשר המשקים הוא שכחה מצד העדר הדעת [לא מצד הרוממות אלא כי הוא קליפה, מצד הסט"א, ולסט"א אין דעת – לכן שוכח. הוא שוכח כל דבר, ובמיוחד דברים שיש בהם איזו נגיעה של קדושה, שהיא נגד הטבע שלו וודאי שוכח אותה.], דעת הכרה כאלו רואה, ראיה מקרוב שמיעה מרחוק [ראיה היא חכמה, שמיעה היא בינה, ואחרי שאדם רואה ושומע הוא מגיע לדעת – שהגדר שלה התקשרות – וכאשר מתקשר מכיר כאילו רואה. הסברנו שהכרה מאותו שער של כתר, וגם המלה זכרון – שרש זכר – היא זו-הכרה. הדעת-הזכרון היא כמו ראיה, כאילו הדבר מול עיניך ולא ניתן לשכוח. שמיעה היא מאחור, לכן האזניים בצדדים, ואז היא מרחוק.], מניעת אור שלמעלה [שמתעלם, שלא מאיר, היא] על ידי [שתי סיבות:] א) צמצומים ["זנחתנו", "עזבני", "ולא זכר".], ב) פרסאות ["פרצתנו", "שכחני", "וישכחהו".], הסילוק הוא באור הבלי גבול, יניקת החיצונים א) מהמקיף, ב) מריבוי צמצומים. [כאן הכוונה ריבוי הפרסאות בסדר ההשתלשלות, בקו היושר.]

[כעת מסכם את הפסוק עליו המאמר:] וזהו אלקים זנחתנו פרצתנו שעל ידי העזיבה [השכחה הראשונה, מיניה וביה.] הוא פרצתנו דעזיבה היא בבחינת אור אין סוף הבלי גבול דהיינו בחינת המקיף, וידוע דהמקיף הוא בבחינת שומר [למקיף יש תפקיד חיובי חשוב, לשמור.] וכמש"א ואתה משמרה בקרבי שזהו על ידי המקיף [שמירה שאיננו מודעים לה, כמו שלכל אדם יש מלאך שומר – איננו מודעים, אבל ב"ה יש מקיף ששומר. בכל אופן, הקליפה יכולה לינק מחיצוניות המקיף, וכ"ש כאשר המקיף סר. אמרנו בתחלת המאמר – מה שהרבי לא אומר כאן בפירוש – שיש בזניחה משהו יותר חמור מעזיבה. עזב הוא הצמצום מיניה וביה, אבל בזנח כאן הכוונה שלא רק שהקליפה יכולה לינק מחיצוניות המקיף על ידי גאוה – הגאוה שלך – לא שיש הסרת המקיף. יש בכתבי האריז"ל ומובא בחסידות, במאמר "ויספו ענוים בהוי' שמחה", המאמר הכי חשוב של אדמו"ר האמצעי, שיש עבירות שגורמות לשכחה עד להסתלקות השמירה מעליך. אם השמירה מעליך מסתלקת אתה עלול לכל נפילה. כך מוסבר שם איך לפעמים צדיקים-במרכאות עושים עבירה קלה – כמו זלזול בנטילת ידים, זו הדוגמה שם – ולבסוף נפלו בכל העבירות, התרחקו עד שהתגלגלו בצפרדע וחכו חמש מאות או אלף שנים לתיקון. הדברים הכי נוראים שמתחילים ממשהו קטן, שאותו משהו קטן גורם לסילוק המקיף. המקיף הוא שמירה – אנחנו לא יודעים עד כמה אנחנו זקוקים לשמירה. לכן אנחנו אוהבים לחזור על הסיפור על שני צדיקים גדולים שכל אחד היה אומר ברחוב משפט קצר לה' – רבי פינחס מקוריץ ורבי דוד מלעלוב. רבי דוד מלעלוב היה אומר 'אבא תשמרני', כל הזמן במודעות שעלול ליפול על כל צעד ושעל. לעומתו רבי פינחס מקוריץ היה אומר "נחני בדרך אמת" – בצורת החיוב. בכל אופן, יש מקיף ששומר. הפשט של "ואתה משמרה בקרבי" הוא שמירת הנשמה שלא תסתלק, אך כעת מסבירים יותר שזו שמירה של האדם שלא יפול בעבירות ושלא תהיינה לו טעויות.], אך בהסיר המקיף ח"ו [לא רק עזיבה, אלא זניחה עד כדי הסרת המקיף – לא רק שמהמקיף בהעלם.] אז [מגיעים ל]פרצתנו כמ"ש המצ"ד כמו עיר שנפרצה חומתה ובאה עלינו המלחמה מכל צד, הן מהנה"ב שמפתה את האדם להתענג מהדברים הגשמיים [על ידי ריבוי פרסאות, כפי שהסביר קודם.] שבהם הניצוצות דתהו [באמת יש ענין שיתעסק בענינים הגשמיים ויעלה את הניצוצות, זו עבודת הבירורים –] שצריכים לבררם [אבל במקום לברר הוא עלול ליפול בתאוה. צריכים לברר, ואם הוא לא מברר הוא נופל. זו המלחמה מצד אחד, שהנפש הבהמית מפתה על ידי תאוות.] והן מהקליפות וסטרא אחרא שלוחמים נגד הקדושה להכשיל את האדם ולהפילו ר"ל [יש ממש קליפות שכל הזמן מנסות להפיל בעבירות, לפתות לעשות דברים לא טובים. הרבה מאד פעמים, כמו שיש סיפורים רבים, הפיתוי הוא בהסוואה – אם תעשה עבירה פלונית אז "גדולה עברה לשמה" ותוליד את מלך המשיח וכיו"ב, סיפורים ידועים. בעיקר הסט"א מתנכלת לאדם כדי להפיל אותו – כך ה' ברא את העולם.] ומ"מ ישנה השמירה מלמעלה תמיד וכמו שכתוב הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל והוא מבחינת פנימיות המקיף בחינת עינא פקיחא דלא ניים [ב"ה שיש פנימיות המקיף על כל פנים. בכל אופן, עם כל זאת, יש מצב של "זנחתנו" ולא די בכך אלא זניחה שמביאה לידי "פרצתנו", ומתוך כך גם "אנפת":], אנפת לשון אף וחימה זהו בחינת ההעלם דאור מקיף [לעומת הפריצה שהיא יניקה מהאור הפנימי. יניקת הקליפה מהאור המקיף היא "אנפת" – היניקה על ידי גאוה מעוררת את הכעס של ה'. היניקה על ידי התאוות היא פשוט גירוי של הקליפות, אבל היניקה של הגאוה מעוררת את הכעס של ה'. ידוע הקשר בין הכעס של גאוה. בתניא הוא מחבר אותם יחד, כאשר מדבר על המדות הרעות של הנפש הבהמית הוא מתחיל באש ואומר שיש כעס וגאוה מיסוד האש. כעס עולה י"פ גאוה – שלמות הגאוה ב-י כחות הנפש, שמשתלטת לגמרי על האדם. גם אצל ה' הגאוה מעוררת כעס.] וכמו שכתוב [שמשה רבינו אומר] כי יגורתי מפני האף והחימה שהן הקליפות והסטרא אחרא המעלימים לגמרי, ועל זה היא הבקשה תשובב לנו, דהנה ידוע בענין התפלה שהיא המשכת הרצון שזה ענין יהי רצון שיומשך בחינת הרצון [שה' ירצה בנו ויאיר לנו את פניו, הרצון הוא הפנים שלו.], והיינו שיומשך גילוי המקיף [פנימיות המקיף, בה נאמר "הנה לא ינום ולא ישן", כי בחיצוניות יכולה להיות יניקה ואפילו הסרה של המקיף.] וזהו שפרש"י תשובב רצונך עלינו שיהיה גילוי הרצון, והוא גילוי בחינת אור אין סוף הבלי גבול, וגם זאת שיומשך ויאיר בפנימיות [שאוא"ס הבל"ג, פנימיות המקיף, יאור בקו עד למטה מטה.] דאזי אינם יכולים לקבל גם מסוף האור פנימי [קודם כל, גילוי המקיף מסמא את עיני החיצונים ומבטל אותם, כמו "ויצא מלאך הוי' ויך במחנה אשור" – מכה ומבטל את כל מחנה אשור, את קליפות הגאוה – אך יותר מזה, גילוי פנימיות המקיף נמשך בפנימיות הקו ואז מבטל את ההעלם וההסתר של כל הפרסאות וממילא את היניקה מסוף הקו.] דכאשר [פנימיות] המקיף מאיר בפנימי אזי לא יש צמצומים [אין פרסאות.] ומאיר האור בגילוי גם במדריגות התחתונות [ואז גם אין סכנה בתאוות. אז האדם הולך ישר בשיקול הדעת שלו איך לברר את המציאות, איך להעלות לקדושה את הניצוצות הקדושים שיש במציאות – פנימיות המקיף מאירה בפנימיות הקו. בסוף יוצא שהכל מתחיל מהבטול. אם נחזור למה שלמדנו במאמר הקודם, שיש תשובה תתאה ותשובה עילאה, ואמרנו שהן בכללות כמו שפלות ובטול אצלנו. גם כאן כך – היניקה מריבוי הפרסאות למטה היא שפלות לגריעותא, שפל אנשים, כמו שאחד מתגלגל ברחוב משכרות, זו שפלות של קליפה. תיקון השפלות דקליפה, היניקה מלמטה, היא בשפלות דקדושה ותיקון הגאוה הוא בטול. כל הדברים בחסידות חוזרים לבטול ושפלות, שהם יסוד היסודות של פרק בעבודת ה'. אם יש את השפלות הנכונה, האמתית, האדם גם לא יטעה בשיקול הדעת שלו מתי עוסקים בעבודת הבירורים ומתי לא צריך לעסוק בה, מתי צריך לברוח ממנה ולהסתפק בלימוד תורה.].