סוד ה' ליראיו - שער כ"ה – ירידת התורה (ג)

כא תמוז תשמ"ה – חיפה

פרק א חלק ג: קול וכל

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה המשיך הרב ללמד את פרק א בשער כ"ה בספר סוד ה' ליראיו. בתחלת השיעור נערכה חזרה על הנלמד בשיעורים הקודמים בהסבר הפסוק "אז ראה ויספרה וכו'" ובסוד סדר  ירידת התורה, והמשכתה על ידי צינורות שבעת הקולות שבתהלים פרק כ"ט. לאחר מכן נלמדה הערה ה בה מוסבר סוד המלה "קול", הקשרה עם המלה "כל" בסוד הפסוקים על יעקב אבינו "הקל קול יעקב" ו"יש לי כל", ורמזיה.

א.     סדר ירידת התורה בסוד הפסוק "אז ראה וכו'"

"אז ראה וכו'" בסדר ההשתלשלות

.. בכך שהוא שרוצה כבר להשפיע לזולת הוא צריך להתעורר עם אהבה לזולת. לפעמים כשאדם מתעורר עם אהבה לזולת הוא פתאום מרגיש יחד עמה יראה, שהוא ירא קצת מלהשפיע, אולי זה ילך למקום הלא נכון. היראה מאזנת את האהבה. אחר כך הוא צריך בכל זאת להכריע כלפי האהבה, אף על פי שהיראה מאזנת אצלו את השטף הגדול של האהבה שבלב, הוא צריך להגיע לקו האמצעי, שנקרא מדת הרחמים. המדה הזאת של רחמים נוטה כלפי ימין, כלומר היא נוטה לאהבה. כל וויסות ואיזון הרגש, אם יש לאדם רק רגש אחד הוא ודאי הולך טועה, זה לא ילך נכון. הרגש צריך להיות מאוזן. דוקא ברגש, אפילו יותר מהשכל, צריכים להיות יציבות ואיזון של שלשה קוים.

עיקר הכח המניע את הנפש הוא אהבה, צריכה להיות אהבה. היראה באה רק בשביל לאזן, אבל אסור שהיראה תהיה יותר מדי, אם היראה יותר מדי היא תמנע אותו מלהשפיע. עוד פעם, יראה היא מלהשפיע, היא מצמצת את השפע, את הרצון להשפיע. אהבה היא רצון לתת והיראה כאילו פחד מלתת, זה פועל צמצום, ואסור להישאר עם יראה. יראה נחוצה על מנת למדוד נכון את החסד, אבל לא להישאר ביראה, רק להגיע למדה השלישית שנקראת רחמים, הקו האמצעי, והרחמים נוטים לחסד.

בכל זאת, יש ברחמים את שתי המדות ביחד, לכן הם נקראיפ תפארת בקבלה. תפארת היא כאשר יש שני גוונים משולבים יחד. זוהי מדת הרחמים, מדת התפארת. כל זה נקרא הכנה.

קודם יש ראיה, אחר כך סיפור לעצמך, אחר כך הכנה, והיא כבר ביחס לזולת. לפני שיש זולת אין הכנה. אחר כך חקירה, שהיא לחקור בפרטי פרטיות איך ובאיזה אופן להתאים את צורת ההשפעה וסגנון ההשפעה לכלי הזולת, זה נקרא לחקור – ""וגם חקרה"[ב]. רק אחר כך "ויאמר לאדם הן יראת הוי' היא חכמה וסור מרע בינה".

אז כך אפילו הקב"ה עושה, על אחת כמה וכמה שאנחנו צריכים ללמוד ממנו וגם לעשות כך. שלבים אלה כוללים את כל כחות הנפש ויש בהם את כל תיקון הנפש: "ראה" היא חכמה; סיפור בינו לבין עצמו הוא בינה, להבין. הכנה היא מדות הלב חסד-גבורה-תפארת; חקירה היא נצח והוד; והשפעה שכבר יוצאת בפועל היא ספירת היסוד; המקבל הוא המלכות. אז יש כאן את כל מערכת הנפש.

יש ספירה נעלמת, נקראת על מודע, ספירת הכתר. היא נקראת כאן בפסוק "אז". בקבלה כתוב[ג] ש"אז" הוא הכתר, "מקדמא דנא"[ד], מה שהיה מקדם. מה הכוונה? לפני המודעות, מה שמעליה. ההברקה הראשונה במודעות מהעל מודע היא "ראה", לראות. כמו "ברק המבריק על השכל"[ה]. חכמה נקראת "ברק המבריק על השכל", תופעה ראשונה של אור. מ"ראה" צריך לעבור לסיפור, וצריך הכנה, ואחר כך חקירה, ואחר כך אמירה, "ויאמר לאדם הן יראת הוי' היא חכמה וסור מרע בינה". האמירה הזאת כוללת את כל הוראת התורה, תורה מלשון הוראה[ו], אבל לפני שיש הוראה צריך לעבור את כל השלבים בנפש. מזה התחלנו.

סוד ירידת התורה והמשכתה על ידי הקולות בסוד שם הוי'

אחר כך למדנו שבין כל שלב ושלב צריך להיות כח שמושך וממשיך את המדרגה העליונה לתוך המדרגה התחתונה ממנה. יש צינור שמחבר את ראית החכמה לסיפור הבינה, ועוד צינור שמחבר את סיפור הבינה להכנת מדות הלב, חסד-גבורה-תפארת, ועוד צינור שמחבר את הלב לכליות, נצח והוד, לחקירה, ועוד צינור בסוף שמחבר את הכליות לדיבור, ויש גם צינור נעלם שמחבר את ה"אז", כלומר העל-מודע, ל"ראה", לראשית ההתגלות בחכמה. בסוף יש עוד שני צינורות כאלה שממשיכים את השפע מהאמירה לתוך העולמות התחתונים. העולמות התחתונים הם מציאות נפשות השומעים, כלומר הזולת ששומע.

הדבר הזה, למדנו בחז"ל, נקרא קולות. התורה ניתנה בחמישה קולות[ז]. בפרק כ"ט בתהלים יש שבעה קולות. "קול הוי' על המים", "קול הוי' בכח" וכך הלאה, כמו שכתוב כאן. מובא-מוסבר בקבלה ובחסידות שהקול הוא הממוצע המחבר, כלומר הצינור שממשיך ומושך מדרגה למדרגה. יש קול בין מדרגת "אז" ל"ראה" על מנת שהרצון הנעלם בעל-מודע יתגלה. "אז" עצמו הוא רצון נעלם בעל-מודע של הנפש ובנמשל של הקב"ה הוא הנעלם בכתר של הספירות העליונות של ה', בעולם האצילות. על מנת שהנעלם הזה יופיע בבחינת "ראה" צריך להיות צינור. צינור זה קול.

זה נקרא "קול הוי' על המים", הקול הראשון, המחבר את "אז" אל "ראה". אחר כך יש "קול הוי' בכח" המחבר את "ראה" ל"ויספרה". אחר כך יש "קול הוי' בהדר" לחבר את "ויספרה" ל"הכינה", וכך הלאה.

תסתכלו בציור:

קוֹצוֹ שֶׁל י  אָז — רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בְּחִינַת ״קֶדֶם״.

"אז" קשור ל"קדם מפעליו מאז"[ח]. על התורה כתוב "הוי' קנני ראשית דרכו", התורה אומרת בספר משלי שה' קנה אותי, קנין, "קדם מפעליו מאז". "קדם" הוא מדרגת "אז", הוא בא מ"אז". בקבלה גם "קדם" וגם "אז" הם כתר, "מקדמא דנא", 'מה שלפני כן'. מה הכוונה 'מה שלפני כן'? מה שלפני המודעות. מודעות היא ראשית תופעה, וקדם הוא מה שלפני כן, נקרא "קדם מפעליו מאז". מהרצון העליון לחכמה שנקראת "ראה" יש צינור, קול:

״קוֹל הוי׳ עַל הַמַּיִם״ מַמְשִׁיךְ מִיְּסוֹד אֲרִיךְ לְאַבָּא

הכתר נקרא אריך, אריך אנפין. כל המונחים האלה נסביר קצת מהם בהמשך הדברים, לא חייבים כעת להבין את כולם. מה שכן צריך להבין הוא שהקול הוא ממוצע המחבר, הכח לחבר פרצוף לפרצוף, והוא יסוד הפרצוף העליון.

עוד פעם, אם אנחנו מדברים על כתר בתור פרצוף, הכוונה שהכתר כולל את כל עשר הספירות. הכתר עצמו כולל את כל הספירות. הקול של הכתר, שהוא הכח לחבר את העל מודע שלו עם ראשית המודע, החכמה, הוא יסוד פרצוף הכתר. פרצוף הכתר נקרא אריך אנפין והקול שלו, "קול הוי' על המים", הוא יסוד אריך אנפין. יסוד אריך אנפין מגלה את הרצון הנעלם שבכתר לחכמה. חכמה בתור פרצוף נקרא אבא.

י   רָאָהּ – חָכְמָה – עִלָּאָה

כל המלים בפסוק עם מפיק ב-ה, "ראהּ", ראה אותה, את התורה. "ראה", הראיה בעצמה היא בבחינת חכמה. יסוד אבא, כלומר יסוד הראיה, הוא הקול שממשיך את גילוי הראיה לתוך הכח של הנפש כשמתבונן בינו לבין עצמו. התבוננות בינו לבין עצמו נקראת סיפור, אבל ראיה היא למעלה מהתבוננות, זה לא נקרא להתבונן כשרואים משהו. ראית דבר נקראת הסתכלות, "לאסתכלא ביקרא דמלכא"[ט], זה הביטוי בזהר, להסתכל ישירות בכבוד ה'. התבוננות היא שאדם מספר את הדברים בינו לבין עצמו. כמובן שגם בהתבוננות יש הרבה-הרבה מדרגות, אבל כאן בפסוק זה היא מכונה "ויספרה". "ראה" הוא למעלה מהתבוננות, ו"אז" גבוה גם מההסתכלות.

״קוֹל הוי׳ בַּכֹּחַ״ מַמְשִׁיךְ מִיְּסוֹד אַבָּא לְאִמָּא

"זהו יסוד אבא שממשיך ומחבר את חוית הראיה לחויה שנקראת התבוננות, סיפור, "ויספרה". הסתכלות נקראת אבא והתבוננות נקראת אמא.

ה  וַיְסַפְּרָהּ — "סֵפֶר״ שֶׁל בִּינָה

״קוֹל הוי׳ בַּהֲדַר״ מַמְשִׁיךְ מִיְּסוֹד אִמָּא לְעֶצֶם הַמִּדּוֹת שֶׁבַּלֵּב

"ויספרה" הוא גם מלשון ספר, שבקבלה הוא בינה[י], נסביר יותר בהמשך בעזרת ה'. הקול, יסוד אמא, שממשיך את הכח והאנרגיה של ההתבוננות לתוך אנרגיה אחרת של התפעלות מדות, אהבה בלב וכו' – קול זה נקרא "ויספרה".

עצם המדות שבלב אלו חסד-גבורה-תפארת. כלומר התפעלות עצמית, התפעלות בפני עצמה, לא התפעלות שעדיין בגדר השפעה בפועל, התכוננות להשפעה, אלא אינה חלק ממנה. נצח והוד, ה"כליות היועצות"[יא], החקירה נחשבת חלק מההשפעה. ברגע שהוא מרגיש ממש את מציאות הזולת ומתאים את עצמו בסגנונו אליו, הדבר הזה קורה תוך כדי מעשה.

עוד פעם, החקירה לא קורית לפני המעשה. הרגש המופשט, בתיאוריה, מתעורר לפני, כלומר הוא למעלה מהמעשה, אבל חקירה נעשית תוך כדי המעשה. זה נקרא להגיב, המשפיע מגיב למציאות המקבל תוך כדי ההשפעה. הוא מגיב, כחות הנפש מגיבים נכון תוך כדי המעשה, אלו הכוחות נצח והוד, זה נקרא "כליות יועצות", זוהי חקירה תוך כדי מעשה. אם כן, עצם המדות הוא חג"ת, חסד-גבורה-תפארת. הקול שממשיך מיסוד אמא, מההתבוננות, לעצם המדות נקרא "קול הוי' בהדר".

המשכה בו"ה

של שם ה' כוללת את כל שש המדות. גם חג"ת וגם נה"י. חג"ת הן עצם המדות ונה"י הן המדות שמתעוררות מתגלות ופועלות תוך כדי המעשה. בתפארת-רחמים יש גם יסוד, שנקרא בקבלה יסוד שבחזה. יסוד זה נקרא "קול הוי' שובר ארזים", הממשיך את התפארת לנה"י.

ו   הֵכִינָה —עֶצֶם הַמִּדּוֹת — חג״ת

״קוֹל הוי׳ שׁוֹבֵר אֲרָזִים״ מַמְשִׁיךְ מִיְּסוֹד שֶׁבְּתִפְאֶרֶת לְנֶצַח וְהוֹד  

וְגַם חָקְרָה — נה״י — מִדּוֹת הַשַּׁיָּכוֹת לַפּוֹעֵל

״קוֹל הוי׳ חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ״

מַמְשִׁיךְ מִיְּסוֹד ז״א בַּמַּלְכוּת

כדי לחצוב את להבות אש הדבור ממש. ה"להבות אש", כמו שנסביר, הן האש שעולה מהלב, שהיא ממש הדבור. הכח שהופך להיות אותיות דבור וצריך להיות קול שחוצב את להבות האש על מנת לדבר. זהו הקול החמישי שבין נה"י לדיבור ממש. יש פסוק בתהלים כתוב "חם לבי בקרבי, בהגיגי תבער אש, דברתי בלשוני"[יב]. יש חמימות בלב, אחר כך אש בוערת, ובסוף יוצא דבור. הקול שחוצב להבות האש הוא הקול החמישי בין נה"י למלכות. הדיבור הוא המלכות. זה נקרא יסוד ממש, ספירת היסוד של ז"א. החקירה היא שתי הספירות נצח-הוד. יסוד זעיר אנפין הוא של מדות הלב, שהוא-הוא הכח שנקרא "קול הוי' חצב להבות אש".

ה   וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת ה׳ הִיא חָכְמָה וְסוּר מֵרָע בִּינה —דִּבּוּר הַמַּלְכוּת בבי״ע

המלכות מדברת לעולמות התחתונים. כל הספירות האלו הן בעולם האצילות, אבל אם אני מתבונן בתוך עצמי, אני רואה שיש לי גם את כל הספירות, ש'אני' הוא משל לעולם האצילות, בלשון הקבלה. עולם האצילות הוא הנמשל וכל כחות הנפש הם המשל. הזולת שלי, אליו אני מדבר, הוא משל לעולמות התחתונים שמקבלים אור ושפע מעולם האצילות. המלכות שלי היא הדיבור שלי, הביטוי שלי.

זה מה שכתוב כאן: "ויאמר לאדם הן יראת הוי' היא חכמה וסור מרע בינה" הוא "דיבור המלכות בבי"ע", שהמלכות מדברת לעולמות התחתונים בי"ע, בריאה-יצירה-עשיה.

אמרנו שבאצילות יש חמישה קולות. לכן בפרשת יתרו בתורה כתוב חמש פעמים "קול" בשעת מתן תורה. מכאן לומדים שבעיקר יש חמישה קולות של מתן תורה. למה כתוב בספר תהלים שבעה קולות? בגלל שלאחר חמשת הקולות הראשונים, שהם הצינורות שמחברים את הפרצופים בתוך עולם האצילות, כלומר בתוך ה'אני' המחברים, יש עוד שני קולות מהאצילות ולמטה, לתוך עולמות התחתונים בי"ע. והם נקראו:

״קוֹל הוי׳ יָחִיל מִדְבָּר״ וְ״קוֹל הוי׳ יְחוֹלֵל אֵילוֹת״ מַמְשִׁיךְ מִיְּסוֹד מַלְכוּת דְּאַצִילוּת בבי״ע

למה צריכים להיות שנים? נסביר בהמשך. אם כן, מה שעכשיו אמרנו וקראנו היה קיצור הדברים שלמדנו בפעמיים הקודמות.

ב.     הערה ה: קול וכל

יסוד להשפעה – קול וכל

הדבר הראשון שהוא חידוש עבורנו הערב הוא הערה ה בעמוד הראשון, דבר שעוד לא למדנו. ההערה הזאת באה להסביר את היסוד, ההקדמה בקבלה ובחסידות, שקול הוא צינור מחבר, המשפיע שפע ממדרגה למדרגה, ספירת היסוד של הפרצוף עליון ביחס לפרצוף תחתון. הכח העליון, כמו כח הראיה, אם הוא מושלם, כלומר מתוקן, יש בו כח פרטי להעביר את עצמו לכח הבינה.

עוד פעם, אם אדם רואה משהו, יש לו חויה של ראיה-הסתכלות והיא הזאת מסתלקת ממנו, הוא לא מסוגל, אין לו כח, הראיה לא בנויה להשפיע-להעביר את הראיה להתבוננות – זה נקרא שהראיה שלו לא מתוקנת. היא לא פרצוף. עוד פעם, כל כח אם הוא מתוקן, הכח צריך להיות פרצוף שלם, הוא צריך להיות בנוי מכל הספירות. בעיקר מרגישים זאת בכח שיש לו, שבנוי בעצמו, להשפיע את עצמו אל המדרגה הבאה. אם אין לו כח זה הוא עדיין מקולקל, הוא לא מתוקן.

אדם שיש לו חויה הכי גדולה של ראיה, אם לא בנוי בתוך הראיה שלו כח הפרטי של ראיה להשפיע אותה לתוך התבוננות, זאת אומרת שהראיה שלו אינה מתוקנת. הראיה שלו היא רק בסוד נקודה, ולא בסוד פרצוף. דבר שאינו משוכלל, שאין בתוכו את כל הכחות בגילוי זה נקרא שהוא לא משוכלל ולא מתוקן. הוא נקרא נקודה. יכול להיות שבנקודה יש לו אור רב, ריבוי אור בנקודה הזאת. יכול להיות שיש חויה של ראיה שהיא עצומה, ש'מפוצצת את המח' שלו לגמרי. ועם זה היא נקראת נקודה, בגלל שאין לכח של הראיה שום שכלול של פרצוף, הוא לא בנוי מכל הספירות, הוא רק דבר אחד.

דבר מתוקן הוא פרצוף, שיש לו הכל בתוכו, ועיקר גילוי התיקון הוא בספירת היסוד. לכן בקבלה ובחסידות אנחנו יודעים שעיקר התיקון נקרא תיקון הברית או תיקון היסוד. תיקון זה מתבטא בכך שהכח מסוגל לקשר את עצמו, להתקשר ולהתחבר אל הכח הבא. אם הוא לא מסוגל כך – זאת אומרת שכל החויה לא מתוקנת. זה כלל גדול.

עיקר התיקון תלוי ביסוד, תיקון היסוד, תיקון הברית. זהו סימן אם מגיעים ליסוד, "סיומא דגופא"[יג]. בלשון הקבלה היסוד נקרא סיום הגוף, ואם מגיעים אליו זה סימן שיש את כל הכחות, ולכן הוא נקרא הכלל, כמו שנסביר יותר. אם יש את הכח הזה זו הוכחה שיש את כל הכחות, שהכל בסדר. אם אין אותו זה סימן שהכל לא בסדר.

כח זה, היסוד של כל מדרגה, הכח שבנוי לתוך החויה להשפיע את עצמו למדרגה הבאה, נקרא קול וכן נקרא כל. זה נושא הערה זאת, להסביר את סוד הקול. מאין לנו בכלל שקול הוא דבר חשוב מאד אצלנו בתור עם ישראל, יהודים? לנו יש את סוד הקול ולאומות העולם, להבדיל, אין אותו בכלל. מאין לנו הדבר הזה? מהכתוב בתורה. בשעה שיצחק אבינו ברך את יעקב, בחשבו שזה בנו עשו, הוא מישש אותו ואמר לו "הקֹל קול יעקב והידים ידי עשו"[יד]. מכאן לומדים שידיים שייכות לעשו, ובזכות הברכה הזאת גם יעקב יורש במקצת את הידים של עשו, אבל הרכוש הבלעדי של יעקב, כלומר אנחנו עם ישראל, הוא קול. התורה מלמדת אותנו שסוד זה שנקרא קול הוא תכונה עצמית של יהודי. מה שאין כן ידיים – מתחלה הידיים הן כח של גוי, רק שיהודי גם קצת יורש את הידיים. אבל מתחלה "הידים ידי עשו" ואילו "הקל קול יעקב".

יהודי – מסוגלות להוציא החוצה את הדברים הפנימיים

לפי מה שנסביר, קול הוא יסוד כל פרצוף, כלומר דבר זה גופא שעכשיו הסברנו קצת. זהו הכח שבנוי בכל כח להתחבר עם הכח הבא ולהעביר את האור והשפע בצורה משוכללת מדרגה לדרגה, עד שאפשר לחבר יחד את כל כחות הנפש ולהשפיע מהמקום הכי עמוק החוצה.

עוד פעם, מה ההבדל אם אדם יש לו קול או שאין לו קול? אם אין לו קול הוא שטחי, מה שנקרא שטחיות. מה פירוש המלה שטחי? שהוא מסוגל להוציא רק דברים מהשפה ולחוץ, שמה שיכול להוציא בכל מדרגה הוא רק החיצוניות, השפה של המדרגה. הוא לא יכול להיאחז בפנימיות ממש ולהוציאה. יהודי יכול להוציא את ה'קישקעס', הוא יכול להוציא את כל "קרב איש ולב עמֹק"[טו], הוא מסוגל להוציא את הדברים הכי פנימיים. למה הוא מסוגל להוציא? בגלל שיש בו מערכת צינורות, כמו מערכת פנימית, שמחברים מדרגה למדרגה, וצינורות אלה נקראים קולות. יש לו בפנים קולות. זה נקרא "הקל קול יעקב", שהקולות האלה מחברים מדרגה למדרגה, לכן הוא יכול להוציא את הדבר הכי עמוק החוצה.

זה נקרא דבר עצמי, עד כדי העצם שלו, הוא יכול להוציא את העצם שלו החוצה, בגלל שיש לו מערכת קולות. מה שאין כן גוי, שאין לו מערכת קולות, הוא יכול להוציא רק דברים שטחיים. בכל מדרגה הוא רק יכול את השטחיות, את החיצוניות, אבל לא את העצם הפנימי בגלל שאין לו קול. זה נקרא כח של קול – "הקל קול יעקב".

במתן תורה – נדמה לי שהזכרנו זאת בפעם הקודמת או לפניה – כתוב "אנכי", המלה הראשונה שה' דיבר היתה "אנכי", וחז"ל מפרשים זאת "אנא נפשי כתבית יהבית"[טז], אני את עצמי כתבתי ונתתי. כלומר, ה' מוציא את עצמו, התורה היא ביטוי עצמי, הוא נותן לנו באמצעות התורה את עצמו. איך הוא יכול לתת את עצמו ממש? על ידי קול. אלו הקולות של מתן תורה. כך היהודי, שיש לו מצוה בתורה להידמות אליו, "והלכת בדרכיו"[יז], לכן אנחנו לומדים אותה. כל מה שלומדים הוא כדי לקיים את המצוה בתורה להידמות אליו – "מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון"[יח], 'מה לו יש קול של אנכי שיכול ומסוגל להוציא את עצמו, אף אתה, היהודי, יש לך מערכת קולות, 'הקל קול יעקב', שמסגלת אותך להוציא את העצם שלך ולגלותו'.

מה שאין כן מי שאין לו קול, שיש לו ידיים בלבד. מהם ידיים? יכול להיות חוש פנטסטי של פעילות, סידור ותיקון דברים בשטח, יכולה להיות טכנולוגיה הכי משוכללת שקיימת בעולם. עוד פעם, ידיים הן כח טכני שיכול להגיע לשיאים של שכלול, אבל הן רק ביטוי הנהגתי. יש היום בפסיכולוגיה מושג 'ביהביוריזם', כלומר שכל הבנת האדם היא רק לפי ההנהגה השטחית שלו. זו באמת תפיסה של גוי. כלומר, האדם מסוגל להביע רק את ההנהגה החיצונית. כל מה שהוא מביע הוא רק דבר אחד שטחי לחלוטין.

זו באמת תיאוריה פסיכולוגית של מצב זה, של גוי שאין לו מערכת קולות. יש לו רק פיתוח, שהוא הצליח והשכיל לפתח לעצמו ידיים שכליות משוכללות, ובכח הידיים שלו הוא יכול לבנות לו מגדלים, הוא יכול לעשות כל מיני דברים, אבל כל מה שהוא עושה עם הידיים שלו מבטא רק את החיצוניות, את ההנהגה החיצונית של הנפש. הן לא מסוגלות לבטא את פנימיות הנפש והיא נשארת בהעלם. זה נקרא ידים.

מה שאין כן קול, שהוא הכח להגיע לנקודה הפנימית של העצם ולהוציאה, בגלל שיש מערכת שלמה של קולות, כל הקולות הם מערכת ממש, מקול לקול, ממדרגה למדרגה. זהו הנכס הבלעדי של עם ישראל, "הקל קול יעקב". לומדים זאת מהפסוק שכתוב בתורה.

"הקל קול יעקב"-"יש לי כל"

״קוֹל״ הוּא בְּחִינַת ״הַקֹל קוֹל יַעֲקֹב״ (בְּרֵאשִׁית כז, כב) בְּחִינַת יַעֲקֹב אָבִינוּ ע״ה

אמרנו הרגע שיש קשר בין קול עם ק לבין כל עם כ. לפני שנעבור מהפסוק הזה נסביר עוד דבר: כתוב בקבלה[יט] שהשם יעקב עצמו זה י עקב. יש לזה הרבה פירושים, אבל הפירוש שמתאים לעניננו הוא ש-י היא נקודת העצם. י היא כמו הנקודה הכי פנימית של הנפש, והעקב הוא הגילוי הכי חיצוני, סוף הגוף, העקב היא נקודה הכי נמוכה בגוף. לחבר י ועקב ביחד פרושו בדיוק כמו שאמרנו עכשיו, לגלות את הנקודה הכי פנימית בנקודה הכי גשמית, מן הקצה אל הקצה. יעקב בקבלה נקרא "הבריח התיכון"[כ], יש פסוק בתורה "הבריח התיכן המבריח מן הקצה אל הקצה"[כא]. ישנה מדה בנפש, היא מדת התפארת בנפש, הרחמים, מדת יעקב. תכונת מדה זו היא להבריח מן הקצה אל הקצה ולחבר את הקצוות הקיצוניות ביותר. זה נקרא י עקב. איך מחברים י ועקב יחד? על ידי קול, לכן כתוב "הקל קול יעקב".

אותו יעקב אבינו, עליו כתוב "הקל קול יעקב", אמר על עצמו עוד דבר:

שֶׁאָמַר ״יֵשׁ לִי כָּל״ (שָׁם לג, יא),

עשו הוא בעל הידים, הוא מאד מוכשר בידיו, הוא צד ציד, לצוד ציד זה לא פשוט. הוא עושה כל מיני דברים עם הידים שלו. אותו עשו שכחו בידיו אומר בתורה "יש לי רב"[כב], יש לי ריבוי. יעקב עונה ואומר לו 'אחי, אני לא צריך את הרב שלך, יש לי כל'. על פי הפשט "יש לי כל"[כג] הכוונה שיש לי כל סיפוקי, אני לא צריך משהו אחר, אני מסתפק במה שיש לי. בפנימיות, "יש לי כל" היינו מדת ההסתפקות, פנימיות מדה זו עצמה. מה נקרא להסתפק? מתי אדם באמת יכול להסתפק? אם יש לו שלמות פנימית. "כל" הוא מדת השלמות. כלומר שאתה שלם – "ויבא יעקב שלם"[כד]. זהו גם דבר שנאמר רק על יעקב אבינו, שהוא בא שלם. מי ששלם בתוכו יש לו כל, עם כ, וממילא הוא לא צריך את ה"רב" של עשו, שהוא תוצאת הידים.

עוד פעם, הידיים עושים לעשו רב. מכח הידים שלו הוא רוכש לעצמו ריבוי, "רב". יעקב הוא שלם לעצמו, הוא לא צריך את ה"רב" של עשו, והוא מבטא זאת בפסוק "יש לי כל". כתוב בקבלה ובחסידות שיש קשר בין השלמות הפנימית של "יש לי כל" לבין "קול" עם ק, "הקל קול יעקב". כלומר, בעצם הם אותו דבר. אתה שלם, יש לך הכח שנקרא יסוד להשפיע ולחבר מדרגות.

עוד פעם, הכח שאנחנו מדברים עליו הערב, למי שיש מערכת קולות-צינורות לחבר בין ראיה לבין סיפור וכו'? למי שיש בו בפנים מדת שלמות, כלומר סיפוק, "יש לי כל". אם יש "כל" עם כ, יש גם כן "הקל קול יעקב" עם ק. בלשון הקבלה "כל" עם כ הוא גם הכינוי העיקרי לספירת היסוד, אפילו יותר מ"קול" עם ק. הכינוי העיקרי בקבלה[כה] לספירת היסוד בנפש ובספירות העליונות הוא המלה "כל" עם כ. תכף נראה מאיפה לומדים זאת. לכן כתוב בחסידות במיוחד על מי שפגם בברית, מי שאין לו ברית, כמו שתיארנו קודם, שאם יש לו חויה של ראיה – בזה היא נגמרת, פנימיות החויה הזאת נעלמת ממנו אפילו מלכתחילה.

יעקב – שלמות פנימית

עכשיו נסביר יותר: מי שאין לו קול לא יכול לחבר את הראיה עם הסיפור, את החכמה עם הבינה, ואפילו שתהיה לו החויה הכי עצומה של ראיה, של ראיה רבה. מה שיש לו הוא ריבוי אורות, יש לו 'רב' במחו, באור שלו. אם אין לו כח לחבר את הראיה עם הסיפור, כמו שאמרנו קודם, אין לו "כל". כלומר אין לו שלמות בראיה, אם אין לו את ה"קול" עם ק זאת אומרת שכל הראיה שלו פגומה, אין לו שלמות בה. זאת אומרת, אפילו בחויה העצומה שלו בראיה הוא ראה רק על השטח. כל מה שהוא ראה היה רק ראיה שטחית. היא יכול להיות ראיה שטחית עצומה, אבל אם חסר לו "כל" עם כ הוא לא חדר בראיה גופא. לא רק שאינו מסוגל להשפיע זאת הלאה, הוא לא חדר בראיה לפנימיותה, הוא לא ראה את פנימיות הדבר שראה – הוא ראה ולא ראה.

עוד פעם, הסימן הוא שאם אתה לא מסוגל להשפיע הלאה, לא חדרת לדבר עצמו, לפנימיותו, אין לך שלמות בחויה זו גופא, יש לך רב, יש לך ידים בזה. מה זה ידים? איך נסביר בצורה פשוטה שיש לאדם יש ידים? כמו שאומרים 'הוא מתמצא בענין'. יש אחד, פרופסור גדול באיזה נושא, אז הוא מתמצא, יש לו ידים בפיזיקה. הוא בחינת עשו, יש לו ידיים בנושא, בעסק. אבל ל"כל" אין, הוא רואה ואינו רואה. יכול להיות שהוא גאון במקצוע כמו שאומרים, הוא גאון גם בשכל של המקצוע וגם באפליקציה שלו. כלומר, הוא יודע איך ליישם את המקצוע שלו. יש לו גאונות ויש לו מעשיות בזה, הכל התמצאות, הוא מאד-מאד טוב מתמצא במקצוע שלו. זה שהוא מתמצא במקצוע טוב-טוב, הכל בחינת ידים, הכל רק מן השפה ולחוץ, הכל שטחיות בלבד. אבל "כל" אין לו, שלמות פנימית עצמית אין לו כלל. לכן הוא גם כן לא מסוגל לחבר אותו עם הכח הבא.

עוד פעם, ידיים הן התמצאות, "כל" הוא מהות. יש הבדל בין מציאות ומהות. להתמצא זאת אומרת להרגיש ולהמחיש את מציאות הדבר. מציאות כל דבר היא החיצוניות שלו, השטחיות שלו. השטחיות של כל דבר נקראת בעברית מציאות. למה? בגלל שמשהו נמצא. מה שאני מוצא הוא רק ההתנהגות, כמו שאמרנו קודם, 'ביהביוריזם'. משהו שאפשר לזהות, למצוא בזולת רק איך שהוא מתנהג. לכן יש תיאוריה כזאת שזהו הוא, אין יותר מכך, בגלל שזה מה שאני יכול להמחיש, זה מה שאני יכול למצוא. אבל מהות, אי אפשר למצוא אותה. רק אחד שהוא יעקב, שהוא יהודי, "יש לי כל", יש לו שלמות פנימית.

ממילא כיוון שיש לו "כל" עם כ – יש לו גם כן "קול" עם ק לחבר ולקשר מדרגות. יש לו את כל המערכת הפנימית של הנפש לחבר מ"אז", "קדם מפעליו מאז", שבעל מודע לגמרי, להוציא ולגלותו בצורה מתוקנת בדיבור ובהוראה שלו.

שוב, יעקב יש לו "קול" עם ק ויש לו "כל" עם כ, "יש לי כל". איך אנחנו יודעים שהוא בבחינת שלמות מדרגת "יש לי כל"? חוץ מזה שעל פי פשט המלה "כל", כמו שהסברנו קודם, פרושה סיפוק, וסיפוק – כלומר הסתפקות – בא מתוך שלמות פנימית, כמו "איזהו עשיר? השמח בחלקו"[כו]. חוץ מזה, יש רמז במספר, כל הוא גם מספר שלם, המספר 50. כמו שאולי נסביר קצת. אבל כתוב בקבלה שכל שלש המלים "יש לי כל" הן המספר הכי שלם בתורה. תכלית כל האותיות היא האות ת, סוף הא"ב, שמנינה 400, מספר מושלם לגמרי, ריבוע של כ.

פנים ואחור לא"ב

נסביר: כשמחלקים את כל האותיות לשתי חלוקות, מ-א עד כ ומ-ל עד ת, זה נקרא אלב"ם. יש לי 22 אותיות, נחלק אותן ל-11 ו-11. ה-11 הראשונות הן מ-א עד כ, הן נקראות הפנימיות, הפנים של הא"ב. אחר כך יש לי עוד 11 אותיות מ-ל עד ת, שנקראות האחור. יש פנים ואחור לא"ב. כאשר אני מזווג אותן יחד יוצא חילוף אלב"ם.

מי יכול לומר לי האם דבר כזה יכול להיות עם מספר אחר של אותיות? אני שואל עכשיו חידה פשוטה, לחדד אותנו. נאמר שאין 22 אותיות, יש איזה מספר אחר, n אותיות ושמספרן זוגי, אני יכול לחלק אותו ל-2. אני מחלק אותו ל-2 ואני נותן מספרים לאותיות לפי הסדר ההגיוני מ-1 עד 10 ואחר כך – בדיוק כמו שא"ב בנויות – אחרי 10 אני ממשיך 20 עד 100, וכשאני מגיע לכל חזקה של 10 אני ממשיך לפי אותה חזקה, 100 וכו', אם אני מגיע ל-1000 אני ממשיך 1000, 2000, מספר n זה יכול להיות עד אין סוף. אני מחלק אותו ל-2, ומחבר את שני הטורים יחד, כמו שעכשיו עשיתי עם א-ל, יוצא לי שבסוף טור אחד הוא השורש של מה שבסוף הטור השני. זה יכול להיות כל מספר אותיות מ-0, מ-1, מ-2 עד מיליון, עד אין סוף.

לדוגמה: אם יש לי רק שתי אותיות א-ב ואני מחלק אותן ל-2, שם את ה-א מול ה-ב, אז אני רואה ש-ב אינו הריבוע של א. אם כן, הדבר הזה לא הולך עם שתי אותיות. מה יקרה אם אני עושה זאת עם ארבע אותיות – א ב ג ד? זה באמת הלך, הצליח – ד הוא ב בריבוע.

אם יש לי שש אותיות – א ב ג ד ה ו – זה לא טוב. מתי זה עוד פעם יצליח? זה הצליח לי רק כשהיו לי ארבע אותיות. לדוגמה, ב-16 יש בצד אחד ח אותיות, ובצד השני ט עד ע, עד האות השש עשרה – זה לא טוב, 70 הוא לא הריבוע של 8. אז ב-16 אותיות זה לא הולך. עוד פעם, זה בנוי לפי אותו היגיון של ה-א"ב. מהו ההיגיון של הא"ב? שכל פעם שאני מגיע לחזקה של 10 אני ממשיך לפי אותה חזקה. 10-20-100-200. אם אני אגיע ל-1000 אז זה יהיה 1000-2000, וכך הלאה.

אני רוצה ששני האחרונים יהיו השרש והריבוע שלו, וזה רק הצליח לי ב-4 אותיות. ב-6 אותיות זה לא טוב, לא ב-8, לא ב-10, ולא ב-16. אז באמת אני אגלה לכם שעד 22 זה לא יכול להיות, או 4 או 22. אני רק מסביר את זה להדגים קצת את השלמות שיש במספר 400. ש-400 הוא הריבוע של כ, 20. כאן מצד אחד מ-א עד כ, ומצד שני מ-ל עד ת, לכן אמרתי ש-400 הם 20 בריבוע. זו שלמות, "כל".

איזה דור לבריאת העולם יעקב אבינו? יעקב אבינו בכלל קשור עם כ"ב אותיות התורה. יעקב נקרא עמוד התורה[כז]. לכן יש לו קול שמסוגל לבטא את כל אותיות התורה. יעקב הוא הדור ה-22 לבריאת העולם. זה אחד מהדברים הכי חשובים אצל יעקב אבינו. אצל יעקב כתוב "וישכב במקום ההוא"[כח] וכתוב בזהר "יש כב"[כט], שיש לו את שלמות כ"ב האותיות וזה מתבטא באמרו "יש לי כל", "יש לי כל" עולה 400. זו השלמות, האות ה-22, כמו שהוא עצמו הדור ה-22, כך הוא כולל את כל האותיות. לכן יעקב נקרא "עמוד התורה", הכתובה מ-כב אותיות.

אמרנו שהתופעה הזאת קיימת או ב-4 או ב-22. ב-4 זה היה הזוג 2 ו-4 – 4 הוא הריבוע של 2. כאן זה גם אותו דבר, רק להוסיף 0. כאן זה הריבוע של 20 – 400. אם למישהו יש חוש, מתי זה יכול לקרות עוד פעם? לְמה זה צריך להגיע? ל-200 מצד אחד, ומה יהיה בצד השני? 40,000. כמה אותיות יהיו? אם יש עד 200 מצד אחד ועד 40,000 בצד שני, כמה אותיות יהיו בא"ב? 40 אותיות, בגלל שעד 200 יש 20 אותיות לפי השיטה שלנו. זה נקרא סוד ארבעים ימי מתן תורה, התורה של כ"ב ניתנה ב-40 ימים.

מאין לי יודע שהאות ה-40 בא"ב תהיה 40,000? 1000 זה כמו אלף, 1. זה דבר פשוט, מי יכול להסביר למה זה יהיה ככה? מהי האות ה-27, כמה היא שוה? 900. האות ה-28 היא 1,000. האות ה-29 היא 2,000.

איזו אות היא 10,000? 9,000 הם האות ה-36. האות ה-37 היא 10,000. זה נקרא רבבה. זה משהו חשוב מאד ביחס למספר זה עצמו, 37, שאם נמשיך את הא"ב לפי ההיגיון שלנו, האות ה-37 תהיה רבבה. מהי האות ה-38? 20,000. מהי ה-39? 30,000. מהי ה-40? 40,000, כמו שאמרנו. האות ה-40 שהיא 40,000 תעמוד מול ר, שהיא 200, ושוב תהיה התופעה בה צד אחד הוא שורש הצד השני שמולו, שזו שלמות.

שוב, כמה אותיות היו בפעם הראשונה? 4. ואחר כך? 22. כמה הם 4 ו-22? 26. מי יסביר לי איפה יש בא"ב שלנו 4 אותיות לפני 22 אותיות? זה יסוד הלשון, לומדים את זה בבית ספר. 22 אותיות הן 22 עיצורים, 'קונסוננטס'. בנוסף לעיצורים יש 4 אותיות שהן גם תנועות, 'אמות הקריאה' – כך קוראים להן היום אבל זה לא מונח נכון. מי הן? אהו"י. זה כתוב בכל ספרי הדקדוק, החל מהאבן עזרא ועוד לפניו, שיש 4 אותיות שכוללות את כל ה-22 אותיות. אותיות אהו"י הן בכלל סוד ה-10 וה-22. מהן אותיות אהו"י? טווח האותיות מ-א עד י, מ-1 עד 10, כאשר ה ו-ו שביניהן הן שני המספרים שבאמצע, והסכום של אהו"י יחד הוא 22. הסוד של אהו"י כולל את 10 הספירות ו-22 האותיות, מ-1 עד 10 עם האמצע, ששוה ל-22.

מה הסגולה המיוחדת של אותיות אהו"י? שהן גם עיצורים ולכן הן גם חלק מ-22 האותיות, אבל גם יש להן עוד שימוש – הן תנועות. לכן אותיות אלה הן לגמרי יש שתי מערכות. יש אהו"י שהן חלק מה-22, ויש אהו"י שהן מחוץ ולמעלה מהן. לכן האבן עזרא – שהוא פשטן, זה לא קבלה, על פי פשט – כותב שבאמת יש בא"ב שלנו 26 אותיות. בלי מנצפ"ך ודברים כאלה, על פי פשט. למה יש 26 אותיות? בגלל שיש ארבע אותיות שהן לא עיצורים, הן לא אותיות כמו שאר האותיות, בתנ"ך הן התנועות ויש עוד 22 אותיות עיצורים. הוא עצמו אומר שזוהסבה ששם הוי' שוה ל-26, בגלל שהוא 4 ו-22.

מה בא אחרי 22? אמרנו שהתופעה הזאת חוזרת כאשר יש 40 אותיות. עוד פעם, התופעה הזאת היא שלמות, כמו שהסברנו, זה נקרא תופעת כֹל, יש הכל. פעם ראשונה היא ב-4 אותיות, פעם שניה ב-22 אותיות, פעם שלישית ב-40 אותיות. מתי תהיה פעם רביעית? 58. יש פה הפרש של 18, וכך תמיד יהיה. כלומר, כל חי אותיות. זה סוד חי בקבלה. חי הוא המכנה המשותף, זה נקרא בסיס הטור. מתחילים מ-4, וכל ח"י אותיות יש שלמות. לכן "כל" בקבלה, היסוד, נקרא חי. זהו עוד כינוי ליסוד.

כמו חוה "אם כל חי"[ל], ה"כל" הוא בחינת חי, בכל חי אותיות. "חי חי יודך כמוני היום"[לא] יש פסוק. חי הוא בסיס שרץ תמיד, זה נקרא חיים נצחיים. כל חי מספרים יש את התופעה הזאת של שלמות. אחרי 40 המספר הבא הוא חן,  מספר מאד חשוב. אם יש חן אותיות, אני מחלק את הא"ב ל-29 מכאן ו-29 מכאן. בצד הראשון זהמספר יגיע ל-2000, ובצד השני יגיע לכמה? 4 מיליון. השלמות של חן חוזרת לשלמות הראשונה, בגלל שכל 1000 נחשבים ל-1, אפשר להוריד אותו, 1000. כאן יש פעמיים 1000, מיליון. אז 2000 ו-4 מיליון יותר קרובים ל-2 ו-4 מאשר כל השלבים שבאמצע. עוד פעם, כשמגיעים לחן אותיות, זה לגמרי מתחבר עם ההתחלה, של 4 אותיות. יותר משני השלבים שבאמצע.

אחד – א-ח ודלת

כל הסוד הזה מרומז במלה "אחד". בתורה יש מלה חשובה "אחד" – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[לב]. יש תופעה מיוחדת ב"אחד" שיש בה ד גדולה, ד רבתי. בכל התנ"ך מופיעה כל אות פעם אחת גדולה ופעם אחת קטנה. יש כמה אותיות שמופיעות כמה פעמים, אבל לפחות פעם אחת בתנ"ך, ובדרך כלל רק פעם אחת.

ד הגדולה בתנ"ך היא ד של "אחד", "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". יש סוד בקבלה שה-ד של "אחד" היא דֶלת, היא בבחינת ציר שהאותיות א-ח מסתובבות סביבו. כאשר זה מתגלה, הסיבוב של האותיות א-ח מסביב לציר הוא בצורה סימטרית קוראים לזה חן. המלה חן – 58 – היא כמו שאנחנו אומרים היום בלע"ז מצב סימטרי, מובהק. חן נקרא "ונח מצא חן בעיני הוי'"[לג]. נח-חן זה היפוך אותיות. הפעם הראשונה, בתורה, חן מרומזת גם במלה שמשה רבינו אומר – "ונחנו מה"[לד]. הוא לא אמר 'ואנחנו', רק "ונחנו", משמיט את ה-א. למה? בגלל ש"ונחנו" אותיות "ונח... חן בעיני הוי'", קיצור של שניהם. הכל סימטרי בצורה שאפשר לקרוא אותה ישר והפוך. יש בתורה שמונה לשונות, מלים נרדפות בלשון הקודש, למושג יפי, דבר יפה. לכל מלה, לכל שם נרדף, יש ענין מיוחד. היפי של מה שנקרא היום סימטריות נקרא חן. חן היא אחת מ-שמונה המלים של יפי בתורה.

לעניננו, החן הראשון של "אחד", חן בממד אחד, של שני קצוות. ד הגדולה היא סוד הציר והאותיות א-ח מסתובבות סביבו ובאות אל ה-ד. ד היא התכלית, נקרא המלכות. "כל הנחלים הולכים אל הים"[לה], הסוף הוא ד הגדולה. א ו-ח הן כתר ושמונה ספירות, מחכמה עד יסוד, כך כתוב בקבלה[לו]. ה-א היא כתר, ח היא שמונה ספירות מחכמה עד יסוד, והן באות לתוך המלכות שהיא ד מכל כיוון, מכל צד. חן בתורה הוא רק של צד אחד, רק חצי. זה נקרא סימטריה בממד אחד. כמה הוא שוה ביחד? רק אחד שוה ל-13, אבל אם הוא אחד סימטרי, "אחד" בבחינת חן, כמה הוא שוה? 22. לכן כתוב בכתבי האריז"ל שסוד 22 האותיות הוא 13 בתוספת 9. זה לא נסביר זאת כעת יותר מדי.

אם אני עושה אותו דבר בשני ממדים, כלומר ארבעה כיוונים, כמה יש לי כאן? זה נקרא בדיוק אותו הדבר בשני ממדים, קודם עשיתי את זה בממד אחד, עכשיו אני עושה זאת בשני ממדים, אז זה שוה ל-40. אם אני אעשה את זה בשלשה ממדים, שזו המציאות הפיזית שלנו, שיש לה שלשה ממדים יוצא 58. אם יש ארבעה ממדים, כמה אני מוסיף כל פעם? 18. מה יש לי תמיד בתחלה? מה הבסיס הקבוע? 4. עוד פעם, הסוד הזה הוא בדיוק סוד שלמות הא"ב, שיש 4 באמצע עם סימטריות של תוספת 9 מכאן ו-9 מכאן, א-ח מכאן וא-ח מכאן. כל פעם יש כאן ממד נוסף של גילוי שלמות.

סוד החן

עוד פעם, כאן יש נקודה. כמה ממדים יש בנקודה? 0 ממדים. בקו בממד אחד יש 2.2 זו שלמות של חן בממד אחד. 40 הוא בשני ממדים, וחן עצמו היא בשלשה ממדים. אם יהיו ארבעה ממדים, אז כמה יהיו 76. העולם-הטבע שנברא בארבעה ממדים מרומז במלה הראשונה בתורה, "בראשית", אם עושים את הגימטריא שלה בצורת חשבון שנקרא מספר סידורי. מספר סידורי הוא חישוב האותיות מ-1 עד 22, לא מ-1 עד 400 כמו שעכשיו הסברנו, כלומר המקום הסידורי של כל אות. "בראשית" במספר סידורי שוה ל-76, שלמות בארבעה ממדים. מהם ארבעה ממדים? מה שהיום נקרא מקום וזמן.

לכן באמת כתוב ש"בראשית" הוא חיבור מקום וזמן. שלמות החיבור של מקום וזמן מתבטאת במספר 76. זה נקרא אחד בארבעה ממדים. בסוף היום הראשון כתוב "יום אחד"[לז]. אחד מושלם בארבעה ממדים לפי השיטה הזאת שוה ל-76, וכך הלאה. אם כן, זה היה דבר חשוב להבין. חן עצמו במספר סידורי שוה ל-22. ח זה האות השמינית ו-נ האות ה-14, וביחד 22.

כשמצמצמים עד הסוף יוצא 4. כלומר מחשבים את הספרות ומצמצמים למספר קטן מספרי. אם מחשבים אותו רק במספר קטן, זה יוצא אחד, 13. אריאל אומר שאם עושים בהכאה ל-8 ול-5 במספר קטן – הכאה היא כפל – זה כבר שוה ל-40. במספר הרגיל, ח פעמים נ, זה 400, "יש לי כל", מכאן התחלנו. זה נקרא שלמות של יעקב אבינו, הדור ה-כ"ב מבריאת העולם.

יש כלל גדול בתורה "את זה לעמת זה עשה האלהים"[לח]. יש חן של שקר ויש חן אמת. בכל דבר יש "את זה לעמת זה", יש טוב לעומת רע. על התורה כתוב "אילת אהבים ויעלת חן"[לט], פסוק במשלי וחז"ל מפרשים אותו שהיא "מעלה חן על לומדיה"[מ]. כשאתה הולך לבית כנסת והכהנים מברכים אותך, אולי אתה בעצמך כהן אולי לא, הם אומרים לך "ויחנך"[מא], שה' יתן לך חן. בוודאי שלא מברכים אותך בדבר רע, מברכים אותך בדבר טוב. אתה נוסע בדרך ואומר תפלת הדרך אתה מבקש מה' שיתן לך חן בדרך, זה אחד מהדברים שמבקשים, "תתנני לחן". רואים שחן הוא דבר טוב מאד, "ונח מצא חן בעיני הוי'", אבל איזה חן? חן אמת.

מה זה חן אמת? חן של אחד. מה זה "שקר החן"? שקר היינו נפרד, יותר מאחד, "רב" כמו עשו. חן של פירוד וריבוי הוא "שקר החן", אבל אם הוא חן של אחד, כלומר שהחן מגלה איך הכל אחד וכל מה שאתה רואה הוא בסוד של קשר, התקשרות, מה שנקרא ביאה של א-ח לתוך ד – זהו חן אמת. זהו החן של התורה.

מה ששאלת, זה נקרא סוד המלה מבחן, שעושים מבחן, כמו מי שהולך לבית ספר או מורה בבית ספר. כתוב שמבחן עולה שם מב וחן. יש סוד של מב-חן, שיחד הם 100. בשביל לעשות מבחן צריך לקבל 100. זה נקרא יפי. יש חן ויש יפי –"שקר החן והבל היפי". חן עולה 58 ויפי עולה 100. יפי הוא מבחן, המבחן החן. זה סוד בקבלה, אני רק אומר אותו עכשיו בקיצור, שמבחן הוא שם של מב שמצטרף לחן ועושה ממנו יפי. לכן הם כתובים יחד, חן ויפי. יש חן רע ויפי רע של "שקר החן והבל היפי", ולעומתם יש חן ויפי טובים.

האמהות הקדושות שלנו היו "יפת תאר ויפת מראה"[מב], רחל אמנו. זהו יפי של קדושה, ויש חן של קדושה. שכחתי להזכיר, אנחנו אומרים גם בברכת המזון "ונמצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם". מבקשים מה' חן ושכל טוב.

עוד פעם, לעשות מבחן, אם באמת עשית מבחן קיבלת 100, אם לא קיבלת 100 לא עברת את המבחן.מב הוא בם, כתוב.

שוב, החן הטוב הוא של אחדות. החן הרע הוא של פירוד וריבוי, כמו "הידים ידי עשו". מכל לשונות היפי, אמרנו שיש שמונה לשונות של יופי, החן הוא האחרון שבהם. "ותשחק ליום אחרון"[מג], כתוב ש"אחרון" אותיות אור חן. אור החן הוא האחרון בלשונות היפי, המלכות, לכן דווקא בחן יותר מכולם יש מבחן. כלומר, יש את העימות בין הטוב לבין הרע.

עוד פעם, מה שאמרת היה שאלה מאד צודקת. בגלל שבחן, יותר מכל שאר הלשונות והמושגים של יפי, יש מבחן, כלומר עימות בין החן הטוב לבין החן הרע. למה? בגלל שהוא האחרון. האחרון הוא המלכות, ובה יש מלכות של הקדושה ומלכות של "לעמת זה", של הסטרא אחרא. זה נקרא מלכות הרשעה. מלכות הרשעה היא ה"שקר החן", ומלכות הקדושה היא ה"חן אמת".

חילוף גיכ"ק בקול וכל

נמשיך לקרוא את ההערה כאן. ליעקב יש מערכת הקולות שהסברנו. חוץ מזה, יעקב אבינו הוא בחינת "כל" עם כ, שאומר "יש לי כל" שזו מדת השלמות. מזה הגענו לכך שהשלמות קשורה עם המספר 400, שהיא שלמות הא"ב, האות ה-כב, כמו שיעקב הוא הדור ה-כב, והיא בגימטריא "יש לי כל".

מה הקשר הלשוני בין "כל" עם כ לבין "קול" עם ק? זה נקרא חילוף אותיות החך, גיכ"ק. יש ארבע אותיות שמוצאן מהחך: ג-י-כ-ק. כ ו-ק מתוך ארבע האותיות הן האותיות הכי קרובות במבטאן. לכן גם על פי דקדוק יש חילוף בין שתי המלים קול ב-ק וכל ב-כ. זה נקרא חילוף כ-ק באותיות גיח"ק מהחך.

כ ו־ק מִתְחַלְּפוֹת בָּאוֹתִיּוֹת גיכק מֵהַחֵךְ.

שתי המלים כל וקול הן כינויים של ספירת היסוד כמו שאמרנו. הכל שלמות, שהוא שלם, הוא "שמח בחלקו"[מד]. מתי אדם "שמח בחלקו"? אם הוא מכיר בחלקו, אם הוא מכיר את הפנימיות. כתוב ש"יש לו מנה רוצה מאתיים"[מה]. מה הסימן של שטחיות ומה של פנימיות? הסימן של שטחיות, יש מאמר חז"ל, "יש לו מנה רוצה מאתיים", שהוא לא מסתפק. אם יש לו מאה הוא צריך מאתיים, אם יש לו מאתיים הוא צריך ארבע מאות. למה לא מספיק לו אף פעם? בגלל שהוא לא רואה בכלל מה יש לו, הוא לא תופס את מהות הדבר שיש לו. הוא רק רואה את השטחיות, את החיצוניות, ולכן הוא צריך יותר. זה דבר פשוט בשכל.

אם הוא תופס רק שיש לי בכיס 200 שטרות של 1000 שקל, רק את מספר השטרות, אז למה שיהיו לי רק 200 שטרות? שיהיו לי 10,000 שטרות. מה פתאום רק 2000? עוד פעם, אם הוא רק תופס את המציאות, כמו שהסברנו קודם שהחיצוניות נקראת המציאות של מה שיש לו, הוא לא מכיר במהות הדבר בכלל, רק את ה'ביהביוריזם', כלומר ההתנהגות. מה זו התנהגות כסף? כמה הוא יכול לקנות בחנות, איך הוא מתנהג. הוא גם יודע שהכסף הזה מתנהג בכי רע, שהוא יורד בערכו. יש לו התנהגות מאד רעה לכסף הזה. הוא מכיר רק את התנהגות השטרות שיש לו בכיס, כלומר רק את חיצוניותם, את המהות הפנימית הוא לא מכיר כלל. לכן הוא לא מסתפק, מה פתאום 2000? צריך להיות יותר, יותר ויותר, כפלי כפליים. אבל ברגע שהוא מכיר את הפנימיות הוא מסתפק, הוא "שמח בחלקו".

בגלל שבאמת הפנימיות היא אין סוף. הפנימיות האמיתית של כל דבר מתעמקת והולכת עמוק-עמוק עד האינסוף. זהו החוש של יעקב, שיכול בכל דבר להתעמק בו עד אינסוף. אם הוא מתעמק בו עד אינסוף הוא לא צריך דבר, "יש לי כל", בגלל שיש לו אינסוף בתוך החלק שלו, לכן הוא "שמח בחלקו". זה נקרא שיש לו כל. כמו באדמה, יש לו צינור בתוך עובי כדור הארץ והוא יכול להגיע כמה עמוק שהוא רוצה. הוא מסתפק בנחלה שלו. אחד שלא יכול להגיע עמוק צריך רק לחיות על השטח, הוא רוצה להתפשט-להתרחב, יותר שטח. אבל אחד שבתוך השטח שלו יכול לחדור ולחפור ולהתעמק עד אינסוף הוא לא צריך יותר בכלל.

זה נקרא תיקון היסוד, זה גם כן הפירוש הפשוט, מהם יסודות? מה נקרא הפירוש הכי פשוט של יסוד? התעמקות בתוך האדמה. היסוד הוא כח לרדת לעומק לבסס את הבנין שעל השטח. עוד פעם, הפירוש הכי פשוט של יסוד הוא כמו יסוד בנין, שיש לי כח להתעמק, ושההתעמקות תבסס את הגלוי לעין. זה נקרא מדת היסוד. אחד שאין בו את המדה הזאת אין לו יסודות בשום דבר, הכל רק שטחי.

עוד פעם, יעקב יש לו את זה, לכן הוא אומר "יש לי כל". ברגע שיש לו את היכולת הזו להתעמק, הוא גם יכול מתוך כך להביע. כמו מישהו שיכול לחפור לתוך האדמה, מה קורה כשהוא חופר? אם הוא חופר וחופר וחופר, מתעמק, בסוף קורה שהוא פוגש "מקור מים חיים". פעמים הוא פוגש שֶמן, אנרגיה פשוטה, עצמית. אם הוא מתעמק מספיק הוא בסוף מגיע למקור הכח, לְמה שנקרא עצם, הוא מתעצם. וברגע שמגיע – הוא פורץ החוצה. כלומר, ככלשכמה שיש לו מדת ה"כל" עם כ לחפור לעומק כך בסוף הוא יגיע לקול עם ק. מה זה קול עם ק? שכאשר הוא פוגש את המים החיים ואת השמן באדמה הם פורצים לו החוצה. זה הסבר הקשר של הכל עם כ ל-קול עם ק.

כל – יסוד

מאין לנו שהיסוד נקרא כל עם כ?

כָּל הוּא כִּנּוּי הַיְּסוֹד כַּנּוֹדָע, בְּסוֹד ״כִּי כָל (בְּגִימַטְרִיָּא יְסוֹד) בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ״ (דה״א כט, יא)

יש פסוק שאנחנו אומרים בתפלה כל בוקר: "לך הוי' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ לך הוי' הממלכה וכו'"[מו]. בקבלה כתוב[מז] שהפסוקים האלה בתורה, יותר מכל פסוקים אחרים בתנ"ך, הם המקור לשמות הספירות בקבלה. עוד פעם, אנחנו יודעים שגילוי הקבלה הוא בדור יחסית מאוחר ביחס לתנ"ך. הקבלה מתחילה להתגלות מרשב"י והלאה, עם מונחים. מה שנקרא קבלה עם מונחים, כמו ספירות, שקוראים לספירות כך וכך, הוא גילוי שמתחיל רק מהתנאים, רשב"י ואילך. כמובן, כל חכמת הקבלה היא מאז ומתמיד, בתורה שבכתב. המונחים האלה, הפסוק הכי חשוב לשמות הספירות הוא פסוק זה שאומרים בבוקר: "לך הוי' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ לך ה' הממלכה". יש פה את כל שבע הספירות.

אין כאן חכמה-בינה-דעת. חכמה-בינה-דעת הם בפסוק אחר. יש הרבה פסוקים עם חכמה-בינה-דעת יחד. גם בתורה לגבי בצלאל כתוב "ואמלא אתו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת וכל מלאכה"[מח] וגם במשלי יש הרבה פעמים חכמה, בינה ודעת יחד. אז יש בתורה הרבה פעמים חב"ד. לגבי הלב, השבע המדות, הפסוק העיקרי ממנו שמות המונחים הוא הפסוק שאומרים בבוקר "לך הוי' הגדולה וכו'". לגבי כתר ומלכות – הם באים ממגילת אסתר. רק במגילת אסתר יש "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן"[מט], בביטוי "כתר מלכות"[נ], כמו בלשון פתח אליהו "כתר עליון איהו כתר מלכות"[נא]. עוד פעם, חיבור הראש והסוף, "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן" הוא במגילת אסתר, "כתר מלכות". הספירות חב"ד הן הרבה פעמים בתנ"ך. ספירות הלב הן בעיקר מהפסוק שאומרים בבוקר "לך הוי' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד".

גדולה היא חסד. חסד נקרא גדולה. "לך הוי' הגדולה" היינו חסד. איך אני יודע שחסד הוא גדולה? כי היא מדת אברהם אבינו שנקרא בתנ"ך "האדם הגדול בענקים"[נב]. מהי גדולה? כמו שאומרים לב גדול. מי שאוהב לתת נקרא גדול. מדת הגדולה היא האהבה לתת. לכן אברהם נקרא "האדם הגדול", ועליו כתוב "חסד לאברהם"[נג]. מדת החסד שייכת לאברהם ועליו כתוב "אברהם אהבי"[נד]. אברהם מצטיין במדת האהבה. אהבה וחסד וגדולה כולם אותה מדה.

שוב, כתוב "לך הוי' הגדולה והגבורה"; אחרי חסד באה גבורה; "והתפארת" – תפארת; "והנצח" – נצח; "וההוד" – הוד; כשמגיעים לספירת היסוד לא כתוב יסוד. מה כתוב במקום יסוד? "כי כל בשמים ובארץ". כל הספירות הן ממש עם שם כל ספירה וספירה לפי הסדר: גדולה-גבורה-תפארת-נצח-הוד, וכשמגיעים ליסוד כתוב "כי כל בשמים ובארץ". אחר כך כתוב מלכות "לך הוי' הממלכה". כל השמות כתובים בפירוש, חוץ מיסוד, שבמקומו כתוב "כי כל בשמים ובארץ". מה הרמז? ששתי המלים "כי כל" שוות יסוד, 80. גם מכאן אני לומד שעיקר המלה מבחינת המשמעות היא המילה "כל". מכאן אני לומד שהכינוי העיקרי לספירת היסוד הוא "כל". אני לומד עוד דבר, מהי כוונת המדה שנקראת "כל", להיות "בשמים ובארץ". כלומר, זהו איזה כח שנמצא בשמים ובארץ בבת-בעונה אחת.

דְּמִתְרַגְמִינֵן [מה תרגום "כי כל בשמים ובארץ"?] ״דֶּאחִיד בִּשְׁמַיָּא וְאַרְעָא״ ["אחיד" בארמית פרושו אחוז בעברית (ד בארמית היא ז בעברית) בשמים ובארץ. כלומר, זה דבר שיש לו אחיזה בשמים ואחיזה בארץ בעת ובעונה אחת] — שֶׁאָחוּז בַּשָּׁמַיִם [מהם שמים?]

יהודי – חיבור; גוי - ניתוק

איך הגענו לכל זה? התחלנו מזה שבין כל שתי מדרגות, שני פרצופים, אם המדרגה היא לא נקודה, היא מושלמת ומשוכללת בסוד פרצוף, יש למדרגה העליונה יסוד, כמו יסוד אריך אנפין. יסוד אריך אנפין הוא יסוד הכתר. יסוד הכתר הוא הרצון הנעלם של העל מודע וצריך להיות ברצון על מודע זה יסוד לחבר אותו להברקת ראית השכל.

כל פרצוף עליון ביחס לפרצוף תחתון נקרא שמים ביחס לארץ. כלומר, הכתר ביחס לחכמה הוא כשמים לארץ והחכמה ביחס לבינה, הראיה ביחס להתבוננות, היא כשמים לארץ. כמו ביטוי ברחוב שאומרים 'שמים וארץ', שהדברים רחוקים בתכלית. יש באמת מרחק עצום ורב בין כל שתי מדרגות בנפש. לכן לא דבר פשוט שתהיה מציאות של ממוצע מחבר בגלל שהוא צריך להיות כל כך תקיף וחזק לחבר שמים וארץ.

כל מעבר מפרצוף לפרצוף הוא כמו שמים וארץ, וצריך להיות עמוד שנקרא צדיק, "ועמך כלם צדיקים"[נה]. תכונה זאת היא-היא התכונה היהודית המובהקת – היכולת העצמית להיאחז פה ושם. כמו שיהודי יכול להיות בחוץ לארץ ובאמת להיות דבוק בארץ. יהודי שיושב בארץ צריך להיות דבוק ביהדות שעדיין נשארת בחוץ לארץ על מנת להביא אותם לכאן. אחד שמנותק הוא גוי. עוד פעם, להיות מנותק מההפך – זה נקרא להיות גוי. מהו גוי? גוף. גוי מלשון גוויה, גוף והגוף מוגבל – או שהוא פה או שהוא שם. יהודי אינו גוף. כלומר הוא לא גוי, יש לו גוף, אבל הוא לא גוף. כיוון שהוא לא גוף הוא לא מוגבל. כיוון שהוא לא מוגבל הוא יכול להיות פה ושם יחד. וזה נקרא להיות בשמים ובארץ ביחד.

זה הסימן המובהק של היהודי שהוא פה ושם. אם אין לו את התכונה הזאת היהודי שבו בהעלם. הוא לא גילה את היהודי שבו. אצלנו, פרצוף עליון ביחס לפרצוף תחתון נקרא שמים ביחס לארץ. עיקר התכונה של היהודי הוא לחבר את השמים והארץ בכל מדרגה ומדרגה. חיבור השמים והארץ נקרא קול, הוא יוצא מהשמים אל הארץ.

מה היו כל הקולות של מתן תורה? איפה שמענו את הקולות? שמענו קולות שיצאו מהשמים אל הארץ על פי הפשט. כך הוא בפנימיות הנפש, הקול, כל פעם שיש "קול" עם ק יש גילוי וחיבור מהשמים אל הארץ, כלומר מהפרצוף העליון שבנפש לפרצוף התחתון ממנו.

(״רוּחָנִיּוּת״ הַפַּרְצוּף הָעֶלְיוֹן) [שנקרא שמים] וּבָאָרֶץ ([מהי?] ״גַּשְׁמִיּוּת״ הַפַּרְצוּף הַתַּחְתּוֹן [כל פרצוף תחתון הוא גשמי ביחס לפרצוף העליון]) [על מנת] לְיַחֲדָם כְּאֶחָד.

אם כן, הסברנו את הקשר בין כל עם כ לקול עם ק, ספירת היסוד.

קול כל = ו פעמים אל

הגימטריא של שניהם יחד, כל עם כ זה 50, וקול עם ק כאשר הוא שלם, בכתיב מלא עם ו, זה 136, ביחד כל קול שוה 186. ל-186 יש בקבלה כמה פירושים. לדוגמה הפירוש העיקרי הוא מקום, הריבוע הפרטי של אותיות שם הוי'[נו] – 10 בריבוע, 5 בריבוע, 6 בריבוע, 5. מספר זה – המלה העיקרית היא מקום, לכן כתוב בקבלה שה' מכונה מקום. בגלל שהוי' בריבוע פרטי, זה הביטוי לכל אות בריבוע, שוה למקום.

חוץ מזה[נז], אם מחלקים את המספר הזה ב-6, רואים שהוא 6 פעמים 31. 31 הוא גם שם של ה', שם אל. מהו 6 לגבי מקום? במקום יש ששה קצוות. כמו שהסברנו קודם, המקום הוא בעל שלשה ממדים שבו ששה קצוות. מהם ששה קצוות? ששה כיוונים.

השם אל בקבלה הוא כח עם כיוון, לכן אֵל הוא גם מלשון אֶל. על פי פשט אֵל הוא כח, "את אילי הארץ לקח"[נח]. "אילי הארץ" הם החזקים שבארץ. עוד פעם, הפירוש בעברית של אל הוא כח. "יש לאל ידי"[נט], יש כח ביד שלי. אבל אֶל בעברית הוא גם כיוון. לכן מסבירים בחסידות ששם זה, שם אלוקי, הוא שם קדוש, אבל הדבר שהוא מבטא, התכונה שלו היא כח עם כיוון. בפיזיקה קוראים לדבר כזה 'וקטור', כלומר כח שיש לו כיוון. כיוון שבמציאות ישנם ששה כיוונים במקום, לכן כתוב שמקום שוה ל-6 פעמים אל, שיש ששה כיוונים. בכל זאת, הרמז של 6 פעמים אל הוא המשפיע, כנגד הו"ק. ששה כיוונים שיש במקום נקראים ו קצוות, ראשי תיבות ו"ק.

המקום עצמו מקבל את כל ששה הכחות עם הכיוון שלהם, והוא המלכות. עוד פעם, המלה מקום בפני עצמה היא כינוי למלכות-המקבל, המקבלת ששה חיצים. כל שם אל הוא כמו חץ שפוגע במקום-במגמה ובמטרה מכיוון אחר. יש ששה חיצים, כלומר ששה שמות אל שפוגעים במקום.

לגבי יעקב אבינו כתוב בפסוק "ויפגע במקום"[ס], הוא פגע במקום. הביטוי לפגוע במקום הוא מהתורה. כתוב על יעקב אבינו "ויפגע במקום" בפסוק שבהמשכו נאמר "וישכב במקום ההוא" שאמרנו קודם. חז"ל אומרים שלפגוע במקום פרושו להתפלל, "אין פגיעה אלא לשון תפלה"[סא], מכאן שיעקב אבינו תיקן תפלת ערבית. בקבלה כתוב[סב] שלהתפלל היינו לירות חיצים – סוד התפלה הוא סוד הירי בחיצים רוחניים. לכן צריך לפגוע במקום מששה כיוונים, ולכן מקום שוה ל-6 פעמים אל, וזה מה שיעקב אבינו עושה.

כָּל־קוֹל הוּא סוֹד ו פְּעָמִים אֵל [שניהם יחד – "הקל קול יעקב" ו"יש לי כל" – הם עצמיותו של יעקב אבינו] (ו״ק) שֶׁנִּכְלָלִים בּיְּסוֹד

כל הששה באים לספירת היסוד. זה נקרא "אלה תלדות יעקב יוסף"[סג], "יש לי כל" בקבלה הוא 'יש לי יוסף'. יוסף הוא השלמות של יעקב, נקרא הצדיק, היסוד, וכל ששת החיצים שנקראים 6 פעמים אל נכללים בו. לכן גם היסוד נקרא "כל", בגלל שבו נכללים כל ששת הכיוונים. ברוחות[סד], היסוד הוא מערב; החסד הוא דרום; הגבורה – צפון; מעלה ומטה הם נצח והוד; התפארת היא מזרח. לפני שיעקב אומר "יש לי כל", בפני עצמו, הוא מזרח. מזרח הוא כיוון זריחת השמש, מאיפה שהיא זורחת, והוא יעקב בפני עצמו. כשיעקב אומר "יש לי כל" הכוונה ליחוד המזרח והמערב, כלומר בין הזריחה לשקיעה, כמו שנסביר תכף.

עוד פעם, דרום הוא חסד. מי שיש לו את הספר יכול לקרוא זאת באריכות בשער הראשון, מוסברים באריכות כל הדברים האלה, שדרום הוא חסד; צפון בגבורה; תפארת במזרח; נצח למעלה; הוד מטה; ויסוד במערב.

מערב – ערבוב

מה הכוונה שהכל נכלל ביסוד? למה מערב נקרא בשם מערב? הפשט בלשון הקודש, הוא שמזרח מלשון זריחה, משם השמש זורחת. ומה קורה במערב? עוד פעם, במזרח אני רואה את זריחת השמש. למה אני קורא למערב מערב? מה אני רואה שם? כתוב[סה] שאני רואה את ערבוב כל הגוונים. עוד פעם, השמש זורחת בתוקפה, ובעיקר מה שרואים, אף על פי שיש גם כן קצת אדום בזריחה, הוא הצהוב של השמש. הצהוב הוא כנגד התפארת[סו].

כשהשמש שוקעת יש תופעה אחרת, עירבוב של כל הגוונים, כמו איזו מן קשת. מאד מעניין, בגלל שעל פי מדע מאד קשה להסביר את ההבדל בין תופעת הזריחה לתופעת השקיעה. על פי מדע מאד קשה להסביר זאת, אבל יש תופעה מוחשית לגמרי, שיש באמת הבדל גמור בין הזריחה לשקיעה. בזריחה אני רואה עליה של השמש בגבורתו, בעיקר בגוון שלו העצמי, מה שאין כן בשקיעה אני מרגיש ורואה עירבוב גוונים. על פי קבלה התופעה הזאת נקראת יסוד, הגוונים הם כל חמש המדות הקודמות, כלומר כל הרוחות, והכל מתערב ביסוד.

כלומר, במערב אני מרגיש את הדרום והצפון, המזרח מעלה ומטה יחד. עוד פעם, כל הרוחות מתערבות במערב. הרוחות הן הגוונים, הספירות, הכל אותו ענין. יש איזו הרגשה במערב. לכן כתוב "שכינה במערב"[סז]. מהי שכינה? הכל, האחדות. למה יש ביטוי כזה "שכינה במערב", שיש איזו מן הרגשת אחדות במערב? בגלל שיש באמת מי שמסתכל למערב מרגיש ורואה כביכול ה-כל – גם המזרח, גם הדרום והצפון, וגם מעלה ומטה – מתערב במערב.

השפעת העומק

זה נקרא בקבלה שהכל נכלל ביסוד. לכן באמת יסוד נקרא כל וגם נקרא כלל[סח]. כלל שוה בדיוק יסוד. זה נקרא שיש 6 פעמים אל, כל-קול עולה 6 פעמים אל שנכללים ביסוד – כל הששה נכללים בששי. היסוד הוא הששי מתוך השש, כמו "יום ה-ששי"[סט]. למה רק במעשה בראשית כתוב ה עם "הששי"? כתוב "יום אחד", "יום שני"[ע], "יום שלישי"[עא] ורק בסוף כתוב "יום הששי". אחד מהפירושים הוא שכל ה-ה, כל חמשת הימים הקודמים, נכללים בששי על מנת להימסר לשביעי. מיהו השביעי? המלכות, המקום עצמו המקבל את הכל. עוד פעם, כתוב "יום אחד", "יום שני", "יום שלישי", "יום הששי. ויכלו השמים והארץ". כל החמשה נכללים בששי, לכן רק בששי כתוב "הששי" על מנת להימסר למלכות.

וְנִמְסָרִים לַמַּלְכוּת — מָקוֹם — וְדָ״ל.

זו התכונה של יעקב. עוד פעם, "יש לי כל", יש לו את היסוד, שהוא תיקון הברית, לקבל מהמקום הכי עמוק מהעומק דעומק, על מנת להשפיע למקום. זה נקרא "ויפגע במקום", להשפיע זאת למקבל, למלכות, לדיבור שלו. המלכות היא הדיבור של עצמו.

להוציא מפנימיות עצמותו ולתת זאת לדיבור שלו שאחר כך מתגלה לזולת, לעולמות התחתונים. בתוך עצמו, עד שהוא מוציא זאת, יש לו מערכת שלמה של צינורות, שכל אחד מהם נקרא קול.

אם כן, הערב למדנו הרבה יותר טוב ועמוק את ענין הקול, אבל עדיין עוד לא התחלנו להסביר את השמות של כל קול בפני עצמו – למה הראשון, זה שבין הכתר לחכמה, נקרא "על המים", ולמה השני שבין החכמה לבינה נקרא "בכח", ולמה השלישי שמהבינה לחג"ת נקרא "בהדר", וכך הלאה. זהו הנושא העיקרי של השער שמתחיל מפרק ב כאן. בעזרת ה' בפעם הבאה נסביר זאת.