אותיות בסדר השתלשלות (ה)

מוצש"ק וישב, אור ל-כ"א כסלו תשמ"ד – בני ברק

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א^[א]

א. כב הנשמות בפרצוף 'בית ישראל'

נתחיל במדרגה י', באות י' כאן, מהתחלת עולם התיקון. אמרנו שמדרגות א' ב' ג' הן אור אין סוף שלפני הצמצום, ומדרגות ד' ה' ו' הן לפני העולמות, עדיין אין עולם, הן ממוצע בין אלקות לבין עולמות. אחר כך באים העולמות שלפני תיקון האצילות, שהם אדם קדמון במדרגה ז', וממנו יוצאים שני גילויים שנקראים עקודים ונקודים – העקודים כביכול מהפה של א"ק והנקודים מהעינים שלו.

גם העקודים וגם נקודים הם כבר אצילות, בגלל שכל מה שיוצא מא"ק הוא אצילות. זאת אומרת, א"ק נקרא מאציל, המאציל את האצילות. אצילות היא כמו הפרשה, דבר שיוצא, ולכן המאציל הוא א"ק ובכל מה שיוצא ממנו כביכול נקרא אצילות, דבר שנאצל ויצא מהמאציל. העקודים והנקודים הם כבר אצילות, רק שהם עדיין אינם תיקון, אלא עולמות האין סוף שלפני תיקון האצילות.

הכתר הוא כבר אצילות של עולם התיקון. אמרנו שבכל מדרגה יש ספירות, ושהמושג ספירות יכול להיות בכל מקום, אפילו בהעלם העצמות גם ישנן ספירות גנוזות בעצם, בבחינת יכולת פשוטה שאין בה התחלקות, חס ושלום, ובכל זאת, המושג ספירות יכול להיות קיים בכל דרגה ודרגה. בעולם הנקודים הספירות היו אורות מרובים וכלים מועטים ולכן הוא נשבר וכעת צריך להתחיל לתקן את השבירה הזאת.

סוד כב הנשמות עד מתן תורה

קודם נסביר דבר שמקביל לכל המערכת כאן: כל כב המדרגות הן כנגד האותיות, ויש כאן דף נוסף שמקביל את כל המדרגות האלו לפי מחזור השנה וכל החגים[ב]. מלבד שתי הקבלות אלו ישנה עוד של הקבלה הנקראת 'בית ישראל'. בחמשה חומשי תורה מופיעים שבעה דורות של יהודים, נשמות ישראל, מאברהם אבינו למשה רבינו, שהוא נקרא "שביעי" – "כל השביעין חביבין"[ג]. השבעה הם: אברהם, יצחק, יעקב, לוי, קהת, עמרם ומשה. באותם שבעת הדורות יש כב נשמות: ג אבות, ד אמהות ו-יב שבטי י-ה, כל אלו תשעה-עשר, ועוד שלשה דורות – קהת, עמרם ומשה רבינו. זהו מושג בתורה – שבעה דורות ו-כב נשמות עיקריות. כמובן, יש עוד, אבל אלו העיקריות.

היחס הזה בין ז ל-כב, אולי דיברנו על כך פעם, מובא בתחלת ספר יצירה[ד]. זהו היחס בין קוטר לבין קו המקיף של העיגול, 22 חלקי 7, יחס מאוד יסודי, גם בתורה. אחת הפעמים שרואים את התופעה הזאת היא ז דורות ו-כב נשמות. נשמות אלו מקבילות גם לכל המדרגות כאן.

איך? יש ענין לגבי האבות והאמהות: על שרה אמנו כתוב שהיתה יותר גדולה מאברהם בנביאות[ה] – "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה"[ו]. לפעמים אומרים שיחס זה הוא דוקא בין אברהם ושרה, מה שאין כן יצחק ורבקה היו שווים, לנוכח –יצחק ביחס לרבקה היה "לנֹכח אשתו"[ז]. "נוכח" פרושו שווה בשווה, אלא שיצחק היה "צדיק בן צדיק"[ח], ולכן "ויעתֵר לו", ליצחק, ולא לה, אבל בעצם שניהם היו שווים. עם זאת, באמת רואים שיצחק רצה לברך את עשו, ובכל זאת רבקה עמדה על דעתה וסידרה את הדברים אחרת. זאת אומרת, היא לא היתה כנועה לדעתו של יצחק, להפך, היא עשתה איך שהיא מבינה. אצל יעקב אבינו עם רחל ולאה, עם כל ארבע הנשים שלו, היחס לכאורה הוא שיעקב למטה מהן.

האמהות למעלה מהאבות

מסבירים כך, שיעקב ונשיו היו כמו ביחס בין איש לאשה בעולם הזה. יצחק הוא כמו היחס בביאת המשיח. כתוב בכתבי האריז"ל שבביאת המשיח יהיו "שווין בקומתן"[ט]. אצל אברהם ושרה זהו היחס כמו בעולם הבא, לעתיד לבוא. באמת כתוב בגמרא[י] שאברהם שוכב במערת המכפלה בחיקה של שרה אמנו, כשהראש שלה יותר גבוה מהראש שלו, והיא חופפת לו את הראש. כך ישנו מאמר חז"ל. שרה למעלה מהראש של אברהם, היא חופפת לו את הראש. מסבירים בזוהר בחסידות[יא] שחפיפת הראש הכוונה שהיא מבררת את הגרים, שכל גר צדק יוצא משערה אחת של אברהם אבינו והיא צריכה לחפוף את הראש, דהיינו לבדוק מי ראוי ומי לא ראוי, כמו המושג גיור בהלכה, כמו הבעיה של מיהו יהודי. ענין מיהו יהודי מגיע לשרה אמנו ואילו אצל אברהם לא כל כך אכפת לו מי הוא יהודי. כך בפירוש כתוב, שאברהם כביכול מוכן לקבל את הכל, אבל שרה חופפת לו את הראש, והכוונה שהיא מתבוננת מלמעלה את מי אפשר לקבל ומי אי אפשר, בגלל שהשערות הן סוד יניקת החיצונים.

שאלה: האם רבקה סידרה את הענינים? הרי ריבונו של עולם קובע!

תשובה: ודאי, היא שליחה, אבל היא עמדה על דעתה. יש בחירה חופשית.

רציתי להגיע לזה, מכך שרבקה סידרה כמו שהיא רצתה, זאת אומרת הקב"ה עזר והדבר עלה יפה בידה, כמו שהיא הבינה, רואים שלכאורה יש משהו ברבקה יותר נכון מיצחק. היא ראתה יותר לאמתו של דבר שזה ברצון הקב"ה. אצל רחל ולאה אנחנו גם רואים שיש דברים כאלו. אצל רחל רואים שמסרה את הסימנים ללאה ויעקב לא ידע מכך[יב], היה בין רחל ולאה דבר שיעקב לא היה מוכן לו בכלל. למה יעקב לא כל כך אוהב את לאה? זה גם כתוב – הוא לא הבין אותה. כתוב בפירוש בכתבי האריז"ל[יג] שלאה היתה יותר גבוהה ממנו, הוא לא הבין את המדרגה שלה, היא עלמא דאתכסיא[יד]. אפילו רחל, שלכאורה הוא כן הבין, בכל זאת עשתה דברים 'מאחורי הגב' וגנבה את התרפים בלי שידע. יש עוד כמה דברים.

אם כן, מבחינה אחת יש ענין שתמיד האמהות יותר גבוהות מהאבות. לא רק שרה יותר גבוהה מאברהם, לכל האמהות ישנה מדרגה בה הן יותר גבוהות מהאור של האבות – יש מדרגה שהאם יותר גבוהה מהאב, שתמיד רואה יותר נכון.

למה הסברתי את כל זה? כי לפי זה, אם רוצים להקביל את הסדר כאן לנשמות, הסדר הוא שבכל פעם מקדימים את האם לאב. היות וזוהי מערכת שלמה בפני עצמה לא אסביר אותה בפרטיות, רק בקיצור. זה נוגע לעניננו, לתחלת התיקון, לכן רציתי להסביר עכשיו את הענין הזה. לפי זה יוצא כך: המדרגה הכי גבוהה כאן, יחיד, היא כנגד שרה; המדרגה אחריה, אחד, תהיה כנגד אברהם, עליו כתוב במפורש בפסוק "אחד היה אברהם"[טו]. אברהם נקרא אחד[טז]; מדרגת קדמון, שהיא מה ש"שִׁעֵר בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"[יז], תהיה כנגד רבקה; הצמצום, שהוא גילוי הגבורה של מדת הדין, הוא מדת יצחק, כפי שכתוב בפירוש; הרשימו יהיה כנגד לאה; הקו כנגד רחל; אדם קדמון כנגד יעקב אבינו, וזה גם כן כתוב בפירוש ש"שופריה דיעקב כעין שופריה דאדם קדמאה"[יח]. זהו סדר האמהות והאבות, רק שהאמהות לפני האבות: שרה, אברהם, רבקה, יצחק, לאה, רחל ויעקב. ההסבר בפרטיות לסדר של רבקה-לאה-רחל הוא ענין אחר, לא נאריך בו עכשיו.

יב השבטים – כל מדרגות האצילות

הגענו בסקירת הנשמות עד לאות ז'. מה מיוחד במדרגות מ-א' עד ז'? שהן כנגד האבות והאמהות, וכעת הגענו למדרגה שנקראת בקבלה 'המאציל'. כמו שאמרנו קודם, א"ק נקרא מאציל וכל מה שאחר כך הוא כבר מהנאצלים, מהאצילות. יש מאציל (ז'), נאצלים (מ-ח' עד ק' הכל נאצלים) ושלש המדרגות התחתונות (ר' ש' ת') הן כבר נבראים, נוצרים ונעשים.

באצילות הזאת מא"ק יש גם שתי מדרגות – ח' ו-ט' – שחז"ל דורשים[יט] אותן במלה חטא, והן עדיין לא מתוקנות, עדיין חסרות, כמו חטא מלשון חיסרון. אחריהן יש עוד עשר מדרגות, מ-י' עד ק', של תיקון.

מה הענין? שתים-עשרה המדרגות מ-ח' עד ק', שהן כלל הנאצלים, תהינה כנגד יב שבטי י-ה, יב השבטים שנולדו מיעקב אבינו. אלא שצריך להבין לפי איזה סדר הם הולכים. יש כמה וכמה אפשרויות. בספר מי השילוח[כ] מופיעים ששה-עשר סדרים שונים של השבטים שיש בתורה, יש לו מאמר על כך, אבל יש שני סדרים עיקריים, שהם סדר הלידה וסדר הדגלים. אלו שני הסדרים העיקריים איך לסדר את השבטים.

למשל, האריז"ל אומר[כא] שלגבי הקבלת חודשי השנה בספר יצירה יותר נכון להקביל לפי סדר הדגלים. כלומר, דגל מחנה יהודה הכולל את יהודה, יששכר וזבולון. אחר כך דגל מחנה ראובן, הכולל את ראובן, שמעון וגד, וכן הלאה.

זהו גם סדר הנשיאים, סדר הנשיאים וסדר הדגלים זהה. באמת כתוב בפירוש ש"יהי רצון" שאומרים בניסן שהוא כנגד החודשים שיבואו (יש על כך סיפור מהחוזה מלובלין שהיה רואה בכל יום את הנשיא את החודש שיבוא). ככה הוא מהאריז"ל, שלפי החודשים הסדר הנכון והמתוקן הוא סדר הדגלים. מה הנקודה כאן? שבסדר הדגלים הכל מתוקן. מה ההבדל בין סדר הלידה לסדר הדגלים? על פי פשט בסדר הלידה נכללים לוי ויוסף, ואילו בנשיאים שכנגד הדגלים במקום לוי ויוסף יש אפרים ומנשה, ואילו לוי בכלל לא שייך לדגלים. למה? מפני שהוא באמצע. הרי מה היו הדגלים? היו מחנות לפי סדר החניה במדבר, שלשה שבטים מכל רוח, ושבט לוי היה באמצע. לפי הדגלים לוי הוא פנימיות כולם.

לְמה זה נוגע? לחושים. כתוב בספר יצירה שהשבטים הם כנגד כן יב החושים. לכל אחד יש חוש פרטי לפי השבט, כמו שאומרים ב"יהי רצון", ש"אם אני... שייך לשבט פלוני אזי יאירו עלי כל הניצוצות השייכים לאותו שבט". מסבירים על פי על פי חסידות ש"כל הניצוצות" הכוונה לחוש המיוחד שיש לכל שבט. זה ה"יהי רצון" שאומרים בתחילת ניסן. לפי זה לוי לא מופיע. למה? בגלל שלוי צריך להיות איזה חוש כללי, הוא שייך לכולם. אומרים על פי פשט בחסידות שהחוש הכללי הוא חוש הניגון, הנגינה. יב שבטים פרטיים מתחילים מדיבור, יש חוש שנקרא שמיעה, אלו אחד מה-יב, אבל הפנימיות של כל יב החושים הוא ענין בפני עצמו.

למשל, לפי החודשים עכשיו הוא חודש כסלו שהחוש שלו הוא חוש השינה. יש חוש שינה שכולל חלום וכולל רגיעה ועוד כל מיני דברים. הוא כולל גם בטחון – שינה פירושה לבטוח, כמו שאומרים שללכת לישון פרושו לבטוח. ממילא זהו גם הבטחון בנצחון על היוונים של חנוכה, וכך הלאה, יש הרבה דברים. בספר יצירה הוא נקרא חוש השינה. יש חוש שכולל את כולם והוא החוש של לוי. הלויים היו משוררים במקדש. זהו חוש המיוחד, שהוא פנימיות כל שאר החושים. על פי חסידות הנגינה היא הנשמה של כל עבודת ה'.

השבטים כסדר תולדתם

זו דוגמא לפי סדר הדגלים והנשיאים, אבל יש גם סדר "כתולדֹתם"[כב]. כתוב לגבי אבני השהם שצריך לכתוב אותם "כתולדתם", וגם בכך יש כמה שיטות. השיטה הכי פשוטה היא מה שרש"י מביא, אבל יש מחלוקת בין רש"י לרמב"ם[כג] איך כותבים את שמות השבטים על אבני השהם. בתורה כתוב "כתולדֹתם", שצריך לכתוב אותם לפי סדר הלידה, ורש"י אומר על פי פשט שהכוונה ממש לסדר הלידה, איך שנולדו אחד-אחד. לרמב"ם יש שיטה אחרת, אבל הפשט של "כתולדֹתם" הוא איך שנולדו – ראובן, שמעון, לוי, יהודה, דן, נפתלי, גד, אשר, יששכר, זבולון, יוסף ובנימין. זהו סדר הלידה על פי פשט.

סדר הלידה על פי פשט הוא גם סדר האותיות, כמו הסדר כאן מהאותיות ח' עד ק' – ח' היא כנגד ראובן, ט' כנגד שמעון וכו'. כל זה היה כדי להסביר שהאות י', שהיא תחלת התיקון, היא הנקודה הראשונה שכנגד האות י'. אצלנו זהו הראש הכי גבוה של הכתר, רדל"א, והוא כנגד לוי.

שאלה: איך נכנסות אותיות ח' ו-ט' לשבטים? הרי מדרגות אלו הן לפני התיקון!

תשובה: הן לפני התיקון, אבל הן כבר אצילות. יש מאציל, שהוא א"ק, שהוא כמו יעקב אבינו, האבא. אצילות היא מה שיוצא מא"ק, ובדרך כלל ישנן שלש האצלות ממנו – עקודים, נקודים וברודים. התיקון נקרא ברודים. כל עשר המדרגות מ-י' עד ק' נקראות ברודים. לפי זה, החלום של יעקב הוא כל מה שיוצא ממנו, "עקֻדים נקֻדים וברֻדים"[כד]. בברודים כאן, שהוא התיקון, יש עשר מדרגות, אבל גם עקודים נקודים הם האצלה מא"ק, זו אצילות.

לפי זה יוצא שעקודים כנגד ראובן, נקודים כנגד שמעון, והתיקון מתחיל רק מלוי – רדל"א יהיה לוי – גלגלתא כנגד יהודה, מוחא סתימאה כנגד דן, יג תיקוני דיקנא מדות הרחמים כנגד נפתלי, אבא עילאה כנגד גד, אמא עילאה תהיה כנגד אשר, ישראל סבא יהיה כנגד יששכר, תבונה תהיה כנגד זבולון, זעיר אנפין כנגד יוסף, נוקבא דזעיר אנפין כנגד בנימין. כך יוצא לפי יב השבטים. אחר כך שלשת העולמות התחתונים יהיו כנגד קהת, עמרם ומשה. כך היא ההקבלה משרה אמנו עד משה רבינו:

משה רבינו – "סוף מעשה"

המיוחד כאן בעשיה הוא כמו "סוף מעשה" עלה "במחשבה תחלה"[כה]. כאן העשיה היא "נעוץ סופן בתחלתן"[כו], "סוף מעשה עלה במחשבה תחלה". "מחשבה תחלה" היינו מדרגה א' ועיקר ענינו של משה הוא "וירד הוי' על הר סיני"[כז]. כתוב שעד מתן תורה היתה גזרה ש"עליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה"[כח], ומשה פעל לבטול הגזירה. במדרש כתוב[כט] שעמדו שבעה צדיקים והורידו את השכינה לארץ. זאת אומרת, על ידי הדורות שלפני אברהם אבינו. היו שבעה דורות של חטאים שסילקו את השכינה מהארץ – זה הענין של "באתי לגני אחותי כלה"[ל] – כמו שכתוב במדרש שאדם הראשון בחטא שלו סילק את השכינה מהארץ לרקיע הראשון, וכך הלאה. היו שבעה דורות לפני אברהם אבינו. אחר כך בא אברהם אבינו והוריד את השכינה מרקיע ערבות, הרקיע השמיני, לרקיע מכון, השני מלמעלה, וכך הלאה. בכל הדורות האלה באו אברהם, יצחק, יעקב, לוי, קהת ועמרם והורידו, עד שבא משה והוריד את השכינה לארץ, שעל זה כתוב "וירד הוי' על הר סיני". אם כן, עיקר ענינו של משה רבינו הוא להמשיך את הקדושה ממדרגה א' עד למטה-מטה, עד העשיה. לכן עיקר התורה הוא מצוות מעשיות. עיקר הענין של משה רבינו הוא להמשיך את התורה, שהיא אור ה', בעשייה. אם כן, יש פה שבע דורות שכולם המשכה להוריד את השכינה למטה.

שאלה: הגזרה היתה לשכינה או גם למלאכים?

תשובה: לשכינה, לא למלאכים. השכינה לא ירדה מהאצילות ולמעלה. זאת אומרת אצילות היא "עליונים", ו"תחתונים" הם ג' עולמות בי"ע. אומרים[לא] על אדמו"ר הזקן שהיה אומר על עולם האצילות 'אוֹיְבֶּן', למעלה. כשהיה אומר 'למעלה' הכוונה היתה לעולם האצילות.

ראובן ושמעון – עולמות התהו; לוי – תחלת התיקון

מה הענין? שיש פה שתי מדרגות, ח' ו-ט', שעדיין לא מתוקנות. אחר כך יש מדרגה י' שהיא התחלת התיקון. מה רואים, על פי פשט, בהבדל בין ראובן ושמעון לבין לוי? יוצא כביכול שלוי מתחיל את התיקון, ואילו ראובן ושמעון עדיין לא תיקון. כיוון שאנחנו עכשיו הולכים לפי סדר הלידה המדרגות האלה הן מה שנתגלה בשעת הלידה. מה שהתגלה בשעת הלידה מתבטא בשמו של כל אחד ואחד, למה קראו אותו בשם זה. בדרך כלל האמהות קראו את השמות. מה משותף בשני השמות הראשונים, ראובן ושמעון? שלאה קראה את השמות האלו עם מצב רוח לא טוב לגמרי – "ראה הוי' בעניי"[לב], "שמע הוי' כי שנואה אנכי"[לג]. היא אמנם הודתה לה', ברוך ה', אבל הרגישה לא טוב, מרוחקת מיעקב. מה שאין כן כשנולד לוי כתוב "הפעם ילוה אישי אלי"[לד], היא אמרה שהפעם יהיה יחוד.

עיקר ענין התיקון על פי קבלה, על פי כתבי האריז"ל, הוא יחוד מ"ה וב"ן. זו הלשון בכתבי האריז"ל. עד כאן בשתי המדרגות, עקודים ונקודים, היה רק שם ב"ן, כמו מדרגה של נקבה בלי זכר. אף על פי שודאי היה זיווג והיתה לידה – ללא זווג אין לידה – ובכל זאת יש ללאה הרגשה של גלמודה, שהיא לבד.

בקבלה זהו כמו יחוד "אחור באחור", הכוונה שאין "פנים בפנים". כל יחוד שאינו מושלם, שלא מורגש שהוא טוב, נקרא בקבלה "אחור באחור". יש יחוד, אבל בכל אחד מסתכל מכיוון אחר. יחוד אמתי נקרא בזוהר תיקון. כתוב שהתיקון הוא "אשגחין אפין באפין"[לה], זו לשון הזוהר בספרא דצניעותא – "עד דלא הוי מתקלא" – עד שלא היה שיווי משקל. ספרא דצניעותא הוא החלק הכי עמוק בספר הזוהר, והוא מתחיל עם המשפט הזה – "עד דלא הוי מתקלא", התיקון נקרא "מתקלא", שיווי משקל, דבר מתוקן ויציב, וכתוב שכל זמן שלא היה מתקלא "לא הוו משגיחין אפין באפין", לא היו מסתכלים פנים בפנים. הכוונה שלא היה יחוד של "פנים בפנים".

מה זה "מתקלא"? זה עצמו "משגיחין אפין באפין". זו האצילות המתוקנת. ממילא מכאן ולמטה אלו מדרגות של יחוד מ"ה וב"ן, והן מתחילות מלוי, מהשלישי, ולכן הוא המקודש והכהנים והלויים יוצאים ממנו. על הפסוק "אולי הפעם ילוה אישי אלי" דורשים חז"ל[לו] ש"ילוה" הוא הקב"ה שנתן לו כד מתנות כהונה, וכך הלאה. אם כן, התיקון שמתחיל ממדרגה י' הוא כמו לוי ביחס לראובן ושמעון.

ראובן – תהו יציב; שמעון – תהו נשבר

גם כן, בשני הראשונים ראובן ושמעון יש הבדל בדברי לאה אמנו. אצל ראובן היא רק אמרה ש"ראה הוי' שבעניי", אבל לא הזכירה שהיא שנואה, אצל שמעון זה עוד יותר גרוע – "שמע הוי כי שנואה אנכי". באמת בעולם הנקודים הכל נשבר, אבל עולם העקודים לא נשבר, הוא קיים, רק שאינו יציב, הוא כל הזמן "מטי ולא מטי", לא מתיישב, אין שם התיישבות לאור לגמרי, אבל הוא לא נשבר, הוא מתקיים. מה שאין כן מדרגה ט' כבר לא מתקיימת, היא נשברת.

למשל, איפה אנחנו רואים ששמעון נשבר? הכוונה שהוא חסר. גם יוסף אסר אותו[לז]. אחר כך בסוף התורה רואים ששמעון פתאום איננו. מה הדבר האחרון בתורה? הברכות של משה רבינו, ואין שם את שמעון – ב"וזאת הברכה" שמעון נעלם. כתוב[לח] שהוא רק מרומז בברכה של יהודה – "שמע הוי' קול יהודה"[לט], שמע מלשון שמעון, רמז לשמעון. העובדה שמשה רבינו לא בירך את שמעון מרומזת גם קודם, רש"י מביא בחומש, שיש יא ארורים, וחז"ל אומרים[מ] שהיות והיה בלבו שלא לברך את שמעון, הוא כבר ידע שלא יברך אותו, לכן הוא הוא גם לא אמר כנגדו ארור – אם לא ברוך אז גם לא ארור. איך שלא יהיה, שמעון חסר בכמה מקומות בתורה. כמו שאתה אמרת, שמעון חסר כשיוסף אסר אותו. בכל זאת אנחנו רואים שפעם אחת לוי דוקא מצטרף לשמעון, במעשה שכם. לכן בברכת יעקב הם דוקא הולכים ביחד – "שמעון ולוי אחים"[מא]. בברכת משה שמעון בכלל לא מופיע, בברכת יעקב אבינו שמעון מצורף ללוי, כביכול הוא נמצא שם בזכותו.

מהם שמעון ולוי לפי הסדר שלנו? שמעון הוא נקודים ולוי הוא כבר תחלת התיקון. לכן צריך לומר, וכך הוא באמת, שגם במה שעשו במעשה שכם יש טוב ורע. מצד אחד "בקהלם אל תחד כבודי"[מב], שהכעס שלהם לא היה טוב, אבל עצם המעשה של "הכזונה יעשה את אחותנו"[מג] היה טוב. הפחד שכתוב שיעקב פחד היה ממה יגידו הגוים, אבל עצם הדבר, שהוא כמו קנאת ה' וטהרת בת ישראל במיוחד, הוא דבר טוב. עצם הדבר הטוב שייך לפנימיות של לוי. לכן אחר כך מביאים סוטה לבדוק אותה אל הכהן, שהוא בחינת לוי, שזה להפך, להביא שלום בין איש לאשתו, ששם ה' שנכתב בקדושה וכו' ימחה למים לעשות שלום בין איש לאשתו[מד]. מעשה סוטה ופרשת סוטה שייכים ללוי, והכעס כנראה יותר שייך לשמעון. לכן כתוב באמת שיוסף אסר את שמעון. אז אם שמעון מצטרף ללוי הוא כבר בסדר, ולכן בסך הכל מה שעשו היה בסדר.

ראובן לא מיושב. איך רואים בתורה שראובן לא כל כך מיושב? מה כתוב על ראובן? "פחז כמים"[מה], שהוא פזיז, עשה דבר שיש מחלוקת[מו] אם הוא חטא או לא, לא משנה, הוא עשה משהו שהוא כמו חטא והיה עליו לחזור בתשובה. בכלל, רואים שראובן לגמרי לא מיושב, "פחז כמים אל תותר". אם כן, לא שהוא נשבר לגמרי, אבל הוא גם לא מתיישב לגמרי. לכן ראובן הוא כנגד עקודים, ואילו נקודים הוא כנגד שמעון, אבל רדל"א, שהוא כבר התחלת התיקון, הוא בחינת לוי. מה עיקר הענין בעולם הברודים? שיש בו זיווג "פנים בפנים" של מ"ה וב"ן, יש יחוד ביניהם בכל עולם האצילות המתוקן.

ב. רדל"א – רישא דלא אתידע (אות י')

נקרא מה שכתוב בטור השמאלי:

ראשית התיקון – "אתתקן רישא דעמא"

בעולם התיקון הדבר הראשון שנתקן הוא הכתר. על כללות הכתר יש מאמר מפורסם בזוהר "כד אתתקן רישה דעמא אתתקן כולא עמא"[מז], שכאשר הראש של העם מתוקן כל העם מתוקן, ואם הראש לא מתוקן גם העם אינו מתוקן. נדמה לי שהסברנו זאת, הראש הוא כמו המלך או ראש הממשלה, שאם הוא בסדר – כל העם בסדר, ואם הוא לא מתוקן – שום דבר לא מתוקן. "בתר רישא גופא אזיל"[מח], שהגוף הולך אחרי הראש. בכתר שבעולם התהו הראש, שהוא הכתר, לא היה מתוקן. אפילו שהסברנו בפעם הקודמת[מט] שהכתר בעולם התהו לא נשבר, אלא רק נפגם – היה פגם בכתר, נפילה בחכמה ובבינה ושבירה במדות, ולכן הכתר לא נשבר ואפילו לא נפל אלא רק נפגם – בכל זאת עיקר הבעיה היה קיים בכתר, הוא לא היה מתוקן, ואם הכתר לא מתוקן שום דבר לא מתוקן.

מהו כתר בנפש? הוא כולל שלש מדרגות. בחוברת הזאת[נ] מוסבר בתחלתה שיש בכתר אמונה, תענוג ורצון. המדרגה הכי גבוהה היא אמונה פשוטה, רישא דלא אתידע, הראש שלא ידוע. אחר כך יש עונג ורצון, ששניהם למעלה מטעם ודעת. בכלל, כתר הוא למעלה מטעם ודעת. המלה כתר היא כמו על-מודע. המודעות מתחילה מהחכמה, מאבא, שהוא "ברק המבריק על השכל"[נא], אבל הכתר בכלל הוא למעלה מהמודעות.

התלבשות העונג ברצון

בדרך כלל אם מתייחסים לכתר כדבר אחד קוראים לו רצון העליון, אבל יש שמבחינים בתוכו בפנימיות וחיצוניות, ואז הרצון הוא מה שמתגלה בחיצוניות, אבל בתוך הרצון יש פנימיות והיא עונג. הם כמו נגלה ונסתר. רצון ה' בתרי"ג המצוות הוא הנגלה, וכמו ימי החול ועבודת הבירורים על ידי מצוות מעשיות, והפנימיות היא כמו שבת עונג שבת, שהם טעמי המצוות שיתגלו לעתיד לבוא. לכן שבת היא לעתיד לבוא. זהו עונג העונג שבתוך הרצון. כמו לימוד ההלכה של הנגלה ולימוד הנסתר שהוא שעשועים. עונג הוא פנימיות הרצון.

בעונג עצמו יש שתי מדרגות: יש עונג שמתגלה, שמתלבש בתוך הרצון, כמו שהרגע הסברנו, שיש בתוך הרצון עונג, וכמו שבתוך כל ההלכה יש טעם נסתר שבעתיד יתגלה. הטעם הוא לא שכל, לא שיש טעם בשכל. כשהרמב"ם מדבר על טעמי המצוות הוא מדבר על איזה מן שכל שיש בתוך המצוה ולא זו הכוונה. טעם הוא העונג, טוּב הטעם שיש בתוך הרצון. ויש עונג כזה שנעלם לגמרי, שלא מתלבש בתוך הרצון, והוא נקרא אמונה – "כל מצוֹתיך אמונה"[נב]. אמונה גם שייכת למצוות. כלומר, במצוות יש את כל המדרגות האלה. יש את הקיום הרצון הפשוט במצוות, של "אמרתי ונעשה רצוני"[נג], שה' אמר. המצוה היא ביטוי הרצון וצריך לקיים אותו. זה נקרא "בטל רצונך מפני רצונו"[נד]. יש טוב הטעם של המצוה, כמו השבת, שהוא טעמי המצוות שיתגלו לעתיד לבוא. יש מה שלמעלה מגילוי התענוג, שהוא עצמו עצם התענוג, "כל מצוותיך אמונה", פסוק בתהילים קיט.

שאלה: יש אמונה גם מצד המשפיע?

תשובה: האמונה אצל המשפיע היא כמו אֹמֵן, כמו שכתוב על מרדכי שהיה "אֹמן את הדסה"[נה]. יש אוּמַן ויש אֹמֵן. כתוב קודם "ואהיה אצלו אמון"[נו] ואחר כך כתוב "ואהיה שעשֻׁעים יום יום וכו'". כמו שיש אמונה של התחתון בעליון, של המקבל במשפיע, כך יש גם אמונה של המשפיע במקבל. מהי? אפילו על פי פשט, אמונה היא הענין שהקב"ה "נמלך בנשמתם של צדיקים"[נז]. מיד נסביר יותר.

הקשר בין יחיד (א') לרדל"א (י')

מדרגה י', רדל"א, שאחרי צמצום, תחלת תיקון האצילות, היא כמו המדרגה הראשונה ממש, של בחינת יחיד, מה שהיה לפני הכל, של "ההעלם העצמי". לגבי עולם האצילות רדל"א הוא אותה המדרגה. לכן בכללות העולמות, אם היינו כוללים הכל יחד, יחיד כאן הוא כמו רדל"א, "רישא דלא אתידע" של הכל. כאן רדל"א הוא "רישא דלא אתידע" של האצילות, בתחלת תיקון הכתר שלו, אבל רדל"א לגבי הכל הוא מדרגת יחיד. זאת אומרת, שלש המדרגות שלפני הצמצום (א', ב', ו-ג') הן כמו כתר לגבי כל מה שאחרי הצמצום, ולכן ג' המדרגות – יחיד, אחד, קדמון – הן עצמן כנגד רדל"א, גלגלא ומוחא סתימאה. באותיות: א' ב' ו-ג' הן כמו י' כ' ו-ל'. לכן גם מבחינה מספרית הן אותו דבר, י-כ-ל זהות ל-א-ב-ג בהכפלה – 10, 20, 30. מדרגות י', כ', ל' בעולם האצילות מקבילות בדיוק למדרגות א', ב', ג' שבתחלה, הן כמו הכתר של הכל.

ההקבלה ממשיכה הלאה: כמו שנסביר תכף, הצמצום בין הכתר לשאר הספירות הוא יחסית כמו הצמצום הראשון של אור אין סוף – צריך לצמצם אותו על מנת לגלות את החכמה. כך הוא לגבי כללות אור אין סוף שלפני הצמצום, הוא כמו כתר לגבי כל מה שיבוא אחר כך, שמצמצמים אותו ואחר כך ממשיכים קו. קו הוא כמו שערות הדיקנא. זאת אומרת, שלש המדרגות ד' ה' ו', שהן ממוצע בין 'אלקות' ל'עולמות', הן באצילות כמו מדרגה מ', הנקראת יג תיקוני דיקנא, שהיא ממוצע בין הכתר לבין הפרצופים של עולם האצילות. האות מ' כאן, העומדת בפני עצמה כממוצע בין העלם הכתר לעשר הספירות הגלויות, היא כמו שלש המדרגות ד' ה' ו' בכללות, כמו שכתוב כאן (בצד ימין) שהן ממוצע בין 'אלקות' ל'עולמות', הן בחינת 'נשמות'. לכן הנשמות קשורות גם ל-יג תיקוני דיקנא באצילות. שרש הנשמות הוא יג תיקוני דיקנא, והמדרגות שאחר כך אלו כבר 'עולמות' לגבי אצילות.

"במי נמלך" – אמונת ה' בישראל

אם כן, מדרגת רדל"א, שהיא האמונה, היא כמו יחיד. מה יש ביחיד? המושג שלפני שה' רוצה להטיב, לפני שיש גילוי של אחד, של הרצון להטיב, יש מה שהזכרנו קודם, ש"סוף מעשה עלה במחשבה תחלה". מדרגת יחיד ממש היא כמו שרה אמנו, היא רואה לגמרי את "סוף מעשה". המגיד ממעזריטש, שהיארצייט שלו היה אתמול ב-יט כסלו, היה תמיד מסביר[נח] ש"סוף מעשה" שעלה ב"מחשבה תחלה" אלו נשמות הצדיקים בשורשן, כפי שהן בעצמותו. על כך כתוב שהקב"ה "נמלך בנשמותיהם של צדיקים", והכוונה אפילו לפני שהוא רצה לברוא את העולם. הרי נמלך פרושו התייעץ, ומתייעצים לפני שישנה החלטת הרצון, שזו כבר מדרגה ב'. כבר במדרגה א' ממש נמלך ה' בנשמותיהם של צדיקים, וזו הסיבה האמתית לכל מה שיבוא. זאת אומרת, בתוך א' ממש יש סיבה שנקראת "נמלך בנשמותיהם של צדיקים", וזו הסיבה האמתית לכל מה שעתיד לצאת.

לעניננו, "נמלך בנשמותיהם של צדיקים" הוא האמונה של ה' בנו, כביכול. כמו על פי פשט, אם אני נמלך בך – אני מאמין בך! גם כן, נמלך היינו שאני כביכול מצפה מה עתיד להיות. להבדיל, כמו אצל בן אדם,  כמו שאומר שאני מאמין בביאת המשיח, כך כביכול גם הקב"ה מאמין בביאת המשיח, בגלל שזה עוד לא היה, רק שאצלו הוא למעלה מהזמן, אצלו מה שהוא מאמין בו ומה שיהיה הם אותו דבר, אבל כביכול כמו שאנחנו מאמינים שיהיה גם הקב"ה מאמין. אבל בעצמות, כביכול, האמונה של ה' היא האמונה שלו בנו, בכל מה שעתיד להיות. זה נקרא "סוף מעשה" עלה "במחשבה תחלה". ענין זה הוא אמונה מצדו, כביכול. כיוון שיש לנו שורש בו לכן גם אנחנו מאמינים. למה אנחנו מאמינים בביאת המשיח? בגלל שכבר ראינו אותו. זה לא דבר שאולי יהיה ואולי לא יהיה. יש לנו שורש במקום הזה, וכמו שהקב"ה רואה מה שעתיד להיות כך גם אנחנו יודעים מה שעתיד להיות, ולכן אנו מאמינים בזה. זהו "חלק אלו-ה ממעל ממש"[נט] של יהודי. כמו שהקב"ה מאמין בזה, והאמונה שלו היא 'על בטוח', כמו שאומרים כך היא גם האמונה שלנו.

המדרש "במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים" נלמד מפסוק בדברי הימים, בו כתוב "עם המלך במלאכתו היו שם"[ס], שאנחנו היינו שם "עם המלך במלאכתו". הוא נמלך האם לברוא את העולם והיינו שם. כיוון שהיינו שם לכן יש לנו אמונה. לכן האמונה שלנו והאמונה שלו הם בעצם דבר אחד. האמונה שייכת למדרגה העליונה של רדל"א, "רישא דלא אתידע", כיוון שאמונה היא דבר לא ידוע, היא בעצם למעלה מהדעת.

התלבשות התענוג ברצון

אם כן, התחלנו להסביר שאל הכתר מתייחסים כאילו הוא דבר אחד או שני דברים או שלושה דברים. אם הוא שלושה דברים זה נקרא ג' רישין שבכתר, זה המושג בקבלה. ג' הרישין שבכתר הם רדל"א, גלגלתא ומוחא סתימאה, שהם אמונה, תענוג ורצון.

שאלה:  שלשת המושגים – אמונה, תענוג, רצון – הם מהקבלה או מהחסידות?

תשובה: מהחסידות. בדרך כלל, אפילו בחסידות, כתובים רק עונג ורצון, רק שאם לומדים הרבה רואים שיש בעצם שלש. בדרך כלל כתובות רק שתי מדרגות.

עוד פעם, בקבלה הראשונה כתר הוא רק דבר אחד. לכן האריז"ל אומר[סא] שהקבלה הראשונה, בה הכתר הוא רק דבר אחד, היא כמו עולם התהו. בכלל, כל מה שלפני האריז"ל, אפילו על הרמ"ק שהיה קדוש ונורא, הוא אומר שהקבלה שלו היא בבחינת תהו לגבי הקבלה שלו, שהיא בבחינת תיקון. למה? יש הרבה סיבות, אבל הסיבה הראשונה היא זו, שבקבלה הראשונה כתר הוא דבר אחד. כתר רק במדרגה אחת הוא כמו לפני התיקון. זה נקרא שהראש לא מתוקן. יש בו עונג ורצון, אבל הם כמו מעלה ומטה, לא אחד בתוך השני. כמו שנסביר, כל סוד התיקון נקרא התלבשות. אולי הסברנו זאת בפעם הקודמת, המלה תיקון בארמית היא מלשון "לא ילבש גבר שמלת אשה"[סב] והתרגום אומר "לא יתקן גבר". תיקון הוא לשון התלבשות, והתלבשות היא כאשר נשמה מתלבשת בתוך גוף, כמו בפסוק "ויפח באפיו נשמת חיים"[סג]. זה נקרא התלבשות. קודם הוא היה "עפר מן האדמה", שזהו הגוף, חיצוניות הפרצוף, ואחר כך מתלבשת בו פנימיות, וזה נקרא "ויפח באפיו נשמת חיים", "ויהי אדם לנפש חיה".

התיקון הזה קורה בפעם הראשונה בכתר של עולם האצילות. מהו התיקון? שהעונג נכנס בתוך הרצון. אם יש עונג למעלה מרצון הם שניהם דבר אחד, רק שיש בו חלק עליון וחלק תחתון. הכל נקרא אחד ואין בו תיקון. מה נקרא שעונג למעלה מרצון? כמו אדם שהעונג וההנאה שלו הם מעצמו, ואילו מה שהוא רוצה הוא יותר חיצוני. כביכול, מה שהוא רוצה הוא רק כדי להשיג משהו, אמצעי להשיג מה שהוא מתענג בו. מה שאין כן כאשר העונג מתלבש בתוך הרצון כל התענוג שלו הוא רצון אמתי להטיב, כמו במדרגה ב', שאז הרצון הוא תכלית – הוא רוצה להטיב. זאת בגלל שהעונג בתוך הרצון זו כבר התחלת התיקון. כלומר, הרצון הוא אמתי בגלל שמלובשת בו נשמה, והנשמה היא העונג.

שתי נקודות התלבשות

לכן בדרך כלל כשמדברים בקבלה על הכתר של התיקון – מדברים על עתיק ואריך. שתי מדרגות אלו, עונג ורצון, נקראות עתיק ימין ואריך אנפין, ועיקר התיקון הוא שעתיק מתלבש בתוך אריך. אלא שבכתבי האריז"ל כתוב[סד] שבכל זאת יש חלק של עתיק יומין, ג' ראשונות שלו (ג"ר), כתר חכמה ובינה דעתיק שלמעלה, שאינו מתלבש. מה שמתלבש באריך הן רק ז' התחתונות (ז"ת), מחסד דעתיק ולמטה, ואלו מתלבשות בתוך כל הפרצוף של אריך.

כמו שנסביר תכף, החסד של עתיק מתלבש בתוך הכתר של אריך והגבורה של עתיק מתלבשת בתוך החכמה של אריך. אלו שתי המדרגות גלגלתא ומוחא סתימאה, אותיות כ' ו-ל'. זאת אומרת, מדרגה י' היא רק רדל"א, היא ג"ר דעתיק שאינו מתלבש באריך. הוא נקרא "ריש גלי"[סה], והוא כמו אמונה, שהיא גם עונג פשוט נעלם. אחר כך מדרגה כ' היא גלגלתא, שהיא התלבשות חסד של עתיק באריך. מהו חסד של עתיק? העונג העצמי שיש בחסד שהיה נעלם. קודם, כשהיה נכלל בתוך ג' הראשונות (ג"ר), היה החסד נקרא שעשועים עצמיים, שזהו ענין הפסוק "ואהיה אצלו אמון... שעשועים יום יום". בשעשועים העצמיים לא היה כלל גילוי של חסד דעתיק, שהוא עונג עצמי להשפיע. גלגלתא הוא מקור הרצון, הכתר של אריך. אריך בכלל הוא רצון, והכתר שלו נקרא 'מקור הרצון', והוא הגלגלתא – הגולגולת של פרצוף אריך אנפין. בתוך הגלגלתא של אריך מתלבש חסד של עתיק, כמו נשמה בתוך גוף. זה נקרא התלבשות, תיקון.

שוב, שתי המדרגות כ' ו-ל' הן עונג בתוך רצון. בהסבר זה אין אמונה, תענוג ורצון. כאן האמונה עצמה היא עונג נעלם, והעונג והרצון מתלבשים אחד בתוך השני. התלבשות זו היא בשתי מדרגות: החסד של התענוג מתלבש בתוך הכתר של הרצון, במקור הרצון שנקרא גלגלתא, כאן זו מדרגה כ', והגבורה של התענוג מתלבשת בחכמה של הרצון.

עוד פעם, מה זה חסד של עונג? זהו עונג להשפיע, עונג עצמי בהשפעה, והוא נעשה מקור לכל הרצונות. העונג להשפיע, שהוא חסד של עתיק, נעשה המקור לכל הרצונות שיהיו. בנוסף, יש עונג של גבורה. מהו עונג של גבורה? כמו עונג של מדידה, של סדר, שהכל יהיה מסודר. זה נקרא גבורה דעתיק, ובלשון הקבלה נקרא "בוצינא דקרדוניתא"[סו], קו המדה. יש עונג של מדידה, עונג של סדר, כמו 'יֶקֶה', שיש לו עונג מכך, שכל התענוג שלו בחיים הוא שהכל יהיה מסודר, שכל דבר יעבור בשלום. זו תהיה גבורה דעתיק, והיא מתלבשת בתוך מוחא סתימאה של אריך, שהוא החכמה של הרצון. חכמה של הרצון היא הסדר מה לרצות. יש מקור לרצון, שהוא גלגלתא של אריך, ויש חכמה סתימאה שהיא החכמה של הרצון. חסד של עתיק הוא הנשמה ביחס לכתר של אריך, שהיא הגלגלתא, וגבורה של עתיק היא הנשמה ביחס למוחא סתימאה של הרצון של אריך. אלו שתי מדרגות של התלבשות עונג בתוך רצון.

שאלה: יוצא שלמקור הרצון יש הגבלה של מדידה.

תשובה: יש מי שמודד אותו. קודם חסד ואחר כך גבורה, קודם התפשטות ואחר כך יש איזה מן כח שמודד אותו, שיהיה כך ולא אחרת. סדר זה מקביל בדיוק למדרגות ב' ו-ג'. קודם היה באור אין סוף שלפני הצמצום רצון פשוט להטיב, אחר כך היתה השערה – "שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל" – שנקראת רל"א שערים. בדיוק אותו דבר יש אחר כך באצילות: הגלגלתא היא עצם הרצון להשפיע מכאן ולהבא, מכאן ולמטה, ויש אחר כך מוחא סתימאה, שזו השערה בתוך אותו רצון, בתוך האור של המקור להשפיע. פנימיות ההשערה הזו היא גבורה דעתיק, שנקראת בוצינא דקרדוניתא.

לגבורה זו יש עוד ביטוי – "טלא דבדולחא"[סז], טל הבדולח. בדולח הוא אבן שמודדת בצורה מאוד מאוד מדודה. זאת אומרת, היא יציבה ומדודה, מאוד יפה, אבל כל היפי שלה הוא המדידה שלה. זה נקרא 'קריסטל'[סח] (בדולח פרושו קריסטל). יש טיפות טל של קריסטל, "טלא", וכל טיפת טל היא כמו קריסטל שנקרא בדולח. זהו הכינוי לתענוג של מדידה מדויקת, מה שמודד את שאר האצילות.

כתבי האריז"ל וקבלת עמק המלך

שאלה: איך מסתדרת החלוקה בכתר לשנים עם החלוקה לשלש – אמונה תענוג ורצון?

תשובה: אתה קראת בחוברת הזאת^נט, בה הסברתי על פי עוד דבר. יש בכתבי האריז"ל עצמם, כשאומרים ג' רישין, כמה שיטות. השיטה בהבנת ג' רישין של רדל"א, גלגלתא, מוחא סתימאה היא מה שמקובל בכל כתבי רבינו חיים ויטאל, בעץ חיים של התלמיד המובהק של האריז"ל. זאת אומרת, מה שכתוב בעץ חיים מקביל בדיוק לשלש המדרגות יחיד, אחד, קדמון שלפני הצמצום. כך גם מסביר רבי הלל מפאריטש בכל החסידות שלו, שיחיד-אחד-קדמון הם בדיוק רדל"א, גלגלתא ומוחא סתימאה בעולם האצילות.

אבל יש עוד ספר מכתבי האריז"ל שנקרא עמק המלך, שהוא על פי תלמיד אחר בשם רבי ישראל סרוג, והתלמיד שלו הוא רבי נפתלי הרץ שכתב את הספר עמק המלך. הספרדים לא לומדים אותו, אבל הבעל שם טוב והמגיד ואדמו"ר הזקן כן קיבלו אותו במדה מסוימת, מה שנקרא בהסתיגות. בדרך כלל לא משתמשים בלשונות שלו אם הן שונות משל רבי חיים ויטאל, ובכל זאת הרעיונות שהוא אומר כולם נכונים, רק שאומרים אותם בצורה אחרת ומתאימים אותם לסגנון של רבי חיים ויטאל. אם כן, עקרונית כן מקבלים את תוכן הספר, הוא נכון, וזה חידוש גדול של הבעל שם טוב. שם בספר ג' הרישין שבכתר הם משהו אחר.

אצל הגדולים, כמו הרש"ש, אי אפשר לקבל אותו, בגלל שהוא לא מרבי חיים ויטאל. זה שאפשר לקבל הכוונה שהבעל שם טוב ברוח הקודש יודע מה נכון, אחרת אי אפשר היה. יוצא, כמו שרבי חיים ויטאל אומר בעצמו, שאי אפשר לסמוך על אף אחד. כך גם האריז"ל עצמו אמר, גם בספר עמק המלך הוא כותב בפירוש ומודה לכך שהתלמיד העיקרי הוא רבי חיים ויטאל, שרק עליו סומכים. בכל זאת, הוא אומר הכל בסגנון קצת אחר.

רבי נפתלי הוא תלמיד של תלמיד. הרבה-הרבה שנים לא הדפיסו את הספר הזה, רק לפני כמה שנים הדפיסו אותו מחדש, בגלל שהספרדים לא נתנו להדפיס אותו אף פעם. עכשיו לא קשה שום דבר, אז הדפיסו אותו מחדש. אצל רבי הלל מפאריטש עמק המלך הוא ספר מאוד חשוב, היתה תקופה שהוא היה מונח אצלו בתיק הטלית-תפלין שלו, הוא היה לוקח אותו בתוכו. עמק המלך הוא ספר קדוש ביותר. כל המדרגות שלפני הצמצום מופיעות רק אצלו – אצל רבי חיים ויטאל אין אותן בכלל – רק שהחסידות משתמשת עבורן בלשונה, בלשון החסידות, לא בלשון רבי ישראל סרוג.

שאלה: למדנו שגם אצל רב האי גאון יש לשלש מדרגות אלו שמות אחרים.

תשובה: נכון, אבל אצלו לא יודעים מה הכוונה. הוא אומר שלמעלה מעשר הספירות יש "ג' ראשי ראשים"[סט], זהו הביטוי שלו, "אור צח, אור מצוחצח, אור קדמון"[ע], מלמטה למעלה. אצל הראשונים הכל פשוט: יש עשר ספירות, וכעת השאלה אם יש משהו לפני עשר הספירות. רב האי גאון אומר שיש עוד שלושה דברים לפני עשר ספירות, שנקראים "ג' ראשי ראשים", שהם מלמטה למעלה "צח, מצוחצח, קדמון". אצלנו מדרגת קדמון היא השלישית, להפך, היא הכי תחתונה מהשלש, אבל אצלו המלה "קדמון" היא הכי גבוהה. איך שלא יהיה, לא ברור לְמה מקבילים אותם "ג' ראשי ראשים" שלו.

ג' רישין בשני פרצופים

שאלה: אז איך עמק המלך מדבר על שלשה ראשים?

תשובה: הוא מסביר שיש רדל"א, רישא דאין ורישא דאריך. אצלו זה הרבה יותר יפה מבחינה זאת שכל אחד מג' הראשים נקרא "רישא". אצל רבי חיים ויטאל[עא] יש מושג ג' רישין, אבל רק לראשון קוראים 'רישא' – רישא דלא אתידע – אבל לשני קוראים גלגלתא ולשלישי מוחא סתימאה, אז אין פה את המלה 'רישא' כלל. לפי רבי ישראל סרוג ג' רישין הם ג' מדרגות, שבכל אחת יש את המלה 'רישא' – רדל"א, רישא דאין ורישא דאריך.

כאן בחוברת השתמשתי בלשונות אלה, שלפעמים גם בחסידות מביאים אותם, לעתים רחוקות. למה? בגלל שיש בהן משהו הרבה יותר פשוט. קודם כל, כל אחד הוא רישא. בנוסף, יש פה את המושג אַיִן, שהוא מושג מאוד חשוב בחסידות, ששם לא רואים אותו. עוד דבר פשוט, בגלל שלפי הסבר זה אַיִן הוא התענוג ואריך הוא כל הרצון ורדל"א הוא האמונה. כלומר, המושגים שם הם בדיוק אמונה-תענוג-רצון. לפי המונחים של רבי חיים ויטאל התענוג מתלבש ברצון בשתי מדרגות, כלומר, בגלגלתא ובמוחא סתימאה, ובשתיהן יש גם אין וגם אריך – חסד של אין בתוך כתר של אריך וגבורה של אין בתוך חכמה של אריך. יש אצלו יותר בחינה של תיקון, יותר טוב, בגלל שזה כבר מתוקן. אמרנו שמתוקן פרושו נשמה בתוך גוף, התלבשות. רק כדי להבין את המושגים, כלומר לחלק ביניהם ולהקביל אותם בדיוק לאמונה-תענוג-רצון, הרבה יותר פשוט להשתמש בלשונות של עמק המלך, של רבי ישראל סרוג.

אכן, לא כל כך פשוט מה שעכשיו הסברתי, איך לקשר אותם. כך מסבירים בדרך כלל, אבל בכלל לא כל כך פשוט, בגלל שמעמק המלך משמע שאלו ממש שלשה פרצופים שונים, ומרבי חיים ויטאל משמע שרדל"א ושאר הפרצוף, חיצוניותו – הכל פרצוף אחד, רק שרדל"א הוא ג"ר של הפרצוף והשאר הוא ז"ת שלו. עוד פעם, אצל רבי חיים ויטאל בעץ חיים כתוב שרדל"א הוא ג' ראשונות דעתיק, ומה שמתלבש בתוך אריך הוא ז"ת של עתיק, אבל עתיק כולו פרצוף אחד עם שתי מדרגות, ג"ר גלויות וז"ת שמתלבשות. לעומת זאת, בעמק המלך משמע שאלו ממש שלשה פרצופים – פרצוף רדל"א שכולל עשר ספירות, פרצוף אַיִן שגם כולל עשר ספירות, שכולו מתלבש בתוך אריך, ויש פרצוף שלישי שנקרא אריך. אם כן, יש משהו אפילו קצת יותר עמוק בעמק המלך, כמו הרבה דברים יותר עמוקים שיש בו. מה החידוש שם? שלפי שיטת עמק המלך אפילו במדרגות אלו – גלגלתא ומוחא סתימאה, שהן העונג שבתוך הרצון – יש אמונה בתוך תענוג בתוך רצון.

לפי עמק המלך יוצא שיש אמונה למעלה. היא מתחילה רק מנקודה מאוד קטנה למעלה מהגולגלת שנקראת קרקפתא. בקרקפת יש רק שכבה מאוד דקה בה האין יותר גבוה מאריך. לפי עמק המלך אותה שכבה דקה היא האמונה שבתוך העונג, ואחר כך מתחיל אריך בחיצוניות, בתור גוף, שהאין נמצא בתוכו, ורדל"א נמצא בתוך שניהם. לפי עמק המלך רדל"א הוא פרצוף שלם, לא רק התחלה של עתיק, אלא דבר שלם בפני עצמו, והחידוש הוא שבכל המדרגות של תענוג, שהוא אין, תהיה גם אמונה בתוכן.

שוב, בקרקפתא תהיה רק אמונה בתענוג. למעלה מהקרקפתא תהיה מדרגה שהיא רק אמונה. אחר כך מדרגה מאוד דקה של אמונה בתוך תענוג. אחר כך כל פרצוף הרצון של אריך אנפין,  שהוא אמונה בתוך תענוג בתוך רצון. כך יוצא לפי עמק המלך.

אם כן, המושגים הם אמונה, תענוג, רצון. אצלו מושגים אלו הם כנגד ג' רישין, לפי השיטה הזאת – רישא דלא אתידע, רישא דאין ורישא דאריך. המושגים של רבי חיים ויטאל הם רדל"א גלגלתא ומוחא סתימאה.

שאלה: "מבשרי אחזה אלו-ה"[עב]. איך באמת מתישב במציאות התיאור של ג' הרישין?

תשובה: במציאות הגולגולת למעלה מהמח, אבל רדל"א הוא משהו אחר, "רישא דלא אתידע" הוא ראש לא ידוע. כתוב בפסוק "כי תשא את ראש בני ישראל"[עג], ומוסבר[עד] שכאשר נושאים את אותיות המלה ראש, כל אות לאות שלפניה, יוצא אותיות שבת אותיות. מספרים[עה] על הבאר מים חיים שהיה גבוה בשבת בראש אחד יותר מאשר בימות החול. אז יש ראש נעלם. רדל"א כאן אינו הגולגולת, הוא ראש נעלם לגמרי. אחר כך יש גלגלתא ומוחא סתימאה, אבל רדל"א נעלם מהם. שניהם כתר ואפילו שהם בגדר נעלם יש ראש עוד יותר נעלם למעלה משניהם. מה שמתגלה אצלנו בתודעה הוא רק ממדרגות אבא ואמא, שהן חכמה ובינה.

אובנתא דלבא – בינה דרדל"א

נחזור ונקרא מהדף:

שורש כל תיקון הוא אמונה, זוהי אמונת ישראל שהיא שורש התיקון. התיקון בכלל הוא עם ישראל, ובפרט אמרנו שהוא כנגד לוי.

כמו שהסברנו על פי פשט כתבי האריז"ל יש ברדל"א שלש ספירות, שהן ג"ר דעתיק – כתר, חכמה ובינה שבו. למדרגה השלישית והאחרונה, שהיא בינה שבו, יש שם מיוחד המובא מהגמרא: "אובנתא דלבא". זו הנקודה הכי פנימית של חכמת הלב. ביחס אליה יש מאמר חז"ל במסכת עבודה זרה[עו], בנוגע להלכות שבת, שם מובאת שאלה, האם מקרה של חולי בעינים הוא בגדר פיקוח נפש לחלל עליו שבת? פוסקים שכן, שעינים הן בגדר חולה שיש בו סכנה. למה? אומרים חז"ל ש"שורינא דעינא באובנתא דלבא תליא", שאור העיניים וראית העינים תלויה בהבנת הלב[עז]. זאת אומרת יש קשר, אם יש חולי בעין הוא מגיע עד הלב, וכיוון שהלב הוא בודאי פיקוח נפש אז גם העינים הם פיקוח נפש. זהו מאמר חז"ל וכך היא ההלכה[עח].

המושג "אובנתא דלבא" בחסידות[עט] הוא הנקודה הכי עמוקה של הבנת הלב. לב הוא תמיד בינה[פ], ולבינה הכי עמוקה, שהיא הבינה של עתיק, הבינה של רדל"א, קוראים "אובנתא דלבא", שכביכול הלב מבין את האמונה שלו. בלשון החסידות[פא] נקראת בינה זו 'עונג הפשוט' או 'עונג הנעלם הבא במורגש'. אמנם דבר נעלם לא מרגישים כלל, אבל יש איזו מן נקודה בלב שמרגישה את העונג הנעלם הפשוט, שהיא האמונה שלה. כמו שאני מרגיש שאני מאמין בה'. לומר 'אני מאמין' זו ההרגשה הכי פנימית שיכולה להיות, בגלל שאת האמונה אפילו לא צריך להרגיש. למשל, בטול בנפש הוא חכמה וכתוב שבבטול אמתי אני לא יודע שאני בטל. כך הוא בחכמה, כאן זה עוד יותר עמוק – זו אמונה. איך אפשר לומר 'אני מאמין'? אמונה היא דבר כל כך עצמי שלכאורה לא מרגישים אותו כלל. בכל זאת יש נקודת הרגשת האמונה. זו המדרגה האחרונה של האמונה, שזו בינה של עתיק, בינה של רדל"א, שבחסידות משתמשים עבורה בלשון הגמרא "אובנתא דלבא", נקודת הבנת הלב.

הבנת הלב קשורה עם מאור העין, וענין זה נוגע וקשור לְמה שדורשים בחסידות[פב] בקשר ליום יט כסלו שהיה אתמול – שורינא אותיות שניאור ו"אובנתא דלבא" מסביר הבעל שם טוב שהיא הרגשת האמונה והגילוי שלה. רואים ממאמר חז"ל זה כיצד קשור אדמו"ר הזקן עם הבעל שם טוב בסוד "שורינא דעינא באובנתא דלבא תליא". "אובנתא" אצלנו היא מדרגה י', האמונה שברדל"א, שזו הרגשת העונג הנעלם של אמונת ישראל. זו מדרגת הבעל שם טוב, הגילוי שלו, ואילו לראות ולהמחיש זאת עוד יותר היא בחינת שורינא-שניאור של אדמו"ר הזקן.

רועה אבן ישראל

לקשר לבעל שם טוב יש עוד רמז: כאמור, "אובנתא דלבא" פירושו הבנת הלב – אובנתא מלשון הבנה – אבל גם מלשון אבן. בברכת יוסף כתוב פסוק "משם רֹעה אבן ישראל"[פג]. הוא נאמר על יוסף דווקא, שהוא "פרנס אבוהון ובנין", זה התרגום. אבן אותיות אב ובן יחד[פד]. יוסף פרנס גם את האב וגם את הבנים. בספר יצירה אבן היא אות. אותיות הן תמיד אבנים. כתוב ש"שתי אבנים בנות שני בתים, שלש אבנים בונות ששה בתים"[פה], וכך הלאה – כל אות בפני עצמה היא אבן וכל מלה-תבה היא בית.

לעניננו, האבן היסודית של כל האבנים היא האות י'. כתוב שהאות י' סתם נקראת "אבן ישראל", שהיא כמו אמונת ישראל. זוהי האבן של תוקף האמונה. "משם רועה אבן ישראל" הכוונה שהוא רועה את "אבן ישראל", כמו שכתוב על משה רבינו "רעה אמונה". כלומר, לרעות את אבן ישראל פרושו כמו לרעות את האמונה. מה הכוונה? לפרנס את האמונה. כתוב בפסוק "שכֹן ארץ ורעה אמונה"[פו] והכוונה היא לפרנס את האמונה על ידי דעת. משה רבינו נקרא "רעיא מהימנא"[פז]. מה זה? על פי פשט הכוונה היא שהוא רועה נאמן, אבל מסבירים שהכוונה היא שהוא רועה ומפרנס את האמונה. אותו דבר כתוב גם על יוסף "משם רועה אבן ישראל", שהוא מפרנס את "אבן ישראל", שזו האמונה, וממשיך בה דעת. אם כן, המדרגה של "אובנתא דלבא" היא "אבן ישראל" והיא מדרגת האות י'.

לכן גם מובן מזה למה שם הוי' מתחיל עם האות י' ולא עם האות א'. תמיד שואלים בקבלה למה השם המיוחד מתחיל עם י'? כמו שהסברנו, מדרגה י' היא כמו מדרגה א', רק שהיא כבר בעולם התיקון. בעולם התיקון י' היא כמו א' ממש. יש באמת שם ה' שמתחיל עם האות א', שם אהוה, שנקרא שם הטוב – אהוה עולה טוב. הוא מופיע לראשונה בתחלת מעשה בראשית בראשי תבות הפסוק "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", ומיד אחר כך כתוב "והארץ היתה תהו ובהו"[פח], שאחרי שם זה מתגלה תוהו ובהו. אבל השם הזהה לו בסוד התיקון הוא שם הוי', י' של מדרגת רדל"א במקום א' של מדרגת יחיד. י' כאן היא כמו "אבן ישראל" – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[פט] –  ולכן דוקא היא נקודת האמונה שבלב כל ישראל, נקודת הרגשת האמונה. הביטוי של רבי הלל מאדמו"ר האמצעי הוא תמיד "עונג הנעלם הבא במורגש"^צד. כלומר, "אובנתא דלבא" הוא עונג הנעלם הבא במורגש, כך הוא קורא לזה, והוא שורש התיקון שיש בו כבר זיווג "פנים בפנים" של מ"ה וב"ן, מה שקודם לא היה.

ג. גלגלתא ומוחא סתימאה (אותיות כ' ל')

גלגלתא – התלבשות "חפץ חסד" ב"כתרא עילאה"

האות כ' היא גלגלתא שבזוהר תמיד נקראת "כתרא עילאה"[צ]. כתר עליון הוא כתר של אריך, כתר שבכתר. למה הוא נקרא כתרא עילאה? סתם כתר הוא אריך, שענינו רצון, ואילו הכתר העליון שנקרא כתרא עילאה הוא כתר של הכתר, הכתר של אריך, וזו גלגלתא. זה לא רדל"א, זו רק גלגלתא, הכתר של אריך, הכתר של הרצון. זהו מקור הרצון שהזכרנו קודם.

אריך הוא התפשטות אין סוף, "ארֻכה מארץ מדה"[צא], וארץ לשון רצון[צב]. גם על פי פשט, אריך הוא מלשון "ארך אפים"[צג], מי שכבר מסתכל על התחתונים. כתוב[צד] שאריך הוא ראש עולם התחתון. עתיק יומין עדיין שייך לעולם העליון, אין לו שייכות עדיין לעולם התחתון, אבל אריך, שהוא רצון, כבר מסתכל במאור פנים על העולם התחתון. כיוון שהוא עדיין אור אין סוף הוא "ארך אפים" באופן של בלי גבול, אבל הוא ביחס לתחתונים.

שוב, עתיק הוא לפני אריך. עתיק מלשון נעתק[צה], זה החידוש כאן. היה יכול להיות כמו ששאלת, אבל כאן אנחנו מסבירים שכתרא עילאה הוא הכתר של אריך. אריך הוא כתר בכלל, והכתר שלו, שהוא גלגלתא שבתוכו חסד של עתיק, נקרא כתרא עילאה, ויש עוד יותר גבוה ממנו, שהוא רדל"א.

כאמור, עתיק מלשון נעתק ונבדל. זה נקרא תחתון שבעליון. החלוקה של הכתר לשנים היא בגלל שהכתר הוא ממוצע בין שני עולמות, וכל ממוצע צריך להיות כלול משני הדברים הוא ממצע – חלק אחד קשור למעלה וחלק שני למטה[צו]. סתם כך המושגים עתיק ואריך נקראים 'תחתון שבעליון' (עתיק) ו'עליון שבתחתון'  (אריך). כך הוא סתם, כאשר מחלקים את הכתר לשתי מדרגות, כמו בכל ממוצע, שיש תחתון שבעליון ועליון שבתחתון. מדרגה כ', גלגלתא, היא 'העליון שבעליון שבתחתון'. 'עליון שבתחתון' הוא אריך, וגלגלתא היא העליון שלו, ולכן היא נקראת כתרא עילאה. זאת אומרת, הוא הדבר הכי עליון ב'עליון שבתחתון'. אריך בכללות הוא ה'עליון שבתחתון', וכאן הוא העליון של העליון הזה.

נמשיך בהסבר שבדף: "ובו חסד דעתיק". חסד דעתיק נקרא "חפץ חסד הוא"[צז] ו"מקור הרצון להאציל" הוא כתר של אריך. "חפץ חסד" הוא החפץ והעונג שיש בחסד, חסד דעתיק, ובהתלבשות זו "חפץ חסד" הוא הנשמה ביחס למקור הרצון להאציל שבגלגלתא. "חפץ חסד" מקביל בדיוק למדרגה ב' שהיתה לפני הצמצום, הרצון להטיב. מה שגלוי כאן במדרגה כ' הוא שבתוך הרצון להטיב יש גם כן מחשבת "אנא אמלוך" וזה מסביר למה האות כ' היא כנגד יהודה. כמו שהאות י' היא כנגד לוי כך האות כ' היא כנגד יהודה. יהודה הוא מלך חסיד, מלך על פי חסד, כמו בפסוק "חסדי דוד הנאמנים". דוקא כתרא עילאה הוא בבחינת כתר מלכות של חסד.

שאלה: האם חסד דעתיק הוא התחתון שבעליון?

תשובה: בתוך התחתון שבעליון, שזהו עתיק בכלל, יש ג"ר שלו, שהן גלויות ואינן מתלבשות, ויש ז"ת שלו שכן מתלבשות בתוך אריך. חסד דעתיק הוא העליון ביניהן. הוא הראשון מבין ז"ת של עתיק, והוא נמצא בתוך כתר של אריך. מה זה חסד דעתיק? כמו הביטוי כאן "חפץ חסד" במקור הרצון. מה הכוונה "במקור הרצון"? כמו הנשמה של מקור הרצון להאציל.

מוחא סתימאה – "מגדל הפורח באויר"

נעבור לאות ל' ובכך נגמור את מדרגות הכתר:

ל' היא מוחא סתימאה, וכמו שהסברנו קודם זוהי תוכנית, אבל כאן היא לגבי עולם האצילות. כמו שמדרגה ג', קדמון, היתה תוכנית ביחס לכל העולמות כך מדרגה ל' היא תוכנית ביחס לעולם האצילות. זה נקרא מוחא סתימאה.

לאות ל' יש בגמרא שם מפורש – "מגדל הפורח באויר". כך הוא המושג בגמרא במסכת סנהדרין[צח]. כתוב שיש "שלש מאות הלכות פסוקות במגדל הפורח באויר", ורש"י מסביר על פי פשט אחד שיש שלש מאות הלכות איך לכתוב את האות ל'. גם בכתבי האריז"ל כתוב[צט] הרבה מאוד על האות ל' הנקראת "מגדל הפורח באויר". בקבלה "מגדל הפורח באויר" נקרא מוחא סתימאה.

כדי להבין מהו אותו אויר צריך להסביר עוד דבר: כתוב בעץ חיים[ק] שכמו שבכללות יש ג' רישין – רדל"א, גלגלתא ומוחא סתימאה – כך גם בתוך אריך עצמו יש ג' רישין. בין גלגלתא לבין מוחא סתימאה יש אויר באמצע, כמו שמופיע בפירוש בהלכות טריפות[קא]. דרך אגב, הדבר הכי חשוב ללמוד בנגלה כדי להבין את כתבי האריז"ל הוא הלכות טריפות, בהן מוסברות כל המדרגות – גלגלתא, אוירא, מוחא סתימאה, פומא. כל המדרגות שישנן בכתבי האריז"ל, שכולן על פי הגוף, שייכות להלכות טריפות. כדי להבין את כל מושגי הגוף זה הדבר הכי חשוב במיוחד ביחס לכתר.

שם מוסבר בפירוש שיש גולגולת, למטה ממנה יש אויר, ואז יש קרום. בהלכות טרפות כתוב אפילו יותר מסובך מכתבי האריז"ל. בכתבי האריז"ל מובא רק קרום אחד, ואילו בהלכות טרפות יש כמה קרומים –קרום עליון וקרום תחתון, שבחסידות מוסברים שניהם, יש עוד כמה קרומים, ואחר כך המח. בכתבי האריז"ל כתוב בפשטות שיש באריך – זה פרצוף אריך, לא שייך לשאר האצילות – גולגולת, יש אויר מתחת לגולגולת, והוא נקרא "מוחא עילאה סתימאה", שהוא כמו מח עוד יותר עליון וסתום ששייך לגולגולת. למטה ממנו יש קרום, כמו הרקיע שמבדיל, זה נקרא סוד הרקיע, והוא מבדיל בין האוירא לבין מוחא סתימאה, ומוחא סתימאה נמצא למטה מקרום זה. אבל בדרך כלל יש גלגלתא, אוירא ומוחא סתימאה.

האריז"ל כותב ששלשתם, רק אלו שבתוך אריך, נקראים ג' רישין של אריך בפני עצמם. כמו שקודם דברנו על ג' רישין של הכתר שכללו את עתיק ואריך יחד, כך גם רק בתוך אריך יש מושג של ג' רישין, הכולל את גלגלתא, אוירא ומוחא סתימאה.

לגבי ג' הרישין בכללות, גלגלתא ומוחא סתימאה הם שני התחתונים, ולמעלה משניהם יש רדל"א, אבל לגבי ג' הרישין שבאריך גלגלתא היא העליון, מוחא סתימאה הוא התחתון, ובאמצע יש עוד ראש שנקרא אוירא. מקור חכמה סתימאה הוא החכמה העוד יותר נעלמת של אוירא, כדי לקבל ממנו מה שנקרא השראה, כמו שאדם חכם צריך השראה בשביל לחשוב. עוד פעם, כמו שאדריכל שמתכנן תוכנית צריך לקבל השראה כביכול, במשל מוגשם, כך מוחא סתימאה מקבל את ההשראה שלו לתוכנית מאוירא. מביאים זאת להלכה בהלכות סוכה[קב], כתוב שאם אדם לומד תורה בתוך הסוכה והוא מרגיש שצר לו, יש הלכה שמותר לצאת החוצה לשאוף אוויר, משום שבאוויר מקבלים יותר השראה ללמוד תורה. כך מובא בהלכה לגבי ישיבת סוכה. יש מצוה לשבת בסוכה וגם ללמוד או להתפלל – הכל בתוך הסוכה, אבל כתוב בפירוש שאם אדם...

[עד כאן. נקטע]