גדול שמושה

אהבת שלום - פרשת וארא[*]

וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה[א].

יש לפרש על דרך זה, דהנה כתיב בפרשת פנחס _{(במדבר כז, טז)} יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה גו', ואחר כך נאמר _{(שם יח)} קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו. ופירש רש"י _{(ד"ה יפקוד)}, כדאי הוא יהושע ליטול שכר שימושו, שלא מש מתוך האהל. וזהו שאמר שלמה _{(משלי כז, יח)} נוצר תאנה יאכל פריה, עד כאן לשונו.

יש לפרש הכוונה, על דרך שפירש הרב המגיד זלה"ה מאמר חכמינו ז"ל _{(ברכות ז, ב)} גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה, פירוש כי שימוש הוא מלשון תשמיש, והיינו כי השימוש צריך להיות ברצון שלם כל כך עד שיהא נדמה לבחינת תשמיש ברצון שלם, אבל השימוש בעל כרחו לאו כלום הוא.

והנה שימושו של יהושע היה כל כך ברצון שלם עד שהגיע לבחינה הנ"ל. וזהו שאמר לו הקב"ה [למשה] קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו, פירוש רצון, שהיה שימושו ברצון שלם. וזהו שפירש רש"י, כדאי הוא יהושע ליטול שכר שימושו, כי היה שימושו ברצון שלם, עד שהגיע לבחינה הנ"ל. וזהו שאמר שלמה נוצר תאנה גו', כי נוצר הם אותיות רצון.

וזהו ולא שמעו אל משה מקוצר רוח, פירוש שרצונם היה קצר לשמוע דבריו, מצד שהיו בגלות מצרים ובקטנות הדעת, ומצד שהיו בקוצר הדעת היו בקוצר הרצון, כי רצון בגימטריא משה עם הכולל, שהוא בחינת דעת _{(זח"ב רכא, א)}. וזהו שהתפלל משה, אלהי הרוחות, היינו הרצונות, שיודע לבחור איש כזה שיוכל להכניס רצון שלם בין איש לחבירו. וגם שיוכל להכניס רצון שלם לשמוע דברי מוכיחם, שלא יאמרו טול קורה מבין עיניך _{(ע"פ ערכין טז, ב)}. וזהו שלא תהיה רוחם קצרה כמו שהיו אצלי בגלות מצרים וכנ"ל וד"ל.

שימוש ברצון שלם

עיקר החידוש הוא התורה העמוקה של הרב המגיד (דרך הצנור המיוחד של האהבת שלום, ואינה ידועה לנו ממקור אחר), על מאמר חז"ל "גדולה שמושה של תורה יותר מלמודה, שנאמר 'פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו', למד לא נאמר אלא יצק. מלמד שגדולה שמושה יותר מלמודה" – שמושה  מלשון תשמיש[ב], יחוד וזיווג[ג]. לכן השימוש של התלמיד לרבו צריך להיות "ברצון שלם", ואם לאו אינו כלום! תורה זו מזכירה את התורה היסודית של הבעל שם טוב, שעבודת ה' צריכה להיות "באבר חי", מתוך שמחה ותענוג[ד] – וכן הדבר גם ביחסי הרב והתלמיד. הבעל שם טוב, רבו של הרב המגיד, מדבר בעיקר מצד הרב-המשפיע (השפעה באבר חי), ותלמידו מדבר מצד התלמיד-המקבל.

לפי זה מפרש האהבת שלום: יהושע הוא "איש אשר רוח בו", היינו שיש בו רצון שלם, דבקות של התלמיד ברבו. לכן יהושע יכול להכניס רצון שלם בין אדם לחברו – כמו שהתבאר בפרשת שמות על משה הרועה הנאמן שפועל התחברות בישראל והתחברות ישראל לה' – וגם רצון שלם לשמוע את דברי המוכיח, שלא כישראל במצרים שהיה להם "קוצר רוח", ללא רצון שלם לשמוע את דברי משה, משה עם הכולל = רצון. והנה רצון שלם = משיח משיח, הרב והתלמיד הם בחינת תרין משיחין, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד – כמו האר"י הקדוש ותלמידו הגדול רבי חיים ויטל – וכאשר זוכים אזי הם נעשים משיח ממש.

לענין התוכחה: מי שאינו אוהב תוכחה, אומר למוכיח "טול קורה מבין עיניך" (ומסביר לו את תורת הבעש"ט שהרואה חסרון באחרים זהו חסרון בו...), אבל המשמש לרבו בחשק וברצון הוא גם "אוהב את התוכחות" (מתוך המדות שהתורה נקנית בהן). הקשר בין המוכיח למקבל התוכחה הוא כיחוד תלמיד ורב, התוכחה היא יחוד ("את אשר יאהב יוכיח", תוכחה = תוך אהבה). מצינו מגדולי ישראל שמינו לעצמם 'מוכיח' (כמסופר על הגר"א שביקש מהמגיד מדובנה להוכיחו) – הדבר יכול להעשות מתוך 'אתכפיא' אך כאן למדנו שגם זה צריך להיות ברצון שלם.

לגבי הקשר בין רוח לרצון, יש לדייק: גם נפש פירושה רצון ("אם יש את נפשכם"), אך בחלוקה לנפש-רוח אזי בנפש יש את הרצון הטבעי, המוטבע, ועיקר הרצון הוא בדרגת הרוח, מדות הלב. ועוד מצינו רוח בהקשר לתשמיש, בדברי רחב "ולא קמה עוד רוח באיש"[ה], והנה רחב עצמה נִשאה ליהושע[ו] "איש אשר רוח בו" (רוח בו נוטריקון רחב)!

יחוד התלמיד והרב

יחוד התלמיד והרב הוא כיחוד איש ואשה, משפיע ומקבל. ר' אייזיק מהאמיל אף אמר בחריפות, שאילו שלמה המלך היה חסיד הוא היה כותב את שיר השירים על רב ותלמיד (אכן, היום יש להדגיש את מעלת יחוד איש ואשה כפשוטו, "שכינה ביניהם").

יש "יחוד נשיקין", יחוד רוחני שאינו מוליד בגשמיות, ויש זיווג גשמי ממש שבו עיקר החשק והחיות, ברצון שלם. וכן ביחסי רב ותלמיד: יחוד נשיקין הוא לימוד תורה (היוצאת מפה הרב, "ישקני מנשיקות פיהו"), אבל "גדולה שימושה יותר מלימודה", השימוש בפועל (כמו סידור הספסלים של יהושע בן נון ויציקת המים של אלישע הנביא) הוא זיווג גופני, ודווקא ממנו יש תולדות. ואמנם למעלה גם זיווג נשיקין מוליד נשמות (כמו שאמרו צדיקים על הרה"ק ר' מיכל מזלוטשוב שנשמתו באה מיחוד נשיקין, ובידו המפתח להיכל הנגינה),אבל העיקר הוא היחוד הגופני.

היום, עיקר השימוש של התלמיד-החסיד לרבו-הרבי הוא בעבודת השליחות (להיות "שלוחו של אדם כמותו ממש"), להיות 'שליח' של הרבי (כמו שהדגיש ביותר הרבי מליובאוויטש), וכולנו שליחים! יש מקרים שהרבי אומר לחסיד בפירוש להיכן ללכת להיות שליח, אבל היום ככלל הדבר תלוי לגמרי ברצון החסיד, כדברי האהבת שלום שהשימוש צריך להיות ברצון שלם של התלמיד. כל אחד צריך לרצות להיות שליח, ולמצוא את השליחות שלו לפי ענינו, לפי כשרונותיו ולפי המקום המתאים לו להפיץ תורה – אם כראש ישיבה או מלמד ואם להיות רופא גדול...

סדר של רב ותלמיד

הרב והתלמיד בתורה הם משה ויהושע, "פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה". משה הוא השֶמֶש (גם מלשון "גדול שמושה" ולשון תשמיש כנ"ל), בחינת האיש-דכורא, משפיע (וכן היסוד נקרא שַמָש). יהושע הוא הלבנה, בחינת הנוקבא, המקבל. אכן, מרוב התעוררותו של התלמיד ברצון שלם, הוא נכלל ברב, הלבנה נכללת בשמש, "נצר תאנה יאכל פריה"[ז]. כך התלמיד מתהפך לבסוף מנוקבא לדכורא והופך להיות רב, כיהושע שהפך להיות הרב-המנהיג של ישראל (ובפרט נעשה משפיע לרחב כנ"ל).

הזוג העיקרי הבא של רב ותלמיד, בספרי הנביאים, הוא אליהו ואלישע (עליהם נרחיב בהמשך). ובחז"ל, הזוג העיקרי הוא רבי יוחנן וריש לקיש[ח].

בדורות החסידות, יש 'סדר' מיוחד של שלשה דורות: הבעל שם טוב, הרב המגיד, אדמו"ר הזקן (כנגד אברהם יצחק ויעקב כנודע), כאשר הרב המגיד הופך מתלמיד-משמש לרב-משפיע. והנה הבעל שם טוב עצמו הוא תלמיד של אחיה השילוני, שהוא הוא רבו של אליהו הנביא (ומקובל שאליהו הנביא היה עומד לפני הבעש"ט "כעבדא קמיה מאריה" והולך בשליחותו). ורמז: אליהו אלישע במילוי (אלף למד יוד הא וו אלף למד יוד שין עין) = 918 = ב פעמים בעל שם טוב[ט], הוא הממוצע ביניהם!

התורה על חיות ותענוג בהשפעה עוברת מדור לדור: הבעש"ט מדבר על עשיית מצוות "באבר חי", הרב המגיד מדבר ל התקשרות התלמיד ברצון שלם, ואדמו"ר הזקן מדבר על פנימיות מדת היסוד, "שמקשר האב שכלו בשכל בנו... וכל מה שהחשק והתענוג גדול כך ההשפעה והלימוד גדול... וכמו על דרך משל בגשמיות ממש"[י].

חידוש נוסף בדברי אדמו"ר הזקן הוא דרגת המשפיע, רבי אחד והרבה משפיעים (כמבואר היטב בהקדמת ספר התניא). מסופר שהיו לאדה"ז ח"י אלף חסידים, ולצמח צדק כבר היו מאות אלפים (רוב מנין ובנין של היהדות ברוסיה בעת ההיא), ולכן צריך משפיע שאתו ניתן להיות בקשר תמידי. אז מתקיים "גדול שימושה" בקשר של החסיד עם המשפיע (בתקוה שיש לנו משפיעים ראויים).

אליהו ואלישע

המקור ל"גדול שימושה" הוא מאליהו ואלישע "פה אלישע[יא] בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו" (ופירש רש"י "אשר יצק מים על ידי אליהו – בהר הכרמל וביציקתו נעשו אצבעותיו כמעיינות מים עד שנתמלאה התעלה"[יב]). אליהו ואלישע הם בדוגמת משה ויהושע, כמו שניכר בשמות יהושע-אלישע, ומשניהם יוצא שעשע (שאר האותיות יהו אלי הם שני שמות שבכל אחד יש כוונה של ששה צירופים, יח אותיות, סוד כוונת חי ברכות השחר וברכות העמידה. סוד "אלי" יתבאר לקמן בתורה הבאה באהבת שלום).

היחוד בין אליהו ואלישע מתגבר והולך עד להסתלקות אליהו, ונתבונן מעט בפרשה זו (אותה לומדים בהשגחה פרטית בסדר הלימוד היומי). אלישע דבק באליהו ברצון שלם, אע"פ שאליהו מנסה לדחות אותו: בגלגל אומר אליהו "שב נא פה"[יג] ואלישע נשבע שלא יעזבו. משם הם הולכים לבית אל, שוב אליהו אומר "שב נא פה", ושוב אלישע נשבע שלא יעזוב. משם הולכים ליריחו, שוב אליהו אומר "שב נא פה" ושוב אלישע נשבע. אז הם הולכים לירדן, אליהו בוקע את הירדן "ויעברו שניהם בחרבה". אליהו אומר לאלישע "שאל מה אעשה לך בטרם אלקח מעמך", ואלישע מבקש "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי". אליהו אומר "הקשית לשאול. אם תראה אותי לקח מאתך יהי לך כן ואם אין לא יהיה". אז מופיע רכב אש וסוסי אש ואליהו עולה בסערה השמים בעוד אלישע מצעק "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו"[יד].

אליהו עבר את הירדן לעבר הירדן מזרחה, לכיוון מקום קבורת משה בהר נבו ("שם חלקת מחקק ספון")[טו]. וכעת אלישע בוקע את הירדן וחוזר מערבה ליריחו, כמו יהושע בכניסתו לארץ. המסע של אלישע ממשיך אחר כך "ויעל משם בית אל", המשך הכיוון ההפוך של מסע ההסתלקות. אחר כך "וילך משם אל הר הכרמל", גם שם היה אליהו, "ומשם שב שומרון", מקום הפעילות העיקרי של אליהו.

מסע ההסתלקות של אליהו הוא בכיוון של ירידה (משומרון ובית אל ליריחו ומשם לירדן), ויש בזה גם "ירידת הדורות": בני הנביאים בבית אל וביריחו אמרו לאלישע "הידעת כי היום ה' לוקח את אדוניך", ומפרש רש"י "את אדוניך, ולא אדונינו מלמד שהיו שקולים כאליהו", אבל לאחר שאליהו עלה השמימה הציעו בני הנביאים לאלישע לחפשו "פן נשאו רוח ה'", ומפרש רש"י "אפשר אמש אמרו לו הידעת כי היום ה' לוקח את אדוניך ועכשיו נעלם מהם היכן הוא? מלמד מיום שנגנז אליהו הלכה ונסתלקה רוח הקודש מן הנביאים ושוב לא היתה רוח הקודש מרובה בישראל".

לעומת זאת, אלישע עצמו קיבל "פי שנים" מרבו, ויש לומר שדבר זה גופא פעל את הירידה אצל שאר הנביאים! לכן שאלת אלישע היא דבר קשה, "הקשית לשאול", כיון שבכך תתמעט רוח הקדש אצל אחרים. זו אכן התלבטות קשה: האם עדיף יחידי-סגולה גדולים וירידת הדור ככלל, או הרבה "בני נביאים"... ההכרעה לטובת אלישע מזכירה את הנטייה בחסידות להעדיף התמקדות והתקשרות לצדיק הגדול 'על חשבון' הערכה של ריבוי דמויות 'בינוניות' (כמו ההדגשה בחב"ד שהכל מתרכז ב"ראש בני ישראל", ובברסלב על "צדיק האמת" והשאר חשודים להיות "מפורסמים של שקר"...). מכל מקום צריכים להיות "אוהב צדיקים", ולראות את העושר והגיוון של הצדיקים בדורותינו (כפי שאנו משתדלים לעשות).

שם אתה

על בקשת "פי שנים" אומר אליהו לאלישע "הקשית לשאול" ומפרש רש"י "אי אפשר לתת לך יותר ממה שיש לי בידי", ואולי גם אתה אינך ראוי לכך, ובכל זאת "אם תראה אותי לוקח מאתך – אז אוכל לעשות לך יותר ויותר", כיון שבשעת ההסתלקות גדלה רוחו של אליהו עצמו[טז]. בעליית אליהו הוא מגיע לשער החמשים, כמו משה רבינו בהסלקותו בהר נבו (נו"ן בו).

על שאלת אלישע מאת אליהו העולה לשמים ("שאל מה אעשה לך... הקשית לשאול") יש לדרוש "אם אסק שמים [אליהו העולה לשמים] שם אתה ואציע שאול [הצעת השאלה של אלישע] הנך"[יז]. שָם היא התחלת שמים, וכן שם בצורת 'חן' היא שמש ("פני משה כפני חמה" ואליהו הוא כמשה). "אסק" לשון הסתלקות, כמו "אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא", בדרך עליה. "אסק" גם לשון מסקנה – מסקנת העליה היא "שם אתה". אסק = איני יודע, זוהי ההשגה של שער הנו"ן אליו זכה אליהו בעלייתו, וכך יכל להעניק לאלישע את שאלתו[יח].

פה קדוש

הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה _{(ו, יב)}. יש לפרש על דרך זה, דהנה ידוע שתיבת אלי רומזת לשלוש ראשונות, היינו א' הוא כתר עליון, ל' היא בינה מגדלא דפרח באוירא, י' היא חכמה _{(עי' תקו"ז פט, א)}. והנה קודם מתן תורה עדיין לא נזדככו ישראל ולא זכו עדיין להשלוש ראשונות הנרמזים בתיבת אלי, ולא היו עדיין בקומה שלימה, ועל כן היו אז כל החושים סתומים, ולא זכו לפה קדוש, והיה להם פה רע. וזהו שאמר משה רבנו ע"ה הן בני ישראל לא שמעו אלי דייקא, ואיך ישמעני פרעה אותיות פה רע.

אבל אחר קבלת התורה כתיב _{(שמות כד, יב)} עלה אלי ההרה דייקא, כי בשעת מתן תורה זכו ישראל לשלוש ראשונות הנרמזים בתיבת אלי, כי בשעת מתן תורה כתיב _{(שם יט, ו)} ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, ובתיבת גוי נרמזים ג' ראשונות וכל הקומה שלימה, וכמבואר אצלנו במקום אחר _{(פ' יתרו ד"ה ואתם, פ' הברכה ד"ה תורה)}, ואזי זכו להיות כל החושים פתוחים, וזכו לפה קדוש.

האהבת שלום דורש "אלַי" כמו "אלִי" הרומז לספירות כח"ב: א – כתר, אלף-פלא; ל – בינה, "מגדל הפורח באויר"; י – חכמה[יט]. סוד לי בפני עצמו הוא יחוד הרב והתלמיד[כ]: י הוא הרב, החכמה, ו-ל הוא התלמיד (למ"ד לשון לימוד) העולה כלפי מעלה, "מגדל הפורח באויר", "כל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם".

יש שתי דרכים מהן "שלש ראשונות": כתר-חכמה-בינה או חכמה-בינה-דעת, כיון שאם מונים את הכתר לא מונים את הדעת ולהפך, בהיות הדעת פנימית. הכתר הוא על-מודע, השראה מקיפה נעלמת, והדעת היא מודעות פנימית – ובמיוחד מודעות לכתר, גילוי הכתר! הכתר הוא רצון והדעת היא מודעות לרצון.

הספירות חכמה-בינה-דעת מתאימות לאותיות יהו (משם הוי'): י חכמה, ה בינה, ו מדות. והנה סדר הופעת הג"ר מוליד בהתאם את המדות: הסדר הישר, יהו (חכמה-בינה-דעת) מוליד את מדת החסד, ואילו אלי הוא סדר הפוך, דעת-בינה-חכמה (שהרי הדעת היא במקום הכתר כנ"ל) והוא מוליד את מדת היסוד, בסוד אור חוזר החוזר לקדמותו ממש (מעל המקור הישיר של האור הישר), ומצד זה יש מעלה לאלי על יהו.

אלי ו-יהו הוא סוד אלישע ויהושע, כמבואר בתורה הקודמת. אם כן, יהושע שייך לחב"ד ואלישע לכח"ב. הקשר של אלישע לכתר רמוז בכך ש-אלישע עולה תהו (וסתם תהו, לפי האר"י, הוא בכתר).  יש מעלה ליהושע על אלישע אך יש גם מעלה לאלישע על יהושע, בהיות אלישע סוד האור החוזר (דב"ח) החוזר לקדמותו ממש כנ"ל.

פתיחת החושים

לפני מתן תורה לא היו ישראל "בקומה שלמה", חסרו להם ג הראשונות הרמוזות ב-אלי, "לא שמעו אלי". כלומר, היו להם רק מדות ומלכות ללא מוחין, גוף ללא ראש. ממילא היו החושים סתומים, שהרי כל החושים המעולים של האדם הם בראש (בפנים).

הנקודה העיקרית היא שלפני מתן תורה ישראל עוד לא זכו ל"פה קדוש", אלא פה רע אותיות פרעה. בחושי הפנים, הראיה היא חכמה והשמיעה היא בינה, ואילו הפה הוא סוד הדעת, "דעת גניז בפומא". הפה הקדוש הוא הדעת דקדושה, המודעות לכתר וגילוי הכתר כנ"ל, ואילו "פה רע" הוא עיקר הגילוי של הרע הנעלם. עיקר הטוב והרע הם בפה! כל הדיבורים הרעים, כמו הוצאת דיבה וכו', הם "פה רע", וכן שנאת חנם שבגללה חרב הבית מתבטאת בדיבור ("בני אדם שאוכלין ושותין זה עם זה ודוקרין זה את זה בחרבות שבלשונם"[כא]). זו הקליפה הקשה של התקשורת הקיימת כיום.

במתן תורה זכו ישראל להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש", היינו 'קומה שלמה', כמו שמפרש האהבת שלום בפרשת יתרו: גוי היינו ג ראשונות, ו קצוות, י מלכות (המדה העשירית). אז זכו ל"חושים פתוחים" ול"פה קדוש" (לאחר ששמעו עשרת הדברות מפיו של הקב"ה, "ישקני מנשיקות פיהו").

פה קדוש בשבת קדש

ממשיך האהבת שלום:

וזו היא כוונת המדרש (דברים רבה ג, א) שמא לרעתך נתתי לך את השבת, לא נתתי לך אלא לטובתך, כיצד, אמר רבי חייא ברבי אבא, את מקדש את השבת במאכל ובמשתה ובכסות נקיה ומהנה את נפשך ואני נותן לך שכר וכו'. פירוש לא לרעתך נתתי לך את השבת, שאל יעלה על דעתך כי השבת ניתנה לך בשביל בירור הטוב מהרע, להסיר הפה רע ולזכות לפה קדוש, כי זהו עיקר זמנו בימי החול, בחינת עץ הדעת טוב ורע. אבל שבת קודש היא בחינת אילנא דחיי ואין בה בירורין, רק שהיא כולה טוב. ולא ניתנה לך מתנת השבת אלא לאכול ולשתות ולקבל שכר, בחינת עשה טוב וד"ל.

יש הוה-אמינא שהשבת ניתנה "לרעתך", שהרי יש בה הרבה איסורים... אך האמת היא שהשבת הינה "מתנה טובה", בה האדם מתענג בענג שבת ומקבל שכר על זה גופא (כיוצא בזה, ארץ ישראל נקראת "מתנה טובה", אך יש כאלה שאינם מכירים בערכה וחושבים שהיא "לרעתך" ח"ו).

בששת ימי המעשה יש את עבודת הבירורים, בסוד "עץ הדעת טוב ורע": לברור את הטוב מהרע, "סור מרע" מכל פה-רע, עבודת ההבדלה בין טוב לרע. אבל שבת קדש היא סוד "עץ החיים", כולה טוב ואין בה עבודת הבירורים (בורר אסור בשבת). בשבת הדיבורים הם של קדושה, תורה ותפלה, "'ודבר דבר', שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול"[כב].

והנה, מורנו הבעל שם טוב לימד ש"הרע כסא לטוב". גם פה-רע יכול להיות כסא לטוב, כאשר אומרים משהו שלכאורה הוא לשון הרע אבל בשינוי קטן ההופך אותו לשבח ומעלה! בשבת הרַע הופך להיות רֵע, "ואהבת לרעך כמוך ממש" (ובין רֵעים אהובים אפשר לדבר 'חופשי', מבלי לחשוש לפרשנות שלילית של הדיבור).

וברמז: פה = ה פעמים טוב. תכלית הפה הקדוש הוא לגלות את הטוב, את חמשת החסדים שבדעת (כל חסד הוא טוב, ושם הדעת הוא אהוה, שם הטוב). על דרך זו, עין = ה פעמים הוי', תכלית העין היא גם לגלות-לראות את חמשת החסדים שבדעת (שכל אחד מהם הוא שם הוי' כמבואר באר"י). והנה: פה רע פה קדוש = י פעמים פה (כלומר, רע קדוש = ח פעמים פה), הרע מצטרף לקדוש.