1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (71)

ד"ה "הודעני נא את דרכך" (7)

כ"א שבט ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

אחרי שמשה רבינו מבקש "הודיעני נא את דרכיך ואדעך בשם למען אמצא חן בעיניך" ה' עונה לו בפסוק הבא "פני ילכו והניחותי לך" – אני מקבל את בקשתך, לא אשלח מלאך כפי שהקפדת על הענין – ואז משה אומר "אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה". השאלה פשוטה – ה' הבטיח ש"פני ילכו", אז למה משה צריך לומר שוב "אם אין פניך הולכים"? כשלמדנו בהתחלה, והסברנו את כל הסוגיא, הסברנו לפי פירוש רש"י – שאומר שאין הכי נמי, ה' הבטיח ומשה רק עושה חיזוק לדבר. הבטחת ה' "פני ילכו" היינו שה' עצמו ילך, כבקשת משה, ומשה רק מחזק ומסגנן "אם אין פניך הולכים". עדיין נשאר קשה, וצריך להדגיש שם בשיעור שהסברנו לפי פשוטו של מקרא של רש"י. מענין שכאן הרבי יביא את שני הפסוקים – "פני ילכו..." ו"אם אין פניך הולכים..." – ומפרש לפי הרמב"ן. הרמב"ן, כדרכו, מביא את רש"י והאבן עזרא (שמענין שכאן אומרים אותו דבר), וכדרכו לא מקבל את פירושים. הוא מסביר משהו אחר, ומקדים כאן שבלי חכמת הנסתר אי אפשר להבין את הפסוקים – אחד המקומות שהוא כותב כך בפירוש.

בעצם, כל המהלך – כל הפרק הזה – הוא לפי הראש של הרמב"ן, ולא לפי רש"י והאבן עזרא. נושא הפרק כאן הוא שרש הנפש האלקית – שנבין ששרש הנפש האלקית של כל יהודי הוא בעצמות, ולכן "וראה כי עמך הגוי הזה". משה מברר אצל ה' ששרש כל יהודי הוא בעצמותך, ולכן מה שאתה מגלה לי – החן העליון – מגיע לכל יהודי. זה תורף המהלך, ולשמו צריך פרק שלם על שרש הנפש האלקית. התכלית היא לפרש את סוף הפסוק הראשון – "וראה כי עמך הגוי הזה".

אמרנו שיש הרבה חידושים של הרבי הקודם בהמשך, אבל הפרק כאן יוצא דופן – מלא ציטוטים של ספרי קבלה, שלא כדרכו של הרבי הקודם. יש כאן עומס גדולות של מקורות, וגם מקורות לא שגרתיים, כמו שערי קדושה של רבי חיים ויטאל (ולא רק עץ חיים), שיש בהם חידושים, וגם ציטוט של ספר הדרת מלך לבעל עמק המלך, הספר הכי עמוק שלו. [כל השרש של נה"א ונה"ב הוא משערי קדושה, לא?] כן, כך מביא בתניא. אבל מביא כאן עוד דברים, כמו מחצב הספירות והנשמות וכו' – דברים שאין בע"ח כלל אלא רק בשע"ק. כל המאמר טעון חידושים, והפרק הזה מלא במושגי קבלה שלא רגילים לקרוא במאמרי חסידות, מפתיע למי שמורגל בחסידות. מי שרוצה להבין טוב צריך לקרוא את כל פירוש הרמב"ן על הפסוקים האלה – פירוש ארוך.

כא) וביאור ענין החן דבקשת משה בענין הפנים [הוא מזהה כאן בין החן לפנים של ה' – משה מבקש חן בכך שפני ה' ילכו.] ופי' הרמב"ן פני ילכו [היינו אינו עצמיות ה' ממש, אלא מלאך, אבל לא סתם מלאך אלא] מלאך הברית [משה רבינו סרב לקבל מלאכים, רצה את עצמות ה', וה' נענה "פני ילכו", אך הוא מסביר שעל פי הנסתר הכוונה ל"מלאך הברית". הרבי יסביר, כפי שכתוב בהרבה מקומות, ש"מלאך הברית" אינו סתם מלאך אלא מלכות דאצילות. אחד הנושאים בפרק הוא אבי"ע הכלליים – יש עולמות אבי"ע הפרטיים, ויש גם ארבע דרגות אדם (מאדם דאצילות שלפני הצמצום, אדם דבריאה בא"ק וכו'). מלכות דאצילות בקבלה הראשונה – והרמב"ן הוא קבלת ראשונה – נקראת "מלאך הברית". לא מלאך ביצירה או שרף בבריאה, אלא אצילות ממש – דרגה של ה' ממש, אך היא בכל זאת שליח ש"שלוחו של אדם כמותו ממש". לא ה' ממש, אבל הדרגה הכי גבוהה של שליח עצמי, שליח שהכי קשור לה', שנקרא "מלאך הברית".] אשר אתם חפצים [לשון הפסוק במלאכי, "פתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים ומלאך הברית אשר אתם חפצים", יש לנו חפץ בו, רוצים את מלאך הברית. אצלנו מלאך הברית הוא אליהו הנביא, שבא לכל ברית ומבשר את הגאולה – לא סתם מלאך אלא אליהו הנביא, שהוא גם נשמה. אם ה' שולח אתנו אל מלאך הברית זה לכאורה בסדר, אבל משה לא מסתפק בכך – "אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה". לפי הרש"י והאבן עזרא אותו דבר – כך משמע בפשט הלשון – אך הרמב"ן מסביר שמשה רוצה את עצמות ומהות ה' ממש. ה' הסכים לשלוח את השרש של כל נשמה, אבל משה לא מסתפק בזה.] שבו יראו פני כו' [המיוחד ב"מלאך הברית", שהוא כמו רבי, שהוא שקוף – רואים את המשלח דרך המלאך, דרך מלכות דאצילות. אסור להפריד את המלכות דאצילות מעצם האצילות, שהוא אלקות. מכיון שבמלאך "יראו פני" קוראים לו "פני". כמו שאדמו"ר הזקן מביא בתניא, בשם הרמב"ן, שהרבה פעמים המלאך נקרא בתורה בשם ה'. מתי? כשהוא באמצע השליחות. אם הוא עובד את ה', כמו מחנה מיכאל באהבה ומחנה גבריאל ביראה, הוא לא נקרא ה'. אבל אם הוא בשליחות, ו"שלוחו של אדם כמותו", הוא עצמו נקרא בתנ"ך ה'. דומה לכאן, שמלאך הברית כל הזמן מגלה את פני ה', לכן נקרא "פני" – אותו מלאך שפני ה' מתלבשים בו ומתגלים דרכו. לכך ה' הסכים בהתחלה, אחרי בקשת משה "למען אמצא חן בעיניך".] ענה משה אם אין פניך בעצמך ובכבודך הולכים אל תעלנו מזה [לא מספיק לי מלאך הברית, לא רוצה אותו.] שתהיה עמנו [אתה עצמך] פנים בפנים [הפנים שלך ממש בתוך הפנים שלנו ממש. כמו שאמרנו, כל מה שהרבי רוצה כאן בפרק הוא להגיע ל"וראה כי עמך הגוי הזה" – לכל יהודי יש את ה', לכן מגיע לו גם החן העליון. בסוף הפרק הקודם הוא עשה חילוק בין משה לדורו של משה. דורו של משה זכה לחן העליון, שהוא מקיף, ולכן יכול להתדרדר ולהגיע ל"שקר החן", לחטא העגל. משה רבינו, כי יש לו דעת להשיג את דרכי ה', הוא חן אמת. אפשר לחשוב שהחן השני שייך רק למשה, וכך יוצא מהשוואת הגמרא לילקוט – ש"שקר החן" היינו דורו של משה לעומת "אשה יראת הוי'" שהיא משה עצמו – אך משה רבינו רוצה שלא יהיה חילוק, שאני והדור שלי נהיה אותו הדבר, מגמה משיחית לגמרי. כמו שדברנו גם בשיעור לנוער בט"ו בשבט, שהתכלית היא שכל עם ישראל יהיה שוה עם משה רבינו, כדעת רבי נחמיה שאמרו את השירה יחד ממש, כולם זוכים ל"זה אלי ואנוהו", לאספקלריא המאירה של משה רבינו, ולעיננו כולם זוכים לחן העליון. כך הרמב"ן מפרש, שיש עדיין ויכוח, ולא שהכל מוסכם כפירוש רש"י. יש כאן הדרגה – משה מבקש משהו, ה' מבטיח משהו יותר טוב מקודם, ומשה מסרב ורוצה יותר מזה.],

והענין הוא דפירוש פני ילכו [מה שהרמב"ן אמר שנקרא "מלאך הברית".] היינו מדת מלכות דאצילות שנקראת פני [מאיפה לומדים שמלכות דאצילות היא "פני"?] וכמו שכתוב [במגלת רות] וזאת לפנים בישראל [יש הרבה דרושים וביאורים של אדמו"ר הזקן על "וזאת לפנים לישראל" – גם דרושים שרבי אייזיק מביא – אבל כאן מפרש ש"וזאת לפנים בישראל" היינו], זאת היא בחינת מלכות היא בחינת לפנים שבישראל [המלכות היא הפנים שבעם ישראל. מה הכוונה? שלכל אחד יש שרש שם, וזה בעצם ההבדל בין ישראל לשאר עמי הארצות – יש לנו שרש במלכות דאצילות.

אם כבר אמרנו את המילים האלה, בכל אופן נאמר את הפירוש של רבי אייזיק בשם אדמו"ר הזקן – פירוש שחשוב לנו לגבי התפלה, הולכים להתפלל עוד מעט. הוא בא להסביר למה היום אדם יכול להגיע לשיא הרגשת הקירוב לה' לאו דווקא לפי סדר העולמות. לפי הסדר קרבנות בעשיה, פסוד"ז ביצירה, ק"ש וברכותיה בבריאה ושמו"ע באצילות – שיא התפלה, שיא הדבקות (תפלה לשון התופל כלי חרש), הוא בשמו"ע, ושם עיקר הכוונות. היום לא ככה – אדם יכול להגיע לשיא ב"אדון עולם", ואחר כך הכל ירידה. חשוב לדעת זאת, ועל כך הסביר אדמו"ר הזקן את הפסוק "וזאת לפנים בישראל". כאן הוא אומר ש"זאת" היינו המלכות, אבל אדמו"ר הזקן הסביר יותר, ש"זאת" הוא לא רק מציאות המלכות אלא כל סדר עלית המלכות מדרגה לדרגה. איך יודעים ש"זאת" אינו רק המלכות עצמה אלא סדר עלייתה? מהפסוק "מי זאת עולה מהמדבר" – ה"זאת" היא בעליה. רבי אייזיק מסביר בשם אדמו"ר הזקן – הוא תפס זאת – ש"זאת, לפנים בישראל", כך היה פעם בעם ישראל, שקודם אתה למטה ואחר כך עולה בהדרגה לאט-לאט, אבל היום כבר לא עובד ככה. היום אפשר מיד להגיע לשיא. זו רק השלמה על המילים "וזאת לפנים בישראל", אבל כאן מסביר משהו יותר פשוט. (עולים ב"אדון עולם" כי שוה אין סוף.) כן, זו כוונה שהרבי – והרבי הריי"צ – מביא בהרבה מאמרים. מביא בשם השל"ה, שמי שרוצה יום מוצלח שיכוון ש"אדון עולם" בגימטריא אין סוף (אדון = אין, עולם = סוף). זה גם הפשט, ש"אדון עולם אשר מלך בטרם כל יצור נברא" מדבר לפני הבריאה, לפני הצמצום, שאז יש אור אין סוף.], דהנה בכאו"א מישראל יש בו ניצוץ אלקי [בהיותו "חלק אלוק ממעל ממש". בכך יאריך כל הפרק, הכל כדי להגיע לכך ש"וראה כי עמך הגוי הזה" – אם לא יהיה שוה לכל העם לא צריכים את כל הגאולה, היא לא שוה. כל הגאולה היא כדי שהכל יהיה שוה למשה רבינו ולכל העם – זה יסוד היסודות עבור מי שחושב על משיח וגאולה, על הרבי, מה צריך להיות הרבי ומה העם. כעת יתחיל להסביר את הניצוץ האלקי בלשון האריז"ל. "חלק אלוק ממעל ממש" הוא ביטוי על פי לשון הפסוק באיוב, "חלק אלוק ממעל", בתוספת המלה "ממש". חשוב לדעת שאדמו"ר הזקן לא הראשון שהוסיף את המלה "ממש" – בעל ה"שפע טל" מוסיף את המלה הזו ומאריך בה בהקדמתו. במונחי האריז"ל הלשון היא שיש ניצוץ קטן בורא שמתלבש בניצוץ קטן נברא – הניצוץ הנברא הוא היחידה שבנפש, והניצוץ הבורא הוא הניצוץ האלקי ממש, ה"חלק אלוק ממעל ממש". הוא מתלבש בתוך המדרגה הכי גבוה ב"חמשה שמות נקראו לה לנשמה" – ביחידה, שהיא הכי גבוהה אבל עדיין רק שם.] מבחינת מלכות דאצילות [כעת מבינים שהכוונה למלכות של עולם האצילות הפרטי, אבל בהמשך יסביר שמדבר באצילות הכללית – אוא"ס שלפני הצמצום. השרש של כל יהודי במלכות דאצילות מסביר את מאחז"ל ש"כל ישראל מלכים" (בירושלמי) ו"כל ישראל בני מלכים" (בבבלי). לכל יהודי מגיע כסעודת שלמה בשעתו – צריך לדעת איך לכבד יהודי שמתגלה בו שרשו במלכות, או שהוא מלך או שהוא בן מלך. בארץ ישראל מרגישים שמלכים ממש ובגלות שבני מלכים – אבל הכל בגלל השרש שלנו במלכות דאצילות, ה"חלק אלוק ממעל ממש" שיש לנו.] ולכן הנה מלכות דאצילות נקראת גם בשם אימא [בדרך כלל בינה היא אמא, אז מה ההבדל (שמובא גם בתניא)?] אלא דספירת הבינה נקראת אימא עילאה וספירת המלכות נקראת אימא תתאה [יחסית לבינה מלכות היא בת – י-ה-ו-ה הם בזהר אבא-אמא-בן-בת – אבל יחסית לנשמות המלכות היא האמא, היא אוצר הנשמות, הרחם ממנה יוצאות כל הנשמות.], וכדאיתא בע"ח שער דרושי אבי"ע פ"ג [גם הרש"ש – שיום ההילולא שלו ב-י' שבט, עם הרבי הריי"צ – פותח את חבורו בציטוט הזה מהאריז"ל. זו זיקה בינו לבין החסידות, שמתחיל את כל העומק שלו בהסבר ענין הנשמה, שיש ניצוץ קטן בורא שמתלבש בניצוץ קטן נברא.] וז"ל כי בין הבורא ובין הנברא הבחינה הכוללת הרוחני' [הנברא כאן הוא הנשמה, שכוללת את כל המדרגות הרוחניות של נרנח"י – יחידה הכי גבוה - ו]יש בה בחינה באמצע אשר עליה נאמר בנים אתם לה' אלקיכם [וה"בנים" היינו ניצוץ קטן בורא שמתלבש במלה בניצוץ הנברא.], והכוונה כי יש ניצוץ קטן מאד [מענין שיש כאן את המלה "מאד" (העירו שבע"ח מופיע בפרק א', ולא בפרק ג' שמצטט כאן).] שהוא בחינת אלקות [אסור להפריד ולקצץ בנטיעות – גם המדרגה הכי קטנה היא אלקות ממש, מחוברת לכל.] (היינו בחינת אצילות ממש) נמשך ממדריגה האחרונה שבבורא [לכן עדיין נקרא בורא.] (הכוונה בחינת מלכות דאצילות) וזה הניצוץ [שעליו נאמר "חלק אלוק ממעל ממש".] מתלבש בכח ניצוץ א' נברא [לכל דבר יש אור וכח – הניצוץ מתלבש בתוך הכח של הניצוץ, הפנימיות של הניצוץ.] שהיא נשמה דקה במאד מאד [כאן מוסיף פעמיים מאד. יש ניצוץ קטן מאד, חלק הבורא, שמתלבש בנשמה דקה במאד מאד, שהיא היחידה שבנפש, היא שם ולא עצם ה"חלק אלוק ממעל ממש".], ובניצוץ זה (הנברא) הנק' יחידה יש בה שרשי ד' בחינות הרוחני' נרנ"ח [כמו חומר היולי שכולל בעצמו את כל ארבעת היסודות שנצטיירו ממנו, ארמ"ע, כמו שהרמב"ם מסביר בהלכות יסודי התורה. החומר ההיולי של הנשמה הוא היחידה, שהיא "נשמה דקה במאד מאד", שבה מתלבש הניצוץ האלקי ממש, שהוא ממלכות דאצילות. ה"בורא" כאן הוא קטן מאד, סימן שאם רוצים זיקה לחלק בורא שבנו, עצם הניצוץ, צריכים להתדמות אליו ולהיות קטן מאד – "מאן דאיהו זעיר איהו רב", כמה שאתה יותר קטן יש סיכוי שתרגיש שיש לך "ניצוץ קטן מאד" של ה' עצמו. מצד שני, הבעל שם טוב אומר שמי שתופס בחלק מן העצם תופס בכל העצם. לפני שיש גילוי או תחושה שיש לך הכל צריכים לתפוס בחלק, והחלק בו אתה תופס הוא "קטן מאד", ולכן כדי לתפוס בו אתה עצמך צריך להיות "קטן מאד". מי שיכול לתפוס אותו הוא רק מי שהוא "דק במאד מאד". יש ביטוי בראשונים, גם על ה', "דק מן הדק" – כמו בקטרת, "הדק היטב היטב הדק [שהקול יפה לבשמים]". כמה שוה "הדק היטב"? היטב הוא שם הוי' ו"הדק היטב" עולה 135, ג"פ מה, ששוה גם עב-סג. לפני זמן למדנו כאן שלש כוונות של מצה, כנגד שלש המצות שלוקחים בליל הסדר. מצה היא "הדק היטב" – כל הלישה והטרחה עם מצה שמורה צריכות להיות "הדק היטב". דק פירושו גם עדין, ככל מטרת החסידות – להתעדן. כמה שאתה מצליח להתעדן ולהיות "דק במאד מאד" זוכים לגילוי היחידה – היחידה היא רק כלי לניצוץ, ה"דק מאד מאד" מכיל את הניצוץ ה"קטן מאד", יש "מאד" ויש "מאד מאד". "הדק היטב" עולה ג"פ מאד – ה"[קטן] מאד" של הניצוץ הבורא וה"[דק] מאד מאד" של הניצוץ הנברא.] עכ"ל,

ובמד"ר איתא חמשה שמות נקראו לה נפש רוח נשמה חיה יחידה, הנה כל החמשה מדריגות אלה הם רק שמות בלבד ו[חוץ מהם ]ישנו העצם מה שנקרא בשמות אלו [כל שם הוא לבוש שמחזיק ואוחז בעצם, וקוראים לעצם בשמות האלה – נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה.], והיינו דישנו עצם הנפש [ה"ניצוץ קטן מאד" של הבורא.] מה שלמעלה מבחינת יחידה, ויחידה היא רק שם אלא ש[מבין השמות ]הוא במדריגה היותר עליונה ומופלאה בהשמות של העצם, ועצם זה הוא הניצוץ קטן שזהו בחינת עצם האלקות שבנשמה,

והענין הוא דהנה בשעה"ק להרח"ו ז"ל ח"ג ש"ב כ' [שחוץ מהספירות] יש עוד אור אחר הנקרא מחצב הנשמות [כל הענין של המחצבים לא מופיע בעץ חיים בכלל, רק בשערי קדושה. יש הרבה פולמוס מתי מהרח"ו כתב את שערי קדושה – אם לפני עץ חיים או אחריו, לפני עיקר כוונת האריז"ל או אחריו. יש הרבה שסוברים שזו מהדורה בתרא. כל העץ חיים הוא מהדורות – הוא כתב אותו כל החיים, שוב ושוב – והשאלה באיזה שלב הוא כתב את שערי קדושה, אם ממש מאוחר או מוקדם יחסית. הכל מפי האריז"ל. השאלה מתי הוא 'המציא' את המלה הזו, מתי קבל את ענין של ארבעת המחצבים – מחצב הספירות, מחצב הנשמות, מחצב המלאכים ומחצב העולמות (שלפעמים נקרא מחצב החשך). בכל עולם יש את הספירות שלו, האורות והכלים, כפי שיסביר – אור בתוך כלי הוא ספירה – שבאות ממחצב הנשמות. אחר כך יש נשמות, שהן כבר לבושים, דרגת הבריאה. אחר כך יש מלאכים, דרגת היצירה, ובסוף יש את העולמות שהם גם מחצב החשך. זה מקור שעולם לשון העלם – עולם וחשך הולכים יחד – המדרגה התחתונה שאותה עלינו לתקן, עלית העולמות.] כי נשמה מבריאה [כל הנשמה היא בריאה ביחס לספירות, אבל כאן מדבר על מדרגת נשמה בנרנח"י, שבתוכן היא כנגד הבריאה] וחיה מאצילות ויחידה מא"ק עכ"ל [חמש מדרגות הנשמה הן כנגד ארבעה עולמות וא"ק, שהם גם על דרך היולי (א"ק) וארבעת היסודות (אבי"ע) שמצטיירים ממנו. בכל עולם כל מחצב הנשמות הוא בריאה – גם היחידה היא לבוש – אבל בפרטיות נפש היא עשיה, רוח היא יצירה, נשמה היא בריאה, חיה היא מאצילות ויחידה מא"ק.],

ומבואר שם דאור זה [כולו] הוא לבוש לאור מחצב הספירות [כל הנשמות הם בריאה ביחס למחצב הספירות שהוא אצילות.] ועל דרך מ"ש לבושין תקינת לון דמינייהו פרחין נשמתין [הנשמות באות מהלבושים, שלפי השערי קדושה כאן הלבושים הם מחצב הנשמות. עד כאן להיום – ורק מתחילים, גם ההמשך מלא מושגי קבלה. (העירו על גימטריא במחצבים.) שני הראשונים עולים טהור, שעולה גם אהבה רבה. היום נעשה סיום ספר המדע, שמסיים בכך שכל יהודי צריך לעבוד את ה' באהבה.]

ולפי זה מאחר דיחידה היא מבחינת לבושין דא"ק צריכים לומר דניצוץ אלקות המתלבש ביחידה הוא מבחינה תחתונה שבאור מחצב הספירות דא"ק וכמ"ש בע"ח שם פ,ד שיש נשמה וגוף ולבוש והיכל, דנשמה וגוף דא"ק זהו בחינת אורות וכלים דא"ק והן בחינת הספירות דא"ק ובחינת לבושים דא"ק הוא שהספירות מתלבשות בהם, וכמו כן הוא בנשמה שהנשמה בבחינת נברא היא מבחינת לבושים דא"ק וניצוץ אלקות שבנשמה הוא מבחינה תחתונה דספירות דא"ק שזוהי בחינות חיצוניות א"ק, ובענין הספירות הנה כפי שנתבאר בע"ח שם פ"ג דב' מדריגות אלו היינו בחינה אחרונה שבבורא ובחינה הראשונה שבנברא הכוללת כל הרוחניות הן בחינת עתיק ואריך, ובחינת חיצוניות א"ק הכולל כל ההשתלשלות הרי זה בחינת אריך דכללות העולמות וכמ"ש במ"ח מסכת כללות העולמות פ"ב מ"א וא"כ צ"ל דיחידה שזהו כעריך בחינת אריך היא מבחינת חיצוניות א"ק, וניצוץ האלקות הוא למעלה מזה היינו פנימיות א"ק, דהנה מ"ש במאמר דפתח אליהו לבושין תקינת לון מבואר בכ"מ שזהו בחינת בי"ע שהן לבושים דמחדו"מ, והענין דלבוש הוא בחינת התפשטות הדבר לבד לא העצם, דעצמות הוא עצם מהות הדבר, והתפשטות הוא בחינת מציאותו לבד, וז"ע הלבוש, ובעולמות אבי"ע הרי אצילות הוא בחינת העצמי וכידוע דבאצילות מושג מהות האלקות ובבי"ע מושג רק בחינת מציאות והתפשטות לבד, דמה שמושג מהאלקות בבי"ע הוא רק מציאות האלקות וכמו שכתוב כי לא יראני האדם וחי אפילו חיות הקדש הנושאות הכסא אינן רואות את הכבוד,