מוצאי יום הבהיר י"א ניסן ס"ט – חות מעון

"את שבתֹתי תשמֹרו" (2)

[דברו על מה שקורה בחוה, ואיומי פינוי שהתבטלו וכו'.] שה' יעזור שכל הגזירות נגד עם ישראל יתבטלו – לחיים לחיים!

א. פתיחה למאמר

נלמד מאמר חסידות על שבת (שהתחלנו ללמוד ב-ח' ניסן):

שבת וארץ ישראל

קודם, בבת עין, דברנו על הקשר בין שבת לארץ ישראל – שהשמירה על הארץ קשורה בשמירת שבת כהלכתה. כתוב בחסידות שהפנימיות של ארץ ישראל היא שבת, כלומר ששבת בזמן וארץ ישראל במקום זה אותו ענין. הזמן הוא תמיד הנשמה של המקום, לכן הנשמה של המקום המקודש – ארץ הקדש – זה הזמן הקדוש, שבת קדש. אם שומרים את השבת הקב"ה שומר אותנו, וגם את הארץ שלנו – שומר אותנו במקום שלנו. לכן צריך להתחזק בשמירת שבת.

הגבלת הזריזות בשבת והשפעת זריזות לימות השבוע

כתוב על שבת ש"מינה מתברכין כולהו יומין", שכל ימי המעשה מתברכים מהשבת, אז מי שמקדש כראוי את השבת מקבל אחר כך הרבה כח, כתוב שמקבל זריזות רבה, לעשות את כל מה שקשור עם ירושת ארץ ישראל במשך ימי המעשה. הרי השבת דוחה את מלאכת המשכן.

כמו שנסביר, קרבנות ציבור מקריבים בשבת, אבל מלאכת המשכן – שזה ממש לבנות את הלב של ארץ ישראל – נדחית מפני השבת. אך לומדים את זה? מהפסוק "אך את שבתֹתי תשמֹרו". למדנו בפרק הראשון במאמר שיש שלש פעמים בתורה "את שבתתי תשמרו". בפעם הראשונה, בכי תשא, כתוב "אך את שבתתי תשמרו". אחר כך בפרשת קדשים ובסוף פרשת בהר מופיע בדיוק אותו פסוק – "את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו". "אך", כפי שמביא גם רש"י בפירושו, פשוטו של מקרא – "כל 'אכין' ו'רקין' מיעוטין" – בא למעט את השבת ממלאכת המשכן. לפני כן היתה כתובה מלאכת המשכן, וכשזה נגמר ה' אומר "אך את שבתתי תשמרו" – למעט את השבת ממלאכת המשכן, שלא עובדים ב-לט מלאכות המשכן.

רש"י מביא שם את המלה זריזות – היות שהיו מאד זריזין במלאכת המשכן אז היתה להם הוה אמינא שצריך לגמור כמה שיותר מהר, ואפילו כשיש שבת להמשיך. יש מקרים שמפני שצריך לגמור משהו מהר ולא לשהות – אולי זה דוחה שבת. אבל רש"י אומר – אף על פי שהיו זריזין במלאכת המשכן, "אך את שבתתי תשמרו" בא למעט את מלאכת המשכן משבת.

מנוחת שבת נותנת מתינות בתוך הזריזות

ידוע שיש בטוי של הבעל שם טוב שתכלית עבודת ה' היא "זריזות במתינות". זו נוסחת ההצלחה של כל מה שהאדם עושה בעולם, בפרט כשרוצה לכבוש את הארץ, להביא את הגאולה – לא רק זריזות, אלא במתינות. כל השבוע צריך זריזות – לבנות את המשכן כמה שיותר מהר, לא "קמעא קמעא" אלא בזריזות, אבל יש יום אחד שצריכים להפסיק. סימן ששבת היא זו שנותנת לכל השבוע מתינות. מתינות זו חשיבה – גם כשאדם זריז, הכל אצלו "מלאכת מחשבת", הכל מחושב עד הפרט האחרון, לא סתם עושה.

כל מה שקשור לארץ ישראל צריך להיות כך. לא שהמתינות ממעטת את קצב הזריזות, אלא להיפך. בשטח רואים רק זריזות, אבל בתוך הזריזות יש מתינות – כמו נשמה בגוף – שזה מחושב, שיודע מה שעושה, ומתוך זה זה נותן אפילו עוד יותר זריזות.

הבנה מיצרת זריזות

היום יום ההולדת של הרבי, י"א ניסן, אז יש סיפור נחמד עליו. בשבת מברכין יש מנהג לומר את כל ספר התהלים לפני התפלה. כל אחד יודע בעצמו כמה זמן זה לוקח לו, ורואים שהרבי היה קורא מאד מהר – שעה וחצי מקסימום (לי לוקח כמעט כפול, קצת פחות), והיו זמנים שזה היה אפילו פחות. פעם שאלו את הרבי איך אפשר לומר את המלים כל כך מהר. הוא ענה: אני מבין מה שאני אומר. אם אתה מבין מה שאתה אומר, אז הנשמה נותנת זריזות. הגוף כבד, "עקימת שפתיו הוי מעשה", אבל אם יש הבנה, אם יש נשמה, זה מקל. אם אני מבין מה שאני אומר – זה רץ.

כך הדרך להבין זריזות במתינות – המתינות היא שאני מבין מה שאני עושה, ואז לא רק שהמתינות לא ממעטת זריזות אלא מוסיפה זריזות. הזריזות היא פעולת הגוף כל השבוע, עם השראת השבת – זה "מינה מתברכין כולהו יומין", ששבת מברכת את הזריזות ומוסיפה זריזות של ימי המעשה להספיק המון. כל שבת צריך להיות "כל מלאכתך עשויה", אבל בשביל להגיע לזה צריך להספיק המון – להספיק את הכל זה בא מהשבת הקודמת, שאפשר להזדרז ולהספיק לגמור ענין עד השבת. שבת היא המתינות שאחר כך מחיה את הזריזות. עוד הפעם, זה הכל היה להסביר את פירוש רש"י, שעשו את מלאכת המשכן בזריזות והיתה הוה אמינא שידחה שבת, אך ה' אומר "אך את שבתתי תשמרו", למעט את השבת ממלאכת המשכן.

מחלוקת הרמב"ן על דברי רש"י – "אך" בא ללמד על מקרים הדוחים שבת

הרמב"ן על אותו פסוק חולק לגמרי על רש"י, ואומר שפירושו לא יתכן בשום פנים ואופן, בגלל שאף פעם לא מצאנו ש"אך" ממעט משהו אחר – זה צריך להיות מיעוט בתוך הענין עצמו, מיעוט בשבת, ולא מיעוט של משהו אחר ביחס לשבת. אומר שזה לא הראש, זה לא הפירוש של "אך" לשון מיעוט בשום מקום. אז מה זה המיעוט של "אך את שבתתי תשמרו" – שצריך להיות מיעוט בתוך השבת, שיש יוצא מהכלל שלא שומרים שבת. ומה המיעוט הזה? ברית מילה ופקוח נפש. יש עוד ראשונים ואחרונים שהולכים לפי הרמב"ן, ואומרים שבעצם יש ארבעה דברים שזה "אך" למעט בתוך השבת – דברים שבאמת דוחים שבת.

חוץ ממה שהרמב"ן כתב, ברית מילה ופקוח נפש, יש עוד שני דברים – קרבנות ציבור (השבת דוחה את מלאכת המשכן, אבל קרבנות ציבור של המשכן והמקדש דוחים שבת) ו"עד רדתה" במלחמה. חז"ל דורשים "'עד רדתה' – אפילו בשבת". שאם התחילו מלחמה וצרו על עיר של גוים, במלחמת הרשות – שצריך לצור על העיר שלשה ימים כדי למנוע אולי חילול שבת, אבל אם נמשך ולא התגברו – צריך להמשיך "עד רדתה", וחז"ל אומרים "אפילו בשבת". כלומר – מלחמה דוחה שבת, גם מלחמת הרשות. אז יוצא מהראשונים, לפי דרך הרמב"ן דוקא, שיש ארבעה דברים שדוחים שבת.

י: ברית מילה

הכלל אצלנו אומר שאם יש ארבעה דברים הם צריכים להיות כנגד י-ה-ו-ה, כנגד שם הוי'. שבת היא גם "שבת להוי'", אבל יש עוד שם הוי' – יש שם הוי' דלעילא ושם הוי' דלתתא – ושם הוי' הנוסף דוחה שבת. כתוב שפשוט שברית מילה יותר גבוהה משבת – שבת היא יום השביעי וברית היא יום השמיני, והשמיני יותר גבוה מהשביעי, לכן צריך שיעבור עליו שבת אחת, כדי שיגיע ליום השמיני. ברית מילה היא "פנימיות אבא פנימיות עתיק", אם כי בפסוק "מי יעלה לנו השמימה" ר"ת מילה וס"ת הוי' רואים שהמילה יותר גבוהה מהוי', אבל כאן רואים שבהוי' של דחית השבת – מיעוט דברים משמירת שבת – זה ה-י, זה הכי גבוה, יסוד אבא של שם הוי' העליון שנעשה יסוד ז"א, לכן זה הברית.

ה עילאה: קרבנות ציבור

קרבנות ציבור הם ה עילאה. כל עבודת המקדש היא "ועבד הלוי הוא", שייך לבינה, ובית המקדש הוא ה עילאה של הוי', ועבודת הציבור במקדש היא ה עילאה. "רזא דקרבנא עולה עד רזא דאין סוף" – "רצוא" אדיר לעלות ולהכלל באור אין סוף, והוא מגיע מצד אמא, לא מצד אבא (גם ברית מילה עולה, "מי יעלה לנו השמימה", אבל "רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף", יותר מ"השמימה", זה מצד האש של הבינה – יסוד האש של הקרבנות).

אנחנו באים מניחום אבלים של שלמה נתיב ה' יקום דמו, הוא גם קרבן צבור. כל מקרה כזה נקרא קרבן ציבור – ר"ת קץ, שעל כך נאמר "ואתה לך לקץ ותנוח ותעמֹד לגֹרלך לקץ הימין"[א], תחית המתים. היות ש"אור חוזר, חוזר לקדמותו ממש", משם הוא ממשיך גילוי של "טל אורֹת טלך", טל תחיה – על פי פשט הוא קרבן צבור, זה פשט גמור שכל אחד כזה הוא קרבן צבור. אבל בזכות קרבן צבור מתקרבים לקץ, "קץ שם לחשך" כאן בארצנו הקדושה.

ו: פקוח נפש

פקוח נפש הוא כנגד ה-ו של שם הוי'. הסיבה שמחללים את השבת היא כדי להחיות את הגוף, "תפארת גופא" – יש דברים שאדם חולה וצריך "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה". יש גם חישוב בזה, שזה כדאי – כדאי לחלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. זה שכל של מוחין השייכים למדות, חישוב ריאלי. להחיות את הגוף היהודי, זה יעקב – ה-ו של שם הוי' הזה.

ה תתאה: "עד רדתה"

אחרון אחרון חביב, "'עד רדתה' אפילו בשבת" במלחמת הרשות זה המלכות. יש מפיק ב-ה, אפשר לדרוש – צריך להוריד את מלכות הרשעה, וצריך לרדות בכל העולם כולו (לטובת כל העולם כולו – זה היעוד שלנו). זה דבר שדוחה שבת, זה המלכות. בפשט זה גם קשור לפיקוח נפש – התחלנו להלחם ואם נפסיק זה פקוח נפש, אבל אומרים שאלה שני פרטים. אם כן, פקוח נפש שלא במקום מלחמה הוא ה-ו, ו"עד רדתה" שמדגיש מציאות של מלחמה זה ה תתאה במיעוט של "אך את שבתתי תשמרו" כדרך הרמב"ן.

ולסיכום:

י	ברית מילה
ה	קרבנות צבור
ו	פקוח נפש
ה	מלחמה

חלוקת אותיות שם הוי' לפי שיטות הראשונים

מה שיצא לנו מכל הדרוש הזה, שקשור כאן למאמר, שיש בעצם שלש בחינות בשבת: "אך את שבתתי תשמרו", לשמור לא לעשות מלאכות המשכן אפילו בשבת קדש, ועל כך כתוב בהמשך "ושמרו" – שמירה תתאה. למעלה מזה "באת שבת באת מנוחה" וגו'. למעלה מזה יש דברים שצריך לחלל שבת.

נשים לב שהרמב"ן אמר רק י ו-ו, שהם גם בחו"ל וכשאין בית מקדש, ושאר הראשונים הוסיפו ה עילאה ו-ה תתאה, כשיש מקדש וכשיש מלך ומלחמות (שעוסק דוקא במלחמת הרשות – להרחיב את גבולות ארץ ישראל, לרומם את קרן ישראל ולהרים את שמו של המלך – ובשביל זה מחללים שבת "עד רדתה"). אלו שני דברים לא הכי מצויים, הלואי שכל שם הוי' כאן יהיה מצוי למעליותא.

דחית השבת – מנוחה מהשביתה

כנראה שבכל הדברים האלה יש משהו שבתי כל כך עליון, שה' שובת מהשביתה – זה גופא שבת, לשבות מהשביתה. שאני לא שובת, אבל זה נקרא שבת עליונה – שאני שובת מלשבות.

אם כן, ארבעת הדברים האלה רומזים לדרגה הכי גבוהה, שכאן במאמר קורא לזה "מתנה טובה יש לי בבית גנזי שבת שמה". מה שה' נותן את המתנה הטובה, וכמו שנראה בהמשך והסברנו בשיעור הקודם, המתנה הטובה של שבת גם רומזת לבזבוז האוצרות "עד רדתה" – מלחמת המלך, שאפילו לא מלחמת מצוה אלא רק שהמלך מעונין במלחמה זו, ובשביל הענין שלו הוא מבזבז את כל האוצרות שלו. זה הכל בא משבת. אם כתוב "עד רדתה – אפילו בשבת" זה כנראה דוקא בשבת, מכח שבת. כמו שכתוב שפיקוח נפש צריך להעשות על ידי גדולי ישראל – להראות דוגמה – ככה כנראה "עד רדתה" זה לא סתם גדולי ישראל אלא מלכי ישראל. מי שיש לו ניצוץ של מלך צריך לקיים "עד רדתה – אפילו בשבת". כמו שאמרנו, זה בא מהשבת הכי גבוהה, מה שה' שובת מהשביתה.

פירוש הזהר: "שבתתי" – שבת תתאה ושבת עילאה

לפני שנתחיל לקרוא את פרק ב נאמר עוד שני ווארטים שלא אמרנו בפעם הראשונה:

כל המפרשים מנסים לפרש מה פירוש "שבתתי" לשון רבים. עיקר הפירוש לענינו הוא מה שהזהר מפרש, שיש שתי שבתות – "מיעוט רבים שנים" – שבת תתאה ושבת עילאה, ואם שומרים שתי שבתות מיד נגאלין (לא בשתי שבועות, אלא בשבת אחת). זה הפירוש הידוע של הזהר. דורשים את זה על הפסוק – שלא הזכרנו בפעם הקודמת – "עֹלת שבת בשבתו", שיש שתי בחינות בשבת, "שבת בשבתו", וזה פסוק של קרבנות ציבור. בכל אופן, המפרשים השונים מסבירים כמה פירושים ב"שבתתי" לשון רבים. יש מי שאומר שפשוט במשך השנה יש הרבה שבתות, ולכן אומרים "שבתתי" לשון רבים.

פירוש לבת-מצוה: "שבתתי" – שתי בת

אמרנו שרוצים שהמאמר שלומדים יהיה מאמר של בת-מצוה, שכל ילדה בת-מצוה תחזור על המאמר הזה. כמו שיש בחב"ד מאמר של בר-מצוה צריך מאמר של בת-מצוה, והמאמר הזה על הפסוק "את שבתתי תשמרו". "שבתתי" אותיות שתי-בת, כמו שיש שתי שבתות יש שתי בחינות בת, בת תחתונה ובת עליונה, וצריך שכל בת תכלול בעצמה שתי-בת, "שבתתי".

פירוש האבן עזרא: שבת בראשית ו"שבת הארץ"

כפי שאמרנו, כל מפרש אומר משהו אחר על לשון רבים כאן. האבן עזרא אומר שאם כי הפשט הוא שבת בראשית, יום שביעי של השבוע, אך לשון רבים בא לכלול גם שבת הארץ (פירוש מיוחד דוקא בשבילו לומר את זה) – קושר את זה עם ארץ ישראל – ועוד יותר, אומר שזה גם קשור עם אלף השביעי, יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. אם רוצים לקחת את הפירוש שלו וגם לתת לו מבנה קבלי-חסידי, אז "שבת הארץ" זו המלכות – זה האריז"ל אומר בפירוש. שבת בראשית היא החכמה, מוחין דאבא. השבת של האלף השביעי היא אריך, או אפילו יותר גבוה – עתיק, פנימיות הכתר – כמו שתיכף נאמר.

פירושים נוספים: ימים טובים, יו"ט ראשון של פסח, יום הכפורים

אם בודקים בשאר המפרשים רואים עוד שני פירושים מה כולל "את שבתתי". הנצי"ב בהעמק דבר אומר שזה גם בא לכלול את כל הימים הטובים, שאם כי יש מפרשים שאומרים בדיוק ההיפך – ששבת היא לא יו"ט, כי יום טוב אף פעם לא נקרא סתם "שבת" אלא "שבתון" – אך הוא אומר שכן מרבה יו"ט, שהכל הוא בחינת שבת, "מקרא קדש". יש מפרשים שזה בא לרבות עוד יום אחד מיוחד בשנה – לא כל יום טוב – שזה היום הראשון של חג הפסח, שיהיה לנו בשבוע הזה, ליל הסדר, שהוא שונה מכל הימים הטובים בכך שנקרא שבת, "ממחרת השבת" בענין ספירת העומר. אז הוא שבת ממש. יש מי שאומר שזה לא בא לכלול את כל הימים הטובים, אבל את יום הכפורים, שהוא "שבת שבתון".

פרצוף השבתות

אם כן, לפי כל הפירושים – מיד נעשה לפי המבנה – יש שבת הארץ, מלכות; כל הימים הטובים (חוץ מיום הכפורים, שהוא שבת ביחס אליהם, כמו שכותב הגר"א) – הם ששה ימים טובים (פסח, שביעי של פסח, שבועות, ראש השנה, סוכות, שמיני עצרת), שכתוב בפירוש שהם כנגד הו"ק. לכן הם נקראים "מקרא קדש", שלוקחים יום חול, מ"ששת ימים עשה הוי'", ומזמינים את היום הזה לקדושת השבת, "מקרא קדש": יום ראשון של פסח – חסד, שבועות – גבורה (יצחק), ראשון של סוכות – תפארת (יעקב, כידוע ש-ג הרגלים מכוונים כנגד ג האבות), שביעי של פסח – נצח (ענף החסד), שמיני עצרת – יסוד (ענף התפארת, יסוד), ראש השנה – הוד (כמו שמתחילים את היום ב"מודה אני" כך מתחילים את השנה בקבלת עול מלכות שמים, שזה הוד); רק יום ראשון של פסח, המוצא מכלל שאר המועדים (שכל כך מיוחד עד שמעורר מחלוקת בין הפרושים לצדוקים, בין מי שמאמין ב"תורת אמך", בינה, למי שח"ו לא מאמין ב"תורת אמך"), הוא בינה.

השבת המקורית, לפני מט ימים עד "חמשים יום", היא גם שער הנון. זה מאד קשור למה שנלמד בהמשך, שחג הפסח – לפני הספירה – הוא שער הנון, במקיף. אחר כך סופרים חמשים יום, ואז מגיעים לשבועות וממשיכים את שער הנון בפנימיות. כאן הוא כותב במאמר שמה ששבת "מקדשא וקיימא" זה שער הנון של הבינה – הבינה בכלל ושער הנון שלה בפרט.

אם כן, הבחינה הזאת של יום ראשון של חג הפסח, "זמן חרותנו", ליל הסדר עם כל הגילויים שלו – היא השבת של הבינה במבנה שלנו; שבת בראשית – חכמה, מוחין דאבא, זה פשט בקבלה; את יום הכפורים של "שבת שבתון" נשים באריך – בכתר, "לפני הוי' תטהרו". יש גילוי של "לפני הוי' תטהרו" שמתגלה באמא, אבל עיקר הענין של יום כיפור הוא יום הסליחה, יום הגילוי העיקרי של יג מדות הרחמים, שהם יג תיקוני דיקנא דאריך, שפועלים את ה"נֹשא עון ופשע וחטאה ונקה" – אמא יונקת ממזל התחתון, "ונקה", סליחת העוונות שזה התכל'ס, אבל הוא גילוי של אריך.

יש דברים ששבת בראשית יותר חמורה, איך נסביר את זה? יש דברים ששבת יותר חמורה מיום הכפורים. זה מתבאר כפתור ופרח, שמה שיום הכפורים יותר גבוה זה כי הוא בכתר ושבת בחכמה, אבל מה ששבת בראשית יותר גבוהה מיום הכפורים – על כך נאמר "פנימיות אבא פנימיות עתיק", משא"כ פנימיות אריך אינו פנימיות עתיק. כתוב שפנימיות החכמה היא יותר מפנימיות אריך. זה הסוד שרבי חיים ויטאל כותב שקבל מרבו ולא מבין את זה – זה סוד שרק המשיח יגלה, כך אומר מהרח"ו. שפנימיות אבא הוא הוא פנימיות עתיק ממש, משא"כ פנימיות אריך. זה כפתור ופרח בהבנת הסוד של שבת מול יום הכפורים.

לפי זה, השבת של האבן עזרא – "יום שכולו שבת" – עלתה לעתיק. דוקא שבת בראשית רומזת ל"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים" (אם כי גם יום הכפורים רומז לעולם הבא, לובשים לבן והכל, אבל לתענוג של שבת יש שרש יותר עמוק בעוה"ב, באלף השביעי, יותר מיום הכפורים). עד כאן דרוש מה זה "שבתתי". יצא לנו שזה באמת כולל שש שבתות. זה בדיוק מתאים למה שדברנו בשיעור שכתוב ג"פ בתורה "את שבתתי", ולפי הפשט "מיעוט רבים שנים", אז בסה"כ זה שש שבתות.

ולסיכום:

	עתיק "יום שכולו שבת"
	אריך
חכמה שבת בראשית	יום הכפורים	בינה יו"ט ראשון של פסח
חסד יו"ט ראשון של פסח		גבורה שבועות
	תפארת יו"ט ראשון של סוכות
נצח שביעי של פסח		הוד ראש השנה
	יסוד שמיני עצרת
מלכות "שבת הארץ"

מחלוקת גניבא ורבנן – אור מקיף מול אור פנימי

עוד ווארט לפני שנקרא בפנים את הפרק השני: בפרק הראשון הרבי ריי"צ הביא את המדרש שיש מחלוקת בין גניבא לרבנן – מה קורה כאשר שבת נכנסת, ב"ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה". גניבא אומר שכל העולם כמו חופה, והעולם היה חסר כלה. לכן קבלת שבת היא קבלת פני הכלה. רבנן אומרים שכל העולם שה' ברא בששה ימים הוא טבעת, והטבעת חסרה חותם, וכאשר באה שבת ה' שם חותם. משמע שזה לא נקרא מלאכה – שיש מקום מוכן בשביל החותם, למלא את החותם, וה' הניח את החותם בטבעת. על זה כתוב "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה".

הוא מסביר כאן שדעת גניבא היא גילוי של אור מקיף. הכלה היא אור מקיף. הוא לא בדיוק מסביר למה אם אני אומר שהעולם הוא חופה וחסרה כלה וכעת אני מזמין את הכלה זה נקרא אור מקיף. ואילו דעת רבנן, שאומרים ששבת זה חותם טבעת המלך, זה לא רק אור פנימי אלא פנימיות האור. לא אור פנימי של ממלא כל עלמין אלא פנימיות האור – שם ה', חותמו של הקב"ה אמת, "אמת הוי' לעולם". בכל אופן, זה מקיף וזה פנימי. בנקודה הזאת צריך קצת יותר להבהיר.

רבי מרדכי מנעסכיז והקרעטשמע – הטאטוא המרחיק

הפירוש קשור למה שדברנו קודם בבת עין. נספר שוב סיפור שספרנו שם: היה צדיק גדול, רבי מרדכי מנעסכיז, הבעל-מופת הכי גדול בדורות תלמידי הבעל שם טוב (היה תלמיד מובהק של המגיד מזלוטשוב). היה מפורסם כבעל מופת של הדור. בשבילו להקים מת ממש, ששוכב מת על הארץ, זה היה דבר קטן לגמרי. פעם אחת הוא והסבא משפולי הגיעו לאיזה כפר נדח – אולי הגיעו לכאן – וזה היה ערב שבת, ורצו לשבות, ובקשו מבעל האכסניה, שיש לו קרעטשמע (בית מרזח), שמוכר משקאות וכו' לגוים, היהודי היחיד שם באזור, שישבתו אצלו. הוא סרב בתוקף, אך הם הפצירו בו, עד שבסוף הסביר להם שאני מרחם עליכם. כאן כל ליל שבת, מיד כשחשכה, נוהרים לכאן חבורות חבורות של גוים – מכל האיזור, שיכורים – ונכנסים לקרעטשמע, וכל הלילה שותים ומשתוללים ובאלגן לא נורמלי, ואי אפשר לנוח, ולכן אני פשוט חס עליכם.

עונה לו ר' מרדכי מנעסכיז שהיא הנותנת, לכן רוצים לשבות אצלך, רק שאומר לך מה לעשות לפני שבת. כשאתה מטאטא לפני שבת את החדר אל תסתפק רק בפנים, אלא תטאטא ארבע אמות סביב הבית. הצדיק אמר לו אז כך הוא לקח את המטאטא ואחרי שגמר לטאטא בפנים טאטא עוד ארבע אמות סביב הבית. היו באים חבורות חבורות, ומיד אחרי הדלקת נרות באו החבורה הראשונה. כשהגיעו לארבע אמות נעמדו דום, ואחד אומר לשני – בעצם בשביל מה באים להפריע ליהודי הזה, נלך הביתה, והלכו הביתה.

ספרנו גם שמה, שיש סיפורים דומים שמתברר בסוף שכל הגוים האלה הם בעצם שדים, והצדיקים פשוט בטלו אותם, אבל כאן זה לא סיפור כזה – כאן זה גוים אמיתיים [פטי (יהושפט תור): יש דבר כזה? הרב: לפי ערך...] כאן לא רק בטל את מציאותם מהעולם, אתכפיא, אלא פעל בהם גם אתהפכא – משהו משיחי – שפתאום הגוי אומר לחברו בשביל מה לנו להפריע ליהודי הזה. אז כך החבורה הראשונה, וכך השניה, וכך כולם, ומאותה שבת – כנראה הקפיד על הטאטוא כל שבת, אבל איך שלא יהיה – זה פתר לו את הבעיה, והסיפור הזה נגמר.

מוסר ההשכל מהסיפור: תחום שבת

הדבר הזה קשור לדין שנקרא תחום שבת (את זה לא הסברנו בבת עין), שהשבת היא תוחמת תחום. גם שמענו שם שהתקשורת של מה שאתה קורא הערב-רב, ואנחנו גם רוצים להפוך אותם לטובה, אבל התקשורת של הערב-רב כדרכה האשימה את הישוב בת עין שלא עשו גדר (האשמה תמיד על היהודים). גם פה אין גדר – רק בשביל לשמור על הכבשים צריך גדר [גלעד: גם לעצים, שהכבשים לא יאכלו אותם.] אנחנו נגד גדר, כי אנחנו "נחלה בלי מצרים".

מה מוסר ההשכל של הסיפור הזה? שאדם צריך לעשות תחום שבת. אמרנו בבת עין שצריך להקפיד על בדיקת העירוב כל שבוע. צריך להקפיד לבדוק היטב, ושהעירוב לכתחילה יהיה כשר כדין. בדיקת העירוב היא על דרך טאטוא ארבע אמות. כמובן שאנחנו לא יורדים לעומק כוונות רבי מרדכי, רק האסוסיאציות שזה מעורר לנו בראש. אבל צריך לתחם את השבת, ואם מתחמים כדבעי – "שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו". זה פסוק של תחומין, והוא גם של שפלות – "שבו איש תחתיו" – ורומז למשיח שהוא "צמח שמו ומתחתיו יצמח". מתוך ה"איש תחתיו", שיושב תחת לעצמו – צריך לצייר את זה (רבי נחמן מסביר את זה[ב], למדנו פעם באריכות לפני שנים) – מי שמקיים זאת כדבעי עליו נאמר "צמח שמו ומתחתיו יצמח", "אמת מארץ תצמח", בחינת משיח.

חותם – אור פנימי

זה קשור גם לענין החותם, כי האריז"ל אומר שתחום אותיות חותם. אם לפי דעת רבנן העולם הוא טבעת – לשון טבע, טבע העולם שהוא גם עיגולים – אבל חסר אמת, חותם אמת, וחותם הוא תחום. סימן שהדעה הזאת של רבנן היא שקדושת השבת מתגלה בתוך תחום מוגדר.

עוד הפעם, לא צריך לעשות גדר בשביל הגוים – צריך לא גדר, רק מודעות של תחום שבת, ולטאטא את השטח. גם הסברנו שם שצריך להתפשט. כל ד אמות שאתה מטאטא אפשר ליישב – לטאטא את השטח זה הכשרת עוד קרקע – וכל פעם שאתה מתפשט ל-ד אמות הסמוכות, בזריזות בששת ימי החול, אז אחר כך אתה מטאטא לפני שבת עוד ד אמות, וכך אפשר לקיים "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל העולם, ועתידה ירושלים שתתפשט בכל ארץ ישראל", ועתידה חות מעון שתתפשט בכל האזור (עבר הירדן).

אם החותם הוא סוד תחום שבת אז ברור שזה אור פנימי, שזה להמשיך גילוי של פנימיות האור, של "אמת הוי' לעולם", כי זה הענין של התחום – לתחם, כדי שהאור יכנס בפנימיות. יציאה מתחום שבת היא חילול שבת, כלומר שהיא מערבבת את האור ונותנת יניקה לחיצונים שעומדים מחוץ לתחום, ובשבת צריך לתחם. ומי שמתחם בשבת במשך השבוע יכול לקיים "ופרצת" בזריזות הכי גדולה.

גניבא – בלי גבול, רבנן – גבול

לפי זה נבאר את מחלוקת גניבא ורבנן: דעת גניבא קשורה גם למאמר חז"ל "האי עלמא דאזלינן מיניה כהילולא דמי". על פי פשט "דאזלינן מיניה" היינו שנפטרים ממנו, אבל לפי החסידות הכוונה שמכחו נעשים "מהלכים" – "ונתתי לך מַהְלְכים בין העֹמדים האלה" – שמתקדמים בזריזות, כל שבוע לכבוש עוד שטח, ליישב עוד מקום, לגמור ענין. אז מגיעה שבת – מגיעה מנוחה, מתינות שהיא מקור הזריזות לשבוע הבא. אז באה כלה, וכתוב שכלה היא אותיות הכל. הכלה היא המלכות, הספירה העשירית – כל המספרים מ-1 עד 10 (משולש, מספר קדמי) עולה כלה. כמו שכל הרבועים מ-1 עד 10 עולה שכינה (זו גימטריא שכתובה בזהר). 1 עד 10 זה הכל. "עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשר".

כניסת הכלה לחופה היא ש"מלא כל הארץ כבודו" – שהכל זה ה' – שזה בדיוק ההיפך מהדעה ששבת צריכה תחום. כפי שדובר בשעור שעבר, מסופר בגמרא שגניבא היה מציק נורא לרב עוקבא, עד שהתגלגל הדבר שהוציאו אותו בקולר להיהרג. לא כתוב בדיוק מה הוא הציק לו, אבל הסברנו לפי איזה רמז בגמרא שכנראה הציק לו בענין זה גופא של שמחת חתן וכלה. באותו מקום בגמרא רב עוקבא פוסק שאסור לשיר בעולם הזה זכר לחורבן, וכל מיני הגבלות לגבי שמחת חתונה.

אמרנו שגניבא ודאי היה חסיד, וגם משיחיסט, אז היות שהעולם הזה הוא חופה – בי הילולא שצריך חטוף ואכול חטוף ושתי – אז צריך לשמוח בלי הגבלות. אצלו יש כלה – הכל אותיות כלה, הכל טוב, גם בזמן הזה, כמו חסידים. אבל ידוע שחסידים לפני הזמן עוד לא היה בגדר של כלים דתקון לגמרי, כמו שרבי הלל אמר שחסיד בלי רבי עדיין הוא בלי גבול, ורק רבי הוא בלי גבול בתוך גבול. מתנגד הוא גבול, תחום. אבל יש קדושה גדולה בתחום, צריך תחום שבת.

ככה אפשר להבין את הענין הזה, שתי הדעות של גניבא ושל רבנן, ואת ההסבר שכתוב כאן במאמר שגניבא הוא אור מקיף. לעניננו אור מקיף היינו שהכל אלקות – כלה-הכל, שהכל זה חופה, "כהילולא דמיא", לכן "רק לשמוח יש", מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד וזהו, זה גניבא. רבנן אומרים שצריך חותם – חותם של המלך זה משהו רציני, זה אמת, זה תחום. "אמת הוי' לעולם".

פטור האשה מתפלין כי היא בחינת שבת

שוב, יש שתי שבתות וצריך להגיע לשלש שבתות. אחרי "אך את שבתתי תשמרו כי אות הִוא ביני וביניכם" (לכן לא מניחים תפלין). בכל פעם שיש שבת – אחר כך יש קדושה. בדרך כלל בת לא מניחה תפלין (חוץ מכמה צדקניות), ואפשר לחשוב שזה חסרון – אבל כעת אומרים שהיא בחינת שבת. לפעמים אומרים שבת לא מניחה תפלין כי התפלין של יד של בעלה הם התפלין של ראש שלה, אבל זה פירוש ששייך רק לאשה נשואה, ורק כזו שבעלה מניח תפלין. מה קורה במשפחה שהאשה חוזרת בתשובה והבעל עוד לא, אז מה בינתיים?! היא צריכה תפלין. יש גם בנות לא נשואות עדיין, מה אתן? כעת יצא משהו הרבה יותר כללי וטוב, שבת היא בחינת שבת – ש-בת – שאז לא צריך להניח תפלין ואפילו אסור להניח תפלין, כי שבת עצמה היא אות.

המקדש והשבת

הפסוק הזה כתוב בפרשת כי תשא, "כי אות הוא ביני וביניכם", ומפסוק זה חז"ל לומדים שלא מניחים תפלין בשבת. פסוק זה הוא משהו מיוחד לציין ששבת לא מניחה תפלין כי היא עצמה אות. בהמשך כתוב "לדעת כי אני הוי' מקדישכם". המלים "לדעת" ו"מקדשכם" עולות אותה גימטריא – 504, ז"פ שם עב, שמאיר בשבת. גם כן, יש פה דעת ויש פה מקדש – כמו בפסוק "את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו", תמיד שבת ומקדש יחד (כאן זה בסמוך, כי כל מלאכת המקדש נמצאת קודם).

"ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת" – שתי שבתות

בהמשך כתוב "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת". גם כאן, אומר הרבי, ומזה נתחיל לקרוא, מכאן רואים שיש שתי בחינות של שבת – "ושמרו... את השבת" ו"לעשות את השבת". לשמור זה שנותנים לך משהו מוכן ואומרים לשמור אותו, לא לקלקל, אבל "לעשות" זה ליצור משהו חדש.

ב. ד"ה "את שבתתי תשמרו" ה'ש"ת אות ב

נתחיל לקרוא בפנים:

השמירה שבעשיה

ב. וביאור הענין הוא דהנה כתיב ושמרו בנ"י את השבת לעשות את השבת שיש ב' בחי' ומדרי' בשבת, הא' הוא ושמרו בנ"י את השבת היינו השבת שכבר ישנו [שבת בראשית, מאז ששת ימי בראשית כל שבוע יש שבת] ורק שצריכים לשמור אותו [ו"מחלליה מות יומת". מחלליה = ענג, אבל יכול להפוך ל-נגע אם מחללים את השבת.], היינו שכל העבודה היא לא בעשיית השבת כ"א בשמירת השבת [לא צריך לעשות כלום. רק מקבלים שבת על מגש של כסף, וצריך רק לשמור – רק לא לקלקל.], והב' הוא לעשות את השבת שנש"י עושים את השבת היינו שהעבודה העיקרית היא לא בשמירת השבת כ"א בעשיית השבת,

נשים לב לדיוק: לגבי שמירת השבת הוא אמר "כל העבודה היא לא... כי אם..." ולגבי עשית השבת אומר "העבודה העיקרית היא לא... כי אם..." – משמע שבעשית השבת יש גם שמירה, אבל זה לא העיקר, ואילו בשמירת השבת אין בכלל עשיה. מה הפשט בשמירה שבעשיה? גם כלי שאני עשיתי אני שומר, אחרי שעשיתי אני צריך גם לשמור. העבודה העיקרית היא לעשות, אבל ודאי שיש בזה גם ממד של שמירה.

שמירה, עשיה, שמירה

בסוף יש שלש שבתות, ויסביר ששמירה היא מה שנותנים לך ועשיה היא מה שאתה עושה בעצמך, ומה שכתוב "את שבתתי תשמרו" היינו שתי שבתות שמירה, ויש גם שבת של עשיה, ואז יש סה"כ שלש שבתות. השאלה איך לסדר, האם שתי השמירות הולכות רצוף אחת אחרי השניה ובסוף יש לעשות, או שסדר אחר. בסוף יתברר שהעשיה היא באמצע – שבת התחתונה היא שמירה, יש שבת יותר גבוהה שהיא עשיה, ויש עוד שבת הכי גבוהה שהיא עוד הפעם שמירה (לא של העשיה, אלא שנותנים לך משהו שבאין ערוך יותר).

השבת התחתונה היא מה שנותנים לך את שבת בראשית, שה' שבת ביום השביעי. אנחנו עם ה'. יש פירוש מאד יפה של הרשב"ם על "אך את שבתתי תשמרו", שהשבת היא אות בכך שאנחנו עושים מה שה' עושה – שאנחנו "עַם ה'" (אפשר לקרוא גם עִם ה'). בגלל שאנחנו עם ה' אנחנו עושים מה שה' עושה, ושומרים את שבת בראשית. אם נקרא את הבטוי עם חיריק, "עִם ה'", זה כמו "כי עִמך מקור חיים" שיסביר בהמשך, זה המתנה טובה – המדרגה הכי גבוהה של השמירה.

שוב, יש שמירה על שבת בראשית, ויש שמירה על "מתנה טובה יש לי בבית גנזי" – אחרי שברא את העולם ושבת בשבת, זה מתנה שלא גילה בשבת בראשית – ואותה אני נותן לעם ישראל, כי הם "עם המלך במלאכתו", לא סתם עַם אלא "כי עִמך מקור חיים". על השבת הזאת גם שייכת רק שמירה, ולא עשיה, כי השבת העליונה הזאת היא תוצאה של אתערותא דלעילא שאין שום אתערותא דלתתא מגיעה לשם. השבת האמצעית, עשית השבת, היא אתערותא דלתתא (שאני עושה) שמעוררת אתערותא דלעילא (ובודאי גם על זה צריך לשמור).

שוב, שתי שבתות שמירה ובאמצע שבת עשיה – זה המבנה הכללי – אבל אפשר לומר שהעשיה כלולה בתוך הסנדביץ', ואף שגם בה יש שמירה כנ"ל, אז הכל נכלל בכלל "את שבתתי תשמרו".

"לעשות" – "לקדשו"

הנושא של הפרק הקודם היה שבת התחתונה, מחלוקת גניבא ורבנן מה ה' נותן לנו, כלה או חותם – ועל כך צריך לשמור. הפרק הזה, וגם הפרק הבא, עוסק במה שאנחנו צריכים לעשות, שזו כבר השבת השניה:

וצ"ל מהו"ע לעשות את השבת שעושין את השבת הלא שבת נעשה מעצמה, דמן השבת הראשון שהי' אחר ששת ימי בראשית עד השבת הזה הנה אחר ששת ימי חול בא שבת שהוא יום השביעי ונק' השביעי דאחר כל ששה ימים בא שביעי והוא שבת ולמה צריכים לעשותו שהרי הוא נעשה מעצמו,

מכאן הענין של "לעשות את השבת":

וכתיב [בעשרת הדברות] זכור את יום השבת לקדשו ["לעשות את השבת" היינו לקיים את הדבור של שבת בעשרת הדברות, שמזה לומדים "זכרהו על היין" (שזה דוקא לפי הרמב"ן על התורה, שמאריך בזה, כפי שהוא יביא בהמשך).], וצריכים לקדש את השבת,

לכאורה "לעשות" ו"לקדש" הן שתי מלים רחוקות אחת מהשניה. כשאני אומר "לעשות" אני חושב על עשיה בידים, וכשאני אומר "לקדש" אני חושב על "קדש מלה בגרמיה", וקצת משמע שזה לא לעשות כלום – לקדש בדרך השלילה, באי-עשיה, כמו "ויקדש אתו" שלא ירד מן בשבת (ברכו במן – שירד כפול בערב שבת).

כאן יוצא שלקדש את השבת היינו "לעשות את השבת" – להמשיך קדושה. כמו שיסביר באותיות של קבלה – להמשיך אור החכמה בבינה. מה ששבת קיימת זה בינה בכלל ושער הנון בפרט, אבל מה שאנו מצווים בתוספת לקדש את השבת – זה להמשיך מהחכמה. זה בכחנו, באתערותא דלתתא שלנו, להמשיך מהחכמה – "קדש מלה בגרמיה" – ולעשות יחודא עילאה בין אבא לאמא בפרצופים העליונים. איך אפשר להסביר את הקשר בין קדושה לבין עשיה? קדושה זה חכמה, והפסוק אומר "כֻלם בחכמה עשית". בתניא מסביר שגם החכמה, שזה הדבר הכי מופשט במודעות – הנקודה הראשונה של הברק המבריק על השכל, מה שנבדל מכל הכחות הפנימיים של הנפש – ביחס לקב"ה זה עשיה תחתונה וגשמית נחשבת. כלומר שהקדושה, או להמשיך קדושה, זה עשיה. עשיה של מי? של הקב"ה.

בשיעור הקודם על המאמר אמרנו שאחד הפירושים של "לעשות את השבת" הוא כמו "אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי", ש"לעשֹתה" זה זיווג. הזיווג הזה גם בא מחכמה, כי כתוב שכדי להזדווג חייבים מוחין דאבא. לכן עיקר הזיווג הוא בשבת קדש, "לעשתה". "זכור את יום השבת לקדשו" הוא מה שיסוד אבא ארוך ומאיר ביסוד ז"א ומשם "עושה את השבת" – המלכות שעולה למקום הבינה, וכשנצבת בבינה יש המשכה מחכמה לבינה.

"ויקדש אתו... לעשות"

לפי ההסבר ש"לעשות את השבת" היינו "לקדשו" נאמר עוד ווארט: בסוף מעשה בראשית כתוב "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות". גם שם מופיעה המלה "לעשות" – אף שכאן מדבר על "לעשות את השבת", הרי המלה "לעשות" חותמת גם את "ויכלו" – וחז"ל אומרים שהפירוש הוא "לתקן". מה הכוונה לתקן? שה' ברא אחד עם ערלה – צריך למול אותו. אמרנו קודם שהמילה היא הדבר הראשון, כנגד החכמה, שדוחה שבת (לפי פירוש הרמב"ן). רואים שדוקא במלה האחרונה עולים לדרגה הכי גבוהה. על פי פשט רואים הקשר בין "ויקדש אתו" לבין "לעשות". ה' קדש אותו "כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות". לפי חז"ל אנחנו נעשה כמוהו, והעשיה של ה' היתה לקדש – אז העשיה שלנו צריכה גם לבוא מה"ויקדש אתו". כך גם כאן מסביר ש"לעשות את השבת" זה "זכור את יום השבת לקדשו".

"שבת מקדשא וקיימא" – רצון

ולכאורה אינו מובן למה צריכים לקדש את השבת הלא שבת היא מקדשא וקיימא [הבטוי "שבת מקדשא וקיימא" הוא לשון חז"ל[ג], ולכן לא אומרים "מקדש ישראל והשבת" כמו שמביא בסמוך. יש רמז מאד יפה בבטוי, ונאמר בקיצור: שבת מקדשא וקיימא ר"ת שמו. ידוע בקבלה הראשונה ש-שמו שוה רצון (אחת הגימטריאות הכי קדומות של הקבלה). כמו שנסביר, "לקדש את השבת" היינו "וקראת לשבת ענג", היינו שמה ש"מקדשא וקיימא" הוא עדיין בחינת "שמו", עדיין בגדר רצון (יש ודאי תענוג, אבל זה בעיקר רצון). לקדש את השבת היינו להמשיך ענג, פנימיות הכתר (אף שכאן בפשט זה מחכמה לבינה), יותר פנימי מרצון.]

שתי מדרגות של ענג – "וקראת לשבת ענג" "אז תתענג"

בהמשך יסביר את הפסוק "וקראת לשבת ענג" – שיש לנו מצוה לקרוא ענג לשבת – אבל אחר כך יש "אז תתענג על הוי'", שזה כבר לא מה שאנחנו קוראים ענג, אלא אתערותא דלעילא שלא על ידי שום אתערותא דלתתא, זה "אז תתענג". זה בקידוש היום, זה כבר השמירה שניה. יש "וקראת לשבת ענג" שזה העשיה, אבל יש "אז תתענג" (א למעלה מ-ז, כמו ברית מילה, אבל גם נמשך בשבת). ב"מקראי קדש" קוראים לחול לעלות לקדש, מלמטה למעלה, וב"קראת לשבת ענג" קוראים לענג מלמעלה לבוא להתלבש בשבת[ד].

"הוא, ושמו, בלבד" – שלש מדרגות השבת

יש מאמר חז"ל "עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד". חושבים שיש כאן שתי מדרגות – "הוא ושמו", אבל כתוב בחסידות שיש שלש – "הוא, ושמו, בלבד". "בלבד" זה כמו "בלתי להוי' לבדו" שיותר גבוה גם מ"הוא". אז כמו שנראה בהמשך, שלש המדרגות הללו הן שלש השבתות. שסוד השבת בכללות הוא "עד שלא נברא העולם" – השבת שלפני ששת ימי בראשית – "היה הוא ושמו בלבד". זה השבת לפני עלית הרצון לברוא את העולמות, זה השעשועים העצמיים. על זה נאמר "עד שלא נברא העולם וכו'".

בשביל להתפשט בארץ ולכבוש אותה צריך לדעת שהפנימיות היא שבת, וכלל גדול מאד בתורה שהשבת היא אור אין סוף שלפני הצמצום. בשביל ארץ ישראל צריך להגיע לפני הצמצום. פשיטא שצריך לדעת שהצמצום לא כפשוטו. שכל הערב רב וכל הגוים ודאי לא כפשוטו (אפילו שאמרנו שיש גוים באמת, זה ודאי לא כפשוטו – לא כמו שאנשים אחרים חושבים מה זה גוים). גוי ששמר את השבת חייב מיתה – אין לו שום דריסת רגל בשבת. אם רוצים שלא תהיה דריסת רגל לגוי בארץ ישראל צריך לשמור שבת, ואז גוי ששבת חייב מיתה. הגוי שייך ל"צמצום כפשוטו", והשבת היא לא רק "צמצום לא כפשוטו" אלא "קודם שנברא העולם" – לפני הצמצום – ואז יש "הוא ושמו בלבד", שלש בחינות, ו"שמו" היינו "שבת מקדשא וקיימא" כנ"ל.

"אתם ואפילו שוגגין" – מעשה של רבן גמליאל ורבי יהושע

וקדושתה אינו תלוי בישראל שיקדשוה, דזהו ההבדל בין קדושת יו"ט לקדושת שבת, דקדושת יו"ט תלוי בישראל וכמאמר דישראל אינהו דקדשינון לזמנים כמ"ש אלה מועדי הוי' כו' אשר תקראו אותם במועדם [כתוב "אֹתם" חסר, אז אפשר לדרוש אַתֶם, וזה כתוב ג"פ בפרשה.]

על הדרשה הזאת בפסוק מסופר הסיפור הידוע שפעם רבן גמליאל קבע את החדש לפי חישובו שלו כראש הסנהדרין שלא התאים לחישוב של רבי יהושע, שהיה חכם ממנו. רבן גמליאל גזר עליו לציית לבית דין, לרבנות (לא הרבנות של היום, אבל בכל אופן מדובר ברבנות הממוסדת) – אני יודע שאתה יותר חכם ממני, אבל אני הממסד. אז רבי יהושע לא ידע מה לעשות, היה נבוך מאד. הלך לרבי עקיבא, עמוד התוך, הכלל הגדול של התורה שבעל פה – כמו שמשה רבינו הכלל הגדול של תורה שבכתב – ושאל אותו מה עושים. רבי עקיבא דרש לו את זה, שג"פ כתיב "תקראו אתם" חסר, ואפשר לדרוש במקום אֹתם אתם – "'אתם' אפילו שוגגין, 'אתם' אפילו מזידין, 'אתם' אפילו מוטעין". יש על זה פלאי פלאים של ווארטים שלא נאמר עכשיו (כל אחד זכאי לקבל בזריזות את ההשלמות[ה]...).

בכל אופן, רבי עקיבא אומר לו – ואז אומר לו "עקיבא נחמתני, עקיבא נחמתני", ולקח את מקלו ותרמילו והלך לרבן גמליאל בעיצומו של יום הכיפורים לפי חשבונו, ור"ג קם בפניו וכו' והכל נגמר בטוב.

שינוי מטבע הברכה בין שבת ליו"ט

כאן לא מביא את כל שלש הדרשות, אלא רק שוגגין – לא רוצה להכנס למזיד ומוטעה (על ידי הצדוקים):

וארז"ל (ר"ה דכ"ה ע"א) אתם אפילו שוגגין, ובירושלמי (ר"ה פ"א ה"ה) א"ר אילא אתם כתיב לומר אם קריתם אתם הם מועדי ["אלה הם מועדי"] ואם לאו אין הן מועדי [בלעדיכם זה שום דבר, זה עוד ווארט של הירושלמי. הביא את שניהם כי זה שני דברים – מה שאתם קובעים, זהו זה, ואם אתם לא קובעים בכלל אין מועדים בעולם. לכן המועדים שייכים לבית דין, לישראל.], אבל שבת מקדשא וקיימא, ולכן הנה שבת ויו"ט חלוקין במטבע ברכותיהם דברכות יום טוב חותמין מקדש ישראל והזמנים משום דישראל אינון דקדשינהו לזמנים אבל ברכת שבת אינם חותמין מקדש ישראל והשבת כ"א מקדש השבת [כל פעם שמוזכרת שבת מוזכרת קדושה, כנ"ל.

יש רמז יפה, בכלל כוונה פשוטה שכל אחד יכול לכוון: ברוך אתה הוי' מקדש השבת ר"ת אהבים – "אילת אהבים ויעלת חן". אפשר לחשוב שיש עוד הרבה ברכות כאלה, אבל אני לא מכיר. זה קשור לדעת גניבא, שכל השבת היא "אילת אהבים ויעלת חן". "ברוך אתה הוי' מקדש ישראל והזמנים" "ברוך אתה הוי' מקדש השבת" = 26 כפול 100.

משום דשבת מקדשא וקיימא [כל זה לחיזוק הקושיא מה צריך "לעשות את השבת". בעצם כל הפרק הזה הוא חלק מהקושיא, ובסף מגיע קצת לתירוץ וממשיך בפרק הבא.], וא"כ מהו"ע לקדשו ולעשות את השבת,

ענין הדבור בשבת

והנה הרמב"ן ז"ל ע"פ זכור את יום השבת לקדשו מבאר ענין הקידוש דשבת בארוכה יעו"ש וקוטב דבריו שהשבת צריכים לקדשו בדבור [צינור של המשכת קדושה. מענין שבסוף המאמר מקשר את זה עם שמירת הדבור בשבת. זה אחד המאמרים היחידים שאני מכיר שמדגיש את שמירת הלשון. כל שנה בסיום התניא בי"ט כסלו שמים לב שהתניא חותם בשמירת הלשון מדבור בשבת, "בקושי התירו לדבר דברי תורה בשבת", וכך גם כאן מסיים (עם מאמר מאד יפה של שמירת הלשון, שלא ראיתי במקום אחר). אבל כאן אומר שיש משהו כן לדבר, "לעשות את השבת" בדבור, כפי שמפרש הרמב"ן],

המצוה לקדש דבר בדבור – בשבת ביובל ובבכור

והו"ע הקידוש בשבת שהיא מצוה מהתורה ושהוא ע"ד מ"ש ביובל וקדשתם את שנת החמישים שנה [יקח לו עמוד שלם להסביר את הקשר בין קדושת שבת לקדושת היובל. מה שהוא לא כותב כאן שיש עוד מצוה שיש משהו קדוש ואף על פי כן מצוה להקדישו בדבור – בכור בהמה טהורה. זה סוגיא גדולה בחז"ל, שאף על פי שהבכור קדוש מעצמו יש מצות עשה לקדש בדבור – ופשיטא שבכך מוסיפים משהו, ויש בכך המון 'לומדות' מה בדיוק מוסיפים, ואכ"מ. הוא פטר רחם, נולד בכור, אז הטבע קדש אותו, התורה קדשה אותו אבל זו פעולה טבעית, ואף על פי כן מצות עשה מן התורה לקדש בפה. אותו הדבר בשבת – השבת היא קדושה, "מקדשא וקיימא", וצריך לקדש. כן מביא עוד דוגמה, לא כל כך פשוטה כמו בכור בהמה. לכאורה בכור בהמה אותו דבר, וכאן הדוגמה שמביא שונה, אבל מסביר באריכות שזה גם קשור ורוצה דוקא את דוגמת היובל כי רוצה להסביר שזה שער הנון של הבינה וזה גם הקדושה של "שבת מקדשא וקיימא", ואף על פי כן – על גבי זה צריך לקדש. ממילא זה גם מקשר אותנו לשבת של פסח, שהחג הקרוב נקרא שבת – זה ימים וזה שנים, אבל אותו רעיון של קדושת היובל.

כמובן, לא יביא את הדוגמה של ספירת העומר, כי שם בפועל לא סופרים את יום החמישים, בניגוד ליובל שמצוה להזכיר בפה. כתוב שלא סופרים את יום החמישים כי מגיע ממקום כל כך גבוה שאתערותא דלתתא לא מגיעה לשם (ורק כתוב "תספרו" כאלו שסופרים), אבל ביובל זה באמת מצות עשה לקדש את היובל. הקשר בין שבת ליובל זה השבת האחרונה, "שבת הגדול" – הגדול עולה יובל. "שבת הגדול" זה שבת יובל, קשר בין היובל לשבת.],

יובל – מוחין בעצם

ולכאו' הרי השבת אינו דומה ליובל שתלוי בקידוש ב"ד שהב"ד אומרים מקודש [ואם לא – אין יובל בכלל], אבל שבת מקדשא וקיימא [ורק על גבי זה צריך עוד פעולה], אך הענין הוא [שלכן כן מדמה ליובל] דכשם שבשבת יש ב' מדרי', הא' דמקדשא וקיימא והב' שצריכים לעשותו, הנה כן הוא בהיובל ג"כ יש ב' מדרי', יובל בעצם ומה שהב"ד מקדשין את היובל [והחידוש שצריך להסביר הוא מהו "יובל בעצם".], דהנה כתי' וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים, דשבע שנים הן ז' מדות ושבע שבתות שנים הם ז' פעמים ז' שהם מ"ט ויובל הוא שנת החמשים בחי' בינה שקדוש ומובדל מהמדות, דזהו מוחין שמובדלין מהמדות [זה נקרא מוחין בעצם. הרבי אומר שזה משהו משיחי – "אאלפך חכמה אאלפך בינה", כדלקמן – המשכת ה-א לגולה ובכך להפוך אותה לגאולה. יש מוחין השייכים למדות, ומה ההבדל בין המוחין למדות – שמוחין הם "אור המאיר לעצמו" ומדות הם "אור המאיר לזולתו" (בלשון אדמו"ר האמצעי ורבי הלל). תמיד דורשים ששתי הבחינות רמוזות בבטוי "יֹשב אהלים" – גם אהל לשון "יהל אור" – "אהלו של שם" הוא אהל ר"ת "אור המאיר לעצמו" ו"אהלו של עבר", ה"עֹבר לסֹחר", הוא "אור המאיר לזולתו". כך גם אהל לאה (אותיות המחשבה לעצמו) ואהל רחל (אותיות הדבור לזולתו).

שוב, הוא רוצה להסביר את ההבדל בין מוחין בעצם (שלזה שייך שער הנון) לבין מדות (כולל המוחין השייכים למדות, בשביל לנתב את האהבה והיראה צריך גם שכל, וזה נקרא מוחין השייכים למדות, וזה כל ה-מט ימים).]

הגדרת המדות: התייחסות אל הזולת

כאן מסכם בכמה מלים ענין גדול זה בחסידות:

דהנה המדות הן אל הזולת וכמו מי שהוא חסדן ורחמן הוא כשיש זולת על מי לרחם ולהתחסד [חוץ מהלל הזקן, שהיה מובדל מהגוף – שכשהיה הולך לאכול היה אומר שהולך לגמול חסד עם העלובה. אבל סתם אדם לא מרחם על עצמו (בלחפש נקודות טובות מעוררים רחמים, אבל כאן מדובר על לרחם בפועל).], דעל עצמו אינו שייך ענין הרחמים והחסדים וכמו אאע"ה שהי' נדיב בממונו גופו ונפשו שהי' איש הטוב והחסד בעצם מהותו [גם שייך לבת מצוה, "בת נדיב" – "בתו של אברהם אבינו", זה מתגלה דוקא אצל בנות.] ומ"מ פעולת החסד היא דוקא כאשר יש למי להשפיע חסדו, וכאשר לא היו עוברים ושבים הי' מצטער ע"ז, כי פעולת החסד וכן שארי המדות א"א להיות בלא זולת, משא"כ המוחין יכולים להיות גם בלא זולת והוא שיושב לעצמו ומשכיל השכלות, ובכדי לבא על דבר שכל או לעיין בענין שכלי הרי הזולת מבלבל וצ"ל דוקא לעצמו [יש כמובן גם "חרב אל הבדים ונֹאלו" – תלמידי חכמים שיושבים לבד בלי חבר (ואז החבר הופך להיות חרב), אבל בכל אופן, חוץ מזה שהרבי אומר שיש יוצאים מהכלל גם בענין זה גופא, אבל ודאי שבתחלה יש לו חברים ולומד קצת בישיבה כדי לקיים את הענין הזה, אבל אחר כך בוגר הישיבה בהצטיינות ועכשיו רוצה להתעמק יותר ויותר אז הכי טוב לו זה לבד, בגלל שהזולת רק מבלבל.],

התווספות החכמה אצל רשב"י בהיותו במערה

ובד"כ גם כשהוא לעצמו יכול להתוסף בו הרבה חכמה וכמו הרשב"י [שהוא הדוגמה הקלאסית של מוחין בעצם, וגם הוא "זיהרא דאמא עילאה"] שהי' במערה ונתוסף לו ריבוי חכמה שלא בערך כלל וכדאי' בגמ' דשבת דכד הוה מותיב רשב"י הוה פריק רפב"י י"ב פירוקא ואח"כ כד הוה מותיב רפב"י הוה פריק רשב"י כ"ד פירוקא הרי ניתוסף בו חכמה הרבה כל כך שלא זו בלבד שנתעלה בחכמתו משואל למשיב אלא עוד זאת אשר תשובותיו היו בכפלים מכמו שהי' מפרק לי' רפב"י הרי שניתוסף לו ריבוי חכמה הגם שהי' בפ"ע עם ר"א בנו שאין זה בדרך השפעה [זה משהו מאד מיוחד שמוסיף כאן. אפשר לחשוב שהבן הוא זולת, ויכול להפריע, אבל הוא אומר משהו ממש מיוחד – "שאין זה בדרך השפעה". שהאב והבן כאן הם לא רב ותלמיד. אפילו כתוב שאולי דבר איתו, אבל זה היה עצמי לגמרי. כמו שכתוב שלפעמים שומעים רב לומד לעצמו ואני מקשיב. היחס היה כל כך עצמי בין האבא והבן, שזה לא נקרא השפעה. זה יחס כל כך עצמי, שזה לא מישהו אחר – מישהו זר שיושב כאן. גם בן יכול להיות מישהו זר, אבל במקרה שלנו זה לא מישהו זר בכלל – זה איזה השתקפות של העצם. זה ווארט מאד מאד יפה כאן. לכן זה נחשב שהוא נמצא לבד במערה, והוא מתחכם ועולה לעילא ולעילא ולעילא, באין ערוך.],

המדות – לצורך העולמות

והדוגמא מזה יובן למעלה שהמדות הן לצורך העולמות ["ששת ימים עשה הוי' את השמים ואת הארץ", וכאן זה שבע מדות, ושבע כפול שבע. אגב, יש כאן כמה וכמה דברים שמקבילים למאמר בר מצוה – איתא במדרש תילים – וזה אחד מהם.] וכמ"ש כי אמרתי עולם חסד יבנה וכתיב זכור רחמיך וחסדיך כי מעולם המה [הרבי מעיר שבפסוק כתוב "זכור רחמיך הוי' וחסדיך כי מעולם המה" אבל בחסידות תמיד משמיטים שם הוי'. רמז יפה ש"זכור רחמיך וחסדיך" = תריג. כתוב בכתבי האריז"ל שכל מצוות התורה הם ב-וה, כל ה-תריג זה "זכור רחמיך וחסדיך". "כי מעולם המה" = צמצום, שהכל מהצמצום הראשון.] דרחמים וחסדים הם לצורך העולמות אבל בחי' המוחין הן למע' מהעולמות [זה שעשועים עצמיים, שהיו קודם] וכמא' אלפים שנה קדמה תורה לעולם ["שעשֻעים יום יום", שני אלפי שנים] בחי' אאלפך חכמה אאלפך בינה ["אאלפך" הראשון, "אאלפך חכמה" הוא תורה שבכתב, פסוק בספר איוב[ו], ו"אאלפך" השני, "אאלפך בינה" הוא מאמר חז"ל[ז]. זו דוגמה יפה לכך ש"שמע בני מוסר אביך" זה תורה שבכתב (איוב) ו"אל תטוש תורת אמך" זה תורה שבעל פה (מסכת שבת).] והם קדמה לעולם [זה גם בא ממאמר הבר-מצוה] שהמוחין מובדלים מהמדות,

קיצור התהליכים שבבינה על ידי המשכת הקדושה מהחכמה

ויובל הוא המשכת בחי' הבינה וכמ"ש ונהר יוצא מעדן ואי' בזהר מה שמי' דההוא נהר יובל שמו [שוב, שמו ראשי תבות "שבת מקדשא וקיימא".], דהנהר הוא בחי' בינה, וזהו"ע היובל [נהר נקרא גם יוּבל, אותיות יוֹבל.], ובפרטי' הוא בחי' שער הנו"ן דבינה [שמשה לא השיג בחייו, אלא רק בהסתלקותו ב"הר נבו" – הר נ-בו, שה-נ נכנסה בו, ואז משה נעשה משנה – תורה שבעל פה, "תורת אמך", בינה.] דמ"ט שערים הם הנמשכים למדות ושעה"נ זהו עיקר המדרי' שקדמה לעולם, וזהו מדרי' יובל בעצם [הייתי יכול לחשוב שלא יכול להיות משהו יותר מהיובל. יש גם מושג "נ אלפי יובלות", של העולם הבא – הרבה זמן לחכות לסוף. אז כדי לא להתייאש שצריך לחכות נ אלפי יובלות, שזה אוי ואבוי (רוצים להגיע לסוף הטוב), וזה יובלות של אלף שנים יום אחד של הקב"ה, לכן צריך לקדש – זה גם סוד של לקדש את היובל. ההבנה שהמושג "נ אלפי יובלות" מתאר שלבים היא מוחין דאמא. אפילו "ילכו מחיל אל חיל" של צדיקים הוא מצד מוחין דאמא בעצם, אבל חכמה היא למעלה מהזמן – ברגע אחד. זו דרך להבין מה זה לקדש את היובל, כמו לקדש את השבת – שגומרים עם הזמן, אין זמן בכלל. כל התהליכים הם רק מצד מוחין דאמא, אבל בחכמה אין תהליכים, הכל ברגע.],

"קדש מלה בגרמיה" – סוד שם בקם

וענין הקידוש מה שהב"ד מקדשים את היובל הוא ההמשכה דבחי' חכמה שנק' קדש וכמא' קדש מלה בגרמי' [משהו באין ערוך גם מיובל. "קדש מלה בגרמיה" הוא בטוי של הזהר, וראשי התבות הם שם קדוש בצירוף אחר – ס"ת של האבות, שם שדי באתב"ש. בדרך כלל השם הוא בקם, שדי באתב"ש לפי הסדר, וזה ס"ת של האבות למפרע – יעקב-יצחק-אברהם (כמו "וזכרתי את בריתי יעקוב וגו'", לפי סדר זה למפרע). כאן מתחיל מ-ק, של יצחק – הוא עולה תמימה, הוא הקדש, והקשר שלו לחכמה הוא בגלל שגבורה דעתיק (בחינת יצחק, "בוצינא דקרדוניתא") מתלבש בחכמה סתימאה ומשם בחכמה עילאה. זה באותיות של קבלה. זה רמז, מאמר מוסגר לגמרי.]

המשכת החכמה לשער הנון של הבינה

וז"ע קידוש היובל המשכת חכמה בבינה דחכ' היא למע' גם משעה"נ דבינה [ואם משה לא השיג שער הנון, כל שכן שלא השיג מדרגה זו שלמעלה ממנה, כפי שיסביר:], וזהו דכתיב ולא ידע איש את קבורתו וארז"ל דעליונים נדמה להם למטה [חושבים שדברי חז"ל הם רק פירוש לפסוק, אבל כאן מפרש אחרת לגמרי (ומביא רק את "עליונים נדמה להם למטה", בלי החצי השני):], דקבורתו של משה הוא בשעה"נ דבינה דכתיב ותחסרהו מעט מאלקים ואי' בכתהאריז"ל מאלקי' דבינה [כתוב בקבלה שיש שלש בחינות אלקים – של בינה, של גבורה ושל מלכות. הכי גבוה זה אלקים דבינה – "אלהים חיים". המלה "מעט" מורכבת מ-מט עם ע בפנים, וכתוב שמשה השיג את כל ה-מעט. ה-ע היינו ע פנים לתורה, והרמז המובהק להשגה זו – שהאציל מרוחו על ע זקנים. מעט עוה 119 – עד יומו האחרון, שאז נעשה בן 120, ה-מעט הוא "עד ולא עד בכלל", אבל ביום האחרון ה-ע נשאר ע ואילו ל-מט נוסף אחד וזה גילוי שער ה-נ, שהוא ה"אלהים" דבינה.],

דהנה ארז"ל חמשים שערי בינה נבראו בעולם, מ"ט שערים נמסרו למשה ושעה"נ לא השיג ובעת הסתלקותו השיג שעה"נ דבינה, וזהו קבורתו שנתעלה בשעה"נ דבינה, וזהו ולא ידע איש את קבורתו, איש הם מדות ושעה"נ הוא בחי' ומדרי' שקדמה לעולם וע"כ הנה זהו בחי' ולא ידע ומ"מ הנה לעליונים בחי' חכמה נדמה להם למטה כי בחי' חכמה למע' מזה [שזה פירוש הפוך ממה שנדמה בהתחלה], וזהו שהב"ד מקדשין את היובל ואומרים מקודש שהוא המשכת חכ' בבינה,

[אחרי כל האריכות על יובל וקידוש היובל מסביר שרצה את זה בשביל שבת, כי כך בשבת] וכן הוא בשבת דששת ימי החול הן ששה מדות ואי' בזהר שית יומין ושביעאה עלייהו בחי' בינה והוא שבת דמקדשא וקיימא [השבת הנתונה, שצריכה שמירה תחתונה], וענין לקדש את השבת הוא להמשיך בחי' החכמה שהיא בחי' קדש וכמו ביובל דכתיב וקדשתם את שנת החמשים שהבחי' דיובל בעצם הוא בינה והקידוש הוא להמשיך בחי' חכ' בבינה, כן הוא בשבת, דשבת בעצם היא בינה ולקדשו הוא המשכת החכ' בבינה, וזהו לעשות את השבת דנש"י עושין את השבת היינו שממשיכים בחי' חכ' שנקראת קדש.

קדש, קדוש, קדש הקדשים

בהמשך הוא יסביר שיש "קדש", יש "קדוש" ויש "קדש הקדשים" – שזה גם אחד מהמבנים כאן של שלש הבחינות. "קדוש" – שמירה תחתונה, "קדש" – עשיה, "קדש הקדשים" – שמירה עליונה. לכן גם כן, אם נחזור ל"קרבן ציבור" של השבוע, זה מה שאמרנו שכדאי לקרוא בשבת שיר השירים, שהרי, "כל השירים קדש ושיר השירים קדש קדשים". בפסח קוראים לפחות שלש פעמים את שיר השירים – בסוף ליל הסדר, בשבת, ובליל שביעי של פסח.

אמירת עשר השירות בשביעי של פסח

התקון של ליל שביעי של פסח הוא לומר את כל העשר שירות שיש בתנ"ך[ח] – השירה התשיעית היא שירת שלמה, שיר השירים והעשירית היא של המשיח, אבל משלימים אותה עם הפטרת אחרון של פסח בחו"ל, "ויצא חֹטר מגזע ישי"[ט]. לכן עושים סעודת משיח, שכולה בגלל ההפטרה שלא אומרים בארץ – אז אותה מוסיפים בתקון של ליל שביעי של פסח. אם תשימו לב, גם בתקון ליל שבועות כתוב בסדר של התנ"ך את הפטרת יום השני של שבועות בחו"ל – הפטרת חבקוק הנביא.

עשר השירות: "מזמור שיר ליום השבת" (ר"ת שלמה), מה שאדם שר בליל שבת הראשון שהיה בו אור[י] – זה כתר. שירת הים – חכמה, שירת הבאר – בינה, שירת האזינו – דעת. שירת יהושע ("שמש בגבעון דום"), שירת דבורה ושירת חנה – חג"ת. שירת דוד – נצח והוד (אומרים רק את סוף ספר שמואל). שיר השירים – יסוד (יחוד חתן וכלה), והשיר העשירי – של משיח.

	כתר "מזמור שיר ליום השבת"
חכמה שירת הים		בינה שירת הבאר
	דעת שירת האזינו
חסד שירת יהושע		גבורה שירת דבורה
	תפארת שירת חנה
נצח שירת דוד		הוד שירת דוד
	יסוד שיר השירים
מלכות שיר מלך המשיח

הענין של עשר השירות כתוב בתחלת התרגום לשיר השירים. השיר העשירי יתגלה לעתיד לבוא, וקשור לפסח – "ליל התקדש חג" – שאנחנו נשיר לה' שיר חדש, אבל הרמז הוא בהפטרת פסח. ממילא, אם אומרים את זה בליל שביעי של פסח זה מחזק עוד יותר את סעודת משיח למחרת. בארץ, שביעי של פסח כולל כמובן את כל הבטויים של אחרון של פסח. כתוב שאדמו"ר הזקן אמר על שלשה דברים שאם היה לי כח הייתי מתקן, ואחד מהם שבמקום קבלת שבת יאמרו שיר השירים. ששת מזמורי קבלת שבת הם כנגד עבודת החול, אבל שה"ש זו כבר מתנה טובה, קדש קדשים, זה כבר הכלה – הכל שבת.

שה' יאמר לצרותינו די – לחיים לחיים!

ג. צימוקים לקינוח

יש שתי שיחות סותרות של הרבי על יו"ט שני – אחת שעוד מעט הולך להתבטל יום טוב שני ולהכלל ביו"ט ראשון, ורק ראש השנה ישאר יומיים, והשניה שכמו שבראש השנה יש שני ימים, כך גם בכל הימים הטובים יהיו שני ימים גם בארץ.

[שאלו על ברכת החמה.] – הבעל שם טוב אומר שהשראה מגיעה רק אחרי קיום המצוה, אז נראה מה יקרה...^[יא]

קידה – "טוב מעט לצדיק"

הבת החדשה של גלעד – קידה. קידה היא על שם מה שאמרנו, "ותחסרהו מעט מאלהים" – קידה עולה מעט, אותיות טעם, ע פנים לתורה ו-מט שערי בינה. מה שצריך לעשות הוא רק להמשיך לה את שער הנון, שזה על ידי המאמר הזה. החשבון של מעט הוא משהו מאד יפה, כתוב "טוב מעט לצדיק" – 'טוב קידה לצדיק', יש איזה צדיק שהיא טובה לו – מעט עולה ז"פ טוב, וצדיק עולה יב פעמים טוב. במעשה בראשית יש ז"פ טוב, וכתוב על משה רבינו "ותרא אתו כי טוב הוא" (חז"ל דורשים גזרה שוה ל"וירא אלהים כי טוב הוא"). קידה זה כל ה-ז פעמים טוב של מעשה בראשית. "טוב מעט לצדיק" – ה-טוב-מעט, שזה כבר ח"פ טוב, כמו "אז תתענג על הוי'" – א על ז – נמשך ל-צדיק, עוד יב פעמים טוב, וביחד זה כ פעמים טוב, שזה בגימטריא שם – "בעל שם טוב" (בעל = ו"פ טוב, ו-שם = כ"פ טוב, ועם ה-טוב זה הכל טוב). אבל יש עוד ל – "לצדיק" – אז ביחד זה שע, זה אור הפנים. קידה זוכה ל"טוב מעט לצדיק".

זה היום החמישי של ה-ז בעטלערס – שהמקום הזה מזכיר אותו. היום החמישי-המשיחי שם הסוד של "מועט המחזיק את המרובה", סוד בעל החטוטרת שאנחנו הכי אוהבים אותו, כי הוא מרים את כל הציבור למקום שלמעלה מהזמן, לעץ החיים ששם כולם שוכנים יחד. בכל אופן, הוא נקרא סוד "מעט המחזיק את המרובה". יש משהו ב"מעט" שיותר טוב גם מהשגת שער הנון, כי אמרנו שלמעלה משער הנון זה חכמה – "קדש מלה בגרמיה" – ויש משהו ב"מעט" שרומז ל"קדש", כמו האות י, שזה מעט, נקודה אחת שמחזיקה את הכל.

כתוב שכל הלא-טוב בעולם הוא תוצאה של מרובה-המחזיק-את-המועט, הרבה כלים עם מעט מאד בפנים – זה שרש הרע. קוראים לזה סרח העודף, כמו שיש בגד שיותר ארוך מהגוף – רק מחליקים על זה. זה מרובה המחזיק את המועט. אבל יש מועט המחזיק את המרובה, וזה תכלית הקדושה. כמו שם בסיפור, שיש כל מיני שמתחרים – אחד זה רק נדמה, ואחר כך כמה דרגות שזה בחינת מעט המחזיק את המרובה אבל לא יכולים להרים את העולם למעלה מהזמן והמקום, לעץ חיים. לכן במדינה כל אחד חושב שהתכלית היא כיוון אחר, לכן יש הרבה מפלגות, אבל צריך את הבעטלער שהוא מעט המחזיק המרובה – בעל החטוטרת, בחינת קידה, והוא דוקא יכול להרים את כל העולם.

קדה – "אם כל חי"

קידה והשתחויה זה עם י, אבל הילדה נקראת קדה (נולדה באדר, "קדה חמש מאות"), אז מהתחלה: קדה עולה 109, מנוחה – בחינת שבת. "באת שבת באת מנוחה". זה גם תקון המדינה – שוה מדינה. שבזכותה תבוא מדינה אחרת. אפשר לומר שמנוחה-מדינה הן שתי בחינות של "זה לעומת זה", כמו משיח-נחש. בכל אופן התקון, המנוחה האמיתית, נעשה על ידה.

על כל פנים, מן הסתם כשהיא תגדל ותחתום את שמה – אם לא תכריח אותה אחרת – זה יהיה עם ה-י. הערך הממוצע בין קידה ל-קדה הוא 114 = ו"פ חוה, ששת צרופי חוה. הרמז הכי טוב: קדה = "אם כל חי". לא יכול להיות יותר טוב מזה. עם י זה מעט, טעם, טוב טעם – כתוב שמשיח יבוא לגלות טעמי תורה.

לחיים לחיים, שתזכו לגדלה לתורה לחופה ולמעשים טובים.

[אמרו שאילן תור תמיד אומר שחות מעון זה חוה שלפני החטא.] בכל רקיע יש משהו אחר, וברקיע מעון יש חשמלים. החשמלים הם הדירים של המעון.

שיהיה זמן חרותנו. לחיים לחיים!

כללות הבנים בבן אחד

[בקשו שהרב יגיד משהו על פסח.] יש ארבעה בנים, ועל כל בן כתוב "אחד" – "אחד חכם, אחד רשע, אחד תם, אחד שאינו יודע לשאול". לכל אחד יש "אחד" – אנחנו "גוי אחד בארץ", גם הרשע. ד"פ אחד = בן, כלומר שכל הארבעה, שכל אחד הוא "אחד", כולם יחד הם בן אחד גדול. לכן כל אחד צריך למצוא בתוך עצמו את כל הארבעה. גם הרשע, ש"אילו היה שם לא היה נגאל", זה היה לפני מתן תורה, אבל היום "לא ידח ממנו ידח", היום גם הוא מגיע לסדר. יש את הבן החמישי-המשיחי – כנראה אם מחברים את כל הארבעה כנראה גם הוא מגיע. איך כוללים אותו? על ידי שמחברים את הארבעה. מי שמגיע צריך להתחבר שהכל אחד, וגם בתוך כל אחד מאתנו צריך לדעת שיש לי את כולם.

התחכמות הבן שאינו יודע לשאול

על הבן שאינו יודע לשאול כתוב "את פתח לו", וכתוב שלשון חז"ל זו באה מפסוק – "פתח פיך לאלם". את כל ההגדה אומרים בשבילו, לפי סדר הבנים – הכל המשך של "את פתח לו". ס"ת של "פתח פיך לאלם" הם חכם – סופו להיות חכם. כלומר, גם הוא – שהגיע לסדר, אבל לא יודע כלום – עתיד להיות חכם. הוא לא משתתף סתם יושב כאבן דומם, אבל מתוך אמונה צריך לפתוח לו – האמונה כאן היא כמו בתורה רפב בלקוטי מוהר"ן – אמונה שהוא יהיה החכם האמתי, ורק צריך לפתוח לו. זה שהחכם רמוז בסופי תבות אומר שסופו להיות חכם. זה "את פְתח לו". פַתָח הוא הניקוד של החכמה. לכל ספירה יש נקודה, ופתח הוא הניקוד של החכמה.

"שאינו יודע לשאול" – "אי אפשי"

רבי נחמן כותב בלקוטי מוהר"ן, והארכנו בזה, ש"אינו יודע לשאול" הוא הבעל תשובה. למה אין לו שאלות? כתוב שכל אדם צריך לומר על דבר איסור "אפשי ומה אעשה ואבי בשמים גזר עלי" – זו הקבלת עול מלכות שמים שלו, לא לומר שזה אני אלא זה בגלל ה'. אבל המגיד אומר שהמאמר הזה נאמר רק לצדיקים, אבל בעל תשובה צריך לומר "אי אפשי" – מי שנכשל בזה צריך להגיע למצב בנפש שמואס בזה באמת, שיכול להעיד על עצמו שלא רוצה את זה.

אם נתרגם את תאות הלב לשכל, זה כמו להקשות קושיא או לא להקשות קושיא. להקשות קושיא זה שיש לי עם זה בעיה שכלית, ולקבל תירוץ זה שהתורה אומרת לי כך. אחד שאין לו קושיות זה כמו "אי אפשי", שהשכל שלי בטל את זה לגמרי. לכן "שאינו יודע לשאול" במוחין דומה לבעל תשובה במדות. בחב"ד, היות שזה שכל, יש קצת קושיות (יש גם צדיקים שרק נובעים, בלי קושיות), אבל ככלל פנימיות התורה היא בלי קושיות כי אין סטרא דרע. בעל תשובה הוא אחד שאין לו קושיות – "אינו יודע לשאול". קושיות הם חשך – אם יש אור אין קושיות. הספקות שברדל"א הם לא שיש לי ספק, אלא ש"אלו ואלו" – כמו "אלו ואלו דברי אלהים חיים" – יש כמה אפשרויות וכולן קיימות בעת ובעונה אחת. כשמסתכל על אחד יותר מדי פתאום עובר לשני, כמו היום בפיזיקה מודרנית – שכאשר מנסים להתמקד על דבר אחד אז במקום להתברר זה מטשטש ופתאום עוברים למשהו אחר. כך מסבירים חמשה ספקות, אבל בעצם הכל נכון.

לקיחת סיכונים מכח ספק-ספקא

[בקשו דוגמה איך משתלשל מזה ספק-ספקא.] כל הדברים הטובים בעולם נעשים בגלל שהם ספק-ספיקא, כי זה מותר ובטל. לעניננו ספק ספקא זה כמו אם מותר לגור בחות מעון – אולי זה פקוח נפש, כמו איזה רב שאמר שאסור להיות בכלל בשטחים הכבושים, ובטח בגבעות. אז זה ספק פקוח נפש. אז יש ספק – מסוכן או לא מסוכן. אבל יש עוד ספק: בהנחה שאכן מסוכן – יש ה' בעולם או אין ה' בעולם..., ה' רוצה שאהיה פה או לא רוצה שאהיה פה. מזה זה מתבטל. איך שלא תאמר, ממה נפשך, בסכנה יש עוד ספק שמבטל את הבעיה, שגם בצד של הסכון לכאורה זה מתבטל. יש פה עוד מרכיב שאותו רב לא חשב עליו. יש מצוה להיות בארץ. אפשר לומר בהרבה צורות, אבל יש ספק ספקא שעושה את זה לא רק מותר אלא לכתחילה.

על כל הדברים הטובים בעולם נאמר, בטוי חסידי-חב"די מובהק, ש"לא תמיד אפשר ללכת על גשר של ברזל" – מה שחשוב זה לא דברים בטוחים. כל דבר חשוב בעולם הזה, אין את הלוקסוס להגיע אליו על גשר של ברזל. זה הבטוי החב"די שקצת מקביל ל"גשר צר מאד".

חיבור הבנים על ידי הכוסות

איך מחברים את כל ארבעת הבנים? על ידי ארבע כוסות של יין. "אין מפטירין אחרי הפסח אפיקומן", אבל אחרי ששותים את הכוס הרביעית נעשים בן שאינו יודע לשאול, שבשבילו ספרו את כל ההגדה – בשביל להגיע אליו. אז אין יותר קושיות, אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. בכל אופן, אז כולם מתחברים, כולם נעשים בן אחד. לכן גם בסעודת משיח הרבי רש"ב אמר לשתות ארבע כוסות. (החידוש הוא שאפילו כהנים שותים יין – בליל פסח זה לא חידוש כי לילה הוא לא זמן עבודה, אבל סעודת משיח זה עוד בשעות היום).

שיהיה חג כשר ושמח, גאולה אמיתית ושלמה.

"מרשית השנה ועד אחרית שנה" – צמצום והתפשטות מכח העינים

[בקשו כמה מלים על "ארץ אשר הוי' אלהיך דרש אתה תמיד עיני הוי' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה".] כתוב "רשית השנה" בלי א, אותיות תשרי. חז"ל לומדים מזה "כל שנה שהיא רשה בתחלתה מתעשרת בסופה", ובחסידות מבואר שזה לא סוף השנה אלא מעבר מהרגע שלפני תקיעת שופר לרגע שאחריו. המלה "אחרית" באה בתנ"ך גם במובן של שכר[יב] – יש "אחרית" ואז חוזרים ל"שנה" שוב שינוי. יש "רשית השנה" – רשים בשביל להתחיל שינוי, אבל זה בשביל להגיע ל"אחרית שנה" – לשכר שונה. בתוך המלה "ראש" יש אש – לכן כתוב בספר יצירה שהאות ש עולה לראש, יסוד האש (יסוד המים, מ, יורד לבטן, וה-א, אויר, מרחפת בחזה). האש ממלאת את הראש, אבל זה גם ר"ת "אחרית שנה" (בלי ה) – כבר בראש השנה, המילוי של הראש הוא "אחרית שנה", האש שיוצאת מ"מצות היום בשופר".

לפי זה, מה שה' מסתכל על הארץ – ההתפעלות שה' לא יכול להסיר עינים מהארץ ודורש אותה דרישה בלב, "בכל לבי דרשתיך" (גם על בית המקדש כתוב "והיו עיני ולבי שם כל הימים", זה הלב של ארץ ישראל) – כנראה שפעולת העינים היא לגרום לכך שכל פעם יהיה צמצום, נקודה, אבל דוקא בזכות זה מיד מגיע ל"אחרית" (כמו "מועט המחזיק את המרובה"). את זה ההסתכלות פועלת. זה כמו להמשיך חכמה, שזה להמשיך דוקא את הנקודה, ומתוך הנקודה יש התפשטות. רואה את כל השכר השונה למעליותא ברגע הראשון.

הדרישה והסתכלות העינים – "שורינא דעינא באובנתא דלבא תליא"

כתוב "שורינא דעינא באובנתא דלבא תליא" – אומרים שזה הקשר בין אדמו"ר הזקן (שניאור אותיות שורינא) לבעל שם טוב. זה הוספה להנ"ל על פקוח נפש בשבת: כל סוד השבת הוא בחינת עין, ש רומז לשלשת הגוונים שבעין וה-בת באמצע. כתוב שאם לאחד יש חולי עינים זה פקוח נפש בשבת בגלל ש"שורינא דעינא באובנתא דלבא תליא" – שיכול לגרום התקף לב (גם משקף, וגם יכול לגרום, ולכן זה פקוח נפש). ב"שורינא" יש שני פירושים – או לשון שריר, או לשון ראיה (לשור). לעניננו שורינא אותיות שניאור, ו"אובנתא דלבא" הוא הבעל שם טוב – שהוא "לב ישראל חי". לכן ללמוד שבת זה פקוח נפש לפי זה. ללמוד בעל שם טוב זה פשיטא, והחידוש שגם חב"ד הוא פקוח נפש. ה"דֹרש" הוא ה"אובנתא דלבא" (גם לשון אבן – "אבן ישראל", "לב האבן" למעליותא). כתוב בקבלה ש"אובנתא דלבא" היא בינה דרדל"א, "בינה לבא" בדרגה הכי גבוהה של רדל"א. "שורינא דעינא" הוא כמו "פנימיות אבא פנימיות עתיק".

בכל אופן, "דרש" הוא הלב ו"תמיד עיני הוי' אלהיך בה" הוא הסתכלות העינים שתלויות בלב – הלב של ה' והעינים שלו באים יחד. צריך לדאוג – כנראה קצת תלוי בנו – שלה' תהיינה עינים בריאות, ואז יהיה לב בריא. גם על אדמו"ר הזקן אמר רבי אייזיק – המשכיל הכי גדול בחב"ד – שהוא רופא עינים. כנראה שהבעל שם טוב היה רופא לב.

הפסוק הזה כתוב לפני הפרשה השניה של ק"ש. הפרשה הראשונה, בסוף ואתחנן, מדברת על מדרגת "עושים רצונו של מקום". הפרשה השניה, בסוף עקב, מדברת על מדרגה של "אינם עושים רצונו של מקום". הפסוק הזה כנראה מחבר אותם, וכל מחבר יותר גבוה משניהם. עושה שגם העושין וגם הלא-עושין – זה הכל "שמע ישראל", הכל קריאת שמע. תוך כדי שה' מסתכל רואה את אלה שעושין ואלא שלא וזה מתחבר, זה שתי עינים.

זריזות נפתלי

"קשה עלי פרידתכם".

כל יום אומרים את הנשיא, ועכשיו כבר הנשיא האחרון – נפתלי, "אילה שלֻחה הֹנתן אמרי שפר". דברנו על זריזות – הסיום של הנשיאים זה הכי זריז. צריך להמשיך מהמתינות לזריזות – מודעות טבעית, שזורם בזריזות, אבל עם יעד. יש תכנית עבודה – שתזרום עד הסוף.

כולם מוזמנים לסעודת משיח. שיהיה פה שפע ברכה.