התוועדות חג הגאולה

ח ניסן סז – רמת אביב

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

בהשגחה פרטית, החת"ת של היום פותח בקרבן תודה – זה בדיוק מתאים למה שאנחנו עכשיו זוכרים יא שנה ממנו. הרבי מאד אוהב את המספר יא, בפרט בחדש ניסן, ש-יא בו זה היום הולדת של הרבי, המזל גובר של נשיא הדור. הרבי אומר ש-יא זה "חד ולא בחושבן" – אחד שלמעלה מעשר ספירות, גילוי העצמות שמאחד את כל הספירות וממשיך את האור מטה מטה, עד שהופך את כל החשך לאור גדול ("העם ההֹלכים בחשך ראו אור גדול"). רש"י בחת"ת של היום, על קרבן תודה, מביא מאחז"ל על ארבעה שצריכים להודות. הוא לא מביא את הסימן, אבל הסימן מפורסם – "וכל החיים יודוך סלה": חולה, יסורים (בית כלא), ים, מדברות. מוסבר בחסידות באריכות, בעבודת ה' הפנימית, מה זה חולה שנתרפא, מה זה אסיר שיצא מבית האסורים, מה זה יורדי הים ומה זה הולכי מדברות (וראה יין משמח ח"ג, בשער הששי).

גם הזמן גרמא, והנס של הזמן גרמא – נס של "זמן חרותנו", חג הפסח – זה ודאי אסיר שיצא מבית האסורים. היינו אסורים במצרים, שהרי לא היה עבד יכול לברוח ממצרים – לשון מיצרים וגבולים – ומי שנמצא בתוך מצרים הוא ממש בבית האסורים, רחמנות עליו. ידוע בחסידות שמצרים זה גם מצרים של קדושה – אפשר להיות יהודי שומר תומ"צ, שומר קלה כבחמורה, ועדיין הוא במצרים לגמרי. אין לו "ופרצת" אמיתי, שצריך להיות גם בגבולות הקדושה, והוא עדיין בצמצום, במקום וחלל פנוי שנעשה על פי תורה. התורה רוצה את הצמצום, אבל רוצה שנמשיך לשם קו וחוט אוא"ס ששרשו בא"ס ממש, ושנמשיך ונאיר הבל"ג האמיתי בתוך הגבול. מי שעדיין במיצרים הוא אסור, וצריך לשחרר אותו – זה הזמן גרמא, ימי הכנה לחג הפסח, זמן חרותנו.

כמו ש-יא זה למעלה מהטבע – שהטבע זה י וה"חד בלא חושבן", ה-יא, הוא למעלה מהעשר – כך נאמר גם לגבי המספר ח. אם הטבע הוא ז, השמיני הוא למעלה מהטבע, ואם הטבע הוא י (שזה סדר העולם, סדר הבריאה ב"עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר"), אז מעל הטבע זה יא. זה קשור למצוה של קרבן פסח, שאנו מצפים שנזכה לקיים שבוע הבא בפו"מ – קרבן זה לשון התקרבות, והקרבן הראשון של השנה זה קרבן פסח, סוג מיוחד של התקרבות אל ה'. זה התקרבות וגם הקרבת-הקדשת החיים לה' – זה להתקרב ביתר שאת. כל יום צריך להביא עוד קרבן, תמיד של שחר ותמיד של בין הערבים, כל הזמן להתקרב יותר ויותר. הקרבן הראשון של כל יהודי – עד שיש הו"א שכל גר מיד שמתגייר יביא אותו – זה קרבן פסח, לשון פסיחה ודילוג (כפי שאומר רש"י). המסר של קרבן פסח, המוסר השכל, הוא שראשית ההתקרבות לה' זה בדרך של דילוג (דילוג קוואנטי) – להגיע למקום שבכלל לא היית בו קודם, להתחדש. ידוע ההבדל בין ניסן לתשרי, שבתשרי העיקר זה התחזקות – להתיפות ולהשתפר על הבסיס הקיים – ובניסן העיקר זה התחדשות, להגיע למשהו חדש ואחר לגמרי. זה דילוג – להתקרב לה' בדילוג, זה ניסן. יש להתקרב לה' בסדר והתמדה, כל השנה, ובפרט בתשרי, אבל בניסן יש קרבן פסח. בר"ה אין קרבן מיוחד – מצות היום היא לתקוע בשופר – אבל בפסח כל החג קרוי על שם הקרבן, בדרך של פסיחה ודילוג. צריך לצאת מכל המיצרים, בדילוג, ושני ימי ההכנה שהכי אומרים זאת – שהם למעלה מהטבע – זה ח ו-יא (אחרי ראש חדש, "החדש הזה לכם ראש חדשים", שעושה את התפנית).

הרבי ב"דבר מלכות" – גם של ויקרא וגם של צו – אומר שעיקר העבודה שלנו לשנות ראש מהנהגה טבעית להנהגה ניסית בעבודת ה', כפי שאנו רוצים שה' ינהג כלפינו באופן נסי. "כמים הפנים לפנים", ואנו צריכים לאמץ לעצמנו עבודת ה' חדשה, באופן נסי. אחת הדוגמאות שהרבי מביא לכך ב"דבר מלכות" היא, שבין הדברים החשובים שקרו בר"ח ניסן היה גם הסיפור של נדב ואביהוא, שהקריבו אש זרה ומתו, ובכל זאת משה רבינו אומר לאהרן שהם חשובים מאתנו, "בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד" – ה"רצוא" שלהם למעלה משלנו. אלא שה' בתורה רוצה "והחיוּת רצוא ושוב", שיהיה "שוב". על זה הרבי אומר שזו הדוגמה לעבודת חדש זה – שצריך להגיע לעצמת ה"רצוא" של נדב ואביהוא, ומי שלא הגיע לכך, עדיין לפי ערכו עובד ה' בהנהגה טבעית ולא בהנהגה נסית, וממילא זכאי לקבל מה' רק כמים הפנים לפנים הנהגה טבעית. אם רוצים שה' ינהג עמנו הנהגה נסית, ויוציא אותנו מכל המיצרים – גם מיצרים דקדושה – צריך עבודה נסית. הרבי אומר שה' ודאי לא רוצה הנהגה בדיוק כמותם, שמתו, אלא ה' רוצה שנלמד מהם כל עצמת ה"רצוא" ואף על פי כן זה יהיה נשמה בגוף חי. זה נקרא, בלשון אדה"ז, קונץ – כמו כל דבר שקשה להבין אותו, כי אפילו משה ואהרן לא הגיעו לקונץ זה, של "רצוא" כמו נדב ואביהוא, ואף על פי כן להשאר בגוף הגשמי. היציאת מצרים של משיח תלויה בכך שנעבוד את ה' בעצמת נדב ואביהוא, הגדולים ממשה ואהרן, אך לא נמות אלא נשאר נשמה בתוך גוף. זו דוגמה לעבודה נסית.

לפני כמה שבועות (שיעור 9, יא שבט סז) אמרנו את הגימטריא ש"כלות הנפש" עולה יציאת מצרים – בשביל להגיע ליצי"מ צריך להגיע לכלות הנפש. זה עוד לפני חג הפסח, "יכול מראש חדש" (כל מה שקורה בפסח זה ביכולת, ויכול להיות, כבר מראש חדש – הוא נותן את הכח לכל מה שיהיה בהמשך). עיקר ה"יכול מראש חדש" זה כלות הנפש של נדב ואביהוא, שסיפורם קרה בר"ח ניסן, ביום השמיני למילואים (כמסופר בפרשה הבאה).

נחזור לקרבן תודה: אמרנו שרש"י אומר שקרבן תודה מביאים אלו הארבעה, שסימנם "וכל החיים יודוך סלה". אחר כך מפרש רש"י, לפי הפסוקים הבאים, את היחוד של קרבן תודה – שיש בו לחמי חמץ. בגלל יחוד זה גם אסור להביאו בפסח (וכידוע שגם בתפלות שלנו, מערב פסח – י"ד ניסן – עד סיום החג לא אומרים מזמור לתודה בשחרית, כי הוא כנגד קרבן תודה, והיות שאי אפשר להביא בפסח לא אומרים זאת, וגם אין אומרים בערב פסח, משום שתודה נאכלת ליום ולילה ומחצות היום כבר אי אפשר לאכול חמץ). בסך הכל מביאים ארבעים לחמים – שלושים לחמים זה מצה ועשרה זה חמץ. כל המנחות בבית המקדש זה מצה, חוץ משתי הלחם בשבועות וקרבן תודה. כל המקדש זה בטול לה', זה מצה, אבל אין כלל שאין בו יוצא מהכלל – וכאן יש אפילו שני יוצאים מהכלל – שתי הלחם בשבועות וקרבן תודה. לגבי שבועות מבואר בחסידות שכאשר עולים לשער הנון – אחרי שהחלו בבטול המוחלט של פסח – מגיעים ל"ויגבה לבו בדרכי הוי'". את הענין של קרבן תודה נסביר יותר בהמשך, בע"ה.

היות שאין חמץ בפסח אי אפשר להביא קרבן תודה, אך לכאורה הוא הכי שייך לפסח – חוץ מקרבן פסח בעצמו – עד שאפשר לומר שקרבן פסח הוא סוג מסוים של קרבן תודה, חוץ מחיוב ארבעים הלחמים. לכאורה בכל יום בפסח היה צריך להביא קרבן תודה, חוץ מקרבן פסח ביום הראשון, ודווקא קרבן זה, השייך כל כך, הוא חמץ. דבר זה דורש ביאור. בכל אופן, יש בתודה ארבעה סוגי לחם, ששלושה הם מצה ורק סוג אחד הוא חמץ. שמותיהם, שמביא רש"י, זה חלות-רקיקים-רבוכה-חמץ. ר"ת שלהם בחן – חר-רח, העולה יצחק-יצחק.

היות שרש"י עצמו כותב בד"ה קודם שקרבן זה שייך לאותם ארבעה שצריכים להודות, ומיד אחר כך כתובים ארבעה סוגי לחם, מתבקש מאד להקביל ארבעה סוגי הקרבן לארבעה סוגי אלו החייבים להודות (יתכן שמישהו עשה זאת, ולא ראיתי בנתיים הקבלה כזו, בפירוש או ברמז). אם רוצים התבוננות פרטית צריך הקבלה פרטית, ולא להסתפק בכך שזה אותו מספר. היות שבלשון חז"ל הראשון זה "חלות", ברור שמקביל לחולה שנתרפא. השאר צריך יותר דמיון – רקיקים זה יורדי הים, זה צף, ורבוכה כנראה רומז להולכי המדבריות, למי שרכוב על גמל, חית מדבר. כל זה אמרנו בעיקר בשביל להגיע לכך שחמץ זה האסור שיצא מבית האסורים.

אם פסח זה יציאה מבית האסורים, למה אז אסור חמץ? למה כנגד האסור שיצא מבית האסורים יש עשרה לחם חמץ (שהם החידוש העיקרי של התודה)? רמז אחד, שחמץ זה אכן "אסור", בעוד שבלחמים האחרים אין איסור הכרוך בהם. זה בולט עוד יותר בעבודת ה' הפנימית – מה הדבר הכי אסור? ישות. חמץ זה ישות, גאוה, שאסור אפילו שמץ מיניה – אסור בכל שהוא. למה מגיע למישהו עונש של בית סהר? למה הוא חייב לעבור זיכוך נפשי של ישיבה בבית הסהר (שכמה מהיושבים אתנו היום חוו זאת)? למה הרביים כולם ישבו בבית הסהר? לא עברו דווקא את כל ה"ארבעה צריכים להודות", אבל בית הסהר זה יחוס מיוחד, החל מ"מבית האסורים יצא למלוך" של יוסף הצדיק (אם כי זה קרה לו בראש השנה, שעדיין בהנהגה טבעית של סדר והדרגה, וכעת אנו בעבודה נסית שלמעלה מסדר והדרגה, בדילוג ניסי, שאז היציאה מבית האסורים גם מקבלת תוקף של נס). למה יוסף הצדיק צריך להיות שתים עשרה שנה בכלא? זה פשוט מאד – יוסף היה צדיק גדול מאד, בן זקונים, יודע כל התורה, חולם חלומות אמיתיים שהוא גבוה מכל אחיו וכולם צריכים להביא אליו את הבירורים שלהם, אבל היה מסלסל בשערו. אחד שכל עם ישראל משתחוה לו, וזה אמת, למה צריך להיות בבית האסורים? מה הוא עשה? חז"ל אומרים שהגיע למצרים, ופתאום נעשה לו טוב, התחיל לסלסל בשערו וקצת שכח מזה שאביו מתאבל עליו קשות. למה צריך בית האסורים? זה פשוט מאד שגם יוסף, וכמותו אפילו הצדיקים הכי גדולים, צריכים בית האסורים בשביל טיהור מוחלט מכל שמץ ישות, כל שמץ "אסור". הדבר הכי אסור בתורה זה חמץ, רק שזה אסור כזה שעתיד להיות מותר אחרי חג הפסח – גם מתירים אותו, עד כדי כך שעולים בשבועות לזה שיהיה מצוה (של "ויגבה לבו בדרכי הוי'"). החמץ של קרבן תודה זה לא בדיוק "ויגבה לבו" – זה בשביל להזכיר איפה הייתי ומה קרה.

צריך לומר שבכל הארבעה צריכין להודות יש התכללות – כמו כל דבר שבקדושה – וזה שכולם צריכים להביא ארבעה סוגי לחמים הוא סימן שיש להם כל ארבע הבחינות, ואצל כל אחד מהם קיים גם הענין של להיות אסור בבית האסורים. כולם הגיעו למצבם בגלל שמץ חמץ, שמץ איסור וגאוה, והתקופה שאדם יושב בכלא זה בשביל לטהר ולנקות אותו מזה לגמרי. זה דווקא מי שראוי להיות מלך ישראל. מי ראוי להיות מלך? יוסף, ואחר כך עוד יותר דוד, ודוד צריך להיות בטל בתכלית הבטול ותכלית השפלות, לכן גם הוא צריך לעבור הרבה נסיונות וקשיים ומשברים, עד כדי כך ש"כל משבריך וגליך עלי עברו", בשביל להתנקות. גם הוא וגם כולם, אדרבה – מי שיותר גדול זקוק לזה ביותר, כמו שכתוב שהפשתן הכי מעולה צריך יותר להרביץ לו, כדי שיגיע לתכלית העילוי הראוי לו. כך אנו מכוונים את הארבעה צריכים להודות לארבעת הלחמים. דווקא חג הפסח, מחד הכי קשור לאסור שיצא מבית האסורים, ומצד שני אסור להקריב אותו בתוך הפסח. בחת"ת של היום צריך להתעצם עם קרבן התודה, ולהביאו מחדש. בשביל זה צריך לחיות עם הטיהור של הפסח – בפסח עברתי זאת, מחצות ערב פסח כבר "תשביתו שאור מבתיכם", וממילא לא מביאים שוב קרבן זה בפועל, אם כי ענינו הכי קשור לפסח מכולם.

לחיים! שנזכה להוציא את כל החמץ מלבנו, ואז נהיה ראויים למלוך על עם ישראל כולו, נהיה ראויים לקבל את פני מלך המשיח.

כעת עלה בדעתי כי יש כמה שמות לבית הסהר: בית סהר, בית כלא, בור. מכאן יוצא שכל מי שמסתבך בחיים הוא בבית הסהר, שהרי סבך ר"ת סהר-בור-כלא – מי שמסתבך שמים אותו שם, אבל כל אחד מסתבך במשהו. במאמר מוסגר – של תורה ומדע – לפני שבוע היה סמינר על תאוריית המיתרים. שם יש מושג שלא רואים ששה או שבעה ממדים, כי הסתבכו כל כך זה בזה, כל כך הצטמצמו עד שאי אפשר להבחין בהם בעולם שלנו. בסופו של דבר, אם אתה מסתבך אתה פשוט נעלם מהמציאות – אתה נמצא אי שם, כך צריך להניח בשביל המשוואות, כי אחרת אי אפשר להסביר את העולם, אבל אתה נעלם. מי שלא מכיר את התיאוריה זה לא אומר לו הרבה, אבל מסבירים שם שככל שמסתבכים יותר כך מצטמצמים וכלואים יותר. מי ש"נאחז בסבך" הוא כלוא.

"סהר" זה לבנה – ירח – וכפי שסיפרנו קודם לילדים, כשיש הרבה עננים בשמים יש צדיקים שיכולים לפזר את העננים עם מטפחת עד שיראו את הלבנה. הנשיאים-העננים זה הערפל-הכיסוי על פני מלך המשיח. צדיק שיכול לפזר עננים במטפחת פועל את התגלות הצדיק-המשיח. כל זמן שיש עננים, אפילו מי שרוצה לפקוח את העינים זה לא יעזור לו, כי יש עננים. לכן צריך לפזר את העננים – סגולת טיהור בית הסהר בשביל לראות את הסהר. יש כל מיני הסברים לשם "בית הסהר", החל מההסבר שסהר זה לשון שיגעון – זה באמת קשור. כעת נתחדשה סיסמה "יש הגיון בשגעון" – סגולת בית סהר לגלות ש"יש הגיון בשגעון", ועד ליציאה מהסוהר וראית "קיימא סיהרא באשלמותא". ישיבה בבית הסהר זו עבודה של ביעור חמץ ובדיקת חמץ וכו' – זה מה שעושים שם כל הזמן – ואז יש את הכח לפזר את העננים ולראות סיהרא באשלמותא. כולאים אותך, ובזכות זה אתה יוצא מעצמך – יוצא מהכלים, זו סגולת הכלא, להגיע לכלות הנפש, לראות דוד מלך ישראל חי וקיים. ולמה טוב להיות בתוך הבור? בשביל שימלא בורו ויהיה בור סוּד שאינו מאבד טפה (והעיקר ללמוד בכלא סוֹד – יש חבר שניצל שנתיים להוציא סמיכה, אבל זה יוצא מהכלל, והעיקר זה לעסוק אז בנגלה). הכי פשוט שבור זה לשון בירור – צריך להיות בתוך הבור בשביל לסיים את הבירור הפנימי, שזה גם כן להוציא את החמץ, להוציא את השאור שבעיסה (ואם חז"ל מכנים כך את היצה"ר, סימן שזה הכלל הגדול של כל ה"אסורים" שבתורה, כל הלא-טוב – לכן האריז"ל אומר שמי שנזהר מחמץ בפסח נשמר מלמעלה משאור שבעיסה במשך כל השנה, לכן כל כך משקיעים בכך, בפרט נשות ישראל שבזכותן תבוא הגאולה, כי זה שומר אותנו משאור שבעיסה כל השנה, גם כשנגיע להיתר לאכול חמץ).

עד כאן השלמה.

[שרו ניגון שאמיל: זה ניגון מתוך בית הסהר – ראש הקוזאקים יושב בכלא ושר שיר געגועים לחופש ולהרים. שאמיל הגיע לבית הסהר כי נתן אמון בממסד, כידוע הסיפור – האמין לחוקרים וכו' ולכן הגיע לכלא. הם כמובן לא קיימו את הבטחתם, ותפסוהו וזרקו אותו לבור, ומתוך הבור הוא מנגן ניגון געגועים זה, שהוא מתגעגע לחופש. יש עשרה ניגונים שהרבי לימד, אך זה הכי חשוב, את זה הרבי הכי אימץ. מי שפעם ראה את הרבי בהתוועדות יודע שיש כמה מחזות איך ראו את הרבי. אחד מהדברים זה לראות את הרבי יושב בבית הסהר, ואין כאן המקום להאריך. בתוך 770, ים של חסידים מעריצים ושרים, ראו את הרבי יושב בתוך הכלא, בתוך הבור. זה אחד המחזות של "לראות את מלכנו", וצריך לצאת מזה בשביל למלוך – "מבית האסורים יצא למלוך" – כפי שאמרנו שכל גדולי עולם עברו חויה זאת של הבור.]

הרבי מהר"ש פרש את מאחז"ל "עם הארץ אסור לאכול בשר" ש"אסור" (במובן של קשור) היינו שהוא מכור לאכילת בשר – כאילו לא יכול לחיות בלי בשר. אפילו הרבי הקודם, וגם הרבי, שהם בעצמם – בגלל הטעמים הכמוסים והגלויים – היו צריכים להגיע לתחתית של כדור הארץ, לאמריקה, אמרו שהחסידים שהגיעו לאמריקה זה היה, בלא מודע, בגלל הבשר. מי שהוא אסור לאכול בשר, מי שמכור לבשר – אף שלא היו עמי ארצות, לפי הפשט, אלא חסידים גדולים – הולך גם לכלא בו מאכילים בשר. בכל אופן, זה רק בשביל הווארט, שנבין שלהיות אסור זה להיות מכור – בשביל לחדד את הענין שאמרנו קודם, שבאיזה מצרים שאדם לא יהיה, או מצרים של קליפה או גם ובעיקר מצרים של קדושה, סימן שהוא אסור-מכור למשהו, במשמעות הלא טובה. מכור זה כמובן מתחיל מהתמכרות רעיונית למשהו – כל זמן שהוא מכור לרעיון הזה הוא ממש במצרים. אנו יודעים שיש הרבה רעיונות – רעיונות יפים, ציונות וכל מיני דברים מאד נחמדים – שאדם מתמכר אליהם. להיות אסור זה להיות מכור למשהו. עכשיו זה הזמן של הדילוג, שצריך לצאת, ואי אפשר לצאת בזה שאני משנה ראש לאט לאט – בסדר והדרגה. כשאדם מכור למשהו לא יכול לצאת מזה לאט לאט – הוא צריך איזה זעזוע, הזזה עצמית בלשון החסידות, ש"אסורה מכאן להתקרב לשם", שצריך לזרוק עצמו ממקומו כדי להגיע למקום אחר, ואז ממילא הוא מתחדש ונעשה אחר, בתדמית אחרת לגמרי.

יש עוד מילה לתאור מצב של אסור-מכור, של כלוא בבית האסורים – נפילה. הבית אסורים הגדול, הכללי, זה הגלות – והגלות זה בגלל שנפלנו. יש כמה דימויים של בית הסהר, ודימוי הבור הכי ממחיש את הנפילה, מושג שאנו עומדים להסביר עכשיו. לבור נופלים – כל מי שבתוך הבור נפל לשם. "שבע יפול צדיק וקם" – דווקא הצדיק הוא שבע פעמים בתוך הבור. כך אמר הרבי הריי"צ, שהיה אסור שבע פעמים – אסרו אותו יותר מכל רבי אחר, וקיים כפשוטו "שבע יפול צדיק וקם". "כי נפלתי קמתי כי אשב בחשך הוי' אור לי" – לשבת בבית האסורים זו הדוגמה הכי בולטת של "כי אשב בחשך" (זה גם הפשט). אתה נמצא בתא – יש גם צינוק, ששמים אותך בתא חשוך, שאינך יכול להבחין בין יום ולילה – אין כמו זה בשביל החויה של "כי אשב בחשך". כך ב"ארבעה צריכין להודות" בית הסהר נקרא "יושבי חשך וצלמות", ושמה מתקיים "כי אשב בחשך ה' אור לי". קודם "כי נפלתי קמתי" – כנראה שזה שני שלבים של אותו ענין (וכפי שהסברנו קצת באריכות ב"תיקון המדינה", גם ביחס לדורות שלנו). בכל אופן, כעת הולכים לדבר על נפילה וקימה – שזה קשור לחדש ניסן.

זה חידוש של הרבי ב"דבר מלכות" של ויקרא, וממשיך זאת בפרשת צו: חדש ניסן זה חדש של נסים, ולא סתם נסים אלא ניסי ניסים – נ זה נס, ויש בניסן שתי נונין. אבל, אומר הרבי, ידוע בחז"ל ש-נ זה לשון נפילה. על נון פשוטה ונון כפופה אומרים חז"ל שזה "נאמן כפוף" (בעולם הזה, בו יש ממדים סבוכים ונסתרים זה בזה) ו"נאמן פשוט" לעתיד לבוא. בתורה משה הוא ה"נאמן", וכל "נאמן" זה ניצוץ שלו. גם אצל משה רבינו יש מצב של "נאמן כפוף" – יש מצב בו ניצוץ משה רבינו שבכל אחד כפוף – ויש שהניצוץ מתפשט. כפוף זה כלוא וכשהוא הופך לפשוט הוא משתחרר. בכל העולם הזה הוא כפוף, ולע"ל הוא מתפשט. אחר כך הגמרא ממשיכה ואומרת שגם באות צ – שזה הנושא ב"דבר מלכות" של צו – יש "צדיק כפוף" בעוה"ז ו"צדיק פשוט" לע"ל, בימות המשיח. עכשיו כולם כפופים, כולם כלואים, ולצאת מהכלא זו ההבטחה והיעוד של העתיד. זה נאמר גם לגבי נאמן וגם לגבי צדיק, וחז"ל אומרים שצריך פעמיים אותו רעיון כדי להוסיף כפיפות על הכפיפה ופשיטות על הפשיטה. כפוף עוד יותר כפוף, ופשוט עוד יותר פשוט – אבל זה מתחיל משני הנונין. חז"ל מציינים ש-נ זה לשון נפילה בקשר לכך שאין נון באלף-בית של "אשרי" (הפרק החשוב ביותר בתהלים, לכן חוזרים עליו ג"פ ביום). שם אין נון, כי לשון נפילה, אך מיד יש סמך – "סומך הוי' לכל הנופלים". לא נותנים מקום לנפילה, ואם מתעוררת מיד סומכים אותה. מסבירים שזה כמו חוית נפילה בחלום – שאדם נופל, אבל לפני ה'קראש' למטה הוא מתעורר וקם, ו"היינו כחולמים". זה בדיוק מתאר את המצב שלנו – זה שלא מגיעים אף פעם לארץ כי פתאום, במורגש או שלא, ה' סומך ידו ולא נותן לי להתמוטט ולהתרסק. ה' מונע זאת בכך שברגע האחרון מכניס את ידו – "כי יפול לא יוטל כי ה' סומך ידו".

מה כל זה לגבי ניסן? הרבי לא אומר זאת ממש, אבל כמעט אומר – ניסן מתחיל ב-נ כפופה ומסיים ב-ן פשוטה, מתחיל מ"נאמן כפוף" שעלול ליפול (ויתכן שבאמת נופל, בפועל ממש) אבל בסוף זה ן פשוטה, "נאמן פשוט" לע"ל. באמצע יש יס – בדרך כלל מפרשים שהכל לשון ניסי-ניסים, אבל כאן יש משהו יותר עמוק, יותר התבוננות פרטית, שה-נ הראשונה זה עדיין נון של נפילה, ואז ה-יסן זה הוי' סומך נופלים. בתורה יש נונין הפוכין – סימניות – בתחלת ובסוף פרשת "ויהי בנסוע הארון". בזה הרבי פותח את ה"דבר מלכות" של ר"ח ניסן (בו הוציאו באותה שנה שלושה ספרי תורה), כשמדבר על פתיחת הארון ב"ויהי בנסוע" – הוא מסביר ש"קומה הוי'" זה קימה מנפילה, "קום עשה" במ"ע של התורה, ו"ויפוצו אויביך מפניך" זה מצוות ל"ת, כל איסורי התורה. אך "ראה זה חדש" ש"קומה הוי'" לפני "ויפוצו" – בפשט זה הכרחי, אך לפי דברי הרבי זה איזה 'ווארט', שה"עשה טוב" לפני ה"סור מרע". מכיון שבפסוק הסדר הוא הפוך – "סור מרע ועשה טוב" – צריך לפרש, לפי הבעש"ט, שעיקר העבודה כיום, לקראת ימות המשיח, מתחילה מהתקומה, "קומה הוי'", ועל ידי כך לא רק שדוחים את הרע אלא שיש כח גם להפוך את הרע, להפוך את החשך לאור גדול ואת הרע שיהיה כסא לטוב. אבל הכל מתחיל מ"ויהי בנסוע הארון" (שמסיים ב-ן סופית). בזכות הסימניות – שביניהן יש שמונים וחמש אותיות (לכן דין שמצילים ס"ת אם יש 85 אותיות, מספר השראה) – יש לנו שבעה ספרי תורה, "חצבה עמודיה שבעה". הנונין ההפוכים שם אומרים נפילה וקימה – כך כתוב בספרים, והרבי מביא זאת.

איך מקשרים בין זה שניסן זה ניסי ניסים לגבי הנפילה שב-נ (עד ל"נפלה לא תוסיף קום")? נעשה ר"ת שניסן זה נפל (גם אותיות נֵפל; "דוד מלך ישראל חי וקים" הוא בר נפלא, חושבים שהוא מת – ברגע שהוא נופל מיד העננים מכסים את פניו, ולא רואים יותר את הסיהרא, עד שלא בא צדיק ומפזר מטפחת העננים) – אבל אין יאוש, "נישט פארפאלן" (כאן מתאים סגנון הרבי הקודם, יותר מסגנון רבי נחמן, משום שבכל הלשונות 'פאל' זה מלשון נפל). אם אין משמעות של נפילה בתוך הנס הוא רק נס, אבל לא פלא – "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" – ופלא זה יותר מנס (באחד – זה הכולל שמעלה אותו בדילוג קוואנטי למדרגה שבאין ערוך יותר). הרבה צדיקים – כמו הקומארנער – אומרים לקרוא "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" כ"נפל אות מתורתך". אם יש נפילה וקימה זה לא רק "נסי נסים" אלא "פלאי פלאות". אם כן, רמז הבינים שלנו כעת זה שניסן ר"ת נפל-הוי'-סומך-נופלים, העולה ניסן ועוד משיח (שאר האותיות) – יש כאן משיח שבא ומתגלה וגואל אותנו בניסן, "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל" (על ידי משיח, משה רבינו שהוא גואל ראשון והוא גואל אחרון). השם של המשיח עצמו הוא "בר נפלא". כתוב שגם דוד היה נפל, אבל כאשר מדייקים בגמרא, בסנהדרין, רואים שכינוי זה בעיקר על דוד האחרון, על המשיח. יש יותר נפילה-בעצם בעצמותו של מלך המשיח, אפילו מאשר היה אצל דוד הראשון, שעל כן דוד נקרא "פלג קיסר", ואילו משיח הוא קיסר מלא. קיסר זה ניתוח קיסרי – זה גם איזה נפל יוצא דופן, הוא עיקר ה"בר נפלא". לכן משיח נמצא כאן דווקא ברמז זה, שיש נפל, אבל ה' סומך נופלים. כל זה לחדד את הענין הזה, שמשום מה הרבי מדגיש בשיחת "ויקרא", הפותחת כל החומש – הכנה לניסן ולפסח – בפסוק "ויהי בנסוע הארון" (פסוק שלאו דווקא קשור לענינים, לכאורה).

יש נקודה אחת שהרבי כותב – שאני רוצה להדגיש ולהרחיב – והיא סגולה לפרנסה: ידוע שכאשר אנו פותחים את ארון הקדש זה זמן מסוגל לבקש כל מיני בקשות. לכן גם נהוג בעם ישראל כשיש למישהו איזה בקשה מעומק הלב הוא בא באופן מיוחד לבית הכנסת, פותח את ארון הקדש ושופך את לבו נוכח פני ה'. הרבי כאן בשיחה אומר משהו חדש לגמרי, שלא ראיתי בכלל בשום מקום אחר – שביחד עם ארון הקדש היתה גנוזה צנצנת המן, סימן לכל הדורות שהפרנסה זמינה לנו מיד ה' דבר יום ביומו, ואין מה לדאוג בעניני פרנסה, כי מי שעובד את ה', מי שקשור לה', הפרנסה באה לו כמעט בדרך ממילא. כמו שאנו אומרים במשנה, שאם יש למישהו בעית פרנסה הוא קפח אותה במעשיו. הרבי אומר שהיות שצנצנת המן היתה גנוזה עם הארון – יש קשר ביניהם. וכך, כאשר פותחים את הארון ויש שם ספר תורה כדאי לראות שם גם צנצנת המן – כדאי לכוון אליה, זה זמן הכי מסוגל שאדם קודם כל יתקן את הראש שלו בענין פרנסה, וממילא אם יתקן את הראש אז תזרום לו הפרנסה בשופי, כמו שה' פרנס את אבותינו. הרבי בהערה כותב שכבר מהדור של הרבי מהר"ש – שדגל בדרך של "לכתחילה אריבער" (אשר הרביים שלפניו לא נקטו בה, כמבואר בארוכה ב"בעתה אחישנה", ואילו לו הדבר היה כל כך עצמי עד שהרבי מכנה אותו, ככינוי עצמי, "לכתחילה אריבער") – אמר שמדורו ועד ביאת המשיח הפרנסה של כל יהודי זה בחינת מן, לחם מן השמים, וממילא אין שום צורך לדאוג. רק שנשים לב, הוא חי ברוסיה, בה הדחקות והעניות היו משהו איום ונורא – ודווקא אצלו היו חסידים מאד מאד עניים ונזקקים – והוא אומר שהפרנסה זה בחינת מן. הרבי לא מקשר זאת בפירוש, אבל ענין זה מאד קשור ל"לכתחילה אריבער" – הוא אומר שממנו והלאה הפרנסה של יהודי זה לחם מן השמים, וממילא אין שום ענין לטרוח יותר מדי, "המרבה לא העדיף והממעיט לא החסיר". ברגע ששמים לב לכך, זה כבר טפשות שהאדם ישקיע מאמץ יתר בדבר שלא מועיל בכלל ולא צריך אותו. זה כבר חידוש של מעל מאה שנה, שחיים בעולם כזה, שלא צריך יותר מדי לטרוח בעניני פרנסה – רק לשים לב לענין זה. מתי הזמן לקבל הבזק זה של מן? כאשר פותחים את ארון הקדש. אז כל אחד מקבל "עמר לגלגלת" – לא פחות ולא יותר, לא משנה אם מרבה או ממעיט.

"עמר לגלגלת" זה ביטוי מאד יחודי, המופיע רק פעם אחת בתורה, בפסוק של נבואת משה היחודית. בשיחה של "צו" הרבי מדגיש מאד דבר פשוט-לכאורה, שהגאולה באה רק על ידי משה רבינו – ענין חשוב למי שמכור לרעיון מסוים וצריך להשתחרר ממנו. נבואת משה היא "זה הדבר אשר צוה הוי'", ובפסוק בו ביטוי זה מופיע לראשונה – שם השרש והיסוד לנבואת משה. יש בתורה ח פעמים "זה הדבר אשר צוה הוי'" (כמו ח ניסן) – המלה הכי חשובה של ח זה "אז" (כמו שנתבאר בענין הנגינה, "אז ישיר"), א שמעל ז – וה-א, הפעם הראשונה של נבואת-שירת משה (כאשר סוד אז מדגיש את החשיבות של "הכל הולך אחר הפתיחה"), זה בפסוק של "עמר לגלגלת": "זה הדבר אשר צוה הוי' לקטו ממנו איש לפי אכלו עמר לגלגלת מספר נפשתיכם [ר"ת מן] איש לאשר באהלו תקחו". פלא, שכל הפסוק עולה בדיוק ו פעמים "זה הדבר אשר צוה הוי'" – יש חלוקה של א ו-ה. רק "עמר לגלגלת" עולה אל פעמים הוי' – כמנין "לעשות", המלה האחרונה של מעשה בראשית.

נחזור רגע לנונין ההפוכין של "ויהי בנסוע": הרבי מקשר זאת עם תופעה (שכתבנו עליה חוברת שלמה) של יא פסוקים (סוד יא ניסן, שנת ה-יא שלנו היום) שמתחילים ונגמרים בנון. מבין יא פסוקים אלו יש שלושה בתורה ושמונה בשאר ספרי הנ"ך. יש כאן תופעה של פסוק שפותח בנון ונגמר בנון – מוקף ב"נאמן כפוף" ו"נאמן פשוט" – והוא תופעה נהדרת של "חד ולא בחושבן", גילוי העצמות, גילוי משיח צדקנו. אם מדברים רגע על תופעה זאת, ה"חד ולא בחושבן" זה הראשון. הראשון נדמה כמאד לא טוב – "נגע צרעת כי יהיה באדם והובא אל הכהן". הכל הולך אחר הפתיחה ואין ברעה למטה מנגע – זה פסוק שמתחיל בתכלית הנפילה – אבל "והובא אל הכהן" זה עליה מתכלית הנפילה לתכלית הקימה, תכלית ה"אתהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא", ועל זה כתוב "אין בטובה למעלה מענג". זו דוגמה לכח הנונין, כח הניסן – הניסי ניסים והפלאי פלאות של ניסן, שגם אם נפלתי ה' סומך נופלים, אפשר לקחת תכלית הנגע והמחלה ועל ידי "והובא אל הכהן" לרפא ולהפוך מהקצה אל הקצה (כמו הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, ממטה מטה עד מעלה מעלה, או, בלשון הרבי בכמה מאמרים, ממקום שהוא יותר למטה ממטה-מטה למקום שהוא יותר גבוה ממעלה-מעלה).

יש גם זוגות של פסוקים – מי שאומר מעמדות אומר גם יא הנ"ל וגם זוגות הפסוקים – להם יש ז מילים ו-יב מילים. כך התורה מתחילה בפסוק של ז מילים וחותמת בפסוק של יב מילים, אבל הדוגמה העיקרית של צירוף כזה היא החומש עם הסימניות – פסוק ראשון של "ויהי בנסוע" עם יב מילים ופסוק של "ובנחה יאמר" עם ז (שם ז לפני יב, נעוץ סופן בתחילתן). הרמז לעניננו, שבתוך מעשה בראשית, מספר התיבות של כל ז ימי בראשית הוא 469 מילים, כמנין "ויהי בנסע הארן" (מספר חשוב במתמטיקה, שלא נסביר כעת) – מספר שמתחלק ב-ז, כנגד ז הימים, ועולה ז"פ 67 (שניהם מספרים ראשוניים), היינו ז פעמים זין. זין זה גם במשמעות של מזוני – פרנסה. כשפותחים את הארון יש צנצנת המן, עומר לגלגלת לכל אחד, פרנסה בקל, בלי טורח יתר. זה כמו במעשה בראשית, לפני החטא, כאשר "עולם על מילואו נברא" – לפני שקפחתי את פרנסתי שלפני החטא, הכל מצוי בשופי בלי טרחה, רק שאני קפחתי, נפלתי והפלתי את עצמי. הזמן לתקן את כל זה הוא פתיחת הארון, עם הכוונה של "ויהי בנסע הארן" שכעת דברנו עליה. כפי שהוזכר, "עמר לגלגלת" עולה "לעשות" – עמר זה ה"פ אל ו"לגלגלת" זה יהו פעמים אל (בדילוג אותיות זה הוי' בריבוע ועוד ה"פ הוי' – ויש בכך עוד רמזים נפלאים). יותר עמוק, בשפה של קבלה, הגלגלת זה הגלגלתא – כמו הארון בעצמו – אבל לוחות הברית וספר התורה שיש בתוך הארון זה מו"ס, שבאמת כתוב שממנו באים מזוני. מו"ס זה "טעם כמוס לרצון" – מי שזוכה לפרנסה מהשמים טועם "כל מעדני עולם" בתוך המן (זה בחינת "עדן", בחינת "טעם כמוס לרצון" בתוך הגלגלתא – שם "אין טעם לרצון" – העמר זה ה"טעם כמוס לרצון"). פלא שהרבי לא מזכיר בפירוש כי מעדן שייך לאשר, בו נאמר "והוא יתן מעדני מלך", השבט של יום הולדת של הרבי ("מעדני עולם" כמו "מעדני מלך" – "מלך העולם"; מן = מלך, זה "כל מעדני עולם" שראויים לעלות על שלחן של מלך, וכל ישראל מלכים). אם כן, זה התבוננות שהיא סגולה לפרנסה. זה התבוננות של חדש ניסן – רוצים להכין לפסח, וכסף מאין? מאיפה יש כסף לעשות פסח? יש סגולות – יש לספר שלושה סיפורים מרבי אלימלך, שזה סגולה לכל צרכי החג. רבי יהושע אומר שנגאלין בניסן – "לא בכסף תגאלו", צריך להגיע למדרגה שאפשר לעשות פסח ברחבות בלי כסף, זה באמת נס. זה שינוי ראש – אליו צריך להגיע בפתיחת ארון הקדש בראש חדש ניסן, זה ניסי ניסים, אז פתאום קופצת אלי צנצנת המן, עומר לגלגלת, ו"לא בכסף תגאלו". יש את כל צרכי החג ברחבות, בלי צורך בכסף-כיסופין, בלי שום אתעדל"ת.

כל זה היה ווארט מתוך השיחה של פרשת ויקרא: נקפוץ לווארט העיקרי של פרשת צו – שהגאולה באה על ידי הצדיק. באותה שנה הרבי נכנס לשנת הצדיק שלו – התחיל יא פרקי התהלים של משה רבינו בתהלים. הפרק הראשון מתחיל עם המילים "תפלה למשה איש האלהים" ונגמר ב"ויהי נעם", וכל ה-יא פרקים נגמר ב"מזמור לתודה" (רבי נחמן אומר שפרק זה הוא סגולה ל"מקשה לילד" – כל קישוי בחיים, גם "מקשה להתחתן" – עם ישראל כעת הוא במצב של "מקשה לילד" את מלך המשיח; "מזמור לתודה" – "עבדו את הוי' בשמחה", שמחה והודיה, אמא עד הוד אתפשטת). הווארט שהרבי מסביר שהגאולה תבוא דווקא באמצעות הממוצע המחבר, משה רבינו, עם כל הבחינות הרמוזות בפסוק הראשון: מה שהוא "איש האלהים" – הוא "מחציו ומעלה אלהים ומחציו ומטה איש", אך ודאי יש ערבוב, שגם למעלה יש איש וגם למטה יש אלקים, כי זה אותו אחד. הוא אומר שאלקים זה אוא"ס הממכ"ע ואיש זה הק,נ של הגוף הגשמי, היינו שכל הגוף – גם שערות הגלגלת – זה האיש, החצי התחתון, והאור הממלא זה בחינת אלקים. הרבי כותב בהערה משהו מאד חשוב – לחב"דניקים ולא-חב"דניקים – שמה ההבדל בין רבי, מרע"ה, לבין כולנו. ה'חסידים' תמיד אוהבים להרחיק כמה שיותר את הרבי מהחסידים, עד כדי כך שהרבי הופך להיות משהו שאנו בכלל לא כמוהו – הוא "איש האלהים" ואנחנו כלל לא (וצריכים כמובן להיות בתכלית הבטול בפני "משה עבדו"). יש סיפור שפעם אחד מהשלוחים הביא איזה גביר לרבי, שהיו לו נוגדנים לאמונת החסידים ברבי, וגביר זה אף פעם לא ראה את הרבי – השליח עשה מאמצי על להביאו לרבי – ופעם ראשונה שהרבי עבר השליח אמר לגביר "תראה עצמות בגוף". ברגע שאמר זאת, אותו אחד החליט סופית שהוא בורח מכאן – כאן זה משוגעים – וכשהשליח רואה זאת פניו נפלו, מה הוא יעשה אחרי שהשקיע כל כך הרבה מאמצים בגביר הזה, אז הוא התחנן לגביר שישאר רק להכנס דקה-שתים לרבי ביחידות. אחרי הרבה תחנונים והפצרות פעל זאת עליו, ובקיצור – כאשר נכנס לרבי, לפני שהתחיל לדבר (אם כי יתכן, מסתמא, שהשליח כתב לרבי את כל הסיפור...), הרבי קבל אותו יפה ואמר לו "דע לך שכל יהודי שבעולם הוא עצמות בגוף", לכל יהודי יש חלק אלוק ממעל ממש והוא עצמות בגוף. ברגע שהרבי אמר לו ככה כמובן שנחה דעתו והשליח זכה במה שהוא זכה, וגם היהודי זכה, וכולנו זכינו. בכל אופן, זה סיפור להדגיש את הענין שאיננו אוהבים לעשות הבדלים עצמיים בין רבי לבין כל יהודי, ועם זאת, ודאי אם התורה אומרת שמשה הוא "איש האלהים" סימן שאני לא כזה, ורק הוא. אז מה ההסבר? הרבי כותב בצורה מאד יפה – חשוב להסתכל ולראות את הניסוח – שההבדל הוא רק ביכולת הצדיק האמיתי לחבר את הממכ"ע (ולא הסוכ"ע) עם הגוף, את הטבע האלקי הפנימי עם גופו הגשמי שמק"נ, שביחד זה נעשה איש האלקים. דבר זה בא לידי דוגמה בכך שצדיקים לא נרקבים בקבר – זה דוגמה למי שזכה לחבר אור נשמתו בגוף ממש, זה לא מצוי, אצל מי שהוא בעל מס"נ אמיתית בעבודת ה' כל חייו. אבל, כותב הרבי, משה, שמן המים משיתהו, הוא בעצם שייך לסוכ"ע – למעלה מ"איש האלהים". ו"תפלה למשה" – תפלה לשון "תופל כלי חרס", זה חיבור העצמות שלמעלה ממשה. זה סוג דרשה שמתאימה לשנים האחרונות (כמו הדרשה על צנצנת המן) – ש"תפלה למשה" זה חיבור משה לעצמות ממש, שהרי כאשר יהודי מתפלל הוא לא מתחבר לא לסובב ולא לממלא אלא לעצמות. משה זה הסוכ"ע ו"איש האלהים" זה החיבור שמשה פעל – בזכות ה"תפלה למשה" – בין הממכ"ע לגופו שמק"נ, בין ה"איש" וה"אלהים" שלו. מה חז"ל רוצים לומר בדימוי של ה"חציו..." – שבכל תא יש יחוד אלקים ואיש, ועם זאת יש גם חלוקה בין שני החצאים. לא נאריך בכך, אבל זה רמוז בשני אופני כתיבת האות צ – צדי-צדיק (בגמרא דורשים "צדי כפופה – צדיק פשוט", האר"י אומר ש-צדי זה תהו ו-צדיק זה תיקון). הרבי אומר שיכולת ה-ק זה היכולת לרדת למטה מן השורה – לרדת למטה מן השורה הכוונה לרדת יותר למטה מהאיש שבי, עד לאנוש (האנוּש) שבי, עד לגקה"ט, ועד לקיום "ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ" כאשר גם הלבונה זכה תבורר מהקליפה.

יוצא שיש חמש מדרגות בזרימת הצדיק יסוד עולם דרכו באה הגאולה: ראשית, דווקא משה מסוגל להתמודד עם פרעה, התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו, בזכות ה-ק שלו. אהרן לא יכול להתמודד עם פרעה, אלא רק משה, אך זה בגלל שיש לו כל הדרגות האלה שמעליו. הקישור של משה לעצמות ה' זה התפלה שלו (רק בשביל הווארט הזה היה כדאי לחיות שבעים שנה, שמה שמקשר את משה רבינו – שענינו הוא תורה, לכאורה – לעצמות זה התפלה). אחר כך יש "משה", שזה שרש הנשמה למעלה מהגוף, בחינת סוכ"ע. אחר כך יש "אלהים" – הארת הנשמה המתלבשת בגוף. אך אף על פי כן, אצל רוב בני האדם, זה לא מתאחד לגמרי עם הגוף, אך אצל משה – בגלל ה"תפלה למשה" – האלקים שבו מתחבר עם האיש שבו. אחר כך זה נותן לאיש כח לרדת מטה ולהתמודד עם הקליפה, עד "חיל בלע ויקיאנו", ואחר כך על מה שנשאר נאמר "בלע המות לנצח ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ". הדרגה הרביעית זה ה"איש", ואחר כך גם כח הירידה ל"אנוש" – לאדם הראשון לא היה כח זה, וחטא כאשר הציץ למדרגות הקליפות, ירד יותר מטה מעצמו. כתוב שאדה"ר לא היה רבי, ולכן נפל, אך רבי יכול להסתכל שם ואפילו להכנס לשם, כי הוא "איש האלקים" – ל"צדי" שלו יש "צדיק". הרבי מבאר ש-צדי זה הצד שלי (ומביא אסמכתאות לכך; באר"י זה לשון תהו – צדיא וריקנא), זה רק הבדלה ולא המתקה (שמתעצם עם סטרא דקדושה, אך לא יוצא לסט"א), ו"צדיק" זה יכולת לצאת מסטרא דקדושה לסט"א כדי לעשות שם את התיקון שצריך לעשות. זה משה רבינו, וההתקשרות אליו, ולכן רק מכחו יכולה לבוא הגאולה. זו הנקודה העיקרית של השיחה השניה – חמש מדרגות אלו והזרימה שלהן זו מזו.

בתניא מדבר ג"פ על יצי"מ – נעבור על זה בלי להאריך. בפעם הראשונה זה רעיון בפני עצמו, ואחר כך פעמיים זה דומה (ועל פניו זה אותו ענין), לכן נראה שיש פה איזה סדר פנימי של חש-מל-מל ביחס ליצי"מ:

הפעם הראשונה זה בפרק לא:

אחרי שמאריך שיש ליהודי נה"א ונה"ב הוא מגיע לנקודה כזו שלא צריך לערבב את שמחת הנה"א עם עצבון הנה"ב, שאצל הבינוני נשארת בגסותה, והוא לא מצליח להפוך את הגסות, את החמץ של הנה"א, לקדושה, אבל הוא כן זוכה לעתים רבות לחשוף ולגלות את הנפש האלקית, וזה צריך לגרום לו לשמחת אין סוף. אז הוא אומר שאצל הבינוני שמחה זו של הנפש האלקית, אף שהנפש הבהמית נשארת למטה – ותאוותה לעצור בכלא שלה את הנה"א ו"רוח הבהמה היורדת היא למטה" – כאשר הוא זוכה להוציא ממנה נה"א זה יצי"מ:

והנה בחי' זו היא בחי' יציאת מצרים שנאמר בה כי ברח העם [פסוק בריש בשלח, כאשר נאמר לפרעה שהיהודים לא חזרו אחר שלושת ימים אלא ברחו – "ויגד למלך מצרים כי ברח העם". "כי ברח העם" = פרעה, יש משהו פרעוני במצב זה, כי פרעה קיים ויש לו את התוקף לרדוף אחריהם. עצם המציאות של "כי ברח העם" הוא הסימן שפרעה עדיין אוחז בהם, ולכן זה מעודד אותו ומסמן לו שכדאי לו לרדוף אחריהם, כי הם עדיין אצלך בפנימיות, החותמת שלך עדיין עליהם לכל דבר.] דלכאור' הוא תמוה למה היתה כזאת וכי אילו אמרו לפרעה לשלחם חפשי לעולם לא היה מוכרח לשלחם [הרי היו עשר מכות, היו נסים ונפלאות, ואם משה היה אומר לפרעה שאיננו יוצאים על תנאי אלא לגמרי – פרעה ודאי היה מסכים אחרי מכת בכורות. זה ווארט מאד עמוק, שמה שה' מסובב בהשגח"פ זה אך ורק בהתאם למדרגה שלך – ודאי שה' יכול לעשות שפרעה יתן להם לצאת לעולם, אך אם הם עוד לא מוכנים נפשית לצאת מפרעה לחלוטין גם ה' לא יאמר זאת. זה משהו מאד יסודי לגבי עבודת ה' בכל מקום – שההשגחה לא תוביל אותך בהנהגה כזו שלא מתאימה בדיוק למצב בו אתה נמצא. זה מה שמתרץ כאן:] אלא מפני שהרע שבנפשות ישראל עדיין היה בתקפו בחלל השמאלי [שזה הפרעה שבלב] כי לא פסקה זוהמתם [נשאר חמץ בלב, עוד לא הגיעו ל"ויגבה לבו בדרכי ה'" בתכלית] עד מתן תורה [שרק אז מתוקן החמץ, כנ"ל] רק מגמתם וחפצם היתה לצאת נפשם האלהית [כשאסיר בורח יש בעצם חלק בנפשו שבורח, וחלק שמשועבד, ואם זוכה החלק הבורח מושך את הכל – כאן הנה"א בורחת] מגלות הס"א היא טומאת מצרים [רמז של אבי הרבי שטמאת מצרים רמז לשלושת שריו – טבחים-משקים-אופים, שהם היונקים מתוך הצואר לתת לו חיות, שהוא יושב על העורף ויונק, כדי שמהמוחין לא יעבור ללב. שר הטבחים כנגד ורידי הדם, שר האופים כנגד הושט, ושם המשקים כנגד הושט, שם יש איזה משקה דק, הוא יחסית טוב – שר של פרעה, אבל ימני – לכן יוסף לא הורג אותו אלא מחיה אותו. הוא גם רשע, אך לא הורגים אותו. שר האופים הוא השר השמאלני של הגוים – אותו צריך לחסל, וכך באמת יוסף עושה. הוא כנגד הושט. קודם ספרנו לילדים ספורים מהצ"צ שהיארצייט שלו ב-יג ניסן. נספר עוד ווארט יפה שקשור לענין זה: ידוע שהיו צדיקים שהיו לפעמים קונסים עצמם על משהו, כמו על כעס וכיו"ב (שלפי האר"י צריך לצום קנא צומות, ואפשר "וחטאך בצדקה פרוק"), אך הצ"צ בגיל שבעים עשה דבר שלא ראיתי אצל אחרים – שכל הנאה מעוה"ז עולה כסף, כל מאכל, כל משקה, כל שכיבה על מטה או ישיבה על כסא, לכל דבר עולה סכום לצדקה. זה מנהג הצ"צ לעת זקנה – אשרי מי שמאמץ לעצמו את המנהג הזה, ואת הכתובת של הצדקה אפשר לומר אחר כך. זה תיקון של שר האופים – שהורגים אותו – כל הנאת אוכל נקראת ושט. כל השרים השמאלניים הם גרגרנים, אוהבים לאכול – זה כנראה מה שמשפיע על השמאל. הושט זה שר האופים, הוא תאות האכילה, הוא השמאל בין שרי פרעה, ואותו צריך לחסל – זה הקליפה הכי רעה. לפי זה יוצא כך, ששר המשקים שמחיים אותו הוא הימין, ושר הטבחים הוא באמצע. הייתי חושב שהדם זה שמאל, אבל מה שכתוב בכתבי האריז"ל שהדם זה באמצע – יש שני ורידים ראשיים, אחד בימין ואחד בשמאל, ולכן הוא ממוצע, זה שר הטבחים. יחד ר"ת של השרים זה טמא – הכל יחד זה טומאת מצרים, ותיכף נראה אותם בהמשך, כפי פירושו של אבא של הרבי.] ולדבקה בו יתברך כדכתיב [כאן מביא שלושה פסוקים דומים – שלישיה שתופסת אותנו, אך כל כך דומים שממש אומר דורשני] ה' עוזי ומעוזי ומנוסי [יש לנו חבר ששמו 'מנוסי', וזה שרשו בתניא – פעמיים] ביום צרה וגו' משגבי ומנוסי וגו' והוא מנוס לי וגו' [יש הערה שלא ברור מקור פסוק זה, אבל מסבירים שזה קיצור – יש מי שאומר שרומז לפסוק בתהלים נט, שירת הצבי, "ומנוס ביום צר לי", שדמותו בעולם החי היא העיקרית המסמלת את הבורח והנס מפני האויב (וזה דימוי קדוש, דימוי לכנס"י ולקב"ה, "צדיק באמונתו יחיה"), אך זה לא בדיוק מה שכתוב כאן, ולכן אומרים שעיקר הכוונה כאן זה מ"אדון עולם" – כפי שראינו בכמה פעמים שנוסח התפלה והפסוקים הולכים יחד – אך גם זה לא מדויק, כי שם כתוב "והוא נסי ומנוס לי", ואם כן משמיט כאן המלה "נסי", אלא שודאי בעל "אדון עולם" התכוון שזה לשון נופל על לשון. אז שייך לניסן – שמחד זה נס ומאידך יש בכך מנוסה-בריחה. בתורה יוסף הוא הנס – "וינס ויצא החוצה". ממה הוא ברח? מהיצר הרע של עצמו. הוא היה במצרים, בבית פוטיפר, עם נסיון קשה (ג"כ נס), וכשהוא מתגבר על הנסיון בכך שהוא נס – שזו הנהגה נסית של עצמו, שיכול להתעלות מהטבע שלו – ובסוף זה נס להתנוסס, הוא מתרומם בזכות זה. כל זה קשור לניסן, החדש של כל הדבר הזה. "כי ברח העם", יציאת מצרים בניסן, קשור עם לנוס ולברוח; ומנוסי ומנוסי מנוס = קרבן פסח = 500 = פרו ורבו. איך מחברים שלושת הפסוקים הללו?? הצמח צדק כותב שזה על מחדו"מ. הבינוני לא יכול להוציא את הפנימיות של הקדושה מהקליפה – לא יכול לתקן את עצם המדות שלו – אלא יכול רק לברוח עם לבושי נפשו, לבושי נה"ב, ועמם יכול לברוח. כך כותב גם אבא של הרבי, רק שמסביר זאת ונותן סדר – אומר שהם מהכבד לקל. הראשון הכי חזק, מירמיהו, "ה' עוזי ומעוזי ומנוסי ביום צרה", גם ג לשונות של תוקף, וגם מזכיר "ביום צרה". אחר כך "משגבי ומנוסי" בשירת דוד זה יותר גבוה, פחות חזק, ובסוף זה "והוא מנוס לי". הוא אומר שזה כנגד מעשה-דיבור-מחשבה מלמטה למעלה – בשביל להבריח את המעשה מהרע, כמו יוסף שלא יכשל בעבירה במעשה, בשביל הז צריך "ה' עוזי ומעוזי ומנוסי ביום צרה". בשביל להתגבר על לשון הרע, ושאר סוגי הדיבור האסורים (כמו שמוסבר אצלנו לפי הח"ח עשרה סוגי דיבור אסור) צריך "משגבי ומנוסי". בשביל להתגבר על מחשבות רעות צריך "והוא מנוס" (צריך לצרף את הנס שחסר שם...). אבל אחר כך אבא של הרבי אומר פירוש שני, הרבה יותר עסיסי, שגם יתן לנו צירוף של יהו – ששלושת אלו כנגד שלושת שרי פרעה, גם כן מהקשה לקל: "ה' עוזי ומעוזי ומנוסי ביום צרה" זה כנגד שר האופים – תיקון הושט, תיקון תאות אכילה. השני, "משגבי ומנוסי", כנגד שר הטבחים – הורידים. "והוא מנוס לי" כנגד שר המשקים. למה שרים אלו בגרון? כי הם מוחין דקטנות, שמות אלקים שיורדים לגרון (מוחין דגדלות זה שמות הוי'). מוחין זה איך שאדם תופס את המציאות – אם תופס אותה בצמצום של טבע, יש לו רק אלקים בראש שלו, זה מוחין דקטנות. יש ג' מוחין דקטנות – חב"ד. כאשר באה הגאולה – שהמוחין דגדלות מתחילים להכנס בראש – אז דוחים את המוחין דקטנות לתוך הגרון. שמה, בתוך הגרון, המוחין דקטנות עדיין נאחזים – נאבקים על החיים שלהם – ורוצים לינוק חיות. זה פרעה שיושב מאחורה ויונק חיות דרך שריו. לכן כתוב באריז"ל שג"פ אלהים עולה גרון – נחר גרוני, אותיות חרן, שעם הכולל עולה גרון – סימן מובהק של בעל תשובה שמתחיל לחזור בתשובה, שיש לו כאבי גרון. זה מהדברים הקבליים המוחשים במציאות – אם יש בעל תשובה שלא עבר כאב גרון יש לו בעיה, כי בעל תשובה זה כניסת מוחין חדשים דגדלות, וזה דוחה מוחין קודמים לגרון, ואז יש לו לחץ בגרון. זה סימן מובהק שמשהו קורה בראש. החכמה של הקטנות זה שר המשקים, ה-י, הבינה של הקטנות זה שר האופים, ה-ה, והדעת זה שר הטבחים, ה-ו. לפי"ז הסדר כאן הוא הוי – צירוף הגבורה, היראה, הפחד. מה המוטיבציה של הבריחה מהקליפה? הרגש בלב זה פחד. מתוך פחד מאחיזת הקליפה אדם בורח. זה באמת הצירוף לפי הפירוש השני של האבא של הרבי לגבי שלשת הפסוקים האלה].

עד כאן מספיק בשביל לראות נושא פרק זה ביחס ליצי"מ – בריחה מנה"ב. אחר כך יש פמ"ז – שלמדנו לפני כמה שבועות – וזה מתחיל מפמ"ו. זה התבוננות לעורר אהבת ה' "כמים הפנים לפנים" – שה' יורד אלינו למקום האשפה, המלך הגדול אל הדיוט נבזה ושפל אנשים, ומעלה אותו ומכניסו חדר לפני מחדר ומחבקו ומנשקו, וכך ויותר מכך עשה ה' ביצי"מ. זו תפיסה לגמרי אחרת של יצי"מ – בפל"א זה יצי"מ בתור עבודת אתכפיא של בן אדם, עבודה מלמטה. מה זה שאני יוצא ממצרים? שאני בורח מהקליפה. כאן זה משהו אחר לגמרי – יצי"מ זה להתבונן ברחמי ה'. זה לא עלי בכלל, להיפך – אני שפל אנשים, בזוי, מלוכלך באשפה – וה' עצמו מרים אותי ורוחץ אותי וכו'. אז, אפילו מי שלבו לב האבן הוא נשפך מאהבה רבה למלך, כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. זה מבט לגמרי לגמרי אחר על מה זה יצי"מ. הסימן להבדל שבפל"א זה יצי"מ של "ברח", ואילו בפמ"ו (ובקונטרס חינוך קטן) זה "בחר" (הבחירה מתחזקת במ"ת, אבל הירידה ללכלוך עבורנו זה ביצי"מ יותר ממ"ת). רק נראה בפרק זה דיוק אחד:

כי הניח הקב"ה את העליונים ואת התחתונים ולא בחר בכולם כי אם בישראל עמו והוציאם ממצרים ערות הארץ [יסוד] מקום הזוהמא [הוד] והטומאה [נצח לפי"ז, אך צריך הסבר – "תמורת חיים מות" בנצח, והיפך החיים זה אבי אבות הטומאה; לפי"ז הצירוף כאן הוא והי – צירוף היסוד, הכל זה "ערות הארץ", שנאמר כאן בנפרד, בעוד נו"ה הם "תרין פלגי גופא" – "מקום הזוהמא והטומאה"] לא ע"י מלאך ולא ע"י כו' אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו ירד לשם כמ"ש וארד להצילו וגו' כדי לקרבם אליו בקירוב ויחוד אמיתי בהתקשרות הנפש ממש בבחי' נשיקין פה לפה לדבר דבר ה' זו הלכה ואתדבקות רוחא ברוחא היא השגת התורה וידיעת רצונו וחכמתו דכולא חד ממש. וגם בבחי' חיבוק הוא קיום המצות מעשיות ברמ"ח אברים דרמ"ח פיקודין הן רמ"ח אברין דמלכא כנז"ל [בדרך כלל מדבר רק על חיבוק ונישוק, ואילו כאן מחלק בין נשיקין ל"אתדבקות רוחא ברוחא" (לא כך באגה"ת, למשל). בלימוד תורה יש שתי מצוות – דיבור בדברי תורה והשגתה במח – וכאן אומר שדיבור בדברי תורה זה סוד הנשיקין עם הקב"ה, אבל "אתדבקות רוחא ברוחא" זה השגת התורה. אחר כך כותב שחיבוק זה קיום המצוות, כפי שגם כתב קודם. איזה צירוף זה, ומה מזכיר לנו שלושה אלו לפי סדר זה? בסדר הגשמי חיבוק לפני נישוק – כך האריז"ל מסביר וכך הפשט – אבל כאן מסדר נשיקין-דביקות-חיבוק. מסדר כפי סדר פסוק היסוד של כל התניא – "בפיך [נשיקין] ובלבבך [השגה ב"בינה לבא"] לעשותו [חיבוק, מצוות מעשיות]", ממש מובהק ובולט – שם הסברנו שזה צירוף היסוד (דעת גניז בפומא, בינה לבא, "כלם בחכמה עשית", "אף עשיתיו" מרבה אצילות-חכמה במקום העשיה). אם כן, כאן צירוף יסוד, כמו הצירוף קודם לגבי מצרים – שם היה בשיא הטומאה, ואחר כך חוזר על אותו צירוף בדיוק בשיא הקדושה, במה שה' עשה לנו]

פמ"ז – אותו למדנו – ממשיך יצי"מ כפי שמוסברת כאן, ואומר שזה הסוד של ק"ש. היצי"מ של פמ"ו ממשיכה לפמ"ז, ושם מתגלה כקורית בק"ש – זה שה' לוקח אותי אליו – ולכן קבעו להזכיר יצי"מ בק"ש.

אחר כך יש "חנוך קטן" – פתיחת ח"ב של התניא – הפעם השלישית שמזכיר יצי"מ (מענין שאין עוד מקומות). הקדמת ח"ב היא בעצם קיצור ח"א בדף אחד, וכותב על כמה מדרגות התבוננות לעורר אהבת ה' – התבוננות כללית של "נפשי אויתיך בלילה", ואחר כך התבוננות פרטית שהיא הענין של יצי"מ:

והן דרך פרט שכשיבין וישכיל [הבן בבינה וחכם בבינה, כי כל התבוננות פרטית היא בבינה] בגדולתו של מ"ה הקב"ה דרך פרטית כאשר יוכל שאת בשכלו ומה שלמעלה משכלו [מבין דבר מתוך דבר – מתוך הממלא ש"יוכל לשאת בשכלו" יש לו חוש בסובב שלמעלה משכלו] ואח"כ [כאן סדר התבוננות בשלושה שלבים, זה אחר זה, שלא היה בחלק ראשון, אף שזה רק קיצור יש כאן חידוש] יתבונן באהבת ה' הגדולה ונפלאה אלינו לירד למצרים ערות הארץ להוציא נשמותינו מכור הברזל שהוא הס"א ר"ל לקרבנו אליו ולדבקנו בשמו ממש והוא ושמו אחד דהיינו שרוממנו מתכלית השפלות והטומאה לתכלית הקדושה וגדולתו ית' שאין לה קץ ותכלית אזי כמים הפנים אל פנים תתעורר האהבה בלב כל משכיל ומתבונן בענין זה בעומקא דלבא לאהוב את ה' אהבה עזה ולדבקה בו בלב ונפש כמו שיתבאר במקומה באריכות [היינו בחלק הראשון, פמ"ו ופמ"ז, שכאשר נכתבה הקדמה זו תוכנן להיות הפרק הראשון – כעת בהשגח"פ זה בסוף, וכך נתייחס לכך].

שלושה שלבים: התבוננות פרטית בגדולת ה', התבוננות באהבת ה' אלינו, התבוננות בכך שה' רומם אותנו מתכלית השפלות עד תכלית הרוממות. הדבר השלישי זה "ובני ישראל יוצרים ביד רמה" – "בריש גלי" (היד האמצעית, התפארת, "הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה" – סגירת מעגל עם "כי ברח העם"). לפני "יד רמה" צריך להיות "יד החזקה" – זו ההתבוננות הפרטית בגדולת ה' – ו"יד גדולה", שזה ההתבוננות באהבת ה' לרדת אלינו. אפשר לאהוב ולא כל כך לפעול – עצם האהבה כבר מעוררת הוקרה גדולה, אבל אם האהבה גם פעלה את תכלית ההתרוממות שלנו, משפל המדרגה, מטה מטה מטה, עד לשיא המעלות, מעלה מעלה מעלה, זה סוגר את המעגל. אם כן, הצירוף כאן הוא שמאל-ימין-אמצע – יחסית ההתבוננות הפרטית בגדולת ה' זה בינה, שמאל, ואחר כך מזה לבוא ולהרגיש אהבת ה' הגדולה והנפלאה אלינו זה ימין, ואחר כך זה שזה פועל בנו רוממות א"ס זה נקרא "יד רמה", המבריח מן הקצה התחתון עד הקצה העליון. אם כן, הצירוף הוא הוד – היו ("מזמור לתודה").

בכללות, הפירוש הראשון זה חש – לברוח חיש מהר (לע"ל "לא בחפזון", ואילו יצי"מ זה בחפזון ובמנוסה). לע"ל, כשיש גדלות מוחין וה' הולך לפנינו ולא אחרינו (ביצי"מ הלך אחרינו להגן מבליסטראות של המצרים, אך לע"ל כשאין פחד של ירי מאחורה ה' נמצא לפנינו, כי אז את רוח הטומאה אעביר מן הארץ ואין מנוסה ואין חפזון, ואז ה' הולך בריש גלי לפנינו). חש כאן זה גם הכנעה, כי הוא עדיין עם כל המשקע של נפשו הבהמית, רק שבורח מזה. הפירוש השני, פמ"ו ופמ"ז, מגיע לשיאו בק"ש (בפמ"ז) – עיקר הווארט זה "אתה בחרתנו מכל העמים", ברית מילה והבדלה עצמית. המל השני הוא גילוי עם ישראל, גילוי ה' בעולם דרך עם ישראל, שזה הפשט הפשוט כאן – שה' אוהב אותנו ומרומם אותנו גבוה גבוה עד שהאלקות מתגלה בכל העולם והלב נשפך. האהבה עזה שמים הפנים לפנים – הדגש לא כל כך על ההבדלה, אלא על עצם האהבה בסוף. זה גם הפשט שם, אך כאן – בחינוך קטן – זה הווארט בקיצור, שבסוף מגיעים לאהבה של צדיקים, "כי מתוק האור" (שם מגיעים ל"שמע ישראל" – להבדלה). בעצם זה אותו רעיון, שניהם על הפסוק "כמים הפנים לפנים", אך בכל אופן לפי השגח"פ שהתניא מסודר כך אפשר איך שהוא להקביל לחש-מל-מל. זו תהיה לנו הכנה טובה לצאת ממצרים – ה' יוציא אותנו מכל הסבוכים וכל המיצרים והגבולים, ונזכה לגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו תיכף ומיד ממש, ושיהיה חג כשר ושמח בבית המקדש השלישי.