היזק ראיה

בע"ה

שבת תצא ט' אלול תשפ"ג – כפ"ח

שיעור פתיחה למסכת בבא בתרא

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

לכבוד תחלת לימוד מסכת בבא בתרא בישיבות (כפי הסדר הנהוג בישיבות חב"ד) נמסר בשבת הראשונה ב'זמן אלול' שיעור פתיחה למסכת (שלקוצר היריעה מובא כאן רק באופן חלקי) לתלמידי ישיבת תום ודעת. פרק א מתייחס לאורכה של המסכת ולייחודה כמבוססת כולה על סברות וחושף את ה'סגולה' שלה להתמודדות עם נסיון שמירת העינים ותיקון הראיה. פרק ב מבאר את יסודות הסברות בעניני היזק ראיה בנגלה דאורייתא על פי הממד הפנימי שלהן. פרק ג מעלה את הלכות שכנות – להן נוגעות הסוגיות שבתחלת המסכת – למקורן ב"דרך טובה שידבק בה האדם" של "שכן טוב" ומגיע לביאור עמוק ויסודי על חשיבותם של יחסי-שכנות תקינים בתוך חיי הנישואין. זו דוגמה נפלאה לחיבור של "גופא דאורייתא" ו"נשמתא דאורייתא", כשהעיסוק ביסודות הסברות בהלכה חושף גם את תיקוני-הנפש העדינים העולים מהלכות אלו ונוגעים לחיי היום-יום של כל אחד ואחת.

א. פתיחה למסכת בבא בתרא

בבא בתרא – תיקון הסברות

מתחילים ללמוד מסכת בבא בתרא. זו המסכת הכי ארוכה בש"ס, ובמובן מסוים אפשר גם לומר שהיא המסכת הכי עמוקה. תוספות בתחלת המסכת[ב] מסבירים את הקשר בין ההתחלה שלה לסיום מסכת בבא מציעא, אבל גם לרמב"ם יש הסבר לסדר המסכתות[ג]. מה ההסבר שלו? הוא אומר שבבא קמא ובבא מציעא מיוסדות על פסוקים מפורשים בתורה, אבל מסכת בבא בתרא "כולו קבלה ודברי סברות ולא התבאר מן התורה" ולכן היא האחרונה[ד]. לסברא יכול להיות כח כמו של פסוק מהתורה, "סברא דאורייתא"[ה], ויש כאן גם דברי קבלה, הלכה למשה מסיני, אבל המסכת הזו מבוססת בעיקר על סברות – לימוד בבא בתרא מתקן את הראש, מלמד לסבור סברות נכונות.

זהו גם הסבר יפה להתחלה יוצאת הדופן של הגמרא כאן – "סברוה". בדרך כלל שתי שיטות שונות בביאור ענין הן מחלוקת תנאים או מחלוקת אמוראים, אבל כאן כל הסוגיא הראשונה היא לא מחלוקת אלא רק שני אופנים של "סברוה" – הכל סברות. מענין גם שבין שתי הסברות, האם "מחיצה" במשנה היא "גודא" או "פלוגתא" ההלכה היא "פלוגתא"[ו], למרות שברור שהרבה יותר קרוב לפשט להסביר "מחיצה" כ"גודא". התוספות מסבירים[ז] שמכיון שעל ההסבר של "גודא" יש הרבה קושיות בסוגיא מעדיפים להסביר הסבר רחוק יותר מהפשט, "פלוגתא" – הכח של הסברא חזק יותר מהפשט של המשנה[ח].

ורמז יפה: המלה הראשונה במשנה, "השותפין" (שעוד נדבר עליה), עולה בגימטריא 851, 23 (חיה-חדוה) פעמים 37 (יחידה-בכיה) – "זה הדבר אשר צוה הוי'"[ט], נבואת משה רבינו[י] (רק השרש, שתף, עולה משולש של הוי' אחד). המלה הראשונה בגמרא, "סברוה", עולה 273, שלש פעמים 7 פעמים 13. אם כן, יש כאן בהתחלת המסכת הופעה של שני זוגות המספרים החשובים ביותר בתורה[יא].

נסיון העינים

מסכת בבא בתרא מגיעה עד דף קעו – כמו מספר הפסוקים בפרק הכי ארוך בתנ"ך, תהלים קיט, וכמו מספר הפסוקים בפרשה הכי ארוכה, נשא (שכוללת גם את ברכת כהנים)[יב]. בתור מלה, קעו בגימטריא נסיון. ידועים דברי רבי מנחם מענדיל מויטבסק, בעל פרי הארץ, שכל נסיון הוא נסיון באמונה[יג]. בכל זאת, כל מי שעובד את ה', יודע שיש כל מיני סוגים של נסיונות[יד]. אחד הנסיונות המשמעותיים – נוגע להרבה אנשים – הוא בעינים, הנסיון של שמירת העינים.

הסוגיא הראשונה של מסכת בבא בתרא – פתיחה שמלוה את כל המסכת – היא הנושא של היזק ראיה[טו], שנוגע לתיקון העינים (יש לנו שיעור גדול[טז] על ראיה במסכת בבא מציעא, על "מצאתיה – ראיתיה", מן הסתם יש קשר בין הדברים[יז]). הגמרא מתארת שני סוגים של נזק בראיה – בגמרא מדובר על מציאות של גינה, שיש בה ירקות (כל השנה), וכאשר אדם עומד ומסתכל על ירקות הגינה הוא מכניס בהם עין הרע, אבל במשנה מדובר על משהו 'עדין' יותר, מציאות של חצר, שעצם העובדה שרואים מה שנעשה בה, גם בלי הסתכלות ממושכת ובלי כוונה רעה, עושה היזק[יח]. ההבדל בין עין הרע להיזק ראיה לא מוגדר כל כך טוב – לא בראשונים, לא באחרונים וגם לא אצל הראשי-ישיבות – ויש שיטות מה חמור ממה. אבל כשלומדים את פשט הסוגיא ברור שעין הרע יותר חמורה מהיזק ראיה[יט]. הרמב"ן מסביר[כ] שהראיה הזו היא בלתי-נמנעת (אם אין גדר) – לא יעזור שהשכן יאמר ש'אני נשבע שאעצום עינים, לא אראה מה קורה בחלק שלך בחצר', אי אפשר אף פעם לא להסתכל ואפילו ראיה-בעלמא עושה היזק ראיה.

הגמרא דנה[כא] האם "היזק ראיה שמיה היזק" או ש"שהיזק ראיה לאו שמיה היזק". יש מי שחוקר האם כאשר אומרים ש"לאו שמיה היזק" הכוונה שאין נזק בכלל, או שלא די בהיזק הזה כדי לחייב אותי לבנות כותל. בפשטות זו חקירת-שוא, הרי מפורש כאן שזהו "היזק ראיה" וכל השאלה אם "שמיה היזק" או "לאו שמיה היזק" היא האם ההיזק הזה מחייב אותי.

בפנים יש שני מקורות עיקריים של רע – עין הרע ולשון הרע. עין הרע, ראיית דברים רעים בזולת – הסתכלות מתוך כוונה רעה – גורמת לאמירת לשון הרע. אפשר להסביר את ההבדל בין עין הרע ללשון הרע בהיקף שלהן: עין הרע היא הסתכלות על משהו מתוך חמדה – עברה על "לא תחמֹד"[כב] – שמזיקה גם לאדם המסתכל וגם למה שהוא מסתכל בו. הגמרא מספרת על מישהו שהסתכל באשה מתוך חמדה, חלק מ"לא תחמֹד... אשת רעך", ועלתה בו טינא ופוסקים ש"ימות ואל יספר עמה מאחורי הגדר"[כג] (גם אם היא פנויה, משום השמירה על בנות ישראל) – החמדה הזו הורגת את המסתכל ומכניסה עין הרע במה שהוא מסתכל בו. על לשון הרע כתוב שהיא "לשון תליתאי"[כד], היא הורגת שלשה – את המספר, את השומע ואת מי שמספרים עליו. עין הרע הורגת שנים, את המסתכל ואת מי שמסתכלים עליו, את הגברא את החפצא, הסובייקט והאובייקט, אבל אין בה מישהו שלישי, ובלשון הרע יש גם צד שלישי ששומע את הענין. אנחנו מסבירים[כה] שהסוד של העינים הוא שרש החן בפנים, ההשתקפות של שנים, וכנראה שבלשון יש משהו משולש. יש כאן מקור להתבוננות מעניינת על ההבדל בין רבי חיים מבריסק, שלומד בכל דבר 'צווי דינים', לרוגאטשובר, שלומד בכל דבר 'דריי דינים' (כמו שדברנו גם לאחרונה[כו]). בכל אופן, רואים כאן שעוד לפני לשון הרע והמקור שלה בעין הרע יש שרש יותר עדין – היזק ראיה[כז].

ברכה וקללה בראיה

אם כן, יש לנו כוונה עיקרית בלימוד מסכת בבא בתרא – עמידה בנסיון של שמירת העינים, שמתחיל מתיקון של היזק ראיה, השרש של כל הרע שמתחיל בראיה בעלמא. איפה רואים שהבעיה מתחילה מהעינים? שבירת הכלים של עולם התהו מתחילה בשבירת אור העינים של א"ק – שם יש היזק ראיה, עין הרע, ומשם משתלשלת כל שבירת הכלים וכל הרע בעולם. אנחנו היום ב-ט אלול, יום חשוב, שלפי הכוונות שלנו[כח] הוא היסוד דא"ק – מהו יסוד דא"ק? שרש המלך הדר[כט], המלך השמיני, שבא לתקן את אור העינים שנשבר.

כל הקלקול מתחיל בעין רעה וכל התיקון מתחיל בעין טובה[ל], הרע מתחיל מהיזק ראיה והטוב מתחיל מראיה טובה – צדיק רואה הכל טוב (גם אצלו יתכן "נתן עיניו בו ועשאהו גל של עצמות"[לא], צריך להזהר בגחלתן של חכמים[לב], אבל ביסוד הראיה של צדיק היא טוב – יש צדיקים שעלולים גם להקפיד ויש צדיקים שלא מקפידים, וכידוע[לג] שאדמו"ר האמצעי אמר לרבי הלל שמי שהוא צדיק לא מקפיד ומי שמקפיד אינו צדיק ואין לחשוש מקפידתו...). בפרשת ראה – בה מברכין את חדש אלול – כתוב "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה"[לד]. לא יודע אם זה כתוב, אבל מתבקש לומר שהפסוק מלמד שגם הברכה וגם הקללה קשורות ל"ראה" – הכל מתחיל בראיה, ב"ראה אנכי", איך אדם רואה את ה"אנכי" העליון, את ה', ובאיך הוא רואה את ה"אנכי" התחתון, את עצמו. כנראה שאם ה"ראה אנכי" הוא ראית ה' זהו מקור כל הברכה ואם הוא ראית ה'אני' הוא מקור כל הקללה. אצל מי כתוב "והיה ברכה"[לה]? אצל אברהם אבינו, היהודי הראשון, והוא אותיות ראה-בם[לו], הכל מתחיל מראיה טובה. אבל כל עוד לא הצלחנו לתקן את העינים, שהראיה תהיה כולה ברכה, צריך להזהר מאד מהיזק ראיה.

הכנעה-הבדלה-המתקה בתיקון הראיה

התכלית, בסופו של דבר, היא פקיחת העינים, "פקח עיניך וראה"[לז], כמו שהרבי אומר[לח] שצריך לפקוח את העינים ולראות את המשיח. אבל בשביל לדעת לפקוח את העינים ולראות טוב צריך גם לדעת מתי לעצום את העינים, להתעצם בהתעצמות פנימית (והיינו תכלית עצימת העינים כאשר אומרים את פסוק היחוד, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[לט], להתעצם עם אחדות ה' הפשוטה[מ]). כמו שתיקון הדיבור הוא בסדר של חש-מל, שתיקה ודיבור[מא] – לדעת מתי לסגור את הפה ומתוך כך גם מתי לדבר – גם תיקון העינים הוא לדעת מתי לסגור-לעצום את העינים ומתי לפקוח אותן, לעצום את העינים כדי לא לראות לא-טוב, כדי לא להזיק, ולפתוח אותן במבט שרואה רק טוב, שמכניס רק עין טובה בהכל.

בפרטות, לפי התהליך השלם של הכנעה-הבדלה-המתקה (חש-מל-מל)[מב], ההכנעה בתיקון הראיה היא שמירת-עצימת העינים כדי לא לראות ברע, קיום "ולא תתורו... ואחרי עיניכם אשר אתם זֹנים אחריהם"[מג]; ההבדלה היא הזהירות מהיזק ראיה לזולת, השותף-השכן (בהגדרת הגבולות ושמירה עליהם); ההמתקה היא קיום יסוד תורת הבעל שם טוב, שמכל מה שרואים יש ללמוד הוראה בעבודת ה' – ה' מראה לנו תורה, לשון הוראה[מד], "אתה הראת לדעת"[מה] (והיינו הפנימיות של "ראיתיה – מצאתיה" הנ"ל, על דרך "יגעתי ומצאתי תאמין"[מו], כאשר עיקר המציאה הוא חידוש תורה-הוראה בחיים), ואזי זוכים לראות רק חיים, ברכה וטוב[מז] ("אין טוב אלא תורה"[מח], היא חיינו ומקור הברכה בהם).

ב. היזק ראיה

היזק הגוף או היזק ממון

המחלוקת העיקרית בהבנה של היזק ראיה – השיעור הראשון במסכת בבא בתרא – היא האם היזק ראיה הוא היזק הגוף או היזק ממון:

חשובי הראשונים[מט] אומרים שהיזק ראיה הוא היזק הגוף – הכוונה שכאשר מסתכלים על מישהו יש לו ממש צער מהענין. העובדה שמישהו מרגיש צער הגוף מכך שמסתכלים עליו היא דבר טוב – ליהודים יש טבע של צניעות. בלעם מתפעל מכך ש"אין פתחיהם מכוונים זה כנגד זה"[נ] כדי לשמור על הצניעות, לשמור מהיזק ראיה. אצל הגוים אין כזה דבר, בלעם בעצמו הוא "גלוי עינים"[נא] – הטבע שלו שהוא רואה הכל, מסתכל בהכל, אבל ליהודי יש טבע של צניעות, הוא לא אוהב שמסתכלים עליו ונזהר מלהסתכל על אחרים[נב]. לפי השיטה הזו, היזק ראיה מוגדר כ"גירי דיליה", כאילו האדם בראיה שלו יורה חצים בראיה שמזיקים לזולת (חצים רמוזים במשנה בביטוי "מחיצה בחצר"[נג]).

אבל יש שיטה אחרת – שבעיקר נקראת על שמו של הסמ"עיח, כפוסק אחרון, אבל הוא לא היחיד שאומר כך[נד] – שהיזק ראיה הוא היזק ממון. כלומר, הראיה עצמה לא מזיקה באופן ישיר, אבל אם אני יודע שמסתכלים לי בחצר, ואיני יודע מתי יכולים לראות מה שאני עושה בחצר, יהיו דברים שלא אעשה בחצר – זהו הפסד ממון של מניעת תשמיש בחצר.

את המחלוקת הזו אפשר לקשר לשאלה האם "היזק ראיה שמיה היזק" או "לא שמיה היזק" – כלומר, כמו שהסברנו, האם הוא היזק שמחייב לעשות מחיצה כדי למנוע אותו או הוא היזק פחוּת שלא מחייב הקמת מחיצה. אם היזק ראיה הוא צער גופו יש לו "דינא דגרמי", הוא חצים ישירים שפוגעים בזולת, ובוודאי "שמיה היזק" (וכך משמע לי בפשטות מהלשון "היזק ראיה", שיש כאן היזק ישיר וממשי). אבל אם הוא היזק ממון יש לו דין "גרמא", ואף שבהרבה מקרים בהלכה חייבים גם על "גרמא" כאן יתכן שהעובדה שהראיה שלי מורידה את ערך החצר של הזולת, שאפשר להשתמש בה לפחות דברים, לא נחשבת נזק כזה שמחייב אותי להוציא כסף בשביל להמנע ממנו.

ראיה אקטיבית וראיה פסיבית

מה אני חושב כאשר אני קורא את שתי האפשרויות הללו? חשבתי על משהו שאולי איזה ראש-ישיבה היה יכול להגיד, אבל לא מצאתי מישהו שאומר זאת. בחסידות יש דיון עיקרי בענין הראיה – אם הראיה היא אקטיבית או פסיבית. כאשר אדם מסתכל על משהו – האם הוא מוציא משהו מהעינים שלו או שהוא בעיקר קולט את מה שבא מבחוץ?

ברור שיש משהו שיוצא מהעינים – כאשר מסתכלים על מישהו חזק מאחורה הוא יסתובב[נה], הוא מרגיש את ההסתכלות. כתוב שיש עוף שמחמם את הביצים שלו רק בהסתכלות[נו]. איפה עוסקים בכל הנושא הזה? באורות העינים של א"ק, שם היתה השבירה, כפי שהזכרנו (ופעם למדנו באריכות[נז] פרצוף שלם של תהליך הראיה לפי איך שמבאר אותו רבי הלל מפאריטש[נח]). אבל היום, על פי המדע המוכר, תופסים שעיקר הראיה הוא קליטה של אור שבא מבחוץ, שהמציאות מחזירה לתוך העינים.

אם תופסים שהראיה היא בעיקר אקטיבית אז מתאים לומר שהיזק ראיה הוא "גירי דיליה" ואם הראיה היא בעיקר פסיבית יותר מתאים לומר שהפעולה שלה היא עקיפה, "גרמא", ויש בה רק מניעת תשמיש. זו החקירה העיקרית בחסידות בנוגע לכח הראיה שמתאימה לסברות בדין היזק ראיה.

מושכל-מורגש-מוטבע

אבל יש סברא שלישית ביסוד של דין היזק ראיה, שמביא בעל הקהלות יעקב[נט], מאחרוני האחרונים. לפי סברא זו היזק ראיה הוא איסור על המזיק – כלומר, פחות נוגע הגדרת ההיזק מצד הניזק, ההיזק בחפצא, והטעם לחייב את הקמת המחיצה הוא האיסור של הגברא. כמובן, האיסור על הגברא הוא בגלל הנזק לחפצא, אבל החיוב של הקמת המחיצה הוא בגלל האיסור על הגברא.

איך אפשר לסדר בפנימיות את שלש הסברות בדין היזק ראיה? כנגד מושכל-מורגש-מוטבע: לומר שעיקר הבעיה בהיזק ראיה הוא של הגברא, איסור שחל על האדם והוא צריך לתקן, זו סברא של חב"ד – תכלית המוחין היא "לאסתכלא ביקרא דמלכא"[ס], דרך התורה (כנ"ל), ועצם ההסתכלות על הזולת לראות את מעשיו (גם ללא כוונה רעה, על דרך רכילות גם ללא לשון הרע[סא]) פוגם בהם. עיקר כח העמידה בנסיון של הראיה – אליו התייחסנו בפרק א – הוא דווקא בעבודת המוחין, מתוך תודעת האיסור של האדם עצמו. הסברא שהיזק ראיה הוא צער הגוף של הזולת שייכת ל"תפארת גופא"[סב], הכוללת את כל המורגש שבנפש. הסברא שהיזק ראיה הוא פעולה עקיפה במציאות הנגרמת מהראיה שייכת למוטבע, לנה"י הפועלים "לבר מגופא"[סג] (וזו תפיסת הראיה הפשוטה בטבע היום).

הרי"ףנ סובר שאין חזקה להיזק ראיה ומסביר הרמב"ןיט שחזקה מועילה רק בנזקי ממון אבל היזק ראיה הוא צער הגוף. הוא מוסיף שאפילו אם מחל הניזק אין המחילה מועילה, מכיון שאסור למזיק להזיק בראיה, והוא חייב לבנות כותל כדי שלא יזיקו (שהרי אינו יכול לעצום את עיניו תמיד). אם כן, במושגים שלנו, הוא מחבר כאן את שני הטעמים העליונים לאיסור היזק ראיה – מצד המושכל, עצם האיסור על המביט בחברו, ומצד המורגש, נזקי גופו.

ג. שכן טוב

תיקון השותפין

כמו שכבר הזכרנו, המלה הראשונה של מסכת בבא בתרא היא "השותפין". השותפים כאן הם בעצם שכנים שחולקים חצר משותפת (ובגמרא מדובר גם על גינה ובקעה) – טוב שהם שותפים, שכנים טובים (שותף-שכן עולה טוב-טוב ברבוע), וצריך שהם לא יזיקו אחד לשני. כאשר השותפים חולקים את החצר ובונים ביניהם כותל השותפות מצטמצמת לכותל עצמו – שמקומו ואבניו שייכים לשניהם (כסיום המשנה) – והקשר שנשאר הוא יותר שכנות, ודוק.

לאיפה שייך המושגים "השותפין"? במושגי הקבלה השותפים הם הספירות נצח והוד, שתי הרגלים שחייבות לעבוד בשיתוף פעולה, שהשם הקדוש שלהם הוא שם צבאות[סד]. כמו שהסברנו הרבה פעמים[סה], כתוב בקבלה[סו] ששם צבאות באתב"ש גם הוא שם קדוש – שם השתפא – שהוא סוד השותפות. מה כתוב על השותפין במשנה שלנו? "השותפין שרצו" – הפשט של רצו הוא רצון, אבל אם "השותפין" הם שני הרגלים אזי "השותפין שרצו" הן הרגלים הרצות. הם רצים "לעשות" – תכלית כל מעשה בראשית הוא "אשר ברא אלהים לעשות"[סז], "לתקן"[סח] (והנה, "לעשות" – העולה אל פעמים הוי', סוד "אל הוי' ויאר לנו [שני השותפים]" – עולה היזק ראיה שמו היזק!). אם "השותפין" הם נצח והוד, כנראה שהכותל שביניהם ("בונין את הכותל באמצע") הוא היסוד – שנמצא בין שתי הרגלים – סוד תיקון הברית, הצניעות אותה מאפשר הכותל.

הספירות נצח והוד, שתי הרגלים, של הפרצוף הפנימי נעשות העינים של הפרצוף החיצוני. עוד יותר בפרטות, השרש נצח והוד הוא שתי הכליות, שדומות לשתי עינים, והכליות של ז"א נעשות העינים של המלכות[סט]. לכן התיקון הראשון והעיקרי של השותפין שייך לתיקון העינים, שלא יהיה היזק ראיה ועין הרע אלא רק ראיה טובה שממשיכה ברכה.

"רבי יוסי אומר שכן טוב"

שוב, "השותפין" כאן הם שכנים וההלכות של תחלת מסכת בבא בתרא מופיעות ברמב"ם ובשו"ע ב"הלכות שכנים". את המושג שכנות טובה אנחנו מכירים מפרקי אבות (בפרק שקוראים השבת). כאשר שאל רבן יוחנן בן זכאי את תלמידיו "איזו היא דרך טובה שידבק בה האדם" אחד התלמידים, רבי יוסי הכהן, אמר "שכן טוב" – "רבי אליעזר אומר עין טובה, רבי יהושע אומר חבר טוב, רבי יוסי אומר שכן טוב"[ע]. יש כאן איזו השתלשלות פנימית, מ"עין טובה" באים ל"חבר טוב" (דבר המתבטא בעיקר בדבור הטוב בין חברים נאמנים)[עא] ומשם ל"שכן טוב" (בחזרה לזהירות בהסתכלות העינים, וכמובן גם בתקשורת טובה בפה). יש מעלה ב"חבר טוב" – כמו שאנחנו אוהבים להביא, "האשה הטובה היא החבר הטוב"[עב] – אבל יש גם מעלה מיוחדת ב"שכן טוב".

איך רבן יוחנן בן זכאי מגדיר את רבי יוסי כשהוא מונה את שבח התלמידים שלו? "חסיד". דווקא חסיד תופס שהדבר הכי טוב הוא "שכן טוב". [הרב לימד פעם[עג] שעיקר הגדר של חסיד שהוא הכי נזהר מלהזיק לזולת, גם בהיזק קל שלא חייבים עליו.] נכון. מה באמת הדבר הראשון שרבי יוסי אומר בהמשך? "יהי ממון חברך חביב עליך כשלך"[עד] – העיקר אצלו הוא הזהירות המוחלטת בממון הזולת.

מה הם שלשת הדברים שהוא אומר? "יהי ממון חברך חביב עליך כשלך, והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך, וכל מעשיך יהיו לשם שמים". מהזהירות של "יהי ממון חברך חביב עליך כשלך", זכירות ששייכת ל"שכן טוב", באים ל"התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך" – לתורה מגיעים על ידי יגיעה, שייך לכל בחורי הישיבה, "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, יגעתי ומצאתי תאמין"^מח – ומכך מגיעים ל"כל מעשיך יהיו לשם שמים", ההוראה הכי כללית וחשובה לפי הרמב"ם[עה]. [מה הקשר בין הדברים?] מי שזהיר בממון חברו נזהר מאד לגעת בכל מה שלא שלו – מכך הוא מכיר שגם התורה לא שלו בלי שיתייגע עליה, הוא לא נוגע בתורה שהיא "מתנה" או "ירושה" אלא מתייגע כדי לזכות לתורה שלו. כשלומדים ככה תורה התורה מלמדת כיצד "כל מעשיך יהיו לשם שמים".

חברות ושכנות בנישואין

הזכרנו את הפתגם "האשה הטובה היא החבר הטוב" – קודם כל על בני הזוג להסתכל זה בזו בעין טובה, ומתוך כך נבנית ביניהם תקשורת-חברות טובה – אבל ודאי צריכה להיות גם בחינה שהאשה הטובה היא שכן טוב – איש ואשה מקיימים יחסי שכנות, הם גרים באותו בית, וכאשר "זכו – שכינה ביניהם"[עו], גם הקב"ה רוצה לשכון באותו בית (והריהם "שלשה שותפים"[עז], סוד "השותפין" שלנו).

מה ההבדל בין "האשה הטובה היא החבר הטוב", בין היות האיש והאשה חברים נאמנים, לבין 'האשה הטובה היא השכן הטוב', יחסי שכנות טובים בין בני הזוג? "חבר" הוא לשון חיבור – החברות הטובה בין בני הזוג מגיע לקרבה ודבקות מלאה ביניהם, "ודבק באשתו והיו לבשר אחד"[עח]. אף על פי כן, צריך שבין בני זוג יהיו גם יחסי שכנות, שבהם כל אחד מהם נזהר בצניעות של השני. לא לחשוב, חלילה, שלא צריכה להיות צניעות בין בני הזוג – יש דברים שאסור לראות ויש לנהוג בצניעות גם אחד ביחס לשני, להזהר מ"היזק ראיה" בין בני זוג. היום משתמשים במלה נוספת – פרטיות, בתוך החברות הקרובה בין בני הזוג כל אחד צריך לאפשר לשני גם את הפרטיות שלו, את המקומות בהם יש לו את המרחב הפרטי והצנוע שלו. אדרבא, גם בנקודה הכי עמוקה של החברות, בשעת החיבור גופא, יש לשמור על הצניעות (בסוד עצימת העינים בעת היחוד) – "חבר טוב" באמת הוא בו-זמנית גם "שכן טוב"[עט].

רבי יוסי הכהן הוא מצאצאיו של אהרן כהן גדול, המשכין שלום בין איש ואשתו[פ]. הוא יודע שרוב הבעיות בשלום בית לא נובעות מחסרון בחברות אלא דווקא מחסרון בשכנות הטובה – מאי-כיבוד פרטיותו של בן הזוג ובכלל מאי-התחשבות ברגשותיו. הפגם בצניעות והפגם בראיה משתלשלים מ"עין הרע" ל"לשון הרע" – פגם בתקשורת בין בני הזוג – ומופיעים בבית כ"נגעים" עמם צריך הכהן להתמודד בכח הראיה המברכת והמרפאת שלו ( "וראה הכהן"[פא])[פב]. כל הבעיות מתחילות מ"היזק ראיה" והתיקון שלהן הוא תיקון הראיה – הידיעה מתי לעצום את העינים מתוך צניעות ובושה מתוקנות, שלא להסתכל בזולת ללא לבוש[פג], ומתי לפקוח את העינים ולראות את כל הטוב שלו. החיבור של חברות טובה ושכנות טובה, כמפתח לשלום בית אמתי, הוא נושא חשוב ויסודי בחיי הנישואין.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• בלימוד מסכת בבא בתרא כח לתקן את הסברא.
• סגולת מסכת בבא בתרא לעמוד בנסיון הנוגע לראיה.
• "עין הרע" (שקוטלת שנים) מביאה ל"לשון הרע" (שקוטלת שלשה).
• השרש הדק של עין הרע (בכוונה שלילית) הוא היזק-ראיה (ללא כוונה).
• כח הראיה הוא המקור לכל ברכה (בראית ה') וגם לכל קללה (בראיה אגואיסטית ואגוצנטרית).
• תיקון העינים – כמו תיקון הדיבור – הוא בסוד החשמל: יש לדעת לעצום עינים (ולסגור את הפה) כדי לפקוח אותן (ולדבר) באופן מתוקן.
• הכנעה –  שמירת העינים מראיות אסורות; הבדלה – זהירות מהיזק ראיה; המתקה – מציאת הוראה בעבודת ה' בכל מה שהאדם רואה.
• צער הגוף בהיזק ראיה נובע מטבע הצניעות של עם ישראל.
• אם ראיה היא אקטיבית היזק ראיה הוא "גירי דיליה" (ויש בו צער הגוף) ואם ראיה היא פסיבית היזק ראיה הוא מניעת תשמיש בגרמא (נזק ממון).
• תכלית המוחין היא "לאסתכלא ביקרא דמלכא" והסתכלות סתמית על הזולת פוגמת בשכל.
• עיקר הכח לעמוד בנסיון הראיה בא מהכרה-שכלית באיסור ההסתכלות ובנזק שהוא גורם למי שמסתכלים עליו.
• תיקון "השותפין" הוא תיקון נצח והוד (כשהכתל שביניהם הוא תיקון היסוד).
• מ"עין טובה" באים להיות "חבר טוב" ומשם להיות "שכן טוב".
• החסיד זהיר בממון חברו כבשלו ולכן הוא "שכן טוב".
• הזהיר בממון שאינו שלו מגיע ליגיעת התורה והיא מלמדת אותו כיצד לעשות הכל לשם שמים.
• "האשה הטובה היא החבר הטוב" וגם "השכן הטוב".
• השראת "שכינה ביניהם" תלויה ביחסי שכנות טובים בתוך הבית.
• בחברות בין בני הזוג צריכים לשמור גם על שכנות טובה – זהירות בצניעותו ופרטיותו של הזולת.
• דווקא בשיא החברות-החיבור נדרשת צניעות ועצימת עינים.
• רוב הבעיות בשלום בית נובעות מפגם בשכנות הטובה – חוסר-כבוד לפרטיותו ולרגשותיו של בן הזוג.
• "עין הרע" ו"לשון הרע" מופיעות כנגעים בשלום הבית והתיקון הוא מכח עינו הטובה של הכהן המשכין שלום.