התפעלות טהורה

יסודות קונטרס ההתפעלות

ליל שבת ויצא תשפ"ג (ח"ב) – כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

ביום ההולדת ויום ההילולא של אדמו"ר האמצעי הקדיש הרב שיעור לקונטרס ההתפעלות – מספריו היסודיים ביותר של אדמו"ר האמצעי. קונטרס ההתפעלות, עם ביאוריו של רבי הלל מפאריטש, תופס מקום מרכזי בהדרכתו של הרב גינזבורג שליט"א מזה שנים ארוכות. ההתעוררות לחזור ולעסוק בו כעת היא בעקבות הוצאת הספר "נהלך ברגש", ביאור רחב ומלא על הקונטרס מתוך שיעורי הרב יצחק שפירא. פרק א הוא מעין מבוא לקונטרס ההתפעלות, הסוקר אותו ממעוף הצפור, ומסיים בכך שעבורנו עיקר מה שיש ללמוד ממנו הוא על עבודה מתוך שפלות ותמימות. שני הפרקים הבאים הם לימוד של שני קטעים יסודיים מתוך הקונטרס – הראשון על השפלות והשני על התמימות.

א. מבוא לקונטרס ההתפעלות

תוכחת קונטרס ההתפעלות

הסברנו[ב] שהחסידות של אדמו"ר האמצעי היא הנ"ך של החסידות – "תוכחת מגולה מאהבה מסותרת" בנוגע לדרכי החסידות שהנחיל אדמו"ר הזקן. דוגמה עיקרית לכך היא קונטרס העבודה, שנועד ללמד את החסידים איך להתבונן ולהתפעל נכון, עם הרבה בקורת על הטעויות הנפוצות ב'עבודה'.

האמת היא שבאופן כללי התוכחה שבקונטרס ההתפעלות לא כל כך נוגעת לנו... הוא מדבר על חמש דרגות של התפעלות – אבל הלואי שנגיע לתחתונה שבהן, אפילו עליה אנחנו מסתכלים מלמטה, כמשהו שלא הגענו אליו. יש אצלו גם מדרגה שמתחת לכל חמש המדרגות, מדרגה שאולי אנחנו נמצאים בה, אבל המדרגות של ההתפעלות שהוא מונה, וגם מוכיח את מי שנמצא בהן על הטעויות והקלקולים האפשריים, הן רחוקות מאתנו.

בכל אופן, יש צד שדווקא מכיון שאנחנו לא נמצאים באף אחת מהמדרגות – לכולן יש נגיעה מסוימת בנו, יש מה ללמוד מכל אחת. וגם, כפי שנראה, יש קוים כלליים של התוכחה שלו שכן שייכים לכל המדרגות ונתמקד בהם.

תקציר חמש המדרגות

מתחלת הקונטרס אדמו"ר האמצעי מחלק בין שני סוגים כלליים של "עובדי ה' בנשמתם" ו"עובדי ה' בגופם", ומסביר את כל חמש המדרגות בנוגע לשניהם. אבל בפרקים ה-ו, שהם הפרקים העיקריים של הקונטרס, הוא כבר לא מתייחס לחלוקה הזו – כל מה שכתוב שם מתייחס לשני הסוגים בו-זמנית. מאד מענין, שהוא בונה חלוקה חריפה בין שני התחומים, אבל כשהוא מגיע לשיא של ההתבוננות הוא מוותר עליה. בסופו של דבר, כשהוא מגיע לתכלית העבודה, הנפש האלקית מתלבשת לגמרי בנפש הטבעית ומתאחדת איתה. חשוב לשים לב לכך.

נגיד בקיצור את חמש המדרגות שכל הקונטרס בנוי עליהן, כנגד נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה:

המדרגה הכי בסיסית, מדרגת הנפש, נקראת שמיעה מרחוק. יש לה עוד שמות, הוא מכנה אותה גם "מחשבה קרה", אבל העיקר הוא שמיעה מרחוק – שמיעה שיוצרת התפעלות מסוימת בשכל, אך זו לא התפעלות מלאה וממשית אלא חויה של הודאה על האמת למרות שאני עדיין רחוק ממנה. ההודאה הזו על האמת פועלת בנפש "הסכם חזק" לפעול בהתאם לאמת הזו, שקובע את ההתנהגות שלי במשך כל היום, ב"סור מרע ועשה טוב"[ג] על פי תורה.

מדרגת הרוח נקראת כבר שמיעה מקרוב ו"מחשבה טובה". במדרגה הזו ההתבוננות שבמח היא קרובה ונוגעת, מעוררת התפעלות במח, אף שאין לה עדיין השפעה על הלב.

מדרגת הנשמה היא התפעלות בלב – ההתבוננות וההתפעלות שבשכל מעוררת רגש גם בלב. רגש הלב, במדרגה הזו, נבדל מההתבוננות הרחבה של המח – הוא מבוסס על ה"בכן" המצומצם שמאיר מהמח אל הלב, 'השורה התחתונה' שהיא מסקנת ההתבוננות המלאה.

מדרגת החיה נקראת כוונה פנימית. במדרגה הזו הלב עולה ונכלל בשכל, כאשר בחויה שלו הוא שותף לכל רוחב ההתבוננות של השכל. במדרגה הזו יש חוויה של התחדשות שהוא קורא לה באידיש קוועל (מעין, נביעה) – נביעת מוחין מלאת התפעלות שהלב נעשה שותף מלא אליה.

המדרגה העליונה, מדרגת היחידה, היא גילוי ענג פשוט ורצון פשוט של הנשמה, לגמרי למעלה מטעם ודעת.

"אזן שֹמעת"

כפי שאמרנו, חמש המדרגות שהוא מונה רחוקות עבורנו, ולכן נדבר הערב בעיקר על העמודים השווים לכל נפש של כל העבודה. בכל זאת, אם רוצים לדבר על איזה מכנה משותף של המדרגות שהוא מדבר עליהן, יש מכנה משותף של שמיעה[ד]. מדרגת הנפש נקראת שמיעה מרחוק, מדרגת הרוח היא כבר שמיעה מקרוב, כמו שראינו. איך הוא קורא למדרגת הנשמה (שבכלל שייכת לבינה, "נשמת שדי תבינם"[ה], לה שייך חוש השמיעה[ו], ועליה נאמר במקום אחר "אזן מילין תבחן"[ז])? דערהער, שמיעה פנימית (דער הערט זייער טיף – שמיעה מאד עמוקה – בלשונו).

המדרגות הבאות, חיה ויחידה, באמת שייכות רק למתי-מעט, אבל שלש המדרגות שהן עדיין עבודה פנימית, מדרגות הנר"נ, שיש להן שייכות כל שהיא לעבודה הפנימית שלנו, שייכות לשמיעה. לאיפה עולים מהשמיעה? לראיה, "לאסתכלא ביקרא דמלכא"[ח] (במדרגת החיה), ואחר כך עולים לדבקות (במדרגת היחידה) – "ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם חיים כֻלכם היום"[ט], הפסוק עליו מבוסס כל הקונטרס.

הביטוי של השמיעה הוא "אזן שומעת". כמכלול, הביטוי "אזן שומעת" הולך יחד עם הביטוי "עין רואה". הצמד הזה מוכר מהמשנה בפרקי אבות, "הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עברה, דע מה למעלה ממך, עין רואה ואזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים"[י], אבל המקור שלו הוא בפסוק – "אֹזן שֹמעת ועין רֹאה הוי' עשה גם שניהם"[יא]. "גם", לשון ריבוי, אומר שיש כאן משהו שלישי – "אֹזן שֹמעת ועין רֹאה" היינו בינה וחכמה, מח השמאל ומח הימין, וה"גם שניהם" היינו הדעת, מח האחור שמקבל משני המוחין וממשיך את התפעלות המח בלב – "וידעת היום והשבֹת אל לבבך"[יב]. למה בפסוק הסדר הוא "אֹזן שֹמעת ועין רֹאה" ובמשנה "עין רואה ואזן שומעת"? במשנה מדובר על העין והאזן העליונות, של ה', והסדר הוא מלמעלה למטה, ואילו בפסוק מדובר האזן והעין של האדם, והסדר הוא מלמטה למעלה. בכל אופן, יש חן מיוחד בתוך השמיעה של האזן, מציאת חן היא בעינים ויש כאן איזו עין פנימית בתוך האזן (איזון בלשוננו נקרא עיון בלשון חז"ל[יג]), ודוק.

עמודי העבודה – שפלות ותמימות

אחרי הפירוט של מדרגות העבודה, שכולן מתחלקות לעובדי ה' בגופם ולעובדי ה' בנשמתם, אדמו"ר האמצעי מדבר על המונעים של העבודה, מה שיכול להפריע לעבודה או לקלקל אותה. הפרעה עיקרית אחת שהוא מדבר עליה היא טרדות הפרנסה, אבל יש עוד הפרעה שהוא מדבר עליה – שנוגעת לכל המדרגות, החל מהתחתונה – שהיא העדר-שפלות. כמו שנראה, יוצא מהדברים שלו שיש שני יסודות עיקריים שנוגעים לעבודה בכל הרמות – שפלות ותמימות. לפעמים חושבים ששתי המדות האלה הן כמעט אותו דבר, אבל אלה שתי מדות שונות, שני כללים גדולים שנוגעים לכל העבודה.

אם מישהו עובד את ה', בכל אחת מחמש המדרגות הללו, וגם במדרגה שתחתיהן – אבל אין לו שפלות ותמימות, העבודה שלו לא שוה שום דבר! אם מישהו לא נמצא בשום מדרגה, כמו שאמרנו עד כמה המדרגות הללו רחוקות מאתנו, אבל יש לו שפלות ותמימות – הוא 'בסדר' עם הקב"ה, אין לה' טענות עליו. כנראה אסור לומר לו את זה, כדי לא לקלקל לו את השפלות... אבל העבודה שלו מוצאת חן בעיני ה'. ממילא, מבחינת העבודה שלנו, שני העמודים הללו של שפלות ותמימות שהוא מתייחס אליהם – הם עיקר קונטרס ההתפעלות עבורנו.

לכן, אם מישהו רוצה לשנן מהקונטרס את מה שנוגע לעבודה שלנו – אנחנו מציעים לו ללמוד שני קטעים שעוסקים בשתי המדות הללו. כמו שלפני כמה שבועות[יד] הצענו ללמוד, יחד עם האגרת של הבעל שם טוב, את האגרת של רבי אייזיק מהומיל – הצענו להדפיס אותן ביחד ללימוד – גם השבוע יש כאן שני קטעים שכדאי ללמוד שוב ושוב כיסודות של עבודת ה', וכעת נלמד אותם בפנים.

אני הכי אוהב ללמוד במהדורה שמונחת כאן לפני – המהדורה הישנה של ליקוטי ביאורים מרבי הלל מפאריטש על קונטרס ההתפעלות, על שער היחוד ועל הקדמת דרך חיים. כדאי שכל אחד מהתלמידים ישיג מהדורה כזו – אפשר להדפיס שוב מהדורת צילום (כמו שגל עיני עשתה בעבר).

ב. מרה שחורה טבעית

צעקה פתאומית

הקטע הראשון הוא בפרק ה, והוא מתייחס לשתי המדרגות הנמוכות – מדרגת הנפש, בה הלומד מודה במוחו והדבר פועל בו 'הסכמה', והמדרגה שלמטה ממנה, שכלל לא נמנית במדרגות ה'עבודה', בה מישהו לומד חסידות ומבין אך הדבר לא פועל בו שום התעוררות והתפעלות. בכל זאת, אומר אדמו"ר האמצעי, יש גם במדרגות הללו משהו טוב:

אך מכל מקום גם בשני כיתות הללו נמצא דבר טוב ומשובח מצד אחר לגמרי והוא בראותו שאינו שומע ומקבל להתפעל גם במוחו בהודאה ומכ"ש בלבו, הנה יבוא לבחינת תשובה פשוטה לבחינת מרירות ושפלות בעצמי', על חומר גופו הגס וכה"ג ויזכור חטאת נעוריו וכה"ג ויצעק בצעקה פתאומית בלא התבוננות אלהות כלל, רק דרך כלל על דרך שאמר צעק לבם אל הוי' דוקא בתשובה מעומק הלב במרירות עצומה או בהכנעה גדולה.

מי שההתבוננות לא פועלת עליו, או פועלת עליו רק מעט, יכול לחוש היטב את שפלותו ונחיתותו, הגורמות לכך שההתבוננות לא פועלת עליו, ואת ריחוקו מה'. חווית הריחוק הזו באה לידי ביטוי ב"צעקה פתאומית".

כל קונטרס ההתפעלות מבוסס על דברי אדמו"ר הזקן בתניא. האם הביטוי "צעקה פתאומית" מופיע שם? לא. אם מחפשים רואים שהביטוי "צעקה פתאומית" מופיע רק פעם אחת בספרי היסוד של אדמו"ר הזקן – בלי לבדוק בספרי המאמרים[טו] – במאמר לראש השנה בליקוטי תורה[טז], שהוא באופן מובהק המקור לדברי אדמו"ר האמצעי כאן:

אבל בחי' קול פשוט היוצא מהבל הפנימי שבעומקא דלבא שהוא למעלה מן השכל להיותו פנימית הרצון שבלתי מוגבל בשכל שלכן הוא קול פשוט וכמו צעקה פתאומית שבאה מנקודת עומק הלב להיות ההתפעלות בעצם הנפש ממש כמו צעק לבם אל ה' ובחינת צעקה זו היא למעלה משרש האותיות שבחכמה

אדמו"ר הזקן אומר שמקור צעקת הלב הוא בעצם הנפש, ושהיא למעלה מהאותיות – ה-א הפשוטה, שלפני ה-א של האלף-בית, כמו שכתוב בכוונות תקיעת השופר[יז], וגם בכוונת המקוה של הבעל שם טוב[יח]. מענין לציין שאם עושים חיפוש בתקליטור בשאר ספרי החסידות הביטוי "צעקה פתאומית" לא מופיע בהם בכלל...

הנה זהו היוצא מכל החלוקות המבוארים למעלה, כי ה' יראה ללב השב בצעקה אם הוא באמת גם שהוא בלא התבוננות כלל להיותה באה מצד התעוררות הנפש האלהית כמו שכתוב למעלה שיוכל להיות בבעל תשובה מבחי' יחידה שבנפש האלהית עד שתצא נשמתו [כפי שהיה אצל רבי אלעזר בן דורדייא[יט].] ועכ"פ מבחי' רוח ונשמה שמעוררו בתשובה והוא הצעקה בתפלה כמו שנאמר ויצעקו אל הוי' בצר להם כו' וכן צעק לבם כו',

על הצעקה הפתאומית הוא מביא שני פסוקים שמראים את מעלת הצעקה האמתית – "צעק לבם אל א-דני"[כ] ו"ויצעקו אל הוי' בצר להם"[כא].

כמה שוה "צעקה פתאומית" בגימטריא? 1202 – "בראשית ברא אלהים". איך ה' ברא את העולם? בצעקה פתאומית...

התפעלות מצד המנגד

והתפעלות זו מכלל התפעלות אלהות דנפש האלהית היא, רק שבאה מצד המנגד כו', ובהיות שהנפש האלהית בקירוב ודביקות תתפעל בצעקה פתאומית בלב בשר כמו לבי ובשרי ירננו אל אל חי כנ"ל, ונמצא אחת היא רק שזה מצד המנגד כו' וד"ל.

כשם שאפשר להתפעל מצד הקירוב והדבקות, וגם התפעלות זו תבוא לידי ביטוי בצעקה פתאומית, כך אפשר להתעורר בהתפעלות מצד המנגד – גוף האדם החומרי וחטאות נעוריו – והרגשת הריחוק. אכן, מכיון שהצעקה הזו היא "בלא התבוננות אלהות כלל" חסידי חב"ד נוטים לזלזל בה ולדכא אותה – ואדמו"ר האמצעי מעמיד אותם על טעותם:

ובזה יש רבים הטועים שמשפילים הצעקה כזאת, ובאמת טח עיניהם מראות שזה ממש המאמר הנזכר בליקוטי אמרים בכיה תקיעא בליבאי מסטרא דא וחדוה מסטרא דא כו' שהחדוה הוא עונג האלהי שבמוח הבא במורגש אל הלב כו', והוא חלק הקירוב של נפש האלהית, ובאותה מדריגה עצמה תתמרמר הנפש האלהית ותבכה מצד ריחוקה מאחד כו'. והיינו בכי' מסטרא דא כו' ובכל רגע ורגע צריך להיות חדוה מסטרא דא כו'.

כאן הוא אומר שצריך להיות שויון בין הבכיה והחדוה. לפעמים אנחנו מסבירים[כב] שיש אפילו יתרון מסוים לבכיה, לפי הרמז ש-בכיה עולה יחידה ו-חדוה עולה חיה. בכל אופן, במצב שהוא מתאר, לא קיים צד החדוה מהקירוב אלא רק צד הבכיה מהריחוק וההתנגדות:

ואמנם בב' כתות הנ"ל אינו נמצא רק חלק הב' בענין בכיה מסטרא דא והוא התפעלות נה"א מבחי' הפנימי' שבו אשר ה' דורש ומבקש זה מאד מאד כמ"ש קרוב ה' לנשברי לב כו'. שהוא לב נשבר מפחיתותו וריחוקו מאלהים [כידוע לכל האריכות] וד"ל.

אדמו"ר האמצעי מדגיש כאן שעל אף שהצעקה הפתאומית אינה נובעת מהתבוננות באלקות, ולכן גם אין בה את התענוג של הקירוב, היא התפעלות פנימית ועצמית של הנפש האלקית החביבה מאד על ה' – וממילא אין לדכא אותה, חלילה.

הזכרת הדורות הקודמים

כל מה שקראנו עד עכשיו הוא מעין הקדמה לקטע העיקרי שרצינו לקרוא בענין השפלות, שנמצא קצת הלאה, בהמשך הפרק. הקטע הזה, שמיד נקרא, הוא בעצם ציטוט של דברי הרב המגיד ממעזריטש אותם שמע אדמו"ר האמצעי מאביו, אדמו"ר הזקן.

אדמו"ר הזקן כותב שספר התניא הוא "מפי סופרים", וכוונתו לרבו, הרב המגיד ממעזריטש נ"ע, ולסבו הרוחני, מורנו הבעל שם טוב. אך האם הם מוזכרים בספר התניא? בשלשת החלקים הראשונים והעיקריים של ספר התניא, שנדפסו בחיי אדמו"ר הזקן, האזכור היחיד של הבעל שם טוב הוא בתחלת שער היחוד והאמונה. את הרב המגיד מזכיר אדמו"ר הזקן בעיקר בהגהה בפרק לה, בהתייחסות ל"אחד האמת" שמתגלה בספירת החכמה.

אדמו"ר האמצעי מזכיר את אביו הרבה מאד פעמים, כי כל הקונטרס מיוסד על דבריו ובא מתוך מסירות הנפש שלו להנחיל גם לחסידים שבמדרגה הנמוכה יותר הארה של יחודא עילאה. מאד 'תפס' אותי האופן בו הוא מוזכר לראשונה כאן, באגרת ההקדמה לקונטרס:

כפי אשר קבלתי מאהובי אאמו"ר ז"ל נ"ע שהיה הדבור של חבה מצוי אלי כמעט בכל יום כמה שנים

יש כלפי אבא כבוד ומורא, ואבא שלו הוא גם האדון שלו, אדוננו-מורנו-ורבינו, המלך שלו – כמו שאמר[כג] הרבי הרש"ב שביחס לאביו, הרבי המהר"ש, הוא "בן שנעשה עבד"[כד] – אבל כאן הוא מתאר את אבא שלו קודם כל כ"אהובי". יש ביחס לאבא-הרבי לא רק "אבינו מלכנו" אלא גם "דודנו"[כה], יחס של אהבה המתבטא ב"דבור של חבה" (כלשון אדמו"ר הזקן בהקדמת התניא). בכל אופן, את אביו מזכיר אדמו"ר האמצעי שוב ושוב, אבל את הרב המגיד ממעזריטש הוא מזכיר רק פעם אחת, בקטע שכעת נקרא. את הבעל שם טוב הוא בכלל לא מזכיר בקונטרס – כמו שאבא שלו בתניא עלה עד ל'סבא הרוחני' שלו, ככה גם אדמו"ר האמצעי עולה שני דורות, עד לסבא הרוחני שלו (שאדמו"ר האמצעי הוא מהדורה חוזרת שלו, כפי שהזכרנו בחלק הראשון של השיעור).

"לבו דואג בקרבו" – מרה שחורה טבעית

ודבר זה שמעתי בפירוש מפי אאמו"ר ז"ל ששמע בזה הלשון מהרב המגיד ז"ל שלא יוכל אדם לבוא לקבלת אמיתית רזין דאורייתא והשגת עמוקות האמיתית באור אין סוף עד שיוקבע בנפשו ממש, בלתי אם יש בו המרה שחורה הטבעית והעצמית

"אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו"[כו] – אדם יכול ללמוד תורה, להיות גאון בהבנת החסידות, אבל בשביל שהדברים 'יוקבעו בנפשו ממש' הוא חייב את התכונה של "לבו דואג בקרבו" אותה מכנה אדמו"ר האמצעי – לאורך כל הקונטרס – "המרה השחורה הטבעית והעצמית", דאגה קיומית טבעית ששייכת לנפש האלקית.

שמושרשת בו מנעוריו דוקא,

בן אדם יכול לחשוב שכעת הוא ילמד, וכמה שנים אחרי החתונה הוא ירכוש לעצמו את המרה השחורה... אבל כאן כתוב שהיא צריכה להיות "מושרשת בו מנעוריו דוקא", צריכים לקנות אותה כבר בישיבה הקטנה, או אפילו קודם. [יש אצלנו רמז ש"דורשי יחודך" בגימטריא עצבות...]

ודוקא בבחינת ההיולי שבה הכללית (בל"א אשענצייע [תמצית.])

המרה השחורה צריכה להיות כללית והיולית – לאו דווקא פרטים של מרה שחורה, מחשבות שחורות, אלא דאגה קיומית כללית. יתכן שהאדם שיש לו מרה שחורה כזו כלל אינו מודע אליה.

אם הוא לעומק האמיתית דוקא (דהיינו צו בראכינקייט האמיתית בטבע עד שמואס ממש בחייו בתמידית בכל שעה ושעה),

על המיאוס התמידי בחיים דברנו גם בשבת שעברה[כז], ואמרנו שזו אחת הנקודות של הפער הכי גדול בין החסידות לפסיכולוגיה היום. המיאוס בחיים שייך לטבע של מרירות ולב נשבר, אך הוא לא שייך חלילה לעצבות[כח]. חכמי האמת הכי הרחיקו את מדת העצבות[כט] – למה? כי עצבות מבטאת חוסר-אמונה. לעומת זאת, המרה השחורה העצמית והטבעית שהוא מתאר כאן, עם כל המרירות, השפלות והמיאוס התמידי בחיים, לא באה בניגוד לאמונה בה'. אברהם אבינו הוא "ראש כל המאמינים"[ל] והוא גם ראש כל המשפילים את עצמם, כאשר הוא אומר "ואנכי עפר ואפר"[לא]. בקונטרס כאן המדרגות הכי גבוהות הן ענג פשוט ורצון פשוט, הוא לא מדבר על האמונה, אבל "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן"[לב] והאמונה כאן הולכת ביחד עם השפלות והלב הנשבר. בנוגע לכך ידועים דברי רבי נחמן מברסלב[לג] שמי שהוא מבית דוד הוא בכיין, יש לו לב נשבר והוא נוטה לבכות בקלות – להגיע לצעקה פתאומית מתוך שברון לב.

נוסיף הערה, ביחס ל"צו בראכינקייט" שבסוגריים: אם מישהו רוצה ללמוד את עיקר קונטרס ההתפעלות הוא יכול פשוט לקרוא את כל הביטויים והמשפטים שאדמו"ר האמצעי מתרגם לאידיש – איפה שמתפרצת אצלו צעקה פתאומית וכדי לבטא אותה הוא צריך לחזור למאמע-לשון (בדומה ל"גוואלד גוואלד" של אדמו"ר הזקן בסיום התניא[לד]).

ההבטחה לשמחה

מה קורה אצל מי ש"לבו דואג בקרבו" במרה השחורה הטבעית והעצמית?

אז ישכון בו ממקור כל החיים מקורא דכולא להחיות רוח נדכאים וכמו שכתוב את מי אשכון את דכא ושפל רוח כו' בכל אשר הוא עושה, אם בהתבוננות ברזין דאורייתא מוסרין בנפשו בגילוי אמיתית אם לבו דואג בקרבו (ולהיפוך אין מוסרין בנפשו כלל גם שיודע ומשיג הפשט וכו'). וגם בכל פרט ופרט מדרכי העבודה האלהית ה' ירצה בו, ואז נהפך האנחה שלו והמרה שחורה הטבעיות הנ"ל לשמחה ועונג רק מצד אלהות ששורה על נפשו ממש.

יש כאן הבטחה מאד גדולה – אצל אותו אחד שוכן אור ה', "מוסרין לו רזי תורה" בפנימיות הנפש, הוא רצוי בכל פרט בדרכי עבודת ה' הוא מתמלא בשמחה וענג אלקיים. לאידך, אומר אדמו"ר האמצעי מה קורה בהעדר המדה הזו:

אבל בלתי זה ובפרט להיפוך מי שטבעו ממרה הלבנה בהוללות טבעיות,

כלומר, מי שהוא רק חברה'מן. לאחד שיש מרה לבנה – מרה ששייכת ליסוד הרוח, ממנו באות הוללות וליצנות והתפארות[לה] – אין סיכוי בעבודת ה':

הגם שהוא כלי מוכן לקבל כל רז כו' לא יתקיימו בנפשו ויהי' בחושך הילוכו כל הימים להטעות את עצמו בתכלית כי אין ה' אתו בשום אופן כו'. ע"כ תוכן הדברים.

עד כאן דברי הרב המגיד שקבל אדמו"ר האמצעי מאביו, כאשר עיקר תורף הדברים הוא התחלת הפסקה.

ג. טבע התמימות

הארת המדרגה העליונה

נעבור לקטע השני, ממש לקראת סוף הקונטרס. כאן הוא מדבר על המדרגה העליונה במדרגות עבודת ה', שכנגד היחידה:

והכת החמישי מאותן שמאיר בנפשם מבחינת יחידה שהוא בחינת העונג והרצון הפשוט העצמי שלמעלה מן הכוונה והטעם שבמוחו כו' כנ"ל במדריגה החמישית דנפש הטבעית ומלובש בזה התפעלות עצמיות דיחידה שבנפש האלקית, על דרך שאמר רשב"י ביה אחידא כו', ועל זה נאמר ואתם הדבקים ממילא כו' כנ"ל באריכות. הנה הגם שמדריגה זו לא שכיח גם באחד מעיר כו'.

על המדרגה העליונה, תכלית כל המהלך כאן, נאמר הפסוק שעליו מיוסד הקונטרס כולו – "ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם חיים כֻלכם היום"[לו]. בתיאור שלו כאן, בו הוא מדגיש כיצד הנפש האלקית והנפש הטבעית מתאחדות (כנ"ל), הוא גם מחדד עד כמה המדרגה הזו, שהיא בעצם מדרגתו של רשב"י, שייכת רק ליחידי סגולה ממש.

ובכל זאת, הוא ממשיך, יש גם למדרגה זו שייכות לכל יהודי:

רק אפשר מצד הארה דיחידה בהעלם בניצוץ בכל אחד מישראל כנ"ל, שיוכל לבוא לפרקים גם בגילוי קצת בשעה שמתפעל בעונג הנ"ל (הנק' קוועל שבמוח) שיבוא לכלל עונג הפשוט העצמי שלמעלה מן הטעם לגמרי,

מכיון שלכל יהודי יש יחידה, ניצוץ שנמצא בלא-מודע, יתכן שתהיה מזמן לזמן התנוצצות מאותה ניצוץ, הארה פנימית ממנו בתוך הנפש. מתחושת ההתחדשות במח, נביעת המוחין (ה"קוועל"), אפשר לעלות לתענוג שאינו מלובש כלל באותיות (כמו שהתבאר על הצעקה הפנימית). מהו, אם כן, החסרון בגילוי הזה? למה כל מי שרוצה לתקן את עצמו ואת עולמו נדרש לעבודה כל כך מאומצת כפי שמתואר בקונטרס ולא די לו בהארה הקיימת שבנפשו?

רק שלא יהיה נקבע בנפשו, כי אם במעט רגע ומיד מסתלק מצד העדר הכלי לזה מפני חומר הגוף כו'.

בשביל שהגילוי של היחידה יהיה קבוע בנפש נדרש זיכוך הגוף באופן קבוע – וזה נדיר מאד.

הטעיה עצמית

ויש בזה רבים מאד המטעים את עצמן ונדמה להם בקל שמתענגים בעונג זה הפשוט כו' ואין צריך לדבר בהם כלל, כי דמיונות שוא הוא לגמרי הבאה מרתיחות הדמים וקלקול עצמי בכלי המוח הנקרא שקר עצמי (בל"א איין גינארטער מענש בטבע דוקא),

יש מי שיש לו בעיה במח – הוא 'אדם מרומה' בטבעו, הוא מרמה את עצמו.

שאין לזה תיקון לעולם כידוע.

ומסתעף מזה שקר ודמיון שוא כל כך עד שנדמה לו שנסתלקה נפשו (הנקרא אויס גיין) ולא יוכל לעמוד בגופו כו'. וגם יראה חזיונות מבוהלות ונוראות כו'

מה שקוראים היום חוויות מיסטיות.

ובשוטים כאלה אין צריך לדבר.

אדמו"ר האמצעי אומר ששוטים כאלה הם 'מקרה אבוד'. מה הגימטריא של מקרה אבוד? משיח. רק משיח יעזור לאחד כזה... הבעיה שהוא חושב שהוא המשיח...

ואמנם דבר השכיח בזה גם במביני מדע שאינם מטעים את עצמם, הוא בא מצד תערובות התפעלות הלב בזה כאשר יתפעל בנקודת לבו שלמעלה מהטעם כו' ויתערב בבחי' עונג דיחידה המאיר במקצת כנ"ל, הנה אז ידמה לו אמיתית בהתפעלות העונג הזה הפשוט כו'. וסימנו שבא במורגש בלב בשר וידמה לו שזהו מה שכתוב כלה שארי ולבבי כו'.

"כלה שארי ולבבי"[לז] הוא תיאור המדרגה של "כלה עילאה" בתחלת לקוטי תורה שיר השירים.

אך יש בזה תערובות טעות גדול מאד, והוא להיות שלב בשר הזה מעורב טוב ורע מבחינת נוגה, ואיך אפשר שיהיה כלי מוכן לעונג האלהי הזה העצמי, אם לא שנזדכך מחומריותו היטיב, וזה אינו בנמצא כלל, אם כן וודאי אין זה אמת גמור רק מעורב בטעות (הנקרא גינארט).

כאן כבר לא מדובר בטעות של "שוטים כאלה" ש"אין צריך לדבר" עליהם, אלא בטעות של "מביני מדע", חסידים העוסקים באמת בהתבוננות, אך עדיין לא זככו את גופם בתכלית וממילא ודאי שהחויה שלהם אינה אמתית אלא 'מעורבת'.

התפעלות בלי הרגש עצמו

אחרי האזהרות מההטעיה העצמית מסביר אדמו"ר האמצעי שכן יש אפשרות בה זוכה גם מי שרחוק מאד מהמדרגה האמורה – מדרגת היחידה – לגילוי הארה אמתית ממנה (שלא נעלמת מיד משום שאין לה כלי):

אמנם הנה מצד אחר יוכל להיות שיהיה אמת לתכליתו ממש, והוא להיות ידוע שיש התפעלות בלב בשר גם כן מצד נקודת הלב שנקרא בחינת בהמה שלמטה מן הדעת ששרשה למעלה מן הדעת כו' וכמו שכתוב ואני בהמות הייתי עמך כו'.

אדמו"ר הזקן מפרש בתניא[לח] על הפסוק "ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך ואני תמיד עמך"[לט] שיש מדרגת בהמה שלמטה מטעם ודעת אך שרשה ב"בהמה רבה... שלפני האצילות" שלמעלה מטעם ודעת. לכן, יתכן שמדרגת היחידה, שבדרך כלל היא גילוי אליו צריך להגיע דרך עליה בכל סולם ההתבוננות, תופיע בנקודת הלב בלי התבוננות. גם כאן, כמו בגילוי של שפלות ומרירות המתבטא ב"צעקה פתאומית", יש לחסידי חב"ד התנגדות אליה צריך להתייחס אדמו"ר האמצעי:

והגם שמביני מדע מואסים בזה טח עיניהם מראות שיש בזה שורש העונג העצמי הנ"ל בלי תערובות כלל וכלל, והוא להיות שזהו בא מצד בחינת התמימות האמיתית שבלב, וכמו שכתוב והיה תמים, ותמימות זו היינו בבחינת יחידה דוקא שמאיר בלב בנקודה הפנימית.

על גילוי היחידה בנקודת פנימיות הלב ועל השרש העליון של מדת התמימות הרבי הרש"ב מדבר הרבה בהמשך "בשעה שהקדימו" תער"ב[מ]. על התמימות הזו נאמר לאברהם אבינו "והיה תמים"[מא] – אולי זו מדרגה שבשבילה צריך שאדם ימול את עצמו בגיל 99[מב], אבל היא קיימת בעם ישראל גם בלי התבוננות.

ואמיתית הסימן ועיקר התנאי בזה, הוא דוקא כאשר עושה התפעלות לב בשר גם כן בבחינת התמימות דוקא בלי הרגש עצמו בזה כלל וכלל.

הסימן לכך שההתפעלות קשורה לתמימות הלב הוא שההתפעלות עצמה היא בתמימות – "בלי הרגש עצמו בזה כלל וכלל". כלומר, שאדם מתפעל בלי להתרגש מכך שהוא מתפעל, בלי להרגיש את עצמו בהתפעלות. ההגדרה שלו כאן לתמימות היא, במילים שלנו, חוסר מודעות עצמית.

הוא מביא כאן דוגמאות להתפעלות גדולה שהיא כל כך טבעית ותמימה שבעת ההתפעלות האדם לא שם לב לכך שהוא מתפעל:

כמו על דרך דוגמא איש המעונה בעינוי קשה [כדוגמת מחלה קשה, ר"ל.] שיצעק לבו צעקה פתאומית בלב בשר מנקודת פנימיות נפשו ולבו שהוא עד הנפש ממש כו'. שבוודאי אין בזה שום תערובות כלל רק אמיתת הדבר כמו שהוא בעצם ההיולי ממש כו'. וכן להיפוך בעונג נפלא ביותר כמו שיבשרוהו בהצלת נפשו מסכנת מות ממש וכה"ג שיחיה חיות לבו הבשרי ממש ממקורו העצמי, וכמו ותחי רוח יעקב מבשורת יוסף האהוב כנפשו וכה"ג. וכך יוכל להיות בבע"ת האמיתי שיצעק במר נפשו ביותר מתוך לבו הבשרי עד שנוגע לבחינת יחידה כו'. כמו ראב"ד שיצאה נשמתו בבכיה ולהפך בהתענג על ה' בעונג נפלא ביותר. הרי חיות עונג בשרי זה מגיע לבחינת עונג העצמי' שביחידה כו', והוא התפעלות לב בשר שלמטה מן הדעת גם כן כמו שכתוב ואני בהמות כו' כאשר הוא בבחינת התמימות דוקא שאז הוא בלי הרגש עצמו כלל וכלל ואז לא יחשיך לו חומר גופו בזה

הגוף מחשיך כאשר האדם מודע לעצמו, אבל כשאין הרגש עצמו – גם חומר הגוף לא מחשיך.

כידוע ברור בתמימים אמיתיים הנאמנים בלב ונפש עד כלותם ממש מבלי ידעו וירגישו בעצמם שום דבר מה כו'.

בעלי תמימות המוכנים להגיע גם עד מסירות נפש, בלי שום הרגש-עצמם. אלה ה"תמימים" שהרבי הרש"ב רצה כשהוא הקים את תומכי תמימים.

וזה המין שכיח בפשוטים יותר מבמבינים וחכמים

כמו שמסירות הנפש, שהיא המאפיין העצמי של נשמת היהודי, מופיעה באופן בולט יותר אצל יהודים פשוטים מאשר אצל בעלי השכלה, כך התמימות שמדובר עליה כאן מופיעה בגלוי אצל היהודים הפשוטים של הבעל שם טוב.

רק שחלוקים במדריגות שונות באמיתת הדבר, ומשכיל על דבר זה ימצא הכל ברור כשמש כו' וד"ל.

יחס התמימות והשפלות

דברנו כאן על שני עמודים – על שפלות ועל תמימות. הרבי הרש"ב כותב[מג] שתמימות היא תכונה שמאד קשה לקנות בנפש – או שיש אותה לאדם באופן טבעי או שאין אותה. על שפלות יותר קל לעבוד, במיוחד כשאנחנו כאן בארץ ישראל – "טובה הארץ מאד מאד"[מד] על ידי "מאד מאד הוי שפל רוח"[מה]. בשביל להרגיש את ה"מאד מאד הוי שפל רוח" צריך להתאמץ, כי אחרת יש בארץ חשש של רגש הפוך, "ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה"[מו], אבל על ידי עבודה אפשר להגיע לשפלות.

[אבל יש מצוה "תמים תהיה עם הוי' אלהיך"[מז], אפשר לעבוד.] יש לנו על "תמים תהיה" מאמר, "תמימותו של רש"י"[מח]. על התמימות שרש"י מדבר עליה, "התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות אלא כל מה שיבא עליך קבל בתמימות ואז תהיה עמו ולחלקו", אפשר לעבוד – לא לחקור אחר העתידות. התמימות הזו אולי מתקרבת קצת לתמימות שמדובר עליה כאן, אבל היא עדיין לא אותה תמימות. הפירוש של הרמב"ם ושל הרמב"ן למצוה הזו, מצוה כללית או מצוה פרטית, עוד יותר רחוקים מהתמימות שכאן, עוד יותר מלובשים בשכל. כמו "תמים תהיה" יש גם "והיה תמים" – רואים שעם תמימות הולכת לשון הויה[מט] – אבל, כמו שאמרנו, זו תוצאה של ברית מילה של אברהם בגיל 99. בכל אופן, כנראה אם הרבי הרש"ב הקים את תומכי תמימים הוא חשב שכן יש דרך לעבוד על מדת התמימות.

העבודה על התמימות האמורה כאן, העדר מודעות עצמית, היא קיום מאמר רבן יוחנן בן זכאי "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת"[נ] – התבוננות שכל החוויות האמתיות של האלקות הן בעצם טבעיות לגמרי, "כי לכך נוצרת"...

אמרנו שהאמונה, הכח העליון ביותר בנפש, קשורה לשפלות, הכח התחתון ביותר בנפש, ושתיהן מדות של אברהם אבינו. על התמימות כתוב שהשרש שלה הוא ברצון – התמימות השלמה היא "תמימות הרצון"[נא]. בין האבות, התמימות היא המדה של יעקב אבינו, "יעקב איש תם"[נב]. אנחנו מסבירים[נג] שהשרש הכי גבוה של שלשת האבות, אברהם-יצחק-יעקב, בכוחות הנפש הוא ג רישין שבכתר, אמונה-תענוג-רצון. כאן יוצאת התבוננות של קשר בין שלשת הראשים שבכתר לכוחות הפנימיים – האמונה של אברהם קשורה לשפלות והרצון של יעקב קשור לתמימות. ביניהם נמצא יצחק אבינו, שבכתר הוא שייך לתענוג ובכוחות הפנימיים הוא שייך לשמחה. זהו ענין להתבונן בו – חומר למחשבה[נד].

התפעלות והתלהבות

נסיים בעוד רמז: בכמה מקומות בקונטרס ההתפעלות מופיע 'מכלול', חיבור של שני המושגים התפעלות והתלהבות. מה ההבדל בין התפעלות להתלהבות? [במח ובלב.] נכון, התפעלות היא יחסית במח – תחלת במח, כשתכליתה להגיע אל הלב, לפעול עליו ואף לרומם אותו אל המח – והתלהבות שייכת ל"הבל להב הלב". ההתפעלות יכולה להיות 'נקיה', בלי הרגשת עצמו, כמו שכתוב כאן בקונטרס. ההתלהבות של הלב היא בדרך כלל עם הרגשת עצמו. כמו שהנפש האלקית מתלבשת בנפש הבהמית כדי לברר אותה כך תפקיד ההתפעלות הטהורה הוא לברר ולתקן את ההתלהבות של הלב.

כמה שוה התפעלות ועוד התלהבות? [1839.] ומה זה? אתה לא יודע?! זה פסוק שלם בתהלים... "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"[נה], שלש פעמים תריג, תורה-תשובה-תפלה, השראת השכינה בישראל וכו'.

עד כאן, שנזכה לעסוק בקונטרס ההתפעלות וליישם את מה שלמדנו הערב.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• בכללות אין לנו שייכות למדרגות המתוארות בקונטרס ההתפעלות.
• בתכלית קונטרס ההתפעלות מתאחדות הנפש האלקית והנפש הטבעית.
• התבוננות פנימיית שייכת לחוש השמיעה.
• שפלות ותמימותו הן יסודות עבודת ה' – בלעדיהן גם העבודה הנעלית ביותר לא שוה שום דבר ועמן גם העבודה הפחותה ביותר נושאת חן בעיני ה'.
• מי שיש לו שפלות ותמימות הוא 'בסדר' עם ה' – גם אם אסור לגלות לו זאת...
• צעקה פתאומית מתוך תחושת הריחוק מה' היא ביטוי אמתי של הנפש האלקית ואין לדכא אותה.
• קבלת רזי תורה בפנימיות הנפש תלויה במרה שחורה טבעית ועצמית – דאגה קיומית של הנפש האלקית.
• את ה"לבו דואג בקרבו" צריך לקנות בנפש מגיל הנעורים – בישיבה הקטנה (או קודם).
• עצבות היא חוסר-אמונה ומרירות הולכת עם אמונה בה'.
• אברהם אבינו הוא "ראש כל המאמינים" וגם ראש כל המשפילים את עצמם.
• בלימוד קונטרס ההתפעלות (ומאמרי החסידות בכלל) יש להקדיש תשומת לב מיוחדת לביטויים המתורגמים לאידיש משום שהם מבטאים את עומק הלב.
• לבעל מרה שחורה טבעית מובטחת שמחה והצלחה בעבודת ה'.
• לבעל מרה לבנה – מי שהוא רק חברה'מן – אין סיכוי בעבודת ה'.
• אצל כל יהודי יכולה להיות לפרקים הארה מהיחידה שבנפש – אך היא יכולה להקבע רק בגוף מזוכך בתכלית.
• למי שמרמה את עצמו ומאמין לחוויות מיסטיות דמיוניות – יכול לעזור רק המשיח.
• התמים מתפעל בלי להתרגש מהתפעלותו.
• תמימות היא חוסר מודעות עצמית.
• שפלות היא מדה שניתן לרכוש בנפש – בפרט בארץ ישראל.
• ללא עבודה על שפלות בארץ ישראל מתעוררת בה דווקא תחושת "כחי ועצם ידי".
• את מדת התמימות קשה לרכוש.
• לתמימות זוכים על ידי התבוננות של "אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת" – כל חוויה אלוקית בנפש היא טבעית ומתבקשת.
• האמונה קשורה לשפלות, התענוג קשור לשמחה והרצון קשור לתמימות.
• תכלית ההתפעלות הטהורה (שתחילתה במח) לזכך את התלהבות הלב.