1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (92)

ד"ה "להבין ענין שמחת תורה" (4)

כ"ב אדר ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

ניגנו ניגון הרבי ר' אלימלך.

אנחנו פה באמצע להסביר את הפסוק "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". הסברנו עד המלה "לכבודי", וכעת הוא ממשיך את פירוש "בראתיו יצרתיו". ההסבר עד כאן היה ששרש הנשמות הוא למעלה מהכל. הנשמות מושרשות בעצמות ו"במי נמלך" – כשה' רוצה לברוא את העולם, לגלות את האור שלו, הוא מתייעץ בנשמות שלנו – סימן שהנשמות שלנו גבוהות מהאור של ה'. כשה' הולך להתלבש בתורה, התלבשות עליה נאמר "עוטה אור כשלמה" – שהאור מתלבש בתוך שמלה, בתוך לבוש – גם ההתלבשות היא באמצעות הנשמות שלנו. לאחר שהאור מתלבש ב"כבודי" – כבוד היינו לבוש, כמו שרבי יוחנן קרא לבגד שלו "מכבדותא", הכבוד שלו, וכמו שכתוב על בגדי כהונה "לכבוד ולתפארת", והבגד של ה' כביכול, בו הוא מתגלה בכל העולמות, הוא התורה, וההתלבשות היא על ידינו, הממשיכים את ה' "בשמי ולכבודי", לפני הצמצום ולאחר הצמצום – יש "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" כנגד שלשת העולמות התחתונים. "כבודי" היינו התלבשות אוא"ס בחכמה דאצילות, שמתלבשת בכל האצילות, וכעת מתפרט ל"בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" כנגד העולמות התחתונים. יש כאן כמה חידושים בהסבר של "בראתיו יצרתיו":

בראתיו יצרתיו זהו תושב"כ ותושבע"פ [כבר חידוש, שאיני זוכר שכתובה הקבלה כזו במקום אחר – ודאי יש לו מקור בחסידות, אבל זו הקבלה מחודשת לגמרי. "בראתיו" היינו "אמא מקננא בכורסייא" – בינה, שכל – ו"יצרתיו" כבר רגש, המדות שמקננות ביצירה. כשמדברים על שרש התושב"כ ותושבע"פ הוא בדרך כלל "שמע בני מוסר אביך [חכמה] ואל תטוש תורת אמך [בינה]", לא מקביל ל"בראתיו יצרתיו", וכאן אומר הקבלה זו – צריך להתבונן הרבה. באמת הרבה פעמים כתוב שתושב"כ יורדת לעשיה והמשנה יורדת ליצירה, אבל באותו הסבר כתוב שהגמרא יורדת עד בריאה והקבלה נשארת באצילות. משנה ביצירה אולי מתאים כאן, אבל ההסבר של הבריאה לא מתאים – הגמרא היא עומק התורה שבעל פה, ההבנה שלה. כאן כותב בפשטות ש"בראתיו יצרתיו" היינו תושב"כ ותושבע"פ – צריך להבין את החידוש.], דהנה ידוע ההפרש בין בריאה ליצירה דבריאה היא ראשית והתחדשות הדבר [החידוש של בי"ע הוא שיש מציאות נפרדת, בעוד אצילות היא אלקות בלי יש ודבר נפרד. במציאות הנפרדת יש שלש מדרגות – אפשריות המציאות, מציאות כללית, מציאות פרטית. זה הרבה פעמים ההסבר הפשוט של "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" – צריכים "אף עשיתיו" כדי לתת הרגשת מציאות פרטית, 'אני' נפרד. בעולם היצירה יש הרגשת המציאות, אך רק מציאות כללית – כמו שכולנו יחד, הרבה יותר טוב. בעולם הבריאה גם המציאות הכללית לא קיימת, ויש רק אפשריות המציאות – יש פה משהו שמוכן להיות מציאות, אבל עדיין אינו מציאות בהרגשה בפועל. כך מוסבר בדרך כלל, והוא מביא כאן לגבי עולם הבריאה – שיש בו כבר ראשית ההתחדשות. בריאה היא "בראשית ברא אלהים" – מלה אחת בלשון הקדש שמתארת משהו שלא היה ונהיה, כפי שכותב הרמב"ן. אם כן, יש התחדשות ממש בבריאה,] וראשית ההתחדשות אינו בבחינת מציאות ממש וכמו בריאה שהיא רק אפשרות המציאות [נתינת מקום, שלב מעבר לקראת המציאות.], ויצירה היא ההתגלות מן ההעלם [מה שהיה בהעלם בעולם הבריאה מתגלה בעולם היצירה. היחס בין יצירה לבריאה הוא העלם וגילוי – יחס שהוא המפתח להבין את ההקבלה שלו לתושב"כ ותושבע"פ. לגבי מצוות, כתוב בתושב"כ תפלין, אבל רק מהתורה שבכתב אין לי שום מושג איך לעשות את התפלין. כלומר, מציאות התפלין של התורה שבכתב היא רק אפשריות המציאות – נותנת מקום שיש כזה דבר, אבל איני מה הוא ולא יכול לעשות. התורה שבעל פה מגלה מתוך התורה שבכתב את ההעלם – את הכוונה שהיתה. יש כוונה בתושב"כ, היא יודעת מה שהיא רוצה, אבל מבחינתי כשאני קורא את התורה שבכתב זו רק אפשריות המציאות. בתורה שבעל פה הכוונה הופכת להיות מציאות ממש. היחס נקרא העלם וגילוי – תורה שבכתב היא העלם ותורה שבעל פי הוא גילוי – ולפיו מתאימה ההקבלה של תושב"כ לבראיה ותושבע"פ ליצירה.] וכמו כן הוא בחכמה ובינה [כפי שאומרים בדרך כלל, שתושב"כ היא חכמה ותושבע"פ. בעולמות חכמה ובינה הם אצילות ובראיה, אבל כאן אומר – חידוש גדול – שבין בריאה ליצירה יש את היחס שבין חכמה ובינה.] דחכמה היא בחינת ראשית ההתהוות [הרבה פעמים כתוב שחכמה היא 'ראשית הגילוי'] מאוא"ס דלאו מכל אילין מדות [אוא"ס לא שייך מצד עצמו לאף אחת מהמדות, גם לא מהחכמה, לכן החכמה היא חידוש גם ביחס לאוא"ס.] שנתחדשה בחינת החכמה [החידוש הראשון.] והוא מקור כל ההשגות [כל ההשגות נכללות בחכמה – היא בהעלם, אך היא מקור כל ההשגות.] והשגה דבינה היא שבא מהעלם אל הגילוי [שוב, עושה ממש הקבלה בין חכמה ובינה בספירות לבריאה ויצירה בעולמות. ממש חידוש, כי חכמה ובינה בעולמות הם אצילות ובריאה בדרך כלל. צריך לומר שבאמת בינה היא חכמה ויצירה היא בינה. חידוש – בגלל ההסבר של העלם וגילוי.], וכמאמר [מסמיך את ההסבר שבינה היא גילוי ההעלם מחכמה הוא מסמיך על מאמר הזהר הקדוש:] האי חכמתא אתפשטית ואפיק מינה בינה ["אפיק" כמו הפקה של דיסק וכיו"ב. אפשר ללמוד מכאן של הפקה היא גילוי ההעלם – אי אפשר להפיק דבר שלא היה באפשריות המציאות קודם.], ואפיק הוא מהעלם אל הגילוי [לפי זה, מבריאה ליצירה הוא סוד ההפקה. איך נפרש "אף עשיתיו" שאחרי ההפקה? צריכים הפצה. בלי הפצה לא נגמר – צריכים "יפוצו מעינותיך חוצה", להגיע החוצה. זו דרך יפה להבין את שלשת העולמות – הפקה היא מבריאה ליצירה והפצה היא "אף עשיתיו". לא די בהפקה, התכל'ס, היעד, שיגיע למישהו.], וכמו כן תושב"כ הוא שכולל הכל [כמו החכמה.] רק שהוא בהעלם ובתושבע"פ בא מן ההעלם אל הגילוי, וזהו [החידוש כאן של] בראתיו יצרתיו כו', ובכללות נכלל הכל בלכבודי [כל הדרגות נכללות ב"לכבודי" כי היינו התלבשות ה' בתורה (באמצעות נשמות ישראל).] ומפרט אחר כך באומרו בראתיו יצרתיו כו' [עד כאן הסבר ל"כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו". בדרך כלל מסבירים ש"שמי ולכבודי" היינו אצילות ומלכות דאצילות בפרט, אך כאן מעלה הכל – "בשמי" היינו אוא"ס שלפני הצמצום ו"לכבודי" חכמה דאצילות שכוללת כל האצילות. אחר כך "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" הם העולמות, אך גם מעלה – כי מסביר "בראתיו" כמו חכמה ו"יצרתיו" כמו בינה.]

[וממשיך להסביר עוד דרגה:] אף עשיתיו אף הפסיק הענין והוא ההפסק לצד המעלה והרוממות [פירוש מופלא, שהופך על פניו את הפירוש הרגיל שכולם אמורים להכיר. תמיד "אף עשיתיו" הוא לגריעותא, העולם התחתון, וכאן אומר שה"אף" הוא למעליותא – הפסק לצד המעלה והרוממות של העשיה.], והוא כדאיתא בזהר שמיעה בהאי אתר תליא [מלכות] עשיה לעילא כו' [הזהר אומר זאת על מה שאמרנו לפני מתן תורה "נעשה ונשמע". יש שם עשיה ושמיעה, והעשיה קודמת לשמיעה – מכאן לומד הזהר שהעשיה היא עליונה, היא התכלית של הכל. מהעשיה באים לשמיעה בדרך של מלמעלה למטה. בדרך כלל מפרשים את פשט הפסוק שמעשיה באים לשמיעה – שקודם צריכים לעשות ואז אני זוכה להבין, אז משמע ששמיעה יותר גבוה. אבל בזהר כתוב הפוך – ש"עשיה לעילא" ושמיעה למטה יחסית. מפרש כאן "אף עשיתיו" כמו הזהר על "נעשה ונשמע"] שיש מעלה בעשיה שהיא למעלה מהכל [גם למעלה מתושב"כ וגם למעלה מתושבע"פ.], דהנה שמואל אמר לשאול הלא שמוע מזבח טוב וגו' [כאן השמיעה היא העשיה דווקא – שתעשה ותקיים מה שאומרים לך. ה"זבח" היינו מה שבא לך, עם כוונה טובה, אבל אם אינך עושה מה שאומרים לך בקבלת עול לא שוה המעשה הטוב.] דתכלית הכוונה הוא לעשות המצוה בקב"ע לקיים רצון העליון [שהיינו "שמוע מזבח טוב".],

דהנה במצות יש ב' ענינים [לפעמים מסבירים שעל כך אומרים לפני כל מצוה "אשר קדשנו במצותיו" – "מיעוט רבים שנים", שבכל מצוה יש קיום של שתי מצוות בו זמנית, גם במעשה בפועל וגם בכוונה.], הא' כוונת המצות [הוא לא מתכוון דווקא לכוונות עמוקות על פי קבלה, כמו הדוגמה שנותן:] וכמו במצות צדקה שהיא להחיות רוח שפלים [דבר טוב, שאני נותן צדקה כי אני אוהב אותך ורוצה להשפיע לך. וגם, שאני מבין שכאשר אני פותח צינור של השפעה אני גם פותח צינורות השפעה בכל העולמות, הכל קשור. על ידי שפתחתי את הלב שלי ואת היד שלי מתחיל לרדת שפע בכל העולם:] דכמו כן ממשיך למעלה ההשפלה [נתינת צדקה היא ירידה אל הזולת – לרדת מהמקום שלי אל הזולת. צדקה באה עם רחמים, שהם הזדהות ממש עם מי שנמצא במצוקה. אני יורד לעולם שלו ושם אני נותן לו.] וההשפעה לעולמות ונבראים שכולם שפלים נגדו ית' [כדי שה' ישפיע לעולמות הוא משפיל עצמו וכך הוא משפיע. זה מצוין, אבל לא קיום המצוה בקבלת עול כי ה' אמר – זו כוונה. ודאי זו כוונה יותר חשובה מכל הכוונות לפי הקבלה – היא הפשט, גם בתורה צריך לפתוח את היד ואת הלב. התוספת כאן שאדם מבין שמה שקורה אצלי בלב משפיע על כל היקום. אם אני פותח את עצמי הכל נפתח. זה דבר אחד.], והב' הוא עשיית המצוה בבחינת קבלת עול [שאדם עושה את המצוה כי ה' אמר.] והוא ההסכם וההחלט בלבו ובנפשו לעשות ולקיים רצונו ית' בלי שום טעם כלל [לא נוגע לי שום דבר בעולם – לא לפתוח את הלב ולא לפתוח את העולמות, שום דבר. אני פושט עושה כי כך אמרו לי לעשות. כלומר, לא מענין אותי שהכסף שלי ואני צריך לוותר על משהו – לא מענין, לא אומר לי כלום, כל מה שיש לי הוא לרשות בעל הבית. בעל הבית הוא הקב"ה ומה שהוא אומר לי לעשות אני עושה וזהו – זו קבלת עול.], ואינו חפץ לידע איזה טעם רק לקיים רצונו ית' [כותב מאד חזק: מי שעובד את ה' בקבלת עול, כשאני בא ומסביר לו – אתה יודע מה עשית? פתחת את כל העולמות! הוא אומר – אל תדבר איתי, לא רוצה לשמוע. עשיתי זאת כי כך כתוב בתורה, כך ה' אמר, ואל תסביר לי סיפורים.], והוא מפני הביטול לא"ס בעל הרצון [היהודי הזה בטל, גארנישט, לגבי ה'.] הרי הוא עושה הסכם והחלט בנפשו לעשות כל מה שהוא רצונו ית' [כבר החליט שעושה כל מה שה' יאמר לו.], וזהו אף עשיתיו שמפסיק למעליותא ["מפסיק" הכוונה שלא רוצה לשמוע גם את ההסברים שכתובים בתורה. כתוב בתורה לתת צדקה – הוא שומע את תכלית את המצוה. אבל את כל הפנימיות לא צריך בכלל – אני רוצה רק לעשות. ה"אף" מצד אחד מפסיק את מה שהיה קודם, אבל מצד שני הוא "עשיה לעילא" – העשיה גבוהה מהכל. זה חידוש מופלא. (הרב, הנה דוגמה לעשיה – ספר שיצא מרס"ג). מזל טוב מזל טוב! שיהיה לנחת לרס"ג ויביא את הגאולה.] דקיום המצות בקבלת עול הרי זה למעלה מכוונת המצות [הווארט יהיה איך אפשר לחבר יחד, "אשר קדשנו במצותיו". הבעל שם טוב דורש זאת גם על הפסוק "חכם לב יקח מצות" – שחכם לוקח שתי מצוות בכל מצוה,מחבר את הכוונה והמעשה. אבל כאן אומר כל כך חזק שמי שעושה בקבלת עול לא רוצה בכלל לשמוע מהכוונה – אז הוא יחבר? (הרבי אומר שמחלקים בממד הזמן – עושים בקבלת עול ואז שומעים כוונה.) יפה, זו חלוקה בממד הזמן – כמו חש-מל שמתחלק ל"עת לחשות ועת לדבר". כתוב שזו מגבלה בעולם שלנו, שאי אפשר לעשות שני דברים בו-זמנית, אז דבר אחד עושים כעת ודבר שני אחר כך. זה סוד החשמל, עליו אמרו חז"ל "עתים חשות עתים ממללות". כתוב שבעולם האצילות, למי שנמצא באצילות, יש את החשמל יחד, יש נשיאת הפכים. כנראה גם כאן, אם ה"אף" למעליותא – כתוב ש"אף עשיתיו" בא לרבות את האצילות במקום העשיה – אז מאפשר נשיאת הפכים של דברים סותרים לכאורה. כמו שאמרנו, קבלת עול לא רוצה לדעת מהכוונה, אך אם יש גילוי של האצילות אפשר אפילו את שתיהן יחד – העשיה והכוונה. בכל אופן, אם צריכים לשקול מה יותר חשוב – קבלת עול יותר חשובה, "עשיה לעילא".] שמגיע רק בהגילוים דאוא"ס [כל כוונה היא גילוי אור.] אבל עצם עשיית המצוה מגיע בבחינת עצמות א"ס [זו תכלית מה שה' רוצה.], וזהו שאף מרבה בחינה רביעית [בדרך כלל מסבירים שהבחינה הרביעית שמרבה היא אצילות, אבל כאן הוא 'מקפיץ' את כל הפסוק הרבה יותר גבוה בשרש, ומסביר שהבחינה הרביעית] היינו בחינת עצמות א"ס [שרש הנשמות ממש. כתוב "ומספר את רבע ישראל" – יש בישראל בחינת רובע. יש כמה פירושים מה המדרגה הרביעית.] שלמעלה מבחינת הגילוים [אפילו לא אצילות בכללות, שהיא "שמי" שלפני הצמצום אבל לא עצמות ה'. כאן אומר שהמדרגה הרביעית היא עצמות, שמתרבה דווקא במקום העשיה בפועל. בכל אופן, יש משהו מיוחד במדרגה הרביעית, ב"רובע". רק נאמר ווארט מה כל כך חשוב במספר רובע. השרש של ארבע הוא רבע, לשון רביעה, כפשט של "רובע ישראל". בתוך ארבע יש אותיות רב, ריבוי, ויש ע – השרש הוא רביעה, זיווג לשם רביה. בכל זיווג, כמו "והיו לבשר אחד", יש גילוי של עצמות. "פרו ורבו" הוא כח האין סוף, ויש משהו במספר ארבע דווקא שרומז לזיווג. לכאורה זיווג שמוליד הוא שלש, אבל מצוות "פרו ורבו" בתורה – "המעשה הוא העיקר" – היא שיהיו אבא-אמא-בן-בת, צריכים ארבעה למצוה זו, "ומספר את רבע ישראל". כך אפשר להסביר את המדרגה הרביעית, שדווקא מהעצמות יש את הזיווגים ונשיאת ההפכים.],

והנה יש באף עשיתיו גם בחינת ירידת המדריגות והיינו קיום המצות בקב"ע שלא יש בזה הביטול לבעל הרצון, רק שמבטל רצונו מפני היראה, וכמו העבד מפני עול האדון שעליו שגם שבעצם אינו רוצה בעבודה ה"ה מבטל רצונו מפני יראת האדון שעליו, וכמו כן הוא קיום המצות בעול מפני היראה שהיא בחינת יראה תתאה, וכיודע שיש ד' מדריגות דחילו ורחימו ורחימו ודחילו, דדחילו שלמטה מרחימו היא בחינת יראה תתאה ודחילו שלמעלה מרחימו היא בחינת יראה עילאה היינו שהוא בטל באמת במציאות משא"כ ביראה תתאה שאינו בטל במציאות רק שמבטל רצונו, והן ב' בחינות עבד הא' עעבד שעובד בעול והב' שעובד מפני ביטול כל עצמותו ואין לו רצון אחר כל, דרצון האדון הוא רצונו, והעבד הא' הוא למטה במדרי' מהעבודה והאהבה דע"פ טו"ד, ומ"מ אמר דוד אל תט באף עבדתך היינו בחינת אף עשיתיו שהוא בבחינת ירידת המדריגות שמכל מקום הרי זה כלי לבחינת יראה עילאה, כי באמת הביטול דיראה תתאה הוא למעלה מהביטול דאהבה שהרי זה שמניח עצמו ורצונו לא על פי טעם והשגה הרי זה ביטול בעצם מהותו, ועל כן הרי זה כלי לבחינת יראה עילאה יותר מבחינת רחימו שזהו על פי הטעם, ורחימו הא' היא מדת האהבה שבאה על ידי השגה והתבוננות, ורחימו הב' היא בחינת בינה והיא בחינת אהבה רבה, אך יראה תתאה שהוא הביטול שלא על פי הטעם הרי זה כלי להביטול דיראה עילאה, וזהו אל תט באף עבדך שגם בבחינת אף שהוא בבחינת ירידת המדריגות באים לבחינת אף הפסיק הענין שהוא בבחינת רוממות המעלה והמדריגה וזהו כל הנקרא בשמי ולכבודי כו' דנש"י ע"י רעו"ד ממשיכים בחינת עצמות א"ס בתורה וכמו כן בקיום המצות בפועל ממש בקבלת עול מלכות שמים לקיים רצונו יתברך ממשיכים בחינת עצמות א"ס, ומשלימים הכוונה בבריאת העולמות.

קיצור. יקשה דמשה כשניזון מן הרוחניות הצטער, וא' התענוגים דלעתיד שהגוף יהיה ניסון מן הרוחניות, ויבאר דתהוות העולמות הוא ע"פ קו המדה ולעתיד יהיה התגלות העצמות והוא ע"י העבודה דעכשו בסדר והדרגה תחלה ע"פ טו"ד ועולה בעבודתו עד העבודה דרעו"ד, וזהו רק ע"י נש"י שהם נק' בשמו המיוחד הם ממשיכים העצמות, ויסביר דעשיית המצות בקב"ע בביטול לבעל הרצון ממשיכים העצמות ומשלימים כוונת הבריאה.