מהו תיקון נשמתי?

כ"ח שבט תש"פ – כפ"ח

בר-מצוה טוביה נעם שי' לויט

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בחלקה השני של התוועדות בר-מצוה העמיק הרב בסיפור המחבר ומשווה בין חב"ד ללעכוביץ', תוך העמקה בהתקשרות של חסיד לרבו, בהכרת האדם את תיקונו לפי שרש נשמתו בעולמות אבי"ע ובאפשרות של רבי אמתי 'להקפיץ' יהודי מעולם לעולם.

אדמו"ר הזקן ורבי מרדכי מלעכוביץ'

נספר סיפור[ב] (מתוך הספר "אשרי האיש") השייך גם לחב"ד וגם ללעכוביץ'. הרבי הראשון בשושלת לעכוביץ'-קוברין-סלונים היה רבי מרדכי מלעכוביץ', הסבא-קדישא מלעכוביץ' כפי שהוא מכונה בפי חסידי סלונים. הוא היה תלמיד מובהק של רבי שלמה מקרלין, שהיה חבר של אדמו"ר הזקן, רק שנפטר (נרצח על קידוש ה') יחסית בגיל צעיר (בשנת תקנ"ב, כשאדה"ז היה בן מז שנים). רבי מרדכי המשיך אותו, יחד עם בנו של רבי אהרן הגדול מקרלין, רבי אשר מסטולין ורבי אורי מסטרליסק, ה"שרף".

הוא היה אדמו"ר במקביל לשנים האחרונות של אדמו"ר הזקן. רבי מרדכי היה מבוגר מאדמו"ר הזקן בשלש שנים, הוא נולד בשנת תק"ב, וגם הסתלק שלש שנים לפניו, בשנת תק"ע – כך ששניהם חיו חיים שנים. באותו זמן שנאסר אדמו"ר הזקן נאסר גם רבי מרדכי – עם רעו רבי אשר – בסבת מלשינות נגד החסידות. בגלל המגבית לארץ ישראל, קופת כולל רייסין – שרבי אברהם מקאליסק העביר מרשות אדמו"ר הזקן ומסר לידי רבי מרדכי מלעכוביץ' – היה קצת מתח ביניהם, שאין כאן המקום לספר, אך מהסיפור שלפנינו נראה את הקשר והענין של שניהם.

הסיפור על רבי מאיר ממיר

לעכוביץ' וסלונים קרובים גיאוגרפית לליוובאויטש – באותו אזור, פחות או יותר. לכן יש הרבה קרבה, גם קצת בתורות וגם בניגונים – יש הרבה דברים דומים. בליטא יש עיירה בשם מיר – ממנו ישיבת מיר – והיה שם חסיד לעכוביץ' גדול, סוחר במקצועו, בשם רבי מאיר ועליו הסיפור:

רבי מאיר ממיר מחסידי הלעכויצער זי"ע היה ידוע במסחרים מסועפים ונסע הרבה ממקום למקום. באחד מנסיעותיו חנה בעירו של בעל התניא [מסתמא מדובר בליאדי, אחרי תקופת לאזניא.] ושמע שהחסידים עוסקים במאמר אחד ששמעו מרבם שלא ירדו לסוף דעתו, פנה אליהם רבי מאיר ואמר להם ביאור בדברי בעל התניא, ובשמעם נתפלאו עד למאד ונתקבלו הדברים על לבם שזה הפירוש האמתי

יש ביטוי לעמוד על דעת הרב – עד ארבעים שנים לא עומדים על דעת הרב[ג] – ויש לרדת לדעתו. כל פעם שאני לומד משהו מהרב שלי, הרבי שלי, עלי להתאמץ להבין – כל המאמץ להבין משהו לעומק נקרא לרדת, עיקר עבודת הירידה[ד]. החסידים המובהקים יושבים כאן בבית המדרש של רבם, לומדים לעומק כדרך חסידי חב"ד, אך לא מצליחים לעמוד על דעת הרבי.

האורח, לא מהחבורה, אומר לכל ה'משכילים' ביאור – והם שומעים שזהו הפירוש האמתי. הדבר הראשון של חסיד חב"ד שהוא אמתי. אם אני לא מבין ומישהו אחר מבין טוב ממני, אף שאינו חסיד חב"ד, אני מיד מרים ידים – יסוד מדת האמת, "מודה על האמת". ההסבר שלו היה מופלא, וחסידי חב"ד המשכילים הבינו שהוא 'קלע' והצליח לרדת לסוף דעת אדמו"ר הזקן – ומיד רצו לספר לרבי על האורח שהבין מה שהותיקים לא הבינו.

והגידו לרבם, ובקש בעל התניא לקרוא לפניו את רבי מאיר, וכשנכנס שאל את רבי מאיר במה הנך עוסק? וענה לו שהוא עוסק במסחר ונוסע ממקום למקום, אמר לו הרב [כינוי אדמו"ר הזקן, כמו שו"ע הרב.] מה לך לטרוח ולהיות נע ונד? שב פה על התורה והעבודה ואתן לך את פרנסתך המלאה ואעשה ממך כלי שלם.

פלאי פלאים. כשקוראים סיפור – גם בגמרא – צריך ממש לצייר אותו בראש, כאילו קורה אתי. אז הסיפור יורד לתוך הלב ופועל את הפעולה. אדמו"ר הזקן קורא ליחידות חסיד של מישהו אחר – אחרי ששמע את דבריו והבין שיש לו 'חוש' פנימי בחסידות חב"ד, יותר ממי שהיה שם – ומציע לו הצעה, ממש הזדמנות פז – להפסיק להיות נע ונד, להתפרנס ממנו ושהוא יעשה ממנו כלי שלם. איזה שרש נשמה צריך להיות "נע ונד"[ה]? [קין.] קין מלשון קנין – סוחר שעושה קנינים. כנראה מהמשך הסיפור הרבי שלו, רבי מרדכי מלעכוביץ', הבין שהוא משרש קין וזהו תיקון נפשו – להיות כל חייו בדרכים.

יש הרבה סיפורים בהם רבי אחד רוצה לקחת חסיד של רבי שני, וזהו כעין מבחן, נסיון, האם ישאר דבוק ברבו או שיתפתה. מתבקש לחקור – האם אדמו"ר הזקן עשה זאת בתור נסיון, או שהתכוון באמת? צריך לומר שהוא התכוון באמת – הוא גם נסה אותו, אך התכוון באמת להצעתו. ר' מאיר היה נחוש בדעתו – הוא חסיד לעכוביץ', ועם כל הכבוד לאדמו"ר הזקן (כמו שנראה) הוא חסיד של הרבי שלו ולא מתכוון להשאר בליאדי, למרות הפיתוי שאדמו"ר הזקן יתן לו את כל פרנסתו ויהפוך אותו לכלי שלם. כל הכבוד לו – הוא דבוק ברבו:

אמר לו רבי מאיר, מורי ורבי עשה ממני שבר כלי ואתם מבקשים לעשות ממני כלי שלם?!

ולאחר זמן כשהיה אצל הלעכויצער וסיפר לו הדברים אמר לו הלעכויצער שיש אנשים שמצד שורש נשמתם צריכים להיות מתמכין דאורייתא.

מענין, למה הרבי צריך לומר לו זאת? בין השיטין משמע שהוא חש שבתוך הלב של אותו חסיד עדיין קצת מפריע לו שסרב להצעת אדה"ז. הרבי שלו מזהה בסיפורו נים של צער, לכן הוא אומר לו: דע לך שיש נשמות שתיקונן להיות תמכין דאורייתא, להיות סוחרים-גבירים שיוכלו בכספם לתמוך בתורה – לתת צדקה, להחזיק את ה'חדר', להחזיק את הישיבה, להחזיק את הרבי עצמו, מה שנקרא כסף-מעמד – ולא להיות בעצמם התלמידי-חכמים המשכילים. הוא בעצם אומר לו – אם היית מתפתה להצעת אדמו"ר הזקן אולי היית נעשה משכיל גדול, כמו חסיד חב"ד, אבל ככה אתה נשאר אצלי סוחר, ותדע לך שזהו שרש נשמתך, זהו תיקונך, להיות מתמכין דאורייתא.

המספר מסיים בהדגשת יראת הכבוד בסלונים כלפי אדמו"ר הזקן, למרות המתח שהיה בין החצרות בהתחלה:

זה סיפר הרה"ח רי"ד דוד לידר ז"ל, ששמע ממרן הבית אברהם זי"ע [רבי של סלונים הרבה דורות אחר כך, לפני מאה שנה, בזמן הרבי הרש"ב.], אשר בספרו זאת ובהזכירו את בעל התניא אמר בחרדת קדש: דער הייליגער רב.

נשמות מעולמות בריאה-יצירה

אנחנו קוראים מספר סיפורים שעברו דרך מסורת סלונים, אך מאד יפה שהמחבר – ר' אשר ארקוביץ ז"ל – בקי גם בחסידות חב"ד. הוא חי שלשים שנה במונטריאול, אז היה לו הרבה קשר עם חב"דניקים, והרב של חב"ד במונטריאול אמר שכל העיר עומדת עליו. הוא – או מהדיר הספר – מביא כאן בהערה, לא סתם מחסידות חב"ד אלא מרבי אהרן מסטרשליא:

ראה "שערי היחוד והאמונה" להרה"ק מסטרשילא תלמיד בעל התניא (פתח ומבוא השערים) שכתב: "שמעתי ממורי שקיבל ממורו והוא קיבל ממורו, בדורות הראשונים היה כל אחד מכיר בחינתו בעבודתו כי היה חילוק מצד שורש נשמותיהם. נשמות שהם מבחינת בריאה היו רבנן ותלמידיהון ונשמות מבחינת היצירה היו עוסקין במו"מ והם היו תמכין דאורייתא".

בדרך כלל "שמעתי ממורי" הוא הסגנון של בעל התולדות, אבל כאן רבי אהרן כותב ששמע מאדמו"ר הזקן שקבל מהמגיד ממעזריטש שקבל מהבעל שם טוב שבדורות הראשונים כל יהודי הכיר – מעצמו, בלי רבי – האם שייך מצד שרש נשמתו להיות תלמיד חכם, להקדיש את חייו ללימוד תורה ולהיות רב, או שתכלית חייו ותיקונו בעולם הזה להיות מ"תמכין דאורייתא", לתמוך בתורה ולשם כך לעסוק במשא ומתן.

רבי אהרן מוסיף כאן אותיות של קבלה וחסידות, שבמקום אחר לא היו אומרים – ששרש נשמת תלמידי החכמים בבריאה ושרש נשמת תמכין דאורייתא ביצירה. הייתי יכול לחשוב שתמכין דאורייתא שייכים לעולם העשיה, אבל הוא אומר שהם שייכים לעולם היצירה. אם כן, מי האנשים של עולם העשיה? כמו שתיכף נסביר, אנשי עולם העשיה הם אנשי מעשה שאינם שייכים להיות מתמכין דאורייתא, אינם קשורים לצדיק וכו', ולעתים גם מתרחקים משמירת התורה והמצוה, על דרך הציונים שבנו כאן את המדינה בדורות האחרונים – סוג אחר, סוג שלישי.

למה הוא מביא כאן הערה זו? משמע שבניגוד לדורות הראשונים – שאדם הרגיש אם יעודו להיות בן תורה כל החיים או להיות סוחר מתמכין דאורייתא – היום אין את החוש של כל אחד להכיר בעצמו, לכן הוא צריך רבי שיאמר לו. הלעכוביצ'ער הכיר שרבי מאיר ממיר שייך לעולם היצירה, וממילא הוא צריך להיות מתמכין דאורייתא – זהו תפקידו ותיקונו.

כלי שלם ולב שבור

אדמו"ר הזקן הציע לו להפסיק להיות סוחר-נודד, להשאר אצלו ולהפוך לכלי שלם (כלי שלם אותיות למשכיל). יוצא, אם כן, שמי ששייך לעולם הבריאה, כדי להיות באמת תלמיד חכם צריך להיות כלי שלם. אבל מי שבעולם היצירה – יש לו תמיד חשק ורצון ללמוד תורה, אבל הוא לא יכול, הוא טרוד בפרנסה ותכליתו להיות מתמכין דאורייתא – הוא שבר כלי, הלב שלו שבור. הרבי שלו מלמד אותו, כדי להשלים את התיקון שלו, להיות שבר כלי[ו]. מי ששייך מצד שרש נשמתו לעולם היצירה צריך להיות שבר כלי (עולם היצירה הוא עולם המדות, ו"ק, בהן היתה שבירת הכלים – לכן שבר כלי עולה עולם תהו וגם "וימלך... וימת"[ז], כמבואר באריכות במ"א[ח]).

מה יותר טוב, להיות שבר כלי או כלי שלם? אפשר לקבל כאן רושם מוטעה שבחב"ד לא צריך להיות שבר כלי, רק כלי שלם. האם נכון שחב"ד רק מלמדת להיות כלי שלם ולעכוביץ' רק להיות שבר כלי? כשאדמו"ר הזקן רצה לעשות מר' מאיר כלי שלם, הוא רצה לקלקל את השבר-כלי שלו? חס ושלום. ר' מאיר ירד לסוף דעת אדמו"ר הזקן דווקא בזכות הלב השבור שלו.

הפתגם בחסידות אומר שאין כלי שלם כמו לב שבור[ט] – הוא לא יכול להיות כלי שלם בלי לב שבור. אדמו"ר הזקן ודאי רצה להשאיר לו את הלב-שבור, רק רצה להוסיף לכך את השלמות – מה שנקרא "שלם וחצי"[י] – שהלב-שבור שלו יהפוך להיות הכלי השלם. הוא אומר לו – אתה בדיוק חומר הגלם המתאים להעלות אותך לעולם הבריאה ולעשות אותך משכיל בחסידות, כלי שלם. זו נשיאת הפכים דווקא של חב"ד.

הקפצה מעולם לעולם

כל הווארט בהערה כאן מובא מאדמו"ר הזקן – בשם המגיד בשם הבעש"ט – אז איך הוא מציע להעלות את ר' מאיר? הוא רוצה לקלקל לו את תיקון נשמתו?! אם רק היה נסיון – מילא, אבל אמרנו שבאמת הציע לו להשאר אצלו. הוא שומע שה' חנן יהודי השייך מצד שרש נשמתו לעולם היצירה בחוש חב"די, חוש בתורת החסידות (חב"ד בכלל, שייך לעולם השכל, עולם הבריאה), ומציע להעלות אותו לעולם הבריאה. מותר?

מקור הדברים הם במורנו הבעל שם טוב. איך הוא עצמו נהג? אפילו שנאמר שהכלל הוא שצריך להשאיר את האדם בעולם שלו, בתפקיד שלו, בתיקון שלו – אבל הבעל שם טוב עצמו פעל, ולא סתם פעל אלא במסירות נפש, גם להקפיץ אנשים מסוימים מעולם לעולם. הוא נהג לקחת יהודי פשוט, לעבוד אתו ולהתמסר אליו, ולעשות אותו תלמיד חכם עד שיכול להיות רב ומורה דרך בישראל. יש הרבה סיפורים כאלה – זהו אחד החידושים העיקריים של הבעש"ט שהיה מקפיץ יהודים פשוטים. כך גם אדמו"ר הזקן אחריו.

יש סיפור ידוע שאדמו"ר הזקן הציע לרבי אייזיק מהומיל שיטבול איתו במקוה והוא יהפוך אותו לצדיק – יעלה אותו לעולם האצילות. רבי אייזיק סרב, כי רצה עבודה בכח עצמו, אך בסוף ימיו אמר שהתחרט כי הבין שיש גם הרבה מה לעבוד בהיות האדם במדרגת הצדיק. מה ההבדל? כאן הרבי הציע לר' מאיר לשבת אצלו וללמוד – עבודה בדרך הטבע, לא 'סגולה' כמו טבילה במקוה. בשביל לעלות מעולם היצירה לעולם הבריאה נדרשת עבודה טבעית יחסית, ואילו בשביל לעלות מעולם הבריאה לעולם האצילות הדילוג הוא באופן על-טבעי.

שקל הקדש – נשמות אצילות-בריאה-יצירה-עשיה

קראנו השבת פרשת שקלים. כמה שוה כלי שלם? שקל (430). כל אחד נותן מחצית השקל, אבל שתי מחציות הן שקל שלם. כמה שוה שקל? בעולם האצילות – "צדיק יסוד עולם"[יא]. בעולם הבריאה – "יודע ספר"[יב], המשכיל החב"די. בעולם היצירה – חסיד שמח, הסוחר כאן, בחינת זבולון עליו נאמר "שמח זבולֻן בצאתך [למסחר]"[יג], חסיד השמח בחלקו, עם לבו הנשבר. בעולם העשיה, "אף עשיתיו"[יד], הוא כבר יהודי פשוט[טו] (שבתחלה גם אינו קשור לבעל שם טוב, רק שהבעל שם טוב באהבתו אליו מתקשר לנקודת היהדות שלו וכך מקרב אותו ועד שמעלה אותו מעלה מעלה – "עשיה לעילא"[טז]). ר' מאיר לא היה יהודי פשוט (מעשיה) אלא חסיד-שמח גדול (מיצירה):

אצילות "צדיק יסוד עולם"

בריאה"יודע ספר"

יצירה חסיד שמח

עשיהיהודי פשוט

כפי שהקדמנו, בדורנו נשמות עולם העשיה הן של בוני הארץ – ואין כאן המקום להרחיב. הם לא שני הטיפוסים הקודמים אלא טיפוס שלישי. "אף עשיתיו", "'אף' הפסיק הענין"[יז], לכן היה פה הרבה ריחוק מאידישקייט. התיקון הוא מיניה וביה, ש"אף" בא לרבות את האצילות פה, במקום העשיה – לגלות פה את הרבי, ה"צדיק יסוד עולם". "אף" ראשי תבות אמונה-פשוטה – מכח אמונתו הפשוטה יכול היהודי הפשוט לקבל את השראת הצדיק ולרבות אותה דווקא במקום העשיה.

בכל אופן, למדנו פרק שלם של ארבעה עולמות – ארבעה סוגי יהודים שקולים בשקל הקדש – וגם ווארט יפה שאדה"ז רצה באמת להעלות את אותו חסיד לעכוביץ' מעולם היצירה לעולם הבריאה, והוא היה תמים בענינו וקבל על עצמו את הדין להשאר ככה כל חייו. הרבי שלו ניחם אותו שזהו באמת שרש נשמתו – שיהיה שמח בחלקו, חסיד שמח במסחר שלו כשהוא שבר כלי למעליותא.

עליה-ירידה-עמידה – חכמה בינה ודעת

הזכרנו בסיפור את היגיעה לרדת לסוף דעתו של הרב, ושבסוף ארבעים שנה עומדים על דעתו. הדרך כלל יורדים לעומק, צוללים למים העמוקים. מתי משתמשים במלה עליה לתיאור סוג של השכלה או הבנה? [לעלות על משהו.] כן – 'עליתי' על הענין, על הווארט, על הרעיון. אם כן, יש לעלות על ענין, לעמוד עליו ולרדת לעומקו. מה ההבדל?

קודם כל, נסביר לאור זאת את הביטוי "ירידה צורך עליה"[יח] – בשביל לעלות על רעיון אני קודם כל צריך לרדת. הסברנו ש"ירידה צורך עליה" היא מצד ספירת הבינה, לה שייכת עבודת ההתבוננות בשביל לרדת לעומק הענין ולדעת הרב. 'עליתי על הרעיון' לא בא מהתבוננות – זו הברקה מצד החכמה. זו בדיוק "ירידה צורך עליה" – מבינה-גרמוהי לחכמה-חיוהי. אם אני רוצה בסוף לעלות, אני צריך קודם לרדת (ודווקא עם לב נשבר, כרמוז בפסוק "ירֹד ירדנו בתחלה לשבֹר אֹכל"[יט] – תחלת העבודה היא "ירֹד ירדנו", ירידה אחר ירידה, ממחשבה לדבור ומדבור למעשה, עד שנעשים שבר כלי, למעליותא, ואז דווקא זוכים "לשבר אכל", אכל לשון כלי ו"לשבֹר" לשון שבירה, שבר כלי[כ]).

אם כן, מה פירוש לעמוד? עומדים על הדעת, כמו בביטוי "מיום שעמדתי על דעתי". אחרי ארבעים שנים אדם עומד על דעת רבו. במשך ארבעים שנה אני יורד, משתדל לרדת לדעת הרב, אבל אחרי ארבעים שנים אני עומד עליה – זוכה ל"לב לדעת"[כא] ומקבל את דעת הרב.

אם כן, 'לעלות על הרעיון' היינו חכמה, הברקה, ועיקר עבודתנו לרדת. בסוף, אם אני זוכה – לוקח ארבעים שנה – אני כבר עומד (בסוד "ויעמֹד השמן"[כב], עמידה נצחית, כמבואר בדא"ח[כג]). גם בתפלה יש עמידה. בנוסף לתפלת העמידה, בהרבה מקומות כתוב על העמוד (התבה שבעל התפלה יורד לפניה) "דע לפני מי אתה עומד" – ביטוי של דעת, שענינה "התקשרות והתחברות"[כד].

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• יסוד החסידות הוא אמת – להודות על האמת גם כשהיא נאמרת מפי אדם אחר.
• אשרי החסיד הדבוק ברבו, ולא מתפתה להחליף את התקשרותו.
• בדורנו אדם לא יודע מעצמו את שרש נשמתו ותיקונו וזקוק לרבי.
• מי ששרשו בעולם היצירה – תיקונו להיות מ"תמכין דאורייתא", על אף חשקו להיות תלמיד חכם בעצמו.
• תיקון היצירה – עולם מדות הלב – הוא להיות שבר-כלי. כדי להיות תלמיד חכם צריכים להוסיף על הלב הנשבר גם את מעלת הכלי השלם, בלי לבטל את הלב הנשבר.
• בעולם היצירה חסיד שמח בחלקו – אף שעליו להשאר תמיד מ"תמכין דאורייתא".
• צדיק אמתי יכול 'להקפיץ' אנשים מעולם לעולם.
• תיקון עולם העשיה – בוני הארץ – בהשראת הצדיקים על ידי אמונה פשוטה.
• מי שמתייגע בבינה-התבוננות לרדת להבנת דעת רבו זוכה 'לעלות' על רעיונות בהברקת החכמה ובסופו של דבר גם לעמוד על דעת רבו.