פרק ח - כמוס עמדי, חתום באוצרתי

וְכֵן אֲצִילוּת בְּרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה עוֹלֶה "הֲלֹא-הוּא כָּמֻס עִמָּדִי חָתוּם בְּאוֹצְרֹתָי"[שסב]. הִנֵּה אָמְרוּ חז"ל "עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם הָיָה הוּא וּשְׁמוֹ בִּלְבָד"[שסג]. "שְׁמוֹ" בְּחִינַת "רָזָא דִּשְׁמֵיהּ" – סוֹד הָאֲצִילוּת כַּנ"ל שֶׁהוּא סוֹד הַ-י שֶׁבַּשֵּׁם. "הוּא" סוֹד קוֹצוֹ שֶׁל י. וְהִנֵּה "עִמָּדִי" הוּא סוֹד הָ"אֲצִילוּת" מִלְּשׁוֹן "אֵצֶל" וְסָמוּךְ, שֶׁהוּא 'עִמָּדִי' מַמָּשׁ. וְזֶהוּ דִּבְחִינַת "הוּא" כָּמֻס עִמָּדִי – "אִיהוּ וְחַיּוֹהִי חַד בְּהוֹן אִיהוּ וְגַרְמוֹהִי חַד בְּהוֹן". בְּתֵיבַת "בְּאוֹצְרֹתָי" יֶשְׁנָן אוֹתִיּוֹת בּוֹרֵא, אוֹתִיּוֹת יוֹצֵר וְאוֹת ת – סוֹד הָעֲשִׂיָּה הַתַּחְתּוֹנָה כַּנּוֹדָע. וְזֶהוּ "חָתוּם בְּאוֹצְרֹתָי", שֶׁ"הוּא" חָתוּם גַּם בָּעוֹלָמוֹת הַתַּחְתּוֹנִים בי"ע.

הגענו אל פרק ח, בו נשלים גם רמזים שלמדנו בפרק קודם ולא ראינו אותם בתוך ציור. פרק ז אמרנו, שכל פרצוף כולל בתוכו אבי"ע והמילה פרצוף עולה אברהם יצחק – אברהם כנגד עולם האצילות ויצחק כנגד עולמות בי"ע. רמז זה יהיה שייך לפרק הבא:

"כמוס עמדי חתום באוצרתי"

וְכֵן אֲצִילוּת בְּרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה עוֹלֶה "הֲלֹא-הוּא כָּמֻס עִמָּדִי חָתוּם בְּאוֹצְרֹתָי" [יש כאן פסוק משירת האזינו ובו שתי מדרגות: "כמס עמדי" ו"חתום באצרותי"[שסד]. מה זה "הוא"? גלוי המשיח או הקץ]. הִנֵּה אָמְרוּ חז"ל [בפרקי דר' אליעזר] "עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם הָיָה הוּא וּשְׁמוֹ בִּלְבָד" [במקור, שלא כמו בספרי החסידות, כתוב "שמו הגדול"]. "שְׁמוֹ" בְּחִינַת "רָזָא דִּשְׁמֵיהּ" – סוֹד הָאֲצִילוּת כַּנ"ל

הסברנו בתחלת השער, שהשם של ה' הוא האצילות, כאשר על פי הקבלה הראשונה הכוונה היא אל עולם האצילות הפרטי שלאחר הצמצום, ואילו על פי החסידות "שמו הגדול" הוא 'אדם דאצילות', האצילות הכללית של האור שלפני הצמצום.

שֶׁהוּא סוֹד הַ-י שֶׁבַּשֵּׁם [ביחס לכללות המדרגות שבשם הוי'].

בדרך כלל בקבלה ובחסידות[שסה] שם הוא כנגד המלכות, ואילו כאן הוא כנגד האצילות. הענין הוא, שהחכמה בעצמה נקראת מלכות ביחס לכל מה שמעליה, ביחס לכתר. מפרשים את זה על הפסוק "ראשית חכמה יראת ה'"[שסו], שהחכמה היא ראשית משני הכיוונים: לגבי המודע בנפש היא ראשית מלמעלה[שסז], אבל לגבי העל-מודע החכמה היא רק מלכות, מלכות של הכתר, ואז היא ראשית מלמטה[שסח]. כאשר היא ראשית מלמטה, הכתר ביחס אליה הוא זכר, ולכן הוא נקרא כאן "הוא" – "הוא ושמו בלבד". והרמז: הוא שמו עולה משיח. לכן:

"הוּא" סוֹד קוֹצוֹ שֶׁל י.

יש כאן בפסוק שתי מדרגות: "עמדי" ו"אוצרתי". "עמדי" הוא יותר מאשר "אוצרתי", כי הוא כל הזמן איתי, לעומת דבר שרק נמצא באוצרות שלי.

וְהִנֵּה "עִמָּדִי" הוּא סוֹד הָ"אֲצִילוּת" מִלְּשׁוֹן "אֵצֶל" וְסָמוּךְ, שֶׁהוּא 'עִמָּדִי' מַמָּשׁ.

יש שני פרושים למילה אצילות: לשון אצל וסמוך ולשון האצלה והפרשה. שני הפרושים משלימים אחד את השני. הדבר הוא מופרש ועם זה הוא עדין ברשות היחיד, אצל וסמוך. זהו עולם האצילות. מי "כמוס עמדי"? השם ביחס ל"הוא".

וְזֶהוּ דִּבְחִינַת "הוּא" כָּמֻס עִמָּדִי [ש"הוא" מתיחד עם השם] – "אִיהוּ וְחַיּוֹהִי חַד בְּהוֹן אִיהוּ וְגַרְמוֹהִי חַד בְּהוֹן" [השם הוא ה"חיוהי" וה"גרמוהי" של עולם האצילות, ואותו השם מתיחד עם מדרגת "הוא" בעולם האצילות].

נתבונן במילה באוצרתי:

בְּתֵיבַת "בְּאוֹצְרֹתָי" יֶשְׁנָן אוֹתִיּוֹת בּוֹרֵא, אוֹתִיּוֹת יוֹצֵר [בשלמות] וְאוֹת ת – סוֹד הָעֲשִׂיָּה הַתַּחְתּוֹנָה כַּנּוֹדָע [בקבלה].

מהי כוונת המילה "חתום"? היא גם מתיחסת אל מדרגת "הוא". "באוצרתי" הם עולמות בי"ע, בהם אין "איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון"[שסט]. ה' ודאי נמצא בהם, רק שלא בגלוי. מה שכן נמצא בעולמות האלו חתום שם. הוא כמו דבר שמונח בתוך קופסא, בלי שאפשר לפתוח אותה, אבל הוא נמצא שם. "חתום" זה כמו דבר שסגור בחותמת, ואילו ב"כמוס" יש איזה ממד של גלוי. זה כמו בבטוי "טעם כמוס לרצון"[שע], שהטעם לא גלוי אבל לבעל הסוד הוא גלוי.

וְזֶהוּ "חָתוּם בְּאוֹצְרֹתָי", שֶׁ"הוּא" [עצמותו יתברך] חָתוּם גַּם בָּעוֹלָמוֹת הַתַּחְתּוֹנִים בי"ע.

מצד אחד "כמס עמדי" הוא בטוי יותר גבוה, אבל מצד שני יש בבטוי "חתום באוצרתי" משהו שאין למעלה. יש שם את אוצרות המלך, לא המלך עצמו, ושם טמונים כל הכסף והזהב והאבנים היקרות שלו. מהם? התורה והמצות, שעל ידן מבררים את הנצוצות שהיו שם מאז ומתמיד. הנצוצות אלו אבנים יקרות שלא נמצאות באצילות אלא מעליו. מקורם מעולמות התהו, והם נפלו דוקא למטה. הם כמו המשל של צפור המדברת[שעא], שדוקא בה יש חדוש. מעט אור שמקבל יהלם נקי בלילה ובחושך נותן אור מיוחד.

הפסוק מתחיל עם המילה "הלא", וזה עצמו מראה שיש כאן פלא [הלא הן כמעט אותיות פלא], פלא שבא מרדל"א. לא כמו שהיית חושב, אבל בכל זאת זה כך.

שוב, "כמוס עמדי" הוא סוד שאני ודאי יודע ממנו, כמו משהו שהחבאתי בתוך הפה או הבגד שלי. "חתום באוצרתי" הוא דבר שלמרות שאני יודע עליו, גם אני לא נכנס לראות אותו, וקל וחומר שגם אנשים אחרים לא. הסיבה שאחרים לא רואים אותו אינה בגלל שהוא חתום, אלא בגלל שאין להם רשות להתקרב לשם בכלל. הם נמצאים שם אבל הם לא יכולים להסתכל. באצילות אני לא רואה כי אני לא נמצא שם (אמנם, אצילות נמצאת גם פה, אבל אני לא רואה כי אני לא שם), אבל בעולמות התחתונים אני נמצא ובכל זאת לא רואה כי הדבר חתום.

יש מאמר יפה מן הרש"ג [ר' שמואל גרונם אסתרמן], המשפיע בתומכי תמימים, בפרוש לשער היחוד והאמונה בתניא. הוא אומר שבכל יחוד ומצוה שאנחנו עושים ה"איהו" שבעולם האצילות לפעמים מתגלה ולפעמים אינו, ואילו מה שתלוי בנו הוא השם שבאצילות. לפי זה, אפשר לפרש שלגבי מדרגת 'אני' ממש שבפסוק [שלא כתובה בו בפרוש] הוא ודאי גלוי, אבל לגבי ה"כמוס עמדי" הוא יכול להתגלות רק כמו 'טעם כמוס'. על פי קבלה[שעב], 'טעם כמוס' הוא 'מוחא סתימאה', השכל שבתוך הכתר, וזו מדרגה שכבר יכולה להתגלות באצילות.

נסכם את הפרק בציור הבא. מה שנמצא כאן מעל לאות י, בקוצו של י, הוא מדרגת "איהו", אלא שהרמז שלנו כולל רק את ארבעת המדרגות שבשם הוי'. לכן מדרגת "איהו", קוצו של י, כמוסה בתוך האות י שבשם.

כאן חמשת האותיות במלה פרצוף מחולקות בעצמן כנגד שם הוי' עם קוצו של י, על פי הרמז שאצילות בריאה יצירה עשיה עולה – כאשר המילים מחושבות ב"עיגול" (בלשון הרמ"ק[שעג], שהאות א עולה אֶלֶף) – פרצוף. האות פ היא האות היחידה בה כמוסה אות נוספת – האות ב[שעד].

ציור מס' 3:

קוצו של יהלא הואפ

יכמס עמדיר אברהם

החתוםצ

ובאוצרתיו יצחק

הף