פרק ה - אף עשיתיו

יָדוּעַ דְּמַרְגְּלָא בְּפוּמֵּיהּ דְּמוֹרֵנוּ הַבעש"ט זי"ע תֵּיבַת "אַף", וְאִילּוּ בְּשֵׁם מוֹרֵנוּ הָרַב הַמַּגִּיד מִמֶּזְרִיטשׁ נ"ע מוּבָא הַפִּתְגָּם בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז: "אֲצִילוּת אִיז אוֹיְךְ דָּא" (אֲצִילוּת נִמְצֵאת גַּם פֹּה). יֵשׁ לוֹמַר שֶׁ"אַף" קָאֵי עַל "אַף-עֲשִׂיתִיו" שֶׁבָּא לְרַבּוֹת אֶת עִיקַּר גִּלּוּי הָאֲצִילוּת – כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ– בְּעוֹלַם הָעֲשִׂיָּה דַּוְקָא, כַּנ"ל.

וְזֶהוּ דְּ"אַף" הוּא רָאשֵׁי תֵּיבוֹת אֲצִילוּת פֹּה. וְהִנֵּה "פֹּה" הוּא גַּם כֵּן פֶּה (בְּסוֹד הַצִּמְצוּם הָרִאשׁוֹן לַעֲשׂוֹת מָקוֹם פָּנוּי עַל יְדֵי "סִלּוּק" הִתְפַּשְּׁטוּת הָאוֹר הָרִאשׁוֹן, בְּסוֹד "אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי-אָרֶץ"[קפד] שֶׁהוּא "אַיֵּה פֹה". "אַיֵּה" הוּא לְשׁוֹן "אֵי" וְ"אֵין", וְהַיְינוּ דְּעַל יְדֵי כֹּחַ הַגְּבוּרָה שֶׁבְּאֵין סוֹף לְצַמְצֵם אֶת הָאוֹר כִּבְיָכוֹל נִתְגַּלָּה סוֹד הַפֶּה שֶׁהוּא הֶחָלָל הַפָּנוּי, וּבוֹ סוֹד הָרְשִׁימוּ – כֹּחַ הַדִּבּוּר שֶׁבַּפֶּה כִּמְבוֹאָר בְּדא"ח וְד"ל); "מַלְכוּת פֶּה"[קפה], בְּחִינַת עוֹלַם הָעֲשִׂיָּה, שֶׁכְּנֶגֶד סְפִירַת הַמַּלְכוּת – ה תַּתָּאָה שֶׁבַּשֵּׁם כַּנ"ל.

וְהִנֵּה סוֹד שֹׁרֶשׁ "אֲצִילוּת" – "אצל" – הוּא סוֹד "צַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה"[קפו] – אוֹת צ מוּקֶּפֶת בְּ"אֵל אֱמוּנָה וְגוֹ'"[קפז], בְּסוֹד "וַיִּקְרָא-שָׁם בְּשֵׁם הוי' אֵל עוֹלָם"[קפח] (וְלֹא "אֵל הָעוֹלָם" אֶלָּא "אֵל עוֹלָם", שֶׁהָ"אֵל" הוּא "עוֹלָם" וְ"עוֹלָם" הוּא "אֵל") דְּאַבְרָהָם אָבִינוּ ע"ה – "אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם"[קפט], שֶׁגִּילָּה אֶת סוֹד הָ"אֶחָד" ב"ה – "אָדָם דַּאֲצִילוּת" – אוֹר אֵין סוֹף ב"ה שֶׁלִּפְנֵי הַצִּמְצוּם הָרִאשׁוֹן – רָצוֹן הַפָּשׁוּט לְהֵטִיב "כִּי-חָפֵץ חֶסֶד הוּא"[קצ] – "חֶסֶד לְאַבְרָהָם"[קצא] – "בְּהִבָּרְאָם"[קצב], "בְּאַבְרָהָם". גִּלּוּי זֶה שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ הוּא עִנְיַן "אֲצִילוּת פֹּה", אֵיךְ שֶׁכָּל כֹּחַ הַהֲוָיָה הוּא מֵאַהֲבָתוֹ יִתְבָּרַךְ אֶל כָּל בְּרִיּוֹתָיו אֲשֶׁר בָּרָא, עַד שֶׁאַהֲבָתוֹ יִתְבָּרַךְ הִיא הִיא עֶצֶם הַמְצִיאוּת כּוּלָּהּ. וְזֶהוּ סוֹד הָאוֹת אַלֶף – אֵל מַמְתִּיק אַף (בְּחִינַת "יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף"[קצג] דְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ ע"ה) עַד שֶׁהָאַף הוֹפֵךְ לַאֲצִילוּת פֹּה – הַשְׁרָאַת אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ ב"ה שֶׁלִּפְנֵי הַצִּמְצוּם מַמָּשׁ, שֶׁנִּגְלָה עַל יְדֵי מוֹרֵנוּ הַבעש"ט זי"ע (כַּנּוֹדָע דְּקַבָּלַת הָרמ"ק בְּסוֹד "הִשְׁתַּלְשְׁלוּת" (עוֹלָמוֹת אבי"ע מֵהַמַּאֲצִיל הָעֶלְיוֹן); וְקַבָּלַת הָאריז"ל בְּסוֹד "הִתְלַבְּשׁוּת" (אוֹר הַקַּו – "מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין" בְּ'אָדָם קַדְמוֹן' אבי"ע וְכוּ'); וְקַבָּלַת (הִתְגַּלּוּת) הַבעש"ט בְּסוֹד "הַשְׁרָאָה" דְּאוֹר אֵין סוֹף ב"ה מַמָּשׁ) מְיַסֵּד תּוֹרַת הַחֲסִידוּת – "חֶסֶד אֵל כָּל-הַיּוֹם"[קצד] (כָּל הַיּוֹם עוֹלֶה אָלֶף – אֵל מַמְתִּיק אַף כַּנ"ל).

וְהִנֵּה גִּלּוּי הָ"אֶחָד" דְּ"אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ", שֶׁהוּא בְּחִינַת דַּעַת-עֶלְיוֹן, לְמַטָּה בִּבְחִינַת דַּעַת-תַּחְתּוֹן, הוּא רַק בְּכֹחַ הַיָּחִיד שֶׁהוּא "אֶחָד הָאֱמֶת" (סוֹד אֶחָד הָאֱמֶת נִתְגַּלָּה עַל יְדֵי מוֹרֵנוּ הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זי"ע, עַיֵּין בַּהַגָּהָה שֶׁבְּפֶרֶק לה דְּסֵפֶר הַתַּנְיָא קַדִּישָׁא) וְנִמְנַע הַנִּמְנָעוֹת בֶּאֱמֶת. וְזֶהוּ דְּאַף עוֹלֶה "אָנֹכִי מִי שֶׁאָנֹכִי" –"אָנֹכִי הוי' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים"[קצה].

להזכירנו, השער הזה נפתח בדברי המשנה בפרקי אבות: "כל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו, שנאמר 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו'[קצו]"[קצז]. אחרי שהסברנו את סדר אבי"ע בשלש מדרגות – בכלליות, בפרטיות ולגבי התהוות כל נברא ונברא בפני עצמו – אנו עוברים לפרקים של רמזים כלליים. כל פרק עד סוף השער ידון בסוג אחר של רמז כללי.

גם האצילות – 'אוֹיְךְ דָּא'

יָדוּעַ דְּמַרְגְּלָא בְּפוּמֵּיהּ דְּמוֹרֵנוּ הַבעש"ט זי"ע תֵּיבַת "אַף",

הוא היה אומר אותה סתם כך באמצע היום, ואפילו בעת התפלה, בלי שאף אחד הבין מה הוא אומר[קצח]. זה היה כל כך בולט, עד שכאשר חקרו את האדמו"ר הזקן בעת מאסרו, חלק מן העלילה שהעלילו עליו היה שאמירת הבעש"ט היתה בכוונה לעורר לשפוך חרון אף על אומות העולם, על הצאר, והוא היה צריך לתרץ להם. לאחר שהשתחרר הוא אמר שעל כל השאלות ענה את האמת, כיוון שלא רצה לסטות מן האמת של הבעש"ט, אבל בשאלה הזו לא גילה את הסוד הפנימי שבדבר[קצט]. מן הסיפור הזה רואים שאמירת הבעש"ט לא היתה אמירה סתמית.

וְאִילּוּ בְּשֵׁם מוֹרֵנוּ הָרַב הַמַּגִּיד מִמֶּזְרִיטשׁ נ"ע [ממלא מקומו] מוּבָא הַפִּתְגָּם בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז: "אֲצִילוּת אִיז אוֹיְךְ דָּא" (אֲצִילוּת נִמְצֵאת גַּם פֹּה).

צריך לומר שיש כאן חידוש, שאם לא כן לא היה צריך הרב המגיד לומר אותו. זה לא דבר פשוט וצריך להבין אותו. הרי אפשר לומר לכאורה יותר מזה, ש"לית אתר פנוי מיניה" וה' בעצמו נמצא פה, בכל מקום. אז מה החידוש שדוקא האצילות פה? יותר מזה, אפשר לומר ש"הכל הוא ה' וה' הוא הכל" ואין שום דבר חוץ ממנו. אם כן, צריך להתבונן בקשר שבין שתי האמרות הללו.

יֵשׁ לוֹמַר [בדרך אפשר] שֶׁ"אַף" קָאֵי עַל [הפסוק] "אַף-עֲשִׂיתִיו" שֶׁבָּא לְרַבּוֹת אֶת עִיקַּר גִּלּוּי הָאֲצִילוּת – כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ– בְּעוֹלַם הָעֲשִׂיָּה דַּוְקָא, כַּנ"ל [בפרק א].

הסברנו שם שהמילה "שמי" היא עולם האצילות כמו שהוא למעלה, ואילו המילה "לכבודי" היא הארת עולם האצילות למטה. המילים "כל הנקרא" הן כל הספירות של האצילות, כמו שהן נמשכות ו'נקראות' מתוך 'אדם קדמון' – "קורא הדורות מראש"[ר] – אל עולם האצילות. כלומר, כל מה שה' 'קורא' וממשיך בתוך ה'שם', בתוך עולם האצילות, הוא "לכבודי" – למטרת המשכתם אל העולמות התחתונים שיתגלה למטה. אמנם, הגלוי הזה נמשך אל כל שלשת העולמות התחתונים בי"ע, אבל עיקר מטרת הגלוי הזה הוא דוקא בתוך עולם העשיה. זהו דיוק הלשון של סיום הפסוק במילים "אף עשיתיו", שהמילה "אף" באה לרבות את הגלוי הזה, התחתון.

כך אנו מחברים את שני הפתגמים של הבעש"ט והרב המגיד יחד.

אלוקות בתוך חרון אף

יש פסוק מפורסם בספר משלי: "אך חכמתי עמדה לי"[רא]. ממנו למדו חז"ל[רב], שכל תורה שנלמדת מתוך 'אף', מתוך חרון אף, עומדת. חכמה שלומדים מתוך מסירות נפש ומתוך יסורים היא דבר שמתקיים, הרבה יותר מאשר תורה שלומדים מתוך הרחבה. כך מביא גם האדמו"ר הזקן להלכה בשו"ע בהלכות תלמוד תורה[רג].

איך זה מסתדר עם פתגם הרב המגיד? לפי הרב המגיד אצילות היא גם כאן, ואילו לפי דרשת חז"ל הזו אצילות היא בעיקר כאן, בתוך החרון אף. איך מסתדרים הפרושים? צריך לומר, שהיות האצילות נמצאת כאן הוא דבר שבנסתר וצריך עבודה כדי לגלות אותו. ה"אף" של הדינים, של היסורים, מסתירים על גלוי המצאות האצילות, ולכן הגלוי הזה נקרא בפסוק חכמה – "אף חכמתי". בשביל בינה לא צריך יסורים, אבל בשביל חכמה, שזהו עולם האצילות, צריך יסורים. החידוש הוא, שאף על פי שיש "אף" חיצוני שמסתיר, יש בתוכו "אף עשיתיו" שמסתתר. הבעש"ט מפרש[רד] את הפסוק "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא"[רה], שיש הסתר כפול, הסתר בתוך הסתר. יש הסתר אלוקות ויש הסתר שאני לא יודע שהוא מוסתר פה. החידוש הוא לגלות אותו אף על פי כן.

אגב, זה מסביר את העובדה שיש הרבה שאנשים שלומדים שלא מתוך חרון אף ובכל זאת הלמוד מתקיים בידם, למרות שזו הלכה בשולחן ערוך. מבואר בחסידות [אצל הרבי הקודם בעיקר] שלתלמידי חכמים, 'יושבי אהל', יש והיו בדרך כלל חיים נוחים יחסית. אמנם, היו גם בעלי יסורים, אבל הכלל אינו כן. לאברכים יש בדרך כלל חיים נוחים. איך זה מסתדר? צריך לומר שיסורים באים בשביל לקבל חכמה, לא בשביל סתם לדעת. לדעת סתם זהו למוד שמביא יותר להשגת בינה, ולשם כך לא צריך הרבה מאמץ, אבל לגבי חכמה נכון מאמר חז"ל "אין חכם כבעל הנסיון"[רו]. נסיון הוא דבר קשה, ולכן אנו מתפללים "אל תביאנו לידי נסיון"[רז]. נסיון הוא כמו משבר בחיים, וחכמה באה לאחר משבר בחיים כאשר האדם מתגבר עליו.

אצילות פֹּה

לאחר שקישרנו את שני הפתגמים בכך, ש"אף עשיתיו" בא לרבות את גלוי האצילות דוקא בעולם העשיה [דיוק שהאדמו"ר הזקן מרבה להביא בלקוטי תורה[רח]], נעשה מזה רמז:

וְזֶהוּ דְּ"אַף" הוּא רָאשֵׁי תֵּיבוֹת אֲצִילוּת פֹּה.

רמז הזה אינו רחוק כל כך מן הפשט, שכן המילה אלף היא מלשון למוד והַחְכָּמָה, כמו בפסוק "אאלפך חכמה"[רט]. בתחלת לקוטי תורה של האריז"ל[רי] מוסבר בפרוש, שהתורה מתחלה עם האות ב בגלל שהיא תורת הבריאה ואילו תורת האצילות מתחלה עם האות א. מכאן יוצא, שהאות א מרמזת אל עולם האצילות. זה פשט של קבלה. האות פ מרמזת למילה פֹּה, וזה גם כן פשט, שכן האות פ היא מלשון פֶּה ו-פֶּה הוא בחינת פֹּה. זו הרגשת המציאות שבבחינת מלכות.

אגב, כיוון שזו תופעה ששייכת רק ללשון הקדש צריך להתבונן בקשר הזה, בין פֶּה לבין פֹּה. יש הרבה דברים שתלויים בפה, ואחד מהם הוא התייצבות במציאות. ההתייצבות תלויה הרבה פעמים בכח הפה, בכח הדבור. נאמר את זה בדרך סגולה: אדם לא-יציב הוא אדם שאינו פֹּה, והתקון הוא באמצעות הפה. או שהפה ינתק אותו מן המציאות או שהפה ייצב אותו בתוכה, אבל יש לה חלק חשוב בזה.

שאלה: למה הפה שייך למציאות? הרי דוקא הרבה מן החושים, שקשורים בכתר הנעלם[ריא], נמצאים בתוכו (אכילה, שחוק, טעם)?

תשובה: זה בגלל הקשר שיש בין כתר ומלכות, בסוד "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן", אבל כאן אנו מדברים על יִסוּד המלכות ועל המשכת האור בתוכה. לכן ברמז שלנו הקשר הוא דוקא בין חכמה ובין מלכות, בסוד "אבא יסד ברתא"[ריב]. המלכות אמנם קשורה באופן עצמי בכתר, אבל לגלות בה אור זהו דבר שתלוי בחכמה.

הצמצום בחלל הפה

נמשיך הלאה:

וְהִנֵּה "פֹּה" הוּא גַּם כֵּן פֶּה (בְּסוֹד הַצִּמְצוּם הָרִאשׁוֹן לַעֲשׂוֹת מָקוֹם פָּנוּי עַל יְדֵי "סִלּוּק" הִתְפַּשְּׁטוּת הָאוֹר הָרִאשׁוֹן,

זה דבר שמובא אצל ר' הלל[ריג]. הפה הוא מקום פנוי. יש שלשה חללים בתוך הגוף: יש חללים בתוך המח שנקראו "חללי מוחא"[ריד]. יש חלל בתוך הלב וכאשר הלב בעצמו מתוקן הוא חלל ריק מן היצר הרע, כמו שאמר דוד המלך לאחר שהרג את היצר הרע "ולבי חלל בקרבי"[רטו]. ויש חלל של הפה.

משתמשים בשלשת החללים הללו כמשלים לצמצום הראשון. לפעמים מובא[רטז] שהצמצום הראשון הוא כמו לעשות חלל במח, לפנות את המחשבה. לפעמים כתוב[ריז] שהסוד של הצמצום הראשון הוא לעשות חלל ולפנות מקום בשביל מדות מתוקנות. אם יש לאדם רגש שעולה על כל גדותיו, ללא שום ישוב הדעת, הוא צריך לסלק אותו ולעשות חלל בתוכו כדי להעמיד את המדות המתוקנות. עולמות הם המדות המתוקנות והמדודות במשל הזה. זה נקרא לברוא עולמות בתוך הלב, כמו בפסוק בספר קהלת "וגם את העולם נתן בלבם"[ריח]. המשל הנוסף, שר' הלל מביא במאמר "בריש הורמנותא דמלכא"[ריט] על פתיחת ספר הזהר, הוא על עשית חלל בפה לשם הוצאת דבור. אור הקו שנכנס בתוך החלל הוא הקול שבוקע בחלל הפה, וזו כבר התחלת הדבור. במקום אחר הסברנו[רכ] שאלו שלש מדרגות בהבנת הצמצום, אם לראותו כחלל המח, כחלל הלב או כחלל הפה. לענינינו, כאן אנו מתבוננים בפה כמקום הצמצום ועשית החלל הפנוי בתוך הפה של ה', כביכול.

חלל הסוכה

בהקשר אחר: גם הסוכה היא סוד הפה, שכן סוכה בתורה נכתבת בכתיב חסר – סכה – העולה פה. על ישיבת הסוכה מברכים "לישב בסוכה"[רכא], ראשי תיבות לב, ולפי זה ישיבת הסוכה היא בבחינת "פיו ולבו שוים". כל הסוכה היא כמו חלל הפה וכאשר היהודי – שכל כחו הוא בפה – יושב בה הוא ממשיך את הלב אל תוך הפה. את הדבר הכי פנימי שלא יכול להתגלות, כמו הקץ שעליו נאמר "לבא לפומא לא גליא"[רכב], יכולים להמשיך על ידי מצות ישיבה בסוכה. להמשיך מפנימיות הלב אל תוך הפה. זהו סוד הקו, סוד הקול [זה מה שצריך להיות 'קול ישראל'...]. המילה קול היא קו ל.. קו שמיועד אל מקום מסוים.

עצם הישיבה בסוכה היא כבר גלוי של הדבור מן הקול הפנימי. ידוע[רכג], שיש מחלוקת אם מברכים על ישיבת סוכה גם בישיבה ללא אכילה. צריך לומר, שהשאלה היא האם אפשר להמשיך דבור "אליבא רקניא" או לא. על אריה כתוב[רכד] שהוא נוהם רק מתוך קופה של בשר, ולא מתוך קופה של בשר. הוא לא מגלה את הפנימיות שלו בלי האוכל [זהו משל שהרבי הקודם מביא בלקוטי דבורים]. למה חסידים אוכלים ושותים בהתוועדות? בשביל שהלב יפתח ויוכל לצאת דבור (יש חסידים שבמשך כל שבעת הימים יושבים בסוכה ומתוועדים, מדברים ומדברים...). צריך לומר, שעיקר הישיבה בסוכה היא לשם דבור אבל בשביל זה גופא, בשביל לדבר, צריך קודם להכניס משהו אל תוך הפה. לפעמים אכילה פוגמת ולפעמים היא מוסיפה וזה תלוי איפה האדם נמצא, באיזו מדרגה.

לפי זה, אפשר להבין משהו לגבי מעמד מתן תורה, שכתוב בסופו "ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו"[רכה]. לפי התרגום הכוונה היא שקבלו תענוג אלקי, שנחשב כאילו שאכלו ושתו, אבל לפי רש"י וחז"ל[רכו] זו היתה אכילה ממש ועליה הם התחייבו מיתה. זה היה זלזול, אלא שה' לא רצה לערבב את השמחה של מתן תורה ולכן הוא חיכה עד לאחר מכן. מה היה שם? כתוב שהיו שם אצילים – "אצילי בני ישראל" – ולמדנו כעת שבשביל לקבל את האצילות צריך להיות "אף". לפי זה, אם אכלו ושתו בגשמיות זה קצת פגם ב"אף" של קבלת התורה. על למוד תורה כתוב "מה להלן באימה וביראה ברטט ובזיע אף כאן באימה וביראה ברטט ובזיע"[רכז]. זה עיקר קבלת התורה במדרגת האצילות.

"איפה היית ביסדי ארץ"

נחזור אל הענין. חלל הפה הוא אחד מן המשלים בחסידות למקום הצמצום, ובתוכו צריך לבוא הדבור:

בְּסוֹד "אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי-אָרֶץ" שֶׁהוּא "אַיֵּה פֹה".

זו השאלה הראשונה שבסוף ספר איוב. לפי הראב"ד, בפרושו לספר יצירה[רכח], יש שם חמישים שאלות כנגד חמישים שערי בינה, וזו הראשונה מתוכן. המילה הראשונה – איפה – אצל איוב היא המילה הראשונה של מעשה בראשית, שכן כל המשך הפסוקים שם עוסק במעשה בראשית [לפי הראב"ד זה המקום הכי חשוב בתנ"ך בסוד מעשה בראשית]. לאחר שאיוב מסיים את שאלותיו הקב"ה נותן לו 'מקלחת' של שאלות, שענינן הוא לומר לו שהוא בכלל לא מבין שום דבר, ולכן שלא יהרהר אחריו. מה אתה מדבר? איפה היית ביסדי ארץ? אם כן, המילה הראשונה של מעשה בראשית בספר איוב היא המילה 'איפה'.

"אַיֵּה" הוּא לְשׁוֹן "אֵי" וְ"אֵין" [כלומר, לשון שלילה. באמת, על פי קבלה[רכט] שאלת הכתר היא שאלת אָיֵה, בחכמה השאלה היא מָה ובבינה השאלה היא מִי], וְהַיְינוּ דְּעַל יְדֵי כֹּחַ הַגְּבוּרָה שֶׁבְּאֵין סוֹף לְצַמְצֵם אֶת הָאוֹר כִּבְיָכוֹל נִתְגַּלָּה סוֹד הַפֶּה שֶׁהוּא הֶחָלָל הַפָּנוּי, וּבוֹ סוֹד הָרְשִׁימוּ – כֹּחַ הַדִּבּוּר שֶׁבַּפֶּה כִּמְבוֹאָר בְּדא"ח וְד"ל);

כל המשפט הזה בא מתוך אותו המאמר של ר' הלל, שם הוא מסביר שהרשימו הוא כח הדבור שנמצא בתוך הפה, עוד לפני שנכנס אליו הקול. הקול שנכנס אל תוך הפה הוא בסוד הקו, שיוצר מתוך חומר הגלם ההיולי את הדבור. על כך כתוב "קול ה' חוצב להבות אש"[רל], שהקול שנכנס אל תוך הפה חוצב מתוך החומר ההיולי אותיות. הדבור באותיות הוא ה"להבות אש" [בהקשר של הסוכה, אתה צריך להיכנס לסוכה כדי לחצוב מחומר הגלם שבה את ה"להבות אש" של הדבור].

כל הסוד של הפֵּה שייך אל המלכות, עליה נאמר:

"מַלְכוּת פֶּה", בְּחִינַת עוֹלַם הָעֲשִׂיָּה, שֶׁכְּנֶגֶד סְפִירַת הַמַּלְכוּת – ה תַּתָּאָה שֶׁבַּשֵּׁם כַּנ"ל [מה שאצילות נמצאת פה זו המשכה מאבא לברתא, מן האצילות אל העשיה. כל זה היה כדי להסביר את הרמז במילה "אף", ש"אף" של הבעש"ט זה כמו "אצילות אִיז אוֹיְך דָא" של הרב המגיד].

אצילות – גלויו של אברהם אבינו

וְהִנֵּה סוֹד שֹׁרֶשׁ "אֲצִילוּת" – "אצל" – הוּא סוֹד "צַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" – אוֹת צ מוּקֶּפֶת בְּ"אֵל אֱמוּנָה וְגוֹ'",

איפה אני רואה את זה במילה אצל? שהאות צ מוקפת בתוך האותיות אל. זה מזכיר רעיון אחר, בשם הצמח צדק כשהיה ילד בן חמש, שבמילה מחצית של מחצית השקל יש אות צ באמצע, שתי האותיות הקרובות אליה הן אותיות חי ושתי האותיות הרחוקות הן אותיות מת. הוא הסביר, שמי שרחוק מן הצדיק מת ומי שקרוב אליו חי. כך נתבונן גם במילה אצל.

השם אל, שהוא השם הכי היולי מכל שמות ה', נמצא בדרך כלל בשתי מדרגות – באמונה ובחסד. בתור מקור ושרש האמונה נאמר הפסוק "אל דעות הוי'"[רלא], ששם אל כולל בתוכו 'דעת עליון' ו'דעת תחתון' ההפוכות זו מזו[רלב], ועליו נאמר בשירת האזינו הפסוק "אל אמונה ואין עול"[רלג]. הפסוק היותר מפורסם הוא בהקשר של החסד: "חסד אל כל היום"[רלד]. שניהם קשורים עם אברהם אבינו – "חסד לאברהם"[רלה] – הנקרא בלשון חז"ל "ראש כל המאמינים"[רלו] על פי הפסוק "תשורי מראש אמנה"[רלז]. אם כן, במילה אצל מוקפת האות צ עם השם אל. הקפה זו השראה, השראה של השם אל.

בְּסוֹד "וַיִּקְרָא-שָׁם בְּשֵׁם הוי' אֵל עוֹלָם" (וְלֹא "אֵל הָעוֹלָם" אֶלָּא "אֵל עוֹלָם", שֶׁהָ"אֵל" הוּא "עוֹלָם" וְ"עוֹלָם" הוּא "אֵל") [הצדיק נמצא באמונה הזו של "אל עולם" של אברהם אבינו, שבה ה"אל" וה"עולם" הם דבר אחד] דְּאַבְרָהָם אָבִינוּ ע"ה – "אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם", שֶׁגִּילָּה אֶת סוֹד הָ"אֶחָד" ב"ה – "אָדָם דַּאֲצִילוּת" [כמו שלמדו בפרק ג] – אוֹר אֵין סוֹף ב"ה שֶׁלִּפְנֵי הַצִּמְצוּם הָרִאשׁוֹן – רָצוֹן הַפָּשׁוּט לְהֵטִיב "כִּי-חָפֵץ חֶסֶד הוּא" – "חֶסֶד לְאַבְרָהָם" – [שכל וכל העולם נברא מן המדרגה של הרצון הפשוט להטיב, שהיא מדרגת אברהם אבינו, כדרשת חז"ל] "בְּהִבָּרְאָם", "בְּאַבְרָהָם" [ועל כך כתוב הפסוק "אחד היה אברהם"[רלח]]. גִּלּוּי זֶה שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ הוּא עִנְיַן "אֲצִילוּת פֹּה",

אברהם אבינו מגלה שכל המציאות נובעת, וממילא זהה, עם הרצון הפשוט להטיב, וזה זה מה שהמגיד מתכוון ש"אצילות איז אויך דא". הוא לא מתכוון אל האצילות הפרטית, אלא בעיקר אל ה'אצילות הכללית', ל'אדם דאצילות' שבאור אין סוף שלפני הצמצום. הוא מגלה שכל מה שאתה רואה פה לאחר הצמצום הכל הוא אור פשוט ו'אחדות פשוטה' של אהבה וחסד של ה'. הצמצום הוא גלוי שרש הדין. הוא טבע. טבע הוא דין קשה, ואם זה כל מה שרואים זה משריש בנפש פסימיות. חוק המציאות הוא "כל הווה נפסד"[רלט], כמו חוק האנטרופיה, ומה שאברהם אבינו בא לגלות זה את ההיפך.

כל תורת החסידות – גם הבעש"ט, גם הרב המגיד וגם האדמו"ר הזקן – היא על דרך אברהם אבינו. על אף כל ההבדלים שיש ביניהם, על דרך אברהם יצחק ויעקב, כולם מדרגות של המחשה לנשמת אברהם אבינו.

אֵיךְ שֶׁכָּל כֹּחַ הַהֲוָיָה הוּא מֵאַהֲבָתוֹ יִתְבָּרַךְ אֶל כָּל בְּרִיּוֹתָיו אֲשֶׁר בָּרָא, עַד שֶׁאַהֲבָתוֹ יִתְבָּרַךְ הִיא הִיא עֶצֶם הַמְצִיאוּת כּוּלָּהּ [של כל מה שאתה רואה].

זה נקרא "אל עולם". זה לא סתם לומר 'גָאט אִיז אַלְץ' (ה' הוא הכל) אלא לומר ש"אל" במובן של חסד ואהבה – זה העולם. כל העולם זה אהבה מוחשית, 'חתיכת אהבה' של הקב"ה.

אלף – המתקת האף

קודם הסברנו את המילה אצל, איך שהצדיק מוקף באמונה, כעת נסביר את מלוי האות א – אלף. יש בה את האותיות אל וכן את האותיות אף:

וְזֶהוּ סוֹד הָאוֹת אַלֶף – אֵל מַמְתִּיק אַף [יש בה כח של המתקה, בגלוי איך "אל" נמצא פה] (בְּחִינַת "יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף" דְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ ע"ה)

יש כמה וכמה קליפות. 'אף' היא הקליפה של החכמה, שאפילו משה רבינו פחד ממנה[רמ]. ממה שמשה רבינו פחד הבעש"ט לא פחד, ואפילו אמר אותו כל הזמן. מה הענין? משה רבינו קיבל בשעת מתן תורה אלף אורות, שהסתלקו ממנו בחטא העגל[רמא], והמסורת אצל החסידים אומרת שאלף האורות הללו הם שרש נשמת הבעל שם טוב. כל זה נרמז בכך שהשם בעל שם טוב עולה 1000. כתוב[רמב], שאותם אלף אורות חוזרים בכל שבת בשעה שאומרים את קדושת כתר, ולכן הבעש"ט אומר[רמג], שכאשר אומרים קדושת כתר בשבת יו"ט וראש חדש צריך לכוון שכתר כל הכתרים עולה 1000┴משה, ובכך להמשיך חזרה את אלף האורות אל משה רבינו. לענינינו, אם האלף אורות מסתלקים ממשה, אם נשמת הבעש"ט מסתלקת ממנו, יש לו את "יגרתי מפני האף"[רמד], אבל אם ממשיכים לו אותם חזרה אז הבעש"ט מבטל אותם. הוא עצמו ההמתקה למה שמשה רבינו מפחד ממנו.

[יש רמז מאד יפה, שכל יג מדות הרחמים יחד – אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת נצר חסד לאלפים נשא עון ופשע וחטאה ונקה – עולות 3210. אם כוללים את המספר 3000 באות ג יוצאת המילה יגֹר, שהיא גם ראשי התיבות של הבטוי 'יג מדות רחמים'. יג מדות הרחמים הן כנגד ה"יגרתי"]

אם כן, האלף שבכל יהודי היא האמונה שלו שממתיקה את כל הדינים, כמו שמובא באגרת הקדש יא בתניא, עד לגלוי האצילות פה,

עַד שֶׁהָאַף הוֹפֵךְ לַאֲצִילוּת פֹּה – הַשְׁרָאַת אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ ב"ה שֶׁלִּפְנֵי הַצִּמְצוּם מַמָּשׁ, שֶׁנִּגְלָה עַל יְדֵי מוֹרֵנוּ הַבעש"ט זי"ע

"השתלשלות, התלבשות, השראה"

(כַּנּוֹדָע דְּקַבָּלַת הָרמ"ק בְּסוֹד "הִשְׁתַּלְשְׁלוּת" (עוֹלָמוֹת אבי"ע מֵהַמַּאֲצִיל הָעֶלְיוֹן); וְקַבָּלַת הָאריז"ל בְּסוֹד "הִתְלַבְּשׁוּת" (אוֹר הַקַּו – "מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין" בְּ'אָדָם קַדְמוֹן' אבי"ע וְכוּ'); וְקַבָּלַת (הִתְגַּלּוּת) הַבעש"ט בְּסוֹד "הַשְׁרָאָה" דְּאוֹר אֵין סוֹף ב"ה מַמָּשׁ)

זה רעיון מובא אצל ר' אייזיק מהומיל[רמה], ששלשת הקבלות של הרמ"ק האריז"ל והבעש"ט הן כנגד המושגים "השתלשלות, התלבשות, השראה". הוא מסביר יותר, שמי שתופס את ממד ההשתלשלות מדבר רק מ'אדם קדמון' ולמטה. אין אצל הרמ"ק צמצום, אלא רק ה' וארבעה עולמות אבי"ע הפרטיים שמשתלשלים זה מזה. אצל האריז"ל, שמגלה את סוד ההתלבשות, יש כבר מקום יותר גבוה. יש צמצום וקו, והקו מתלבש בתוך 'אדם קדמון'. כמו שהקו מתלבש ב'אדם קדמון' כך כל העולמות מתלבשים זה בזה. קודם הקו מתלבש בתוך החלל בעצמו – החלל הוא שרש הכלי, הכלי הקדמון – ואחר כך סביב אותו הדבר שמתלבש מתהווים הרבה עיגולים ועולמות על גבי עולמות. בשביל לגלות את ההתלבשות צריך לעלות מעל 'אדם קדמון', אל הצמצום הראשון. קבלת הבעש"ט נקראת 'השראה', והשראה היא אור ה' – אור אין סוף שלפני הצמצום – ששורה כאן למטה, שכן ה"צמצום לא כפשוטו"[רמו].

הבעש"ט מתחיל מ'אדם דאצילות' והוא כנגד אברהם אבינו. האריז"ל הוא כמו יצחק אבינו בפני עצמו, שרש הדין והצמצום, ולכן הוא מתחיל משם. הרמ"ק הוא יעקב [הוא נקרא משה ומשה הוא פנימיות יעקב], שלמטה מיצחק. לכן כתוב "שופריה דיעקב כעין שופריה דאדם קדמאה"[רמז], שכן הוא מגלה ממדרגת 'אדם קדמון' ולמטה.

כתבתי כאן בין המילים "קבלת הבעש"ט" את המילה 'התגלות' בתוך סוגריים, כדי לרמז שזהו בטוי של ר' אייזיק בעצמו. לא מצאתי את הבטוי הזה בכתבי הרביים עצמם. המושגים 'קבלת הרמ"ק' ו'קבלת האריז"ל' אלו מושגים ידועים, אבל למנות את תורת החסידות בתור קבלה זהו חידוש שלו. בדרך כלל מדברים על התגלות תורת החסידות. מה הענין?

יש שני מושגים חשובים מאד בחסידות: 'העלם וגלוי' ו'עצם והתפשטות'[רמח]. על גלוי שהוא בגדר של 'עצם והתפשטות' שייך לומר את המונח קבלה. אתה עומד כאן ומקבל משהו – קרן אורה או כח – אליך. אתה תופס אותו, אבל דרך ההשפעה של תורת הבעש"ט היא, שהכל כבר נמצא ואתה רק מגלה אותו. רק צריך לגלות ולחשוף את ההעלם שכבר נמצא. לכן המילה 'קבלה' לא כל כך מתאימה. לקבל זה משהו מבחוץ. העצם מתפשט אלי ואני מקבל את ההתפשטות, אבל תורת הבעש"ט היא בבחינת 'העלם וגלוי'. הכל נמצא כבר בתוכי רק צריך לגלות.

מְיַסֵּד תּוֹרַת הַחֲסִידוּת – "חֶסֶד אֵל כָּל-הַיּוֹם" (כָּל הַיּוֹם עוֹלֶה אָלֶף – אֵל מַמְתִּיק אַף כַּנ"ל).

יחיד – גלוי 'דעת עליון' ב'דעת תחתון'

וְהִנֵּה גִּלּוּי הָ"אֶחָד" דְּ"אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ", שֶׁהוּא בְּחִינַת דַּעַת-עֶלְיוֹן [כלומר, ה'אחד' שלאור אין סוף שלפני הצמצום, על 'אדם דאצילות'],

לראות איך שהאור שלפני הצמצום מאיר כאן כמו לפני הצמצום, בבחינת "אתה הוא עד שלא נברא העולם אתה הוא משנברא העולם"[רמט], זה נקרא 'דעת עליון'. איך שאנחנו רואים לאחר הצמצום זה כבר 'דעת תחתון'. לענינינו, מדרגת 'אחד' שאנחנו רוצים לגלות היא ה'דעת עליון'.

לְמַטָּה בִּבְחִינַת דַּעַת-תַּחְתּוֹן [שגם אנחנו נשיג ונרגיש, שזה חידוש יותר גדול מאשר 'דעת עליון' בפני עצמו], הוּא רַק בְּכֹחַ הַיָּחִיד

מה שאלנו קודם? שאלנו מה החידוש של המגיד שאצילות היא פה, הרי עצמות ה' פה? למה הוא מגביל את הגלוי לאצילות? הרעיון, שכתוב בכל ספרי החסידות, הוא שאור עליון בעצם הוא למעלה מ'דעת עליון' שהפוכה מ'דעת תחתון'. 'דעת עליון' אינה עצמות. לגלות 'דעת עליון' בתוך 'דעת תחתון' זה עצמו גלוי העצמות. האצילות בפני עצמה היא רק כמו 'דעת עליון', ולא כמו גלוי העצמות, אבל כשאתה אומר "אצילות איז אויך דא", שהאצילות היא פה למטה – זה כבר גלוי העצמות. זה "דירה בתחתונים"[רנ]. זה גלוי של מדרגת 'יחיד' שלמעלה ממדרגת 'אחד'.

שֶׁהוּא "אֶחָד הָאֱמֶת" (סוֹד אֶחָד הָאֱמֶת נִתְגַּלָּה עַל יְדֵי מוֹרֵנוּ הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זי"ע, עַיֵּין בַּהַגָּהָה שֶׁבְּפֶרֶק לה דְּסֵפֶר הַתַּנְיָא קַדִּישָׁא) [שם מובא סוד זה בשם הרב המגיד, ששמע מן הבעש"ט]) וְנִמְנַע הַנִּמְנָעוֹת בֶּאֱמֶת [ולכן הוא יכול לגלות 'דעת עליון' ב'דעת תחתון']. וְזֶהוּ דְּאַף עוֹלֶה "אָנֹכִי מִי שֶׁאָנֹכִי" [אנכי הוא עצמות, ואף הוא אצילות פה. זה גלוי שתלוי באנכי] – "אָנֹכִי הוי' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים".

שם "הוי'" הוא 'דעת עליון', "אלקיך" הוא 'דעת תחתון' ואילו "אנכי" הוא העצמות שמחברת את שניהם. התחתון אינו בנוי בשביל העליון, והעובדה שהתחתון לא נהרס ולא נשבר מן העליון – זהו גלוי של העצמות.