מטבע הברכה

ב' סיון תש"פ – כפר חב"ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. מאה שערים

מאה שערי שמחה

נפתח עוד נושא, ששייך גם לחג השבועות: הפסוק שהסברנו קודם אומר "תספרו חמשים יום"[ב]. "חמשים יום" שייכים לשמחה, כי ה"חמשים יום" הם חמשים שערי בינה שפנימיותה שמחה – "אם הבנים שמחה"[ג] וכן, חמשׁים אותיות שׂמחים. צריך להגיע לתכלית השמחה בשבועות – חמשים שערי שמחה. שער הנון של השמחה, אליו מגיעים בשבועות, הוא המדרגה שהרבי קורא לה "שמחה בטהרתה"[ד] – שלמות של שמחה, שמחה ללא תנאי, ללא סיבה.

כתוב[ה] שבחמשים שערים יש שתי קומות – חמשים שערים בבינה עילאה (שמחה בטהרתה) וחמשים שערים בתבונה (שמחה שיש לה טעם), וביחד מאה שערים. אם כן, לא מקבלים רק חמשים שערי בינה – שמחה בטהרתה – אלא "כפלים לתושיה"[ו].

הפסוק המלא הוא "ויגד לך תעלֻמות חכמה כי כפלים לתושיה ודע כי ישה לך אלוה מעונך"[ז]. רעי איוב אומרים לו כי על אף שנדמה לו שהשיג וקיים את כל התורה, באמת יש עוד כל נעלם[ח], "כפלים לתושיה", שעדיין לא השיג וקיים[ט]. ידיעה זו עצמה היא התיקון – "ישה" הוא לשון חוב ולשון שכחה[י], כאשר מתוך ידיעת האדם שהוא חייב לה' עוד קומה ה' שוכח ומעביר את עונו. לעניננו, אחרי כל עבודת הספירה, כשמגיעים לתכלית של "חמשים יום", יש לזכור כי עדיין כל הדרך לפנינו ויש "כפלים לתושיה" שעלינו לקבל (מחדש) במתן תורה: "ויגד לך [בחג שבועות, זמן מתן תורתנו] תעלֻמות חכמה ['אורייתא מחכמה נפקת'[יא]] כי כפלים לתושיה ודע כי ישה לך אלוה מעונך [בזכות אותה תנועה של תשובה מלאת שמחה – תשובה על תחושת ההישג והידיעה ושמחה במה שעתידים ללמוד ולקבל – מוחל ה' על כל העוונות[יב]]".

שמחת יצחק

מי מצא "מאה שערים"[יג]? יצחק אבינו, שבין האבות הוא הבינה. במוחין, אברהם הוא החכמה, יצחק הוא הבינה ויעקב הוא הדעת, הפנימיות, ה"אמת קנה ואל תמכֹר" (בפרט, מוסבר בכוונות שמוחין חב"ד הם "אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב"[יד]). פשוט שיצחק הוא השמחה – שמו לשון צחוק ושעשועים, "משחקת לפניו בכל עת. משחקת בתבל ארצו"[טו], שעשועי התורה והמשחק של התורה.

הסברנו שקבלת התורה בשמחה ובפנימיות מכוונת כנגד חכמה (תורה), בינה (שמחה) ודעת (פנימיות). אפשר להקביל לכך גם את האבות: "אברהם התחיל להאיר"[טז] – הוא אור התורה עצמה. השמחה של קבלת התורה היא יצחק. הפנימיות – ההתעצמות של תלמיד חכם עם התורה, שהוא מקבל אותה בפנימיות – היא יעקב, לכן יעקב הוא התלמיד-חכם שהתעצם עם התורה, "איש תם יֹשב אהלים"[יז] (אהלי תורה של שם ועבר, אור המאיר לעצמו ואור המאיר לזולתו, כמבואר במ"א[יח]). לפני כן "אברהם התחיל להאיר" ויצחק מצא "מאה שערים"[יט] – מי ששמח בקבלת התורה מוצא מאה שערים.

"שיר המעלות" – להוולד לגאולה

בחג סועדים שתי סעודות, לילה ויום, ולפני ברכת המזון אומרים "שיר המעלות בשוב הוי' את שיבת ציון היינו כחֹלמים וגו'"[כ] – המזמור השביעי, החביב, ב-יה מזמורי "שיר המעלות". יש במזמור בדיוק חמשים תבות ועל כן יש לכוון באמירת המזמור ל"תספרו חמשים יום", תבה ליום תבה ליום. בחג שבועות מכוונים את התבה האחרונה – "הכל הולך אחר החיתום"[כא] – "[בא יבא ברנה נֹשא] אלֻמֹתיו", היינו מציאת "מאה שערים", אלומות תבואה, כאשר אומרים את המזמור פעמיים בחג.

בעצם במזמור זה הכל כפול, "כפלים לתושיה": "היינו כחֹלמים" "היינו שמחים" (רמז מובהק לחמשים התבות ו"תספרו חמשים יום"); "אז ימלא שחוק פינו..." "אז יאמרו בגוים..."; "הגדיל הוי' לעשות עם אלה" "הגדיל הוי' לעשות עמנו"; "נֹשא משך הזרע" "נֹשא אלֻמתיו".

והנה, למזמור הזה יש משמעות מיוחדת לימים אלה, בהם יוצאים ממצוקת הבידוד כו', ומתרפאים כולנו לפני חג מתן תורה כדי לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות. מה עלינו ללמוד מכל התקופה הזו שעברה עלינו ומהיציאה ממנה כעת ב"ה? "היינו כחֹלמים", גם "כפלים לתושיה" – חלום הגלות[כב], חלום זועה, וחלום הגאולה[כג], חלום טוב, הכי טוב. כמה חדשים היינו במצב של עיבור, עיבור-שני בלשון הקבלה, וכעת עלינו להיוולד מחדש, עם מוחין חדשים, דהיינו חיות חדשה, מוחין דגדלות, כלים רחבים לקבל את התורה-חדשה של מלך המשיח ולפעול בעולם להחשת הגאולה לתקן עולם במלכות ש-די – לקיים סוף כל סוף את הוראת הרבי "עשו כל אשר ביכולתכם"[כד] (להוסיף ל"כל" מה שעשינו עד עתה עוד קומה חדשה של "כל" – "כפלים לתושיה"). היציאה מחלום הגלות לחלום הגאולה היא, כדברי הרבי[כה], המשכת ה-א לתוך ה-גולה – גילוי המוחין בעצם[כו] שהיו טמונים בעיבור, "גל עיני [להתעורר מהשינה של חלום הגלות] ואביטה נפלאות מתורתך"[כז] (כפירוש אדמו"ר הזקן ל"היינו כחֹלמים": "שיתגלה מדרגה ובחי' זו של החלום עד אשר כולם יכירו וידעו וישיגו החיות הנמשך להם בזמן הגלות שהוא מבחי' החלום"[כח]).

ב. מאה ברכות – ראשית הכוונה וגילוי הטבע היהודי

מאה שערים – מאה ברכות בכל יום

מה הם אותם "מאה שערים"? כתוב[כט] שהם המאה ברכות שאדם חייב לברך בכל יום[ל]. מאיפה לומדים על מאה ברכות? מפסוק ב"פרשת היראה"[לא] (השייכת ליצחק, "פחד יצחק"[לב]), אותה יש יהודים שאומרים כל יום אחרי התפלה[לג]. הפרשה מתחילה "ועתה [לשון תשובה[לד]] ישראל מה הוי' אלהיך שֹׁאל מעמך כי אם ליראה"[לה], מכאן "היה רבי מאיר אומר חייב אדם לברך מראה ברכות בכל יום"[לו]. רבי מאיר – נשמה משיחית[לז], "מאיר עיני חכמים" [לח]– דורש "אל תקרי 'מה' אלא 'מאה'"[לט]. כמו שהרבי דבר על הכנסת א ל-גולה והפיכתה ל-גאולה (כנ"ל) – בגימטריא מה – רבי מאיר מוסיף עוד א לתוך ה"מה" (הבטול) והופך אותו למאה (ל-י פעמים י, יפי).

זו גם קבלה טובה לשבועות: כמו שהרבי דבר שבחג שבועות צריך לקבל-להתחזק בענין של חת"ת, זהו גם יום שצריך להתחזק בענין של "מאה ברכות בכל יום". יש יהודים שממש סופרים אותן, במיוחד בשבת שיש פחות ברכות, ועושים מאמץ מיוחד לברך מאה ברכות מדי יום ביומו.

הטבע היהודי – לברך את ה'

מסופר[מ] שהרבי הרש"ב, חוץ מהדין של מאה ברכות, היה 'מורגל בברכות' וגם הקפיד לברך כל שעה-שעתיים. אם לא היה לו משהו לברך עליו – פרי או משהו אחר – הוא היה אומר את הפסוק "ברוך אתה הוי' למדני חֻקיך"[מא] (פסוק מפרק קיט, הפרק של הרבי השנה). זהו הפסוק היחיד שמתחיל "ברוך אתה הוי'"[מב] – עיקר מטבע הברכה.

צריך להיות כל הזמן בתודעה של לברך את ה'. דבר מאד חשוב לחשוב עליו – יהודי היינו אחד שכל הזמן אומר "ברוך ה'". באמת ככה נוהגים – 'מה נשמע? מה שלומך?' 'ברוך ה'!'. זהו גדר של יהודי, ממש טבע יהודי, לברך את ה' מאה פעמים ביום. את הכח-הטבע הזה מגלים בשבועות – כשמסיימים את ספירת העומר בשמחה וזוכים ל"מאה שערים" (כיצחק אבינו שזכה ומצא מאה שערים), "מאה ברכות".

זו התחלת נושא גדול, ששבועות הוא זמן לקבל, "נעשה ונשמע"[מג], לברך מאה ברכות בכל יום. "נעשה" בפועל – לברך את ה' מאה פעמים, מאה ברכות, כל הזמן לברך את ה' – וגם "נשמע", נבין את הברכה, את פנימיות נשמת הברכה שאנו מברכים. צריך לברך בטבעיות, בתמימות, וגם להבין – "ברוך אתה הוי' אלהינו מלך העולם", "אשר קדשנו במצותיו וצונו" (כמו שתיכף נאמר "אשר קדשנו במצותיו וצונו על ספירת העומר").

כשמברכים את ה' תמיד מתמלאים יראה מהרגשת הנוכחות שלו (כפשט "מה הוי' אלהיך שֹאל מעמך כי אם ליראה") – הגורמת פחד מלמעול בקדשי שמים ולהנות מהעולם הזה בלא ברכה[מד] (בברכות הנהנין) או היראה שלקראת קיום מצוה[מה] (בברכת המצוות) – ומתמלאים גם שמחה על קרבתו וטובו. צריך לברך את ה' בשמחה, "עבדו את הוי' בשמחה"[מו], ותוך כדי הברכה להתבונן בסוד הוי'" הפנימי שבה וכך להתקרב לפנימיות אור אין סוף ב"ה. והרמז: מטבע הברכה בגימטריא שמחה ובגימטריא "סוד הוי' ליראיו"[מז]. הברכה לה' צריכה להיות "בפיך ובלבבך"[מח] – היראה בפה, כאשר מרגיש את השכינה מדברת מתוך גרונו (כמבואר בדא"ח[מט]), והשמחה בלב, "נתתה שמחה בלבי"[נ].

כוונת "מטבע הברכה"

מי שלומד קצת קבלה – וכל שכן מי שלומד הרבה קבלה – יודע שלימוד מטבע הברכה הוא יסוד כל הכוונות שמכוונים על פי דרך הקבלה וגם על פי דרך החסידות. כוונה בתפלה – להבין מה שאנו אומרים ולכוון בלב – מתחילה מכוונת הברכה. ממילא, ענין כוונת הברכה שייך מאד לזמן קבלת התורה, חג השבועות.

מענין שבכל שלב של התגלות חכמת הנסתר נושא הברכות היה חשוב מאד, אבל כל פעם הכוונות התחדשו. כלומר, כוונת מטבע הברכה אצל הרמ"ק – רבינו משה קורדברו, שקדם לאריז"ל – היא כפי שהוא מבין מספר הזהר הקדוש; אחר כך בא האר"י הקדוש והסביר בדרך שלו; אחריו בא הרש"ש שהעמיק מאד בדבריו, ועשה מכוונת הברכה מעשה מרכבה ממש – כוונות מאד-מאד מורכבות. רק לכוון פעם אחת ביום "ברוך אתה הוי'" יכול לקחת חצי יום, שש שעות. כוונה כזו היא קצת יותר מדי בשבילנו (לעת עתה על כל פנים) – כל אחד צריך לדעת את ה"תפסת מרובה לא תפסת"[נא] שלו. לא צריך לתפוס יותר מדי – צריך משהו קומפקטי, שנוכל לתפוס אותו, בפרט אם צריכים לכוון מאה פעמים ביום. צריך כוונה מספיק קומפקטית וטובה שתוכל להכנס לתודעה – אם אכוון אותה הרבה (כמו שמתרגלים לנשימת חדוה[נב], עד שבאה מעצמה) – עד שכל פעם שאברך תהיה לי כוונה זו, כמעט באופן טבעי.

גילוי הטבע היהודי

חזרנו כמה פעמים על כך שיש בברכה משהו טבעי – ששייך לעצם הטבע היהודי – וצריך לברך אותה בתמימות ובשמחה, ועם זאת צריכה להיות בברכה הבנה-כוונה טובה ופנימית ויראה מתוך תשומת לב, ואפילו הכוונה צריכה להיות 'טבעית'. בתפלה אנחנו יוצאים מהעולם, מהטבע הרגיל, אבל מאה ברכות מקיפות ומלוות את היהודי כל היום, בכל מה שהוא עושה, ולכן צריך להיות בהן משהו טבעי – הן משתלבות בכל מעשי היהודי, מכוונות אותו ל"כל מעשיך יהיו לשם שמים"[נג] ו"בכל דרכיך דעהו"[נד] ומחדירות כוונה גם בכל המצוות שלו (וזהו המובן הפנימי-האמתי של כוונה – לא 'מחשבה' אלא התכווננות פנימית למטרה[נה]).

במושגים של קבלה וחסידות, הטבע היהודי הוא 'מקיף' – משהו שחופף מעל המודעות של היהודי – והברכה צריכה לגלות-להפנים אותו (ביחס למצוות, באמת כתוב בפירוש[נו] שהברכה מגלה את האור המקיף של המצוה). באמת, ב'פשט הקבלה' הסוד של "מאה ברכות" קשור להמשכה מהכתר (כמו שמוסבר[נז] סוד חיי שרה – "מאה שנה [בכתר] ועשרים שנה [במוחין חכמה ובינה] ושבע שנים [בשבע המדות]"[נח]) – גילוי מהמקיף העל-מודע.

במושגים של האריז"ל, הטבע היהודי והגילוי שלו – באופן של מודעות טבעית – שייכים ליחס והחיבור בין החסדים המכוסים (בהם אין מודעות) והחסדים המגולים (בהם יש מודעות עצמית)[נט]. האריז"ל, כדרכו, 'מסבך' את הסוד של מאה ברכות וההסבר שלו קושר אותו גם להמשכה מהכתר וגם לחיבור בין המדרגות המגולות והמכוסות: הוא מסביר[ס] שמאה ברכות היינו התפשטות עיקר המוחין מכתר ז"א עד שליש עליון דת"ת, שש ספירות ושליש כאשר כל ספירה כלולה מ‑10, סה"כ סג דרגות, ואחר כך ההתפשטות במקום החסדים המגולים בשני שליש ת"ת ונה"י, עוד לז דרגות – סג ו-לז משלימים למאה[סא]. הוא מסביר שכל ההמשכות-הברכות הן מהבריכה העליונה דאמא, ממקום החסדים המגולים שלה דהיינו שני שליש ת"ת ונה"י שלה (לבושי המוחין דז"א) – עוד לז דרגות (דאמא) שמעל ל-סג ו-לז (דז"א)[סב], שרש יחוד קול-דבור (ז"א ונוקבא) בהבל-להב-הלב. ב-הבל הפה שלו, במאה ברכות, מגלה היהודי את היפי היהודי הטבעי והאמתי (מאה בגימטריא יפי, הרומז להתכללות של י פעמים י) ומתקן את "הבל היפי"[סג].

ג. כוונות "מטבע הברכה" לפי שלש קבלות

כוונה – הספירה והכח הנפשי בכל מלה

כוונות, לפי פשט, היינו חיבור המלים כך שכל מלה היא כינוי לספירה וכח נפשי. הכוונה במלה באה לעורר את אותה ספירה כו' למעלה (עיקר ענין הכוונה על פי חכמת הקבלה) ואותו כח נפשי באדם המתפלל (עיקר ענין הכוונה על פי חכמת החסידות). הרי "מבשרי אחזה אלוה"[סד] – אני יכול לראות מבשרי (מה"לב בשר" שלי[סה]) מהו כל דבר בשרש, והעיקר, להמשיך את הדבר מהשרש שיתגלה ויפעל בתוכי (ודרכי לחלקי בעולם ועד שיפעל בעולם כולו, "לתקן עולם במלכות ש-די"[סו]).

במלים הכי פשוטות, מה שרוצים בכלל לעשות לגבי כוונות התפלה, החל מהברכה, הוא להתבונן בשלש רמות – שלש קבלות – כמוסבר בחסידות[סז]: קבלת הרמ"ק, קבלת האריז"ל וקבלת הבעש"ט. קבלת הבעש"ט היא רב-גונית, הולכת ומתפתחת מדור לדור – כל הזמן יש חידושים, גם כוונות חדשות. אפילו בפשט, רש"י הקדוש אומר שאם הייתי כותב את פירושי היום לא היה בדיוק כמו אתמול – בגלל הפשטים המתחדשים בכל יום[סח]. כל שכן וקל וחומר לגבי דברים שבלב[סט], שהם בגדר "נודע בשערים בעלה"[ע] – "כל חד וחד לפום שיעורא דיליה, לפום מה דמשער בליביה"[עא] (סוד האות נ של אשת חיל, נ שערי בינה, אבל כפול, "מאה שערים", "מאה ברכות"). בפרט, ה"מאה ברכות" נלמדות מהמלה "מה" – מה"מה" שבנפש, הבטול, בא הכח להיות "פושט צורה ולובש צורה"[עב]. לכן אצלנו גם אפשר לכוון שונה – לראות את המלה מזוית אחרת. אבל קודם צריך להבין איך הרמ"ק אומר ואיך האריז"ל אומר – ואחר כך אפשר לחשוב הלאה, איך מתקבל אצלנו.

"ברוך" – כתר (רמ"ק) או יסודות או"א (אר"י)

"הכל הולך אחר הפתיחה" – ובלשון המדרש במקור "הכל הולך אחר הראש"[עג] – ו"בתר רישא גופא אזיל"[עד]. כל הברכה נקראת על שם המלה "ברוך", המלה הראשונה – אותה אומרים עוד לפני "אתה" ולפני הזכרת שם "הוי'" שבא שלישי בברכה[עה] – לכן בה נפתח את ההתבוננות.

הרמ"ק אומר[עו] פשוט – "ברוך" היינו המשכה מהכתר. הוא אפילו נותן סימן מתיקוני הזהר[עז] (שמצוטט גם בחסידות, הרבי הרש"ב כותב אותו בתחלת המשכו הגדול, תער"ב[עח]) – כשאני אומר את המלה ברוך לכוון שראשי התבות (לא לפי הסדר) הם "ראש ומקור כל ברכות". ברכה היא שפע – אור ושפע שיורד מלמעלה, מהשמים – והנאצל הראשון שה' האציל הוא הכתר, שהוא "ראש ומקור כל ברכות", ממנו נמשך כל השפע. בברכה צריך להמשיך מהכתר – דרך כל הספירות – עד המלכות, הכל בתוך המלה "ברוך"[עט]. בנפש כתר היינו אמונה-תענוג-רצון – שלשת הראשים שבכתר[פ]. ב"ברוך" צריך להאחז בכתר ולחשוב שכל הברכה יורדת מהכתר, עד שמגיעה לסוף, "סיפא דכל דרגין"[פא], המלכות-השפלות. זו כוונת הרמ"ק למלה "ברוך".

אצל האריז"ל הכוונה אחרת: הוא כותב[פב] ש"ברוך" בכל מקום היינו ספירת היסוד – יסוד הוא גם צינור להמשכת שפע – ובמטבע הברכה "ברוך" היינו יסוד אבא שמתקשר ומחובר תדיר ליסוד אמא (כפי שדברנו קודם על תורה ושמחה). על יחוד יסודות או"א נאמר בזהר "איהו ברוך – איהי ברכה"[פג]. אין ברוך בלי ברכה[פד], לכן "ברוך" כולל את יסוד אבא ויסוד אמא. האריז"ל אומר בפירוש שה-ב של ברכה היא בינה וה-ר של ברכה היא "ראשית חכמה"[פה]. מכוונים ב"ברוך" לחבר בין חכמה ובינה – ה-ב היא בינה, סוד הנתיב דיסוד אמא, וה-ר היא ראשית חכמה, סוד השביל של יסוד אבא[פו]. הם תמיד מחוברים, אבל צריך לעורר אותם – לעורר את היחוד – וזו כוונת המלה "ברוך". זו תפיסת כוונת האריז"ל בפשטות גמורה, בלי כל המורכבות של הרש"ש. מה פירוש כוונת האריז"ל ל"ברוך" במלים שלנו בשיעור היום? קבלת התורה (יסוד אבא, ברוך) בשמחה ובפנימיות (יסוד אמא, ברכה), כנ"ל.

המשך מטבע הברכה ברמ"ק ובאר"י

לפני שנתחיל את התכל'ס שלנו, נמשיך רק לומר עוד יותר בקיצור:

אצל הרמ"ק "ברוך" הוא הכתר, "אתה" המלכות אבל מצד החסד ו"הוי'" התפארת. מהו "אלהינו"? בשביל הרמ"ק הוא בינה, וגם "מלך" הוא בינה, ו"עולם" היינו ו"ק, מדות הלב, ומלכות.

אצל האריז"ל המלה השניה, "אתה", היא ראשי תבות "אשר תנה הודך"[פז], בכך הוא אומר להתבונן[פח] – כוונה פלאית. "אשר תנה הודך [על השמים]", ר"ת "אתה", בא לעורר את האושר – היות שהמלה הראשונה כאן היא "אשר" – מה"ברוך" בתוך אמא. כלומר, הכוונה היא לחזק את השמחה. יש מקום – גם באריז"ל – שכתוב שסתם "אתה" היינו חסד[פט]. על אברהם אבינו, איש החסד, כתוב "אתה כהן לעולם"[צ]. אבל בשער הכוונות לאריז"ל, לפני הפיתוח של הרש"ש, יש כוונה זו – כוונה גדולה, שאמרתי רק בקיצור נמרץ. אחר כך הוא אומר ששם "הוי'", המלה השלישית, הוא "[אשר תנה הודך] על השמים" – להמשיך מקיפים (ארבעת השמות עב סג מה בן הכלולים בשם הוי' ב"ה) על המדות, "על השמים". "אלהינו" היינו גבורה. אחר כך, "מלך" בבינה (עולים מ"אתה הוי' אלהינו", חג"ת, לבינה) – כאן גם האריז"ל אומר כמו הרמ"ק. הייתי חושב ש"מלך" מלכות, אך שניהם אומרים ש"מלך" – "[אלהים חיים] ומלך [עולם]" – הוא בינה. הרמ"ק אומר שה"עולם" הוא ו"ק ומלכות והאר"י מפרש רק מלכות.

אומרים כל זאת רק כדי שנבין שכל אחד מפרש אחרת – יש דמיון, אבל גם שוני. כולם משתווים בהסבר שם הוי' כתפארת, או מקיפי התפארת של הלב, וגם אנחנו נצעד בדרך זו. שם הוי' הוא שם הרחמים – מעורר רחמים, כשאומרים "ברוך אתה הוי'". פנימיות התפארת היא רחמים.

המניע להתבוננות החדשה – "אלהינו" בנצח

על הרקע של שתי הכוונות האלה, אנחנו רוצים לתת כוונה נוספת – פירוש של עבודה. נחשוב עליו ביחד. לפני כן, נספר מה היה המניע של כל הדרוש שכעת אנו מתחילים – מטבע הברכה:

לפני כמה שבועות[צא] הסברנו כוונה של "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[צב], והבאנו מקור מהחסידות[צג] ש"אלהינו" – "הוי' אלהינו" – הוא שה' הוא הכח והחיות שלנו. כתוב במקום אחד[צד] שב"אלהינו" הכוונה לפסוק "כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל"[צה] – ממילא מיד מתקשר לנושא הכללי שלנו כאן עם הבנות, אמונה ובטחון, הבטחון הפעיל של הנצח. מכך הבנו שכאשר אומרים "הוי' אלהינו" צריך לחשוב האמונה שלי שה' כל הזמן נותן לי כח לעשות חיל, ספירת הנצח. זהו המניע – ההשראה – למה שאנחנו עושים כעת.

שוב, הכל בא מהווארט ש"אלהינו" היינו הכח והחיות שלנו – הנצח שלנו, הנצחון שלנו, "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם"[צו] שלנו. אין שום פירוש קודם למטבע הברכה שאומר שבמלה "אלהינו" מכוונים לספירת הנצח. לפי האריז"ל "אלהינו" היינו גבורה, שם הדין, ולפי הרמ"ק הוא בינה, שרש הגבורה, שנקראת "אלהים חיים [ומלך עולם]"[צז], גם אלקים וגם מלך, אבל לפי הפירוש שראינו ש"אלהינו" היינו הבטחון בה' ומקור הכח שלנו לעשות חיל – נכוון "אלהינו" בנצח, ומכאן תצא שאר ההתבוננות, החל מהמלה "ברוך". כפי שהוזכר, שם הוי' הוא רחמים – מוסכם על כל הכוונות – תפארת. באמת, בסדר הספירות אחרי תפארת בא נצח – כבר פירוש טוב, שאחרי "הוי'" בא "אלהינו".

"ברוך" בהוד

נחזור להתחלה, מה יכול להיות "ברוך" חוץ מהכתר, וחוץ מהפירוש היותר עמוק – והפחות מובן – שיש כאן "איהו ברוך, איהי ברכה", יחוד היסודות של חכמה ובינה? מה עוד יכול להיות "ברוך", שקשור גם בפשט לשרש ברך? כתוב בחסידות[צח] שהשרש ברך בברכה גם לשון בֶּרֶך – יש שתי ברכיים – ומה עושים בברך? כורעים. אני כורע ברך, כלשון חז"ל: "כשהוא כורע – כורע בברוך"[צט] (ההמשך, "וכשהוא זוקף – זוקף בשם", היינו שזוקף את הכל לרחמי ה' יתברך, שם הוי' שבתפארת). בברך יש הכנעה. באיזו ברך עיקר ההכנעה? ברך שמאל, ההוד.

ראינו שהאריז"ל אמר בפירוש שה-ב של שרש ברך היא בינה וה-ר היא חכמה. מהי ה-כ? הוא לא כותב, אבל פשוט – מאמר מפורש בזהר – "אין כ אלא לכתר"[ק], ה-כ היא כתר. ברור לי שהשרש ברך הוא בינה-חכמה-כתר – עליה בג"ר. הסדר בינה-חכמה-כתר הוא צירוף ה-י-ו[קא] (הכתר הוא הקו האמצעי, שרש ה-ו של שם הוי'). צריך להכיר את חכמת הצירוף, לפיה יוצא מהאריז"ל – דבר שהוא לא כותב, ולכאורה לא התכוון לו בכלל – שהצירוף של שרש ברך (ה-י-ו) הוא הצירוף של ספירת ההוד. כשאני מברך את ה' – "ברוך אתה הוי' אלהינו מלך העולם בורא פרי העץ", "המוציא לחם מן הארץ" – אני מודה לה'.

הכל מתחיל מהודיה

ברכה הולכת יחד עם הודאה. הכל צריך להתחיל מהודיה. מה הדבר הראשון שאני עושה בבקר? מה המלה הראשונה שאומרים בבקר? "מודה". למה קוראים לי יהודי? בחג שבועות מתגיירים – נעשים יהודים. מה יהודי עושה כל הזמן? מודה. מודה פירושו גם להאמין וגם לברך. לכן הכוונה הראשונה היא ברוך – כוונה של הודיה לה', שהיא גם אמונה וגם הכנעה לה'. אין הכי נמי – כשאני מברך אני מגיע לכתר, אבל מצדי העבודה היא ברך שמאל, ההוד, ממנה אני מתחיל את היום ואת הברכה.

כתוב[קב] שבְּרכה היא גם לשון הַבְרכה – לקחת-לכופף את ענף האילן-הגפן ולשים אותו באדמה, לשתול אותו, שיצמח צמח חדש. איך אני מגיע לענף, כופף אותו ושותל אותו מחדש? הכל מתחיל מהשרש של כח ההודיה בנפש[קג], ההוד, לברך ולהודות, "מודה אני". לכן כוונת הברכה, ראשית כל הכוונות של התפלה, מתחילה מ"ברוך" – שמצדי פנימיות ה"ברוך" היא פנימיות ההוד.

יהודים מודים בטבעיות, בתמימות, וגם מברכים בתמימות. לוקחים את הפרי ואומרים "ברוך אתה הוי'" – הכל טבעי. טוב ומתאים, כי פנימיות ההוד היא תמימות. מהי תמימות? שבסוף לא צריך לדעת שום כוונות – רק לומר את הדברים בהודיה פשוטה ותמימה מהלב. מזה מתחילים, זה הראש ו"הכל הולך אחד הראש".

להודות-לברך גם על הרעה

יש עוד ראיה חשובה מחז"ל שהמושג ברכה קשור בעיקר להוד. חז"ל אומרים במסכת ברכות[קד]:

חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה שנאמר "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"... "בכל מאדך" – בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד[קה].

כאן דורשים את "מודה לו" כחיוב לברך – על הרעה כמו על הטובה – ראיה ברורה שברכה בהוד.

כל הלימוד כאן לגבי הברכה הוא מלשון הודיה – לשון נופל על לשון של "מדה ומדה שהוא מודד" ו"מודה לו במאד מאד" (בכפל לשון, כנגד הטובה והרעה, "כל מדה ומדה"), הכל בדרשת "מאדך". כנראה, אם הראיה היתה מלשון ברך היה משמע שיש לברך בעיקר על דבר טוב – סתם ברכה (מן השמים) היא טובה (וכן "והיה ברכה"[קו] של אברהם, "הברכות מסורות לך"[קז], היינו לברך בטוב), והוה-אמינא שהברכה שלי כהודיה לה' היא גם על הטוב הנראה והנגלה מלמעלה דווקא. כדי להדגיש ש"חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה" צריך ללמוד דווקא מלשון הוד (סוף קו שמאל), כדי לכלול גם הודיה על הרעה כאשר "הודי נהפך עלי למשחית"[קח]. אפשר להודות גם על הרעה משום שההוד מתיחס לדבר שהוא למעלה מטעם ודעת שלי, גם דבר שנראה לי היפך הטוב צריך להודות על האמת ש"גם זו לטובה"[קט] ו"כל מה דעביד רחמנא לטב עביד"[קי]. בסגנון החסידות, לשון ברכה היינו המשכה מהמקור, העלם שישנו במציאות, ולכן לא ברור שברכה יכולה להיות דבר רע, שהרי "אין רע יורד מלמעלה"[קיא] כו', מה שאין כן הודאה מגיעה להעלם שאינו במציאות, שם הכל טוב בעצם ועל ידי אמונה (הוד) יתגלה הטוב[קיב].

אתה – התכללות חסד וגבורה

אם כן, מטבע הברכה בדרוש שלנו מתחיל מברך שמאל, "ברוך". הוא מגיע לכתר (שלמעלה מטעם ודעת – כל הודיה בנפש הוא להודות לדבר שאיני מבין בשכל), וגם עושה את היחוד של "איהו ברוך" ו"איהי ברכה", של יסודות אבא ואמא לפי האריז"ל – הכל נעשה – אבל אצלי הכוונה היא דווקא הוד, אני רוצה לשים כנגד כל מלה רק ספירה אחת, ברוך-הוד, "מודה אני לפניך".

מהו "אתה"? ודאי חסד, "אתה כהן לעולם". יכול להיות מלכות – הרמ"ק אמר שזו מלכות, אבל החסד של המלכות[קיג]. "אתה" היא פניה לה' לנוכח. בספר התניא[קיד] אומר אדמו"ר הזקן שהמלה "אתה" היא המלה הכי חשובה בתפלה. כשאני אומר "אתה" לנוכח, לה', קודם כל אני חווה את ה'. ההודיה של "ברוך" היא עדיין בתוך עצמי. ב"ברוך אתה" יש תנועה של "צאינה וראינה"[קטו] – לצאת מה"אני" שלי ולעמוד נוכח פני ה'[קטז], "שפכי כמים לבך נֹכח פני א-דני"[קיז] – שיש בה גם מסירות נפש (סוד "אליך הוי' נפשי אשא"[קיח]).

"אתה" כמדת חסד היינו החסד של ה' – אני אומר "אתה" לה', פונה אליו כעצם הטוב כאשר "טבע הטוב להיטיב" במדת "חסד לאברהם"[קיט]. זהו חסד מלמעלה למטה, מה' אלי, אבל כאן רוצים שהכל יהיה יחד, עבודה שלי. איך אני אומר "אתה" לה'? כמובן, באהבה – אני אוהב אותו. אבל מעבר לאהבה – "רחימו" – יש ב"אתה" גם "דחילו". אני אומר "אתה" בדחילו ורחימו – באהבה וביראה. או, כמו שלמדנו לא מזמן, יש אהבה כמים ואהבה כאש[קכ]. אם אני מוכן ורוצה להתקרב לקב"ה – להקריב את עצמי, כמו שדברנו על קרבן, כיצחק אבינו ש"פשט צווארו על גבי המזבח"[קכא], להיות קרבן לה' – נפרש את "אתה" כמו שמסביר בתניא, שבאמירת "אתה" יש מסירות נפש.

בעצם, כוונת "אתה" היא כוונת העקדה. בעקדה כתוב "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה"[קכב] – אתה, אברהם אבינו, שאתה אהבה, ברגע הזה נעשה יראה[קכג]. ביכולת לומר לה' "אתה" לנוכח יש תכלית המרכבה – התכללות המדות, כנ"ל. התכללות המדות הראשיות בנפש היא התכללות אהבה ויראה. אתה, אברהם, שמדתך אהבה – "ידעתי כי ירא אלהים אתה" – ויצחק בנך, שמדתו יראה, כעת אוהב את ה' בכלות הנפש, פושט את צוארו על גבי המזבח להיקרב עולה תמימה לה'. זו כוונת-חווית "אתה" – גם חסד וגם גבורה, במשמעות של התגברות האהבה, יחד. זו החויה כשאני אומר לה' "אתה".

"הוי' אלהינו מלך העולם" – תפארת-נצח-מלכות-בי"ע

אחר כך "הוי'" היינו מדת הרחמים, פנימיות התפארת. "הוי'" היינו רחמי ה', אך גם מצדי יש מצוה להתדמות לה' – "מה הוא רחום אף אתה היה רחום"[קכד] – ואם אני רוצה שה' ירחם עלי אני צריך לרחם על העני, לתת צדקה, ו"כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים"[קכה].

מה הוא "אלהינו"? כחנו וחיותנו, הנצח – מכאן באה כל ההשראה לפירוש, כנ"ל.

איך נפרש "מלך"? לא כמו המקובלים, שאומרים שמלך היינו בינה. נפרש כפשוטו, מלך הוא מלך – הוא מלכות, "הוי' מלך". פלאי פלאים שאף אחד מהמכוונים לא מפרש ש"מלך" הולך על מלכות.

מהו ה"עולם"? יש מי שמפרש על ו"ק או על המלכות, אבל אנחנו נפרש לפי פשט – עולם לשון העלם[קכו], העולמות התחתונים, מציאות היש שה' ברא לכבודו, כדי שאנחנו נעשה לו יתברך דירה תחתונים. ה' הוא "מלך העולם" פשוטו כמשמעו – לא צריך פשעטלאך, גם על פי קבלה. "עולם" הוא כל מה שאני רואה, ומי כאן המלך? ה' הוא המלך.

ברכות הנהנין וברכות המצוות – קטנות וגדלות

עד כאן הוסבר הנוסח שזהה בכל הברכות, אך אם זו ברכת המצוות, כמו שתיכף נברך על ספירת העומר, ממשיכים "אשר קדשנו במצותיו וצוונו". שתי האותיות הראשונות של ברכה – ב-ר (כמו תחלת התורה, "בראשית")[קכז] – בגימטריא הנאה-מצוה, רמז לשני סוגי הברכות – ברכות הנהנין וברכות המצוות.

קודם כל נקדים ונאמר שהמשותף לברכות הנהנין ולברכות המצות – "ברוך אתה הוי' אלהינו מלך העולם" – הוא מדות הלב, שם נהנים כפשוטו. בברכות הנהנין העיקר הוא ההנאה, אך גם בקיום מצות – אף על פי ש"מצות לאו ליהנות ניתנו"[קכח] – בהחלט צריכה להיות גם הנאה פנימית, שמחה של מצוה (אור הבינה המאיר במדות דווקא, "נתתה שמחה בלבי" – סיום הפסוק, "מעת דגנם ותירושם רבו", רומז במובהק לברכות הנהנין על הדגן והיין, אך גם לתוקף נתינת השמחה בלב, וביתר שאת, בשמחה של מצוה). לעומת זאת, החלק המיוחד למצות הוא בעצם המוחין, הד"ר, כחב"ד.

ברכות הנהנין שייכות למוחין דקטנות, ז"ת, תיקון חיצוניות העולמות, וברכות המצוות למוחין דגדלות – תוספת ג"ר – תיקון פנימיות העולמות (ובמקור – חיצוניות הקו, כח ההתחלקות שבקו, לדעת מה מברכים על כל דבר הנאה כו', ופנימיות הקו, כח ההתכללות שבקו, "העוסק במצוה פטור מן המצוה"[קכט] מכח ההתכללות שבמצות סוד מעשה מרכבה מוחין דגדלות). ואכן, הנאה-מצוה (ב-ר) בגימטריא גם קטן-גדול: בהנאה האדם קטן – מקבל מהעולם – אך יש לדעת שמעיקרי תורת הבעש"ט הוא העיסוק בשאלה מה עושים כשנופלים לקטנות, שהרי "שבע יפול צדיק"[קל] על מנת לקום (סוד דוד "בר נפלא"[קלא] כו'). עולה מכאן כי במצבי קטנות ברכת הנהנין – להכיר בטובת ה' בהנאות העולם, שאני מקבל ממנו כקטן אצל אביו – היא סגולה לקום מהקטנות. במצוה האדם הוא גדול, "גדול המצווה ועושה"[קלב], והוא פועל בעולם תיקון פנימי, עד ש"גדול [עוד יותר גדול] המְעַשׂה יותר מן העושה"[קלג].

"אשר קדשנו במצותיו וצונו" – כחב"ד; המצוה – יסוד

אחרי הקדמה זו, נאמר בתכלית הקיצור. המקובלים מכוונים "אשר" על בינה, "קדשנו" יש מי שאומר שזה דעת, "במצותיו" יש מי שאומר נצח והוד ו"וצונו" יסוד. יש עוד כוונות – אבל זו כוונה כללית[קלד]. אנחנו נסביר זאת אחרת, בשרש, במוחין (כנ"ל):

כתוב בחסידות[קלה] ש"אשר" הוא אושר עליון – שבאמת מתגלה בבינה, אבל האשר האמתי, שהוא גם אותיות ראש, הוא הכתר[קלו], בפרט הראש השני, התענוג שבכתר.

"קדשנו" משרש קדש – כמו שחתן מקדש כלה[קלז] – הוא חכמה, "קדש' מלה בגרמיה"[קלח].

"מצותיו" הינו "גרמוהי", הכלים, ושרש הכלים הוא בבינה – כל המצוות נתנו עבור שמחה של מצוה (שממקורה בבינה מתפשטת ללב בסוד "נתתה שמחה בלבי" כנ"ל). לפי זה, "קדשנו במצותיו" היינו יחוד חכמה ובינה.

"וצונו" היינו דעת, המשכה בפנימיות, "דעת מקנה" של ה' המצוה לנו לקיים את "מצותיו" – המצוות שהוא עצמו מקיים (בסוד גרמוהי דיליה בעלמא דאתכסיא, בינה, כנ"ל) – "'מגיד דבָרָו ליעקב חֻקיו ומשפטיו לישראל'[קלט]... מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות"[קמ]. אחד מיסודות החסידות הוא שמצוה היא לשון צוותא וחיבור[קמא] – ב"וצונו" ה' מתחבר עמנו ויודע אותנו (על דרך "והאדם ידע את חוה אשתו"[קמב], ידיעה שאחרי הקידושין ב"וקדשנו").

מה חסר לנו? עברנו על כל הספירות – ספירה אחת לא אמרנו, ספירת היסוד. הזכרנו כוונה ש"צונו" ביסוד, אבל שרש היסוד הוא דעת. מי שיקרא את העלון של השבוע – שכבר נקרא "נפלאות" – יראה שם קצת על סוד הקו, היסוד, ואיך ששרש היסוד בדעת. "אשר קדשנו במצותיו וצונו" היינו כחב"ד לפי הסדר, ואז המצוה עצמה – עליה אני מברך – היא היסוד, הקו, שממשיך את אור אין סוף למטה-מטה, כל מצוה בפני עצמה וענינה.

סיכום

אז בעצם מה עשינו כעת? ב"ברוך אתה הוי' אלהינו מלך העולם" כללנו את כל הו"ק, כל הז"ת חוץ מהיסוד – שהשארנו לסוף. אחר כך "אשר קדשנו במצותיו וצונו" היינו המוחין, בדיוק לפי הסדר, כתר-חכמה-בינה-דעת, ואז הגענו לתכל'ס. עד כאן, בקיצור הכי נמרץ, "מטבע הברכה":

מטבע הברכה	קבלת הרמ"ק	קבלת האריז"ל	קבלת הבעש"ט
ברוך	כתר	יסוד אבא באמא (ברוך-ברכה)	הוד
אתה	חסד שבמלכות	חסד	חסד וגבורה
הוי'	תפארת	תפארת	תפארת
אלהינו	בינה	גבורה	נצח
מלך	בינה	מלכות
העולם	ו"ק	מלכות	עולמות בי"ע
אשר		בינה	כתר
קדשנו		דעת	חכמה
במצותיו		נצח והוד	בינה
וצונו		יסוד	דעת (שרש היסוד)
חתימת הברכה			יסוד

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• כשמגיעים לשער הנון – ונדמה שמשיגים כבר הכל – יש לדעת שנדרש "כפלים לתושיה", אנו עוד בעלי חוב ומוטל עלינו עדיין להשיג את הכל. בזכות ידיעה זו ה' מוחל על כל עוונותינו וחובותינו.
• מי ששמח בשמחת התורה – עד ל"שמחה בטהרתה" – זוכה ומוצא "מאה שערים".
• בשיר המעלות – הכולל נ תיבות – אנו יוצאים מחלום הגלות לחלום הגאולה.
• סיום הבידוד הוא יציאה מחלום של גלות לחלום של גאולה – לידה מחדש אחרי עיבור שני – וזהו הזמן לקיים "עשו כל אשר ביכולתכם להביא את משיח צדקנו בפועל ממש".
• עלינו להתחזק בימים אלה בברכת "מאה ברכות" בכל יום.
• הטבע היהודי הוא לברך את ה' – בכל יום ובכל שעה – והברכה מגלה את הטבע היהודי.
• יש לברך את ה' בטבעיות ועם כוונה פנימית.
• הברכה מעוררת יראה ושמחה.
• יסוד כל הכוונות הוא מטבע הברכה – שצריך להכנס בטבעיות למודעות שלנו בכל ברכות היום.
• כוונה היא זיהוי שרש המלה בספירות ובכחות הנפש ואמירתה באופן שיעורר את השרש, ימשיך אותו בנפש ודרכה יפעל בעולם.
• הכוונות מתחדשות בכל יום.
• כל פעם שאומרים "אלהינו" יש להתחזק בבטחון הפעיל – "כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל".
• ראשית העבודה של יהודי היא הודיה – ברכה במובן של אמונה והודיה, בהכנעה וכפיפת ברך.
• ההודאה שלמעלה מטעם ודעת מאפשרת להודות ולברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה.
• תכלית הברכה היא הודיה תמימה ופשוטה מהלב.
• בפניה הישירה והמסורה לה' – "אתה" – מתכללות האהבה והיראה, כמו בעקדת יצחק.
• ברכות הנהנין הן עבודה בקטנות מוחין, המתקנת את חיצוניות העולמות, וברכות המצוות עבודה בגדלות מוחין, המתקנת את פנימיות העולמות.
• סגולה לקום מנפילה לקטנות – לברך ברכת הנהנין.
• המצוות הן הקידושין והנישואין של הקב"ה ועם ישראל.
• המצוה עצמה היא כח היסוד – להשפיע לעולם ולתקנו.