משה – אין וטוב

ה' אד"ר תשפ"ב – כפ"ח

קדושת לוי, תורת אבות ולקו"ש לפרשת תצוה ו-ז' אדר

בע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

התעלמות משה וגילוי עצמותו

המפרשים מציינים שפרשת "תצוה" היא הפרשה היחידה (מהולדת משה בפרשת שמות ועד משנה תורה[ב]) בה לא נזכר שמו של משה רבינו. טעמים רבים נאמרו בכך, ומהם:

לאחר חטא העגל אמר משה "ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת"[ג], ומכיון ש"קללת חכם אפילו על תנאי היא באה"[ד] התקיים הדבר במחית שמו של משה מפרשה אחת[ה].

פרשת "תצוה" נקראת בסמיכות ל-ז' אדר, הילולת משה רבינו[ו], והעדר שמו מהפרשה רומז להסתלקותו[ז].

כשהרבי מליובאוויטש דן בתירוצים אלה[ח] הוא מדגיש שההעדר והחסרון הוא רק בנוגע לשמו של משה, אך לאידך גיסא, ב"ואתה תצוה" מודגש ענינו העצמי של משה רבינו, כפי שמאריך בעל הכלי יקר ש"ואתה" היינו "מהות עצמותך".

בהסתלקות משה הרי שמו-גילויו הוא שנעלם, אך עצמות מהותו קיימת ומשפיעה בעולם "יתיר מבחיוהי"[ט]. וכך, ועוד יותר, "מחני נא" מגלה את ההתקשרות העצמית של משה לעם ישראל, עוד יותר מהתקשרותו לתורה, ואת מסירות נפשו עליהם (בה תקן את "מי נח"[י], המבול שנקרא על שם נח משום שלא התפלל על בני דורו[יא]) – התקשרות משה לתורה שייכת לשמו, אך התקשרותו ומסירותו לעם ישראל היא עצמות מהותו.

כך, אומר הרבי, דווקא בכח ה"אתה" של משה, "עצם הנפש שקשור עם ה'אתה' העיקרי והאמתי, 'אתה' שלמעלה, עצמותו ומהותו ית' (שבאמת לאמתו רק על העצמות דווקא שייך לומר 'אתה' לשון נוכח, ושם שמים שגור בפי כל)"[יב], לפעול את החבור והצוותא של כל היהודים (כולל עושי העגל) למציאות אחת. אפשר לקשר זאת לווארט יפה של הסבא קדישא מסלונים, שמסביר כי ב"ואתה תצוה" ההוראה היא "דבר זה גופא תצוה להם, שידעו איך להגיד 'אתה' לפני הקב"ה"[יג], ולהוסיף על דבריו שמכך יוצא גם הלימוד כיצד לומר לכל יהודי "אתה" לנוכח, פנים בפנים (כמתאים לתהא שנת פנים בפנים), בצוותא וחיבור של כל ישראל.

הבטול במציאות של משה

גם בקדושת לוי נשאלת שאלת העדר שמו של משה מהפרשה, והוא מסביר באריכות בריש פרשתנו[יד] כי בשביל לצוות על בגדי הכהונה, שאינם שייכים לו כלל ולכן אינם מושגים "בשכל עצמותו", עליו להיות "בטל במציאות" ולהגיע למדרגת "אין", וזו סבת העלם שמו (גם בשבעת ימי המילואים, בהם שמש משה בכהונה גדולה כהכנה ומעבר לקראת כהונת אחיו, הוא לא שמש בבגדי כהן גדול אלא ב"חלוק לבן שאין לו אימרא"[טו], שגם מורה על בחינת אין – על לובן פשוט וקבוע שמאפשר לעבוד את ה' בכל הגוונים[טז]).

אם מקשרים זאת לדברי הכלי יקר, ש"ואתה" היינו "מהות עצמותך", הרי שבבטול במציאות חוזר משה למהות והעצמות שלו – שרשו באין האלקי. במושגי הקבלה והחסידות, עצמות-מהות-מציאות הן כתר-חכמה-בינה[יז]. הבינה-המציאות היא ה"יש", ובבטולה חוזרים לאין – למהות, שהיא "החכמה מאין תמצא", ולעצמות, שהיא הכתר שנקרא אין (ובכך מקיים, למעליותא, "ואם אין – מחני", והרמז הנאה: "מחני" עולה "ואם אין"). וביחס לשמו של משה: מה"שֵם" בצירה, שהוא ניקוד הבינה, מציאותו של משה (אותיות השם), הוא עולה מעלה-מעלה, ל"שָם"[יח] בקמץ, ניקוד הכתר (סוד "אם אסק שמים שם אתה"[יט], כאשר ב"שָמַים" – הריבוי של "שם" – מופיע גם הפתח, ניקוד החכמה).

הבטול במציאות של משה, שמגלה את מהותו העצמית[כ], הוא באמרו (פעמיים) "ונחנו מה"[כא] בפרשת המן (מן ר"ת "מחני נא"). באמירת "ונחנו מה" לצורך הורדת המן חוזר משה רבינו לכתר-לאין, עד לראש העליון שבו, "רישא דלא ידע ולא אתידע" (שבנפש הוא כח האמונה[כב]), כאמור בסיום שם "ויאמרו איש אל אחיו מן הוא [אותיות אמונה[כג]] כי לא ידעו מה הוא"[כד]. ביטוי הבטול של משה דווקא באמירת "ונחנו", לשון רבים (שלא כמו בטול ה'אני' של אברהם ושל דוד[כה], שאמרו "ואנכי עפר ואפר"[כו] ו"ואנכי תולעת ולא איש"[כז]), מתאים לדברי הקדושת לוי שמגמתו בבטולו היא התכללות עם אהרן אחיו, ובעצם – כפי שמאריך הרבי בשיחה (כנ"ל) – התכללותו וחבורו לכל עם ישראל (עד שאפילו ה-א, עיקר האני-אנכי, הגוף הראשון בצורת הרבים אנחנו, נעלמת כאן).

במלה "ונחנו" יש חן מיוחד, בכך שהיא נקראת ישר והפוך (על דרך "ונח מצא חן"[כח], "ונחנו" אותיות ונח-חן, וכנ"ל שב"מחני נא" מתקן משה את "מי נח"). אך העיקר לעניננו שהיא רומזת לשלמותו של משה, שחי "ונחנו" (120) שנים בדיוק, מ-ז' אדר עד ז' אדר – "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום [בגימטריא אין]"[כט] – ואז הסתלק וחזר לשרשו שבאין, "ונחנו מה".

חזרה אל ה"טוב" של משה

אכן, קצת פלא, מדוע בנוגע לסמיכות ל-ז' אדר מציינים את הסתלקות משה ביום זה ולא את יום הולדתו[ל]? בפשטות, כשם שפרשת תצוה קשורה להסתלקות משה ב-ז' אדר כך היא קשורה גם ליום הולדתו ב-ז' אדר (וביתר שאת, שהרי "כדאי הלידה שתכפר על המיתה"[לא]).

מכאן אפשר לתת פירוש נוסף להעדר השם "משה" מהפרשה, אף שכולה מדברת על מהות עצמותו: משה רבינו קבל את שמו מאמו המאמצת, בת פרעה (הגיורת-הצדקת, שיש לה בשמים היכל של נשים צדקניות[לב]), כאשר היא מושה אותו מן היאור בגיל שלשה חדשים. כלומר, חזרת משה ליום הולדתו היא החזרה לזמן בו עדיין אין לו שם, אף שמהות עצמותו כבר נולדה בעולם[לג].

בפשטות, בשלשת החדשים הראשונים של משה, בהם הוא נעלם וצפון, אין לו שם – הוא לגמרי בבחינת 'אין'. אכן, מהפסוק "ותרא אֹתו כי טוב הוא ותצפנהו שלשה ירחים"[לד] דורשים חז"ל כי "טוב שמו"[לה]. "טוב" הוא שם סודי-צפון של משה, כמתאים לתכונת הגניזה של ה"טוב", כפי שדרשו על ה"טוב" הראשון בתורה – "וירא אלהים את האור כי טוב"[לו] (ממנו למדו ש"כי טוב הוא" בלידת משה היינו "שנתמלא הבית אורה"לה), "טוב לגנוז אותו"[לז] (סוד "טוביה גניז בגוויה"[לח]). הבעל שם טוב לימד שה' "גנזו בתורה"[לט] – תורת משה. כשם שה"אתה" של משה מחבר את ה' עם כל ישראל, כך גם ה"טוב" שלו (הגנוז בתורתו), כדרשת חז"ל היפהפיה – "יבא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים, יבא טוב, זה משה, דכתיב ותרא אותו כי טוב הוא, ויקבל טוב, זו תורה, דכתיב כי לקח טוב נתתי לכם, מטוב, זה הקב"ה, דכתיב טוב ה' לכל, לטובים, אלו ישראל דכתיב הטיבה ה' לטובים"[מ].

משה – אין וטוב

אם כן, אפשר לומר שב-ז' אדר עולה משה לשני שרשים-מזלות שלו, ששניהם למעלה משמו הגלוי משה (שנעלם מפרשת "תצוה"). תמיד מוסבר[מא] שלכל אדם יש שני מזלות – "מזל עליון" ו"מזל תחתון" – השייכים ליום הלידה שלו וליום ההסתלקות שלו. וכאן, מצד יום ההסתלקות עולה משה ל"אין" ומצד יום ההולדת הוא חוזר ל"טוב". עולה שיש כאן קשר עמוק בין אין וטוב (שתי בחינות משה המתחברות יחד, "'משה משה' לא פסיק טעמא בגוויהו"[מב]) – בשביל להיות אין צריך להיות טוב ובשביל להיות טוב צריך להיות אין.

מה היחס בין שתי הבחינות? אין ו-טוב הם בסוד "אני והו [הושיעה נא]"[מג], שני שמות ב-עב שמותיו של הקב"ה – אני (אותיות אין) הוא השם ה-לז (הפותח את לו השמות האחרונים, כנגד לו הצדיקים הגלויים, שמשה בזמן הסתלקותו עומד בגלוי בראשם) ו-והו (בגימטריא טוב) הוא השם ה-א (הפותח את לו השמות הראשונים, כנגד לו הצדיקים הנסתרים, שבמשה בזמן לידתו – כשהוא עדיין צדיק צפון-גנוז מעין כל – עומד בראשם)[מד].

ורמז לסיום: משה-אין בהכאה פרטית (מ פעמים א, ש פעמים י, ה פעמים ן) עולה 3290 ו-משה-טוב בהכאה פרטית (מ פעמים ט, ש פעמים ו, ה פעמים ב) עולה 2170. המכנה המשותף כאן הוא 70 (בסוד "שבעים פנים לתורה"[מה] של משה ו"שבעים זקנים" שמשה האציל מרוחו עליהם[מו]) – 3290 עולה 70 פעמים בטול, מדתו של משהכ (העולה גם הוי'-אהיה) ו-2170 עולה 70 (כן) פעמים לא, בסוד הפסוק המתאר את עיקר מעלת משה, "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא"[מז] (כאשר בפרט ה"לא" הוא האין, ידיעת השלילה של משה, וה"כן" הוא הטוב, ידיעת החיוב של משה, בתיאור ה' כעצם הטוב[מח], ואכמ"ל). והנה, כאשר מחברים ביחד את שתי הכפולות עולה הכל 70 פעמים אין-טוב[מט] ("אני והו")! מכיון ששני השמות עולים ג"פ הוי' הרי שהכל עולה ג"פ ('ממוצע' הבחינות משה-אין-טוב) 1820 (סוד פעמים הוי'), מספר שמות הוי' ב"ה בתורה!