1

ר"ח כסלו ע"ז – כפר חב"ד

הגיון לבי (2): ההגיון הקוואנטי של יצחק אבינו

סעודת ר"ח כסלו לע"נ ר' ראובן מרנץ ע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א-ב.

פרקים א-ב לא נגעו לסמינר "הגיון לבי" והם יפורסמו בנפרד אי"ה.

ג. השכלות כסלו

העיגולים של חדש כסלו

היום ראש חדש כסלו הוא יום הששים של השנה, יום ה-ס, שהיא גם האות בה ה' ברא את חדש כסלו (כֻלו ס). יש ששים גבורים של שלמה המלך, ס אותיות בברכת כהנים שאומרים לפני השינה לשמור. ס הוא עיגול, שאין לו לא ראש ולא סוף. יושר הוא הגיון, אבל עיגול הוא למעלה מההגיון. לכן יש משהו בחוש של החדש – חוש השינה – שיתכנו שני הפכים בנושא אחד, כמו שמופיעים בחלום. לכן כל חלומות התורה הם בפרשיות שקוראים בחדש הזה, חדש כסלו – חדש החלומות, חדש העיגולים.

מצבי ערות ושינה

יש שני מצבים אצל אדם: או שהוא ישן או שהוא ער – אלה עיגולים ויושר. אם האדם ישן הוא בעיגולים ואם הוא ער הוא ביושר. לכאורה או-או, או שאתה ישן או שאתה ער. אבל עכשיו אנחנו באמצע סדרת שיעורים – שהמשך יבוא בע"ה – שיש ארבע אפשרויות של הלוגיקה המושלמת, שאינה הלוגיקה הקלאסית. שם יכול להיות – או שאתה ער, או שאתה ישן, או שאתה ער וישן ביחד (פסוק מפורש – "אני ישנה ולבי ער", במ"ק "אני ישנה" = 21 = "ולבי ער", סוד "אהיה אשר אהיה", גילוי ה' למשה בסנה, כאשר התקיים אצל עם ישראל, הסנה, אני ישנה בגלותא ולבי ער לגאולה), או שאתה לא ער ולא ישן (סוד שם עב שלמעלה מהשבירה והתיקון, הגלות והגאולה, סג-בן ו-מה). כנראה שכל המצבים האלה קשורים לחדש כסלו (עב סג מה בן = כסלו כסלו).

יש יחס מובהק בין המלים ער-ישן – יחס של ג-ד (3:4), ער עולה ג"פ צ ו-ישן ד"פ צ. חז"ל דרשו "ג"ד גומל דלים" – הער (העשיר בדעת) גומל חסד עם הישן (העני בדעת). ביחד הם כבר ז"פ – "כל השביעין חביבין" – צ, דוד פעמים אדם. כתוב ש-אדם ר"ת אדם-דוד-משיח ו-ער הוא ו פעמים אדם ו-ישן דד פעמים אדם, הכל יחד דוד פעמים אדם. שוב, יש כאן יחס של ג ל-ד. המספר של ער-ישן הוא 630, משולש של 35, יהודי. כלומר, הגדר של יהודי הוא ער וישן – הוא גם ערני לגמרי וגם חולם חלומות, הוא ער-ישן. הזמן להתעצם עם היהדות, עם האידישקייט, שהיא להיות גם ער וגם ישן, הוא עכשיו, ראש חדש כסלו.

כשאדם רק ישן וחולם יש דברים שאפילו בחלום הוא לא יכול לראות, כמו פיל דעייל בקופא דמחטא – כל כך "נמנע", כל כך לא הגיוני, שאפילו בחלום לא מופיע. אבל אם הוא ער וישן יחד, או שהוא לא ער ולא ישן, גם זה יתכן – הוא גם יכול לראות פיל נכנס בקופא דמחטא, את האין סוף בתוך העיגול הכי קטן שיכול להיות, סוד הצמצום שלא כפשוטו. בשביל לראות את הצמצום לא כפשוטו צריך להיות ער וישן (ה"מלבוש" של ער ישן – ער-ישן באתב"ש אלב"ם אכב"י – עולה 770, בית משיח, המקום הכי טוב לחוות את החוויה נושאת ההפכים של ער ישן. ער ישן = 630 = 9 פעמים 70, 770 = 11 פעמים 70, יחד, ער-ישן בתוך מלבושו = 1400 = דוד פעמים מיכל).

הממוצע בין ער לישן

המציאות של לא זה ולא זה, לא ער ולא ישן, היא "נים ולא נים" – המציאות של דוד המלך. אמרנו שער-ישן עולה אדם פעמים דוד – כל מצב בפני עצמו הוא כפולה של אדם אך לא של דוד (ער = ו"פ אדם, ישן = ח"פ אדם) – לכן דוד הוא בחינת הממוצע (מה שסותר את החוק השלישי), הוא משהו בין ער לישן. לכאורה שני הפכים, או ער או ישן, אבל יש הרבה מקרים – גם על פי פשט – שיש ממוצע.

אמרנו בשיעור הקודם שדוד הוא "פלג קיסר" – אפשר קצת לתפוס את הממוצע בשכל, לא גדר חדש לחלוטין. "נים ולא נים" הוא ממוצע, אבל לא גדר חדש של משהו שבעצם לא ער ולא ישן. זה פלג קיסר, אבל משיח יהיה קיסר שלם – הממוצע אצלו יהיה משהו שלא זה ולא זה בכלל. מצד שני, יש את שלילת החוק השני של ההגיון הקלאסי, שלא יכולה להיות סתירה – דבר והיפוכו ביחד – והיינו ער-ישן ממש ביחד, מאה אחוז ער ומאה אחוז ישן בעת ובעונה אחת ("אני ישנה" – מאה אחוז ישן, "ולבי ער" – מאה אחוז ער).

פרקי "משכיל" בתהלים

בשבת[ב] דברנו על תחלת פרק עד בתהלים, "משכיל לאסף". "משכיל" כמו רבי אייזיק מהומיל, המשכיל של חסידות חב"ד. מהו משכיל? "לאסף", לשון אסיפה וקיבוץ, צמצום, אבל אסף נוטריקון אין-סוף – סוד אסף הוא אסיפת האין-סוף, צמצום לשון ריכוז, איך כח הבלי-גבול נמצא ממש בתוך כח הגבול, האי-הגיון בתוך ההגיון (הגיון = עד).

הסברנו זאת בשבת, ורק נוסיף ווארט חשוב: המלה "משכיל" כתובה כמה פעמים בתהלים – אולי בהזדמנות נסביר כמה "משכיל"ים יש בכל התנ"ך – אבל יש רק ארבעה פרקים שמתחילים כך, "משכיל" בפסוק הכותרת. הפעם הראשונה, "הכל הולך אחר הפתיחה", היא פרק ע"ד – מקור כל המשכילים, "משכיל לאסף". עוברים כמה פרקים, לא הרבה, ומגיעים לפרק ע"ח – הפרק הכי גדול בתהלים חוץ מקי"ט – שגם מתחיל "משכיל לאסף". אחר כך צריך לקפוץ עוד, עד פרק פ"ט, ומגיעים לפסוק מאד מפורסם – כי הבעל שם טוב, המגיד ואדמו"ר הזקן, כולם דורשים אותו, וגם לרבי הקודם יש קונטרס מיוחד רק עליו – "משכיל לאיתן האזרחי". "איתן האזרחי" הוא אברהם אבינו הראשון, שהוא איתן, "והאֵתנים מוסדי ארץ", "האזרחי", שעתיד לזרוח. גם מתחיל "משכיל". אחר כך צריך לקפוץ יותר – כל פעם הדילוג בסדרה יותר, עד-עח-פט-קמב – ומגיעים ל"משכיל לדוד" (עד-עח-פט-קמב ועוד "משכיל לאסף" "משכיל לאסף" "משכיל לאיתן" "משכיל לדוד" = 2860 = ימין פעמים הוי' = 2 פעמים 1430, הכל פעמים הוי' כו').

היות ש"משכיל לדוד" הוא המלכות, "דוד מלכא משיחא", והמשכיל הקודם, "משכיל לאיתן האזרחי", הוא אברהם אבינו, החסד, "יומם יצוה הוי' חסדו", "יומא דאזיל עם כולהו יומין", סוד הו"ק, צריך לומר ששני פרקי "משכיל לאסף" הם חכמה ובינה. כל "משכיל" פירושו שמשכיל בדבר הזה – "משכיל לאסף" היינו כמו רבי אייזיק, שאמר שבעולם הזה אין סוף הוא "עד ולא עד בכלל" אבל כשיבוא משיח נאסוף את האין סוף שיהיה "עד ועד בכלל". בעולם הזה "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו" אבל כשיבוא משיח יהיה העולם מקומו. שני הדברים האלה אותו ענין, דירה בתחתונים, שאין סוף ממש נמצא בגבול. לכן יש פה פעמיים "משכיל לאסף" כנגד המוחין, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". זו תוספת שלא אמרנו בשבת, שיש ארבעה פרקים שאפשר לכוון מאד יפה כנגד י-ה-ו-ה:

י"משכיל לאסף" (פרק ע"ד)

ה"משכיל לאסף" (פרק ע"ח)

ו"משכיל לאיתן האזרחי" (פרק פ"ט)

ה"משכיל לדוד" (פרק קמ"ב)

עיקר ה"משכיל" הוא "לאסף", איך אוספים את האין סוף. והוא סוד חג האסיף, סוכות ושמיני עצרת, "זמן שמחתנו".

השלמה: משה-משכיל שניהם מתחילים מש (שם טוב) ואותיות ה-כלי (יחס של 1:12 – משה נתנבא בזה, האות ה היא שרש הכלי) אותיות היכל, סוד נקודה (חכמה-משכיל) בהיכלא. כל תהלים שמתחיל משכיל ל... (היה על זה שיעור לאחרונה) היינו המשכה ממשה ל... (אסף, איתן האזרחי, דוד [משה אסף איתן דוד = 961, אל ברבוע כו' = משה יתרו – תוסיף לאותו שיעור]).

הגיון-לא-הגיון בחדש כסלו

בכל אופן, אנחנו עכשיו מדברים על הגיון-לא-הגיון והקשר לחדש כסלו בכלל ולי"ט כסלו בפרט, וגם לחנוכה – מלחמת היונים היא המלחמה נגד ההגיון של היונים, של אריסטו וחבריו. המלחמה בהגיון, הנצחון נגד חכמת יון, היא על ידי הגילוי של "אלו ואלו דברי אלהים חיים" – שתתכנה שתי דעות שונות והפוכות בחז"ל ואף על פי כן שתיהן אמת, עד ל"אמת לאמיתו", מה שהמשכיל של יון, המשכיל הגוי, לא מסוגל לסבול. זה הנושא העיקרי של חדש כסלו.

ד. אוה"ח הק': אי-הידיעה המכוונת של יצחק בברכות

הברכות הנעלות בתורה – מתוך אי-ודאות

יש דוגמה לענין במה שקראנו אתמול בתורה, בשבת מברכין כסלו, הפטרת "מחר חדש". קראנו פרשת תולדות, ושם אולי הדוגמה הכי חשובה בתורה של יהודי צדיק שחי ומגיע לשיא – מבחינה מסוימת לשיא החיים שלו – בדרגה הזאת של הגיון-לא-הגיון. מדובר על יצחק אבינו בסיפור הברכות. יצחק אבינו הוא זקן, "ותכהין עיניו מראֹת", הוא לא רואה, לא יודע מי עומד לפניו. הוא שומע אחד מדבר איתו ש"הקֹל קול יעקב" אך כאשר הוא ממשש אותו "והידים ידי עשו". הוא לא בטוח מי נמצא כאן, שואל שוב ושוב מי אתה, ובסוף מחליט ש'אני מברך את מי שעומד לפני', כמו שמסביר בעל אור החיים הק'.

בראש של יצחק, את מי הוא מברך? הרי אומרים שאלה הברכות הכי גדולות בתורה, שאין ברכות כמו "ויתן לך האלהים מטל השמים". אומרים במוצאי שבת "ויתן לך", עם כל פסוקי הברכות בכל התנ"ך, ומתחילים ב"ויתן לך" – "הכל הולך אחר הפתיחה", "בתר רישא גופא אזיל", הן מקור כל הברכות. בהמשך הפרשה הוא שוב מברך את יעקב, כאשר הוא שולח אותו, אבל אין שום יחס בעצמת הברכות בין הברכות שהוא מברך אותו בידיעה שזהו יעקב לברכות שהוא לא יודע מי עומד לפניו.

הברכות הראשונות של יהודי ליהודי

הברכות האלה הן הברכות הראשונות שיהודי מברך יהודי. ה' מברך את אברהם וגם את יצחק, אבל יש משהו כשיהודי מברך יהודי שהוא יותר מאשר כאשר הקב"ה מברך. אברהם לא ברך את יצחק – רש"י מסביר למה, כי ראה שיש גם את עשו יצא ממנו. למה הדבר דומה? כאן רואים שעשו הוא כמו הנחש הקדמוני. למה ה' לא ברך במעשה בראשית את החיות ביום ששי? כי היה ביניהן הנחש ולא רצה לכלול אותו בברכה. כמו שהקב"ה לא ברך את החיות בגלל הנחש כך אברהם לא ברך את יצחק בגלל עשו. גם פלא בפני עצמו, שה' אומר לאברהם בתחלה "לך לך... והיה ברכה", שהברכות מסורות בידך. עם כל ה"והיה ברכה", שכל הברכות שייכות לו, הוא לא מברך את בנו – פלאי פלאים.

שוב, היהודי הראשון שמברך עוד יהודי הוא דווקא יצחק, שהוא הגבורה והצמצום, אבל הוא גם הצחוק. הוא מברך מישהו, לא בדיוק ברור את מי הוא מברך, אבל הוא מברך אותו עם כל הלב. איך באמת מצטייר לו, את מי הוא מברך? מה הוא חושב כעת בראש? [עשו.] לא כל כך פשוט, "הקֹל קול יעקב והידים ידי עשו". מה הוא אומר? או שהוא עשו – כפי שהוא אומר שהוא עשו – או שהוא יעקב, או שהוא עשו ויעקב יחד, או שהוא לא עשו ולא יעקב, או שכל האפשרויות האלה יחד (סוד ה ספקות, כמו שהסברנו בשיעור הקודם). את אותו אחד הוא מברך. מי שכמעט אומר כך הוא בעל אור החיים הקדוש, כמו שנראה.

"תתן אמת ליעקב" בסיפור הברכות

בתחלה יצחק אומר "גשה נא ואמֻשך בני האתה זה בני עשו אם לא", אני רוצה לדעת אם אתה בני עשו או לא. "ויגש יעקב אל יצחק אביו וימֻשהו ויאמר הקֹל קול יעקב והידים ידי עשו" – לפי חוש המישוש (ששייך לחדש תשרי) הוא עשו ולפי חוש השמע (ששייך לחדש אב) הוא יעקב. אחרי הכל הפסוק אומר "ולא הכירו" – אפשר לפרש שהתורה מספרת, הוא חושב שזהו עשו אבל האמת שלא הכירו, "כי היו ידיו כידי עשו אחיו שעירות", אבל הפירוש הפנימי שגם הוא ידע ש"לא הכירו", כי הידים שעירות אבל הקול קול יעקב. אחרי ש"ולא הכירו" – "ויברכהו", הוא ברך אותו מכח כך שלא הכירו.

אחר כך, אחרי שהחליט שהולך על זה, "ויברכהו", שוב כתוב (לכאורה מיותר, כי החליט) "ויאמר אתה זה בני עשו ויאמר אני" – פסוק מוזר, כי קודם היה כתוב "האתה זה בני עשו אם לא", "האתה" עם ה השאלה, וכאן בלי ה השאלה. מה פירוש המלה "אני" כאן? בפשט, כמו 'כן'. הרי אפשר לשאול, למה הוא לא אמר 'אני עשו'? רש"י אומר כי לא רצה לומר, שהרי אינו עשו. אבל לפי שאר הפשטנים, כמו האבן עזרא והרד"ק, הפירוש אחר – לפיהם הוא שקר, והשקר שלו הוא חלק מהאי-הגיון כאן, "תתן אמת ליעקב".

רש"י עושה שמיניות באויר לפרש את "אנכי עשו בכורך" שהיה כתוב קודם – "אנכי מי שאנכי ועשו הוא בכורך" – אתה מאמין שזה הפירוש?! רש"י מאמין שזה הפירוש, וכל ילד "בן חמש למקרא" מאמין שזה הפירוש, וגם אני מאמין שזה הפירוש – רק ששבעים פנים לתורה, זה לא הפירוש הכי פשוט, זה פירוש. זה ודאי לא הפירוש של יצחק – גם לפי רש"י יצחק ודאי לא הבין כך. מה רש"י רוצה כאן? להוציא את החשש של שקר – לא יכול להיות שיעקב משקר, הוא איש אמת. אבל מה הוא הרויח? איך שלא נפרש, לאבא שלו הוא שקר – הוא נתן לו רושם שקרי. איך קוראים לזה? אונאה, אונאת דברים. כאן מפרש "אני" (גם הוא לשון אונאה), אני מי שאני, בלי קשר לעשו. אבל ברור שאביו לא הבין כך, וגם ברור שאמר כדי שאביו לא יבין כך. יש הלכות לגבי נדרים, כמו שהיום אומרים שאני אומר משהו ועושה עם האצבעות שמבטל (ר"ל, ככה גוים עושים), אבל יש גם בהלכה כזה דבר – שיש לשקר לאנס, אז אני אומר משהו בפה ומכוון משהו אחר בראש. ככה רש"י כותב לגבי זה. אבל בעצם מה רש"י מרויח בכלל? הרי בסופו של דבר הוא עובר על איסור אונאה לאבא שלו.

האבן עזרא מביא את רש"י, לא בשמו, ואחר כך אומר שזהו לא הפירוש האמתי, ואז באריכות – תיכף נסביר – אומר שנביא אמת במקרים כגון דא יכול, לפעמים אומרים 'לשנות' (כמו הכלל ש"מותר לשנות מפני השלום", שהאבן עזרא לא מביא), לשקר. הוא מביא הרבה דוגמאות מכל התנ"ך שהצדיקים הכי גדולים שקרו. מי שמסכימים מאה אחוז עם האבן עזרא הוא הרד"ק וגם החזקוני. שלשה מגדולי הראשונים שבפשט חולקים על רש"י. זו לא הנקודה – רק רקע, כדי שנדע.

פעולת יעקב בהגיון קוואנטי

הכל קשור להגיון, כל הבעיה של הגיון שאם יש משהו לא נכון מחלחל שקר להגיון. כאן יש סיפור שמבוסס על רמאות, כבר אומר שעוקפים את ההגיון הרגיל. סיפור זה הוא אחת הדוגמאות שהגוים 'יורדים עלינו', 'תופסים אותנו' – שהנה אבא שלכם שקרן, מרמה את אבא שלנו. כמו שתופסים אותנו על חטא דוד ובת שבע, ועוד הרבה דברים שכתובים בתנ"ך. אם רוצים לעשות את המהפכה הרביעית כדבעי צריך להסביר להם – רבותי, אתם לא מעודכנים, היום אנחנו בעידן הקוואנטום, אתם אולד-פשן, אם תהיו מעודכנים תבינו את הסוד למה יעקב פועל כמו שהוא פועל כאן.

כמובן, הכל בהוראת רבקה אמנו הצדקת, "עלי קללתך בני". המפרשים לא מבינים את הפסוק. רש"י לא כותב כלום – מענין מאד שרש"י לא מפרש – אבל אונקלוס אומר ש"עלי אתאמר בנבואה" שלא תבוא עליך קללה, להפוך את הפשט. יש מפרשים על דרך הפשט ש"עלי קללתך בני" היינו שגם אם אבא יקלל אותך אדאג לבטל זאת. לרבקה יש מילה עם יצחק – לא נורא, גם שיקלל אותך, אני אסדר את הענין. יש הרבה פשטנים שמסבירים ככה, שזה הפשט. אבל שוב, מי שחי בעולם הקוואנטום, שההגיון בו אחר לגמרי, לא נורא קללה – קללה, ברכה, הכל מסתדר יחד.

קביעת יצחק – "אתה זה בני עשו"

בכל אופן, הגענו לפסוק שלכאורה מיותר לחלוטין: "ויאמר אתה זה בני עשו ויאמר אני", חוזר על עצמו. קודם היה כתוב "האתה זה בני", אותם מלים, רק בתוספת אות אחת – ה השאלה. אחר כך "ויאמר הגִשה לי ואֹכלה מציד בני למען תברכך נפשי ויגש לו ויאכל ויבא לו יין וישת" (עם טפחא כפולה, גם איזה טעם שמעל ההגיון, על "ויבא לו יין וישת" – יין מיוחד שמשכר אותך עד שיהיה ישן-ער יחד והכל יהיה טוב). "ויאמר אליו יצחק אביו גשה נא ושקה לי בני ויגש וישק לו. וירח את ריח בגדיו ויברכהו" – פעם שניה שכתוב "ויברכהו", קודם היתה ההחלטה שאת זה אני מברך, ואחר כך הברכה בפועל. אבל לפני שהוא מברך אותו בפועל כתוב "ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו הוי'. ויתן לך וגו'".

נחזור ל"אתה זה בני עשו ויאמר אני", בפירוש אור החיים הקדוש:

ויאמר אתה זה וגו' פירוש מצדיק דבריו כי הוא עשו לא שואל [קודם שאל ולא קבל תשובה, רק מישש. כאן לא שואל, אלא אומר שאני מצדיק את עצמי שאתה עשו – כי אני הולך לברך אותך – ולא משנה מי אתה באמת... אני עכשיו אומר לך 'אתה בני עשו'.] ותשובת יעקב היא בלשון פשיטות אני [בסדר גמור, לא אכפת לך מי אני – החלטת שאני עשו? בסדר, אני מי שאתה רוצה...].

[עוד פירוש:] עוד ירצה באומרו אתה זה, להיות שהיה קולו מגיד כי יעקב הוא [והיה מסופק.], לזה נתכוון לברך לגוף המחליט כי הוא עשו, ולזה אמר אתה זה, מורה באצבע לאשר יגיד חוש המישוש והיה מלביש הברכות בדעתו במה שלפניו בלא שום מחשבה מי הוא [בפירוש הקודם הוא החליט ש'אתה עשו', ובפירוש הזה לא יודע אם אתה עשו, אבל אני מחליט לברך אותך, מי שלא תהיה.], וזה הוא לטובה אות שקיבל הברכות יעקב בכוונה אליו [הוא התכוון שמברך את העומד לפניו, לא משנה מי הוא – משנה, אבל החלטתי שלא משנה. או שאני מחליט "אתה זה בני עשו", שאתה עשו, או שאני פונה אליך בתור עשו אבל מחליט לברך אותך מי שלא תהיה. אתה, שנדמה לי שאתה עשו, גם אם אתה לא עשו, אני מברך אותך.], והגם שגמר אומר יצחק והזכיר עשו, עם כל זה בשעת הברכה לא היה מברך אלא זה שלפניו [לא התנה שחייב להיות עשו שאני מכיר קודם. (כמו שיעקב כוון על מי שלא תהיה, גם אם היא לאה, שלכן ראובן לא בן תמורה.) נכון, מכוון מי שהיא – יעקב למד זאת מאביו על הברכות. יש עונש על כל דבר, וכתוב בפירוש שעונשו של יעקב שרימה את אביו הוא שלבן רימה אותו, אבל כמו שמה שהוא רימה את אביו יצא טוב ככה מה שלבן רימה אותו יצא טוב.].

לחיים לחיים. אז כעת רק התחלנו – את הסיפור העיקרי בתורה של תורת הקוואנטום, הסיפור העיקרי של הלוגיקה של הקוואנטום.

בין "אני" ל"אנכי" (השלמה)

לגבי "אנכי עשו בכורך" – שיעקב לכאורה משקר ורש"י מפרש שאומר "'אנכי' מי שאנכי ו'עשו בכורך'" – ראיתי כמה מפרשים שנותנים שתי דרכים לחלק בין "אנכי" ל"אני" שמופיע אחר כך ("ויאמר אתה זה בני עשו ויאמר אני"). קודם הסברנו ש"אני" בפסוק השני הוא כמו 'כן' – מסכים, אתה קובע שאני עשו ואני מסכים, אני מה שאתה רוצה.

יש שני פירושים יפים מאד להבדל בין "אנכי" ל"אני", כלל גדול בתורה:

לפירוש אחד לפי דקדוק "אנכי" היינו 'אנכי ולא אחר' – מתייחס לעצם – ואילו "אני" מתייחס לתואר. 'אני עומד' פירושו ש'אני עומד ולא יושב או שוכב' – אני הולך על התיאור, שאני כך ולא אחרת – אבל 'אנכי עומד' פירושו 'אנכי ולא מישהו אחר'. לפי זה יותר מקשה על "אנכי עשו בכורך" – 'אנכי ולא מישהו אחר', דווקא "אנכי עשו בכורך". כל זה פירוש האבן עזרא, שלא מסכים עם רש"י – מביא אותו לא בשמו וחולק עליו, אומר שמותר ליעקב לשקר, המטרה מצדיקה את האמצעי. הוא מביא המון דוגמאות, והרד"ק והחזקוני מסכימים איתו לגמרי – נושא גדול בפני עצמו.

יש הסבר אחר, ש"אנכי" היינו עצמי, 'אנכי מי שאנכי' ולא אחר, אבל "אני" הוא לעומת "אתה". 'אני' מלת יחס למישהו אחר ו'אנכי' בלי יחס. [כמו בין אחד ליחיד?] לכאורה כן. הולך טוב עם "אנכי עשו בכורך". את רש"י מצדיקים לפי טעמי המקרא, כי על "אנכי" יש טעם מפסיק, אפשר לחלק ל"אנכי מי שאנכי" ו"עשו בכורך". אבל חשבתי שאם עושים כלל שכאשר יש טעם מפסיק על "אנכי" לגמרי לא קשור למה שאחר כך, ואפשר לחלק, מה תעשה עם "אנכי הוי' אלהיך" שגם עם טעם מפסיק? נפרש "אנכי מי שאנכי" ו"הוי' אלהיך". [ככה מפרשים בחסידות, לא? ש"אנכי מי שאנכי" למעלה מ"הוי' אלהיך".] השאלה עד כמה שמים שיש כאן נבדלות באין ערוך. בכל אופן, הפירוש השני טוב לפירוש רש"י, ש"אנכי" עומד בפני עצמו, בלי יחס לזולת.

היום אומרים שמישהו הוא 'אנכי' במובן של אגואיסט. [מתאים לפירוש השני, שמתייחס רק לעצמו.] לפי זה יש ב"אנכי" משהו של "חש", לא מתייחס. לפי זה מל-מל צריך להיות "אני אני", כמו "אני אני הוא". כתוב ש'אני' לשון און, זרע, קשור לברית, "ראשית אוני".

לגבי דיבור – יש "אני מדבר", "אני מדבר בצדקה רב להושיע", אבל אין פסוק של 'אנכי מדבר'.

ה. ה"לא ידעתי" של יצחק

המתקת "ותכהין עיניו"

נחזור לפרשה: אנחנו לומדים את הסיפור של הברכות. נתחיל מהתחלה:

"ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראֹת ויקרא את עשו בנו הגדֹל ויאמר אליו בני ויאמר אליו הנני".

פעם היה לנו שיעור על שלשת הפירושים ברש"י למה כהו עיני יצחק:

• הפירוש הראשון "בעשנן של אלו" – "ותהיין..." ובעטיין, לשון נופל על לשון, "ותכהין". פירוש ראשון, שלכאורה הוא הכי פשוט.
• הפירוש השני הוא שבעקדה נשרו דמעות מלאכי השרת על עיניו של יצחק – סיפור שקרה הרבה שנים קודם, בעקידה.
• פירוש שלישי, "כדי שיטול יעקב את הברכות" – לא בגלל עשן נשות עשו ולא בגלל העקדה, אלא פשוט ה' עשה שיהיה עוור כדי שיעקב יטול את הברכות.

שוב, פעם היה על זה שיעור והסברנו שזו דוגמה יפה של חש-מל-מל, הכנעה-הבדלה-המתקה. הסברנו שדווקא הפירוש השלישי, "כדי שיטול יעקב את הברכות" הוא המתקה, מל לשון דבור, שלטובה ולברכה. משהו שנראה לי לא טוב, אבל צומחת ממנו טובה כל כך גדולה, מרדל"א, שלא יכולה להיות בשום צורה אחרת רק על ידי שיתעוור. זו ההמתקה של "ותכהין".

התבוננות אברהם ויצחק – תיאורית היחסות ופיזיקה קוואנטית

אם אומרים שכאן סוד הפיזיקה הקוואנטית, איך נסביר? פשוט מאד. אברהם ויצחק הם יהודים, ושניהם התבוננו בנפלאות ה', כמו שהרמב"ם אומר שמגיעים לאהבת ויראת ה' על ידי התבוננות. ברור לפי הרמב"ם ששניהם עסקו בהתבוננות. היות שדווקא הם גילו את ה' – שדווקא לאברהם אבינו נגלה בעל הבירה, וגם ליצחק אחריו, סימן שההתבוננות שלהם בנפלאות הטבע, "מעשה בראשית" לפי הרמב"ם, היתה לאין ערוך יותר עמוקה ואמתית מכל מה שקדם להם.

אם נתרגם למושגים של היום, כל ידיעת המציאות שהיתה לפני אברהם ויצחק היא כמו הפיזיקה הקלאסית של ניוטון, ואברהם ויצחק אבינו כבר גילו פיזיקה אחרת לגמרי. אברהם גילה את תורת היחסות, אינשטיין, ויצחק גילה את תורת הקוואנטים. אנחנו עדיין מחכים ליעקב לפי זה – תיאוריות האחדות הכוללת, שיאחד את שניהם יחד, בדיוק תפקיד התפארת. עדיין דבר נעלם – ממש "משיח אלהי יעקב".

אברהם, "חד אריך", "האדם הגדול בענקים", חקר את העולם הגדול, המאקרו-קוסמוס, שם שוררים חוקי היחסות. יצחק, "חד קציר", חוקר את הקטן, חופר בארות, מגלה את עומק הארץ, בקטן, עד שגילה את תורת הקוואנטים עם כל המשמעויות וההשלכות שלה. לכן ההגיון שלו הוא אחר לגמרי. עיקר הסוויצ' בהגיון הוא אצל יצחק. גם תורת היחסיות היא לא קומון-סנס, קונטרה-אינטואיבטיבית לגמרי, אבל עדיין שום דבר ביחס לקונרה-אינטואיטיביות של תורת הקוואנטום, כמו שנסביר בע"ה טוב יותר מחר.

עצימת עינים מקריסת הגל

למה, לאור זאת, יצחק צריך להגיע למצב של "ותכהין עיניו מראֹת"? אם אתה מתעצם עם תורת הקוואנטום למה עדיף לך להיות עוור? כדי שלא תגרום לקריסת הגל – ברגע שאתה רואה משהו קורה אתה מפריע, אתה הורס את המציאות. זה בדיוק הסוד של הברכות – על זה אנחנו מדברים. זהו הפירוש הפנימי של רש"י "כדי שיטול יעקב את הברכות".

לפי הפירוש הזה אפשר לפרש שאפילו הוא עצמו יודע שכך – באיזה רובד עמוק בנפש הוא יודע שאני חייב לברך את עשו, אבל אם במקרה יצא יעקב... כבר אז, כשהוא בגיל 123, הוא רוצה לאפשר אפשרות שעשו – שאני הולך לברך אותו – יהיה יעקב. אולי עשו יהיה יעקב, או שיהיה ביחד, או שיהיה לא זה ולא זה – רוצה לאפשר את כל האפשרויות יחד, הכל פתוח לפי הלוגיקה של הקוואנטום. כדי שיוכל להיות הוא צריך להיות עוור, כי אחרת אם יראה שזהו יעקב כל הגל יקרוס. זה הרש"י הראשון על הסיפור.

"לא ידעתי" בפרק אמא (גם זה וגם זה) ובפרק אבא (לא זה ולא זה)

הוא כבר לא רואה, מתחלת הסיפור, אבל קורא לו:

"ויאמר הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי". "זקנתי" – "זה קנה חכמה". איזה חכמה? של לוגיקת הקוואנטום. מה "זקנתי"? ש"לא ידעתי". "לא ידעתי יום מותי" – הוא כבר לא יודע אם הוא חי או מת.

רש"י אומר "שמא לפרק אמי שמא לפרק אבא". אדם צריך לדאוג חמש שנים קודם פרק הסתלקות הוריו – כעת לא יודע אם הוא חי. באמת יצחק הסתלק חמש שנים אחרי אבא שלו, אבל מתחיל לדאוג חמש שנים לפני אמא שלו. המצב שלא יודע אם הוא חי או מת מתחיל חמש שנים לפני אמא שלו ונגמר חמש שנים אחרי אבא שלו – מגיל ענג (הגיל של אהרן כהן גדול, "אין בטובה למעלה מענג, אין ברעה למטה מנגע", גם מלחמה וגם יחי המלך).

פרק אמא, כפי שהסברנו בשיעור הקודם, הוא 'גם זה וגם זה', ופרק אבא הוא 'לא זה ולא זה'. הסברנו שהבן הוא 'כן' ואמא 'לא' אבל אמא היא לא-כן יחד, "לא כן עבדי משה בכל ביתי [בינה בקבלה היא הבית-ההיכל ל-י של שם הוי'] נאמן הוא", "משה זכה לבינה", "שמא לפרק אמא", אבל בסוף הגיע ל"שמא לפרק אבא", לא-זה-ולא-זה. כעת הוא כבר דואג, "לא ידעתי יום מותי".

"לא ידעתי" בתנ"ך

הביטוי "לא ידעתי" מאד מענין – ז אותיות שמתחלקות ב ו-ה לפי הכלל, הגימטריא מתחלקת ב-7, ז"פ לילה (ועוד מלים שעולות עה). מענין שבכל התנ"ך יש חי פעמים "לא ידעתי", הכל עולה יהי פעמים חשמל. אולי מחר, או בהמשך, נסביר שכל הסוד של הלוגיקה של הקוואנטום הוא סוד החשמל, חש-מל ביחד. החש-מל הופך להיות חש-מל-מל, שהוא השלישי הנמנע (ה"מל" הראשון, מל מלשון ברית מילה).

בכל אופן, חי פעמים "לא ידעתי" אומרים שלשה עשר אנשים ידועים לנו. הראשון שאמר "לא ידעתי" הוא קין – "לא ידעתי השומר אחי אנכי". כל ה"לא ידעתי" הוא "ברישא חשוכא", מתחיל מקין. אחר כך אבימלך, שני רשעים. אחר כך יצחק, אחר כך יעקב, אחר כך פרעה, אחר כך בלעם. יש ששה "לא ידעתי" בתורה – שני רשעים, שני צדיקים ושני רשעים. מאד מענין. "לא ידעתי" קודם כל קין, אחר כך אבימלך, אחר כך יצחק, אחר כך יעקב – ארבעה בחומש בראשית – אחר כך פרעה ("לא ידעתי את הוי'") ואחר כך בלעם כשהוא מדבר עם המלאך כאשר הוא רוכב על האתון. אחר כך יש את רחב, אחר כך נבל, דוד, ירמיהו, איוב, אליהוא בן ברכאל (בגימטריא משיח) – הוא האחרון. ישעיהו הנביא אומר "לא ידעתי ספר" – ילד שלא יודע לקרוא.

הסוד של "לא ידעתי" הוא מאד מענין, ומה שאמרנו כעת שייך למלמדים – אם יש ילד שלא יודע לקרוא צריך קודם כל להבין שהשרש שלו הוא "לא ידעתי", שבקדושה הוא "לא ידעתי" של יצחק ושל יעקב ושל דוד ושל ישעיהו ושל אליהוא בן ברכאל. שוב, הזקנה של יצחק היא "לא ידעתי".

ו. חבת הציד של יצחק

ריכוז המלה ציד בתורה

יצחק ממשיך:

"ועתה שא נא כליך תליך וקשתך וצא השדה וצודה לי צידה [ציד קרי]".

כעת מתחילה המלה העיקרית שצריך להסביר – ציד. המלה ציד, על כל צורותיה, מופיעה בפרשת תולדות 13 פעמים – ריבוי מופלג. ריכוז כל כך מקסימלי שאין לו דמיון בכלל.

קודם היתה המלה ציד פעמים בפסוק אחד, לפני פרשת תולדות, אצל נמרוד (כמו שלמדנו לפני כמה ימים) – "הוא היה גבֹר ציד לפני הוי' על כן יאמר כנמרֹד גבור ציד לפני הוי'". בתיאור המציאות כתוב "גבֹר ציד", "גבֹר" חסר, ובאמירת האנשים עליו כתוב "גבור ציד", "גבור" מלא – יש בכך הרבה סודות. הציד הראשון הוא אצל נמרוד, אבל אחר כך פוגשים את הציד בתחלת פרשת תולדות – "ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה", ואחר כך "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו", ואחר כך רק בסיפור הברכות יש יא פעמים ציד. סה"כ בכל הפרשה יש יג פעמים ציד – משהו מופלא. כבר אומר לי שהמלה העיקרית כאן היא ציד.

זיקת יצחק לשדה ולציד

נתחיל להתבונן: הוא אומר לעשו "וצא השדה וצודה לי ציד". קודם היה כתוב על עשו "איש ידע ציד איש שדה", והוא משתמש כאן בשתי התכונות שלו. לא סתם יצחק אוהב את עשו, כי שתי הבחינות האלה – ציד ושדה – שייכות ליצחק.

למה שדה שייך ליצחק? כתוב "ויצא יצחק לשוח בשדה" וחז"ל לומדים "[לא כאברהם שקראו הר ולא כ]יצחק שקראו שדה [אלא כיעקב שקראו בית]". אצל יצחק שיא הקדושה, בית המקדש, הוא שדה – אז אם יש לו בן שהוא "איש שדה" הוא שייך לענין שלו.

מה לגבי ציד? יצחק עולה ב"פ ציד. יצחק ו-ציד הם "שלם וחצי". אם כן, ציד ששייך לעשו ושייך ליצחק – ירושה מנמרוד (שלש נשמות ה"ציד" בתורה: נמרד יצחק עשו = 878, משיח במילוי: מם שין יוד חית = שמשון יעקב, סוד "לישועתך קויתי הוי'", התלבשות עצמות יעקב בשמשון, כמבואר במ"א. נמרד יצחק עשו ר"ת עין – "בטח בדד עין יעקב". "עין יעקב" = ציד ציד ציד, יצחק וחצי. רוס"ת נמרד יצחק עשו = עמלק, אמ"ת נמרד יצחק עשו = אברהם יצחק יעקב! נמרד יצחק עשו יחד עם ציד ציד ציד = "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד", חמש העליות של מלך המשיח).

יצחק הוא השדה והוא הציד, אז מובן מאליו למה הוא אוהב את עשו, שיורש ממנו את שתי התכונות העצמיות שלו. גם כאן, הוא קורא לעשו ואומר לו "צא השדה וצודה לי ציד".

ציד וצידה

במלה ציד כאן יש תופעה מיוחדת – הכתיב וקרי היחיד כאן בפרשת הברכות. כתוב "וצודה לי צידה", ואם לא היה ניקוד בתורה הייתי קורא צֵידה, כמו צידה לדרך. מענין שכאשר מסתכלים ברד"ק בשרש צוד – שרש המלה כאן, בגימטריא מאה, שייך ל"מאה שערים" של יצחק אבינו – הוא אומר שציד וצידה לדרך הם שני ענינים, אבל האחרונים לא אומרים ככה, אלא שהם ענין אחד, כי רוב המזון בתקופה ההיא היה מחיות, לכן סתם צידה, ובפרט צידה לדרך, היתה ציד. לכן זו אותה מילה – משהו פשוט שהרד"ק כאילו לא מבין. כשהרד"ק אומר 'ענין אחר' הכוונה שאין קשר בין הדברים, והאחרונים אומרים שזה אותו דבר. איך אני מבין? אם אבין קצת בהיסטוריה של הציוויליזציה.

ה-ה היתרה בכתיב "צידה" – ביאורי בעל הטורים

שוב, כתוב "צודה לי צידה". רש"י לא מציין שיש כאן כתיב וקרי (היחידים בפרשה הזו). נסתכל מה בעל הטורים אומר על תופעה זו:

"צידה" כתיב, ה' יתרה, שלִמדו ה' הלכות שחיטה.

המפרשים שואלים הרי כל הזמן יצחק אוכל מציד עשו, הוא אוהב את עשו כי ציד בפיו, למה רק כעת למד אותו? יש ה הלכות שחיטה, שהיה דרסה וכו'. כשהוא שלח אותו להביא לו ציד, לעשות לו מטעמים, הוא למד אותו ה הלכות שחיטה. קודם הוא לא לימד אותו? מסבירים שלפני כן הוא גם לימד אותו, אבל חוזרים ומזהירים ומדגישים בשעת מעשה. הוא לא סומך עליו – מהפירוש הזה כבר רואים שיצחק יודע מי הוא עשו. הוא כבר ידע שיש חמש הלכות שחיטה, אבל לא סומך עליו, וצריך להדגיש לו – בני היקר, תדאג שיהיה כשר, אל תאכיל אותי טרפות. גם רש"י אומר על "שא נא" שאמר לו "חדד סכינך ושחוט יפה שלא תאכילני נבלה". בעל הטורים מדייק את ה-ה היתרה בכתיב.

אחר כך הוא אומר עוד משהו:

ו-ה' סימני טהרה בעוף [ציד הוא או של עופות או של חיות. אם תצוד עוף צריך לבדוק ה' סימני טהרה] – אינו דורס, אצבע יתרה, זפק, קורקבנו נקלף ואינו חולק אצבעותיו.

ובחיה – מפרסת פרסה, מעלה גרה, בלי שינים למעלה, קרנים, בשרה שתי וערב תחת העוקץ.

אז יש לו כאן שלשה פירושים ב-ה של "צידה", שהיא כתיב ולא קרי – ה הלכות שחיטה, ה סימני עוף טהור, ה סימני חיה טהורה. איך אנחנו נפרש? ה ספקות של רדל"א – ארבעת הפרטים-האפשרויות שאמרנו קודם וגם כולן יחד.

אהבת יצחק ל"איש יֹדע ציד"

למה יצחק כל כך להוט על ציד? מהו ציד? נחזור לתחלת הפרשה: "ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה". רש"י מוציא מהפשט – אנחנו רוצים את הפשט – ואומר "לצוד ולרמות את אביו בפיו". כבר רואים שרש"י עושה מעשו הרמאי הגדול של אביו, מה שלא מפורש בפשט. המינים-הגוים אומרים שאנחנו בני עשו, רק מכבדים את אבא, ואתם, בני יעקב, מרמים את אבא שלכם. מה רש"י רוצה לעשות? פשוט להפוך, שמהיסוד דבר ראשון, דע לך, עשו כל הזמן מרמה את אביו, ששואלו איך מעשרין את התבן וכו'.

יש כאן תופעה יפה של שש מלים בנות שלש-שלש אותיות – "עשו איש ידע ציד איש שדה" – יש הרבה מה לרמוז כאן, "תן לחכם ויחכם עוד" (רמז אחד: "עשו איש ידע ציד איש שדה" = 1495 = 13 פעמים 115, חזק = סכום כל אותיות האלף-בית מא' עד ת', ת במספר קדמי, ארבע מאות אנשי עשו). בכל אופן, על "איש שדה" כותב רש"י "כמשמעו, אדם בטל וצודה בקשתו חיות ועופות", בטלן. כמה שוה אדם בטל (הגדר שמגדיר רש"י)? אלהים. אנחנו שואלים שאלה פשוטה, למה יצחק אוהב בן שיודע ציד? מה ה'גליק', מה הגדולה בזה (בלי פירוש רש"י שהוא מרמה אותו, בפשט)?

מעלת "יֹדע ציד" על "גבור ציד"

קודם כל, מה ההבדל בין עשו ונמרוד – שניהם צידים, אבל אצל נמרוד כתוב "גבור ציד" ואצל עשו "ידע ציד", משהו אחר, כבר יש לו איזה זיקה לאידישקייט, איזו דעת, הוא בר דעת. נמרוד הוא רק "גבור ציד", זה גוי, אין לו דעת ("אל אחר אסתריס ולא עביד פירין"), אבל עשו הוא "יֹדע ציד". יתכן שבגלל המלה "יֹדע" רש"י מסביר שיודע לרמות את אביו – ה"ידע" מסביר מה פירוש "ציד". אבל בפשט, כנראה יש בציד גם ידיעה, התקשרות. כתוב שכל דבר שאתה עושה, כל מקצוע, צריך להיות קשור אליו בלב – להיות קשור בלב מה שאתה עושה היינו "יֹדע".

הרבי הרש"ב אמר שדרך עבודת החסידות היא שמה שאתה עושה – תהיה קשור אליו. אתה חושב ועושה אותו. בחור ישיבה שאל אותו מה לחשוב כשאני במקוה – הוא אמר שצריך להיות קשור בדיוק למה שאתה עושה ברגע הזה. אתה מוריד את החולצה? תחשוב 'כעת אני מוריד את החולצה', מה זאת אומרת, להיות קשור למה שעושים. הבחור שקוראים לו עשו הוא בר-דעת. לא כתוב שיעקב הוא בר-דעת, רק שהוא "איש תם ישב אהלים". אדרבה, תם הוא טפש בהגדה של פסח, אבל עשו הוא בר-דעת, יודע לעשות משהו בחיים – "יֹדע ציד".

מעלת "אדם בטל"

אני חוזר ושואל, מה הגליק? למה יצחק כל כך אוהב מלאכה זו של צידת חיות? כנראה הא בהא תליא, בשביל להיות "ידע ציד" צריך להיות "איש שדה", "אדם בטל" בגימטריא אלהים. מה הקשר ליצחק אבינו? הוא מדת הגבורה ובלידתו כתוב "צחק עשה לי אלהים". אלקים הוא שם של צחוק. מהו ציד? משחק, נקרא בפירוש game באנגלית. ציד הוא כנראה המשחק ב-ה הידיעה.

למדנו[ג] לגבי נמרוד, שנמרוד רצה להיות מלך על אנשים, אז הבין שאם אצליח לקיים את ה"רדו בדגי הים ובחית הארץ" – שאם אצליח להשתלט על החיות גם אנשים ימליכו אותי. כך הוא סבר – וכך היה. הוא היה "גבור ציד", משתלט על החיות, אבל עשו "ידע ציד" – עושה זאת לשם המצאת טרף לביתו ("כי ציד בפיו", על פי פשט – אכילת בשר מרחיבה את דעת יצחק אביו לעבודת השי"ת, היינו "מטעמים אשר אהבתי", לשון "טוב טעם ודעת") וגם לשם משחק (שגם, וביתר שאת, פועל הרחבת הדעת, וכמבואר בתניא הקשר בין אכילת בשר למילתא דבדיחותא), לא לשם גבורה.

בשביל להיות שחקן צריך להיות "אדם בטל". מה ההבדל בין "עשו איש ידע ציד איש שדה" ל"יעקב איש תם ישב אהלים"? הרבי הרש"ב אומר שפנימי הוא אחד שלא מבזבז את הזמן – הפשט שיעקב הוא בחור רציני שלא מבזבז את הזמן. ההיפך הגמור של עשו. מה עושה הציד? הולך לאיזה מקום ויושב שם, כמו אחד שהולך לדוג דגים – יש לו סבלנות. גם אצל החיות ככה – הוא רובץ שם, מחכה, יכול לחכות שעה ועוד שעה ועוד הרבה שעות. יש כל מיני תחושות, חושים, עד שפתאום תופס משהו. ה"ידע" כאן היינו הדעת של עולם התהו – מבטל המון זמן בשביל רגע אחד. מה יצחק תמה עליו כאן – "למה מהרת למצוא בני"? לא הולך ככה...  רואים פשט בפסוק שציד הוא לא מהיר, לוקח זמן – "צא השדה", כמה זמן שיקח לך, עד שתתפוס משהו, איזה 'גיים' רציני, איזה ציד רציני.

זה טיפוס של עולם התהו, שיכול לבטל זמן, אבל כאשר הוא מרויח – מרויח בגדול, היה כדאי. כמו בביזנס, משקיע, אחד ששורף זמן. מי שעוסק במניות שורף את כל היום, יושב מול המסך, האינטרנט. [ובסוף גם את כל הכסף...] כי הוא לא יודע, הוא טפש, "איש תם", אבל אם היה "ידע ציד" היה מחכה להזדמנות – יודע מה שהוא עושה, יודע את המשחק, וכשיש הזדמנות הוא נופל עליה, תופס אותה. משרש צוד יש גם מצודה. מהי מצודה? מלכודת, רשת. האדם עצמו הופך להיות מצודה – שקט, יושב שם, לא עושה כלום, אדם בטל לחלוטין, רק מחכה שהטרף יתקרב, יש לו חוש, ואז הוא תופס אותו. יודע את המלאכה הזאת, וזהו השרש שלו בעולם התהו. הוא שחקן. יצחק כל כך אוהב את הדבר הזה, המקצוע הזה של ציד. הוא רוצה לברך את עשו, אבל עשו שלא בטוח שהוא עשו – וככה יצא לו, לכתחילה אריבער.

ז. חרדת קריסת הגל

קריסת הגל – הגיהנם של יצחק

בסוף, כאשר עשו נכנס, כתוב: "ויהי כאשר כלה יצחק לברך את יעקב ויהי אך יצֹא יצא יעקב מאת פני יצחק אביו ועשו אחיו בא מצידו. ויעש גם הוא מטעמים ויבא לאביו ויאמר לאביו יקם אבי ויאכל מציד בנו בעבֻר תברכני נפשך. ויאמר לו יצחק אביו מי אתה ויאמר אני בנך בכֹרך עשו. ויחרד יצחק חרדה גדֹלה עד מאד ויאמר מי אפוא הוא הצד ציד ויבא לי ואֹכל מכל בטרם תבוא ואברכהו גם ברוך יהיה". ממה יצחק נחרד? הוא אוהב מצב לפני קריסת הגל – אבל כעת הגל מתחיל לקרוס. הוא רואה גיהנם נכנס – החרדה שלו היא מעצם קריסת הגל. בפשט חרד שלא ברך את עשו, אבל לפי דרכנו כעת הוא נחרד מכך שהגל קורס – היה ניחא לו להשאר במצב שברך מישהו לא ברור.

הנסיון של יצחק למנוע את קריסת הגל במלואה

כאן יצחק מגיע לטעם עולם הבא שלו – "ואֹכל מכל". שלשה טעמו מעין עולם הבא בעולם הזה – אברהם, "והוי' ברך את אברהם בכל", יצחק, "ואֹכל מכל", יעקב, "יש לי כל". הפסוק הזה הוא התגלות העולם הבא של יצחק.

מה החידוש בפסוק הזה? הוא כבר אמור לנחש שקודם היה יעקב – הרי היה לו ספק, "הקֹל קול יעקב והידים ידי עשו". אבל אם מדובר ביעקב – הוא לא צד ציד. ליצחק יש שכל, ברגע שהוא מבין שזהו יעקב – איך האוכל הזה מגיע? עם טפת שכל הוא מבין, הוא יודע עם מי יש לו עסק, עם אשתו האהובה. יש כמה סיפורים כאלה אצל הרביים, שכאילו סדרו אותם – מיד כשהבינו מה קרה תפסו מי עשה זאת. בשניה הוא אמור לדעת מה קרה כאן. הרי יעקב לא צד ציד ורבקה לא צדה ציד – עשו גדי, לא צבי, רק שטעמו כטעם הצבי. בשניה אחת היה צריך להבין בחוש הטעם שלו שבכלל לא היה ציד – לא היה צבי בכלל אלא גדי, תוצרת בית. למה הוא אומר "מי אפוא הצד ציד"?

הכל נכון, אבל הוא לא רוצה לעזוב את "הצד ציד", לא מוכן לוותר על "הצד ציד" – רוצה להחליט שגם יעקב צד ציד. אם ברכתי את יעקב, ברכתי אותו כי הוא עשו, ואני לא מוותר על זה. זה משפט ההתפעלות שלו, שמתוך התפעלות הוא אומר שמי שהביא לי הוא הצד ציד, בדיוק מה שאני אוהב, מה שבקשתי. גילוי של עשו גרם רק לתחלת קריסת הגל, ופעל שהאפשרות של אבא כבר הסתלקה – האפשרות של 'לא זה ולא זה', השלישי-הנמנע. ברגע שעשו נכנס ומצהיר שהוא עשו, איני מוותר על יעקב שצד ציד, ואני רוצה לעשות ממנו יעקב ועשו גם יחד. איך אני יודע שזה הפירוש? הוא מתחיל בשאלה "מי" – בינה, שאמרנו שהיא "לא כן", שני הדברים הסותרים יחד.

צדיק מתחיל ציד. אחד הפירושים שלנו הוא ש-צדיק הוא צפון-דרום-ים-קדם ("ופרצת..." – לכל ארבע רוחות העולם) וגם מפרשים ש-צדיק הוא צד ימין. צד הוא שתי רוחות יחד, צפון-דרום, מדת יצחק ומדת אברהם, "עורי צפון ובואי תימן". יש נשיאת הפכים בתוך אותיות צד.

כמה שוה "מי אפוא הוא"? 150, ממוצע כל מלה הוא "מי", מי-מי-מי, חזקה של "מי דקיימא לשאלה", אמא, בינה. יש חמשים שערי בינה, אבל יצחק מצא "מאה שערים". לכן אני עדיין אומר שיעקב הוא הצד ציד. למה כאן אומר את ה"מכל" שלו, שיא העולם הבא שלו? כל מה שרציתי טעמתי. רציתי צבי וטעמתי. הוא לא יודע אם צבי או גדי – מתעקש שאכלתי צבי. כנראה זהו גם צבי וגם גדי יחד. פעם היה לנו שיעור על צבי וגדי. זה ה"מכל", שתיכף נבין יותר. בקשתי "כל", גם 50, שער הנון, גם זה וגם זה יחד, ואותו אכלתי.

"בטרם תבוא ואברכהו" – עדיין נעלם, לא מוכן  לומר שזהו יעקב, כי אינו יעקב אלא יעקב ועשו יחד. אותו אחד ברכתי "וגם ברוך יהיה".

מאמץ עשו לגרום לגל לקרוס

עשו רוצה עוד יותר להקריס את הגל:

"כשמֹע עשו את דברי אביו ויצעק צעקה גדלה ומרה עד מאד [אתה חרדת עד מאד, ואני צועק עד מאד.] ויאמר לאביו ברכני גם אני אבי" – תפריד בינינו. לעשו יש חוש, הוא יודע שיצחק ברך את שניהם יחד בתוך הגוף של יעקב. הוא אומר לו 'תפריד', אני רוצה לעצמי ברכה – אני ה'לא', המלכות, ויעקב הוא ה'כן', הז"א.

אנחנו משתדלים להבין את כל הפרטים בסיפור לאור הענין – יש עוד הרבה פרטים שנעזוב כעת, הרבה פרטים בתוך הסיפור שצריך לקרוא שוב בעיון לאור המהלך שהתחדש כאן.

ח. "השלישי הנמנע" בין חי למת בהלכות טרפות

איסור מחוסר אבר לבני נח

נסיים בעוד משהו, במסכת עבודה זרה קרוב להתחלה, דף ה, ב:

אמר רבי אלעזר מנין למחוסר אבר דאסור לבני נח [שאין להם, בבמה שלהם, את כל המומין שיש בישראל, כמו "דוקין שבעין". אם מקריב לעצמו לשם שמים אסור לו רק מחוסר אבר או טרפה. אומר רש"י: "דאסור לבני נח – להקריב לגבוה ודומיא דקרבנות שנהגו אבותיהם לשמים הן נוהגין לעבודת כוכבים שלהן". הם נוהגים לע"ז כפי שאבותיהם נהגו לגבוה, וזהו באמת דין תורה.] דכתיב ומכל החי מכל בשר שנים מכל וגו' [מה הדיוק ב"מכל החי"? רש"י מסביר: "'ומכל החי' – על שם שהיה עתיד נח להקריב מהן דכתי' ויקח מכל הבהמה הטהורה וגו' (בראשית ח)". שייך לקרבנות בהמשך, והתורה מדייקת:] אמרה תורה הבא בהמה שחיין ראשי אברים שלה האי מיבעי ליה למעוטי טריפה דלא [שאינה חיה.]

[אומרת הגמרא שיש פסוק אחר למעט טרפה:] טריפה מלחיות זרע נפקא [שהיו צריכות להיות בהמות שראויות להוליד, וטרפה לא ראויה להוליד.] הניחא למאן דאמר טריפה אינה יולדת [אפשר למעט טרפה מ"לחיות זרע".] אלא למאן דאמר טריפה יולדת מאי איכא למימר [צריך למעט טרפה מ"מכל החי", כי אי אפשר למעט מ"לחיות זרע", ואז אין לי פסוק למעט מחוסר אבר.]

עד כאן הפשט עם רש"י.

תוספות: טרפה – חי שאינו בגדר "מכל החי"

נראה תוספות:

אלא למ"ד טריפה יולדת מאי איכא למימר - פירוש ולדידיה אצטריך מכל החי למעט טריפה וא"ת טריפה נמי היכי מימעט' מהאי קרא הא מאן דאית ליה טריפה יולדת כל שכן דאית ליה נמי טריפה חיה [זו מחלוקת, יש מי שאומר שטרפה כן חיה. אם שואלים לפי המ"ד שטרפה יולדת, כל שכן שהוא סובר שטרפה חיה יותר משנה. יותר מסתבר שטרפה תחיה מאשר שתלד, כלל גם אצל בני אדם – בללדת יש יותר חיות מאשר לחיות בעצמך. מכאן אפשר כבר ללמוד מוסר השכל, שעיקר החיות הוא כדי ללדת, לחיות זרע.] דאפילו למאן דאמר טריפה אינה יולדת אמר דיכול להיות דאית ליה דחיה [כלומר, שיותר קל שטרפה תחיה מאשר שתלד – אם "טרפה יולדת" כל שכן ש"טרפה חיה".] וא"כ היכי ממעטת מקרא דמכל החי הרי ראויה היא לחיות [לאורך ימים ושנים טובות.]

[את כל זה לומדים כי כאן יש מקור מאד יפה בנגלה להגיון של הקוואנטום:] וי"ל דנפרש לקרא הכי מכל החי שיהא כולו בריא וזריז ולא חולה וטריפה [לא חיות שאתה יכול לחיות עוד שנה ועוד שנה, אלא שברגע הזה כולך חי – בריא וזריז בתכלית. אם אתה ככה אתה "כל החי", ואם לא אתה לא "כל החי" – לכן אפשר למעט אותך מהמלים "מכל החי". חולה וטרפה,] אע"ג דהוא חי [לפי אותו מאן דאמר.] מ"מ אינה בריאה אלא חולה כל ימיה ומתמעטה והולכת [אפילו למ"ד שטרפה יכולה לחיות הרבה שנים, כל הזמן היא בתהליך התדרדרות, כי היא חולה. מה כאן תוספות אומרים? אפשר להיות חולה שבעים שנה, כל פעם לרדת עוד קצת ועוד קצת, הרבה זמן – אלף שנה. אז אתה לא בכלל "מכל החי", אפשר למעט אותך ממלים אלה. כעת עונה לעוד שאלה, למה נמעט טרפה מ"כל החי" ולא מחוסר אבר? אולי מחוסר אבר הוא יותר לא "מכל החי". בשביל למעט טרפה צריך לעשות איזה קוועטש ולהסביר ש"מכל החי" היינו חי בתכלית, אבל בשביל למעט מחוסר אבר יותר פשוט – רק למעט מי שלא כולו חי, אלא יש לו אבר שלא חי. אומר התוספות:] וממעט שפיר מהאי קרא דמכל החי טפי ממחוסר אבר [אם יש לי רק פסוק אחד ואני מתלבט מה למעט, יותר הגיוני למעט טרפה כפי שדרשנו מלמעט מחוסר אבר. למה? כי מחוסר אבר] שכולו בריא וחי חוץ מאבר אחד [יכול להיות אחד בלי אצבע, מחוסר אבר, והוא חי – בריא וזריז בתכלית, אף על פי שחסר לו איזה אבר.] וכן פירש רש"י לקמן פרק רבי ישמעאל (דף נא.).

המדרגות שבין חי למת

כתוב בתוספות, ואומר שגם רש"י מפרש כך, שעיקר הפירוש של "מכל החי" שהוא חי לגמרי. מכאן רואה מי שמתבונן שיש שלשה או ארבעה מצבים קיומיים. עד כה חשבתי שאחד חי או מת. פתאום יוצא מהתוספות שיש גם אמצע, השלישי הנמנע, ולא רק זה אלא שגם באמצע יש שתי מדרגות – חיה ויולדת. אם יש לי שני קצוות, חי ומת, הם כבר שנים שהם ארבעה – יש באמצע לא חיה לגמרי אבל יולדת, קרוב לחי, ולמטה לא מת (כי הוא חי, יכול לחיות הרבה זמן) אבל לא יכול להוליד. יש לי ארבע מדרגות – חי, טרפה-יולדת, טרפה-חיה, מת (ובעצם רק באמצע יש: טרפה-יולדת, טרפה-אינה-יולדת, טרפה-חיה, טרפה-אינה חיה). מה שם שתי המדרגות באמצע יחד? חולה. כלומר, השלישי הנמנע בין חי למת הוא חולה.

[הנצי"ב תמיד מסביר שחי בתנ"ך הוא חי ושמח.] אם אמרת, כמה שוה "מי אפוא הוא הצד ציד"? שמחה – פנימיות אמא, הבינה, שהיא המדרגה כאן, "מי". כתוב שרוב תלמידי חכמים הם חולים. יש משהו מענין בחולה, שהוא ממוצע, השלישי הנמנע – או גם חי וגם מת או לא זה ולא זה. אם הוא השלישי הנמנע הוא לא זה ולא זה, מוחין דאבא. אמרנו שאחרי שעשו פעל את תחלת קריסת הגל מה שנשאר הוא אמא, שמחה, הגימטריא של "מי אפוא הוא הצד ציד".

מתי האנושות בכללותה החלה להיות חולה? מחטא עץ הדעת טוב ורע – כך אור החיים כותב באריכות. "ביום אכלך ממנו מות תמות" כפשוטו, לא אלף שנה – ברגע שאתה אוכל מעץ הדעת אתה מתחיל למות. אתה אף פעם לא תהיה בריא עוד פעם, כל החיים תהיה חולה. הסברנו שעץ הדעת הוליד את הלוגיקה הקוואנטית, על כך דברנו בשיעור הקודם – בדיוק מה שאנחנו מסבירים כעת.

חלומות של חולי

מה אפשר להרויח מזה? הכל חודש של חלומות. חלום הוא לשון החלמה. חלום מתחיל חל, כמו חולה, רק שמחלים מהחולי. יש במצב חולה משהו שאתה לא יכול להשיג כשאתה בריא. טוב להיות בריא וזריז והכל, אבל מי שרק בריא אף פעם לא יגיע ללוגיקה הקוואנטית.

בשיר השירים יש שני פסוקים: "חולת אהבה אני" ו"מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים". "חולת אהבה אני" הוא מצב של גלות, אבל דווקא אז מגיעים לרדל"א, מצב אליו נתגעגע כאשר תגיע הגאולה ונהיה רק במצב של בריא-זריז, "מכל החי". מפספסים משהו שאפשר להשיג – החלום שלך מתוך החולי. צריך להיות חולה כזה שאתה באמת לא בטוח אם אתה חי או מת – שאז או שאתה חי ומת יחד, או שאתה לא חי ולא מת אלא משהו אחר לגמרי. אמרנו שבתוך המשהו האחר לגמרי יש "פלג קיסר" ויש "קיסר" שלם – דוד ומלך המשיח.

אמרנו שחול המועד הוא עיקר הממוצע בתורה, אבל אפשר לקרוא 'חולה מוּעד' – אל תקרא 'חול המועד' אלא 'חולה מוּעד'. חולה מועד הוא השיא של רדל"א, כך יוצא לנו מהתוספות שקראנו. שה' יעזור שיבוא מלך המשיח תיכף ומיד ממש, ירפא אותנו, ובשמחה ובטוב לבב נתגעגע... לחיים לחיים.

שיר המעלות.

כל הענין של התוספות מזכיר את הווארט המפורסם של רבי אייזיק על "לחיים ולא לַמות" – לחיים ולא לא-מות (כמשמעות במסכת נדרים), שנזכה לחיים אמתיים, הלכתחילה שהוא כתב, ולא שנהיה לא-מתים. טרפה לא מתה אך היא עדיין לא חיה. התוס' הזה הוא מקור לדברי רבי אייזיק.