1

בע"ה

סעודת הודיה ללידת נחמה-דינה ומנוחה-רחל-תמה מירסקי

מוצאי שבת בראשית, אדר"ח חשון תש"ע כפר חב"ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

ניגנו שאמיל.

עכשיו כבר ר"ח חשון. כתוב בס"י שלכל חדש יש אות, שבאות הזו ה' בורא את החדש, והאות של חשון היא האות נ. האות נ, בהשגחה פרטית, היא גם האות העיקרית של שתי הבנות שאנו חוגגים את יום ההולדת שלהן. האות הראשונה בשם היא האות הגוברת, ו-נ היא הראשונה ב-נחמה, אבל גם השם מנוחה מורכב מאותן אותיות (כתוב "וירא מנֻחה" חסר), וה-מ היא לא אות מהשרש. השרש הוא נח, כמו הפרשה שמתחילים כעת – פרשת נח. בסוף פרשת בראשית כתוב שנולד נח, וכתוב "זה ינחמנו", ורש"י אומר שלפי זה היה צריך לקרוא לו מנחם, ואם השם הוא נח צריך לפרש זה יניח ממנו, כי הוא המציא את המחרשה והניח מקללת "ארורה האדמה". בזכות נח, הדור העשירי – כמו משיח, במובן מסוים – באה מנוחה. לכן קוראים לו נח, ולא מנחם. אם כי המחשבה הראשונה, שהיה צריך לקרוא לו מנחם, גם קיימת – זה שמו של משיח. בכל אופן, האות הגוברת והעיקרית היא ה-נ. חשון הוא החדש השמיני מניסן, "החדש הזה לכם ראש חדשים" (בניסן יש פעמיים נ – ניסי נסים, כנודע). החדש השמיני – אז יש כאן גם ח, ממש הרמז המושלם של נח. האות של החדש היא נ והמספר של החדש הוא ח, אז יחד זה נח – "ונח מצא חן בעיני הוי'", הפסוק האחרון של בראשית, ומיד מתחילה פרשת נח שהתחלנו עכשיו, "ואלה תולדֹת נח נח איש צדיק תמים היה בדֹרֹתיו". לכן אנחנו נדבר הערב קצת על האות נ.

היום קראנו את פרשת בראשית, התחלת התורה, ושם גולת הכותרת של פרשת בראשית היא האדם. בבריאת האדם, במאמר בו ה' בורא את האדם – הכל נברא במאמר, "בעשרה מאמרות נברא העולם" – יש משהו מיוחד, המאמר הראשון שה' מדבר בגוף ראשון, מדבר בעדו. בכל שאר המאמרות זה "יהי..." או "תדשא...", שיהיה משהו, אבל רק אצל האדם יש דיבור בגוף ראשון – אני הולך לעשות משהו. זה בעצמו אומר דרשני, שיש כאן בחינה עצמית של הקב"ה שעושה, "אני הוא ולא אחר". אבל אם כבר הקב"ה רוצה להדגיש שכאן אני עושה, לאפוקי שאר המאמרות, יותר מכל המאמרות, היה צריך לומר "אעשה אדם", אבל במקום זה אומר "נעשה אדם" – ב-נ – שלכאורה זה לשון רבים. אז מתעוררת שאלה, מי זה הרבים כאן. מצד אחד זה גוף ראשון, אבל מצד שני זה גוף ראשון רבים – אז מה קורה כאן?! לכן כל המפרשים מנסים להסביר מה זה ה"נעשה". פתחנו בזה, כי כאן האות המיוחדת והעיקרית היא ה-נ. צריך להבין למה במאמר של בריאת האדם האות הראשונה – הקובעת, שהרי "הכל הולך אחר הפתיחה", וכן אדה"ז כותב בתניא קדישא שהאות הראשונה היא הגוברת בכל צירוף – היא נ. יש משהו שצריך להתחיל דווקא ב-נ.

אם מסתכלים באוה"ח הק' הוא אומר פירוש יפה ופשוט, שאין הכוונה ב"נעשה" לדיבור של רבים, אלא שזו לשון של יחיד המדבר בלשון ענוה, וכשיחיד מדבר בלשון ענוה הוא מדבר בלשון רבים. יש לו עוד פירוש, אבל זה הפירוש הראשון. באמירת "אעשה" יש איזו גאוה, איזו ישות, וברגע שאומר "נעשה" אין כלל הכוונה שיש מישהו אחר, אבל זו צורת דבור של יחיד דרך ענוה. זה הפירוש הראשון של האוה"ח. כמובן שחז"ל וגם רש"י לא כותבים את הפירוש הזה, אלא כותבים שבאמת הקב"ה כאן נמלך. יש מכנה משותף, שהם גם כותבים שה' נמלך בגלל דרך ארץ וענוה. רש"י אומר שכאן מדרך ארץ ה' נמלך עם המלאכים, לכן ה"נעשה" כולל את המלאכים – זה באמת לשון רבים – אבל לא שהמלאכים עוזרים לו או שותפים בבריאת האדם בכלל, לכן כתוב בהמשך "ויברא אלהים את האדם", רק אחד בורא, אבל בכל אופן הקב"ה נמלך במלאכים ללמד אותנו דרך ארץ. הקב"ה לא נמנע מללמד אותנו מדה טובה, שצריך להימלך גם במי שקטן ממך, אף על פי שאפשר לטעות ולחשוב שאולי יש פה איזה שיתוף. אבל מי שמדייק ומסתכל רואה שאין כאן שום שיתוף, כי מעשה הבריאה בפועל כתוב בלשון יחיד. יש עוד הרבה פירושים מה זה ה"נעשה", ב-נ, ש'דוקר את העינים'. אבל נחזור, רוצה לומר שיש משהו בבריאת האדם שחייבים להתחיל מהאות נ.

ידוע שבעשרה מאמרות נברא העולם. המאמר "נעשה אדם" הוא המאמר התשיעי. יש מאמר עשירי, "ויאמר הוי' הנה נתתי לכם", שמכאן לומדים מה מותר לאכול וגם מה נאסר לאדם הראשון לאכול. לאדם הראשון נאסר לאכול בשר, והותר לו רק אוכל מהצומח. בלשון רש"י, "השוה להם בהמות וחיות למאכל" – שלגבי האוכל הקב"ה השוה את האדם והבהמות, ששניהם אוכלים מהצומח. אין עילוי, אין יחוד, בתפריט של האדם ביחס לתפריט של הבהמה. כך היה העולם נוהג עד נח, עד אחר המבול. אחר המבול הותר לאדם לאכול בשר, אבל עד המבול – ועד בכלל – נאסר לאדם לאכול בשר. שואלים המפרשים, וגם לרבי יש שיחה על כך (לקו"ש ח"כ עמ' 7 ואילך, ונאמר את הנקודה של השיחה בקיצור), שהרי יש גם חיות טרף. החיות לא אוכלות רק עשב, יש חיות שאוכלות בשר, אז מה זה "השוה להם בהמות וחיות למאכל". יש כל מיני פירושים. יש פירוש אחד שאולי לפני המבול – או לפני חטא אדם הראשון – לא היו חיות טרף. בכל אופן, בכלל לא פשוט מה בדיוק הכוונה. המזרחי, רבי אליהו מזרחי, אומר גם פירוש שהרבי כותב בצדק שהוא קצת דחוק (כי אם היה נכון רש"י היה צריך לכתוב זאת), שכמו שלבהמות אסור להרוג אדם כך לאדם אסור להרוג בהמות תמורת זאת. זה ווארט של ראשון, אחד הגדולים, אבל אין לו כל כך אסמכתא – לא בכתוב ולא בפירוש רש"י.

אמרנו שהמאמר "הנה נתתי" הוא המאמר האחרון. נשים לב  ש"הנה נתתי" הוא מאמר שכולו אומר נ. המאמר התשיעי הוא "נעשה אדם" והעשירי "הנה נתתי". גם הרבי אומר בשיחה שלכאורה מאמר זה הוא לגמרי אחר מכל המאמרות, בכל המאמרות ה' בורא משהו וכאן ה' אומר מה מותר ומה אסור לאכול – זה סוג אחר לגמרי, שלא מובן למה נחשב לאחד מהמאמרות שענינים חידוש במציאות. אבל לפי הסוד זה מתחיל להיות מובן, כי באמת הספירה העשירית – המאמרות הן כנגד הספירות – היא ספירת המלכות, והמלכות היא אחרת מכל הספירות, "לית לה מגרמא כלום", אין לה משל עצמה כלום, היינו שאין בריאה חדשה שהיא מחדשת במציאות, אלא מה שהיא מקבלת מלמעלה. לכן זה מאד מתאים לאכול, מה אתה מקבל מלמעלה, מה נותנים לך לאכול, מאיפה החיות שלך, מאיפה המזון, מי נותן לך, מה נותן לך. המאמר "נעשה אדם", שהוא המאמר התשיעי, הוא כנגד היסוד, בגלל שהאדם – ביחס לכללות כל הבריאה כולה – הוא ה"צדיק יסוד עולם", הוא מקיים את העולם, העולם נברא בזכותו. כמו במבול, שאם האדם חייב כל העולם חייב – אם אין אדם הקב"ה לא צריך את האדם. העולם הוא בשביל גולת הכותרת של העולם, שזה האדם, שתפקידו להעלות ולהרים את כל העולם – להביא לכל העולם מודעות של אלקות, של בורא (אפילו לדומם ולצומח, כמו שעוד נסביר). ה' ברא את העולם כדי שתהיה לו דירה בתחתונים, ואם אין דעת – "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים" – למה לו עולם. האדם הוא המביא את הדעת-המודעות לעולם, הוא נברא עם דעת, "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". הוא נקרא הממוצע המחבר, שמביא את הדעת לכולם, ובספירות זה היסוד – לכן נברא במאמר התשיעי. צריך יחוד בין המאמר התשיעי לעשירי, יחוד יסוד ומלכות, יחוד של "נעשה אדם" עם "הנה נתתי". רואים שהמכנה המשותף הוא ה-נ, מתחיל ב-נ וממשיך ב-נ.

מה הרבי אומר בשיחה? הרבי אומר שהכוונה הפנימית של רש"י בכך שכותב שהשווה אדם לבהמה במאכל היא, שקודם היה כתוב "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרֹמשת על הארץ". זו "מצוה רבה" הכוללת את כל התורה (הזכירו קודם שראו וידאו של הרבי מדבר על פו"ר, קשור גם לסיבה שיושבים כאן הערב), וזה מה שה' אומר לאדם לפני "הנה נתתי לכם". יש כאן סדר עדיפויות, שעוד לפני "מזוני" יש "בני" – "פרו ורבו" לפני "הנה נתתי". יש כאן הרבה פעלים, "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו וגו'", שכתוב שיוצרים גם שם הוי' – "פרו" זה חכמה, "ורבו" בינה, "ומלאו" דעת ("ובדעת חדרים ימלאו"), "וכבשה" מדות, "ורדו" זה מלכות. הכל כאן לקראת מלכות, "ורדו בדגת הים". זו מלה שמופיעה קודם, ולא מדגישים זאת מספיק בלימוד מעשה בראשית – "ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו [עד כאן כולם יודעים, אבל בשביל מה זה?] וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרֹמש על הארץ". כל הפעלים שמופיעים לפני "ורדו", "פרו ורבו וגו", לא חוזרים. זה משהו קצת מדהים, שכל האדם הוא בשביל לרדות. רש"י מסביר למה התורה בוחרת בלשון לרדות (דבר החוזר פעמיים בסמיכות), ולא למשול (כמו בהמשך התורה).

קודם, למה כתוב "וירדו" בלשון רבים? הרי כתוב "נעשה אדם" אחד! הרמב"ן כותב כי היות שמודגש שה' ברא את האדם זכר ונקבה כתוב "וירדו" לשון רבים. זה גם מענין, שכמו שאין עוד מאמר בתורה שה' אומר שעושה משהו בגוף ראשון (וגם "'בראשית' נמי מאמר", מאמר סתום, הוא בגוף שלישי), כך יש עוד תופעה יחודית אצל האדם – הייתי חושב שאצל כל החי בעולם היה צריך לומר שה' ברא אותם זכר ונקבה, אבל זה כתוב רק באדם. כל דבר חי, שאומרים לו פו"ר, צריך להיות זכר ונקבה, אבל רק באדם כתוב זכר ונקבה. שוב, הרמב"ן אומר שהיות שיש דגש על זכר ונקבה, לכן כתוב "וירדו" לשון רבים. אמרנו את זה במאמר מוסגר, רק להדגיש שלרדות זה לא תכלית זכרית, אלא שגם בנות צריכות לרדות בדגת הים ובעוף השמים. לגבי "וכבשֻה" (היסוד) זה אחרת, שכתוב ש"דרכו של איש לכבוש ואין דרכה של אשה לכבוש", אבל אחר כך חוזר ואומר "ורדו", וכן בהתחלה כתוב "וירדו". שוב, הרמב"ן מדגיש שגם הזכר וגם הנקבה בכלל תכלית בריאת האדם של "וירדו".

הרמב"ן גם אומר ש"בצלמנו כדמותנו" זה זכר ונקבה – צלם היינו זכר ודמות היינו נקבה (כך גם על פי דקדוק, צלם לשון זכר ודמות לשון נקבה, וגם על פי סוד כתוב שהצלם זה הצד הזכרי והדמות זה הצד הנקבי, ועל זה כתוב "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו – וירדו" שניהם יחד). האוה"ח הק' אומר ש"צלמנו כדמותנו" זה רחמים ודין, והיות שרק לאדם יש איזון ושילוב של מדת הרחמים ומדת הדין (יש עוד שאומרים כך), לכן ה' נותן בידו לרדות בכל הבריאה כולה. איך יש זכות ורצון של ה' שהאדם ירדה? בגלל שהוא בצלם ודמות, בגלל שיש לו השילוב הנכון של רחמים ודין, היינו שיש לו 'חוש' על מי לרחם ואת מי לדון. זה שיקול דעת אלקי, והיות שיש לו שיקול דעת אלקי לו יאה ולו נאה להיות המושל. מי שצריך להיות המושל צריך להיות עם חוש של רחמים וחוש של דין. זה גם דבר חשוב.

נחזור למה שהרבי כותב בשיחה, שאם כתוב "וירדו" ו"ורדו" (על פי שנים עדים יקום דבר), אפשר לחשוב שהאדם הוא מלך בכפה, בלי מגבלות, שהאדם משתלט על הטבע ועושה מה שבא לו. היום יש נושא חשוב, אקולוגיה, שדנים איך האדם משחית את הטבע – שזה שהאדם בעל בית על הטבע לא נותן לו רשות להשחית את הטבע. בדור של נח "כל בשר השחית את דרכו על הארץ". איפה יש מצוה של אקולוגיה, שאם כי האדם הוא המלך, צריך לדאוג לטבע ואין לו רשות לעשות מה שלבו חפץ בלי שום מגבלה – זה ה"הנה נתתי". זה הווארט של הרבי, שאחרי ה"נעשה אדם" בא המאמר העשירי, עצם המלכות, "הנה נתתי". מצד אחד אתה אומר קודם "ורדו", אבל מצד שני צריך שהאדם יזכור שהוא נברא ולא נברא – "וזכרת את הוי' אלהיך כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל", אל תאמר "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה", אל תאמר שזה הכח שלי והזכות שלי. אל תאמר שהעולם זיכה אותי לעשות מה שאני רוצה, אין לי זכות לעשות מה שאני רוצה. יש תורה, יש רצון ה', וכמה שמודגש שהרדיה היא תכלית האדם, בא מאמר המלכות – "הנה נתתי" – ואומר תדעו לכם שיש גם דבר שבזה אתה והבהמה אותו דבר. לזכור שאתה נברא, לא לדמות לעצמך – שזה קלקול כח המדמה, קלקול ה"כדמותנו" – שאתה בורא.

אחר כך הרבי משליך את זה גם על עם ישראל ביחס לאומות העולם. כתוב שלעתיד עם ישראל ימלוך על כל העולם – "והיו מלכים אֹמניך ושרותיהם מיניקֹתיך", "ועמדו זרים ורעו צאנכם" – אבל זה לא נותן רשות להשתולל ולהתנשא בהתנשאות מלך, באגו של מלך שנדמה לו ש"אני ואפסי עוד". צריך מאד מאד להשמר מזה, ממה שנקרא בלועזית שוביניזם יתר, כאשר עם ישראל בא למלוך. ואיך באמת נשמרים משוביניזם-יתר? בזה שהכל הוא על פי תורת ה', שזה לא אני בכלל. שהאני, היש, האגו, זה לא פונקציה כאן כלל, רק "הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל". מה שהרבי לא כותב בשיחה, ואפשר ללמוד מרש"י, שאף על פי שהתכלית היא "ורדו" בכל אופן "השוה אדם לבהמה למאכל". הפשט הכי פשוט שהרדיה היא לצורך מלאכה ולא לצורך אכילה. כלומר, אתה מושל על כל העולם כדי לנצל שימוש חיובי מתוך כל מה שיש בעולם. שזה בדיוק מה שהאדם עושה ב'עולם הטכנולוגי', שלומד יותר ויותר לנצל ניצול חיובי את כל מה שיש בעולם. זה נקרא רדיה לצורך מלאכה, ולא לצורך אכילה. לצורך אכילה הכוונה שאתה יכול להרוג מי שאתה רוצה. זה הפשט, שנתינת הרשות היא לצורך מלאכה (טכנולוגיה) אבל לא לצורך אכילה (הרג או השמדה). כמובן שאם זה כולל איזה סיכון של השמדת האקולוגיה, האיזון הנכון בטבע, זה גם כן נקרא "אכילה" ולא "מלאכה", וזה אסור. יש הרבה מה להעמיק בזה, אבל זו הנקודה.

הרבי לא כותב, אבל כך מודגש מאד בתורה גם בפרשת המלך – מלך ישראל. הרבי מדבר על אדם הראשון ועל היחס בין ישראל לעמים, אבל במלך ישראל זה מודגש. יש למלך זכויות, ולפי הלכה כל מה שנאמר בפרשת המלך מלך מותר בו – יש לו הרבה היתר, הרבה שלטון על יהודים לצורך מלאכה – אבל הוא צריך לכתוב את משנה התורה הזאת, ללכת כל הזמן עם התורה, "לבלתי רום לבבו מאחיו", שאסור לו חלילה שיהיה רום לבבו מאחיו. אם כן, הנקודה הזו מופיעה בשלשה הקשרים: הראשון כאן, בבריאת אדם הראשון, שכתוב "וירדו", "ורדו", אבל אחר כך מיד כתוב "הנה נתתי". השוה אדם ובהמה. אחר כך הרעיון הזה מופיע ביתר שאת בפרשת המלך, ולעתיד לבוא – שכך הרבי מסיים את השיחה – הנקודה הזו מופיעה ביחס בין עם ישראל לאומות העולם.

נחזור להתחלה: ההתחלה היא שיש פה דגש על האות נ, האות של חדש חשון. האות נון היא אות של מלכות. גם בספירת היסוד ("נעשה אדם") יש התנשאות. אפילו אדה"ז כותב במקום אחד בלקו"ת, בענין "בהעלֹתך את הנרֹת", שהיסוד זה ההתנשאות – זה שייך לעטרת היסוד, המלכות שביסוד, שרש המלכות ביסוד דווקא. מצד אחד נ היא ראש המלה נקבה (אמרנו שרק באדם כתוב "זכר ונקבה ברא אֹתם"). מה"נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" ה-נ הבאה היא הנקבה – "זכר ונקבה ברא אותם". אז יש משהו נקבי באות נ, אבל יש ב-נ גם משהו מאד מלכותי. בתהלים כתוב "לפני שמש ינון שמו", והיינו 'ימלוך שמו'. היום נין זה בן של נכד (בע"ה יהיו נכדים ונינים), אבל בתורה נין אינו בן של נכד, אלא ילד, ובמיוחד ילד של מלך – יורש עצר. יורש העצר נקרא נין – זה הפירוש המקורי של המלה. למה? זה נסמך על הפסוק הזה, "לפני שמש ינון שמו", שהולך על מלך המשיח. לכן יש פירוש בגמרא שהשם של מלך המשיח הוא ינון. כמו שיש דעה ששמו של המשיח הוא מנחם, כך יש דעה ששמו ינון. מאיזה פסוק? "לפני שמש ינון שמו". יש משהו מלכותי ומשיחי באות נ דווקא. לפי סדר האלף-בית האות נון היא האות ה-יד (זה המספר הסדורי שלה) העולה דוד – "דוד מלך ישראל חי וקים", זו אות של מלכות.

לפני כחדש היה שיעור שהסברנו שכל אות של האלף-בית היא שידור של מסר. כמו שבטכנולוגיה של היום יש כל מיני דרכים של תקשורת (דרך המחשב ועוד), ששולחים מסר – מסג' – ואמרנו שבלשון הקדש המסג' הכי מקוצר הוא אות. זה מאד חשוב, אפשר להמציא שפה. הרי היום כולם משתדלים להמציא תוכנות ושפות של המחשב. השפה שלנו – "שפה ברורה" בה כולם ידברו לעתיד לבוא – היא שפה של אותיות. צריך להבין שכל אות בפני עצמה היא מסר, ואחר כך מצרפים אותיות. אם נבין טוב את המסרים של כל אות, אפשר ממש לבנות "שפה ברורה", שפה אוניברסלית. שם עברנו בקיצור על כל האותיות, ולא נעשה את זה הערב – נדבר רק על האות נ.

שם אמרנו דבר כזה: שאם יש בחירות ויש מועמדים ואני רוצה לקדם את המועמד שלי – המועמד שלי הוא המשיח שלי (גם בגמרא, זה שאחד אמר שקוראים לו מנחם והשני ינון והשלישי חזקיה והרביעי שילה – כתוב שם כי כל אחד אמר שזה הרבי שלי, שזה התאים לשמו, אז לכל אחד יש מועמד מי זה מלך המשיח וכל אחד רוצה לקדם את המועמד שלו), הגיע זמן הבחירות ויש פוסטרים ופרסום – אז המסר של לקדם את המלך זה האות נ. כלומר, שאם אני משדר את האות נ אני יכול דרך לזה לשדר את ההעדפה והבחירה שלי. צריך לנסות את זה בבחירות הבאות. בכל אופן, הווארט הוא שתוך כדי שאני מתרכז ובוחר לעצמי במועמד, אם אני רוצה לשלוח לך סמס – יש כל מיני מגבלות של אותיות, ונאמר שאפשר לשלוח רק אות אחת – אז צריך לשלוח את האות נ, תוך הבחירה שלי. ה-נ זה הערוץ (וכך בכל אותיות, לכן רצינו להסביר שהאותיות הן בחינת בנות – הכלים-הבנות הם האותיות והבנים הם הספירות). האות נ היא הערוץ להעביר את המסר מי המלך, זה "ערוץ הבחירות". "לפני שמש ינון שמו". כתוב ששרש הכלים קדם לשרש האורות – שרש הערוץ קודם למה שאתה משדר בתוך הערוץ, לכן "לפני שמש – ינון שמו".

אמרנו ש"נעשה אדם" מתחיל ב-נ, והתכלית היא "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". ג"פ נ, הכל לשון רבים, אבל לפי אוה"ח הכל זה יחיד המדבר דרך ענוה (גם במלה ענוה ה-נ היא אולי האות העיקרית), בדרך כלל חושבים שלשון רבים היא של אצילים ונכבדים (כך למשל באידיש וגרמנית), אבל כאן האוה"ח אומר להיפך, שזו לשון ענוה. כמו ה"מלך ענו" במעשיות של רבי נחמן – המלך האמיתי הוא מלך ענו, כתוב ב"היום יום" שהמלך המשיח יהיה הכי ענו מכולם. כנראה מתוך הענוה שלו ידבר בלשון רבים, ואז אי אפשר להבין מה פירוש הרבים כאן – זה מראה שהוא מרדל"א. יש ברדל"א – שרש המלכות – חמשה ספקות, יש שם הרבה. ענין בריאת האדם מתחיל ב-נ וממשיך ב-נ – לא באות נ, אלא ב"וירדו", שזה מלכות.

כתוב "וירדו" ו"ורדו" – רש"י אומר שאדם זוכה הוא רודה בכל הבהמות והחיות ואם לא זוכה הוא נעשה ירוד, ולכן התורה בוחרת בלשון רדיה, לרמוז שתלוי בזכות. זכות לשון זיכוך – אם האדם זך, ומבטל את היש שלו, ויודע ש"הוא הנתן [ב-נ] לך כח לעשות חיל", ולא אומר "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה", אז הוא ראוי למלוך. אם לא – נעשה ירוד. הרבי אומר שכך גם בין ישראל לאו"ה, שאם איננו מזדככים נעשים ירודים במקום לרדות. מאד מענין שאחר כך יש את הענין של "זכה" ו"לא זכה" לגבי אדם וחוה – "זכה עזר, לא זכה כנגדו להלחם בו". רואים ששרש המושג זכה-לא-זכה הוא לפני אדם וחוה, אלא ב"ורדו" – זכה רודה ולא זוכה ירוד. זה כמעט אותו יחס. מה זה "עזר"? אם אני זוכה ומזדכך, אם אני ענו, האשה רוצה לעזור לי. זה כמו רדיה, אז הבעל הוא כמו המלך בבית מרצון – "את מלכותו ברצון קבלו עליהם" כי הזדכך. אבל אם אני לא מזדכך, לא ענו, חושב שאני המלך – זה להיפך, מעורר התנגדות, להשיב מלחמה שערה. זה ממש אותו דבר. אם כן, הכל מתחיל כאן, מהמלה "וירדו", תכלית ה"כצלמנו בדמותנו". הכל כאן מדבר על מלכות שאיתה צריך לבוא ממד הענוה של המלכות – הבטול כלפי שמיא, לדעת שאני לא בורא. שכמה שה' זיכה אותי להיות "בצלמנו כדמותנו" איני בורא אלא נברא, ואני גם שוה לבהמות – "השוה להם בהמות וחיות למאכל".

מה השרש של "רדו"? רדה. השרש של "בצלמנו" הוא צלם, השרש של "כדמותנו" הוא דמה. צלם (160) דמה (49) = רדה (209). רואים שה"רדו" כאן מסכם וכולל את ה"בצלמנו כדמותנו", בדיוק כמו שכתב האוה"ח (ועוד מפרשים). רמז יפהפה בגימטריא של השרשים. עוד רמז: המלה רדה היא אחת השמות הנרדפים של למלוך, ויש אצלנו במלכות ישראל (ח"ב) פרצוף של 13 שמות של מלך, שאחד מהם הוא רודה. רדה הפוך זה הדר – שם של מלך, המלך השמיני שמלך בארץ אדום לפני מלוך מלך לבני ישראל. כולם שם גוים, אדום, עשו, רשעים, אבל כתוב בקבלה שהמלך הדר – עליו לא כתוב שהוא מת – הוא כבר תחלת התיקון. הוא תחלת ישראל עוד "לפני מלֹך מלך לבני ישראל". זה סוד בספר הזהר הקדוש, שהשרש של בני ישראל הוא במלך השמיני שקוראים לו הדר. רק אצלו לא כתוב שמת, ורק אצלו יש אשה – מה שאין אצל אף אחד מהמלכים הקודמים (בפשט היתה להם, אבל לא מצאו את האשה הטובה הראויה להכתב בתורה במפורש) – "ושם אשתו מהיטבאל". בקבלה הדר הוא סוד שם מה החדש – מה זה אדם, הוא יותר מכולם בחינת אדם, כמו אדם הראשון. לכן מאד מתאים שעל אדם הראשון כתוב "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו". עוד רמז, חמש המלים הראשונות של בריאת האדם, שהן העיקר, "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו" (חמש מילים ו-כה אותיות, חמש ברבוע, שממוצע כל אות הוא חמש אותיות, כמו "וירדו") = 1440 = ה"פ רפח. כתוב שכל סוד בריאת האדם, ובמיוחד סוד ספירת היסוד, מה שהצדיק מברר, זה הרבוע הכפול של 12 (כמבואר באריכות במ"א), שזה רפח ניצוצות. והנה, המספר הזה – מספר חשוב בקבלה – הוא הממוצע כאן. שוב רואים כמה חשובה המלה "וירדו", שמשלימה את האדם.

למה כתוב אחר כך "בדגת הים ובעוף השמים וגו'"? האור החיים כותב כאן אחד הפירושים המפורסמים שלו, שהענין שאם זוכה הוא רודה ואם לא זוכה הוא ירוד רומז גם לסוד הגלגול, בו יורד לדרגה יותר נמוכה בדצח"מ. אבל אם זוכה יותר מתגלגל רק בדגים, שלא צריכים שחיטה, לכן יותר כדאי להיות דג מלהיות בהמה, ולכן הצדיקים מתגלגלים בדגים. צדיק שהשלים עצמו לא צריך גלגול, אבל אם כבר מתגלגל כתוב שמתגלגל בדגים, אוכלים אותו בשבת קדש. למה דגים? יש מצוה לאכול בשר, מה המעלה בדגים? האוה"ח מדגיש כמה פעמים שדגים לא צריכים שחיטה, רק אסיפה. החדש הזה הוא חדש של נון, זה דגים – "וירדו בנוני ימא". אף על פי שאין נ במלה רדיה, אבל מיד כתוב "בדגת" והתרגום הוא "בנוני". סימן שבכלל את חדש חשון צריכים להתחיל עם סעודת דגים, כי זו האות נון. את זה היינו צריכים לומר בהתחלה... גם בסוכות הקריבו שבעים פרים כנגד או"ה, היה הרבה בשר, אבל זה חג האסיף, וכתוב שאסיף מתייחס לדגים. לכן – אפשר להוסיף בספר המנהגים – גם בסוכות יש ענין מיוחד לאכול דגים, כי זה חג האסיף. על פי פשט זה לאסוף את התבואה הביתה, אבל כתוב שמתייחס גם לדגים. יש חג האסיף, חג של דגים, ואז מתחיל חדש חשון – חדש של מים ודגים (הדגים לא מתו במבול, דוד מלך ישראל חי וקים). לכן מתחיל "ורדו בדגת הים" – אם כבר לרדת, הכי כדאי להיות דג. אחר כך "ובעוף השמים", שצריך רק סימן אחד. בהמה זה הכי קשה, צריך לשחוט שני סימנים. אחר כך יורד ל"בכל הארץ", שזה גם בדומם. זה אחד מפירושי האוה"ח החשוב.

בכל אופן, רואים שכל הנושא של האדם הוא לזכות להיות מלך ענו – תיקון האדם הוא להיות מלך ענו. גם בברכות של פרשת בלק, בדברי בלעם, כתוב "וירד מיעקב". בכל התורה שרש רדה מופיע ז"פ, "כל השביעין חביבין". מתחלק ל-ב ו-ה – שתי הופעות במעשה בראשית, "וירדו"-"ורדו" (= טוב פעמים הוי'), ובמשך שאר חמשה חומשי תורה עוד ה"פ, שאולי הכי חשוב הוא הפסוק בבלק, פסוק של לע"ל, של מלך המשיח, בסוף דברי בלעם, "וירד מיעקב". וירד מיעקב = וירדו ורדו! מי התיקון של אדם הראשון? אדם ר"ת אדם-דוד-משיח, התיקון זה משיח, ואצלו כתוב "וירד מיעקב" (כמו שכתוב "דרך כוכב מיעקב"). שוב, הכל זה תיקון המלכות, ותיקון המלכות זה התיקון הזה של הדר, המלך השמיני "ושם אשתו מהיטבאל". מהיטבאל = מה-בן, ששם מה חודר למציאות, שם בן, ואין שום נקודה בלי שם מה, וזה סוד התיקון. הדר מהיטבאל = אשה. אם אני מוסיף את שם מה המקורי החשבון הוא 351 = משולש הוי' ב"ה.

אם כן, זה הווארט לכבוד הבנות, שיש בשמותיהן ג"פ נ, "בתלת זימני הוי חזקה". הכל זה מלכות מתוקנת. אם נחזור להתחלה, זה שה' אומר "נעשה", אמרנו שעל פי פשט יש שני פירושים לאיזה יחיד יש מנהג לדבר בלשון יחיד – או אדם חשוב מאד, או אדם ענו מאד. לכאורה זה דבר והיפוכו, אבל נחבר את זה ביחד זה בדיוק הווארט הזה של מלך ענו. גם הקב"ה הוא מלך ענו, והמלך ענו הזה אומר "נעשה אדם" – אני רוצה עוד מלך ענו, לברוא אדם שיהיה מלך ענו. מלך ענו הוא כנראה בזכות הבנות. שהמלכים, הבעלים, כולם יהיו ענוים בזכות הבנות. שהקב"ה יעזור שנזכה למלך הענו האמיתי, מלך המשיח, תיכף ומיד ממש.

ניגנו ניגון

צריך תמיד להסתכל איפה אות מופיעה פעם ראשונה בתורה. ה-נ הראשונה בתורה היא ב"על פני תהום" – "וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים". ה-נ הראשונה היא של "פני", של פנימיות. השאלה היא מה מספר האות מתחלת התורה? זו האות ה-בן מתחלת התורה. הוא נ היא נקבה, אבל מופיעה במקום ה-בן. לחיים לחיים!

ניגנו "אין כאלהינו" של היהודי הקדוש.

עיקר ה-נ אצל מלך היא במלה נשיא. כתוב שקודם יש מלך, אבל מה שנשאר לעולם ועד – אצל המשיח – זה נשיא. המשיח הוא מלך, אבל זה זמני, ובסוף נשאר "ודוד עבדי נשיא להם לעולם". נשיא זה נ, ומכל לשונות המלכות העיקר זה הנשיא. ה-נ זה השיא של כל בחינות המלכות.

הבלשנים אומרים שהפירוש המקורי של שרש רדה הוא לרדות. בארמית רדיא זה לחרוש. אם כתוב "ורדו בדגת הים", ושאדם צריך לרדות בכל הטבע, בכל העולם, בשביל בזה ה' ברא את האדם, הכוונה שצריך לחרוש את כל העולם. בשביל מה חורשים? בשביל לזרוע. זורעים בשביל שיצמח, "צמח שמו ומתחתיו יצמח". לכן קשור לנח, שהמציא את המחרשה, שאפשר לחרוש – שאפשר לקיים את ה"ורדו". כתוב שיש דברים שקולם נשמע מסוף העולם ועד סופו, ואחד מהם זה "קול רדיא". אומרים שזו נבואה של חז"ל על הרדיו... בכל אופן, זו חרישה. כנראה שגם הרדיו חורש – חורש את האזנים. יש שרש שקשור ל-רדה, עד כדי כך שיש אומרים שזה אותו דבר, שרש רדד – "נשאו את רדידי מעלי". הרדיד זה הצעיף של הכלה. למה רדיד זה צעיף? כי הוא שטוח. כמו שדבר שדורכים עליו נעשה שטוח. זה לשון רקיעה, כמו "לרוקע הארץ". מסבירים שלרקוע גם על ידי חרישה ודריכה. קודם כל נשים לב ש-דרך מתחיל דר, רד הפוך, משמעות של דריכה על מנת לעשות שטוח, רקוע, חרוש. המלה האחרונה שאומר משה רבינו – כמו שקראנו בשמחת תורה – היא "[ואתה על במותימו] תדרֹך", גם לשון רדיה ומלכות, לדרוך על צוארי מלכי או"ה, אויבי ישראל. הפועל הראשון שה' אומר על האדם, אחרי "נעשה", הוא "וירדו", והפועל הראשון שאומר משה רבינו בתורה הוא "תדרֹך" – גם איזה סגירת מעגל, נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן. אבל הכי עמוק המושג חרישה, שהטכנולוגיה נועדה בשביל לחרוש את הטבע, חורשים כדי לזרוע כדי שיצמח, ומה שצומח הוא פי מליון יותר משובח ממה שזרעו, כמו שכתוב בספר התניא, שכל דבר שזורעים וצומח הוא הרבה יותר משובח ממה שהיה בהתחלה, גם בכמות וגם באיכות. כמו שאמרנו קודם, צריך ללמוד – בשביל לחרוש, בשביל לנצל את הטבע בצורה חיובית, צריך לדעת (זה מצטרף להקדמות שלנו לתורה ומדע) – ואחר כך אפשר לנצל את זה נכון. אבל הצו העליון, המקיף, צריך להיות שזה לא "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה". תמיד צריך יסוד של ענוה.

יש מצוה "לחיות עם הזמן", קוראים בחשון את פרשת נח, והוא נקרא חדש בול – הכל על שם המבול.

קראנו את מפטיר יונה, השיא של כל מה שקוראים בתורה בימים נוראים. יונה זה נ, נינוה זה נ ו-נ. בלע אותו דג גדול = נ. צריכים להגיע לדג הגדול הזה. לכן בתוך התנינים יש שני נונים, זה שני התנינים.

איך זה מתחבר לעבודה בנפש? נ זה נפעל. יש מי שאומר ש"נעשה" זה לשון נפעל (סותרים את הפירוש שלו, אבל זה אחד החשובים), שהאדם נעשה בדרך ממילא. "אז נדברו יראי הוי'" – רעדט זיך, הדיבור יוצא מעצמו, אם יש דבקות אמיתית הדיבור מתדבר מעצמו. זה מה שאנחנו קוראים בכל מקום מודעות טבעית.

הפסוק הכי חשוב של לשון רדיה – כמו רדית הפת – הוא אצל שמשון הגבור, "כי מגוית הארי רדה הדבש". שם ממש כתוב רדה. "כי מגוית הארי רדה הדבש" = לה ברבוע = מט במשולש. סוד של ספירת העומר, מספר מאד מושלם. דבש = אשה = הדר [רדה] מהיטבאל. פת זה גם כינוי של אשה, זה מה שמחבר את שניהם, שבשניהם לשון רדיה. בחגי תשרי טובלים את הפת בדבש.

האותיות רד הן זוג בציור שלהן (יש עליהן מאמר שלם ב"באתי לגני", שזה רש ו-דל), ה-ר יותר נוקבא מה-ד. בין שתי האותיות ד היא הזכר וה-ר הנקבה. ב-רדה הנקבה קודמת לזכר, וב-דרך המרכיב הזכרי קודם למרכיב הנקבי.

הדר = חוה פעמים וה. בעל הטורים כותב (על פי דברי חז"ל) על "נעשה אדם" ש-אדם ר"ת אפר-דם-מרה = ל פעמים חוה. האות נ היא האות היחידה באלף-בית שמצטרפת לכל אות פנים ואחור ויוצרת שער בעל משמעות. זו תכונה עיקרית של מלך ענו, שמצטרף לכל אחד ואחד פנים ואחור, גם בהתנשאות וגם בשפלות. הפירוש אצל המלך הוא ש"ירדו" הוא גם רודה וגם ירוד. לפי הפשט זה או-או, אבל אצל המלך הענו זה גם וגם. השפלות שלו שמרגיש יותר ירוד מכולם, ובזכות זה יכול לרדות – שזו ההתנשאות כלפי חוץ. הסדר הוא בדרך כללית רוממות עצמית, שפלות עצמית, התנשאות על עם. אבל לפעמים כתוב התנשאות-שפלות-התנשאות. נ-ש-נ (ה-ש של נשא היא גם התחלת שפל) = 400, שלמות.