יחוד קוב"ה ושכינתיה

כ"ד ניסן תשפ"א – רשימת הרב

נועם אלימלך מצורע

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

כוונת-יסוד בעבודה היא לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה. בתניא מוסבר ששרש התורה והמצוות הוא קוב"ה (אור הסובב כל עלמין) ושרש הנשמה הוא השכינה (אור הממלא כל עלמין) ובקיום המצוה הם מתייחדים. אמנם, לפי רבי אלימלך[ב] היחוד הוא בין השלם, הקב"ה, לבין החלק ממנו שמתגלה בעולם – בנשמה, בתורה או בתפלה (העולות יחד 1521, הוי' אחד ברבוע, מנין זך מילויי שם הוי' ב"ה – השכינה ביחס לשם הוי' ב"ה עצמו[ג]):

דהנה האדם כשלומד תורה הוא מדבר דברים קדושים ואותיות הקדושים ומכח מה הוא מדבר מכח חלק אלקות אשר בקרבו דהיינו הנשמה הקדושה היא חלק אלוה ממעל. וזהו ידוע דאורייתא וקודשא ברוך הוא כולא חד נמצא על ידי נשמה הקדושה שמדבק עצמו בחלק אלקות שבו באותיות הקדושים אזי מעלה הדיבורים למעלה ומתדבקים באחדותו יתברך שמו וזהו יחוד קודשא ברוך הוא ושכינתיה שמיחד התורה הקדושה ונשמתו הקדושה עם קודשא ברוך הוא על ידי לימוד התורה והתפלה.

אמנם, בעוד כל אדם עושה את היחוד בדבורו, משה רבינו זכה ליחוד קוב"ה ושכינתיה כבר בקולו שקודם לדבור (סוד ה-א הפשוטה שלפני אותיות האלף-בית[ד], שכאשר מצרפים אותה לסך-הכל של האותיות, מקבלים יא פעמים קול, כב פעמים חיים[ה], סוד "חיים הם למוצאיהם בפה"):

וזהו משה ידבר והאלהים יעננו בקול רוצה לומר חלק אלקים היה מנענע בו קודם הדבור וזהו שאמרו חז"ל מלמד שהשכינה היה מדברת מתוך גרונו של משה דהיינו בקול היוצא מהגרון דהיינו נשמתו היה מייחד תמיד עם קודשא ברוך הוא בקול.

היחוד הקודם לדבור הוא בסוד "טרם יקראו ואני אענה", מרוב אהבת ה' לבנו יחידו. והרמז: הקול מתייחד קודם כל עם אותיות הגרון, אחהע, העולות בן יחיד (כמנין חנוך, רבו של משה). כל יהודי הוא בן-יחיד אצל הקב"ה והוא סוד ניצוץ משה רבינו שבו.

בחלקה השני של התורה מסביר רבי אלימלך את כח עבודת התשובה גם ביחס לעבודת הצדיקים:

דהנה האדם ההולך בעבודתו יתברך צריך לדקדק על עצמו במאד מאד שלא יבא לו שום פניה וגדלות בעבודתו יתברך שמו דהיינו בעסק התורה או תפלה כי אם ח"ו יבא לו איזה פניה אזי העבדות הזה אינו עולה למעלה * אך כשאדם רשע עושה תשובה על עוונותיו הגדולים דהיינו ח"ו גזל ועריות ושאר עבירות כי אין לך דבר שעומד בפני התשובה וכשעושה תשובה גמורה באמת ובתמים אז מעלה גם כן התפלות של הצדיק שנפלו לו פניות בהם ולזה במקום שבעלי תשובה עומדים כו' כי הבעלי תשובה במדריגה גדולה יותר מהצדיק שמעלה גם כן תפלתו והתורות של הצדיק כנ"ל וזהו זאת תהיה תורת המצורע # פירוש תורת המצורע שהוא הבעל תשובה המוציא רע כשיתקן ויעשה תשובה שלימה אז יפעול שתהיה תורתו תועלת להשכינה שנקראת זאת כידוע שמעלה את השכינה ליחדה עם קודשא ברוך הוא

הרשע בתשובתו האמתית, "צעק לבם אל הוי'" באמת לאמתו, ללא פניות, מעלה את עבודת הצדיק שנפלה בפניות (בסוד "הרע כסא לטוב"). המדובר כאן ברשע שנפל ב"עמק רע" (גזל ועריות) ובתשובתו הוא הופך אותו ל"עמק טוב" – "עמק טוב" ו"עמק רע" הם תרין עטרין שבדעת – תיקון הדעת של הרשע פועל גם לתיקון דעת הצדיק, שכל עבודתו תהיה קשורה לה' באמת לייחד קוב"ה ושכינתיה ללא כל נגיעה אישית[ו] (יחוד הוא פנימיות הדעת, כנודע).

עבודת הצדיקים היא יחוד קוב"ה ושכינתיה בדבור (בכל אדם) או בקול (במשה רבינו), אך כנראה שבעל תשובה עושה את היחוד במחשבתו[ז] ו"מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה [לשון תיקון]" (זהו 'פירוש משלים' לתורה הבאה, בה מסביר הנועם אלימלך ש"מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה" היינו מחשבת הצדיק, שודאי אין בה שום פניה, שאם נאנס ולא עשה מצוה הקב"ה מצרפה למעשה של אחר שעשה עם פניה – העלאת הצדיק את מעשי הבעל תשובה).

בעל תשובה עולה מ"עמק תחת" שבהוד, לשון וידוי, ל"עמק רום" שבנצח, מדת משה רבינו (הצדיק המייחד בקולו) – ומכיון ש"כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש", מעל נקודת המוצא של האור הישר, הבעל תשובה עולה לשרש משה רבינו ("גואל ראשון") ומגיע לבחינת משיח ("גואל אחרון"), ד"אתא לאתבא צדיקיא [החל ממנו עצמו] בתיובתא".