השבת בעשרת הדברות; סוד תוספת שבת; סיום פרשת "ויכלו"; אמת בשבת

בע"ה

כ"ה תמוז תשמ"ו – תל אביב

שיעורים בספר סוד ה' ליראיו

שער שבת להוי' – פרקים ג'-ד'

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה לימד הרב את פרקים ג-ד בשער שבת להוי' מספר סוד ה' ליראיו. בתחילה הוסבר ההבדל בין פרשת שבת בעשרת הדברות של פרשת יתרו לפרשת ואתחנן, והוקבלו הדרגות לאותיות שם הוי'. לאחר מכן הוסבר באריכות סוד תוספת שבת, עם מצות העבודה בששת ימות החול בארץ ישראל. בהמשך הסברה המשכת דרגות פרשת שבת במעשה בראשית למטה תוך התבוננות בתשע המלים האחרונות בפרשת "ויכלו". בסוף השיעור נלמדה הערה ה העוסקת בגילוי מדת האמת בשבת, שמתבטאת בנאמנות עם הארץ בשבת בשל אימת השבת שעליו.

א. פרשת שבת בעשרת הדברות

ארבע פעולות ה' בשבת

אנחנו לומדים את שער "שבת להוי'" (בעמוד רע"ב). הנושא הוא שבת, ועיקר ההתבוננות שלנו בנויה על ארבע מדרגות שיש בשבת, כנגד אותיות שם הוי', מלמעלה למטה: קדושה, ברכה, מנוחה והפסקת מלאכה כפשוטה. המדרגה הנמוכה כנגד המלכות היא "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה"[ב], שה' הפסיק לעבוד, וככה גם אנחנו צריכים להפסיק לעבוד. הפסקת המלאכה, שביתה במובן הכי פשוט של שביתה, היא כנגד המלכות.

אחר כך יש משהו יותר משביתה – לנוח. יש משהו חיובי, כמו מצות עשה, לא רק מצות לא תעשה, בעצם המנוחה. על כך כתוב "וישבת אלהים". אחרי שכתוב "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה" כתוב "וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה", השביתה הזאת היא המנוחה, כנגד ה-ו של שם הוי' – השביתה והמנוחה מהתפעלות המדות שפעלו בשעת מעשה בראשית. יש לגמור את המלאכה ויש לשבות ולנוח מההתפעלות של העבודה. כמו שאדם מלא התפעלות ומרץ כשעובד וזה בא לו מתוך המדות של הנפש, שש המדות, "ששת ימים", וכשגומר לעבוד הוא גם צריך לשקוט ולנוח, לנוח מההתפעלות הפנימית שמניעה את העבודה שלו. המנוחה הזאת היא המדרגה השניה ועל כך כתוב "וישבת". אחרי שנאמר "ויכל אלהים" כתוב "וישבת".

אחר כך יש עוד שתי מדרגות עוד יותר נעלות – "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו", יש ברכה ויש קדושה, הברכה כנגד ה עילאה שבשם, והקדושה כנגד ה-י של שם ה'. כך למדנו באריכות במשך כל השיעורים הקודמים[ג] על הנושא שלנו, שבת בארבע מדרגות ואיך רואים אותן בפרשת "ויכלו השמים והארץ". אלו ארבעה משפטים שנאמרו, משפט אחר משפט, ביחס לקדוש ברוך הוא – "ויכל... וישבת... ויברך... ויקדש"[ד] מלמטה למעלה.

ארבע דרגות השבת בפסוקי "זכור" ו"שמור"

בהמשך לכך למדנו אודות הפסוק הראשון של הדיבור של שבת בעשרת הדברות, בו נאמר "זכור את יום השבת לקדשו"[ה], ופעם השניה בפרשת ואתחנן כתוב "שמור את יום השבת לקדשו"[ו]. הסברנו שרק במשפט הזה "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו"[ז] ישנן כל ארבע המדרגות שמנינו – מלמעלה למטה: "לקדשו" היינו קדושה, המדרגה הגבוהה. "זכור" ו"שמור" הן כנגד שתי אותיות ה של שם הוי'. "זכור" כנגד הברכה, כמו שישנם הרבה פסוקים בתנ"ך שבהם ברכה וזכירה קשורים יחד, כמו "בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך"[ח] או כמו הפסוק "הוי' זכרנו יברך יברך את בית ישראל וכו'"[ט]. והסברנו באריכות את הקשר בין זכירה לבין ברכה. אם כן, "זכור" הוא כנגד הברכה.

"שמור" הוא כפשוטו – לשמור לא לעבוד. השמירה היא כנגד הפסקת העבודה, לשמור את עצמך מלעשות אחת מל"ט אבות מלאכה ביום השבת. שלש המלים "את יום השבת" הן כנגד "וישבת"-המנוחה. הסברנו שרק במשפט "זכור" ו"שמור" "את יום השבת לקדשו" יש ארבע מדרגות: "זכור"-"שמור" כנגד ה ו-ה, "את יום השבת" כנגד ו, "לקדשו" כנגד י. על כך למדנו בפרק הקודם, פרק ב.

השוני בין דיבור שבת בפרשת יתרו ופרשת ואתחנן

הערב אנחנו ממשיכים ללמוד את פרק ג, איך רואים בהמשך התפתחות הדברות בעשרת הדברות את כל המדרגות הללו גם בפרטיות. קודם כל המדרגות נכללו בכלל – בתוך הפסוקים "זכור את יום השבת לקדשו"-"שמור את יום השבת לקדשו", אחר כך התורה מפרטת את כל אותן המדרגות בהמשך הדיבור.

יש הבדל בין הדיבור של שבת כמו שנאמר בפעם הראשונה בפרשת יתרו לכמו שנאמר בפעם השניה, בפרשת ואתחנן. עיקר ההבדל הוא שבפרשת יתרו הנימוק והטעם של יום השבת  הוא השביתה של הקב"ה, שה' שבת – "כי ששת ימים עשה הוי' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי על כן ברך הוי' את יום השבת ויקדשהו"[י], זה הסוף-הסיום של פרשת יתרו.

לעומת זאת, בפרשת ואתחנן לא כתוב אודות מעשה בראשית בכלל, רק כתוב על יציאת מצרים, וכתוב "למען ינוח" וכו'"[יא], כמו שנלמד תכף. המנוחה בפעם השניה כתובה עלינו ועל בהמתנו, על כל הרכוש שלנו, שאנחנו נשבות. לא מוזכר בכלל שה' שבת וגם  לא מוזכר בכלל שה' עבד. בפעם השניה, בפרשת ואתחנן כל הדיבור של שבת הוא אחרת לגמרי, חוץ מהפסוק הראשון. הפסוק הראשון הוא בערך אותו הדבר, רק שבמקום "זכור את יום השבת לקדשו" כתוב "שמור", אבל אחר כך כל הדיבור הוא בנוי בצורה אחרת לגמרי, לא מוזכר שה' ברא את העולם, לא ששבת, לא שברך ולא שקידש. כל המשך הדיבור כמו שנאמר בפרשת יתרו חסר לגמרי בפרשת ואתחנן. בכל זאת, הטקסט של הדיבור בפרשת ואתחנן הרבה יותר ארוך, יותר גדול – גם במלים וגם באותיות. הנושא שלו הוא אחר, שאתה צריך לנוח, והסיבה היא יציאת מצרים. לא כתובה סיבה שה' ברא את העולם וכו'.

אם כן, קצת ממה שאנחנו צריכים הערב להתבונן הוא בהשוואת הדיבור של שבת – איך הוא נאמר בפרשת יתרו ואיך הוא נאמר בפרשת ואתחנן – ולבנות מכך התבוננות של המדרגות שכבר הגדרנו קודם.

יתרו – יחוד אבא ואמא; ואתחנן – "אבא יסד ברתא"

כָּל הַנָּ"ל [כל מה שלמדנו בפרק הקודם לגבי "זכור את יום השבת לקדשו" "שמור את יום השבת לקדשו"] הוּא בִּכְלָל. אַחַר כָּךְ בָּאוֹת כָּל הַמַּדְרֵגוֹת הַנָּ"ל בִּפְרָט

כל ארבע המדרגות של "ויכל... וישבת... ויברך... ויקדש", הכל מופיע בפירוש בפרט. באמת הכל מופיע בפרשת יתרו בפרט, מה שאין כן בפרשת ואתחנן יש יותר אריכות, אבל רק ביחס לשתי המדרגות התחתונות, כמו שנסביר בסוגריים:

(אֶלָּא שֶׁבְּפָרָשַׁת וָאֶתְחַנַּן בָּאוּ רַק שְׁתֵּי הַמַּדְרֵגוֹת שֶׁכְּנֶגֶד וה שֶׁבַּשֵּׁם – "וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ".

שתי המדרגות שכנגד וה הן הפסק המלאכה – "ויכל"; ומנוחה מקושי העבודה, מההתפעלות הפנימית שבעבודה – "וישבת", בחינת "את יום השבת". שתי המדרגות הללו כתובות ומפורשות בדיבור של שבת בפרשת ואתחנן. זה כנגד "והנגלת לנו ולבנינו" – וה נגלות.

הַמַּדְרֵגָה שֶׁכְּנֶגֶד הַ־ו – עִנְיַן הַשְּׁבִיתָה וְהַמְּנוּחָה – בָּאָה בְּנוֹגֵעַ לָאָדָם, "לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ". מָה שֶׁאֵין כֵּן בְּפָרָשַׁת יִתְרוֹ, עִנְיַן הַמְּנוּחָה כָּתוּב אֵצֶל ה' יִתְבָּרַךְ – "וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" – וּמִמֵּילָא בָּאוּ גַּם הַבְּרָכָה וְהַקְּדֻשָּׁה – "הַנִּסְתָּרֹת לַהוי' אֱלֹהֵינוּ" – מֵאֵת ה' יִתְבָּרַךְ.

מה כתוב כאן? המכנה המשותף בין שבת בפרשת ואתחנן לבין שבת בפרשת יתרו הוא שכתוב מנוחה בשתיהן, אבל בפרשת ואתחנן כתוב מנוחה עליך, כלומר עלינו. למה ה' אוסר מלאכה? "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך". ולא כתוב שבגלל שה' שבת – לא שהוא ברא ולא שהוא שבת. מה שאין כן בפרשת יתרו כתוב "וינח ביום השביעי", "כי ששת ימים עשה הוי' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי, על כן ברך וכו'".

בגלל שכתוב מנוחה בפרשת יתרו ביחס לה', יש מקום להמשיך ולומר בפירוש גם כן את שתי המדרגות העליונות יותר, שבסוד "הנסתרת להוי' אלהינו". שתי המדרגות העליונות יה בקבלה הן "הנסתרת להוי' אלהינו", שייך לה', ואילו וה שייכות לנו. בפרשת ואתחנן כתוב רק מה ששייך לנו, שאנחנו נפסיק לעבוד ושננוח ולא מוזכר הקב"ה. הפעולות הללו לא מוזכרות לגבי-ביחס לה', ולכן אין מקום להמשיך ולדבר על ברכה וקדושה. מה שאין כן בפרשת יתרו אמנם הפסק המלאכה בפרשת יתרו כתוב לגבי האדם, המדרגה הנמוכה מלמטה, אבל המדרגה השניה של מנוחה כתובה לגבי ה', וממילא יש מקום להמשיך ולומר שה' ברך וכן קידש את יום השביעי, שתי המדרגות העליונות יותר שהן בסוד "הנסתרת לה' אלהינו".

בְּחִינַת "לְקַדְּשׁוֹ" שֶׁנֶּאֱמַר אֵצֶל "שָׁמוֹר" הַיְנוּ הֶאָרַת יְסוֹד אַבָּא בִּיסוֹד הַמַּלְכוּת – ה תַּתָּאָה שֶׁבַּשֵּׁם כַּנַ"ל, וְדָ"ל).

יוצא מזה שבפרשת ואתחנן אין את שתי המדרגות העליונות, אבל בכלל ראינו את המלה "לקדשו" בפרק הקודם. בכלל שכתוב "זכור את יום השבת לקדשו" גם בפעם השניה כתוב "שמור את יום השבת לקדשו", ו"לקדשו" הוא כנגד אבא, המדרגה הכי גבוהה. עכשיו אנחנו אומרים שבפרשת ואתחנן אין את שתי המדרגות העליונות, אז מה זה "לקדשו" שם, בתוך הכלל? בפרט לא כתוב ברכה וקדושה לגמרי, אבל בפסוק הראשון של הכלל כתוב "לקדשו", גם בואתחנן.

על כך הסברנו קודם בסוף הפרק הקודם שזה בסוד "אבא יסד ברתא"[יב], המדרגה של קדושה, יסוד אבא, ביחס לפרשת ואתחנן, שהיא יסוד הנוקבא, יסוד ה"שמור", "שמור" זה הנוקבא[יג], ה תתאה שבשם. וההארה כאן שקשורה לפרשת ואתחנן היא מאבא לצורך תיקון ובנין יסוד הנוקבא, שנקרא "שמור". מה שאין כן בפרשת יתרו "זכור את יום השבת לקדשו" הוא יחוד אבא ואמא בסוד "הנסתרת לה' אלהינו", כמו שלמדנו בפרק הקודם. לכן בהמשך הדיבור – המדרגות של ברכה וקדושה כתובות בפירוש, מה שאין כן בפרשת ואתחנן, "שמור את יום השבת לקדשו" הוא רק הארת יסוד אבא ביסוד הנוקבא, ובהמשך לא כתוב ברכה וקדושה בכלל.

יתרו – דיבור על ה'; ואתחנן – דיבור על החן שלנו

אחרי ההסבר ביחס לשינוי בין פרשת יתרו ופרשת ואתחנן, שהווארט והמלה המסכמת הם שהדיבור בפרשת יתרו יותר מתייחס לקדוש ברוך הוא והדיבור בפרשת ואתחנן אך ורק מתייחס לנו. בכלל, מאד-מאד מתאים לכל חומש דברים. כל חומש דברים נאמר מפי משה רבינו לדור שנכנסו לארץ, כלומר לנשמות שעליהן כתוב "והנגלת לנו ולבנינו". כל ענינו של חומש דברים הוא לתרגם ולהוריד את מה שכתוב בארבעת החומשים הראשונים לעבודה המעשית שלנו, שאנחנו נמצא חן. כתוב[יד] שפרשת ואתחנן מלשון חן, וגם בעשרת הדברות בפעם השניה יש חן אותיות – 708 אותיות. בפעם הראשונה בפרשת יתרו יש בעשרת הדברות כתר אותיות. בפרשת ואתחנן בכל עשרת הדברות יש 708 אותיות, חן (כאשר ן סופית, ה-ן פשוטה, של חן נחשבת ל-700) – כל 708 האותיות הן חן אחד. הענין הוא שכל מטרת חומש דברים, ובפרט פרשת ואתחנן, ובפרט עכשיו אנחנו מדברים לגבי שבת של פרשת ואתחנן – הכל נאמר בנו, זהו החן שלנו. כמו שמשה רבינו רצה למצוא חן בעיני ה' שיכניס אותו לארץ ולכן התפלל תפילות כמנין ואתחנן, כתוב בחז"ל[טו]. הכל כדי שאנחנו נמצא חן, "למען ינוח שורך עבדך ואמתך כמוך", "ונח מצא חן בעיני ה'"[טז], שאנחנו נהיה כמו נח אותו "ינוח" שימצא חן בעיני ה'.

זה בכלל, רעיון כללי, שכל הדגש בפרשת ואתחנן ובעשרת הדברות שבה הוא על החן שלנו. לא מסופר שם סיפורים על ה', לא בא לנמק לנו מצות בגלל שקרה משהו לקב"ה. זו השקפה אחרת לגמרי, השקפה בטעמי תורה, טעמי מצות. אפשר לספר סיפור על הקב"ה ועל ידי כך לנמק מצוה ואפשר לא להתייחס לזה בכלל, אלא המצוה היא רק למענך.

הפנימיות של 'למענך' היא שתמצא חן בעיני בורא העולם. רואים זאת במיוחד לגבי שבת, שבשבת בפרשת ואתחנן מדובר רק לטובתך-למענך, שאתה תנוח, ועל ידי שתנוח תהיה כמו נח ש"מצא חן בעיני הוי'"טז, בלי שום סיפור מה קרה לה' עצמו. מה שאין כן יתרו זה קשור עם מעשה בראשית.

ב. סוד תוספת שבת

סוד תוספת שבת – סיום העבודה לפני שבת

אחרי ההקדמה הכללית הזאת, אנחנו לוקחים את הדיבור של יום השבת בפרשת יתרו, שם כל המדרגות בפרטיות מלמטה למעלה, ולומדים אותו מדרגה אחר מדרגה מלמטה למעלה איך שכתוב בתורה.

"שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ"

מכך שכתוב "ששת ימים תעבד" לומדים הרבה מפרשים[יז] שיש ענין חיובי, כעין מצוה מעשית, לעבוד. מכאן ראיה שעל האדם לעבוד ששת ימים – "ששת ימים תעבד". רק מה? שבסוף ה"ששת ימים תעבד", הענין החיובי לעבוד – "ועשית כל מלאכתך", תראה, כלומר תדאג לכך כאשר תתקרב לסוף הששה ימים שתגמור לפני ששבת נכנסת. יש סוד שנסביר בהמשך בעזרת ה' – תוספת שבת. צריך להוסיף מן החול על הקודש, להוסיף קדושת שבת גם בסוף יום הששי. זה דין חשוב בשלחן ערוך[יח]. כלומר, צריך להפסיק לעבוד מבעוד יום, לא מחכים עד הרגע האחרון, צריך להוסיף מהחול על הקודש.

דבר זה מרומז בפסוק "ועשית כל מלאכתך":

הוּא עִנְיַן הַהוֹסָפָה מֵהַחוֹל עַל הַקֹּדֶשׁ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן – בְּחִינַת "יוֹם הַשִּׁשִּׁי וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם"

כשאנחנו הסברנו את ההתבוננות בפרשת "ויכלו" התחלנו מהפסוק "ויכל אלהים" כנגד ה תתאה שבשם; "וישבת אלהים", "וישבת" כנגד ו; "ויברך" – ה עילאה; "ויקדש" – י. אבל מה עם הפסוק "יום הששי ויכלו השמים והארץ וכל צבאם"? נסביר בהמשך שהפסוק הזה הוא בסוד תוספת שבת. הסברנו את זה באריכות[יט]: הרי בסדר הקידוש אנחנו מחברים "יום הששי" עם "ויכלו". מה זה "יום הששי ויכלו השמים והארץ וכל צבאם"? שצריך לגמור ב"יום הששי". זו מדרגה ודין שכתוב בשלחן ערוך של תוספת שבת, עוד לפני המדרגה הנמוכה שביום השבת עצמו.

כנגד אותה תוספת שבת נאמר "יום הששי ויכלו השמים". בעשרת הדברות כתוב פסוק שלם שלכאורה כולו מיותר. שוב, כל המפרשים מדייקים את זה: כדי לא לעבוד בשבת צריך לומר פשוט – ביום השבת אל תעבוד, למה צריך לומר "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך"? על פי פשט הפסוק הזה בכלל לא לענין, לא שייך ליום השבת, זהו סיפור על ששת ימים! אלא מה? שבפסוק הזה לומדים את עיקרון תוספת שבת והוא בנוי על ידי כך שעבדת ושגמרת הכל מבעוד יום. כלומר, הספקת לסיים מבעוד יום. על כך כתוב "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך", שתראה שבסוף ששת הימים תגמור את כל המלאכה שלך.

אחרת, אם לא מסבירים כך, אין שום טעם ושום הסבר למשמעות הפסוק הזה בתוך הדיבור של שבת. שוב, איך כתוב במעשה בראשית? "יום הששי ויכלו השמים והארץ וכל צבאם", אחר כך כתוב "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה". "ויכל אלהים" הוא "ביום השביעי", אבל "ויכלו" הוא לפני יום השביעי, עדיין שייך ליום הששי.

– שֶׁהֲרֵי עֲשִׂיַּת "כָּל מְלַאכְתֶּךָ" נִכֶּרֶת כַּאֲשֶׁר מַפְסִיק מִבְּעוֹד יוֹם דַּוְקָא.

מתי אני מכיר שעשיתי את כל המלאכה? רק אם אני מפסיק מבעוד יום. למה? על פי פשט, אם אני מחכה עד הרגע האחרון להפסיק את העבודה, השבת אוסרת עלי את העבודה. למה אני מפסיק את העבודה? לא בגלל שגמרתי, אלא בגלל שאני חייב, אני מוכרח, יש מצוה. כמו הביטוי בחז"ל "אריה דרביע עליה"[כ], יש אריה שרובץ עלי, שלא נותן לי. יש הרבה פעמים שאריה, כלומר כח עליון, רובץ ולא נותן לך לעשות. אם הייתי מחכה עד הרגע האחרון ההרגשה היתה שהגעתי עד הרגע האחרון ועכשיו אסור לי, אני לא יכול יותר. לא היתה שום הרגשה שבאמת גמרתי. איך אני יכול לעשות הרגשה בנפש שגמרתי, שסיימתי? רק אם כביכול מתוך הבחירה העצמית שלי אני מפסיק מבעוד יום – זה סימן שאני ביני לבין עצמי סיימתי את כל העבודה ולא בגלל שהשבת באה והכריחה אותי להפסיק.

זו נקודה מאוד חשובה לגבי כל הכניסה לשבת. הכל תלוי בהכנה, זה כלל גדול בחסידות[כא], "הכון לקראת אלהיך ישראל"[כב], שכל דבר אם אתה לא מתכונן נכון – לא יתגלה שום דבר. אם האדם רוצה להרגיש טעם וענג שבת, וכך לגבי כל דבר – הדבר תלוי אך ורק בהכנה. כמו שחז"ל אומרים "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת"[כג]. על פי פשט לומדים זאת שמי שטרח לבשל את כל התבשילים, אבל בפנימיות זה לא כך. בפנימיות מי שטרח כבר לגמור הכל לפני ששבת התחילה יש סיכוי שירגיש את המנוחה האמתית והענג האמתי מהפסקת המלאכה כאשר שבת תיכנס. כלומר, לא השבת הכריחה אותי להפסיק, אלא אני מעצמי גמרתי את הכל.

הדבר הזה שהוא מאד-מאד עמוק, הוא עיקר סוד הכנת שבת, שאני מעצמי לפני הסיום של יום הששי צריך להגיע למצב בנפש שסיימתי, שגמרתי את כל המלאכה. מתי אני יכול להגיע לכך בנפש? אם באמת עבדתי במשך השבוע יש לי משהו לסיים. לכן חייב להיות כתוב קודם "ששת ימים תעבד", שקודם תעבוד ששת ימים ואחר כך לפני שבת תגיע למצב "ועשית כל מלאכתך". אם כן, הפסוק בעשרת הדברות מקביל לפסוק "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם" בפרשת "ויכלו".

סוד תוספת שבת בסוד מצות תחומין

"וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַהוי' אֱלֹקֶיךָ [כאן מדובר על יום השביעי, שבת עצמה. היום הזה הוא "שבת להוי' אלהיך לא תעשה כל מלאכה". קודם "שבת להוי'" ואחר כך אוסר עליך] לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ"

זה כנגד "ויכל". גם מה שכתוב ש"יום השביעי" הוא "שבת להוי' אלהיך", כאן הכוונה שבת במובן של הפסקה ממלאכה, כמו שכתוב בהמשך "לא תעשה", שלא תעשה היינו פשוט להפסיק לעבוד. אבל זו לא הפסקה בתור מצוה, שאסור לך לעבוד, לאחר שכבר באמת גמרת את כל מה שהיה לך לעשות. אחרי שגמרת את כל מה שהיה לך לעשות, שזה נקרא תוספת שבת – אומרים שבאמת מרגע זה והלאה אסור לך לעבוד יותר.

עכשיו נסביר עוד סוד גדול בקבלה, שהמצוה הראשונה שנאמרה בתורה בהקשר לשבת היא מצות תחומין. יש הרבה ענינים, הרבה מצות בקשר לשבת. הדבר הראשון שכתוב בקשר לשבת בפירוש בתורה הוא "שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקמו ביום השביעי"[כד]. זה בסוף פרשת בשלח, לפני עשרת הדברות, בפרשת המן, בהקשר לירידת המן לעם ישראל. משה רבינו אמר לנו שביום השבת אסור לצאת ללקוט את המן, בגלל שבאמת המן לא ירד, דברנו באריכות[כה] על הקשר של המן לשבת. משה רבינו אומר לעם ישראל בפרשת המן "שבו איש תחתיו", תשבו במקום "אל יצא איש ממקומו ביום השבת", מכאן לומדים איסור תחומין בשבת.

באיסור תחומין בשבת אין חיוב כרת, הוא לא כמו אחת מל"ט אבות מלאכה שיש בהם איסור כרת וסקילה. זהו איסור בפני עצמו. יש אפילו מחלוקת בראשונים[כו] האם האיסור הוא מדאורייתא או מדרבנן. ואם הוא מדאורייתא מהי מדת תחום שבת. הרמב"ם למשל, ואנחנו בדרך כלל פוסקים כמותו, סובר שתחום בשבת הוא מן התורה, אבל מהתורה האיסור הוא פרסה שלמה, ארבעה מיל, וחז"ל עשו את התחום מיל אחד. כלומר, חז"ל הקטינו את התחום למיל. מיל הוא קילומטר בערך. כלומר, לצאת ממקום הישוב מיל אחד זהו תחום מדרבנן, אבל יש תחום מדאורייתא. יש הרבה ראשונים[כז] שאומרים שכל תחומין הוא רק מדרבנן. שוב, אפילו לפי הרמב"ם שיש מצוה מדאורייתא של תחום בשבת, אבל אין בו כרת וסקילה כשאר האבות מלאכה ביום השבת.

בשביל מה יש את המצוה הזאת? גם המצוה הזאת היא הכנה. אם מסתכלים בתורה, לפני שיש עשרת הדברות וכל ל"ט אבות המלאכה בשבת, יש הכנה, וההכנה לשבת היא מצות תחומין בשבת. אבל היא כתובה בתורה כאילו כהקדמה והכנה לגבי כל יום השבת.

בקבלה כתוב[כח] שהמצוה של תחום היא לעשות-ליצור חלל בין הקדושה לבין הקליפה. יש נושא עמוק בכתבי האריז"ל שבכל ימות השבוע יש מגע עד כדי תערובת-ערבוביא בין הטוב לבין הרע, בסוד "עץ הדעת טוב ורע". אדם הראשון ביום הששי לפני יום השבת אכל מ"עץ הדעת טוב ורע" וגרם לערבוביא של טוב ורע.

לפני שאפשר להיכנס ליום השבת צריך להרחיק את התחומין, צריך לעשות חלל ריקן. כלומר, איזור, No man's land באנגלית. איך אומרים את זה בעברית? אזור שאסור להיכנס לשם – לא מכאן ולא מכאן כמו שיש ביטוי בלע"ז. יש ביטוי גם בצבא, כמו שהיה פעם לפני מלחמת ששת הימים, שהיה תחום-אזור מפורז, שם אסור להיכנס משני הצדדים, לא נכנסים לא מכאן ולא מכאן. זה נקרא חלל. זה המושג בקבלה – חלל בין הקדושה לבין הקליפה, וצריך לעשות אותו לפני כניסת יום השבת. את זה עושים בסוד מצות תחומין.

ברוחניות-בנפש החלל הזה הוא מה שעכשיו הסברנו: ברגע שאתה מחליט או שאתה מרגיש שגמרת את כל מלאכתך, ואחר כך כעבור חצי שעה, אם נאמר שמוסיפים מהחול על הקודש חצי שעה של תוספת שבת – בא האיסור. באמת אחר כך בא ה"אריה דרביע עליה" ואוסר עליך ביום השבת לעבוד, אבל אם תחכה עד הרגע אחרון לא יהיה שום חלל בין הקדושה לבין הקליפה. ברגע שחצי שעה קודם אתה עצמך גמרת את כל העבודה ובעוד חצי שעה באמת האיסור יחול מלמעלה, שאסור לך לעבוד, אזי חצי השעה הזו היא סוד החלל – לא עבדת מעצמך.

אותה תוספת שבת היא בסוד מצות תחומין שאחר כך תחול במשך כל היום. כלומר, אתה גמרת קודם, אתה הפסקת את הקליפה כאן. יש הפסק, אתה מחכה חצי שעה או יותר ואחר כך בא יום השבת. מה שנוצר באותה חצי שעה הוא חלל. שוב, החלל בנפש, שהוא חלל חיובי, הוא בין ההחלטה שלך להפסיק לעבוד לבין מה שה' מחליט עבורך להפסיק לעבוד, שזה יום השבת עצמו שיורד וחל.

זה בסוד מצות תחומין, ועכשיו הסברנו למה אין בה כרת, כיון שהיא על דרך תוספת שבת. אף על פי שהמצוה נאמרה בשבת גופא, אבל היא על דרך תוספת שבת, ובתוספת שבת ודאי אין כרת. כיון שהיא על דרך תוספת שבת – מצות תחומין ברוחניות – לכן גם יש הרבה דעות שהיא אפילו לא מדאוריתא, אלא רק מדרבנן. מה הכונה מדרבנן? זה נקרא מכח עצמנו. כל מצוה מדרבנן היא מלמטה, מכח כנסת ישראל, מכח עצמנו, לעומת מצוה מדאוריתא שמלמעלה. לפי הרמב"ם יש בה את שני הממדים, שני המרכיבים: באמת תחומין מדאורייתא, ובכל זאת היא לא כמו שאר ל"ט מלאכות שבת, אבל רבנן באמת החמירו ועשו תחום של מיל, המדה כמו שההלכה פוסקת היום שתחומין מדרבנן. אז יש בה את שני המרכיבים יחד.

תוספת שבת בעולמות בי"ע, ושבת בעולם האצילות

אחר כך, כשמגיע יום השבת כתוב "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך", וזה כנגד "ויכל", ה תתאה בשם הוי' של יום השבת עצמו. שם הוי' של יום השבת עצמו כולו בעולם האצילות ולמעלה, בלשון הקבלה והחסידות. תוספת השבת היא עדיין בעולם הבריאה. לפי הקבלה[כט] יום ראשון הוא בריאה, יום שני הוא יצירה, יום שלישי הוא עשיה, וזה נקרא ירידת העולמות. אחר כך שלשה ימים שלפני שבת הם עלית העולמות: יום רביעי הוא עשיה, יום חמישי הוא יצירה ויום ששי הוא בריאה.

לכן ביום רביעי בבוקר ב"שיר של יום" מתחילים לומר "לכו נרננה להוי'"[ל] כמו קבלת שבת, חסידים קוראים לזה "לכו נרננה" הקטן[לא]. כלומר, עלית העולמות לקראת שבת מתחילה מיום רביעי בבוקר, מעלית העשיה, לכן אפשר לעשות תוספת שבת. מי שרוצה לגמור את העבודה שלו הכי מוקדם שיכול – זה מיום רביעי בבוקר... בגלל שמיום רביעי בבוקר אפשר לעשות תוספת שבת, שמאז ועד שבת הכל יהיה חלל ריקן בסוד התחום, יהיה לו תחום גדול מאד, חלל גדול מאד בין הקדושה לבין הקליפה. זה נקרא "לכו נרננה הקטן" כמו קבלת שבת, וגם זה בסוד תוספת, כמו תוספת שבת. מזמור צ"ד הוא המזמור המיוחד של יום רביעי, ואחרי שגומרים אותו אומרים "לכו נרננה". אין דוגמא כזאת, בכל "שיר של יום" יש רק מזמור אחד, אין תוספת, דווקא אחרי שגומרים את המזמור של יום רביעי, "אל נקמות הוי' אל נקמות הופיע"[לב] מוסיפים ממזמור אחר לגמרי.

לאחר מכן יום חמישי הוא עולם היצירה, ויום הששי הוא בריאה, בסוף יום ששי הוא היכל קדש קדשים של עולם הבריאה, זה הביטוי בקבלה. כלומר, תוספת שבת שעושים בסוף יום הששי היא מה שמתקרבים לתחום האצילות. זה סוד היכל קדש קדשים של עולם הבריאה, שם עושים את תוספת השבת, אבל בשבת עצמה, שם הוי' שאנחנו מתבוננים בו, כולו באצילות, גם ה-ה תתאה שבו – הכל בעולם האצילות, יום השבת עצמו. ה תתאה, המדרגה הנמוכה, היא "ויכל", ובעשרת הדברות הוא "ויום השביעי שבת להוי' אלהיך לא תעשה כל מלאכה וכו'"[לג], בפסוק השני, אחרי "ששת ימים תעבד".

הוּא עִנְיָן "וַיְכַל וְגוֹ'" – כְּנֶגֶד ה תַּתָּאָה שֶׁבַּשֵּׂם (כַּאֲשֶׁר עוֹלה מִבי"ע לְהִתְיַחֵד בִּקְדֻשַּׁת הָאֲצִילוּת כְּדִלְקַמָּן. [הפסוק הזה הוא ה תתאה שבשם, המלכות העולה לגמרי מעולם הבריאה להתאחד בקדושת עולם האצילות] מָה שֶׁאֵין כֵּן בְּחִינַת "שֵׁשֶׁת יָמִים וְגו'" [זה בעשרת הדברות, והפסוק המקביל בפרשת "ויכלו" הוא] – "יוֹם הַשִּׁשִּׁי וַיְכֻלּוּ וְגוֹ'" – הוּא בִּהְיוֹתָהּ מְאִירָה לְמַטָּה בְּבי"ע) –

זה כאשר המלכות, ה תתאה שבשם, עדיין נבנית בפרצוף בי"ע שלה, זה הביטוי בקבלה. לפני כניסת השבת בנין המלכות הוא למטה, בעולמות התחתונים, והיא עוד לא עלתה והתפשטה מההתלבשות הקודמת שלה בבי"ע על מנת לעלות לתחום עולם האצילות. הכתוב "ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך" כולו בסוד בנין המלכות, בנין הנוקבא, ה תתאה שבשם למטה, היא מאירה בעולמות התחתונים.

עבודת ימות החול בארץ ישראל – בנין פרצוף רחל

נאמר את זה בלשון אחר: אמרנו שיש גם מצוה לעבוד. המצוה לעבוד היא בשביל המצוה להפסיק לעבוד – צריך לעבוד בשביל להפסיק לעבוד. המצוה לעבוד היא גופא בנין פרצוף רחל בתחתונים. המלכות – ה תתאה שבשם – נקראת פרצוף רחל. באמת, וזה נושא ארוך שלא נוכל להאריך בו עכשיו אבל רק בקיצור, עיקר המצוה לעבוד הוא רק בארץ. זה נקרא בנין הארץ. בחוץ לארץ בכלל אין כל כך מצוה לעבוד. לכן בחוץ לארץ אפשר להיכנס לישיבה וללמוד כל הזמן. כמובן שעל התורה של הארץ נאמר "אין תורה כתורת ארץ ישראל"[לד], אבל גם יש משהו מיוחד שנקרא "בנין ארץ ישראל", לבנות את הארץ על ידי שעובדים. עיקר העבודה של יהודי קשור עם הארץ. למה? בגלל שהארץ בקבלה היא בנין פרצוף רחל. בחוץ לארץ אין בכלל פרצוף רחל, יש רק פרצוף לאה בקבלה. פרצוף לאה הוא אותיות של מחשבה, לא אותיות של דבור ומעשה. מה שאין כן פרצוף רחל בקבלה זה דווקא בארץ.

מהי מצות העבודה? לבנות פרצוף רחל גם למטה, שיהיה פרצוף מלכות של האצילות בהיותה מאירה למטה בעולמות בי"ע. לכן הדבר דווקא קשור לארץ ישראל. ידועה הגימטריא המפורסמת שארץ ישראל היא 832, ואם כותבים את הספרות הפוך 238 – זה רחל. זהו הקשר בין רחל לבין ארץ ישראל. ארץ ישראל היא הנוקבא של ישראל סבא. ישראל סבא הוא יעקב אבינו, רחל היא האשה שלו. כמו ששבת היא כנגד אור – שבת היא 702, ו-אור הוא 207, הפוך, וכמו שמשה (345) הוא כנגד "אהיה אשר אהיה"[לה] (543), השם שהקב"ה גילה למשה רבינו. יש הרבה דוגמאות כאלה בקבלה של היפוך ספרות, של שני דברים שמשלימים אחד את השני או קשורים יחד. לעניננו, ארץ ישראל היא בחינת רחל, חוץ לארץ היא בחינת לאה וצריך לחבר אותם יחד.

בקבלה יש מושג "רחל הגדולה"[לו], כאשר רחל נבנית לגמרי היא כוללת בעצמה גם את לאה. לאה בפני עצמה יותר גבוהה מרחל, כמו שמחשבה יותר גבוהה מדיבור. לאה ורחל הן מחשבה ודיבור. הדיבור כולל גם את המעשה, שזה רחל. כאשר רחל נבנית היא גם כוללת את המחשבה. זהו הביטוי בקבלה "רחל הגדולה", שהוא בדיוק ההפך ממה שכתוב בתורה. כתוב "ושם הגדלה לאה ושם הקטנה רחל"[לז]. בתורה לאה היא הגדולה ורחל היא הקטנה, אבל בקבלה לוקחים את המלה "רחל" ואומרים אותה יחד עם המלה "הגדלה", זה נקרא "רחל הגדולה", כאשר "רחל הגדולה" כוללת גם את לאה, בגלל ש"הגדולה" היא לאה. זה נקרא ששני הפרצופים מתחברים-מתאחדים וזה גם קורה רק בארץ. עיקר תיקון הארץ הוא תיקון פרצוף רחל.

מה הסברנו? שבעבודה במשך השבוע שיהודי עובד הוא בונה את הפרצוף הזה של רחל למטה, בעולמות התחתונים. אחר כך בשבת הפרצוף עולה ומתפשט מלבושי העולמות התחתונים, ובאמת בקבלה כתוב[לח] שהיא חוזרת להיות נקודה מצומצמת קטנה ועולה לתחום עולם האצילות, שם היא נבנית בפרצוף שלם מחדש. הבניה שלה מחדש בעולם האצילות היא בסוד "ויכל אלהים ביום השביעי" וזה בסוד "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך". אבל מה שכתוב קודם "ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך" הוא עדיין רחל, ה תתאה שבשם, כאשר היא נבנית ומאירה למטה בעולמות בי"ע.

כל הנושא של בנין המלכות למטה הוא בעיקר התיקון של ארץ ישראל. לכן בחוץ לארץ אין כל כך על פי פשט ענין חיובי של עבודה, אלא רק בעל כרחו. מי שעובד ומתפרנס בחוץ לארץ זה רק שצריך את הפרנסה ותו לא, בעל כרחו, אין בזה ענין חיובי מצד עצמו. אבל בארץ יש ענין חיובי מצד עצמו שנקרא "בנין פרצוף רחל" למטה.

לא לעבוד – ה' תתאה; לנוח – ו'

עִנְיַן הַשְּׁמִירָה וְהַמְּנִיעָה בְּעֶצֶם מֵעֲשִׂיַּת מְלָאכָה,

שמירת היהודי את עצמו כל הזמן לא לעבוד וללמוד היטב את "הלכתא רבתא לשבתא"[לט] – כתוב שיש הלכות רבות ועצומות בשבת וצריך ללמוד אותן – היא כולה כנגד ה תתאה שבשם, אבל ה תתאה העצמי, כמו שהיא באצילות.

כַּאֲשֶׁר בִּטֵּל כָּל מְצִיאוּתוֹ ("שְׁמִירָה לְנוּקְבָא", עַל דֶּרֶךְ מִצְוֹת "לֹא תַּעֲשֶׂה", שֶׁמְּקוֹרָן בְּ־ה גְּבוּרוֹת – שֹׁרֶשׁ בִּנְיַן הַמַּלְכוּת – ה תַּתָּאָה שֶׁבַּשֵׁם – מָה שֶׁאֵין כֵּן הַשְּׁבִיתָה וְהַמְּנוּחָה בְּעֶצֶם הִיא עַל דֶּרֶךְ מִצְוֹת "עֲשֵׂה", שֶׁמְּקוֹרָן בְּ־ה חֲסָדִים, שֹׁרֶשׁ בִּנְיַן הַז"א – ו שֶׁבַּשֵּׁם. וּמָה שֶׁמּוּבָא שֶׁשֹּׁרֶשׁ הַמִּצְוֹת "עֲשֵׂה" הוּא בְּ־וה – "זִכְרִי עִם וה רמח" – הוּא בְּסוֹד יה וְ־א בָּרֹאשׁ, אוֹתִיּוֹת הִיא לְמַפְרֵעַ, וה וְ־א בָּרֹאשׁ, אוֹתִיּוֹת הוּא לְמַפְרֵעַ, שֶׁהֲרֵי "ז"א בְּעַתִּיקָא אָחִיד וְתַלְיָא" וְהַמַּלְכוּת נִכְלֶלֶת עִמּוֹ, מָה שֶׁאֵין כֵּן אַבָּא וְאִמָּא תְּלוּיִים בְּמַזְּלָא בִּלְבַד וְדָ"ל).

מה כתוב כאן? אנחנו אומרים ששמירה – "שמור" – היא לנוקבא[מ], ה תתאה שבשם, כאשר היא למעלה באצילות, וזה "שמור את יום השבת" והפסוק "לא תעשה כל מלאכה וכו'".

"לא תעשה" היא מצות לא תעשה, וצריך לשמור את "הלכתא רבתא לשבתא". מה שאין כן המדרגה שלמעלה מזה – לנוח. אמרנו שלנוח פרושו יותר מלא לעבוד. לנוח היינו השביתה הפנימית, השביתה בהתפעלות המדות, על דרך מצות עשה. כך גם בתורת הנגלה, יש מצות עשה של שביתה בשבת. כמו כל הסודות שבתורה יש לכל סוד אחיזה בהלכה האקטואלית, ההלכה שכתובה בחלק הנגלה של התורה. לכן גם בחלק הנגלה של התורה יש שתי מצות בשבת. לגבי יום השבת בפשט יש שתי מצות: איסור מלאכה, הכולל את כל ל"ט אבות המלאכה ועכשיו אנחנו מסבירים שהוא כנגד ה תתאה של השבת; ויש גם בתורה מצות עשה לשבות[מא]. כמובן שלמצוה הזאת יש כמה דברים בהם היא מתבטאת, הפנימיות שלה היא מנוחה חיובית, כלומר מצות עשה היא שתנוח, לא רק שלא תעבוד. מצות עשה לנוח היא ב-ו של שם הוי' ואילו לא לעבוד היא ה תתאה של שם הוי'.

יה (שכל) בשבת קשור ל-ה תתאה; וה (מדות) בשבת קשורות ל-ו

בהערה שקראתי קודם שאלנו שאלה על דרך הקבלה: כתוב בתיקוני זהר[מב] על הפסוק שנאמר למשה רבינו לפני יציאת מצרים "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר"[מג], וחז"ל מפרשים אותו בספר הזהר ש"שמי" עם יה עולה שסה ואילו "זכרי" עולה רמח. אני לוקח את המלה "שמי", 350, ומחבר שתי אותיות יה של שם הוי' יחד שסה, מצות לא תעשה; "והמלה "זכרי" יחד עם וה של שם הוי' הם רמ"ח, רמ"ח מצות עשה. מה משתמע מכאן? שמצוות עשה הן ב-וה ומצוות לא תעשה ב-יה. מה כתבנו כאן? ששמירה לנוקבא, שהלא תעשה של שבת, היא ב-ה תתאה של שם הוי', בנוקבא. מה שאין כן עשה של שבת ב-ו של שם הוי', הזעיר אנפין, הזכר. העשה שייך לזכר והלא-תעשה לנוקבא.

הדבר על פי כלל ידוע בקבלה שבנין הז"א מן החסדים[מד]. הבנין ותיקון הזעיר אנפין הוא מהחסדים של הדעת, ותיקון ובנין הנוקבא – "שמירה" – הוא מהגבורות. דבר פשוט בקבלה שהגבורות הן יראה, הכח שמניע את כל מצוות לא תעשה – הגבורות הן שורש הלא-תעשה[מה]. החסדים הם אהבה, הכח בנפש שמניע את כל מצוות עשה. אז פשוט שעשה הוא ב-ו של שם הוי' ולא-תעשה ב-ה תתאה. אבל איך הדבר תואם ומתאים למאמר הקודם שאמרנו? כאן אנחנו מסבירים שצד הלא-תעשה של שבת הוא ב-ה תתאה, והצד העשה של מנוחה ב-ו, אבל במקום אחר כתוב ש-וה שניהם קשורות עם מצוות עשה, "זכרי" עם וה – רמ"ח, ואילו יה הן מצות לא תעשה!

כתובה כאן בהערה התבוננות כללית לגבי מקור הנוקבא ב-יה. מה יוצא מכאן? שכתוב בתיקוני זהר שמצוות לא-תעשה הן ב-יה, ועל פי פשט לא תעשה הן בנוקבא, ב-ה תתאה, ומה שכתוב בתיקוני זהר שמצות עשה הן ב-וה, אבל בפשטות מצות עשה הן ב-ו עצמו, בזכר-ז"א.

מה ההסבר לכך? יש הסבר שגם כתוב בזהר, על פי רמז. כתוב שאם אני מתבונן באותיות שם הוי' יש בהן שני יחודים – יה ו-וה, יחודא עילאה ויחודא תתאה. יה הן "הנסתרת להוי' אלהינו"[מו], ואילו וה הן "והנגלת לבנו ולבנינו". אבל אם אני אקרא אותן הפוך ואשים למעלה מכל אחד משני היחודים את האות א – מה יוצא? ש-וה הופך ל-הוא ואילו יה עם א הופך ל-היא. שוב, יש א ששורה למעלה מכל יחוד. בשביל שיהיה יחוד יה צריך להיות "שותף השלישי" שמחבר את שני הכחות שמתייחדים יחד. למעלה מ-יה יש א שמייחדת אותן ולמעלה מ-וה יש א אחת שמייחדת אותן.

ברגע שאני מתבונן כך – א-יה, א-וה – ואני קורא אותן הפוך, מה יוצא לי? ש-הוא ב-וה, ו-היא ב-יה. זה בדיוק מסביר את התעלומה-השאלה ששאלנו הרגע: שורש מצוות לא תעשה הוא ב-יה, אבל בסוד אור חוזר של יחוד זה, היא, מתגלה המדרגה הזאת ומשתייכת ל-ה תתאה של שם הוי', שנקראת היא סתם. כלומר, המדרגה של יה משתייכת ל-היא, שהיא ה תתאה של הוי'. מה שאין כן מדרגת וה של "זכרי" בכללות משתייכת ל-ו, ל-הוא, שהוא ה-ו של שם הוי'.

למה באמת וה שייך ל"הוא" ו-יה ל"היא"? לכאורה "הוא" למעלה, לפני "היא"? זה על פי הכלל בקבלה "ז"א בעתיקא אחיד ותליא"[מז] – לזעיר אנפין, למדות הלב, יש שורש יותר עצמי ויותר עמוק בתוך הכתר העל מודע מאשר לשכל. יה הן שכל. השכל רק תלוי בכתר, זה נקרא "במזלא תליא"[מח]. לשכל יש תלות בעל מודע, אבל לא אחיזה. זה ההבדל בלשון הזהר. יש ללב-לרגש אחיזה עצמית ברגש כמו שהוא בעל מודע, בכתר – "ז"א בעתיקא אחיד ותליא". מה שאין כן לשכל יש רק תלות במשכיל, יש מקור של שכל בכתר – כח המשכיל. השכל הגלוי רק תלוי, כמו על חוט השערה. זהו משל בקבלה[מט], השערות של הדיקנא יורדות מהכתר והשכל הגלוי תלוי על אותן שערות. זה נקרא שלשכל הגלוי יש רק תלות לגבי הכתר. מה שאין כן המדות – יש להן אחיזה ממשית-עצמית בכתר, ולכן יחס המדות לשכל הוא של "הוא" לגבי "היא".

ממילא מה יוצא מזה? שבסך הכל בשבת השכל הוא בחינת "מהוי' אשה משכלת"[נ], ומי שבאמת צריכה לדעת הלכות שבת הכי טוב זו האשה – עקרת הבית, בגלל שהיא מסתובבת במטבח ושם יש כל האיסורים החמורים של שבת. אז באמת על פי פשט מי שצריך לדעת הלכות שבת זו האשה.

יש גם סיפור מאד מעניין בתולדות החסידות[נא], מהאבות של אדמו"ר הזקן היתה אשה אחת – זה סיפור ארוך, אני רק אומר בקיצור – שהיתה יותר בקיאה בהלכות שבת מכל הגאונים של אותו דור, וכאשר היתה שאלה בהלכות שבת ממש בשולחן ערוך היו זקוקים לחוות דעת, לשאול אותה. זה דרך אגב. כלומר, בשבת יש "אשה משכלת", ה-יה שבשם הוי', "הנסתרת", מקור הלא תעשה, ובוא מתגלה. כל הלא-תעשה, כלומר מה שאסור לעשות בשבת, השכל של כל הלכות שבת, הוא השכל הזה. אין הרבה הלכות לגבי מצות עשה 'תנוח'. מי שיודע בשולחן ערוך, לגבי מצות עשה בקושי אפשר למצוא הלכה אחת, מהי מצות העשה של שבת. כל הלכות שבת הן הלא-תעשה, ל"ט מלאכות שאסור. כל השכל הזה, שהוא שכל עמוק מאד, הוא שכל של תורה, ו"שבת שקולה כנגד כל התורה כולה"[נב]. שבת היא פנימיות כל התורה, הנשמה, וכל השכל שלה קשור עם האשה. דוקא בשבת יש מדרגה של הפסוק במשלי "מהוי' אשה משכלת", אשת שכל. מה שאין כן האיש בשבת אינו בחינת שכל, אין לו הרבה שכל בשבת, יש לו רק קשר של לב, של מדות, עם העל-מודע – "ז"א בעתיק אחיד ותליא". השכל רק תלוי, לא אחוז, והוא מתגלה דווקא בנוקבא.

כתוב "ז"א בעתיק אחיד ותליא" אז למה הוא כולל את וה שניהם? בגלל שבאחיזה הזאת של ז"א בעתיקא היא נכללת אתו. לכן "זכרי" בא עם וה, כולל גם ה תתאה, אבל כאשר היא נכללת אתו הם כנגד מצות עשה, בסוד "ז"א בעתיקא אחיד ותליא". ואילו "שמי" עם יה כנגד מצוות לא תעשה. בשבת, גם על פי פשט, ה-יה, הלא תעשה, משתייך ל-ה תתאה – "היא", ואילו וה, מצות עשה, משתייך ל-ו, "הוא". כאן הסברתי בעל פה מה שכתוב כאן בספר שתוכלו לקרוא את זה עוד פעם.

עבודת האדם ועבודת ה' בששת ימים

מה כתוב הלאה לאחר הפסוק הזה?

"כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה הוי' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם (כָּל זֶה הוּא חֲזָרָה עַל בְּחִינַת "שֵׁשֶׁת יָמִים וְגוֹ'", מִצַּד ה' יִתְבָּרַךְ, וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן שֶׁבְּחִינַת "וַיִּשְׁבֹּת וְגוֹ'" הוּא בְּסוֹד הַ"הַכְנָעָה שֶׁבְּהַמְתָּקָה" וְדָ"ל) וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי"

הסברנו קודם: בפרשת יתרו, אחרי שהתורה אוסרת עלינו עבודה היא אומרת-מספרת לנו – למה העבודה אסורה בשבת? בגלל שגם ה' נח בשבת. למה אמרתי לך לא לעבוד בשבת "לא תעשה כל מלאכה וכו'"? בגלל ש"ששת ימים עשה הוי' את השמים ואת הארץ וכו' וינח ביום השביעי", הוא נח. כלומר, זו אותה מדרגה של מנוחה, רק מצד ה'. מה שכתוב "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך וכו'" הוא כנגד ה תתאה שבשם, אבל הפסוק הזה הוא המנוחה הפנימית. אמרנו בתחילת השיעור הערב שהמנוחה הפנימית מתייחסת כאן לה'. בפרשת ואתחנן המנוחה מתייחסת גם לך, המדרגה בפרשת ואתחנן נאמרה לגבי האדם, אבל בפרשת יתרו המדרגה שכנגד ה-ו של שם הוי' נאמרה לגבי הקב"ה.

מהם "ששת ימים"? הו"ק, שהם בפירוש ה-ו של שם הוי'. בפסוק "לא תעשה כל מלאכה" לא כתוב "ששת ימים", כתוב "לא תעשה כל מלאכה", כנגד ה תתאה של שם הוי'. קודם בפסוק הראשון כתוב "ששת ימים תעבד", זה הו"ק למטה בעולמות בי"ע. יש פסוק "ששת ימים תעבד", זה ו הקצות למטה בעולמות בי"ע. אחר כך כתוב "ויום השביעי... לא תעשה כל מלאכה", לא מוזכר "ששת ימים". אחר כך כתוב "כי ששת ימים עשה הוי'". מה זה "ששת ימים עשה ה'"? הו"ק באצילות, כנגד ה-ו בעולם האצילות.

שוב, הפסוק הזה מתחיל מחזרה על העבודה ב"ששת ימים": כמו שאתה עובד ששת ימים, שאלו הו"ק למטה בבי"ע – כך ה' יתברך עבד ששת ימים מצדו ואחר כך שבת.

הערך הנפשי שיש בעבודה – הכנעת היש

הוּא עִנְיַן הַשְּׁבִיתָה וְהַמְּנוּחָה,

אנחנו נסביר שהמדרגה של "וישבת" היא ההכנעה שבהמתקה. אני עובד ששת ימים למטה בעולמות התחתונים על מנת להכניע את היש שלי. גם זה נושא שנאריך בו בעזרת ה' בהמשך. אמרנו שיש ענין חיובי של עבודה. מה הענין החיובי בעבודה? יש בה משום הכנעה, הכנעת היש. למה צריך לעבוד? כתוב בפרקי אבות "יפה תלמוד עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון"[נג]. אם אדם לומד ולא עובד – אין לו יגיעה להשכיח ממנו את העונות. כלומר, אצל רוב בני האדם הלימוד בפני עצמו לא מספיק מכניע את הישות. אבל אם הוא לומד ועובד יחד, כמובן שלא צריך לעבוד בלבד, זה נאמר לגבי רוב האנשים, רוב הנשמות. יש יוצאים מן הכלל, כמו רשב"י שגם בארץ לא עובד, אבל על כך כתוב "הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם"[נד]. כלומר, זו לא מדת כל אדם. מדת כל אדם היא מה שכתוב בפרקי אבות – שוב, אני מדגיש בעיקר קשור עם הארץ – "יפה תלמוד עם דרך ארץ". למה? "שיגיעת שניהם משכחת עון". כלומר, יש בעבודה הכנעה, הכנעת היש.

איך אפשר לומר על הקב"ה הכנעת היש? כאן התורה אומרת שכמו שאתה עבדת ששת ימים – ככה גם ה' עבד ששת ימים. כל ענין וערך העבודה דורש הרבה התבוננות. קודם דיברנו על ערך העבודה, אפשר לומר שערך העבודה הוא איזה מין כיף בפני עצמו, איזו מין תכלית בפני עצמה. עכשיו אנחנו אומרים שבאמת יש ערך עצום של עבודה, אבל בנפש עיקר הערך הוא הכנעת היש, זה לגבי הגברא.

כמובן, הכנעת היש היא ביותר כאשר הוא הצליח-הועיל לעשות משהו בעולם. יש הלכה שאסור לומר לעבד עברי ואסור לתת לו עבודת דחק, לומר לו לעבוד עבודה סתם שאין בה שום תועלת. סימן שבפנימיות אם האדם עובד בעבודה שאין בה תועלת ממשית בשטח – גם הוא לא פועל את הפעולה הפנימית בנפש. זה סתם, וכל דבר סתמי לא עושה שום דבר. הוא לא מועיל בחוץ וכמו שלא מועיל בחוץ הוא גם לא מועיל בפנים. דבר שמועיל בפנים לתיקון היש של האדם הוא ממילא חייב גם להועיל בחוץ משהו. זה מה שאמרנו קודם – בחוץ נקרא בלשון חז"ל חפצא; בפנים זה נקרא גברא. אז עבודה אמתית צריכה להיות תועלת גם בחפצא שלו וגם ביחס לגברא, שזה ביחס לאדם שעובד את העבודה.

זה מה שאמרנו קודם שזה בעיקר בארץ, בגלל שעיקר התועלת בחפצא הוא רק בארץ, שזה הערך של בנין הארץ. אבל כמו שיש תועלת בחפץ שבבנין הארץ יש תועלת פנימית באדם שהיא הכנעת היש באמת, שזה רק כאשר יש לו תלמוד ודרך ארץ יחד. אבל שוב, זה בעיקר בארץ, למה? כיון שבארץ יש עיקר התועלת בחוץ וזה בדיוק לפי אותו ערך. כמה שיש תועלת בעבודה בחוץ – ככה זה גם מועיל לו בפנים. אבל התועלת הפנימית היא לא הסיפוק שעשה משהו, הסיפוק קשור עם יום השבת, אחרי שהוא גמר. אם יש לו סיפוק לפני הזמן זה רע, סיפוק לפני הזמן הוא מכשול, ישות, גאוה, בדיוק ההפך. לכן אי אפשר לומר שהתועלת הנפשית של עבודה היא סיפוק, בגלל שסיפוק הוא בדיוק ההפך מתועלת, הוא נזק נפשי. לפני יום השבת סיפוק מעבודה הוא נזק בנפש. זה לא תועלת. אז מה התועלת בנפש של העבודה? רק בדיוק ההפך מסיפוק – הכנעה.

הכל היה להסביר את ערך העבודה, שערך העבודה הוא הכנעה בנפש. אבל מתי הוא אמיתי, כלומר הכנעה אמתית? אם גם יש ערך ותועלת אמתית לעבודה שלו ולכן זה בעיקר קשור עם הארץ.

עבודה אצל ה' – הכנעה שבהמתקה

אחרי שהסברנו את זה נשאלת השאלה ששאלנו קודם: איך תתכן עבודה לגבי הקב"ה? הרי ה' לא צריך להכניע את היש! זה קשור למה שנלמד בהמשך שהמדרגה של "וישבת", ו של שם הוי' כמו שהיא באצילות, למה שנקרא הכנעה שבהמתקה. המדרגה של "ויכל" היא המתקה שבהבדלה. כלומר, יש שלש מדרגות, שלשה שלבים של עבודת ה' לפי הבעל שם טוב[נה], שהם יסוד כל הלימוד שלנו: הכנעה-הבדלה-המתקה. קודם האדם צריך להכניע את עצמו; אחר כך להיבדל הטוב מהרע; אחר כך המתקה.

בקיצור, זה בדיוק כמו שהסברנו הערב בסוד השבת: כל מה שאתה עובד במשך השבוע – הוא הכנעה; הבדלה היא תוספת שבת, סוד התחום שאמרנו קודם, החלל בין הטוב לבין הרע; והמתקה היא השבת עצמה. יום השבת הוא המתקה, ענג שבת. זהו כל סוד החשמל בקבלה – חש-מל-מל: חש הוא הכנעה; המל הראשון מלשון ברית מילה-הבדלה; המל השני מלשון דיבור, זה המתקה.

לפי זה, "ששת ימים תעבד" – הכנעה; "ועשית כל מלאכתך" – הבדלה; ואחר כך כשנכנסים לתחום האצילות ממש, שזה "לא תעשה כל מלאכה וכו'", הכל בהמתקה. רק שבאמת נתבונן בהמשך שהמדרגה של ה תתאה, אפילו כאשר היא בתוך האצילות, היא המתקה שבהבדלה. מה שאין כן ה-ו של שם הוי' היא כבר הכנעה שבהמתקה.

הכלל הגדול בקבלה אומר לנו שבכל מערכת של קדושה יש התכללות בין המדרגות. לכן אם יש לי הכנעה-הבדלה-המתקה יש לי כל אחד בתוך כולם. אנחנו נלמד בהמשך בעזרת ה' שארבע המדרגות שלנו בשבת מתחילות מלמטה, מהמתקה שבהבדלה. אחר כך שלש מדרגות של הכנעה-הבדלה-המתקה שבהמתקה. כלומר, ו של שם הוי', "ששת ימים עשה הוי'", העבודה של ה' בששת ימים שאחריה נח ביום השביעי – הכל בסוד הכנעה שבהמתקה.

כלומר, מה ששאלנו קודם איך תתכן הכנעה אצל הקב"ה? מה שה' עובד הוא תחלת הענג שלו, הכל אצל ה' הוא המתקה. מה שאנחנו שואלים אצל הקב"ה אפשר לשאול אותו הדבר אצל צדיק גמור שבתכלית הבטול. צדיק גמור הרבה יותר קרוב לנו לתפוס, להבין את זה. אחד צדיק לא זקוק להכנעה. מה הכוונה? שהוא כבר ביטל את היש לגמרי. יש צדיק אמתי שביטל את היש שלו לגמרי, אז לכאורה הוא לא צריך לעבוד יותר בכלל. על פי פשט משמע ככה. יש הרבה פעמים בזהר שכתוב שצדיק האמת הוא בחינת שבת כל השבוע[נו]. מה הפירוש? משמע שהוא לא זקוק לעבודה בכלל, כמו רשב"י שלא עבד בכלל. אבל באמת יתכן שגם צדיק הכי גמור יעבוד בששת ימים. למה הוא יעבוד? בגלל שזה חלק מהענג שלו, זה נקרא הכנעה שבהמתקה, זה השלב הראשון שבתוך ההמתקה גופא.

כאילו שנאמר שהתחלת הכיף האמתי הוא להכניע את עצמך, לא להכניע את היש, זה רק ההכנעה שבהמתקה. זה משל בשביל לתפוס-קצת ולהבין מהי עבודה אצל ה'. עבודה אצל ה', סוד מעשה בראשית, היא ששת ימי בראשית שה' עבד נקראים הכנעה שבהמתקה, כנגד ה-ו של שם הוי' בעולם האצילות. זה נסביר בעזרת ה' בהמשך יותר.

אם כן, כתוב "כי ששת ימים עשה הוי' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם", כנגד ששת ימים שלך, רק ה"ששת ימים" שלך הם ו"ק למטה, בבי"ע, והמטרה שלהםהיא הכנעת היש שלך. מה שאין כן ששת ימים של הקב"ה שהם הכנעה שבהמתקה.

ה' נח במדרגת אותם ששת ימים שהוא פעל

ומה כתוב בהמשך?

כְּנֶגֶד "וַיִּשְׁבֹּת וְגוֹ'" – ו שֶׁבַּשֵּׁם [כנגד האות השניה מלמטה. כל פסוק כאן הוא כנגד מדרגה אחרת מלמטה למעלה, בדיוק מקביל לפרשת "ויכלו"] (וְהַמְּנוּחָה הִיא בְּ"שֵׁשֶׁת יָמִים" עַצְמָם – ו קְצָוֹת שֶׁל ז"א כַּנּוֹדָע שֶׁ"כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא עָבִיד עֲבִידִיתֵיה").

בדיוק באותם ששת ימים שבהם ה' עבד הוא עשה. כתוב שהימים הם המדות, והוא פעל מה שהוא פעל בכל יום על ידי היום תעצמו. באותם הימים שהוא פעל בהם הוא נח. לכן זה כתוב באותו פסוק, שזה בדיוק באותה מדרגה. באותם ששת ימים "וינח ביום השביעי", כלומר, הוא נח ביום השביעי במדרגה של אותם ששת ימים, שהיא ו של שם הוי'.

"על כן... ויקדשהו" – י"ה שבשם

"עַל כֵּן בֵּרַךְ הוי' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת [ויקדשהו]"

יש לנו יחד בעשרת הדברות חלוקה בדיוק דומה למה שכתוב בפרשת "ויכלו". בפרשת "ויכלו", מאחרי "ויכל", יש משפט שלם ואמרנו שבכל קטע ממנו יש שבע מלים: "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה", אחר כך יש עוד שבע מלים "וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה", אחר כך יש עוד שבע מלים – "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו", שכאן שבע המלים מחולקות ל-5 ו-2, בסוד האלכסון של 5, שעל כן יש 5 פעמים 7 מלים בכל פרשת "ויכלו.

את אותה התופעה אנחנו רואים בעשרת הדברות: יש פסוק שלם כנגד "ויכל", שהוא "לא תעשה כל מלאכה"; אחר כך יש פסוק שלם כנגד "וישבת" – הפסוק "כי ששת ימים עשה ה' וגו'"; אחר כך כתוב ביחד בהמשך אחד שתי המדרגות של "ויברך... ויקדש":

הוּא כְּנֶגֶד "וַיְבָרֶךְ וְגוֹ'" – ה עִלָּאָה שֶׁבַּשֵׁם, כַּנַ"ל ("עַל כֵּן" [מה הדיוק? מה זה "על כן"? למעלה מה"כן". "כן" בקבלה הוא הבנים ו"על כן" הוא יותר גבוה מכך. כן הוא 70 בגימטריא, כנגד שבע המדות, שש המדות והמלכות ו"על כן" הוא מה שמרחף על גבי ה"כן". זו האם שמרחפת על גבי הבנים שלה] הוּא סוֹד "אֵם הַבָּנִים" הַמַּשְׁפִּיעָה בְּרָכָה לְבָנֶיהָ, מֵעַל [למה המלה "על" קשורה עם ברכה? יש בחז"ל[נז] מושג חשוב] – מֵאָה בְּרָכוֹת [בכל יום, מאה ברכות, על, מ"אם הבנים"[נח]] – לְכֵּן [ל-70 הבנים שלה, וכן] שִׁבְעִים נֶפֶשׁ, [כמו "שבעים נפש יצאי ירך יעקב"[נט]] כְּנֶגֶד ז"ת כָּל אֶחָד כָּלוּל מִ־י כַּנּוֹדָע. וְזֶהוּ שֶׁהַ"בְּרָכָה" הִיא לְ"יוֹם הַשַּׁבָּת" – ז"א כַּנַ"ל וְדָ"ל).

כתוב "על כן ברך הוי' את יום השבת", אמרנו בפרק הקודם ששלש המלים "את יום השבת" הן כנגד ו במשפט "זכור את יום השבת לקדשו". כאן כתוב "על כן ברך הוי' את יום השבת". כמו שכתוב בתחילה "זכור את יום השבת" כתוב "על כן ברך הוי' את יום השבת". אם כן, "את יום השבת" היינו ה-ו, והברכה באה מלמעלה, מ-ה עילאה ל-ו, "על כן ברך הוי' את יום השבת".

"וַיְקַדְּשֵׁהוּ" הוּא כְּנֶגֶד "וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ" [זה הכי ברור] – י שֶׁבַּשֵּׂם כַּנַ"ל.

סיכום הקבלת פסוקי פרשת יתרו לאותיות שם הוי'

יוצא לנו בהתבוננות הערב בפרק זה ארבע מדרגות מלמטה למעלה בעשרת הדברות בפרשת יתרו. בפרשת ואתחנן הסברנו רק את שתי המדרגות התחתונות. אבל בפרשת יתרו יש כל ארבע המדרגות, בדיוק באותו סדר שכתובות בפרשת "ויכלו". אני קורא את זה מלמטה:

י וַיְקַדְּשֵׁהוּ

ה עַל כֵּן בֵּרַךְ הוי' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת

ו וְיָנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי

ה לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה

אם כן, בפרק זה ראינו את ארבע המדרגות שלנו בפרטיות בדיבור של "זכור", בדיוק לפי אותו סדר של פרשת "ויכלו".

ג. פרק ד: סיום פרשת "ויכלו" ממשיך את הכל למטה

תשע המילים האחרונות של פרשת "ויכלו"

נסיים הערב עם הפרק הבא שהוא פרק קצר: ההסבר העמוק על פי חסידות לכל הנושא של שבת, כל מה שלמדנו, מתחיל מפרק ה', אותו לא נספיק הערב. כל מה שעכשיו התחלנו להסביר, שיש הכנעה, הבדלה והמתקה, ובכל אחד יש את כולם, שזו ההתבוננות הפנימית בסוד השבת – מתחיל מפרק ה'. כל ארבעת הפרקים הראשונים שלמדנו במשך כמה חודשים הם רק לבנות את המבנה, שבתוכו נוכל להבין את התוכן הפנימי של הדברים. המבנה הוא ארבע מדרגות כנגד שם הוי', כמו שקודם למדנו איך הוא מופיע בפרשת "ויכלו", אחר כך איך המבנה הזה מופיע בכללות בפסוק הראשון של עשרת הדברות "זכור"-"שמור", ועכשיו איך מופיע אותו מבנה בדיוק בפרטיות כל הדיבור "זכור את יום השבת", שיש "לא תעשה", ויש "וינח", ויש "ויברך" ויש "ויקדשהו".

פרק ד רק מסיים את הבנת המבנה של "ויכלו". כמעט גמרנו לפרש את כל פרשת "ויכלו", בגלל שהערב הוספנו עוד פרט ב"ויכלו". אמרנו שמה שכתוב "יום הששי ויכלו השמים והארץ וכל צבאם" הוא תוספת שבת. את זה הוספנו הערב להסביר. אם כן, "יום הששי ויכלו השמים והארץ וכל צבאם" עד כאן הכל בסוד תוספת שבת; אחר כך "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה" הוא ה תתאה של שבת; "וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה" הוא ו של שבת; "ויברך אלהים את יום השביעי" הוא ה עילאה; "ויקדש אתו" הוא י.

פירשנו עכשיו את הכל לפי הסדר, אבל נשארו לנו עוד תשע מלים בסוף שעוד לא פירשנו – "כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות". אחרי "ויקדש אתו", המדרגה הגבוהה, יש סיום, ואמרנו בדרך אגב כשלמדנו את זה לפני כמה שבועות[ס] שהסיום הזה בא להמשיך את המדרגות למטה. אלו לא מדרגות חדשות, אלא אותן מדרגות שכתובות קודם. יש כאן ארבעה פעלים – "ויכל... וישבת... ויברך... ויקדש" – ואחר כך כתוב בסגנון אחר "כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות". זה סגנון אחר לגמרי, אבל בעצם כשאנחנו נתבונן עכשיו נראה שהוא חוזר בדיוק על אותן המדרגות על מנת להמשיך אותן למטה.

מה אמרנו? שם הוי' שאנחנו מתבוננים בו כולו בעולם האצילות. עולם האצילות הוא שבת. "ויכלו" הוא עדיין תוספת שבת, למטה מהאצילות. אף פעם המטרה היא לא להישאר בעולם האצילות למעלה, צריך להמשיך את גילוי האצילות גם למטה. הדבר שמרמז לכך – המשכת האצילות למטה – הוא הסיום "כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות". אם נסיים את ההסבר הערב בזה סיימנו את כל המבנה של פרשת "ויכלו", מהתחלה עד סוף. אחרי שסיימנו את כל מבנה הפרשה, כל משפט ומשפט שבו, בא פרק ה' והלאה להתבונן באמת בעומק העניינים, עומק התוכן של שבת.

המשכת מדרגות וה למטה

סִיּוּם פָּרָשַׁת "וַיְכֻלּוּ וְגוֹ'" הוּא: "כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת". כָּאן חוֹזֵר עַל שְׁלֹשׁ הַמַּדְרֵגוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת, שֶׁכְּנֶגֶד והי, מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה (שֶׁכֻּלָּן בִּבְחִינָה אַחַת – "הַמְתָּקָה" – כְּדִלְקַמָּן),

אמרנו קודם ואחר כך נסביר שכל שלש המדרגות והי מלמטה למעלה הם הכנעה-הבדלה-המתקה שבהמתקה – שלש מדרגות של המתקה בעצם, הכנעה שבהמתקה-הבדלה שהמתקה-המתקה שבהמתקה. מה שאין כן ה תתאה של שם הוי' היא אמנם המתקה, אבל לא בעצם, זו המתקה שבהבדלה.

ההמתקה הזאת בעצם היא עיקר ענג שבת. עיקר ענג שבת, שהוא המתקה, מתחיל מה-ו. למה? בגלל ש-ו היא המנוחה מהתפעלות המדות, כמו שהסברנו קודם, לא רק להפסיק לעבוד. את ההמתקה הזאת בעצם צריך להמשיך למטה, להאיר אותה למטה, וזה מה שכתוב "כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות".

עַל מְנַת לְהַמְשִׁיכָן לְמַטָּה בַּתַּחְתּוֹנִים, בְּגִלּוּי לְעֵינֵי בָּשָׂר מַמָּשׁ [שאנחנו נראה ונחוש ממש את הענג הזה, ההמתקה הזאת].

"כִּי בוֹ שַׁבָּת" הוּא כְּנֶגֶד "וַיִּשְׁבֹּת וְגוֹ'" – ו שֶׁבַּשֵּׁם כַּנַ"ל – וְנִמְשַׁךְ לְהָאִיר בְּמַלְכוּת – ה תַּתָּאָה שֶׁבַּשֵּׁם.

קודם היה כתוב "וישבת", ואמרנו ש"וישבת" הוא ה-ו, אחר כך, אחרי שהוא גומר את כל המדרגות הוא אומר "כי בו שבת", אז בפירוש הוא חוזר על אותה מלה – "כי בו שבת", כמו שהיה כתוב קודם "וישבת". הסברנו אם כן, ש"וישבת" הוא ה-ו.

"כי בו שבת" הוא אותו ו על מנת להמשיך ולייחד אותו עם המדרגה שלמטה ממנו. מהי המדרגה שלמטה ממנו? עדיין לא בי"ע, אלא מלכות דאצילות, ה תתאה. "כי בו שבת" הוא יחוד זו"ן בלשון הקבלה, לקחת את מדרגת ה-ו ולייחד אותה עם ה, עם "ויכל", עדיין באצילות.

אחר כך הוא ממשיך הלאה – "מכל מלאכתו אשר ברא". כאן יש פעם ראשונה את המלה "ברא" בשבת. ביום השבת לא היה כתוב השורש הזה "ברא". עד כאן כל פעם היה כתוב בפרשת "ויכלו" את הפועל "אשר עשה", רק כאן כתוב "אשר ברא". אמנם כתוב עשיה אבל בלשון "לעשות", שנסביר מהי, אבל כאן כתוב פעם יחידה בשבת "ברא".

"ברא" על פי פשט הוא עולם הבריאה. עולם הבריאה הוא למטה מ-ה תתאה שבשם. מה המקור עולם הבריאה? בקבלה, בזהר, כתוב "אמא מקננא בכורסיא"[סא]. האמא, שזו ה עילאה שבשם, יורדת לקנן בעולם הבריאה שמכונה בקבלה כורסיא, "כסא הכבוד", עולם הכסא[סב]. אם כן, במלה "ברא" יש רמז ל-ה עילאה. מהי ה עילאה אצלנו? ברכה, מאה הברכות – "ויברך אלהים את יום השביעי". הברכה יורדת מ-ה עילאה ל"ברא" – מברכה ל"ברא". "כי בו שבת" מרמז לירידת השביתה ל"ויכל", מ"וישבת" אל "ויכל", ואילו "אשר ברא" הרמז הוא מדת ה'ברך', מ"ויברך" ל"ברא", בסוד "אמא מקננא בכורסיא", שאמא באצילות יורדת עד עולם הבריאה.

יש גם כן קשר מילולי בין 'ברך' לבין "ברא", בכך שבעצם הן אותן אותיות, יש רק חילוף של כ ו-א. יש א"ב בקבלה אכב"י שבו א ו-כ מתחברות. לפי זה, "ברא" וברך הם אותו הדבר. אבל לא בדיוק אותו הדבר, אלא כמו שהסברנו עכשיו – המשכה מהברכה של ה עילאה בעולם האצילות אל עולם הבריאה, לפי הכלל שכל הגבוה ביותר יורד למטה מטה ביותר[סג]. ה-ו יורדת רק אל ה שבתחום עולם האצילות ואילו ה עילאה יורדת עד עולם הבריאה ממש.

"אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים [לעשות]" הוּא כְּנֶגֶד "וַיְבָרֶךְ וְגוֹ'" (הַ־א שֶׁל "בָּרָא" וְהַ־כ שֶׁל "בָרֶךְ" מִתְחַלְּפוֹת בְּא־ב אכב"י), בְּסוֹד "אִמָּא עִלָּאָה מְקַּנְנָא בּכוּרְסַיָא" – הַשְׁרָאַת הַבְּרָכָה מֵאִמָּא עִלָּאָה בְּעוֹלַם הַבְּרִיאָה – "כּוּרְסַיָא".

"לעשות" – המשכה מקדושה עד עשיה

אחר כך בסוף כתוב "...לעשות" והוא בחינת חכמה – "כלם בחכמה עשית"[סד]. המלה האחרונה של כל מעשה בראשית היא "לעשות" והזכרנו את הגימטריא שלה קודם, שעולה 806, 31 פעמים 26, אל פעמים הוי', כאשר "הוי' בחכמה יסד ארץ"[סה] וגם כתוב "אל נהירו דחכמתא"[סו]. אל והוי' אלו שתי מדרגות של חכמה ועל שתיהן כתוב בתורה "אחד" – "אל אחד בראנו"[סז] ו" שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[סח]. אל פעמים הוי' זו המלה האחרונה של מעשה בראשית, זה נקרא החותם-החותמת של "לעשות". מהי המלה "לעשות"? המשכה מאבא, מקדושה, עד למטה-מטה, עד העולם התחתון.

אם כן, המלה האחרונה ממשיכה מקדושה אל העשיה כפשוטה, בסוד "כלם בחכמה עשית".

"לַעֲשׂוֹת" – [הכח] "לְתַקֵּן" – הוּא בְּסוֹד "כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ" – "כֻּלָּם בְּחָכְמָה אִתְבְּרִירוּ" [התיקון הוא בירורים, לברר את הטוב לגמרי, להעלות ולגלות את הניצוץ האלקי שבכל דבר] – בְּחִינַת "הַקָּדוֹשׁ בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ", וְ"אֵין קָדוֹשׁ כַּהוי'", דְּ"אִיהוּ תָּפִיס בְּכֻלָּהוֹ עָלְמִין (לְתַקְּנָם) וְלֵית מָאן דְּתָפִיס בֵּיהּ (שֶׁנִּשְׁאַר קָדוֹשׁ וּמֻבְדָּל מֵהֶם)".

כתוב בפסוק "אין קדוש כהוי'"[סט], וכתוב על זה בזהר "כמה קדישין אינון"[ע], שיש כמה מדרגות של קדושה – ישראל קדושים, תורה קדושה – אבל "אין קדוש כהוי'". במה הקדושה של ה' שונה מהקדושה של ישראל ושל התורה? כתוב בזהר ובחסידות שהקדושה של ה' היא שהוא נתפס בכל ואף אחד לא תופס אותו. הקדושה של ישראל והתורה היא אחרת, היא רק הבדלה. בדרך כלל דבר קדוש הוא דבר מובדל. כתוב שכל קדושה, חוץ מקדושת עצמותו יתברך, היא של הבדלה בלבד, אבל קדושת ה' מתבטאת בכך ש"איהו תפיס בכולהו עלמין ולית מאן דתפיס ביה"[עא], זו הלשון של הזהר. הוא תפוס בכל העולמות ואין אף אחד שתופס אותו. כלומר, אף על פי שהוא נתפס – הוא קדוש, והמדרגה של להיות קדוש עם זה שאתה נמצא בכל מקום, כמו שכתוב "לית אתר פנוי מיניה"[עב], בכל זאת "לית מחשבה תפיסא ביה כלל"[עג] שאין שום מחשבה שתופסת בו בכלל, עם היות שהוא נמצא ממש בכל דבר ודבר. זה נקרא קדושת העצמות של ה'.

במלים פשוטות, זאת צריכה להיות החויה של כל ילד יהודי, של כל אחד בכלל, במיוחד ילד יהודי שמתחיל לפתוח את העינים וההורים שלו מדברים-מספרים לו סיפורים שיש ה' בעולם וכל סיפורי התנ"ך וכו' וכו', והילד שואל "איפה ה'? אני לא רואה אותו, הוא כאן? הוא כאן? איפה הוא?". התחושה הראשונה של היהדות זו התחושה של הקדושה העצמית של ה', שעל כל מה שאתה מסתכל ה' נמצא בו, אבל אף פעם לא תראה אותו. לא רק שלא תראה, לא תוכל להגדיר בכלל שום דבר, הוא נעלם הכי מוחלט, עם זה שזה קרוב מאד-מאד.

שוב, זה ההסבר לילד הכי קטן, ואין שום הבדל בהסבר הזה בין ילד קטן לאדם גדול. לכן יש משפט שכתוב בראשונים[עד] שאף שהיו מתפללים בכוונה הכי גדולה עם כל כוונות הקבלה – צריך באיזשהו מקום לבטל את כל הכוונות. הפתגם אומר ש"לדעת זה התינוק אני מתפלל", זהו ביטוי של הראשונים. צריך לחשוב שאני מתפלל לאותו אחד שהתינוק הזה מתפלל, בלי שום כוונות בכלל. זה נקרא "לדעת זה התינוק אני מתפלל". בגלל ש"לדעת זה התינוק אני מתפלל", לאותו אחד שהוא מתפלל, התינוק הזה, זה אל הקדושה העצמית של ה', שעליה כתוב "אין קדוש כהוי'". כל דבר אחר הוא לא הקדושה העצמית של ה'.

בכל זאת, ההכרה הזאת של "אין קדוש כהוי'" נקראת "לעשות" – זהו התיקון של כל העולמות. שוב, מהו תיקון? שה' נמצא, הוא מתקן ומברר, תיקון כל העולמות הוא ההכרה הזאת של "אין קדוש כהוי'". לכן כתוב "יום השבת ויקדשהו" שה' קידש אותו, באיזו מדרגה של קדושה ה' קידש? במדרגה של קדושת עצמותו ממש, שקדושת עצמותו ממש היא "איהו תפיס בכולהו עלמין ולית מאן דתפיס ביה" – הוא תפוס בכל ואין אף אחד שתופס אותו. הקדושה, שהיא קדושת שבת, צריכה בשבת להתפשט עד העולם התחתון, עולם העשיה. זו המלה האחרונה של "ויכלו".

"אשר ברא" הוא עדיין ברכה, ה"ברא" של שבת הוא לא ה"ברא" של "בראשית ברא אלהים". ב"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" אין עדיין ברכה בתוך ה"ברא", יש רק "ברא", אבל כשכתוב בסוף פרשת "ויכלו" "אשר ברא" – מה כאן התוספת? "אשר". כתוב בקבלה-בחסידות[עה] שאשר לשון אושר, ברכה. כתוב בפירוש ששבט אשר הוא באמא, בבינה, בסוד האושר, גילוי התענוג באמא.

"אשר ברא" מרמז להמשכת האושר והברכה מאמא לבריאה. אבל בריאה בנפש היא עדיין מחשבה, לא עשיה גמורה. מה הכוונה? שבסוד הבריאה, האושר שבבריאה – זהו אושר מהשכלה. עוד פעם, הברכה של שבת היא שהמוחין מתברכים, שיש פריה ורביה בתוך המוחין בשבת – כמבואר בקבלה ובחסידות באריכות, מה שנקרא נביעת האין סוף. יש נביעת אין סוף של התרבות בתוך המוחין, בתוך ההשכלה, להשיג יותר ויותר בשבת. ההשגה הזו שנקראת "רחובות הנהר"[עו], שנהר ההשגה הולך ומתפשט ומתרחב ונמשך עד אין סוף, הוא בסוד אמא. זה "אשר ברא", האושר שנמשך מאמא לעולם הבריאה. מהו עולם הבריאה? עולם ההשגה. אבל "אשר ברא אלהים" הוא לא התכלית, אלא שלב התכלית הוא רק "לעשות". מה זה "לעשות"? "כלם בחכמה עשית", להמשיך לא רק מהברכה אלא מהקדושה. שוב, לא הקדושה שנבדלת, כל קדושה אחרת נבדלת לגמרי, אבל כאן הכוונה להמשיך את הקדושה שלא נבדלת ונבדלת כאחת, שעליה כתוב "אין קדוש כהוי'".

ה' נקרא "קדוש בשמים ובארץ"[עז], כל דבר אחר לא יכול להיות "בשמים ובארץ" ולהיות קדוש ביחד. לכן רק על ה' כתוב ה"קדוש בשמים ובארץ", שכאשר הוא בשמים ובארץ הוא עדיין קדוש. על זה כתוב "אין קדוש כהוי'", שאין אחד שיש לו קדושה כזאת. יש הרבה שיש להם קדושה, אבל לא קדושה כזאת. מה מיוחד כאן? ש"איהו תפיס בכולהו עלמין ולית מאן דתפיס ביה". מה הדבר הזה? זה כמו שאמרנו קודם, הביטוי "לדעת זה התינוק אני מתפלל", שה' נמצא כאן בתוך האויר, בתוך האצבע שלי, בתוך זה, בתוך זה ואין לי שום השגה בו בכלל, אבל אם הוא לא היה כאן לא היה שום דבר. זו כבר השגה, משער היחוד והאמונה בתניא, שאם הוא לא היה פה הכל היה אפס מן המציאות, זה "אשר ברא". "לעשות" פרושו יותר פשוט מזה, ואין בה השגה שאם ה' לא היה פה הדבר גם לא היה. זה שייך ל"אשר ברא", להשגה, "רחובות הנהר". אבל כאן זו לא השגה בכלל, אלא הכרת הקדושה העצמית של "אין קדוש בהוי'".

שוב, לפי הביטוי בזהר "איהו תפיס בכולהו עלמין [בשמים ובארץ] ולית מאן דתפיס ביה" אף אחד לא יכול לתפוס אותו. ובלשון אחר – "לית אתר פנוי מיניה". "לית אתר פנוי מיניה" הוא כנגד "איהו תפיס בכולהו עלמין" וכנגד "לית מאן תפיס ביה" כתוב "לית מחשבה תפיסא ביה כלל". בלשון פתח אליהו המשפט נאמר לנוכח "לית מחשבה תפיסא בך כלל". "בך" הכוונה שאתה עומד לנוכח ואין שום מחשבה שתופסת. אז במקור זה גופא יש את שני הצדדים. רק במקור כתוב בלשון נוכח, "לית מחשבה תפיסא בך כלל" וכשמצטטים אותו בדרך כלל בספר התניא[עח] ובשאר ספרי החסידות אומרים "לית מחשבה תפיסא ביה כלל", כבר לשון נסתר, אבל במקור בפתח אליהו כתוב כך. אם כן, רק בביטוי זה עצמו יש את שני הצדדים של "איהו תפיס בכולהו עלמין ולית מאן דתפיס ביה". זו המשכה מקדושה עד העשיה וזה עיקר תכלית השבת שבמלה האחרונה של שבת – "לעשות".

אלול – אות י' וחוש העשיה

וְהוּא כְּנֶגֶד "וַיְקַדֵּשׁ אִתּוֹ" – י שֶׁבַּשֵּׁם (עַל דֶּרֶךְ חֹדֶשׁ אֱלוּל שֶׁנִּבְרָא עַל יְדֵי אוֹת י, וְהַחוּשׁ הַמֵּאִיר בּוֹ, עַל יָדָהּ, הוּא חוּשׁ הַ"מַעֲשֶׂה" – "תִּקּוּן").

יש דוגמא לכך: בספר יצירה[עט] יש לכל חודש אות ויש חוש. בחודש אלול האות היא י, י היא חכמה והחוש הוא מעשה, שמעשה הוא תיקון. כלומר, חודש אלול עצמו הוא בסוד "איהו תפיס בכולהו תפיס ולית מאן דתפיס ביה". איך רואים את זה? כתוב בקבלה[פ] שהאותיות אלול בהפוך הן לא לו או לולא. כמו שיש הרבה פעמים בתנ"ך כתיב וקרי: כתוב "אל דעות הוי' ולו נתכנו עלילות"[פא], "לא" עם א, וקוראים "לו" עם ו; כתוב "בכל צרתם לו צר", "לא" עם א, וקוראים "לו" עם ו, שיש לו צר. "לא" ו"לו" הם שני הפכים בנושא אחד. "לו" עם ו הוא בשמים ובארץ, "לא" עם א הוא הקדוש בשמים ובארץ. "לו" עם ו הוא "איהו תפיס בכולהו עלמין", "לא" עם א הוא "לית מאן דתפיס ביה". על חודש אלול כתוב שהוא החודש שיש את החיבור של "לא" ו"לו", של שניהם ביחד. כלומר, חודש אלול הוא בסוד "איהו תפיס בכולהו עלמין ולית מאן דתפיס ביה". לכן האות של חודש אלול היא י, שהיא הקדושה העצמית, והחוש הוא תיקון, הבירור האמתי של "כלם בחכמה אתברירו"[פב].

אם כן, מה הסברנו? שבמשפט הסיום יש את כל שלש המדרגות העליונות והי בהמשכה מלמעלה למטה: "כי בו שבת" הוא המשכה מ"וישבת" אל "ויכל"; "אשר ברא" הוא מברכה לעולם הבריאה; ו"לעשות" מקדושה למטה-מטה, אל עולם העשיה, שזו עיקר תכלית השבת, המלה "לעשות".

אמת בתחילת מעשה בראשית ובסופו

עוד דבר, עוד רמז: סופי התבות "ברא אלהים לעשות", שלש המלים האחרונות של שבת, הן סופי תבות אמת. זה גם נקרא חותם מעשה בראשית – "חותמו של הקב"ה אמת"[פג]. הבריאה מתחילה עם "בראשית ברא אלהים", סופי תבות תאֹם, שהוא אמת בצרוף אחר. סופי התבות בהתחלה הם "בראשית ברא אלהים" – תאם. אחר כך ב"ברא אלהים את" יש שוב אמת, אבל ההתחלה ממש היא תאם – זה נקרא התאמה. הרמז הראשון בסופי תבות הוא אמת לפי הצרוף של התאמה. אבל הסוף הוא אמת מוחלטת, "אמת לאמתו", שיותר מתאם, יותר מהתאמה – זו אחדות פשוטה. יש התאמה,, הרמוניה, בתוך מעשה בראשית. את זה הסברנו הרבה פעמים: הרמוניה והתאמה הן חן תתאה, שכל דבר מוצא חן בעיני השני – זה נקרא חן תחתון. כך מתחיל מעשה בראשית, אבל "אמת לאמתו" היא אחדות פשוטה, כמו שעכשיו הסברנו את סוד "איהו תפיס בכולהו עלמין וכו'". זו ה"אמת לאמתו" של אחד המוחלט. זהו חן עילאה, לא חן תתאה. כל מעשה בראשית הוא חן תתאה, ההרמוניה של העולם, של הטבע. החן בתוך הטבע הוא התאמה שיש בו, אבל החן של שבת הוא האחדות הפשוטה. החן הוא "איהו תפיס ולית מאן דתפיס ביה", שגם באחדות פשוטה יש שני צדדים, שהם החן שלו. שני הצדדים הם "בשמים ובארץ", ובכל זאת הוא "הקדוש בשמים ובארץ".

סוֹפֵי תֵּבוֹת "בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת" הוּא אֱמֶת (וְכֵן בָּאוּ בְּ"דִּלוּגִים" שָׁוִים שֶׁל ה ה אוֹתִיּוֹת,

לא רק שבסופי תבות אמת אלא שהמרחק בין האותיות הוא בדיוק אותו דבר: מ-א של "ברא" אני סופר 5 אותיות ומגיע ל-מ, ובעוד 5 אותיות אני מגיע ל-ת. כלומר, יש כאן דילוג שוה של ה אותיות.

הַשְׁלָמַת "צְמִיחַת" הָ"אֱמֶת" מִ"הָאָרֶץ" שֶׁבַּפָּסוּק הָרִאשׁוֹן: "אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ"),

בפסוק הראשון של התורה יש אמת מרומזת בדיוק באותו דילוג של ה-ה אותיות, אבל מ"הארץ" למעלה, כלומר למפרע, בסוד "אמת מארץ תצמח"[פד]. זו האמת היחידה שיש בדילוג שוה בפסוק הראשון. יש הרבה אותיות א-מ-ת בפסוק הראשון, אבל זו הדרך היחידה להוציא את המלה בדילוג שוה בפסוק הראשון, בסוד הפסוק "אמת מארץ תצמח". כלומר, יש רק אמת אחת, והיא הזאת צומחת מתוך ה-א של "הארץ" בדילוג של ה. כלומר, ה-א היא "הארץ"; ה-מ היא ב"שמים". ה-א נמצאת באות הראשונה של המלה "הארץ"; ה-מ היא האות האחרונה של "שמים"; וה-ת היא ה"את". מה ששם בנסתר ולמפרע, האמת הפוטנציאל של האמת לצמוח מן הארץ, נמשך ישר בגילוי בהדיא בסיום מעשה בראשית באותו דילוג של 5-5 אותיות – "ברא אלהים לעשות".

[וזהו] חוֹתָמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, כַּנּוֹדָע; תִּקּוּן הַכֹּל בְּ"אֱמֶת", עַל יְדֵי הַשְׁרָאַת הַבְּרָכָה וְהַקְּדֻשָּׁה הָעֶלְיוֹנָה בַּכֹּל, מִיּוֹם הַשַּׁבָּת קֹדֶשׁ לַהוי'.

ד. גילוי מדת האמת בשבת

אמת המיחדת אבא ואמא

רק נסיים עם הערה ה:

אמרנו קודם בהערה ד, בדף הקודם, שיש אמת בשלש המלים "את יום השבת", ראש-תוך-סוף אמת, מי שזוכר את הערה ד. אבל "את יום השבת" הוא כנגד ה-ו של שם ה' יתברך. מהי  האמת ב"אשר ברא אלהים לעשות"? האמת כאן מחברת את ה עילאה ו-י של שם הוי'. כיון ש"ברא" – הסברנו – היא ה-ה עילאה ו"לעשות" היא ה-י, הרמז כאן שאמת היא דעת עליון, המחברת את "ברא" ל"לעשות". "ברא" היא בינה-אמא ו"לעשות" הוא אבא, הסברנו. מה שאין כן לפי הרמז שלמדנו קודם בהערה ד, שם אמת היא במדרגת ו של שם הוי', שהיא דעת תחתון, הדעת של נשמת ז"א:

כָּאן הָאֱמֶת הוּא בְּסוֹד דַּעַת עֶלְיוֹן הַנֶּעֱלָם הַמְיַחֵד אַבָּא וְאִמָּא, קְדֻשָּׁה וּבְרָכָה; ["לעשות" היינו קדושה, רק ש"לעשות" פרושו המשכת הקדושה עד העשיה, ו"ברא" בשבת הוא המשכת הברכה עד ההשגה, הבריאה – להמשיך ברכה עד ההשגה ולהמשיך קדושה עד העשיה ממש. אם כן, כאן הסוד של אמת הוא דעת עליון המייחד אבא ואמא, קדושה וברכה] וְהוּא שֹׁרֶשׁ דַּעַת הַתַּחְתּוֹן [שורש האמת שלמדנו בהערה הקודמת] דַּעַת הַמִּתְפַּשֵּׁט בִּפְנִימִיּוֹת ז"א, וְעַד לְ"סִיּוּמָא דְּגוּפָא" [שזו האמת שבפנימיות ספירת היסוד], שֶׁבּוֹ מִתְגַּלֶּה בְּעִקָּר, בִּבְחִינַת "צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם" [הנקרא צדיק אמת], כַּמְּבֹאָר בַּהֶעָרָה הַקּוֹדֶמֶת. כְּלָלוּת עִנְיַן הַשַּׁבָּת הוּא גִּלּוּי מִדַּת הָאֱמֶת.

לפי זה עכשיו מתברר לנו שיש אמת בז"א, "את יום השבת", במיוחד ביסוד ז"א, שהוא ה"צדיק יסוד עולם"[פה], ויש כאן רמז של אמת, שעיקר האמת כאן הוא דעת עליון המיחד אבא ואמא, כאשר הוא נמשך למטה בבריאה ועד לעשיה התחתונה.

נאמנות עם הארץ בשבת

כאן ניתן לסיים בזה שכל ענין השבת הוא סוד האמת. כמו שקודם למדנו בהערה הקודמת באריכות איך שכל ענין השבת הוא מדת הרחמים, שם הרחמים הוא שם הוי', דברנו על כך באריכות. עכשיו בהערה הזאת מסבירים שכללות ענין השבת קשור עם מדת האמת:

חוֹתָמוֹ (חוֹתָם סוֹד תְּחוּם שַׁבָּת כַּנּוֹדָע) [חותם הוא בסוף, קשור לסוד תחום שבת, כמובא בכתבי האריז"ל] שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית – שֶׁעַל כֵּן אֲפִלּוּ עם הָאָרֶץ אֵינוֹ חָשׁוּד לְשַׁקֵּר בְּשַׁבָּת, שֶׁהֲרֵי אֵימַת (אוֹתִיּוֹת אֲמִתִּי; "אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" – אוֹתִיּוֹת תְּשׁוּבָה אֲמִתִּי) הַשַּׁבָּת עָלָיו. הָאֱמֶת הֲרֵיהוּ הַכֹּחַ הַ"נוֹשֵׂא הֲפָכִים" שֶׁשָּׁרְשׁוֹ בְּרַדְלָ"א, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּפְנִים, שֶׁרַדְלָ"א הוּא הַשֹּׁרֶשׁ הָאֲמִתִּי שֶׁל יוֹם הַשַּׁבָּת קֹדֵשׁ לַהוי'.

מה כתוב כאן? יש מאמר חז"ל[פו], הלכה בתורה, שיש עם הארץ שחושדים אותו כל ימות השבוע, שאין בו אמון, אין בו נאמנות, ובשבת מאמינים לו. למה מאמינים לו בשבת? בגלל ש"אימת השבת עליו", זה מאמר חז"ל. אימת אותיות אמתי.

רק נסביר: מה הדין? דמאי הוא תבואה שאתה קונה, קונים ירקות בשוק, אז מי שקונה כאן ירקות בשוק הכרמל או במקום אחר בתל אביב צריך לעשר את הירקות מספק, בלי ברכה, משום שהירקות שהוא קונה בשוק הם דמאי. דמאי הכוונה ירקות שאנחנו לא יודעים אם הופרשו תרומות ומעשרות או לא. למה? בגלל שפעם חז"ל בדקו את כל עמי הארץ בימים ההם בארץ ישראל ומצאו שבהפרשת תרומה נזהרים, היום אולי לא ככה, אבל אז היו נזהרים להפריש תרומות, אבל בהפרשת במעשרות היו מזלזלים, היו מקילים לעצמם. לכן חז"ל פסקו שכל אחד שקונה מעם הארץ ירקות צריך להפריש מעשרות, היום זה גם תרומות. זה נקרא דמאי.

מה קורה אם הלכת ביום ששי לשוק וקנית ירקות ונכנס יום השבת ושכחת לעשר אותם? הם דמאי וידוע שהדין הוא שבשבת אסור לעשר. אם הפירות והירקות שקנית ביום ששי הם ודאי טבל, ירקות או תבואה שלא הופרשו תרומות ומעשרות, אין לך מה לעשות – אתה לא יכול לאכול את זה בשבת. אם שכחת להפריש תרומות ומעשרות ביום ששי וזה טבל ודאי אז אבוד, אתה לא יכול לאכול את זה בשבת בכלל. אבל אם זה דמאי, אז כתוב בחז"ל שאם אתה מכיר את הירקן, לא סתם את הירקן, את החקלאי, זה שמכר לך את הירקות, מדובר שקנית ישר מהחקלאי עצמו, מבעל השדה, בעל הירקות, אם אתה מכיר אותו – אף על פי שהוא עם הארץ, חז"ל אמרו לך ותשאל אותו בשבת האם הוא הפריש את הירקות. אם הוא יאמר לך "כן", אז אתה יכול לסמוך עליו ולאכול אותם בלי להפריש.

זהו דין מאד חמור, בגלל שאם הוא לא הפריש והוא משקר לך אתה נכשל בעברה חמורה מאד. מי שאוכל טבל, לא מעושר, בלי תרומות – בזמן חז"ל זה רק היה מעשרות, היום זה גם תרומה – וזה טבל מדאורייתא, היום זה רק מדרבנן[פז], אבל אם זה היה טבל מדאורייתא הדין הוא מיתה בידי שמים. לאכול ירקות כשרים, הכל כשר מאה אחוז, אבל אם לא הוציאו מהם תרומה – זה יותר חמור מלאכול חזיר. אכילת חזיר היא בסך הכל מצות לא תעשה, אבל לאכול ירק בזמן שהדין הזה נוהג מדאורייתא, ירק שלא הוציאו, שלא הפרישו תרומה הוא דין מיתה בידי שמים, יותר חמור מכל מצות לא תעשה. אם כן, זה משהו מאד חמור. בכל זאת חז"ל אמרו שאם אותו עם הארץ אומר לך בשבת שהוא הפריש תרומות ומעשרות – אתה יכול לסמוך עליו בשבת ולאכול אותם בלי לעשר. מה שאין כן בימי השבוע אסור לך לסמוך עליו וצריך לעשר.

באמת הדין גם אומר שבמוצאי שבת אתה לא יכול לסמוך עליו יותר, תאכל-תאכל-תאכל בשבת אבל במוצאי שבת תעשה הבדלה ומיד תעשר מה שנשאר, וגם למפרע. אבל בשבת אתה יכול לסמוך עליו שאם הוא אומר לך – הוא הפריש. למה? חז"ל אומרים בגלל ש"אימת השבת עליו". כלומר, גם עם הארץ, ומדובר בעם הארץ יהודי טוב שמאמין בה' ושרוב המצות הוא כן שומר, רק שיש כמה דברים שהוא מזלזל בהם – "אימת השבת עליו", הוא לא ישקר לך בשבת, שבגלל קדושת השבת הוא לא חשוד לשקר. זהו דין בתורה.

מה הדין הזה אומר בפנימיות? מכאן לומדים בפנימיות ששבת היא יום של אמת, על פי פשט. אחד שלא מדבר אמת בימות השבוע, שאי אפשר לסמוך על האמת שלו כל השבוע – בשבת אתה יכול לסמוך על האמת שלו, שהוא אומר אמת, בגלל ש"אימת השבת עליו", זו השפעה משבת. הרמז הוא שאימת אותיות אמתי, זו אימת השבת, זה מחדיר בך את תודעת האמת. לפי זה, אם נקח את שלש המלים "את יום השבת" ונצרף אותן את האותיות נקבל אימת תשובה או תשובה אמתי.

שבת – אמת ורחמים

יצא לנו לפי כל זה שכללות ענין השבת היא אמת. אני חוזר על מה שאמרתי קודם, שבשיעורים הקודמים הסברנו[פח] שכללות המדה של שבת היא רחמים. כאן יוצא שיש משהו עוד יותר יסודי אולי, שהוא אמת. באמת, רחמים ואמת הם מאותו מקום. והאמת של שבת, השורש האמתי שלו הוא רדל"א – רישא דלא אתידע. למה? בגלל שמבואר בחסידות[פט] שאמת היא כח נושא הפכים, כל אמת היא שני הפכים בנושא אחד וזה רק מרישא דלא אתידע. השורש של אמת הוא אמונה, א-מ-ן בעברית, משורש האמונה באה האמת, שהיא הכח לשאת שני הפכים ביחד.

לעניננו, הסברנו שתכלית השבת היא "לעשות", תיקון, אבל מהו התיקון הזה? זהו תיקון גילוי הפרדוקס של הכרת האמת. כלומר, נשיאת הפכים ש"אין קדוש כהוי'", מה שהסברנו קודם, היא האמת. כלומר, הגילוי ש"אין קדוש כהוי'" ש"איהו תפיס בכולהו עלמין ולית מאן דתפיס ביה" הוא ה"אמת לאמתו" שמתגלה בשבת, וזה תיקון כל העולמות של שבת. זה נקרא שהשבת מתפשטת בכל היקום, כמו שהסברנו את זה בשיעורים הקודמים[צ]. לכן יום השבת מסתיים עם הרמז "ברא אלהים לעשות" סופי תבות אמת, כאשר החותם של החותם, האות האחרונה ממש היא ה-ת של "לעשות".

נסביר בהמשך שעל מנת להבין את כל המדרגות של שבת צריך להתחיל מהנקודה העליונה ביותר – רדל"א, רישא דלא אתידע, שורש כל עניני השבת. במלים אחרות: המצוה של יום השבת אצל כל יהודי היא המקור הנעלם של כל התורה, לכן באמת כתוב ש"שבת שקולה כנגד כל התורה כולה". המצוה של שבת, שמירת שבת, היא הרדל"א, הרישא דלא אתידע, שהיא האמת והיא גם מקור הרחמים של התורה כולה. הדבר מתגלה יותר מכל מצוה אחרת בסוד שם הוי', שהוא שם העצם-שם המיוחד-שם המפורש בגימטריא שלש פעמים רחמים, כמו שהסברנו את הרמז[צא].

אם כן, הערב סיימנו ללמוד מבנה הפרשות של שבת. בעצם עכשיו סיימנו גם את המחזור הזה, בגלל שבעזרת ה' בשבוע הבא יהיה לנו עוד פעם אחת, אבל נעשה התוועדות (כמו שתשמעו תכף). לכן הערב סיימנו בלימוד שלנו בספר את המחזור הזה, וזה החצי הראשון של השער שבת להוי', החצי הראשון שדן במבנה של פרשיות השבת בתורה.

אחרי שהסברנו את כל המבנה הזה – נוכל בעזרת ה' להיכנס להסבר הפנימי כמו שכתוב בשבת. רק צריך לומר שכל המבנה הזה עצמו בנוי על פי כמה מאמרים עמוקים בתורת חב"ד שמחלקים את כל המדרגות כמו שהסברנו אותם הערב ובשיעורים הקודמים.

יש כמה מקורות, במיוחד של רבי הלל מפאריטש שמסביר את כל המדרגות[צב]. ההסבר העמוק הוא החלק השני של מצות שבת שמתחיל כאן מפרק ה ואת זה בעזרת ה' נמשיך אחרי החגים בשנה החדשה.