בן פרצי

מוצאי כ"ח מרחשון תשפ"ב – כפ"ח

התוועדות יום הולדת ע"ז (ח"ב)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

קיצור מהלך השיעור

בהתוועדות יום ההולדת של הרב נתבאר רמז חדש לשנת תשפ"ב – תהא שנת בן פרצי – המלמד על הפריצה שעלינו לעשות כדי להביא את המשיח (הבא מתולדות פרץ, שנולד בפרשת השבוע שלנו). פרק א עוסק בכינוי המשיח "בן פרצי" ופרק ב בונה פרצוף עמוק של גימטריאות למספר "בן פרצי", פרצוף המלמד על הגוונים השונים שכלולים בסוד "בן פרצי" ובתוכו פזורות פניני 'עבודה' ו'השכלה'.

א. תהא שנת בן פרצי

פריצה להבאת המשיח

בשבת האחרונה, כששרנו "לכה דודי" בקבלת שבת, שמתי לב שיש ראשי תבות של השנה שלנו, תשפ"ב, שלא חשבתי עליהם קודם: הבית השמיני בפיוט "לכה דודי" (לפני הבית החותם – "בואי בשלום עטרת בעלה... בואי כלה בואי כלה"[ב]) הוא "ימין ושמאל תפרוצי ואת הוי' תעריצי על יד איש בן פרצי ונשמחה ונגילה" – תהא שנת בן פרצי.

בן פרצי הוא מלך המשיח. זהו רמז יפה שעלינו לפרוץ בשנה הזאת – "ופרצת ימה וקדמה וצפֹנה ונגבה"[ג] – לגלות את הניצוץ של משיח שיש בתוך כל אחד ואחת מאתנו (כפי שלימד מורנו הבעל שם טוב[ד]), וכך לזרז את ביאת המשיח לכלל ישראל ולעולם כולו. ההתוועדות שלנו הערב היא ראשית ה"בן פרצי" של השנה הזאת. לכן, בהשגחה פרטית, לא אמרנו את הרמז הזה, לא 'בא לנו' הרמז הזה, קודם.

דברנו[ה] על קריעת הלב, שהיא מעין קריעת ים סוף, שתכליתה חיבור הפנימיות והחיצוניות, "עלמא דאתכסיא" ו"עלמא דאתגליא". אחרי שקורעים את הלב, ואחרי שקוראים בשם ה', אפשר כבר להבין בלב, "בינה לבא"[ו], איך פורצים. מלך המשיח נקרא פורץ, והוא הנותן כח לכל העם לפרוץ – "עלה הפֹרץ לפניהם פרצו ויעברו שער ויצאו בו ויעבֹר מלכם לפניהם והוי' בראשם"[ז].

דוד-דודי, בן ישי, בן פרצי

מענין שחוץ מהפיוט "לכה דודי" הביטוי "בן פרצי" כמעט ולא מופיע בשום מקום[ח]. יש לרבי שלמה אלקבץ בתוך הפיוט "לכה דודי" שני כינויים למלך המשיח, שניהם "בן", שתי הבנות – ״בינה לבא״, ״אובנתא דלבא״[ט] – קודם כתוב "על יד בן ישי", ולקראת סוף הפיוט, השיא של הפיוט, "בן ישי" הופך להיות "בן פרצי".

מענין, והמפרשים מציינים זאת, שהוא לא מכנה את המשיח בשם דוד (או בן דוד) בכלל – אף על פי ש"דוד שמו"[י]. לא רק שהוא בן דוד, הוא גם דוד בעצמו[יא]. הציעו לזה כמה תירוצים[יב], אבל מה שנראה לי הכי טוב שכל הפיוט "לכה דודי לקראת כלה" הוא דוד – דודי לשון דוד[יג]. המשיח הוא אכן דוד, והוא הדוד שלי – "אני לדודי ודודי לי"[יד], האהוב שלי, "מהר אהוב כי בא מועד"[טו]. למה עם ישראל כל כך אוהבים את דוד המלך, "דוד מלך ישראל חי וקים"[טז]? כי הוא האהוב שלנו, הדוד שלנו.

צלם המשיח

קודם הוא "בן ישי", "בן ישי" הוא מקיף הקרוב, למה? כי ישי הוא אבא שלו[יז]. "בן פרצי" הוא המקיף הרחוק שלו, היחידה שלו. למה? כי פרץ הוא עשרה דורות לפניו. זהו בעצם סיום מגילת רות, "ואלה תולדות פרץ"[יח], תולדות מלא דמלא[יט], ומבואר בדא"ח[כ] שהוא עוד יותר מלא (ושלם) מ"אלה תולדות השמים והארץ בהבראם"[כא] (שנאמר בתחלת מעשה בראשית, לפני חטא אדם הראשון. תיקון החטא על ידי מלך המשיח, שעיקרו בעל תשובה כנודע, כדוד אביו, משלים את כוונת בריאת העולם לדרגה עוד יותר גבוהה ופנימית-עצמית מאשר היה בתחלה לפני החטא).

שוב, דוד הוא ה-צ של הצלם שלו, הוא עצמו, דרגת המודע שלו (סוד הנר"נ שלו). "בן ישי" זה החיה שלו, ל של הצלם, דבקות הבורא שלו, כמו שכתוב אצלנו ב"תפלה קודם הלימוד"[כב]. אבל "בן פרצי" זה היחידה שלו, המקיף הרחוק, ה-ם הסתומה שלו, "הפצת מעינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו ומלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים בביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן כן יהי רצון"[כג].

ועוד, ישי הוא ר"ת "יחד שבטי ישראל"[כד] (שנאמר כאשר יש מלך בישראל – "ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל" – מי שתפקידו הראשון הוא ללכד את העם, כמבואר ברמב"ם[כה]). "יחד" עם הכולל עולה חיה, היינו מצד החיה שבנפש (מלך המשיח). לאחר האחדות בעם שמחולל "בן ישי" יכול לבוא ה"ופרצת" האמיתי, בן פרצי (היחידה של מלך המשיח) – "ופרצת ימה וקדמה וצפֹנה ונגבה ונברכו בך כל משפחֹת האדמה ובזרעך".

פריצת דרך המלך

איך חז"ל 'מתרגמים' את "עלה הפֹרץ לפניהם... ויעבֹר מלכם לפניהם והוי' בראשם"? "מלך פורץ גדר לעשות לו דרך"[כו] כאשר "דרך המלך אין לה שיעור"[כז]. צריך לפרוץ את כל הגדרים, בשביל מה? בשביל לעשות דרך. בכל דור צריך דרך – דרך בעבודת ה'. המשיח צריך דרך רחבה מאד, דרך שאין לה שיעור, דרך המלך. לכן צריך להרחיב את הדרך.

דברנו לא מזמן שאצל ר' אשר היה מושג "דרך"[כח]. הוא מאד אהב את המלה "דרך". הדרך בעבודת ה', דרך לראות 'סבות', השגחה פרטית בכל דבר ולחיות עם ההשגחה, לחיות עם הזמן – לשם כך צריך ללמוד את הדרך, כמו שלימד אברהם אבינו את בניו ובני ביתו לשמור את "דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט"[כט] (אברהם הוא היהודי הראשון, אבינו הראשון, וממנו צריך לקבל את הדרך, דרך החסד-החסידות, "חסד לאברהם"[ל]). לומדים את הדרך בשביל ללכת בדרך.

בשביל לחשוף את הדרך צריך מלך – מלך פורץ. זהו ה"בן פרצי" שלו. היחידה שלו היא בשביל לפרוץ את הגדר ולעשות לו דרך – ודרך שאין לה שיעור, רחב עד ל'מרחב העצמי', בלשון החסידות[לא]. דרך המלך היינו דרך שכוללת את כל ששים רבוא שרשי נשמות ישראל (שמדריכה כל אחד ואחת בפרט בדרך אשר ילך בה לבוא אל ה'), בהיות מלך המשיח נשמה כללית באמת. "ענני במרחב יה" – "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה"[לב], כמו שנסביר תכף.

ב. פרצוף "בן פרצי"

אם כן, יש לנו כוונה מאד חשובה השנה, "תהא שנת בן פרצי". כמה שוה "בן פרצי"? פרץ הוא שע, שע נהורין[לג]. בן פרצי הוא תלב, מספר חשוב בקבלה כי הוא פעמיים ריו – ריו עליון ו-ריו תחתון, סוד הזיווג בין קוב"ה ושכינתיה[לד]. תלב הוא גם שלש פעמים קדם, שעולה עדן-נהר-גן[לה]. היות שזה מספר כל כך חשוב, ראוי לעשות מה שאנחנו קוראים פרצוף של גימטריאות[לו] של "בן פרצי", היחידה של מלך המשיח. הוא עצמו היחידה הכללית של נשמות ישראל[לז], אבל גם לו עצמו יש נרנח"י[לח], "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד"[לט], וה-ם סתומה שלו, המקיף הרחוק שלו, ה"מאד" שלו, ללא גבול כלל וכלל, הוא ה"בן פרצי" שלו, "עלה הפֹרץ לפניהם".

כבר אמרנו כמה גימטריאות. כעת נעשה בקיצור נמרץ פרצוף של "בן פרצי":

כתר: ג"פ קדם; "כשמן הטוב"

בכתר יש ג"פ קדם, כי בכתר יש ג רישין שבכתר[מ] – רדל"א, רישא דאין, רישא דאריך[מא], אמונה-תענוג-רצון[מב]. כל ראש בכתר הוא בחינת קדם – "הוי' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז"[מג]. יש קדם-קדם-קדם, וכדי לגלות את שלשתם צריך את "בן פרצי", לפרוץ את כל הגדרים.

"קדם" הוא כמו שישאל ילד קטן את אביו 'ומה היה קודם?', כמסופר על כמה צדיקים גדולים ששאלו כך בקטנותם, והשאלה והתשובה שקבלו עליה מאביהם עשו עליהם רושם כביר שנשאר אצלם במשך כל ימי חייהם. קדם-קדם-קדם היינו שלאחר שעונה האב הבן שואל שוב "ומה היה קודם"? וכך שלש פעמים זו אחר זו, עד שעולה ב'חקירתו' דרך ג רישין שבכתר לרדל"א, מקום האמונה הפשוטה ששם שורה "חביון עז העצמות", כנודע[מד]. שוב, הרמז ש"בן פרצי" שוה שלש פעמים קדם – הוא הרמז של הכתר (המרחב העצמי).

המספר הזה, תלב, כמו שאמרנו קודם, שוה עדן-נהר-גן – שלש בחינות, חכמה-בינה-מלכות[מה]. העדן-נהר-גן נמשך מקדם-קדם-קדם, מהכתר.

יש עוד רמז, יותר ממוקד וממוקם בכתר, "כשמן הטוב"[מו] ("כ-שמן" היינו השמן שבכתר. "הטוב" עולה כב אתוון דאורייתא דמחכמה סתימאה דכתר עליון נפקת, סוד "ואני אבטח בך"[מז]), היינו סוד ה"מוחא סתימאה"  שבכתר (חכמה סתימאה, חכמה דאריך אנפין שבה מתלבשת גבורה דעתיק יומין, סוד "טלא דבדולחא" ב-ז תקוני גולגלתא ג"ט קע"ר פ"ח, כנודע[מח]) – "כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מדותיו". בלשון החסידות[מט], היינו כח המשכיל שבכתר (סוד עצם ה"מעמיק" שבנפש[נ]). שמן הטוב הוא רזין דרזין דאורייתא, אותם יגלה מלך המשיח – "טוב שם משמן טוב"[נא].

חכמה: "והגית בו"

בחכמה יש ביטוי "והגית בו" (תלב) – על התורה, ש"אורייתא מחכמה נפקת"[נב], כתוב "והגית בו יומם ולילה"[נג].

בינה: "ענני במרחב"

בבינה יש את הביטוי שאמרנו הרגע, "ענני במרחב". הבינה נקראת "רחֹבות הנהר"[נד] (שיוצא מעדן, נקודת החכמה כנ"ל). "ענני במרחב" שוה תלב. והוא סוד התגלות עתיקא (המרחב העצמי של כתר עליון) בבינה[נה], סוד "אהיה אשר אהיה"[נו], השם של יציאת מצרים והיציאה מן הגלות לעתיד לבוא, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"[נז] (וכידוע[נח] שיש שני פירושים איזה שם "אהיה" הולך על יציאת מצרים ואיזה על הגאולה העתידה, איזה על כתר ואיזה על בינה, אם מלמעלה למטה או מלמטה למעלה, ודוק). "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה" רומז לתקיעת שופר בראש השנה[נט] – "עלה אלהים בתרועה הוי' בקול שופר"[ס], מהפה הצר של השופר אל המרחב שלו, הכל בסוד לידת הנשמות מיסוד אמא[סא], בינה, "אם הבנים שמחה"[סב].

דעת: בלע בן בעור

מה נשים בספירת הדעת? מסדרים כעת את הרמזים בקיצור. אחד הסודות הגדולים בכתבי האריז"ל הוא ז מלכין קדמאין דעולם התהו דמיתו, שנשברו[סג], המלכים הכתובים בסוף פרשת וישלח[סד], שייך לשבת שכם. לראשון ביניהם קוראים בלע בן בעור, והוא כנגד הדעת[סה]. על פי האריז"ל, על פי הרש"ש[סו], היום שלו הוא ח"י אלול – אז הוא נאצל, וגם נשבר-מת, ועלינו לתקן אותו (להחית אותו, סוד חי אלול). שבוע לפני כ"ה אלול, תחלת עולם התיקון[סז]. בלע בן בעור – שהוא גם השרש של בלעם בן בעור[סח], והוא הדעת של הלעומת-זה, כנגד משה רבינו[סט] – שוה תלב. זהו רמז מובהק של דעת.

בסוד "ארבעה אבות נזיקין"[ע] בלע רומז ל"מבעה" (זה השן) ובעור רומז להבער (אש), וכפי שמסביר הרב המגיד נ"ע[עא] – מבעה (בלע) היינו תאות האכילה (אכילה גסה, ותאוות בכלל) ואילו הבער (בעור) היינו מדת הכעס, הפוגמות בעטרא דחסדים ובעטרא דגבורות של הדעת, ודוק.

ב"פ גבורה – ו"פ חסד

אמרנו ש-תלב עולה ב"פ ריו, פעמיים יראה, פעמיים גבורה. אבל כל יראה-גבורה היא ג"פ חסד. כלומר, יש כאן שש פעמים חסד – חסד בששת צירופיו[עב]. כל האופנים השונים – אופנים לשון פנים[עג], כל פן, כל צירוף – של חסד. מצד אחד, זה כל החסד שיכול להיות. מצד שני זה פעמיים גבורה, פעמיים ריו. את הרמזים האלה אפשר לשים בחסד וגבורה, או לשים אותם ב-ב עטרין שבדעת – עטרא דחסדים ועטרא דגבורות. הכל ענין של זיווג, המספר הזה.

חסד: "אתה הוי'"; "אני הוי' נֹצרה"

רק בחסד, ביטוי שרומז לספירת החסד, חוץ משש פעמים חסד, הוא "אתה הוי'". כל ברכה שאנחנו אומרים, מאה ברכות בכל יום[עד], "ברוך אתה הוי'" – "אתה הוי'" שוה תלב.

יש פסוק בנביא ישעיהו "אני הוי' נֹצרה"[עה] – "ביום ההוא כרם חמד ענו לה"[עו], בגלות ה' לא שומר על הכרם שלו, אבל בגאולה ה' שומר-נוצר את הכרם שלו, אנחנו. עכשיו צריך להתקיים הפסוק "אני הוי' נֹצרה" – שוה "אתה הוי'". כל פעם שאומרים "אתה הוי'" אפשר לתרגם-להפוך ל"אני הוי' נֹצרה". "נֹצרה" שוה משה – דברנו קודם על הקשר בין ה' למשה רבינו. "אתה הוי'", או "אני הוי' נֹצרה", שוה תלב. "אתה" הוא "אתה כהן לעולם"[עז] – "אתה" לנוכח הוא גילוי אור החסד (וכן נדרש פסוק זה על אברהם אבינו[עח]).

גבורה: "חבי כמעט רגע"; לבת אש

בגבורה יש ביטוי "חבי כמעט רגע [עד יעבור זעם]"[עט]. "רגע באפו חיים ברצונו בערב ילין בכי ולבקר רנה"[פ] זה עכשיו, הרגע האחרון של הגלות, שתיכף ומיד יהפוך להיות הרגע הראשון של הגאולה[פא]. על הרגע הזה כתוב "חבי כמעט רגע", תלב.

אנחנו מתבוננים במספר תלב, שהוא גם "תבל", כמו ב"להוי' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה"[פב], וגם "לבת אש"[פג]. תבל נשים במלכות. לבת אש יכול להיות בגבורה, בה יסוד האש[פד] (אך מקורו בבינה, ראשית קו שמאל, סוד "אני בינה לי גבורה"[פה]).

תפארת: "רב פעלים"

על בניהו בן יהודע כתוב שהוא "רב פעלים"[פו]. זו שנה שכל אחד מאתנו צריך להיות "רב פעלים", בגימטריא תלב, "בן פרצי". רמז הכי יפה – מי הוא "בן פרצי"? מי שהוא "רב פעלים". צריך לעשות הרבה פעולות, גם עם הרבה גיוון של פעולות – לירות בהרבה כיוונים. מי שיורה לכל הכיוונים הוא התפארת. עצם הפועל, היכולת לפעול, הוא גם תפארת, כידוע שאחד מסודות י-ה-ו-ה בקבלה הוא חומר-צורה-פועל-תכלית[פז].

הכח לפעול במציאות הוא התפארת, אבל התפארת פועלת דרך היסוד. גיוון הפעלים, להיות "רב פעלים" – הרבי רצה שנקים הרבה מוסדות, גם קישר זאת הרבה פעמים ליום הולדת[פח]. לפי זה, צריך השנה להקים עח מוסדות – בשביל עח מוסדות צריך להיות "רב פעלים"... זה התפארת, היפי של ה"בן פרצי", ה"רב פעלים" שלו – התפארת, אבל התפארת דרך ספירת היסוד. כתוב ששרש פעל באותיות בומפ מתחלף ב-בעל[פט] – "יבעלוך בניך"[צ], כח היסוד.

נצח: "אין חכם כבעל הנסיון"

יש שני לשונות – אחד פסוק ואחד חז"ל – שמקשרים את החכמה לעוד ספירות. אלה דברים מאד יפים, הפרצוף של ה-תלב, אכן ל"בן פרצי" יש פרצוף מאד יפה... אחד הוא "אין חכם כבעל הנסיון"[צא] שעולה "בן פרצי". לפי זה, ה"בן פרצי" שלנו, היחידה של המשיח, ה"מאד" של מלך המשיח, צריך להיות עם הרבה נסיון – ומתוך הנסיון שלו הוא חכם. איפה הרמז הזה צריך להיות? הייתי יכול לשים אותו בספירת החכמה, אבל אני אשים דווקא בספירת הנצח, כי כדי להיות בעל נסיון, שעובר את הנסיון בשלום, צריך כח של עמידה בנסיון, כמו אברהם אבינו שעומד בעשרה נסיונות. לעמוד בנסיון זה בעצם לנצח, לנצח את הבעל-דבר, את המניעות והעיכובים שעומדים בפני עבודת ה', בפני הדרך, הדרך שהמלך שלנו צריך לפרוץ, דרך המלך אין לה שיעור.

הנצח הוא הענף האחרון, התכל'ס, של החכמה[צב]. כתוב בקבלה שמהנצח דז"א נבנית החכמה של הנוקבא (המלכות, פרצוף רחל)^{???מקושרת???צג}. עיקר הווארט הוא ש"אין חכם כבעל הנסיון" היינו מי שעבר בהצלחה נסיונות. קודם הוא היה "רב פעלים" ועכשיו הוא "בעל נסיון". הביטוי של זה הוא בספירת הנצח, "נצח ישראל"[צג] ("איהו [תפארת, רב פעלים] בנצח"[צד]).

הארת ח"ע בח"ת – "דברי פי חכם חן"

יש עוד לשון של חכם, כבר פסוק – פסוק שתלמידי הבעש"ט מאד אהבו, עד כדי כך שבעל התולדות ועוד היו מסיימים בו כל ווארט, כל חידוש של הבעל שם טוב – "דברי פי חכם חן"[צה] דפח"ח. ראשי התבות בגימטריא מאה, אבל כל הביטוי "דברי פי חכם חן" שוה תלב, בן פרצי. עוד פעם חכם, אבל חכם ביחד עם דברים שהוא אומר אותם בפה שלו. פה הוא מלכות, "מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה"[צו]. באמת אומרים זאת אחרי כל דבר שיצא מפי הבעל שם טוב, תורה שבעל פה. הוא חכם ולדבריו יש חן. מתנת החן היא במלכות[צז], בדבור. איך אומרים בספירות "דברי פי חכם חן"? "אבא יסד ברתא"[צח], "הוי' בחכמה יסד ארץ"[צט]. אם "אין חכם כבעל הנסיון" בספירת הנצח, ענף החכמה, אז "דברי פי חכם חן" היינו חכמה עילאה שמאירה בחכמה תתאה, שהן "חכמה בראש" ו"חכמה בסוף"[ק], והסוף, התכל'ס, הוא ה"דברי פי חכם חן".

בביטוי הזה יש עוד משהו יפהפה, פלא. רק "דברי" שוה ריו. כלומר, "דברי" שוה "פי חכם חן" – יש כאן משוואה פנימית ועצמית בתוך הביטוי גופא, "דברי [=] פי חכם חן" – "דברי" הוא ריו אחד ו"פי חכם חן" עוד ריו, וביחד הם תלב, תבל, "תבל ויושבי בה".

הוד: "זבח תודה"

אחר כך, בהוד יש ביטוי מובהק – "זבח תודה"[קא], שוה תלב. תודה שייכת להוד, הודאה.

יסוד: "בן פרצי"

מה נשים ביסוד? כאן נשים את "בן פרצי" עצמו. עיקר ה"בן פרצי", המשיח שהוא בן פרצי פורץ גדר לעשות לו דרך. "דרך המלך אין לה שיעור" היא מלכות ישראל. אמרנו כבר מתחלת השנה שבשנה הזאת – גם כי היא שנת שמיטה, אבל ישנן עוד סבות – צריך לדבר הרבה על מלכות ישראל[קב]. המלכות היא הדרך, דרך המלך. המלכות היום צרה, המושג מלכות צר. צריך להרחיב מאד-מאד בתודעה שלנו, בתודעה של העם, את עצם המושג מלכות, המחשבה של מלכות – זו "דרך המלך" ש"אין לה שיעור". לשם כך צריך מי שיפרוץ את הדרך.

כתוב בפירוש[קג] בקבלה ש"בן פרצי" הוא מי שעשאה כלי, "אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי"[קד]. בשביל לעשות את המלכות כלי – לעשות את כנסת ישראל, לעשות אותנו, אנחנו, הציבור, היהודים היקרים כאן בארץ ישראל ובכל העולם, כלי מתאים לקבל מלכות, צריך "רב פעלים" לשון בעילה – "אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי". בשביל זה צריך "בן פרצי". "בן פרצי" פורץ את הגדר, גדר היא הבתולים, האטימות של הציבור, אי-היכולת, לקבל את המושג מלכות. צריך לפרוץ את הגדר הזו. רק מלך מסוגל לפרוץ את הגדר – זו הסגולה שלו, שיכול לפרוץ את הגדר ואין ממחין בידו. "מלך פורץ גדר לעשות לו דרך ואין ממחין בידו" – כבר אין מתנגדים, אי אפשר להתנגד לו, הוא "בן פרצי". זהו היסוד שעושה את המלכות כלי אחר כך להוליד. להוליד זה כבר ביאה שניה, אבל ביאה ראשונה היא לעשות כלי – בשביל זה צריך "בן פרצי". זהו עצם המושג "בן פרצי", לכן תהא שנת בן פרצי היא שנה בה פורצים את הגדר של התודעה, צרות העין, צרות ההסתכלות על מלכות ישראל. ה"בן פרצי" הוא ביסוד.

מלכות: "תבל"

מי המלכות? אמרנו קודם, התבל – "תבל ויושבי בה", הישוב, הישוב היהודי בארץ. זו המלכות של "בן פרצי", שפורץ את הגדר לעשות לו דרך (מ-גדר נעשה דרך, מג-דר נעשה דר-ך, העיקר הוא ה-דר, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, וד"ל).

סיכום

עד כאן, בקיצור נמרץ, הפרצוף של "בן פרצי" – תהא שנת בן פרצי. ולסיכום:

	כתר קדם-קדם-קדם חכמה סתימאה "כשמן הטוב"
חכמה "והגית בו"		בינה "ענני במרחב"
	דעת בלע בן בעור חו"ג שבדעת ב"פ גבורה – ו"פ חסד
חסד "אתה הוי'"; "אני הוי' נֹצרה"		גבורה "חבי כמעט רגע"; "לבת אש"
	תפארת "רב פעלים"
נצח "אין חכם כבעל הנסיון"		הוד "זבח תודה"
	יסוד "בן פרצי"
	מלכות תבל הארת חכמה עילאה לחכמה תתאה: "דברי פי חכם חן" המשכה מכתר (דרך חכמה-בינה) למלכות: עדן-נהר-גן

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• בשנת "בן פרצי" על כל אחד ואחת לגלות את ניצוץ המשיח שבו – לפרוץ כדי להביא את המשיח.
• מלך המשיח נותן לעם כח לפרוץ.
• ב"לכה דודי" נקרא המשיח "בן ישי" ו"בן פרצי" והשם דוד עצמו רמוז ב"דודי".
• צלם דוד: דוד הוא ה-צ (נר"נ), "בן ישי" ה-ל (חיה) ו"בן פרצי" ה-ם (יחידה).
• "בן ישי" פועל אחדות ישראל ומכוחה מגיע "בן פרצי" – הכח לפרוץ לגאולה.
• בכל דור צריך דרך בעבודת ה' – והמשיח צריך דרך רחבה שאין לה שיעור.
• בדרך המשיח הכללית כלולה הנחיה פרטית לכל אחד ואחת.
• כשילד שואל את אביו שוב ושוב 'מה היה קודם?' הוא עולה עד ל"חביון עוז העצמות".
• מלך המשיח יגלה רזין דרזין – סודות מעצם כח המשכיל ("כח המעמיק").
• תאות אכילה פוגמת בחסדים שבדעת ומדת הכעס פוגמת בגבורות שבדעת.
• בשביל להביא את המשיח צריך להיות "רב פעלים" – לירות בכל הכיוונים בריבוי פעולות מגוונות.
• משיח צריך להיות "אין חכם כבעל הנסיון" – העומד בנסיון ומנצח את כל המניעות על דרך המלך.
• "דרך המלך אין לה שיעור" – יש לפרוץ-להרחיב בתודעת העם את מושג המלכות.
• "בן פרצי" פורץ את אטימות הציבור ביחס למושג המלכות.