ענבי הגפן בענבי הגפן

ווארט אריה וליבי בלוך

כ"ד אייר תשנ"ח

הרב יצחק גינזבורג[א]

א. ענבי הגפן בענבי הגפן - נשואי התורה לעצמה

על שידוך טוב ומוצלח אמרו חז"ל "ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל"[ב]. השידוך הטוב הוא שידוך 'תורני', לפי ש"אין טוב אלא תורה"[ג]. נשואין של "ענבי הגפן בענבי הגפן" הם נשואים בהם גם החתן וגם הכלה הם 'תורה' (ובלשון חז"ל: "בת תלמיד חכם לתלמיד חכם"), ובתוך "ענבי הגפן" גנוז "יינה של תורה".

אצל החתן אנו מבינים את התורה כ"תורה מלשון הוראה" - המורה בתורה זוכה לסמיכת "יורה יורה" - כהזרעת האיש היורה כחץ. אותיות המילה תורה הן אותיות "ותהר" - הריון הכלה. כאשר מתעברת הכלה מהזרעת החתן, ונולדים ילדים למז"ט, נקראים הזוג הורים - שתי בחינות של "תורה מלשון הוראה".

שתי הבחינות של התורה הן תורה-שבכתב ותורה-שבעל-פה. היחס בין "בת תלמיד חכם" ל"תלמיד חכם" הוא יחסה של תורה-שבעל-פה לתורה-שבכתב, כפי שיבואר בסמוך.

תוקפם של הקידושין הוא - על פי תורה - כאשר ישנם עדים. העדים אינם רק 'מבררי מציאות' ומשקיפים מן הצד. העדים הם 'מודעות התורה' לשידוך, ונתינת גושפנקא של תורה לתוקף הנישואין. ידיעת העדים היא חלק בלתי נפרד מהחתונה, והיא כח החיבור בין החתן לכלה - "והאדם ידע [-על ידי כח הידיעה של העדים] את חוה אשתו"[ד]. אנו רואים כי גם החתן, גם הכלה, וגם העדים הם בחינות תורה, וממילא מתברר כי עצם החתונה היא חתונה של התורה בעצמה, ודוק.

ב. חתן וכלה - התורה שבכתב והתורה שבעל פה

בתנ"ך "בת" היא מידה[ה], ואם כן "בת תלמיד חכם" היא בחינת "שיעורי תורה". על הגבר נאמר "נודע בשערים בעלה"[ו], אמנם, מכיון שהפסוק נאמר ב"אשת חיל" ברור כי הוא שבח לאשה דווקא. ואכן, בזהר פירש: "'נודע בשערים בעלה' - כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה"[ז]. לפי פירוש הזהר הבעל (-הקב"ה) נודע לאשה (-כנס"י) לפי כח השיעור שבה.

חוש ה"שיעור" בו נודע הבעל, הוא חושה של אשתו - למדוד אותו ולהוציאו לפועל. התורה המופשטת של התלמיד-חכם זקוקה לקו המידה, לאשת חיל אשר תשער את שיעורה הנכון באופן המתקבל, ותוציאה לפועל. בעצם, האשה (-תושב"ע) היא הסוחטת מ"ענבי הגפן" של הבעל (-תושב"כ) את ה"יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית" ומביאה אותו לידי גילוי.

כח האשה (המקבילה בקבלה לספירת המלכות) לברר את תורת הבעל המופשטת נובע מספירת החכמה - "כולם בחכמה אתברירו"[ח].  התורה-שבעל-פה (-מלכות) מבררת ומבטאת כל פסוק שבתורה-שבכתב (-ז"א) בפירושו הנכון וה"מוגבל" ב"שיעורי תורה". קבלת הכלה (-מלכות) מהחכמה על מנת לברר את החתן (-ז"א) היא בסוד "אבא יסד ברתא"[ט] - "הוי' בחכמה יסד ארץ"[י], וד"ל.

אצל תלמיד-חכם, ישנה תורה בשכל. התלמיד-חכם עמל ולומד את תורתו, והיא אצלו השגה שכלית, שנוספת על מהותו העצמית. לעומת זאת אצל בת-תלמיד-חכם לא תמיד ישנה תורה באופן בו אנו מגדירים תורה - כשכל. אצל בת-תלמיד-חכם התורה היא ב'גנים', התורה היא חלק מגופה של בת ת"ח, כתורשה טבעית וזורמת - לעתים אף לא מודעת.

ההבדל בין התורה שבשכל לבין התורה שבגוף הוא על דרך ההבדל בין תורה-שבכתב לתורה-שבעל-פה. התורה-שבכתב היא תורה נפרדת, שונה מהאדם - כתובה על קלף. התורה-שבעל-פה היא תורה עצמית ופנימית אצל היהודים - "וחיי עולם נטע בתוכנו"[יא]. הדברים מומחשים היטב אצל המהר"ל[יב]:

"ועל ידי תורה-שבעל-פה שהיא בפה האדם והתורה היא עמו לגמרי ואינה על הקלף כתובה, רק הוא בפה האדם, ולכך מצד התורה שבעל פה שהיא עם האדם יש לתורה חיבור לישראל... כאשר התורה היא עם האדם ולא על הקלף - שאז לא היה כאן חיבור עם האדם".

ג. נשמה וגוף - תורה שכלית ותורה טבעית

אמרנו כי בתודעת הגבר, בה התורה היא תודעה נפרדת, היא אינה טבעית לו ועליו להשקיע בה. תודעת האשה אל התורה היא טבעית וזורמת - תודעה גופנית ולא תודעה שכלית. ההבדל בין אופני הקשר לתורה הוא על דרך ההבדל בין קיום המצוות בעולם הזה, לבין קיום המצוות בעולם הבא. בעולם הזה אנו משקיעים מאמץ חיצוני וכפוי במעשה המצוות. אמנם בעולם הבא - "מצוות בטלות לעתיד לבא"[יג] - קיום המצוות הוא טבעי ו'ממילאי'.

גם ההבדל בין התורה השכלית-נשמתית לתורה ה'גופנית' קשור להבדל בין העולם הזה לעולם הבא. מבואר כי בעולם הזה הגוף ניזון מן הנשמה, אך לעתיד לבא "נקבה תסובב גבר"[יד] - עתידה הנשמה ליזון מן הגוף. דווקא האופן שלעתיד לבא רמוז בשידוך של "ענבי הגפן בענבי הגפן" - גפן הוא נוטריקון גוף נשמה, כאשר הגוף קודם לנשמה.

יתר על כן, בפירוש הרס"ג לספר יצירה הוא מדבר על שלשה סוגי אותיות - אותיות הנשמה (י ה ו-ו), אותיות הפעולה (אותיות השימוש), ואותיות הגוף (אותיות השרש). ה'פעולה' היא הממוצע המחבר בין הגוף לנשמה. לפי זה נפרש כי גפן הוא ר"ת גוף פועל נשמה - הגוף מזין את הנשמה.

הביטוי 'גוף פועל נשמה' מזכיר את הפתגם - בו הרבה הרבי  מליובאוויטש זי"ע להשתמש - "כמות מאכט איכות". ההכרה כי כמות עושה איכות (המנוגדת לתפיסה ה'רווקית', החשה כי העיקר הוא האיכות דווקא) היא תחילת ההתגלות של "נקבה תסובב גבר" כבר בדורנו.

עצם הקשר של הביטוי "ענבי הגפן" לעתיד לבא מרומז בכך ש"ענבי הגפן" אוצרים בתוכם את ה"יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית". אנו יודעים כי היין קשור לספירת הבינה בקבלה - הספירה המסמלת את העולם הבא.

גם בעולם שלנו היין מהוה דוגמא למקרה בו נזונת הנשמה מן הגוף. אנו יודעים כי "נכנס יין יצא סוד" - היין הגשמי מסיע לנפש לגלות את צפונותיה ("נכנס יין יצא סוד" ר"ת סיני, גילוי מתן תורה בחתונת "ענבי הגפן בענבי הגפן" כנ"ל, ובפרט בסוד "שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני"[טו], וד"ל).

ד. הגפן וסוד המשולש

אשכול הגפן, הוא בעל צורה מובהקת של משולש (אשכול שאין לו 'כתף' ו'נטף' אינו אשכול אלא "פרט" המושאר כהפקר לעניים). אם נעמיק נגלה כי כל ענינה של הגפן קשור עם סוד המשולש. מין הגפן הוא השלישי בשבעת המינים שבתורה - "ארץ חטה ושעורה וגפן"[טז]. גם כאשר מופיעה הגפן בחלומו של שר המשקים היא 'משולשת' - "ובגפן שלשה שריגים"[יז].

סוד המשולש כרוך עם ענינו של מתן תורה (החל בחדש סיון) - עצם הענין של "ענבי הגפן בענבי הגפן", כפי שהוסבר לעיל. על מתן תורה כתוב "בריך רחמנא דיהב אוריאן תליתאי לעם תליתאי על ידי תליתאי ביום תליתאי בירחא תליתאי"[יח] (- "ברוך ה' שנתן תורה משולשת לעם משולש על ידי שלשה ביום השלישי בחדש השלישי").

הגפן - סמל הנשואין (-"ענבי הגפן בענבי הגפן") והפוריות (-"אשתך כגפן פריה בירכתי ביתך"[יט]) - מרמזת בתוכה למשולש הקיים בכל בית ובכל לידה. אנו יודעים כי בנשואים כשרים מתקיים מאמר הגמרא "איש ואשה זכו - שכינה ביניהם"[כ]. גם בכל לידה אנו יודעים כי "שלשה שותפין יש באדם - הקב"ה, אביו ואמו"[כא].

גם המילה גפן עצמה רומזת לכך, גפן הוא נוטריקון ג פנים. בקבלת הפנים שלפני החתונה אנו מקבלים שלש פנים. קבלת פני החתן, קבלת פני הכלה, ועוד ועיקר - קבלת פני שכינה. ובעזרת ה', נזכה במהרה לקבל את פני ה'רגל הרביעית' - בקבלת פני משיח צדקנו, ויקוים בנו הכתוב "גפן ממצרים תסיע תגרש גוים וַתִּטָּעֶהָ... ופקד גפן זאת [=ישראל]"[כב] תיכף ומיד ממש.