1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (39)

ד"ה "שובה ישראל" (13)

כ' כסלו ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

ניגנו שלש תנועות.

אנחנו פה בפרק יב:

והנה הדוגמא מזה יובן למעלה [קודם הוא הסביר שלכל אחד בענין שלו, במלאכה שלו, יש עונג במה שהוא עושה – העונג הוא החיות שלו. גם בורסקי מתענג במלאכה שלו, ואם לא עושה אותה יש לו צער. הפנימיות, החיות והקיום של כל הדבר הם התענוג.] דעשר ספירות דאצילות הנה עיקר התפשטות חיותם הוא על ידי בחינת עונג העליון [שבא מפנימיות הכתר, מעתיק יומין.] אשר נמשך ומלובש ומתפשט [יש פה שלש לשונות. כמו שבספר התניא כאשר אדמו"ר הזקן משתמש בשלש לשונות יש בכך ענין, גם כך אצל כל הרביים. קודם התענוג נמשך בעשר הספירות, אחר כך מתלבש בהן, ואז הוא מתפשט – להיות "עשר ספירות שאין בהן סוף".] בכל העשר ספירות ובו תלוי עיקר התפשטותם והתרחבותם [שהספירה תתפשט ותתרחב וגם תתבגר – תקבל חיות של מוחין – הכל תלוי בהתפשטות הספירה.], דהנה חיות ותענוג הם שני ענינים [לכאורה הקשר בין ענוג וחיות הוא כמו הפסוק "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור", שמפרשים "מקור חיים" כ"מקור כל התענוגים" – כלומר, מזהים ענג עם חיות. כאן אומר שאפשר לחלק, אף שלפני רגע אמר שהם אותו דבר – בדקות הם שני דברים.] וההפרש ביניהם הוא דחיות הוא מה שמוכרח ועונג הוא ההשפעה יתירה [דומה למושגים שהשתמש בהם קודם – שרש ותוספת. השרש הוא מה שמוכרח לקיום הדבר ותוספת היא השפעה יתרה.] וכמו בורא נפשות רבות [שה' בורא כל נפש,] וחסרונן [כלומר, הוא בורא גם את החסרון של כל נפש ואת המילוי שלו, והחלק השני:] ועל כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי [שני החלקים נשמעים זהים, מה ההבדל?] ופירש הטור סי' ר"ז בורא נפשות רבות וחסרונן הוא מה שחסר בלא זה [מילוי חסרונם.] ועל כל מה שבראת להחיות הוא דברים שהם לעידון [אם כן, גם גם התענוג נקרא "להחיות". בהקשר כאן הפירוש הפשוט של עידון הוא לשון מעדנים, מאכלים שהם לא סתם מגן עדן אלא מעדן שלמעלה מגן עדן. אולי נגיע לכך בהמשך – עדן הוא חכמה, חכמה עילאה. אחר כך יש את הנהר שיוצא מעדן, בינה, והוא נמשך ומתפשט דרך המדות עד שמגיע לגן, למלכות. הגן הוא "בעדן מקדם" – למעלה מעדן יש קדם, עדן בחכמה וקדם בכתר. כל מעדן שרשו בעדן, אבל בחסידות משתמשים במושג עידון גם גם כהתעדנות פנימית. כידוע אצלנו, תכלית עבודת חסידות חב"ד היא התעדנות – אדלקייט – שאדם יעדן את עצמו. כאן עידון היינו מעדנים בגדשמיות, אבל עידון הוא גם עידון המדות, המשכה במדות הלב מעדן, למעלה מהנהר ומהגן. רואים כאן שעידון ותענוג הולכים יחד – מכאן אפשר להבין שכמו התוספת שה' נותן לך על החסרון, עידון ותענוג, כך בפנימיות עידון המדות הוא תוספת על העבודה הרגילה, ואיזה כח יש בו? תענוג רוחני. תענוג הוא פנימיות הכתר ועדן הוא חכמה – מה הקשר? פנימיות אבא פנימיות עתיק.] ולתענוג, ואם כן חיות [סתם] הוא מילוי החסרון לבד שזהו בחינת אצילות מצד עצמה [מה שקודם קרא לו שרש. הכל בתוך האצילות, עולם אלקי לגמרי.], ועונג הוא בחינת עשירות [מושג חדש. עשירות היא יותר ממה שנצרך לאדם לקיום. "תפלה למשה" היא תפלת עשיר – עשירות היא ברכה מיוחדת, מעל מילוי החסרון – יש הרבה חסידות, מאמרים של הרב, בענין. עיקר העשירות הוא "איזהו עשיר? השמח בחלקו" – שמחה ותענוג. אם יש לאדם שמחת חיים הוא הכי עשיר בעולם, כי עשירות היא תענוג שיותר מהצורך.] בחינת פנימית הכתר, [עד כה דבר על כל הספירות, שיש בהן חיות בשרש ותוספת של תענוג. כעת יאמר שהעיקר הוא בספירת המלכות. כתוב "כי עמך מקור חיים", מקור כל התענוגים. עד כאן חלק לשנים – שרש ותוספת, חיות רגילה ותענוג. נחלק לעוד כמה מדרגות – משהו מאד יסודי בפנימיות התורה. באריז"ל חיות היינו מוחין – זה עוד משהו, לא תענוג וגם לא החיות הבסיסית. החיות הבסיסית היא בלי המשכה מיוחדת – בבריאה של משהו ה' בורא אותו עם חסרונו, עם מה שצריך להתקיים. אם נכנה כאן את הבריאה פרצוף ז"א – עצם הקיום שלו הוא החיות הרגילה כאן, אם ממשיכים לו מוחין זו המשכת החיות של האריז"ל, המשכה מאבא ואמא, ואם ממשיכים לו תענוג זו החיות האמתית של החסידות, המשכת פנימיות הכתר. אז יש כאן שלש מדרגות. על החיות הבסיסית כתוב "והחיות רצוא ושוב" – אל תקרי "חיוֹת" אלא חיוּת. איפה נמצאת סתם חיות? במדרגת היצירה, שם יש את חיות הקדש. בעולם העשיה איני רואה את החיות – "אף עשיתיו". אני רואה רק את הדבר הגשמי, בלי לראות שהוא חי – בדומם לא רואים חיות. את החיות מתחילים לראות בצומח, בז"א. מלמטה, החיות מתגלה ב-ו שבשם. החיות שם היא "רצוא ושוב" – "והחיות רצוא ושוב". אבל אם ממשיכים מוחין זו החיות של האר"י, מדרגה יותר גבוהה, ואם ממשיכים תענוג זו החיות של החסידות. זה כלל מאד חשוב בחסידות, להיות א לייבעדיג חסיד – חסיד חי הוא שממשיך מפנימיות הכתר. להיות מקובל חי היינו מי שממשיך כל הזמן מוחין חדשים. סתם להיות חי זה להיות ז"א – זעיר אנפין הוא בקטנות מוחין, אבל גם מי שבקטנות מוחין הוא חי. כדי להשלים את ההתבוננות ברמות החיות, צריך לראות גם את החיות גם בדומם – יש חיות ונפש גם בצומח, כמו שמובא בשער היחוד והאמונה מהאריז"ל. בדומם יש חיות, אבל לא "והחיות רצוא ושוב". אבל איזה חיות יש שם? אם המלכות מקבלת מלמעלה היא חיה בחיות גדולה, וכאן עיקר החידוש שדווקא במלכות נמשך עצם התענוג – בכל האצילות יש המשכה של הארת התענוג ובמלכות מופיע עצם התענוג. אבל עוד לפני כן צריך להבין איזה סוג חיות יש בדומם – אולי הא בהא תליא. ווארט של עבודה, איזה חיות יש בדומם (שפחותה מדופק החיים המורגש של "והחיות רצוא ושוב")? ווארט מפורסם בחסידות, שהרבה פעמים מייחסים אותו לרבי אייזיק, על נוסח תפלת גשם "לחיים ולא לַמות", בפתח (לַ) ולא בשוא (לְ), לחיים ולא לא-מות (כדיוק בנדרים) – לחיות, ולא רק להיות לא-מת. יוצא שיש מדרגת חיות הכי נמוכה – שמישהו רק לא-מת. איך אני יודע שזו חיות המלכות? כל על המלכות של עולם התהו כתוב בספרא דצניעותא "ארעא אתבטלת" – כל הספירות נשברו-מתו, אבל המלכות רק התעלפה. המצב של "לא-מות" הוא שאתה מעולף. אם כן, יש לנו התבוננות מאד יפה של מדרגות חיות: עיקר החיות הוא התענוג, "להחיות בהם נפש כל חי", מהכתר. יש אחר כך חיות שהיא מוחין. מתחת יש את חיות המדות, ה"רצוא ושוב" של הלב, שהוא לה כאן שרש. יש את המצב הכי נמוך, המלכות כשאינה מקבלת תענוג – אחרי שבירת הספירות הקודמות, הן כבר מתו, והיא לבד, היא דומם – שאינה מתה. יש לה מעלה על הספירות שמעליה, שרק התעלפה, "ארעא אתבטלת", ואז היא נמצאת במצב של לא-מות.]

[הוא ממשיך ואומר:] וכן הוא בספירת המלכות יש בה בחינת עונג שהוא התענוג בענין המלוכה, וכל זה הוא בחינת הארת העונג לבד שנמשך בכל הע"ס [יש, בלשון אדמו"ר האמצעי, תענוג פשוט ותענוג מורכב. תענוג פשוט הוא עצם התענוג שלא מלובש בשום רגש, ויש תענוג מורכב שנמשך בספירות ומורכב בהם. בהמשכת התענוג המורכב יש מדרגות – הראשון הוא התענוג שבחכמה והאחרון הוא התענוג שבמלכות. הכל, לפי מה שאומר בינתים, הוא תענוג מורכב – תענוג ממשהו, והוא הארת התענוג בלבד.], וראשית ההמשכה הוא בבחינת חכמה, וכמו שראשית גילוי הקו הוא בחכמה [קודם גם דבר על קו ועל תענוג, בלי להגיד בפירוש שהם אותו דבר ובלי לחלק ביניהם. כאן מסביר את המשכת הקו – פנימיות הקו. אנחנו אמורים לדעת מהו הקו, ומדבר על המשכת הקו שמתלבש באצילות ומאיר עד מלכות דאצילות. בכתבי האריז"ל כתוב שעצם התלבשות הקו היא עד היסוד דאצילות ומשם מאיר למלכות דאצילות, אך כאן כותב בפשטות שהקו מגיע עד המלכות דאצילות. אנחנו יודעים מהו תענוג. מהו קו בעבודה אנחנו עוד לא מבינים, כאן הוא לא מסביר. כדי שנוכל להבין קצת – הוא משווה כאן בין המשכת הקו בכל הספירות להמשכת התענוג בכל הספירות. שוב, בתענוג יש לנו איזה חוש. הוא אומר ששרש התענוג הוא בפנימיות הכתר. יש קו הנמשך בכל הספירות דאצילות. בצורה הכי פשוטה, הקו הוא אור אין סוף הממלא כל עלמין – "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה". הקו היינו שיש גילוי אלקות בפנימיות כל מדרגה. הגדר של פנימיות הוא השגה. בחסידות הקו, בעיקר פנימיות הקו, מגלה ונותן חוש שהצמצום לא כפשוטו. יש קו לחסידים וקו למתנגדים – כל אחד והקו שלו. הקו של המתנגדים הוא שהצמצום כפשוטו והקו של החסידים – פנימיות הקו – הוא שהצמצום לא כפשוטו. גילוי אור אין סוף הממלא כל עלמין בכל מקום, כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה. בכל אופן, כאן מחבר בין המשכת הקו להמשכת התענוג. בפרק הקודם הקו הוזכר מ"פתח אליהו", גם הזכיר שמדובר במים שמשקים את האילן – יש קשר בין הקו לתענוג. קודם הוא לא חלק ביניהם, וכמו שכאן הוא מחלק בין החיות לתענוג הוא יחלק כאן בין הקו לתענוג. מה יותר גבוה? לכאורה הקו, שהוא אור אין סוף הממלא כל עלמין. כתוב שמותר להתפלל לקו, שהוא ה', אבל אסור להתפלל לחכמה דאצילות (גם לא לפנימיות חכמה דאצילות). לכאורה הקו יותר מהתענוג, כי התענוג הוא רק פנימיות הכתר של עולם האצילות. בכל אופן, פנימיות הכתר הוא גם שרש – גבוה מעל גבוה וגבוהים עליהם. הרבה פעמים כתוב שכתר בכללות הוא עצמו אור אין סוף שלפני הצמצום, ופנימיות הכתר היא פנימיות אור אין סוף – מקור הכתר הוא השעשועים העצמיים שלפני הצמצום. אז לא כל כך פשוט. בכל אופן, כאן פעם ראשונה עושה חילוק בין קו לתענוג, איך שמתלבשים בכל הספירות עד סוף עולם האצילות.] כמו שכתוב הוי' קנני ראשית דרכו [מכאן לומדים שהתורה קדמה לעולם, כפי שמובא ברש"י הראשון של התורה. כאן הוא אומר שהפסוק הזה הולך על הקו – חידוש מקובל בקבלה וחסידות. "הוי' קנני ראשית דרכו" – סימן שהתורה היא הקו. מישהו שמע פעם שהתורה היא הקו? כתוב גם בקבלה וגם בחסידות. זו הנקודה העיקרית שיש בה השקה בין החסידות לקבלת הרש"ש דווקא. הרש"ש הוא הראשון אצל המקובלים שמשתמש במושגים פנימיות וחיצוניות הקו, והוא אומר שפנימיות הקו היא התורה. התורה היא הקו, ולא סתם הקו אלא "ראשית דרכו" – תחלת התלבשות הקו.], וכמו כן גם הארת העונג [בכך הוא שוה לקו.] ראשית המשכתו הוא בחינת חכמה וכמו שמשכיל איזה השכלה חדשה הנה בסקירה ראשונה [מענין שמשתמש במלה סקירה – איפה משתמשים בה בקבלה וחסידות? מחשבה קדומה דא"ק, בה "כולם נסקרים בסקירה אחת". כאן מדבר על המשל האנושי לחכמה דאצילות, הסקירה הראשונה של ההשכלה החדשה. בשימוש בביטוי סקירה רומז שיש בסקירה זו איזו המשכה ממחשבה קדומה דא"ק. היום עושים סקרים, במיוחד בתקופה הזו – כנראה שהעיקר הוא הסקירה הראשונה.] של ההשכלה שמתחדש אצלו מתמלא עונג [יש כמה ביטויים, גם בלועזית, לכך שאדם מתמלא עונג עצום מהשכלה חדשה (קוראים לזה בלועזית 'יוריקה'). יש אפילו שכתוב ספרים שלמים על התופעה הזו.] דזהו מה שכתוב חכמת אדם תאיר פניו [גם חידוש. הייתי יכול לחשוב שמדובר בחכמה המצטברת, "אמרתי ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה" – ולכאורה כך מפרשים – שאדם שלמד הרבה תורה כל כך מלא חכמה שהיא מאירה את פניו. הוא מחדש כאן שמדובר ב"אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם". אליהוא בן ברכאל אומר לשלשת הרעים שעד כה שתקתי, אתם הזקנים, "אמרתי ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה", אבל כעת אני יודע שכל חכמתם לא שוה. "אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם" – צריכים רוח חכמה שתתכן גם באדם צעיר (כדברי רבי מאיר במשנה "יש קנקן חדש מלא ישן"), שהיא התגלות התענוג. באחור אין את החויה של התגלות התענוג, וממילא החכמה זו גם לא משפיעה על "חכמת אדם תאיר פניו". "חכמת אדם תאיר פניו" באה מגילוי הפנים של החכמה, שאינה חכמה מצטברת אלא גילוי חכמה פתאומי – סקירה חדשה של שכל חדש שמאיר על השכל. שוב, הדגש כאן הוא "פניו", שלשם כך צריכים פנים של חכמה – הסקירה הראשונה של שכל חדש.] וכמאמר צהבו פניו של ר' אבוה שמצא תוספתא חדתא [הוא היה חכם עד כה, אבל ה"חכמת אדם תאיר פניו" – "צהבו פניו" – לא היה מהחכמה עד כה אלא מהתוספתא החדשה שמצא. כל החכמה שלו עד כה, יחסית לחידוש, היא בחינת אחוריים. ה"צהבו פניו" הם מהחידוש. לכן צריכים כל הזמן חידושים בתורה – בלי חידושים התורה הופכת להיות בחינת אחוריים. אחוריים גם במובן של פעם – פעם למדתי זאת, פעם שמעתי. כמו הסיפור המפורסם על רבי זלמן זעזמיר – הרבי של רבי הלל, מי שהכניס אותו לחסידות – שפעם שמע מאמר מאדמו"ר האמצעי והתבטא שלא היה חידוש במאמר. איזה אדם בליעל הלשין עליו לפני אדמו"ר האמצעי, שמאד התרגש ואמר שאם כן הוא ישלח אותו לסיביר. בסוף הוא מת לפני שהגיע לסיביר. זה עונש לחסיד אמתי שלא שומע חידוש. אם זה לא חידוש זה ישן, ואז זה אחוריים. איך תיארו את רבי זלמן זעזמיר? וילדע מוחין, מוחין פראיים, כנראה שאלה מוחין שמתפעלים מסוג מסוים של חידוש. יש חידושים קצת יותר שקטים, מעולם התיקון. הוא היה רגיל לחידושים פראיים, שמתאימים לוילדע מוחין, אבל מהחידושים היותר פנימיים ומיושבים הוא לא התפעל. לכן צריכים לשלוח אותו לסיביר – למקום פראי. הציעו לו את רבנות פאריטש, ומכיון שהוא שידע שיש עליו קפידא הוא שלח את רבי הלל לבקש בשבילו שהרבי יסכים, והרבי אמר לו – אותו איני שולח לפאריטש, אותך אני שולח לפאריטש ואותו אני שולח לסיביר... (כל חידוש בסוף מתיישן.) נכון, לכן צריך חידושים – הוא בא לשמוע את אדמו"ר האמצעי כי רוצה לשמוע משהו חדש. סוף הסיפור היה שהשלטונות תפסו שהוא – עם עוד מישהו, שלא כתוב שמו – עוסקים בגיור, שהיה אסור. השלטונות פסקו לו גלות בסיביר, ועד שהגיעו השלטונות לקחת אותו הוא נפטר ונקבר. השלטונות לא האמינו, פתחו את הקבר לראות שהוא באמת מת. זה סוף הסיפור. סימן שווילדע מוחין וחידושים מופלאים של "צהבו פניו" ומסירות נפש על גיור הולכים יחד. אפשר ללמוד מכאן שהסגולה של חידושים מופלאים היא להתעסק בגיור כהלכה, הענין של "מיהו יהודי".]