1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (30)

ד"ה "שובה ישראל" (4)

ח' כסלו ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

ניגון ניגון אקאפליא.

אנחנו לפני האות י:

ולהבין כל זה יש להקדים תחלה מה שנתבאר לעיל שתי סבות להרצוא דאור, הא' להיותו תחלה כלול במקורו והב' להיותו זיו המתפשט [והוא שואף למקור, בו היה כלול בתחלה.], ונת' דבכללות ענין האור יש בו שלשה ענינים, הא' דאור הוא הארה, הב' עם היותו הארה לבד הנה גם אז הוא דבוק בהמאור [מבחינתו הוא לא יצא מהמאור, כמו שמסבירים לפי יסודות המדע.], והג' לכן [היות שהוא דבוק] האור הוא מעין המאור [אפשר לומר שבשלשת הדברים האלה יש סדר של הכנעה-הבדלה-המתקה: מה שהוא רק הארה היינו ההכנעה שלו, השפלות שלו, שמעוררת אותו בתשוקה לחזור. הדבקות שלו במאור גורמת להבדלה שלו מכל מציאות חיצונית אחרת. היותו מעין המאור היינו ההמתקה שלו.], ויסביר במעלת הרצוא דאור על המעלת הרצוא דכלים ממעלת אהבה בתענוגים על מעלת אהבה רבה [הוא הסביר את המושגים האלה, ש"אהבה בתענוגים" היא דבקות בלתי ניכרת ואילו "אהבה רבה" היא דבקות שיש בה הרגשה, דבקות ניכרת. הוא הסביר שזו המעלה של "איהו וחיוהי" לגבי "איהו וגרמוהי".], ויסביר דהאור [שאחרי הצמצום, שעבר את הצמצום] להיותו מתמעט ממדריגה למדריגה [כי עבר את הצמצום וכי הוא רק זיו המתפשט.] צריך להתחדש תמיד וההתחדשות היא מאור הגנוז [הוא גנוז לעתיד לצדיקים לעתיד לבוא בגילוי המוחלט שלו, אך גם היום הוא שורה על כל האור ומחדש אותו – "המחדש בטובו בכל יום תמיד", "בטובו" העצמי שלמעלה מכל המדרגות של טוב. כל יסוד הוא בחינת טוב, "וירא אלהים את האור כי טוב", "אמרו צדיק כי טוב", אבל "טובו" הוא הטוב העצמי שלו, שמחדש את האור בכל סדר השתלשלות. כלומר, גם אם האדם הוא טוב הוא צריך להתחדש, כי מציאות העולם גורמת להחלשות שלו – אם הוא לא יתחדש כל הזמן מהטוב העצמי גם הטוב שלו ילך, יתמעט ויחלש. ה"אמרו צדיק כי טוב" הוא הטוב האמתי, הרבי, צדיק הדור, והוא צריך לחדש את הטוב הפרטי שלי.].

זו היתה חזרה, וממשיך:

י) והנה בכדי שתהיה התחדשות האור ממקורו הפנימי והעצמי עד רום כל המדריגות [עד אוא"ס שלפני הצמצום, אצילות דכללות, כפי שהסביר.] הוא על ידי התנועה דרצוא שענינו גדר המיצר [כל ההמשך כאן הוא על "רצוא ושוב". כשהוא התחיל לדבר על התחדשות הוא לרגע עזב את הנושא – לא הזכיר "רצוא ושוב" – אבל כעת וחוזר ומסביר שכל ההתחדשות שדובר עליה שייכת לענין. ההתחדשות וההתחזקות של הענין הן יותר בדרך "שוב" – אך לא אמר מלה זאת – וכעת מסביר שאי אפשר להתחדש בלי "רצוא". "רצוא" יש רק לאחד שמרגיש במצר – "מן המצר קראתי יה".], דגדר המיצר הוא גדר ההתרגשות [תוך כדי החזרה מוסיף משפט חדש – קודם אמר שמצר הוא צער, וכעת מוסיף עוד הגדרה שלא אמר קודם, שמי שבמצר מתרגש. אפשר לחשוב שמתרגשים גם מדברים טובים, אפשר להתרגש מכל דבר, אבל כאן יש לו הנחה שגדר המצר וגדר ההתרגשות הם זהים. למה אי אפשר להתרגש מדברים טובים?], והיינו דלבד זאת מה שמתעורר בשאיפה לעלות במדריגה עליונה יותר [שרוצה לחזור למקור שלו,] הנה הוא מתרגש ממה שהוא עדיין במדריגה שהוא [לא רק שאני רוצה להיות במקום אחר, אלא שאיני רוצה להיות פה, ולכן אני מתרגש מהמציאות, מתרגש מהמצב.], וזהו הגדר דמיצר שמקומו ומדריגתו נעשה מקום צר [אולי קודם כן היה לו קצת טוב, אבל נעשה לו צר – מרגיש שלא רוצה להשאר פה, צר בשבילו. איך אפשר לומר שגם כאשר אדם מתרגש ממשהו טוב יש בכך מצר (אם נאמר שמתכוון ממש "שגדר המיצר הוא גדר ההתרגשות")? חוזר למה שאמרנו שבמדרגת ה"רצוא" של האור יש דבקות בלתי ניכרת. כשאתה מתרגש ממשהו טוב ההתרגשות מלמדת שעד כה לא היה ככה, וגם כעת לא ככה – זה יוצא מהכלל. יש כלל ויש יוצא מהכלל, וכשאדם מתרגש הוא מורה שהחויה יוצאת מהכלל – אמנם כעת טוב, אבל הדבר מלמד שהכלל הוא לא טוב. טוב צריך להיות טבעי, וממילא בכל התרגשות יש משהו צר.

(זה שונה מהתפעלות שבדרך כלל מדברים עלי?) בדרך כלל מדברים על התפעלות וכאן מדבר על התרגשות. איפה כתוב התרגשות בתורה? ממי דוד המלך למד להתרגש? ("בבית אלהים נהלך ברגש") דוד למד זאת מאחיתופל, אחד משני הדברים בשלהם קרא לו "רבו אלופו ומיודעו".. לפי זה אפשר לפרש את הפסוק "בבית אלהים נהלך ברגש". קודם כל, מה הפשט של "ברגש"? לא מסבירים מלשון התרגשות אלא שנהלך ביחד. לכאורה זה טוב, על פי פשט, אבל אם דוד למד זאת מרשע – אף על פי שהוא מכבד אותו, אך מדובר ברשע שחתר לחסל אתו בעצמו – סימן שיש כאן משהו דו-פני בלימוד של "בבית אלהים נהלך ברגש". אם לשון התרגשות – אף שהמפרשים לא אומרים כך – אז "ברגש" אומר שאני מתרגש מההליכה בבית ה', ולא מתרגש רק מההליכה לבית אלקים (הטובה) אלא מכך שאיני מרוצה מהמקום בו אני נמצא. זו גם קצת מחלוקת בין 'חסיד' ל'מתנגד'. ה'מתנגד' הולך לבית אלקים כי כתוב שצריך – "שלש פעמים בשנה יראה וגו'" – ואילו ה'חסיד' הולך לשם ברגש. אדמו"ר הזקן רצה לקרוא לחסידים בעלי תשובה – במקום חסידים – ומשום סבה לא יצא כך. לחסיד יש רגש בכל מה שהוא עושה, רגש של "מן המצר", לא רק הכיף שהולך להראות אלא שרוצה לצאת מהמקום העכשוי שלו. בכל אופן, זה מה שדוד למד מאחיתופל.

(התפעלות היא בלי מצר ורגש הוא עם מצר?) קודם כל, התפעלות יכולה להיות גם כמו "אהבה בתענוגים" – לא שאין שם התפעלות, אלא שהיא התפעלות לא ניכרת, "חסדים מכוסים" כפי שהסברנו. התפעלות יכולה להיות עם הרבה הרגשה או בלי הרגשה, אבל התרגשות היא ודאי עם הרבה הרגשה. אם אין הרגשה אין התרגשות – התרגשות היא רק חסדים מגולים. כאן זו דוגמה למשפט פשוט שהרבי כותב, שגדר המצר הוא גדר ההתרגשות, ויש הרבה מה להתבונן בו. את עצם הענין הוא הסביר קודם, וכאן רק הוסיף מלה וצריך להתבונן.], וזה גורם הרצוא ועל ידי הרצוא הנה כל המדריגות, הן הנשמות והנבראים והן הכלים והאורות הרי הם מתחדשים באור וחיות חדש שזהו בחינת השוב [החיות היא בדרך "רצוא ושוב", ועל ידי ה"רצוא ושוב" הכל מתחדש. שוב, לא השתמש במילים "רצוא ושוב" בפרק הקודם, וכעת מסביר שכל ההתחדשות שדובר עליה היא "שוב", ובשביל "שוב" צריך "רצוא".], [מתחיל להביא משל של דם, שמופיע בהרבה מאמרים, בפרט אצל הרבי הקודם:] דכמו שהוא בהתחדשות החיות בגוף האדם דכתיב כי הדם הוא הנפש דגילוי אור וחיות הנפש באברי הגוף הוא על ידי שהדם עולה ונתעלם בלב [מה פירוש 'נתעלם'? הוא מסביר שהדם בא מבירור המאכלים, והמקום הראשון שהוא מתברר בו הוא הכבד, ואז עולה וממשיך להתברר והוא נסגר בלב – זו ההתעלמות שלו, ה"רצוא" שלו. בלב הוא מקבל את רוח החיים. כפי שיאמר בהמשך, הדם עולה ללב ורוח החיים יורדת למח מהלב, ושם – כשהדם סגור בתוך הלב, בהצנע – הוא מקבל את רוח החיים. אחר כך הלב נפתח והדם זורם, "לבא פליג לכל שייפין", הוא מתפשט לכל אברי הגוף ובכך מחבר ומקשר את כחות הנפש עם האברים המתאימים שלהם. הדם מחזק את הקשר בין כח הראיה לעין וכו' – זה ענין חשוב כאן. יסביר את המשל ואחר כך את הנמשל.] שעל ידי זה [שהוא מתעלם, ה"רצוא" שלו בלב] מתחדש חיותו מרוח החיים שבלב [שבינתים הוא לא אומר מהיכן הגיעה רוח החיים, אך בהמשך יאמר שהיא באה מהמח.] להיות התפשטותו בכח [כמו כל תופעה של מים שנתקלים בסכר, וכאשר פורצים את הסכר זורמים בכח רב – כך הדם נעצר בלב, מקבל שם רוח חיים, ואז פורץ בכח גדול לכל האברים.], דהתלבשות כחות הנפש באברי הגוף כל כח באבר פרטי שלו, כמו כח השכל במוח שבראש, המדות בלב וכח הראיה בעין וכו' [כל הכחות הם על ידי הדם – כדי שהשכל יעבוד, הלב יעבוד וכו' – צריך דם. כלומר, תוך כדי שהדם יוצא מהלב – הוא גם מחיה את הלב עצמו. הלב כאן משמש לשני דברים – הוא גם שיא ה"רצוא" וגם יש לו פעולה שמתחדשת על ידי ה"שוב" של הדם.] הוא מצד הגזירה העליונה בהתלבשות הנפש בגוף ושהגוף יחיה מהנפש [התלבשות כח הראיה בעין הוא לא פעולה של הדם אלא גזרה של ה' – ה' גזר שהאור של כח הראיה יתלבש בכח העין. אבל כדי שהדבר יקרה בפועל והקשר יתחזק צריך דם. הוא מסביר כאן שהדם הוא זרז (קטלזיטור) לקשר את הכח עם האבר המתאים לו. לא שהכח נמצא בתוך הדם – כמו שיסביר שאם הכח היה בדם הוא היה יכול להחליף את המקומות, לשים את כח הראיה באוזן, והעובדה שלא עושה זאת ממחישה שעצם הקשר המותאם הוא גזרה של ה' – אבל הדם פועל שהקשר הזה יעבוד ויתחזק. צריך לקרוא כמה פעמים כדי להבין שזו כוונתו.], דלהיות הנפש חי בעצם [ולא זקוק לגוף כדי לחיות (ההבדל בין "חי בעצם" ל"חיים להחיות".] הנה בהתלבשותו בהגוף [בגזרה העליונה] הרי אברי הגוף חיים ממנו בחיות פרטי לכל אבר ואבר לפי ענינו ואין זה מתייחס אל הדם בכלל, פירוש שההתלבשות תהיה תלויה בהדם, ובפרט שנאמר אשר הדם בכחו להחליף את האור והכלי כמו בכח הראיה שיתלבש באוזן וישמע או דכח השמיעה יתלבש בעין ויראה, וכן בשארי הכחות ואברים, [אם כן, מה הדם עושה?] ופעולת הדם הוא בהתקשרות הכחות והאברים [הבדל דק, שהדם לא פועל את התלבשות הכח באבר, אבל הוא כן פועל את ההתקשרות שלהם. אמרנו שהיום קוראים לכך זרז – משהו שמקשר בין שני דברים, אבל הוא לא חלק מההרכבה, הוא נעלם. הוא התחיל בפסוק "הדם הוא הנפש" וכל מה שהוא מסביר הוא שהדם לוקח את רוח החיים לכל האברים, אך מחלק בין פעולת הנפש לבין פעולת הדם. פעולת הנפש היא עצם ההתלבשות, הגזרה איפה כל כח יתלבש. לכאורה היה יכול לוותר על המשפט שהנפש היא "חי בעצם" ולכן יכולה להחיות את כולם – מי שחי בעצם הוא ממילא חי להחיות – אך כנראה דבר עיקרי כאן. ואחרי כל פעולת הנפש, צריך את פעולת הדם כדי לגרום להתקשרות ולחזק אותה.

דברנו על "ואד יעלה מן הארץ" ומיד אחר כך כתוב "וייצר... את האדם" – שיש כאן רמז ברור שאדם הוא אד-ם – אבל אפשר לחלק גם באופן אחר (כמו החלוקה של שם אלקים בכמה אופנים, בתחלת הפרק הקודם), א-דם. בדרך כלל דורשים אדם לא אד-ם אלא א-דם. ה-א היא רוח החיים שמתלבשת בתוך ה-דם, ואז הוא אדם חי.], ואופן תוקף פעולתם, אמנם פעולת הדם עצמו תלוי באופן הרצוא ושוב שלו [כדי שיוכל לפעול את ההתקשרות ולתת תוקף לכח בכל אבר ואבר הוא זקוק ל"רצוא ושוב" נכון.] אשר באופן כזה מקבל מהרוח חיים שבלב ובאותו התוקף בעצמו שנעשה על ידי מרוצתו בסגירה ופתיחה הנה כן תהיה פעולתו בהכחות והאברים, וכן הוא ברוחניות דהמשכות השוב זהו על ידי הרצוא תחלה, והטעם הוא כי האור הנמשך צריך להיות לו דבר על מה שיחול ושיהיה דבר הראוי לקבל את האור [גם המשפט הזה הוא חידוש: אמר שהדם צריך לקשר בין הכח לבין האבר, וכעת אומר עוד ווארט חשוב – שהכלי עצמו נעשה ראוי לקבל את הכח שלו על ידי ה"רצוא ושוב" שלו. ה"רצוא" של הכלי מעדן אותו – חוץ ממה שהוא רוצה לחזור ולהבטל במקור, ה"רצוא" מעדן אותו – שאחר כך יהיה ראוי לקבל את האור.], וזהו שעל ידי הרצוא נעשה המקבל כלי הראוי לקבל, דהנה האור הרי נתרחק ממקורו ובא בבחינת הגבלה בבחינת מציאות דבר וממילא הרי הוא באין ערוך לגבי האור אין סוף שלמעלה מהשתלשלות, וענין הרצוא הוא בחינת הביטול בהאור דעל ידי זה מתחדש באור חדש להיות בו תוקף ההמשכה, [הסביר על האור, אבל לפני רגע דבר על הכלי, ולכן מסביר:] דמובן במכל שכן שהוא כן בבחינת הכלים ובנבראים שצריך להיות בהם ביטול שעל ידי זה דוקא נמשך האור לחדש אותם [נפסיק רגע לעשות רמז יפה: בלב יש מפגש של הדם (שעולה מהכבד, כפי שיסביר בהמשך) עם רוח החיים. כמה עולה רוח החיים ועוד דם ועוד לב (המקום של המפגש)? 358 – זהו מפגש משיחי, הכל יחד שוה משיח. המפגש מתחולל ב"רצוא" – המשיח נמצא ב"רצוא", ביחוד שמתחולל בתוך הלב. כאשר הדם יוצא יש עוד מרכיב, עוד מלה – הדם מגיע לכל האברים (כולל המח, הלב עצמו וכו') וזה ה"שוב" וההתחדשות. אברים מוסיפים עוד 253 (לגבר יש רמח אברים, אבל לגבי אשה אחת הדעות היא שיש רנג אברים), סך הכל 611. לא מזמן למדנו בחת"ת על "שכינתא מרעא בגלותא" – השכינה שורה בגלות כי מחזור הדם לא עובד כמו שצריך. שם מסביר שהדם מאחד את כל האברים – תלוי גם באחדות ישראל – פרק מאד חשוב בתניא. בספר שלנו על רפואה יש הסבר ארוך רק לפרק הזה בתניא. שם האברים הם אנחנו. הדם, המשיח, צריך לזרום ולהגיע לכולם. בחבור המשיח עם האברים מקבלים תורה, שהרמז העיקרי שלה בכל ספרי הקבלה הוא "רצוא ושוב" – בדיוק הנושא. ה"רצוא" הוא להגיע למשיח וה"שוב" להגיע לאברים. איך מסבירים את הקשר בין המשיח לאברים-הנשמות? איזה שם אפשר לעשות מאברים? (אבירם) עוד שם, בחבור ים. יש כמה דעות מי יהיה שר הצבא של המשיח, ואחת מהן היא שדווקא אבנר בן נר היה נעשה שר הצבא. בסוף אבנר בא אל דוד, ואלמלא דוד היה מקנא בו והורג אותו הוא היה נעשה שר הצבא. החטא של יואב שהרג שני אנשים טובים וצדיקים ממנו שהיו מתאימים להיות שר הצבא של דוד – ולכך דוד יעד אותם – אבנר ועמשא. אבנר שוה אברים. תפקיד שר הצבא הוא להביא את דוד לעם. בלעומת-זה, מה היה החטא של דוד בסוף? חטא גדול שלו, שהוא פקד על יואב – אחרי שהרג את המועמדים האחרים, ודה-פקטו נשאר שר הצבא (כך כתוב במפרשים) – למנות את העם. דוד חשב, בטעות, שעל ידי המנין הזה הדם יגיע לכל האברים. כמו שכאשר מונים את ישראל על ידי שקלים – מנין נכון – המנין מכפר על בני ישראל וממשיך חיות לכל אחד. אמרנו זאת כדי להמחיש שחוץ ממלחמות תפקידו של שר הצבא להביא את החית והתוקף לכל האברים. מי שהכי טוב בכך הוא אבנר, שצריך להביא את החיות והתוקף לכל האברים.

יש תופעה מתמטית מובהקת של חבור משיח ו-אבנר שעולה תורה ("רצוא ושוב"). יש זוגות מיוחדים של מספרים, שהמשולש של אחד הוא הנקודה האמצעית של משולש השני. לדוגמה, 7 ו-10 – "כל השביעין חביבין" ו"העשירי יהיה קדש להוי'", שני מספרים מצוינים בתורה. המשולש של 7, כח (יחי), הוא הנקודה האמצעית של משולש 10, 55. הזוגות האלה מאד נדירים, וכמובן יש להם כלל מתמטי. הזוג של משיח-אבנר הוא הרביעי מ-0 – אבנר במשולש הוא הנקודה האמצעית של משיח במשולש. אם דומה ל-7 ו-10, אבנר הוא כמו ה-7 ומשיח כמו ה-10.

ביחד עולים תורה, רצוא ושוב, בדיוק הנושא שלנו. מה למדנו כאן? שה"רצוא" הוא בשביל להמציא משיח ואחר כך ה"שוב" הוא כדי להגיע לכולם – כל אחד ואחד, כל אבר ואבר – לחזק את פעולת כל אחד ולתת לו תוקף. כל אבר הוא יהודי, וה' גוזר איזה כח שייך לו, וצריך דם כדי לקשר ולחזק את הכח בתוך האבר.], וביאור הענין יובן על דרך משל בגשמיות הרי הדם נעשה מהמאכל שאוכל שמתברר באצטומכא שהפסולת נדחה לחוץ ומהמובחר נעשה דם שמתברר תחלה בכבד ועולה המובחר ללב והיינו שמתברר הדם ונעשה זך ונקי