נר הוי נשמת אדם

בע"ה

ב' שבט מ"ג – ירושלים

שיעורים בתניא (13א) – תניא פרק יט (א)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

לפי הקבלת פרקי התניא לפרשיות התורה לפי הסדר, פרק יט הוא פרשת תצוה. זהו אחד הפרקים שרואים את השייכות יותר מכל הפרקים של התניא. איך מתחילה פרשת תצוה? "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד". אם כן, זהו הפרק שיותר מכל הפרקים קשור בפשטות לסדרה. פרשת תצוה מתחילה "להעלות נר תמיד". כתוב שהקב"ה אומר למשה – לא קורא לו אותו בשם, משהו מיוחד בפרשת תצוה שזו הפרשה היחידה שהשם של משה רבינו לא מופיעה בה, וכתוב בחסידות שהטעם הוא שבפרשה הזו משה רבינו עצמו חוזר לבחינת אין. כדי להביא את ה"שמן זית זך כתית להעלות נר תמיד" הוא חוזר לבחינת אין, מגיע לבטול במציאות – כמו שכתוב כאן בהמשך שהענין של הנר הוא להגיע לבחינת אין, כליון לגמרי – והדבר מתבטא בכך שזו הפרשה היחידה בה לא מופיע שמו של משה רבינו. דורשים זאת בחסידות...

דורשים בחסידות שבפרשה הבאה, אחרי "תצוה", יש את פרשת "כי תשא", בה חטא העגל. כאשר משה רבינו מתפלל לה' שישלח להם על חטא העגל הוא מתפלל תפלה בבחינת "בעל דין". ביטוי של רבי נחמן ברסלב, שמי שמתפלל חזק, מתנה תנאים, תפלה של "צדיק מושל יראת אלהים", "צדיק גוזר והקב"ה מקיים", זו תפלה בבחינת בעל דין. אולי נסביר זאת אחר כך בגמרא, קשור לגמרא שנלמד היום. משה רבינו מוסר את נפשו על עם ישראל ואומר "אם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" – אם לא תקבל את התפלה שלי מוטב שתמחה אותי מספר התורה לגמרי. באמת הקב"ה קבל את התפלה, וממילא לא צריך למחות את שמו של משה מספר התורה, ובכל זאת כתוב שתפלת צדיק עושה רושם. כל מה שצדיק אומר, אפילו משהו שלילי, מתנה על תנאי אף שלא מתקיים, עושה רושם וצריך להתקיים באיזו צורה. הקב"ה מקדים רפואה למכה, ולכן בפרשה הקודמת, עוד לפני שאומר "ואם אין מחני נא", מתקיים בו הענין שה' מחה אותו מספר התורה – שלא מופיע כלל בפרשה זו. בכל זאת, זה לא קללה או משהו שלילי אלא בדיוק להיפך – "אם אין מחני נא", משה רבינו עצמו אומר "אם אין", כלומר, אם לא תקבל את התפלה אצטרך בעצמי לחזור לבחינת אין, "אין ואפס וכו'" כמו שכתוב כאן. כשהצדיק חוזר לבחינת אין זה ודאי מעלה מ"נ שמעורר רחמים רבים לכפר על כל עוונות עם ישראל. יש כלל שהקב"ה מקדים רפואה למכה – זהו כלל בתורה.

[גם בעל הטורים אומר את זה.]

שמה?

לא הזכיר משה בזה הסדר, מה שאין כן בכל החומש, שמשעה שנולד משה אין סדר שלא הוזכר בה [משמות והלאה, עד סוף החומש, אין סדר שלא הוזכר משה רבינו – חוץ ממשנה תורה. למה? כי במשנה תורה הוא עצמו המדבר, לכן שמו לא מופיע. משנה תורה נקרא 'מדבר בעדו', "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה". אבל בכל שלשת החומשים שמות-ויקרא-במדבר יש את שמו בכל פרשה, חוץ מ"תצוה".]. והטעם משום שאמר מחני נא מספרך אשר כתכת (להלן לב, לב) וקללת חכם אפילו על תנאי באה, ונתקיים בזה [שלא מופיע בסדר תצוה.].

אומר בפירוש את הענין.

א.    קדושת לוי "תצוה"

עוד פעם, על פי חסידות הענין הוא שכאן הוא עולה לאין. מדבר על זה בקדושת לוי. מזמן לא למדנו קדושת לוי – תביא ונלמד מבפנים מה שהוא כותב כאן. [ז' אדר תמיד יוצא בפרשת תצוה.] מי כותב זאת? הוא כותב הלאה? זה לא כתוב כאן. במקום אחר ראית.

והנה הבורא יתברך הוא עושה ופעל הכל וכשעולמות מסתכלים בשורשם ורואים שמעצמותם אין להם כלום [לית ליה מגרמיה כלום.] רק כל חיותם הוא מאת הבורא ברוך הוא אז יראה ופחד חיל ורעדה יאחזון. והנה הבורא ברוך הוא בעולמו ברא דברים המנגדים זה לזה. אש, ומים, ורוח, ועפר. וכל זה כשמסתכלין על עצמותם [כשכל אחד מסתכל על עצמו הוא נשאר נפרד – מהאחרים וגם מהשרש.] אבל כשמסתכלין על שורשם שהם מקבלין חיות ממקום אחד שם הם באחדות גמור [למטה הם נפרדים אבל למעלה בשרש הם באים ממקום אחד, ואם מסתכלים בשרש] אז גם בכאן הם באחדות גמור. זהו הרמז בפסוק הן, כי הן לשון אחדות כפירוש רש"י שכן בלשון יוני קורין לאחת הן [דורשים "הן יראת הוי' היא חכמה" – דורש "יראת" כמעט כמו "ראית", שמסתכל בשרש. החכמה היא להסתכל בשרש, וכך מגיעים לאחד, "הן" הוא אחד וגם עולה הכל – הכל אחד. הן הוא כל המספרים מ-1 עד 10, כל הספירות מ-1 עד 10, כוונה של הכל – הכל נכלל במה שמ-1 עד 10, ואז הכל מגלה את האחדות. הן גם לשון הן צדק, כמו כן, כדרשת חז"ל על הפסוק "הין צדק" – הין היינו מדה. גם ב"הין" יש את הרמז שאמרנו קודם, שיש הן ובפנים י, כי "הן" יוצא מ-י, כל המספרים מאחד עד י. איך אדם מקיים את הדיבור שלו, "הן שלך צדק"? על ידי אחדות. אם הכל אחד – הדיבור כבר נעשה, "אמירה לגבוה כמסירה להדיוט". אם אחד מסתכל בשרש – כל מה שהוא אומר הוא אמירה לגבוה. שוב, מ"הין צדק" דורשים "הן שלך יהיה צדק" – כשאתה אומר משהו תקיים מיד. לפי מה שהוא אומר אפשר לפרש ש"הן" כאשר אדם מסתכל לשרש, רואה שהכל אחד בשרש, ואז כל דיבוריו הם "אמירה לגבוה" וממילא הם כ"מסירה להדיוט". חז"ל לומדים מכך הלכה, שחייב כאילו מסר להדיוט, אבל בפנימיות האמירה לגבוה היא ממש מסירה להדיוט. על פי נגלה הכוונה ש"באמירה לגבוה" אתה מתחייב, אבל לפי פנימיות אם אתה אומר לגבוה ממילא מתקיים ונמסר – כשאתה מסתכל לגבוה אתה רואה שהכל באחדות, ואם אנחנו אחד כבר ממילא נמסר.]. וזהו הרמז הן האחדות בא מיראת ה' כשהן ביראה מחמת הסתכלות בשורשם אז הם באחדות גמור. וזהו גם כן הרמז בפסוק (שם כה, ב) עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום וכו' [שחז"ל דורשים שה' עושה שלום בין שני מלאכים מנוגדים, מיכאל שר של שמים וגבריאל שר של אש. איך עושה שלום? מוסבר בתניא שכאשר שני שרים באים לפני המלך הם בטלים אליו והביטול לשרש מחבר את הניגודים.], עושה שלום, אימתי נעשה השלום במרומיו, כשהם מתרוממים ומסתכלים בשורשם אז הם באחדות גמור [יש לו פירוש יפה, מתי השלום? "במרומיו" – כשמתרוממים להסתכל בשרש.]. וזהו שדרשו חכמינו ז"ל (במדבר רבה יב) על זה הפסוק מיכאל ממים וגבריאל מאש וכו' עיין שם [ומתי נעשה שלום ביניהם? כשמסתכלים בשרש ומתבטלים.].

וזהו הרמז בגמרא (תענית יא ע"ב) במה שימש משה בימי המלואים [בשבעת ימי המילואים משה רבינו היה הכהן. מתי התחילו ימי המילואים? ב-כג אדר. מ-כג אדר עד כט אדר היו שבעה ימים של מילואים בהם משה רבינו היה הכהן ואהרן הבעלים שהביא את הקרבנות. ביום השמיני אהרן התחיל להיות הכהן, והוא שימש בשמונה בגדים של כהן גדול. רק ביום כיפור הוא החליף אותם משמונה לארבעה. בשבעת ימי חנוכת המשכן, כג-כט אדר, כאשר משה היה כהן – מה הוא לבש? איך הוא שימש? לא כתובים בו שמונה בגדים, כמו בכהן גדול. חז"ל אומרים:] בחלוק לבן שאין בו אימרא [לבש רק בגד אחד, לא כמו כהן גדול, שיש לו שמונה בגדים, ורק ביום כיפור מחליף כמה פעמים משמונה לארבעה, ולא כמו כהן הדיוט שיש לו ארבעה בגדים. זהו אחד מסודות המלה "אחד" – א-ח-ד. אחת הכוונות ש-א היינו החלוק הלבן של משה רבינו, ח היינו שמונת בגדי אהרן הכהן הגדול ואחר יש ד. אם ה-ד היתה רגילה, כמו ב"ועד", היא היתה ארבעת בגדי כהן הדיוט. אבל זו ד גדולה, מרמזת לבגדים בהם נכנס כהן גדול לבית קדשי הקדשים ביום כיפור. הוא עצמו, שהיה עם ח, נעשה לבוש ב-ד בגדי לבן. זו אחת הכוונות היפות של אחד. כעת יסביר. לפי זה נוכל להבין את הסוד שחז"ל אומרים שב-א של אחד לא מתבוננים, ב-ח קצת, ועיקר ההתבוננות ב-ד. לפי מה שנסביר כאן אולי נוכל להבין. "חלוק לבן שאין לו אימרא" – "אימרא" כאן היינו סוד ההתבוננות. כאן אין חלוק לבן.], כי יש לכל צדיק וצדיק בחינה מיוחדת שעובד בה את הבורא [לכל אחד יש את הציור הפרטי שלו, אפילו צדיק גדול. מה הציור? כמו "אבוך במאי הוי זהיר טפי" – הענין המיוחד שלו, שהוא זהיר בו. אפילו צדיק גדול, כמשה רבינו, יש לו דברים שהוא זהיר בהם. הזהיר שלו הוא הציור שלו, מתבטא גם בשם שלו.] וכל בחינה יש לה גוון מיוחדת. אברהם, בגוון הנוטה ללבן. יצחק, בגוון אדום. יעקב, בגוון ירוק [שהוא בחז"ל מה שקוראים היום צהוב. ירוק כחלמון הוא ירוק סתם. ירוק שאנחנו קוראים לו נקרא בחז"ל "ירוק ככרתי". למה לוקחים אתרוג צהוב? ירוק סתם בחז"ל הוא צהוב כחלמון. ירוק כמו שקוראים היום הוא כמו הצמח שנקרא כרתי.]. וכן משה גוון מיוחדת [אם הוא נצח יש לו גוון – סגול, או משהו אחר. לכל אחד יש מדה מיוחדת, אפילו משה רבינו בתור בחינה מיוחדת.] וכן אהרן [כל זמן שהוא בבחינת ההוד, המדה שלו, הוא בגוון של הוד – כתום, ענין אחר.] וכן לכל צדיק וצדיק [יסוד ומלכות. כאן מרמז לכל המדות – אברהם-יצחק-יעקב, חג"ת, משה-אהרן נו"ה, ואז "צדיק וצדיק" הם יסוד ומלכות, צדיק עליון וצדיק תחתון.] מדה מיוחדת וגוון מיוחד. והנה כאשר הצדיקים מסתכלים על האי"ן [שרש הכל, שהוא האין, עליו כתוב "אין מזל לישראל" – האין הוא המזל לישראל, שרש כל נשמות ישראל. המזל הוא שרש השם. יש מזל ויש שם. השם הזה הוא שרש המזל שלו, ושם הוא מתבטל. במזל, השרש, האין – השם מתבטל. השם הוא כמו השרש הפרטי של יניקת כל אחד.] ואז הם בטלים במציאות כל אחד יכול לעבוד את הבורא יתברך בכל המדריגות שבכל הצדיקים [כתוב בחסידות שברגע שיש גילוי של היחידה שבנפש כל הכוחות מתגלים בתוקף גדול, אפילו כח שבדרך כלל הוא לא הכח שלך. כשאדם חוזר לאין יש גילוי של היחידה שבנפש ואז כל הכוחות מתגלים. יש הרבה מאמרים בחב"ד בהם זה מוזכר באריכות. כאשר כל הכוחות מתגלים הוא לעבוד ה' בכולם – הוא כמו כל הצדיקים יחד. יש סיפור אחד של רבי נחמן מברסלב שכאשר היה באיסטמבול התחיל לעשות מעצמו צחוק, לקרוא לעצמו בכל מיני שמות, פעם אמר שהוא הצדיק הזה ופעם שהוא צדיק אחר. אחר כך הצטדק והסביר שהוא כולל את כולם – יכול להיות זה ויכול להיות זה. מי שחוזר לאין יכול להיות כמו כל צדיק בעולם, מקבל את כולם.]. והאי"ן על שאין בו שום גוון וציור נקרא לבן [לבן כאן הוא הלבן של אברהם, שהוא לבן-לבן, אלא שקוף, שנקרא "לובן העליון" – בלי צבע. בכל זאת, כשהוא מתלבש בגשמיות הוא מתלבש בלבן – כי השקוף לא יכול להתלבש במשהו ממשי, חוץ מזכוכית, או חוץ ממים, כמו שלמדנו פעם. אבל אם הוא צריך להתלבש בבד – זהו בד בצבע לבן. אצל אברהם הוא לא אמר לבן אלא 'גוון הנוטה ללבן'. אצל יצחק הוא אמר גוון אדום וביעקב גוון ירוק. רואים שאצל אברהם זה לא גוון לבן ממש, אפילו לא הלבן שלנו, אלא 'גוון הנוטה לבן'. מהו גוון הנוטה ללבן? כחול, כחול בהיר. צהוב הוא ירוק, תפארת, וגוון הנוטה ללבן הכוונה כחול בהיר, כחול-לבן. זו מדת אברהם אבינו. אצל יצחק אדום, אצל יעקב ירוק וכו'. אצל מי שמגיע לאין – זה יכול להתלבש רק בלבן גמור.] כאשר כתבו כל המחקרים שגוון לבן אינו גוון כלל, כי לבן מקבל כל הגוון [כשמסובבים את כל גלגל הגוונים יחד מקבלים לבן – כי כולל את כל הגוונים.]. וזהו הרמז במה שימש משה [בהמשך פרשת תצוה כתוב על ימי המילואים – לכן מדבר כאן על הענין. אם כן, כל הפרשה הזו בסוד החלוק הלבן של משה רבינו. מהמלה הראשונה, "ואתה תצוה", עד סוף הפרשה, זהו החלוק הלבן של משה רבינו – חלוק שאין לו לבן פרטי מיוחד, רק לבן פשוט. לכן גם השם שלו לא מופיע.], כי משה עליו השלום לא היה כהן [ולא היה מיועד להיות כהן, הוא לוי.] ומהיכן זכה בכאן למדת כהן גדול לשמש בימי המלואים [איך זכה לדבר שהוא לא הוא? צריך לחזור לאין. הוא לא כהן וצריך להיות כהן – אז צריך לחזור לאין, אויס-משה, ובאין אפשר להתלבש בכל דבר.]. וזה הרמז בחלוק, על ידי שהיה דבוק בהאי"ן וכאשר בארנו כשהצדיק מדבק עצמו באי"ן ושם אינו נראה כלל חס ושלום שום חלוקת המדות אז יעבוד הבורא יתברך בבחינות כל הצדיקים. וזהו הרמז בחלוק לבן שאין לו אימרא, שמורה על האי"ן. וזהו הרמז שאין בו אימרא, כי יש צדיק אשר הוא מדבק עצמו בהאי"ן ואחר כך חוזר לעצמותו אבל משה רבינו עליו השלום היה תמיד דבוק בה' [אז מה הוא אומר כאן? רוצה לומר שחלוק הוא עצמו האין שהוא שרש כל החילוקים. הוא עצמו לא חלוק. אפשר לחשוב שחלוק הוא דבר חלוק, אבל הוא אומר שלא – שחלוק הוא שרש כל הנשמות. איך זה באמת? זהו אחד הסודות שכתוב בתניא פ"ב, שהנפש האלקית היא "חלק אלוק ממעל ממש". איך זה? אחד הפירושים שה"חלק" הזה בא מ"חלוק לבן שאין לו אימרא". (שם אלקים שייך לפירוט? יש מאמר בפלח הרימון.) כאן זה שם אלוק, כתוב בפירוש בתורה "חלק אלוה", והוא סוד המלבוש. שם אלוק הוא סוד המלבוש וה"חלק אלוה" הוא החלק שיוצא מהחלוק הלבן. בחלוק אין חילוקים, אבל הוא שרש כל החילוקים. איך הוא מסביר אימרא? בפשט אימרא הוא איזו מכפלת בשוליים. "שאין לו אימרא" הכוונה שאין לו שום אחיזה למטה, שלא חוזר להאחז בעצמו – פשוט לגמרי. אם כן, מובן מה שאמרנו קודם ש"חלוק לבן שאין בו אימרא" היינו שאין בו שום תפיסה, שום אחיזה, לכן לא מתבוננים ב-א. אם היה אפשר להתבונן – היה לו אימרא, איזו תפיסה ואחיזה שחוזר לעצמו, אבל אין לו אימרא.

מכאן לומדים שלא להתבונן ב-א היינו לסלק את ה-א, ח"ו – כאילו אין לי עסק עם א. זה לא נכון, ב-א יש הדבקות העצמית, רק שזה למעלה מהתבוננות. אדם צריך להיות דבוק כל הזמן ב-א של "אחד", ואם דבוק כל הזמן לא צריך להאריך בהתבוננות, אבל הדבקות היא ב-א של אחד. דבוק ב-א, ומכיון ש"אין לו אימרא" לא צריך להתבונן בזה, כי הוא במצב של דבקות. כתוב בחסידות שיש שלשה מצבים – דבקות בכתר, הסתכלות בחכמה והתבוננות בבינה. זהו אחד הכללים של החסידות. דבקות-הסתכלות – כמו שמזכיר כאן, הסתכלות – התבוננות. דבקות היא בכתר, למעלה מטעם ודעת. הסתכלות, כמו "לאסתכלא ביקרא דמלכא", היא בחכמה. התבוננות היא בבינה. שלש המדרגות האלה כנגד שלש המדרגות של "אחד" – ה-א בסוד הדבקות; ה-ח, שמרמזת לחכמה, בסוד ההסתכלות, לכן יש בזה קצת שהיה, אבל לא הרבה, כי בראיה "כולם נסקרים בסקירה אחת", רואים מהר. ב-א לא צריך זמן בכלל, דבקות. ההסתכלות, שהיא ה-ח, לוקחת קצת זמן – שהיה קטנה. אבל ה-ד רבתי, שהיא סוד ההתבוננות, דורשת אריכות של זמן. כמו ט ירחי לידה – צריך הרבה זמן בשביל לקלוט ולפתח את הנקודה בסוד פרצוף. לכן עיקר האריכות, התבוננות, שהיא לגמרי בתוך הזמן, שהיה בזמן, היא ב-ד של אחד. עוד פעם, א-ח-ד הן בסוד דבקות-הסתכלות-התבוננות. לכן ב-א לא שוהים, כי למעלה מהזמן – דבקות עצמית כל הזמן. בהסתכלות יש קצת שהיה, בסוד ההסתכלות, כמו סקירה, "כולם נסקרים בסקירה אחת", לא צריך לשם כך יותר מדי זמן. עיקר הזמן נדרש בהתבוננות שהיא ה-ד רבתי של "אחד".

(מי שהגיע למדרגה של בטול באין לא צריך להתבונן.) בסדר, יש מלמעלה למטה ויש מלמטה למעלה. דבר שלא הגעת מלמטה למעלה קודם מתגלה מלמעלה למטה באתערותא דלעילא. עיקר העבודה, כדי שיהיה בפנימיות, הוא מלמטה למעלה. מה שיש מלמעלה בעצמו הוא רק בבחינת מקיף, לכן עיקר העבודה בפנימיות הוא ה-ד הגדולה, התבוננות. אם אחר שמגיע מלמטה למעלה יחזור מלמעלה למטה הכל יכול להיות אצלו בגילוי, בפנימיות, אבל בתחלה עיקר העבודה הוא התבוננות, העבודה שבלב ב-ד של "אחד", בעוד שתי המדרגות הראשונות הן רק בבחינת מקיף. (מה העבודה של אמירה?) אמירה היא המשכה. מהו סוד אמר בקבלה? אור-מים-רקיע. זה גם אימרא כאן. אור-מים-רקיע גם כנגד כח"ב – דבקות-הסתכלות-התבוננות. זה למעלה מאימרא – הכוונה שה-א לא נמשך עדיין בסוד מ-ר, בסוד מים-רקיע.]. וזהו רמז (בבא בתרא כה ע"ב) הרוצה להחכים ידרים, לקבל תוספות בהירות ידרים, יסתכל בהאי"ן [צריכה להיות הסתכלות, הממוצע בין התבוננות לדבקות – על ידי הסתכלות יעלה מהתבוננות לדבקות. צריך להסתכל באין, בחינת דרום, חכמה, קו ימין.] ומשם יקבל תוספות ובהירות, כי דרום הוא ד"ר רו"ם [כך חז"ל מפרשים, "דר ברומו של עולם".], הרומז על האין [סוד "עושה שלום במרומיו", שעולה להסתכל בשרש, כנ"ל.].

ובזה יבואר הדקדוק שגם הרמב"ן ז"ל מדקדק זה בעשיות הבגדים בפרשת פקודי כתיב בכולם כאשר צוה ה' את משה ויעשו בגדי הקודש וגו' כאשר צוה ה' את משה (שמות לט, א) וכן בכל עשיית בגדים כתיב כאשר צוה ה' את משה. ובפרשת ויקהל בעשיית המשכן לא כתיב ביה כאשר צוה ה' את משה. כי בכל מקום אשר כתיב כאשר צוה ה' את משה, רמז משה משכל עצמותו לא השיג רק אשר צוה ה' את משה עם משה כדאמרינן בגמרא שכינה מדברת מתוך גרונו של משה [הוא אומר חידוש. בפרשת ויקהל חוזרים על עשית המשכן, שהציווי היה בתרומה, ובפרשת פקודי חוזרים על בגדי הקדש, שהציווי היה בפרשת תצוה. בפרשת ויקהל לא כתוב על כל דבר "כאשר צוה הוי' את משה", אבל בפרשת פקודי, בגדי הקדש, כתוב על כל דבר "כאשר צוה הוי' את משה". הרמב"ן, ואולי עוד מפרשי הפשט, שואלים על ההבדל הזה בין עשית המשכת לעשית הבגדים. הוא מסביר שמה שמשה לא השיג משכל עצמו צריך לכתוב "כאשר צוה הוי' את משה", על דרך "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה", בחינת השרש.]. והנה המשכן היה כנגד ישראל והיה משה מחזיק באמירת ה' אליו מעשה משכן, אבל בגדי כהונה משה לא היה כהן ולא השיג זאת [המשכן, ששייך לכל בני ישראל, שייך למשה בשרש – הוא עצמו מבין איך לעשות. אבל בגדי כהונה הם עבודה מיוחדת לכהנים, קשור לשרש הכהנים, ובשרש הפרטי שלו הוא לא כהן. המשכן שייך לכולם, כל אחד מביא קרבן, וגם הוא אחד מכולם – לכן הוא עצמו מבין מה ששייך למשכן. אבל בגדי כהונה הם סוד ששייך להם – הוא עצמו לא מבין בזה. לכן על כל דבר כתוב "כאשר צוה הוי' את משה". זה הסדר, לא איך לעשות כל דבר בפני עצמו, אלא מה להקדים ומה לאחר.] רק כשהיה בטל במציאות [בטול אמתי על ידי הסתכלות באין.] ושהבורא יתברך ידבר עמו ולכך לא כתיב בעשיית המשכן כאשר צוה ה' את משה, כלומר עם משה, כי מלאכת המשכן השיג משה בשכל עצמותו כנ"ל באמירת ה' אליו [ברגע שה' אמר לו – מספיק, יודע מה צריך לעשות, הוא שייך לזה כמו כל יהודי.], כי המשכן היה כנגד ישראל כידוע ליודעי חן, אבל בגדי כהונה לא השיג בשכל עצמותו כנ"ל. וזהו הרמז אשר כתיב בעשיית בגדי כהונה כאשר צוה ה' את משה, כלומר עם משה כנ"ל [כל זה להסביר מה שהקשינו בתחלה, למה שם משה לא מופיע בפרשה.]. וזהו הרמז ותירוץ על קושיא הנ"ל שאינו נזכר שם משה בפרשת תצוה, כי פרשת תצוה עיקר על עשיית בגדי כהונה נאמרה [וגם אחר כך על מה שמשה עצמו נעשה כהן פתאום.] והיה משה בטל במציאות כדי להשיג עשיית בגדי כהונה וכשאדם בטל במציאות אינו נקרא שמו עליו, כי איך יקרא בשמו והוא בטל במציאות ולכך לא כתיב כלל בפרשה ואתה תצוה שם של משה רבינו עליו השלום ודו"ק היטב.

ב.    תניא פרק יט

אם כן, הפרק הזה בתניא, פרק יט, הוא כנגד פרשת תצוה. שם מתחיל עם להעלות נר תמיד. שם – בפרשת תצוה – משה רבינו צריך לעלות למדת האין, שבטל במציאות לגמרי. והדבר שכתוב שם הוא "להעלות נר תמיד":

ולתוספת ביאור צריך לבאר היטב מ"ש נר ה' נשמת אדם פי' שישראל הקרוים אדם נשמתם היא למשל כאור הנר שמתנענע תמיד למעלה בטבעו מפני שאור האש חפץ בטבע ליפרד מהפתילה ולידבק בשרשו למעלה ביסוד האש הכללי שתחת גלגל הירח כמ"ש בע"ח ואף שע"י זה יכבה ולא יאיר כלום למטה וגם למעלה בשרשו יתבטל אורו במציאות בשרשו אעפ"כ בכך הוא חפץ בטבעו. כך נשמת האדם וכן בחי' רוח ונפש חפצה וחשקה בטבעה ליפרד ולצאת מן הגוף ולידבק בשרשה ומקורה בה' חיי החיים ב"ה הגם שתהיה אין ואפס ותתבטל שם במציאות לגמרי ולא ישאר ממנה מאומה ממהותה ועצמותה הראשון אעפ"כ זה רצונה וחפצה בטבעה וטבע זה הוא שם המושאל לכל דבר שאינו בבחי' טעם ודעת וגם כאן הכוונה שרצון וחפץ זה בנפש אינו בבחי' טעם ודעת ושכל מושג ומובן אלא למעלה מהדעת ושכל המושג והמובן והיא בחי' חכמה שבנפש שבה אור א"ס ב"ה.

נר נשמה, נר מצוה, נר ישראל

יש כמה וכמה דיוקים כאן. ה"נר הוי' נשמת אדם" הוא נקרא "להעלות נר תמיד" – "ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד". כתוב בחסידות שיש שני נרות, שתי בחינות נר – יש נר נשמה, כמו שכתוב כאן, "נר הוי' נשמת אדם", ויש נר מצוה, "כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר". עוד פעם, יש שני נרות – נר מצוה ונר נשמה. מה ההבדל? כתוב ש"נר מצוה" הוא כאשר המצוה מאירה אור – זו שמחה של מצוה. כשאדם מתבונן ש"יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא" והוא משיג זאת, מרגיש בפנימיות, הוא שמח בתורה ומצוות "מרב כל", יותר מכל המדרגות. זו "שמחה של מצוה", שהאריז"ל כתב שעל ידה השיג את כל המדרגות, שמחה שהמצוה היא "מרב כל", יותר מרב כל, כפי שהאריז"ל מסביר את הפסוק "תחת אשר לא עבדת את הוי' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל", שהשמחה של מצוה אחת שזוכים לקיים בעולם הזה היא יותר מכל המדרגות בעולם, "מרב כל", והשמחה הזו היא נר מצוה. נר נשמה הוא כלות הנפש, כמו שכותב כאן, "להעלות נר תמיד" זו בחינת כלות הנפש – לכלות ולהתבטל לגמרי בתוך אור אין סוף, השרש, המקור. אם כן, שני הנרות האלה הם כמו "רצוא ושוב" כמעט. נר הנשמה הוא החפץ והתשוקה של הנשמה, כלות הנפש מלמטה למעלה, ו"נר מצוה" הוא ההיפך, השמחה של קיום המצוות בעולם הזה. רק מה? כתוב בחסידות שה"נר מצוה" צריך להיות לפני הנר נשמה – שאדם לא יזכה לגלות את נשמתו, מה שנקרא נר נשמה, אם לא יקדים את נר המצוה. לכן קודם צריכה להיות הטבת הנרות ואחר כך העלאת הנרות, כך מסבירים בחסידות. נר מצוה הוא "בהיטבך את הנרות", מה שעושים "בבקר בבקר", ואילו "להעלות נר תמיד", נר הנשמה, הוא "בין הערבים". עוד פעם, בבקר בבקר צריך להיטיב את הנרות – אז הנר עוד לא דולק, הוא רק מלא שמן ופתילה ומנוקה, טהור. אבל אחר כך, כשמדליקים את הנר "עד שתהא שלהבת עולה מאליה", "להעלות נר תמיד", היינו סוד נר הנשמה עליו כותב כאן.

אדם, חוה, דוד

מי נקרא נר? דוד המלך, הגלגול הראשון של אדם. אדם ר"ת אדם-דוד-משיח. השני, תיקון אדם וחוה, הוא דוד. למה דוד נקרא הנר? "בהלו נרו עלי ראשי". לאו דווקא. [לא שה' הוא הנר?] יש הרבה פסוקים שדוד אומר שה' הוא הנר שלי, "כי אתה נרי הוי' והוי' יגיה חשכי". אבל יש פסוק מובהק שדוד המלך עצמו נקרא נר, המלכות נקראת נר. ["נר למשיחי".] גם, יש הרבה פסוקים, אבל יש את הפסוק העיקרי. איך אומרים בתפלת ראש השנה? "עריכת נר לבן ישי משיחך" – גם דוד וגם משיח. אבל מה הפסוק ממנו לומדים זאת בפירוש? שמואל-ב פרק כא פסוק יז – הפסוק שדוד נקרא בפירוש "נר ישראל". זה במלחמה האחרונה שדוד נלחם. כתוב " ויעזר לו אבישי בן צרויה ויך את הפלשתי וימיתהו אז נשבעו אנשי דוד לו לאמר לא תצא עוד אתנו למלחמה ולא תכבה את נר ישראל". פלשתי רצה להרוג אותו ואבישי עזר לו, הוא כבר היה זקן, ואנשיו נשבעו שלא יצא עוד להלחם. כאן דוד הוא החיבור של אדם וחוה, יחוד אדם וחוה. כתוב "והאדם ידע את חוה אשתו", והיחוד הזה של אדם וחוה הוא בסוד דוד – כך כתוב. הוא הנר והוא יכול לכבות את הנר, כמו שחוה כבתה את הנר של אדם – דוד עצמו הוא "נר ישראל". לכך הוא מרמז ב"פירוש ישראל הקרויים אדם" – מעבר לפשט, הוא רומז לכך שקודם הנר היה אדם הראשון ואחר כך נעשה ישראל. בתחלה זהו אדם הראשון, אבל אחר כך שם אדם נשאר רק אצל ישראל – ואז "נר ישראל" הוא דוד המלך, הכולל את יחוד אדם וחוה, והוא תחלת תיקון הענין שחוה כבתה את נרו של אדם. שייך לפרק יט – בגימטריא חוה. אמרנו שזהו גם הסוד שראש השנה לחסידות הוא ב-יט כסלו, הכל תיקון חוה שכבתה את נרו של עולם.

יש עוד כוונה ב"אחד", כמו שאמרנו קודם שב"אחד" יש הרבה כוונות, ש"אחד" היינו אדם-חוה-דוד (ד גדולה היא דוד). זו כוונה חשובה. אדם-חוה הם אח, "והאדם ידע את חוה אשתו", ובהם כתוב "ויהיו לבשר אחד" – אדם יודע את חוה ויוצא מזה דוד. "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" – "אחד" היינו אדם-חוה-דוד. איך רואים שהכוונה הזו באמת שלמה? כמה עולה אדם-חוה-דוד? 78. מה זה ביחס ל"אחד"? 6 פעמים אחד, כל צירופי "אחד". ב"אחד" יש שלש אותיות שיש להן ששה צירופים. שלמות כל דבר היא כל הצירופים שלו, וכל ששת צירופי אחד שוים בדיוק אדם-חוה-דוד – זו שלמות התגלות ה"אחד". כתוב שכל התורה ומצוות הן "לצרף בהן את הבריות", בסוד הצירופים. לצרף פירושו גם לחבר, יחוד. כל הסוד של תורה ומצוות הוא בסוד "הוי' אחד", לצרף בהן את הבריות בששה צירופים של "אחד", וששת צירופי אחד עולים אדם-חוה-דוד.

עוד פעם, יש נר מצוה ויש נר נשמה ושניהם כלולים ב"נר ישראל", שהוא דוד וגם המשיח. כל השלשה שהם אדם כאן – אדם-דוד-משיח – הם בסוד הנר.

גלגל הירח – סוד השגחה פרטית

פי' שישראל הקרוים אדם נשמתם היא למשל כאור הנר שמתנענע תמיד למעלה בטבעו מפני שאור האש חפץ בטבע ליפרד מהפתילה ולידבק בשרשו למעלה ביסוד האש הכללי שתחת גלגל הירח

מה פתאום הוא מזכיר כאן את גלגל הירח? בשביל מה זה טוב, חוץ מהפשט? לא סתם הוא מזכיר. לפי מה שהזכרנו שסוד הנר הוא חוה ודוד, מהו דוד? מה אומרים שמקדשים את החדש? "דוד מלך ישראל חי וקים". למה? [זהו סוד הלבנה.] אתה זוכר מה כתוב בגמרא? נכון שהוא סוד הלבנה, אבל מה הרקע בגמרא? הגמרא לא אומרת שזה סוד המלכות... למה אומרים זאת על הלבנה? כתוב בגמרא שזו היתה סיסמא. כשהעדים ראו את החדש, את הלבנה החדשה כל חדש, ורצו להסתיר זאת – כמו שהיום בין חיילים יש סיסמא, הסיסמא לעדים שרצו להסתיר שראו את החדש היתה "דוד מלך ישראל חי וקים". לא כתוב למה, אנחנו יודעים לפי סוד שזהו סוד הלבנה, סוד ההתחדשות. זהו גם סוד השגחה פרטית – אמונה בהשגחה פרטית. כך הבעל שם טוב כותב בכתר שם טוב, שסוד מלכות בית דוד הוא אמונה בהשגחה פרטית. עיקר הסוד של מלכות בית דוד נקרא אמונה בהשגחה פרטית, יש על זה תורה בכתר שם טוב מהבעל שם טוב. לכן באמת שני הנרות שהזכרנו תלויים בזה. יש "נר מצוה", סוד שמחה של מצוה, ויש נר נשמה, שהוא כלות הנפש בטבע, שלמעלה מטעם ודעת, אל ה' – אבל המקור של הכל, בו הכל כלול, הוא "נר ישראל", הנר הכולל, דוד מלך ישראל עצמו שחצוב מתחת גלגל הירח, זהו השרש שלו. ומהו גלגל הירח? אמונה בהשגחה פרטית. אז שרש שני הנרות, שמחה של מצוה וכלות הנפש בטבעה, הוא קודם כל "נר ישראל", כמו אמונת ישראל. זהו ענין אחד, שירח מרמז לדוד, הנר, ולכן כותב זאת כאן. ויש כאן עוד ענין:

[מהי אמונה בהשגחה פרטית והקשר לירח?] יש כח עתים בספר קהלת, בכל עת דברים הולכים אחרת, והאמונה היא שהכל אחד, והעיקר שהכל נכלל בלידה – הכל מצד הפתיחה כלול ב"עת ללדת" והכל מצד הסיום כלול ב"עת שלום". לראות שכל המצבים ההפוכים שעוברים על האדם הם בסוד "עת ללדת" בתחלה ו"עת שלום" בסוף. יש כח עתים, שהם כח ימי הלבנה, המחזור של הלבנה. בלשון הקבלה זה נקרא כח מחנות שכינה.

ה"נרי" הוא נר מצוה, שמחה של מצוה, ובמיוחד מה שכותב כאן – העלאת הנרות בכלות הנפש.

גלגל היומי, גלגל המזלות, גלגל היסודות

[מה זה כח?] הימים של הירח, כח מחנות שכינה, כל יום הוא מחנה. מחנה הוא חניה, שחונים באיזה מקום. בקבלה הראשונה נקרא כח מחנות שכינה. השכינה היא גם הירח. גם קשור ל"אחד". בשו"ע כתוב (לפי הגמרא) ש-א היינו אלופו של עולם, ח ז רקיעים וארץ ו-ד רוחות העולם. יש עוד כוונה, קרובה אבל אחרת, שכתובה בקבלה הראשונה, ש"אחד" היינו פשוט יג גלגלים אחד בתוך השני – א הוא "גלגל היומי" שעומד בפני עצמו, אין בו כוכבים. אחר כך ה-ח היינו שמונת הגלגלים שיש בהם כוכבים. חז"ל מפרשים ש-ח היינו ז רקיעים וארץ, ז למטה ואחד למטה. לפי הפירוש הזה ה-ח הוא אחד ושבע – קודם כל גלגל המזלות, כל הכוכבים הקבועים, ואחר כך ז כוכבים של כוכבי הלכת עד הירח. לפי כוונה זו ה-א כנגד גלגל היומי, שהוא חלל פנוי, בלי כוכבים בכלל; ה-ח הוא גלגל המזלות (כל הכוכבים הקבועים) ו-ז גלגלי כוכבי הלכת (שצ"מ חנכ"ל, הלבנה היא סוף ה-ח, מה שנקרא כאן "גלגל הירח"); ד גלגלי היסודות ארמ"ע, כמו שהרמב"ם מביא בהלכה. הם גם כמו גלגלים – גלגל יסוד האש, גלגל יסוד הרוח, גלגל יסוד המים וגלגל יסוד העפר. ה' עשה נס של "לרוקע על הארץ על המים", הרים את יסוד העפר מעל המים. בתחלת הבריאה הסדר הוא ארמ"ע, על פי טבע כל הארץ היתה צריכה להיות מוקפת מים, לכן באמת רוב כדור הארץ עדיין מוקף מים, אבל יש כמה מקומות שהם יבשה – בחינת נס, לכן מברכים כל בקר "לרוקע הארץ על המים", הנס של "יקוו המים... ותראה היבשה". זה קרה ביום השלישי של מעשה בראשית, יום הרחמים, שמבטל את הדין. לפי דין היה צריך להיות רק מים והארץ למטה, אבל לפי מדת הרחמים – היום השלישי של מעשה בראשית – "ותראה היבשה", "לרוקע הארץ על המים". [מים הם דין?] לא, אבל על פי דין המים מעל הארץ. "עולם חסד יבנה", בשביל שיהיה קיום צריך לבטל את הטבע הזה. כל הקיום שלנו הוא חסד, "עולם חסד יבנה" – כל מה שיש ישוב הוא רחמים. בלי רחמים לא היה ישוב בכלל, לא היתה מציאות של יבשה.

עוד פעם, על פי טבע יש "אחד", אם כן, הסדר הוא 1-8-4, גלגל היומי שהוא הכח לסובב הכל, שמונה גלגלים וארבעה יסודות, 13 גלגלים אחד בתוך השני. גלגל הירח הוא הסוף של ה-ח ויסוד האש הכללי שתחת גלגל הירח הוא ההתחלה של ה-ד. שוב, יסוד האש הכללי אינו גלגל הירח אלא תחתיו, תחת ה-ח. אם כן, כלות הנפש של יסוד האש למקורו הוא עלית ה-ד ל-ח. רומז כאן שהסוד של כלות הנפש הוא שה-ד – שהיא דוד – עולה ונדבקת בשרש ה-ח, חוה, כמו שאמרנו שפרק יט הוא חוה, "אם כל חי". כמה עולה "אם כל חי"? 109. כמה זה דוד המלך? 109. דוד המלך בגימטריא "אם כל חי", שם השרש שלו – זהו הסוד שכותב כאן "יסוד האש הכללי שתחת גלגל הירח כמ"ש בע"ח".

ה מדרגות בטול הנשמה

נמשיך:

ואף שע"י זה יכבה ולא יאיר כלום למטה וגם למעלה בשרשו יתבטל אורו במציאות בשרשו אעפ"כ בכך הוא חפץ בטבעו.

לגבי הנר הוא מונה שלש מדרגות של בטול. אחר כך, לגבי הנשמה, יש ארבע מדרגות של בטול. במשל הגשמי אין המדרגה הרביעית, שנקראת חכמה. במשל הגשמי יש רק שלש מדרגות של בטול, עד בינה, כמו שתיכף נסביר, ואילו בנמשל יש ארבע מדרגות, כי שרש הנשמה בחכמה בה שורה אור אין סוף. במשל כתוב "יכבה", מה שנקרא אחר כך "אין"; המדרגה השניה היא "ולא יאיר כלום למטה", מה שנקרא אחר כך "אפס"; והמדרגה השלישית "וגם למעלה בשרשו יתבטל אורו במציאות בשרשו", כנגד מה שיהיה אחר כך "ותתבטל שם במציאות לגמרי".

אחר כך הנמשל:

כך נשמת האדם וכן בחי' רוח ונפש חפצה וחשקה בטבעה ליפרד ולצאת מן הגוף ולידבק בשרשה ומקורה בה' חיי החיים ב"ה הגם שתהיה אין ואפס ותתבטל שם במציאות לגמרי ולא ישאר ממנה מאומה ממהותה ועצמותה הראשון אעפ"כ זה רצונה וחפצה בטבעה

"חפצה" היינו רצון שבמוחין, "וחשקה" רצון שבמדות ו"בטבעה" רצון שבמוטבע, חב"ד-חג"ת-נה"י, אבל הכל רצון. "הגם שתהיה אין ואפס" היינו למטה, עוד לא בשרש – כנגד "יכבה, ולא יאיר כלום למטה" שהיה כתוב קודם. הנשמה "תהיה אין ואפס" כאן. אחר כך "ותתבטל שם" – למעלה, בה' חיי החיים – "במציאות לגמרי", היינו כנגד מה שהיה במשל "וגם למעלה בשרשו וכו'". כאן נוסף משהו שלא היה קודם, יחוד הנמשל שאין במשל, "ולא ישאר ממנה מאומה ממהותה ועצמותה הראשון", כנגד החכמה, כח-מה, מהות. החכמה היא גם מהות וגם עצמות – מהות כנגד ה-י ועצמות כנגד קוצו של י. יש מציאות-מהות-עצמות – מציאות היא אמא, ה עילאה שבשם, ומהות ועצמות היינו י וקוש"י בשם. "אין ואפס" היינו בטול של "והנגלֹת לנו ולבנינו" – ו-ה, עדיין למטה. אין הוא הבטול של ה תתאה ואפס הבטול של ה-ו, בטול במציאות כנגד ה עילאה, ולא ישאר מאומה ממהותה ועצומתה הראשון כנגד י וקוש"י. זהו בטול מוחלט, בכל המדרגות.

חפץ הוא במח, עדיין בבחינת מוחין – תשוקה, אבל במוחין. קודם כותב "חפצה", אחר כך "חשקה", שיותר בלב, ו"בטבעה" היינו המוטבע. יש מושכל-מורגש-מוטבע, חב"ד-חג"ת-נה"י. [בסוף מזכיר רצון.] בסוף אומר "אעפ"כ זה רצונה וחפצה בטבעה". הרצון הוא השרש שלפני הכל, למעלה מהמוחין. "חפצה" בשכל, וכאן לא מזכיר חשק – המדות נכללו בשכל, הן כבר "אין ואפס", אפשר לומר. ו"בטבעה" עדיין המוטבע.

וטבע זה הוא שם המושאל לכל דבר שאינו בבחי' טעם ודעת וגם כאן הכוונה שרצון וחפץ זה בנפש

כאן גם הטבע נעלם – כתוב רק "רצון וחפץ זה" – אבל הוא אומר שזה טבע.

אינו בבחי' טעם ודעת ושכל מושג ומובן אלא למעלה מהדעת ושכל המושג והמובן והיא בחי' חכמה שבנפש שבה אור א"ס ב"ה.

החכמה, כפי שיסביר בהמשך, היא סוד השמן של הנר. עליו כתוב בתחלת פרשת תצוה "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך". השמן אותיות נשמה – הנשמה עצמה היא אותיות השמן. הפסוק אומר "טוב שם משמן טוב". יש בזה כמה מדרגות, כמה פירושים. יש פירושים ששם למעלה משמן ויש פירוש ששמן למעלה משם. לפי זה יותר מתאים הפירוש ששמן יותר גבוה – יש ב-שמן אותיות שם ו-ן פשוטה, משיח נקרא משיח כי הוא נמשך בשמן, נמשך בשמן שהוא יהיה התכלית של "נר הוי' נשמת אדם", ונקרא משיח על שם השמן של הנר. יש הרבה מדרגות בשמן. לפעמים כתוב ששמן המשחה הוא השרש, אפילו למעלה מהשמן של המנורה. יש אפילו מאמר של הרבי שליט"א על זה, לא מזמן, שיש בו איזה ארבע מדרגות של שמן. לגבי ההקרבה, שמן למנחות, השמן המובחר הוא "שמן זית זך כתית למאור", אבל עוד למעלה ממנו שמן למשחה – השרש של "שמן זית זך". השמן הוא הוא שם ו-ן, ה-ן היא פעולת המשיחה – למשוח את השמן. גם משיח אותיות שם-חי. יש שם-טוב ויש שם-חי – אחד יותר מ-טוב, אחד יותר מהבעל שם טוב. השלמות של הטוב הוא החי. לפי הפירוש הזה, "טוב שם משמן טוב" – "שמן הטוב" הוא החכמה שבנפש שבה שורה אור אין סוף, משם בא כלות הנפש, בחינת אין, שמה אין שם, כמו שלמדנו כאן בקדושת לוי, למעלה מהשם, ה"חלוק לבן שאין בו אימרא", אבל מזה גופא נמשך השם הטוב. "טוב שם [כמו שם-טוב, הבעל שם טוב, שאחריו בא שם-חי, המשיח. וזה בא] משמן טוב", מהעבודה הזו, התיקון של אדם-חוה-דוד, התיקון בכללות לפני אחד. קודם יש את הבטול בשרש, ואחר כך מזה גופא נמשך שם טוב, ובסיום השם-טוב נמשך השם-חי.