1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (29)

ד"ה "שובה ישראל" (3)

ו' כסלו ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

התחלנו את המאמר "שובה ישראל". אנחנו לקראת סוף העמוד. אתמול למדנו שתשובה היא תנועה, ויש בה שני כיוונים – מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. הדוגמה של תנועה מלמעלה למטה היא יציאת מצרים – "דודי לי ואני לו", "שנגלה עליה מלך מלכי המלכים וגאלם". היו שקועים ב-מט שערי טומאה "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" – "קוצר רוח" גרם שלא יתעוררו מעצמם ו"עבודה קשה" גרם שלא יוכלו להתעורר ממשה.

נסביר בזה עוד ענין שלא הספקנו אתמול – מה נוגע שתשובה היא תנועה, נוגע גם לכך שאנחנו רוצים לעשות תנועה. אומר שהתעוררות עדיין אינה תנועה – ההתעוררות שלי לא אומרת שאני בתנועה, לא לכאן ולא לכאן. אפשר להסביר לפי משל אקטואלי שלנו למושגים נקודה-קו-שטח (מקביל גם לנקודה-ספירה-פרצוף) – מאמר גדול במלכות ישראל ח"א, שהיו עליו הרבה שיעורים. המשל הוא כמו התעוררות לגאולה – צריך כל דבר לקשר לעניני גאולה ומשיח. כל ההיסטוריה של ה-150 שנה האחרונות, שקודם היתה התעוררות כאשר היהודים עדיין בחו"ל – התעוררות שצריך לקום ולחזור לארץ. בעצם ההתעוררות הזו היתה כל הזמן, מאז חורבן הבית וגלות עם ישראל – יש נקודת געגועים לציון וירושלים. נקודת הגעגועים הזו היא שקיימה את עם ישראל בכל משך הגלות. כאשר הגעגועים מתגלים זו כבר התעוררות, אך עדיין לא נכנס לעולם העשיה – ההתעוררות הראשונה היא רק הנקודה של הענין. ספירה הוא כבר קו – שכוללת בתוכה עשר ספירות. פרצוף כבר כולל בעצמו אבי"ע – זה חידוש של האריז"ל, שחדש את המושג פרצופים. ברמ"ק היתה רק התכללות של י"ס בכל ספירה. בעולם הנקודים כל ספירה היתה נקודה, בלי התכללות. יהודי שהוא בהתעוררות – ההתעוררות עדיין בגדר נקודה. תנועה היא כשמשהו קם ומתחיל לזוז, לפעול משהו במציאות. הקו הוא שהיהודים החלו לשוב לציון, רק שחבל מאד – כפי שאמר הרבי מהר"ש – שהשמיטו את ה"באור הוי'". שאם היו אומרים "בית יעקב לכו ונלכה באור הוי'" הייתי מצטרף ומביא מאה אלף חסידים. קו הוא המצב המסוכן – תנועה יכולה להיות טוב או לא טוב, אם היא קשורה לה' היא טובה ואם לא עלולה להשבר. יש הרבה ישות בקימה לפעול, ואם איני מחובר אני עלול להשבר. הסברנו שהגעגועים התמידיים הם 'על אש קטנה', כמו שמוסבר בחסידות על "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". אבל אפשר לומר שבנקודת הגעגועים של הגלות יש שני מושגים – בנקודה-קו-שטח לא מבחינים, אבל הרבי הרש"ב תמיד מבחין בין – נקודה פשוטה ונקודה מצוירת. האות י היא נקודה מצוירת – יש לה ציור נכון. כתוב שהכתר הוא נקודה פשוטה, "נקודה דלא נעיץ", אבל החכמה, ה-י של שם הוי' – שלפי הזהר מצויר מקוצא-גזעא-שבילא, קוץ עליון-גוף האות-שביל תחתון – היא כבר נקודה מצוירת. אפילו כתוב שאם כותבים אותה מדי גדולה היא כמו האות ל. אפשר לומר שההתעוררות לשוב היא כבר בגדר נקודה מצוירת, וגם בכך יש שני כיוונים שונים – מלמעלה למטה ומלמטה למעלה – אבל תנועה היא כבר לקראת יעד מסוים. מהו שטח? כשאתה מגיע ליעד, יש פרצוף, והכל מושלם. לשטח עוד לא הגענו – השטח הוא גאולה ומשיח, הפרצוף השלם שיש בו לא רק את כל עשר הספירות אלא תריג, רמח איברים ו-שסה גידים, וגם, כמו שאמרנו קודם בשם האר"י, יש בו את כל העולמות בי"ע. לכן התכלית התנועה של התשובה היא באמת להגיע לפרצוף. אפשר לומר שפרצוף הוא הפסוק הראשון שלנו – "ענני במרחב יה". "מן המצר קראתי יה" היינו להכנס לתנועה של 'בעלי תשובה ישתלטו על המדינה' – שעושים באמת מה שצריך – ואחר כך "ענני במרחב יה", שה' עוזר ומגיעים ליעד. כל זה היה כדי להשלים את מה שהוסבר כאן, שיש התעוררות ויש תנועה, ובכל אחד יש מלמעלה למטה ומלמטה למעלה.

הדוגמה של תנועה מלמעלה למטה היא יציאת מצרים, מה שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם. נקרא שוב בפנים[:

כמו ביציאת מצרים שעל זה נאמר דודי לי ואני לדודי שהיה הגילוי מלמעלה באתערותא דלעילא מצד עצמה שלא היה שום התעוררות מלמטה וכמו שכתוב ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה דלא זו בלבד שלא היה שייך בהם ענין ההתעוררות מצד עצמם הנה גם לא שמעו אל משה אשר כל כך היו בתכלית השפלות שלא היו כלים לקבל התעוררות שזהו בשני ענינים דקוצר רוח שמצד זה הנה לא היה שייך בהם התעוררות מצד עצמם ומצד העבודה קשה שהיו ר"ל משוקעים במ"ט שערי טומאה הנה לא פעלה בהם ההתעוררות של משה והיה רק התעוררות מלמעלה להתקרב לנשמות ישראל ולגאלם ולהוציאם מעומק הקליפות הקשות דמצרים ולהעלותם אל ארץ זבת חלב ודבש,

[וממשיך:] וזהו דניסן נקרא חדש האביב שהוא הא"ב כדרן מלמעלה למטה, ובפסח אוצרות טל נפתחים בו וידוע דטל הוא שבא באתערותא דלעילא מעצמו [ולא צריכים להתפלל – רק מזכירים טל. על גשם צריכים להתפלל – עבודה של תשרי, כפי שיסביר – אבל טל לא מיעצר, לא תלוי בעבודה שלנו, אלא רק חסד עליון ואתערותא דלעילא.] ולכן טל לא מיעצר אבל תשרי הוא אותיות תשר"ק שהוא מלמטה למעלה [הפוך מסדר האותיות הישר – אביב.] אני לדודי תחלה ואחר כך ודודי לי, וזהו שמזכירין גבורות גשמים בשמיני עצרת [לא מדייק את המלה גבורות, רק מביא את הביטוי, אבל גבורות הן כמו "בנין המלכות מן הגבורות". גבורות קשורות לאתערותא דלתתא, עבודה מלמטה למעלה, כמו שהסביר בדעת בית שמאי, שמדתם גבורה – "כלה כמות שהיא" – ששייך דווקא לעבודה מלמטה למעלה. מתפללים על גשמים בשמע"צ. יש הרבה דרכים להסביר את ההבדל בין גשם לטל – כאן משמע שטל הוא חסד וגשמים הם גבורות.] דגשמים באים על ידי התעוררות מלמטה [וכמו שכתוב "ואדם אין לעבוד את האדמה", שכל עוד לא היה אדם לא היה מי שהבין שהעולם זקוק לגשם ולא היה מי שיתפלל על גשם, כפי שרש"י מביא. אז כתוב את הפסוק דלקמן, בו נתבונן:] וכמו שכתוב ואד יעלה מן הארץ [יש הרבה התבוננות בפסוק הזה. המלה "אד" היא נדירה בתנ"ך – יחידה כאן. אצלנו אד אומר הרבה דברים – יחס של אחד לארבע, ועוד כל מיני דברים, וגם ר"ת אתערותא דלתתא (יכול להיות גם ר"ת אתערותא דלעילא, אבל כאן יש דוגמה שמתוך ההקשר אתה לומד איזה ר"ת צריכים לדרוש) – "ואד יעלה מן הארץ". המשך הפסוק הוא "והשקה את כל פני האדמה". הפסוק של "אד" נאמר בדיוק לפני הפסוק בהמשך – "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה". ה-אד הוא כביכול תחלת יצירת האדם מן האדמה. (הרס"ג מפרש 'ולא אד יעלה מן הארץ' עד "וייצר הוי' אלהים וגו'") יש מקרים שמפרשים פסוק בלשון תמיהה. בכל אופן, יש הרבה סודות בפסוק הזה, וכאן אומר פשט ששייך לעבודת החסידות:] אד הוא לשון שברון [לחגי הגוים קוראים "אידיהן" (תחלת מסכת ע"ז), ואחד ההסברים לשון שבר – גם כי מקורם בשבירת הכלים וגם כי צריכים לשבור אותם. איך שוברים? תחלת מסכת ע"ז – לא עושים אתם מסחר, לא מוכרים ולא קונים, כדי שלא ישבחו את הע"ז שלהם. קשור למה שדברנו בקבר דוד. דבר פשוט שעיקר בטול ע"ז מצדנו הוא לא לסחור איתם. לבטל את הפסל ממש רק גוי יכול לעשות, אבל איך אנחנו יכולים לעזור להם לבטל את הפסלים שלהם, להבין שהם שום דבר? לא לעשות אתם מסחר. אמרנו ש"למכסה עתיק" שוה מרכז המסחר העולמי – נבואת ישעיה לגבי צור, שעיקר העימות שלנו איתם (כשזה נופל זה קם – "אמלאה החרבה"). קשור גם לפירוש בעל אור החיים הקדוש ל"לא תחיה כל נשמה" לגבי שבעת העממים. אם ניתן להרוג אותם – בסדר. אבל מה אם אי אפשר? הוא אומר ש"לא תחיה כל נשמה" היינו לא לפרנס אותם – להחיות היינו פרנסה, חיונה. עיקר ה"לא תחיה כל נשמה" בזמן הזה הוא לא לפרנס אותם – בכך אתה 'הורג' אותם, הם מתפנים מרצונם.

איך הגענו לכל זה? ש"אד" הוא לשון שברון – יש לשבור את הקליפות, אבל כאן מסביר בעבודת ה' שראשית תיקון האדם הוא לב נשבר. לכן אד רומז לתחלת יצירת האדם (אף שעל פי פשט עוד לא היה אדם). ה-ם הסופית היא המלכות שעולה לשרש ומקבלת כח של שלטון, כפי שלמדנו אמש על ה-ם הסופית של אלקים. בכל אופן, יש כאן ווארט פשוט שהכל מתחיל משברון – דבר נצרך בתוך האדם ב'עבודה'. כמו שהבעל שם טוב אומר שהכל מתחיל מהכנעה – בלי הכנעה, בלי שברון פנימי, אי אפשר להתחיל. יש אנשים שה' כבר נתן להם שבירה, וצריכים לברך את ה' – כבר שברת אותי, הכל בסדר, אפשר להתחיל לעבוד. למה טוב שברון? הוא טוב רק אם הוא] בחינת לב נשבר ונדכה [אלקים לא תבזה.] שהוא ענין התשובה [הוא רומז, ואנחנו מפרשים מדבריו, שתיקון האדם להתחיל מ-אד – לב נשבר, תשובה, "מן המצר קראתי יה" – ואז ה-ם כבר יהיה בבחינת "ענני במרחב יה", ה-ם הסתומה של "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ". ה-אד של אדם הוא אדם-דוד וה-ם היא משיח. באדם-דוד יש חטא – אדם חטא ודוד חטא – ולכן צריכים תיקון של תשובה, לב נשבר. מי אמר "לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה"? דוד המלך. איפה? בפרק התשובה, פרק נא – "מזמור לדוד בבא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת שבע". דוד כבר התחיל לתקן את חטא אדם, כי אדם לא הרים ידים ואמר "חטאתי להוי'" כאשר ה' האשים אותו, אבל דוד – ברגע שנתן אמר לו את המשל והוסיף שתי מילים, "אתה האיש" – מיד הרים ידים ואמר "חטאתי להוי'". אז נתן אמר לו שה' קבל תשובתך ולא תמות. אצל אדם לא היה כך – לא הודה אלא האשים את האשה, ואז התקיים בו "ביום אכלך ממנו מות תמות". אצל אדם, שהאשים מישהו אחר, התקיים "מות תמות", ואצל דוד שמיד הרים ידים התקיים "לא תמות" (אף שמת בגיל שבעים, הרי "דוד מלך ישראל חי וקים"), וה-ם הסופית היא הכנה למשיח – חיים נצחיים גם בגלוי. בכל אופן, סוד האדם צריך להתחיל מ-אד, לשון שבר, בחינת תשובה – "לב נשבר ונדכה".], [אמרנו ש-אד הוא אתערותא דלתתא, ויש עוד פסוק שעיקר האתערותא דלתתא שמורידה גשם היא לב נשבר, כפי שדרשו חז"ל] וזהו שכתוב יערוף כמטר לקחי ואיתא במדרש שברו הבריות את ערפם מיד הגשמים יורדין [אנחנו עם קשה עורף – יש בכך גם מעלה, "כי עם קשה ערף הוא וסלחת", עשרה עקשנים שצריך להביא משיח – אך הפשט הוא ש"קשה ערף" לגריעותא, הפוך מלב נשבר, מצב של גאוה, וחז"ל דורשים שצריכים לשבור את העורף. דומה ל'ולא אד', ש"יערף" היינו שבירת העורף, ואז מיד הגשמים יורדים. יש כאן קשר – גם בגוף האדם – בין הלב לעורף, שאת שניהם צריכים לשבור. יש אנשים שיש להם בעיות בגב, אז צריך לכוון שיהיה רק הבחינה הזו – הבחינה של שבירת ה"קשה ערף". מיד כששוברים את ה"קשה ערף" יורדים גשמים, יש שפע רב של כל הברכות בגשמיות וברוחניות. צריך, אם כן, לשבור את הלב ואת העורף – זה ה"אד", אתערותא דלתתא, ואז יש המשכת ברכה מלמעלה.], ולכאורה ביציאת מצרים היה גם כן אתערותא דלתתא אחר כך [ואיך אמרנו הרגע שהיה רק מלמעלה?] וכמו שכתוב כי ברח העם ואומר רבינו נ"ע בספר של בינונים שהוא הבריחה מן הרע [מי ששקוע ב-מט שערי טומאה ורגע לפי השקיעה בשער ה-נ תופס את עצמו ובורח מהשקיעה ברע – אין אתערותא דלתתא יותר מזה. הבריחה מיוחסת לעם, שהוא קם וברח, אז איך אמרנו שאין אתעלד"ת? הבריחה היא כבר תנועה, ולא רק התעוררות. בריחה היא תנועה רצונית – בריחה אותיות בחירה (היו כאלה שלא רצו לצאת ומתו בשלשת ימי האפלה). כל זה לחדד את הקושיא איך אמרנו שאין אתערותא דלתתא בכלל.], אך הענין הוא דביציאת מצרים ההמשכה מלמעלה היתה בגילוי ממש וכמש"א עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם, וידוע דהגם שהיה אחר כך הבריחה מן הרע [אומר שני דברים – אחד, שהבריחה יחסית לגילוי היא דבר טפל, וה' הוא שנגלה; ועוד יותר, שהבריחה באה עקב הגילוי – קודם "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם", שה' התקרב אליהם לגמרי, ורק אחר כך היתה תגובה, כמו שכתוב "דודי לי ואני לו". חלק מה"אני לו" הוא לברוח מהאחיזה בהיפך ההתקשרות לה'.] הנה כבר היה תחלה בחינת החזרת פנים מלמעלה [כל זמן שאנחנו גלות אנחנו עומדים עם ה' אחור באחור, כמו זוג שאומר שאחור באחור. גאולה היא פנים בפנים, ולשם כך מישהו צריך להסתובב. יש מחלוקת אם "שובו אלינו ונשובה אליך" או שקודם אנחנו נשוב – מי יתחיל להסתובב ראשון. ביציאת מצרים היינו כל כך שקועים שאפילו לא היה לנו כח להסתובב – אי אפשר לדרוש מאתנו לשוב. הקב"ה הסתובב מרצונו, הסתכל בפנים שלו אלינו, וההסתכלות שלו נתנה לנו כח לקום ולברוח. מצד אחד העם גורש, אבל מצד שני "ברח העם" מעצמו.] בבחינת קירוב שנתקרב כביכול לנשמות ישראל מצד עצמו בבחינת גילוי ממש [עיקר הגילוי הוא מלמעלה, ולכן אומרים שיציאת מצרים היא בעיקר מלמעלה – "דודי לי", אתערותא דלעילא בלי אתערותא דלתתא בתחלה.].

קיצור. ר' מאיר מפרש עד בעוד, הוי' רחמים, ולא אלקיך דין, כשלת בעוניך המכשולים שמצד העון [יש את העון עצמו ויש את המכשולים שבאים בגלל העון – עוד לא הוסבר כאן במאמר. רק לומר, שזה המאמר השלישי של ההמשך – בכל מאמר מתחילים בענינא דיומא ואחר כך ממשיכים את נושא ההמשך. בדרך כלל במאמרי הרבי הרש"ב, אבא של הרבי הקודם, מתחיל מענין של הפרשה או החג – בדיוק כמו כאן – ואז ממשיך את ענין ההמשך, ובסוף אחרי הכל חוזר ומסביר את קושיות הפסוק. הפעם הראשונה שהרבי הראשון עושה כאן כך הוא במאמר זה – חוזר בסוף ל"וזהו ענין שובה ישראל" ועונה את התירוצים. בשני המאמרים הקודמים לא היה כך – רק התחיל ענין ואמר את ההמשך, בלי עוד סעיף בסוף לתרץ. מכאן ואילך יהיה בכל המאמרים כך – שמתחיל ענין, עובר להמשך, ויש בסוף פסקה שחוזרת לנושא המאמר, כמו אצל הרבי הרש"ב. "מן המצר" מלוה כאן את כל המאמרים, ובמאמר השני "זה היום תחלת מעשיך" תרץ את השאלות בהתחלה ולא צריך עוד משהו בסוף. אבל כאן יש דברים שמשאיר פתוח, כמו במאמרי הרבי רש"ב, וחוזר בסוף המאמר לתרץ. גם הרבי הרש"ב לא מתרץ את השאלות הראשונות במאמר הראשון עד סוף ההמשך, אבל אחר כך בכל מאמר פותח בקושיות ובדרך כלל מתרץ אותן בסוף אותו מאמר.], וקשה מדוע המכשולים עיקר ולא העון, והבעש"ט מפרש להיות דכשלת בעוניך לכן צ"ל התשובה דאלקיך יהיה הוי' [תמיד אומרים הפוך, עד שהוי' יהיה אלקיך, ששם הוי' יהיה הטבע שלך, וכאן כותב שאלקיך יהיה הוי' – שהטבע שלך יהיה נס. או שהטבע יתרומם ויהיה נס או שהנס יהיה טבע. קשה להבחין מה ההבדל – ההבדל בין כמו בין שילוב הוי' באלקים או שילוב אלקים בהוי'.], שילוב ה' ואלקים [נקודה מאד חשובה, שלא מוסברת בהרבה מקומות.], ב' הפירושים דרבי מאיר והבעל שם טוב תשובה תתאה ותשובה עילאה, מהות התשובה [לא רק התעוררות אלא] תנועה מיוחדת בב' אופנים מלמעלה למטה כמו ביציאת מצרים ניסן [נקודה חשובה שלא אמרנו: לכאורה הסדר הישר, אביב, בכלל לא נקרא תשובה – ניסן הוא עבודת הצדיקים. אבל איך אפשר לומר שבניסן, שהיו שקועים ב-מט שערי טומאה, היו צדיקים?! לכן אומר שאלה שני סוגי תשובה. גם הדעה של רבי יהושע, "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל", היא תשובה – כמו שהרבי מסביר בהרבה מאמרים. רואים שהרמב"ם אומר שצריכים תשובה, והכלל שהלכה כרבי יהושע, אלא שגם לפי רבי יהושע צריך תשובה – אבל די בתשובה מלמעלה למטה וכך באמת תבוא הגאולה.], ומלמטה למעלה בהעבודה דתשרי.

עוד כמה מילים לגבי הפסוק "ואד יעלה מן הארץ": "ואד יעלה מן" שוות ריו, מספר מאד חשוב – גבורה, יראה, ג"פ חסד (שם עב) – וכשמוסיפים את "הארץ" מקבלים 512. בתור מספר, 512 הוא 16 ברבוע כפול, כבר שלמות, ויש בגימטריא שלו כמה דברים מענינים – שוה דבקות, ולעניננו שוה למלת העבודה שאולי הכי חשובה בספר התניא. מי שלומד חסידות פעם ראשונה, מה המלה שהוא פוגש בתניא פעם ראשונה? אתכפיא, ששוה "ואד יעלה מן הארץ". יש שני מושגים – אתכפיא, עבודת הבינונים, ואתהפכא, עבודת הצדיקים. מה ההבדל ביניהם במספר? כמעט אותו דבר – אתהפכא היא פשוט להפוך את שתי האותיות כפ (של אתכפיא) ל-פכ וה-י הופכת ל-ה. אז ההבדל בין אתכפיא לאתהפכא הוא 5. ב"ואד יעלה מן הארץ" יש יג אותיות – מספר השראה – ואם עושים מספר השראה האות האמצעית, השביעית מכאן ומכאן, היא ה-ה של "יעלה" (הפנות בעצמן בגימטריא ריו, "ואד יעלה מן", ויש כאן עוד תופעות יפות רבות):

ו

א  ד  י

ע  ל  ה  מ  ן

ה  א  ר

ץ

אם מוציאים את ה-ה ועושים רק את חשבון כל האותיות מסביב יוצא אתהפכא, ועם ה-ה באמצע יוצא אתכפיא. אתכפיא עולה פעמיים 16 ברבוע, ו-אתהפכא עולה 507 [זרש]. נכון, עליה דרשנו הרבה פעמים בפורים שעיקר האתהפכא היא עליה. כתוב באחד הספרים שלנו ש-זרש כוללת את שלשת הפחדים הקיומיים שחז"ל מזכירים – זאב-ארי-נחש (נה"י-חג"ת-חב"ד), אלכסון של רבוע השמות שלהם. 507 עולה ג"פ יג ברבוע. בכל אופן, "ואד יעלה מן הארץ" הוא עבודת האתכפיא, ולכן אומר ש"אד" לשון שבר, שברון, שהוא ראשית תיקון האדם. צריך לומר שבתוך האדם גופא ה-אד שלו הוא עבודת האתכפיא וה-ם הסתומה – "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ", ם סתומה של משיח – היא אתהפכא. אז אדם – "אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קריים אדם" – כולל גם אתכפיא וגם אתהפכא, מתחיל מאתכפיא והתכלית היא אתהפכא. כשבא משיח ה-מ עוברת לראש ונעשה "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד" (שיותר מאדם). בלשון הקדש יש רק שתי אותיות שאפשר להוסיף לפני אותיות אד ותצא מלה – בתוספת מ יוצא מאד ובתוספת נ יוצא נאד. האותיות הנוספות הן מן (שהממוצע שלהן הוא אדם-מאד) – "ואד יעלה מן הארץ". יש נאד יין ויש נאד חלב – כנראה צריכים בשביל משיח גם נאד.

[שבר הוא בגימטריא "שכינה ביניהם"] יש לנו ספרים על הגימטריא הזו – לפני שאדם מתחתן יש לו לב האבן, והשבר עושה שיהיה לב בשר. לב בשר הוא בשורת הגאולה – "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת" – בשורת הגאולה באה מהעצם, "עצם מעצמי" ואז "בשר מבשרי".