1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (28)

ד"ה "שובה ישראל" (2)

ה' כסלו ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

התחלנו את המאמר "שובה ישראל". רש"י מביא בשם רבי מאיר ש"עד הוי' אלהיך" היינו "בעוד הוי'", בעוד שמאיר שם הרחמים, לפני שיהיה "אלהיך", מדת הדין, לפני שתהפוך הסנגוריא לקטגוריא. אחר כך הוא מביא את הפירוש של המגיד בשם הבעל שם טוב (בלוח "היום יום" משמע שזה המגיד, אך כאן כותב בפירוש שבשם הבעל שם טוב), ולפי שני הפירושים "כי כשלת בעוניך" הוא נתינת טעם על הצורך בתשובה. אמרנו אתמול שהוא יסביר שפירוש רבי מאיר הוא תשובה תתאה והפירוש החסידי הוא תשובה עילאה.

ואופן התשובה הוא עד כי הוי' יהיה אלקיך והוא על ידי התעוררות פנימי בתוקף עצמי, וביאר רבינו נ"ע דבכל השילובים הנה האות הראשון גובר [בדרך כלל בקבלה משלבים את השמות הוי' ואד-ני, ועל כך כתוב בשער היחוד והאמונה שיש יחודא עילאה ויחודא תתאה – שילוב א-דני בהוי' ושילוב הוי' בא-דני. בהרבה סידורים מצויר היחוד, בדרך כלל יחודא עילאה, א-דני בהוי', אבל בקדיש או באמן בדרך כלל יחודא תתאה, הוי' בא-דני. בכל אופן, צריך יחוד, וכמו שמיחדים את שם הוי' ושם א-דני כך צריך ליחד את שם הוי' ושם אלקים – שם הוי' עם השם שעולה טבע או מדת הרחמים ומדת הדין. הפירוש של רבי מאיר הוא "הוי'" לפני שנעשה "אלהים", אבל התכלית – פירוש החסידות – הוא שצריך לשלב אותם יחד. רק שבדרך כלל כשמשלבים צריך אותו מספר אותיות – קל לשלב הוי' וא-דני – אבל איך משלבים ארבע אותיות בחמש אותיות? באמת נשארת אות בסוף. אם משלבים את שם הוי' בתוך שם אלקים אין בעיה – ארבע אותיות נכנסות בתוך חמש בלי 'זנב'. אבל עיקר התכלית היא לשלב את שם אלקים בשם הוי', כי הראשון הוא הגובר – כפי שכותב – ואז נשארת אות אחת בסוף, שילוב לא שגרתי בקבלה. בכל אופן, שילוב הוי' ואלקים הוא משהו יסודי, כי רוצים לייחד אותם. כל הווארט הזה – ממש כוונה של קבלה – הוא נושא שלא מובא הרבה בחסידות.] ובשמות הוי' ואלקים הנה האות הראשון הוא היו"ד דשם הוי' ואות השני הוא הא' דשם אלקים [שנכנס בשם הוי'.] וכן כלם עד אות י' דשם אלקים [שבאה אחרי ה תתאה של שם הוי'. יש כאן צד שוה בין שילוב הוי' ואלקים לשילוב הוי' וא-דני – שבשניהם יש י בתחלה ו-י בסוף. יחוד הוי' א-דני פותח ב-י ומסיים ב-י (רומז לאות א – י עליונה ו-י תחתונה ו-ו אותיות באמצע), "חכמה בראש" ו"חכמה בסוף", חכמה עילאה דאצילות וחכמת המלכות (חכמת שלמה, המקור של הטבע), "כבוד נאצל" ו"כבוד נברא" (כבוד הוא לב נתיבות חכמה), וכך גם שילוב הוי-אלקי.] וההמשכה היא באות מ' דשם אלקים [שבאה להמשיך את הכל למטה. כל זה פירוש של אדמו"ר הזקן, מיוחד מאד.] דאותיות השילוב הם הוי' אלקי [אלהי הוא מילוי שם עב, המילוי הכי גבוה, שבנפש הוא האיתן שבנשמה – גילוי עצם כח הנשמה – ואחד הסודות שלו הוא "הוי' אלהי". אחד המקומות שמכוונים זאת בסידור הוא תפלה בסוף ק"ש על המטה – שלא כולם אומרים – בה מבקשים מה' לקום מוקדם בבקר. שם, תשימו לב, רשום בסידור לכוון "הוי' אלהי".] ופירושו [של שם אלקי הוא שה' הוא האלקים שלי, כלומר] דשם הוי' נרגש בפנימיותו שהוא אלקי ממש [הרבה פעמים מחלקים בשם אלקים בין אותיות אלה לאותיות ים, ולעתים ל-אל הים – "כל הנחלים הולכים אל הים" – או אלה-מי. כאן החלוקה היא אלהי-ם. אם רוצים את כל החלוקות, אפשר גם לחלק א-מילה, שבברית מילה מתגלה אלף-פלא. אם עושים את כל קכ צירופים של שם אלקים – "חמש אבנים בונות מאה ועשרים בים" – מכל אות יוצאים כד צירופים. ממילא, מאותיות אלה יוצאים עב צירופים ומאותיות ים יוצאים מח צירופים. כתוב ש-מח הצירופים האלה מניקים את הקליפות – "ארצות בני חם" – וצריך לברר ולהוציא חזרה. זה הסוד של חלוקת אלקים ל-אלה ו-ים. מה ההגיון בחלוקה הזו? שתי דרגות של ריבוי. הרי שם אלקים הוא השם היחיד שכתוב בלשון רבים, לכן אומרים "הוי' אלהינו הוי' אחד" – שאף על פי שהוא "אלהינו", לשון רבים, הוא "אחד". יש אפילו כוונה ש"הוי' אלהינו" הוא כנגד "הוי' אחד" – "הוי'" כנגד "הוי'" ו"אחד" כנגד "אלהינו", כלומר שעיקר ה"אחד" בא לומר שאלקים הוא אחד (אם כי שהפשט הוא ש"הוי' אחד"). רמוז גם בגימטריא של כל הפסוק, ש"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" שוה אלהים פעמים אחד – אלקים אחד. בכל אופן, בחלוקת אלה-ים יש שני ריבויים – "אלה" הוא הריבוי של 'זה' (יש "זה הדבר אשר צוה הוי'" ו"אלה הדברים אשר צוה הוי'", שנאמר לגבי שבת – לימוד לט מלאכות שבת, "אלה" עם שלש אותיות או שלפי חז"ל בירולשמי מחליפים את ה-א של "אלה" ב-ח; מאד מתאים ש"אלה" הוא לט מלאכות???התנתק לרגע???), אבל עיקר הריבוי, שמניק לחיצונים, הוא תוספת ים שהופך לריבוי. בכל אופן, זה היה לומר שיש הרבה כוונות בחלוקת שם אלקים. בכל אופן, כאן אומר שהחלוקה היא אלהי-ם – משנה את כל המשמעות. ברגע שאומרים "הוי' אלהי" עושה תחושה קרובה ופנימית של ה'.] וזה [התחושה ש"הוי' אלהי"] גורם התעוררות פנימי בתוקף עצמי להיות מושל ומולך על עצמו [מה שנקרא בתניא "מח שליט על הלב". כדי שיהיה מח שליט על הלב צריך להרגיש שהוי' הוא אלקי.] שהוא אות מ' [לשון מלכות, ואז יש לו כח למלוך על עצמו.] דשם אלקים המרמז לענין התוקף עוז דספירת המלכות [מאיפה המלכות מקבלת את התוקף? הרי מלכות היא בחינת נוקבא, שהיא דווקא חלשה, אז מאיפה יש לה תוקף? דווקא] מצד שרשה הנעלם לכן היא מ"ם סתומה [שהיא גם ה-ם הסתומה של מלך המשיח, "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ". היא מקבלת את התוקף מצד השרש שלה ברדל"א ממש.] ו[הכח הזה משרש המלכות למלוך על המציאות ולהנהיג אותה, קודם כל להנהיג את עצמי, ]מתגלה על ידי תשובה עילאה [יש כאן ווארט מאד חשוב ומענין לגבי מהות תשובה עילאה – שהיא לגלות את שרש המלכות ולתת למלכות תוקף ועוז למלוך על המציאות, קודם כל מח שליט על הלב ואחר כך בכלל להנהיג את העולם על פי תורה.] שהיא התשובה דמדריגת ישראל [אותיות לי-ראש, וגם על פי פשט ישראל לשון שררה – "כי שרית עם אנשים ועם אלהים ותוכל". תשובה עילאה מביאה את האדם לשררה אמתית של קדושה – דבר חשוב ביותר. חושבים שבעל תשובה הוא טיפוס קצת חלק, אבל כאן רואים שבעל תשובה הוא טיפוס מאד חזק, הוא מלך. זה הווארט שלנו "בעלי תשובה ישתלטו על המדינה". איזה בעלי תשובה? תשובה עילאה. אי אפשר להשתלט על המדינה עם תשובה תתאה, אלא רק עם תשובה עילאה, בחינת ישראל.], והנה לפי זה [כל מה שהסברנו עד כאן] צריך להיות דהשני פירושים דשובה ישראל הנה פירוש הא' דתני בשם ר' מאיר שובה ישראל בעוד שהוא הוי' במדת הרחמים הנה ענין התשובה היא תשובה תתאה [כל משפט כאן מאד חשוב. מהי תשובה תתאה? אם יש לאדם תודעה שלפעמים שם הוי' שולט בעולם, מדת הרחמים, וצריך אז לשוב, ולפעמים המצב מתהפך ויש דינים – לפעמים עת רצון ולפעמים ההיפך, וצריך לתפוס את ההזדמנות – זו תודעה של תשובה תתאה. מהי תשובה תתאה? היא יחסית גם 'ראש קטן'. התודעה של חילוף הזמנים, כמו כח עתים של ספר קהלת, היא תודעה של קטנות מוחין. בקטנות מוחין המצב לא נתון בידי, הוא מתחלף, ויש זמנים טובים וזמנים לא כל כך טובים – זו מנטליות של קטנות מוחין, וממילא התשובה היא תשובה תתאה, ועם התשובה הזו לא תוכל להשתלט על המדינה וגם לא על עצמך. תשובה עילאה היא למעלה מכך – שאדם קשור בעצם לה', ו"אני הוי' לא שניתי", לא נחלש בסדר השתלשלות, יציב וקיים בכל התוקף, וממילא בכל מצב האדם יכול להשתלט. יש לו כח בנפש משרש המלכות – רדל"א, אמונה פשוטה – ששם הוא תמיד קשור לה' ושולט על המציאות בתכלית. אלה דברים יסודיים ביותר.] שהיא התשובה דבחינת יעקב ופירוש הב' של מורינו הבעש"ט נ"ע שובה ישראל עד שהוי' יהיה אלקיך [שעיקר התשובה שהוי' הוא אלקיך, כלומר שבכל מצב אתה קשור להוי', ואדרבא – הוי' נעשה אלקיך ואלקיך הוא הוי', כסוד השילוב, ששם אלקים טפל בתוך שם הוי' והם מחוברים, כשעיקר הוא שם אלקי וה-ם הוא עלית המלכות לשרש ונתינת הכח לשלוט על המציאות.] היא תשובה עילאה,

ולהיות כי לב' הפירושים הנה טעם התשובה הוא לפי דכשלת בעוניך הנה מאחר שיש הבדל במהות התשובה דתשובה תתאה ותשובה עילאה [וכעת הסברנו שתשובה תתאה מתוך קטנות מוחין יחסית ותשובה עילאה מתוך גדלות מוחין.] הרי בהכרח לומר שיש הבדל גם בטעם התשובה ואינו דומה הטעם דכשלת בעוניך דתשובה תתאה להכי כשלת בעוניך דתשובה עילאה, וצריך להבין מהו ההפרש ביניהם, [כעת מתחיל לבאר משהו כללי:] והנה כללות ענין התשובה במהותה העצמי היא תנועה ידועה באופן עבודת ה' [כפי שהסביר במאמרים הקודמים, שיש תנועה של תשובה לעומת תנועה של צדיקים. התחיל את ההמשך שתנועה של תשובה היא "מן המצר" ותנועה של צדיקים היא מרחב, תשובה היא רצון ועבודת הצדיקים היא תענוג.] והיינו דמהות ענין התשובה הנה אין זה שהיא רק החרטה על איזה דבר לא טוב וקבלה פנימית שלא ישוב עוד לכסלה [אומר משהו מופלא. הרי בכל מקום, גם באגרת התשובה בתניא, אומר שגדר התשובה היא עזיבת החטא בלבד. כאן אומר שעצם תנועת התשובה הוא לא רק חרטה על העבר וקבלה על העתיד – חידוש מופלא שיכול לכתוב כזה משפט.] ומעתה והלאה יהיה רק טוב וישר בכל עניניו [במאמר הקודם חילק בין מהות למציאות של משהו, כמו מהות האהבה – נעימות וחום – למציאות אהבה, רגש בלב וכו'. כעת אומר שגדר התשובה הוא חרטה על העבר וקבלה על העתיד – או, כלשון התניא, עזיבת החטא בלבד – הוא מציאות התשובה, אבל לא מהות התשובה. הרבה פעמים כתוב שתשובה תתאה היא עזיבת החטא ותשובה עילאה היא "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה", אך אז לפחות בתשובה תתאה המהות היא עזיבת החטא, וכאן אומר שכל מהות התשובה היא לא רק החרטה והקבלה לעתיד – ואפשר לומר שמחלק בין מהות התשובה למציאות התשובה. כמובן, לא שולל את עזיבת החטא, אלא שתשובה היא לא רק עזיבת החטא.] אלא דמהות התשובה היא תנועה מיוחדה ותנועה זו יכולה להיות בשני אופנים [מחדש ששני אופנים אלה הם תשובה תתאה ותשובה עילאה.] בדרך מלמטה למעלה [תשובה תתאה, שהיא בקטנות מוחין, ואז משועבד למציאות – או שיש עת רצון או שאין עת רצון, והוא מטפס מלמטה, לפי השינויים של המטה.] ובדרך מלמעלה למטה [בתשובה עילאה, שמתחילה מה', ואז "אני הוי' לא שניתי".], והיינו דלבד זאת דתשובה באה על ידי התעוררות [שאדם צריך לשוב לה'.] ויש ב' אופני התעוררות מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, הנה לבד זאת הרי יש ב' אופני תשובה [מחלק כאן בין שני סוגי התעוררות לשני אופני תשובה – שתי תנועות. התעוררות היא עדיין לא תנועה – יש שאתה זוכה שמעוררים אותך מלמעלה, בחסדי ה', ויש שאתה מעורר את עצמך במאמץ שלך. כשמרגישים פתאום התעוררות ספונטאנית היינו שה' מעורר אותך מלמעלה.] והם בדרך מלמטה למעלה בעבודת האדם ובדרך מלמעלה למטה בגילוים מלמעלה [תמיד תנועה מלמעלה מתחילה בגילוי אלקות מלמעלה.] כמו ביציאת מצרים שעל זה נאמר דודי לי ואני לדודי [הפסוק הוא "דודי לי ואני לו", או שטעות הדפוס או שכתב בשינוי לשון בכוונה.] שהיה הגילוי מלמעלה באתערותא דלעילא מצד עצמה שלא היה שום התעוררות מלמטה [היינו ב-מט שערי תשובה.] וכמו שכתוב ולא שמעו אל משה מקוצר רוח [כעת מסביר משהו יפה בפסוק, כל משפט כאן הוא דברים יפים.] ומעבודה קשה דלא זו בלבד שלא היה שייך בהם ענין ההתעוררות מצד עצמם הנה גם לא שמעו אל משה [שהקרין להם הרבה אור והתלהבות. כותב כאן ענין גדול וחשוב לגבי רבי, כל ענין החסידות – הרבה פעמים אדם בשפל המדרגה, לא מסוגל לקום בעצמו, והרבי נותן השראה ומעורר אותו. כאן הוא אומר שהמצב במצרים היה כל כך גרוע, שלא רק שלא היו מסוגלים להתעורר בעצמם, אלא גם לא היו מסוגלים להתעורר מהשפעת משה רבינו. על כך יש את שני הלשונות, "קוצר רוח" ו"עבודה קשה". מצד "קוצר רוח" לא היו שייכים להתעוררות בעצמם ומצד "עבודה קשה" גם לא התעוררו מההשראה של משה – מצב קשה ביותר – כפי שמסביר:] אשר כל כך היו בתכלית השפלות שלא היו כלים לקבל התעוררות שזהו בשני ענינים דקוצר רוח שמצד זה הנה לא היה שייך בהם התעוררות מצד עצמם ומצד העבודה קשה שהיו ר"ל משוקעים במ"ט שערי טומאה הנה לא פעלה בהם ההתעוררות של משה [עוד דיוק חשוב: "קוצר רוח" הפוך מאורך רוח – אריכות רוח באה מאריך, שיש סבלנות ורוגע – ומי שבקוצר רוח לא סבלן ולא רגוע, כל רגע עלול להתפוצץ. מי שנמצא בקוצר רוח לא מסוגל להתעורר בעצמו. אבל השקיעה ב-מט שערי טומאה היא לא קוצר רוח אלא עבודה קשה. לכאורה עבודה קשה היא משהו חיצוני וקוצר רוח הוא משהו פנימי, אז הייתי חושב הפוך, אבל מסביר שקוצר רוח פנימי מונע התעוררות ואילו עבודה קשה – אובייקטיבית – היא השקיעה ב-מט שערי טומאה שמונעת התעוררות. אפשר להשליך גם על ימינו אלה – לא להאשים יהודי שרחוק לעת עתה. עיקר הבעיה היא לא הפנימית – אף שבשל המציאות יש לו קוצר רוח – אלא הבעיה החיצונית, שהוא משועבד לתרבות. יש לו עבודה קשה להשלים את החוב שלו לתרבות ולממסד שמשתלטים עליו. מה שהיהודים שקועים ב-מט שערי טומאה, כתוב כאן, הוא בגלל השעבוד שלהם לממסד ולא בגלל מצב פנימי. השעבוד לממסד כל כך גרוע, שבעטיו הוא גם לא מסוגל להכיר את המשה רבינו שבדור ולקבל ממנו השראה – אוי ואבוי, והכל בגלל ה"עבודה קשה" ולא בגלל ה"קוצר רוח". ווארט מאד חזק. כולם היום עובדי מדינה – מי שעובד מדינה הוא ודאי עובד מדינה, אבל כל מי שעובד בשביל המנגנון הוא עובד מדינה. השעבוד המנטלי הוא שעבוד למנגנון. כל אחד רודף את הפרנסה שלו באופן כזה או אחר, שקוע ב"עבודה קשה", ולכן לא מסוגל לשמוע את משה רבינו ולהיות קשור אליו.] והיה רק התעוררות מלמעלה ["אני לדודי", "לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי השליח". ידוע שמלאך-שרף-השליח ר"ת משה – אפילו הוא לא היה יכול לעורר אותם, אלא רק מלך מלכי המלכים. יוצא שיש כאן שלש דרגות התעוררות – התעוררות פנימית מלמטה, שלא היתה להם "מקוצר רוח"; והתעוררות יותר גבוהה, על ידי הרבי, שלא פעלה בהם "מעבודה קשה"; והתעוררות של "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים", שרק היא הועילה. לכן משה לא מוזכר בהגדה של פסח – רק פעם אחת בדרך אגב – כי היה צריך התעוררות של עצמות ה'. באמת התכלית היא "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו". כאן המשך של ר"ה ועשי"ת, ואחת מכוונות השופר היא שבגימטריא "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו" – צריכים לקבל אמונה זו מהשופר. בכל אופן, במצרים היה צריך "עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים". למה ההתעוררות ממשה לא מספיקה? כי משה מביא את האלקות אליך – והרבה יותר גילוי מהתעוררות שלך – אבל עדיין הוא רוצה לעורר אותך, שאתה תתעורר. בכללי החינוך וההדרכה מוסבר שהבעל שם טוב הוא ראש המחנכים ואדמו"ר הזקן ראש המדריכים. חינוך הוא תחלת העבודה, מה שנותנים לך מתנה מהשמים, והדרכה היא להדריך אותך לעבוד בכח עצמך – לא רק לקחת אותך ביד. תמיד מסבירים שהיחוד של חסידות חב"ד משאר צדיקי החסידות היא הדרישה לעבודה בכח עצמו (בעוד אצל שאר הצדיקים מסתמכים על עבודת הצדיק) והרבי הוא המדריך. משה רבינו הוא "שושבינא דמלכא", מקרב את הקב"ה אלי (לעומת אהרן, "שושבינא דמטרוניתא", שמעלה את הנשמה למלך), אבל דורש עבודה שלי, בכח עצמי. במצרים לא היתה שייכת עבודה בכח עצמנו. אז הקב"ה אמר שהרגע הזה הוא כמו קודם בריאת העולם – הכל באתערותא דלעילא, לא דורשים כלום מלמטה. ההתגלות לא היתה כדי לעורר את עם ישראל, אלא כדי להוציא אותם. לא עזרה העבודה הפנימית שלהם וגם לא הרצון של משה לעורר אותם בכחות נעלים – לא היו מסוגלים להתעורר מעצמם, "עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה", "ודודי לי"] להתקרב לנשמות ישראל ולגאלם ולהוציאם מעומק הקליפות הקשות דמצרים ולהעלותם אל ארץ זבת חלב ודבש