כ"ח ניסן ס"ט – בית חגלה

"את שבתֹתי תשמֹרו" (3)

א. פתיחה לביאור המאמר

כיבוש יריחו מכח קדושת השבת

אנחנו לומדים מאמר על שבת קדש. היום זה יום כיבוש יריחו, כ"ח ניסן, וזה היה בשבת. הקיפו את העיר שבעה ימים, מיום ראשון עד יום השבת, ואז, בשנה שעם ישראל נכנס לארץ ישראל כ"ח ניסן היה בשבת קדש, היום השביעי, בו הקיפו את העיר שבע פעמים, תקעו בשופרות ונפלו החומות. אם כן, יש קשר מיוחד בין כיבוש יריחו לשבת. גם החרם שהחרימו את העיר, זה גם ענין של שבת – "קדש להוי'".

יריחו היתה "מנעולה של ארץ ישראל"[א], שהיא בחינת שבת במקום, לכן ראוי שהכיבוש שלה יתחיל דוקא בשבת – אף שזה יום מנוחה – כיבוש הארץ מתחיל דוקא מקדושת השבת, וזה מה שעם ישראל ממשיכים "קדש" ב"קדוש", כמו שנסביר במאמר. "זכור את יום השבת לקדשו", שאנו ממשיכים, זה הכח להפיל את החומות של יריחו ולפתוח את המנעול של ארץ ישראל, לכבוש את ארצנו הקדושה. גם היום, אם רוצים לכבוש את הארץ, להיות ביריחו שכעת לא בידינו בעוונותינו, המפתח זה שבת. קדושת שבת נמשכת ממקום כל כך גבוה שתוקעים בשופר בשבת. השנה יחול ר"ה בשבת, שבגבולין לא תוקעים אבל במקדש תוקעים. אם נזכה לבית דין גדול, כמו אצל הרי"ף בשעתו, אם יש נביא ובית דין – אצל המשיח תוקעים בשבת. כל זה קשור לכיבוש יריחו, שכבשו בשבת ותקעו בשופרות בשבת.

ירחו ויריחו

זה הקדמה למאמר שאנחנו נמשיך ללמוד כאן, סמוך ונראה לעיה"ק ירחו. בתורה כתוב ירֵחו, לשון ירח, וביהושע כתוב ירִיחו, לשון ריח[ב] – שהיו מריחים את הקטרת מבית המקדש עד כאן. קטרת היא לשון קשר, "בחד קטירא אתקטרנא", שייך ל-לג בעומר, "ביה אחידא ביה להיטא", התקשרות עצמית, זה גם שייך לשבת קדש.

מאמר לבר מצוה ומאמר לבת מצוה

התחלנו ללמוד את המאמר הזה בהקשר לקדושת הבת בעם ישראל. יש בחב"ד מאמר שנוהגים לחזור בבר-מצוה, מאמר שיסודו אצל הרבי רש"ב ואחריו אמר הרבי ריי"צ ונהוג שכל ילד חוזר את זה. בקשו – אם כי בת מצוה עושים בצנעא, לא כמו חתונה (בזהר כתוב לחגוג בר מצוה כמו חתונה), "כל כבודה בת מלך פנימה", אבל בפנימה ראוי לכלול עם קדושת פנימיות התורה, לכן ראוי – שיהיה איזה מאמר לבת מצוה. שבת זה לשון בת, ש-בת, שה' שומר עלינו כאישון בת עין. לכן המאמר של הבת מצוה, כשהיא מקבלת על עצמה עול תורה ומצוות, המצוה הראשונה שלה זה גם נש"ק, נרות שבת קדש. ובכלל קדושת השבת שייכת לנוקבא, למלכות, שבת מסורה לבת בעם ישראל. אמרנו שכיבוש יריחו, מנעול הארץ, זה קשור לשבת – זה גם בזכות הבנות, בזכות נשים צדקניות. "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל" בזכות הבנות, אלו שמופקדות על קדושת שבת קדש.

"שבת מקדשא וקיימא" – חפץ – התלבשות התענוג ברצון

כאן במאמר מסביר שיש שלש מדרגות בשבת על פי הקבלה והחסידות:

מדרגה ראשונה היא יש מה ש"שבת מקדשא וקיימא" – "כי ששת ימים עשה הוי' את השמים ואת הארץ וינח ביום השביעי". זה כתוב בעשרת הדברות, ו"על כן ברך הוי' את יום השבת ויקדשהו".

ידוע הרמז ש"וינח ביום השביעי" עולה תענוג, כג ברבוע. אז גם במדרגה הזאת יש כבר המשכת תענוג. כל מה שקשור לשבת הוא תענוג. ימי החול הם רצון, יש דחף, עבודה – הכל דרגות של רצון (וגם בטול הרצון, שזה נושא הפרק הזה), הכל קשור לרצון. שרש הרצון הוא חיצוניות הכתר, חיצוניות העל מודע של הנפש, אבל שבת – "באת שבת באת מנוחה נשלמה כל המלאכה" – היא בכללות ענין של תענוג.

הדרגה הכי נמוכה של תענוג היא התלבשותו ברצון, שלמות הרצון של ימות החול – כשתענוג מתלבש ברצון זה נקרא בלשון הקדש "חפץ". לאמא של המשיח קוראים "חפציבה", ארץ ישראל היא "ארץ חפץ" ועם ישראל גם נקרא "ארץ חפץ" – חפץ הוא התלבשות התענוג ברצון (לכן על מדרגה זו נאמר כי "שבת מקדשא וקיימא" – משום שראשי התבות של הבטוי הם שמו, בגימטריא רצון[ג]).

המדרגה השניה, למעלה מהראשונה היא שיש תענוג נטו, תענוג בעצמו, וזו דרגה יותר גבוהה של ענג שבת – מה שאנחנו מוסיפים קדושה על גבי "שבת מקדשא וקיימא", מוסיפים עוד ממד של ענג בכח עצמנו, כלומר בכח של "באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא", ועל זה כתוב "זכור את יום השבת לקדשו", שאנחנו צריכים לזכור את השבת על מנת לקדש אותה, להמשיך קדש לתוכה.

אבל יש דרגה גבוהה מזה, ששום אתערותא דלתתא לא מסוגלת לעורר. יש אתערותא דלעילא שלפי ערך אתערותא דלתתא, אבל יש – אחרי שנשלם כל מה שבא מאליו וכל מה שאנחנו יכולים לעורר בעבודתנו – את העצמות ששום דבר מלמטה לא יכול להגיע. אבל אם עשינו כל אשר ביכולתנו ("עשו כל אשר ביכולתכם" אמר הרבי בכ"ח ניסן), אז ה' מעצמו פותח את אוצרו הגנוז ומשפיע לנו מעצמותו יתברך ממש, ששום אתערותא דלתתא לא יכולה להגיע לשם, ועל זה כתוב "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה".

אם כן, יש בשבת שלש מדרגות – מה ש"שבת מקדשא וקיימא", "זכור את יום השבת לקדשו", ו"מתנה טובה יש לי בבית גנזי" (שמתגלה ב"רעוא דרעוין", זמן סעודה שלישית). כל זה קשור עם כיבוש יריחו היום, בשבת קדש.

הפרק שנלמד היום, פרק ג, מדבר על המדרגה האמצעית, השניה, והפרק האחרון על המדרגה הכי גבוהה, מדרגת המתנה. כאן זה מה שאנחנו בעבודה שלנו ממשיכים את הקדש לתוך השבת. בסוף הפרק הזה יסביר מה שהזכרנו קודם, שהשבת בפני עצמה היא בבחינת "קדוש", אבל "קדוש" (עם ו) הוא לא כמו "קֹדש" (בלי ו), והעבודה שלנו היא להמשיך את ה"קדש" בתוך הדבר שהוא "קדוש" בפני עצמו. אם יש קדש וקדוש יש גם מדרגה שלישית שלמעלה משניהם, וזה נקרא קדש הקדשים. ה"מתנה טובה יש לי בבית גנזי", שלא נלמד היום, היא "קדש הקדשים". מה שלמדנו פעם קודמת זה קדוש ומה שנלמד הפעם זה קדש.

ב. ד"ה "את שבתתי תשמרו" ה'ש"ת אות ג

"נעוץ סופן בתחלתן"

אחרי ההקדמות האלה נתחיל לקרוא כאן בפנים:

ג. אמנם צ"ל איך עושים את השבת [הוא דרש את הפסוק "לעשות את השבת", שיש שמירה של משהו נתון ורק צריך לשמור שלא יתקלקל, וזה "ושמרו בני ישראל את השבת", ויש "לעשות את השבת" – שעלינו לעשות משהו, לעשות מדרגה שלא קיימת בפני עצמה.] שצריכים לעשותו וע"י מה ממשיכים את בחי' קדש [שזה "לעשות את השבת"], הנה ע"ז כתיב בראשית ברא אלקים [חוזר ומקשר את זה עם הפסוק הראשון בתורה. ראשית כל התבוננות אמורה להתקשר עם הפסוק הזה, שהוא ראשית התורה.]

לפני שנמשיך נאמר רמז חשוב: אמרנו שהכל קשור לשבת. "בראשית" עפ"י פשט היינו יום ראשון, החל מסעודת מלוה מלכה, ומעשה בראשית מסתיים בשבת (אף שהיתה שבת גם קודם, לא כתוב עליה). אבל בראשית כולל את המלה שבת. כתוב בתקוני זהר ש-בראשית אותיות ירא-שבת – זה לא יראה תתאה אלא יראה עילאה, בטול במציאות, שאז יש "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים". אם יש ירא-שבת אז יש גם "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים".

"בת ראש" ובת-ראשי

שוב, אמרנו ששבת היא לשון בת, ואנחנו כאן חושבים על בת-מצוה, שנכנסת בעול התורה והמצוות ובזכותה כובשים את ארץ ישראל, החל מיריחו. ראש וסוף של בראשית הם בת, וגם זה כתוב בתקוני זהר – שם נדרשים צירופי המלה "בראשית" – שאחד הצירופים הוא בת-ראשי.

יש בלשון חז"ל "בת ראש", שזה כמו שיש בת-שחוק ובת-עין ובת-קול – יש ארבע בנות, "כנגד ארבע בנות דברה תורה – בת קול, בת עין, בת שחוק ובת ראש". כשלויים במקדש היו מזמרים אז היתה טכניקה מיוחדת של הכנסת האגודל בגרון כדי להוציא איזה קול, ומיד היו נותנים בת ראש – תנועה פתאומית חדה של הראש – ויש רמז שכך הקב"ה ברא את העולם. מה זה? רגע של שבירת הסימטריה (Symmetry breaking). הפרת הסימטריה מבטלת את הנח, מנוחת שבת שלפני מעשה בראשית, שאז לא נברא שום דבר. כדי להתחיל תהליך של בריאה יש מאין צריך להתחיל עם "בת ראש", וזה הרמז ש"בראשית" צירוף בת-ראשי[ד].

בת-אב-אם-בן

נתבונן בדבר הזה: כתוב שכל המשפחה רמוזה במלים של היום הראשון, יום אחד של מעשה בראשית. הסימן של כל מלה או פסוק הוא האות הראשונה והאחרונה שלו. הסימן של המלה "בראשית" הוא בת (בראשית בסימן בת, כמו שהיום אומרים את הבטוי 'בסימן'). אף על פי שהמלה "ברא" היא רק חצי מ"בראשית" (כמו שכתוב בזהר, שהמלים "בראשית ברא" הן "דבר" ו"חצי דבר"), היא בסימן אב. המלה השלישית היא אלהים, וזה בסימן אם. ידוע שיש ג אמות, ואחת הכוונות בקבלה היא שלש מלים עיקריות – אלהים (בורא כולם), אדם (האדם הראשון), אברהם (היהודי הראשון). זה שהכל מתחיל מבת אומר ש"כל כבודה בת מלך פנימה" – היא הכי פנימית מהכל. בכל אופן, רוצים את הבן – איפה המלה הראשונה בתורה בסימן בן? "בין האור" – זה אחרי עוד כמה מלים ופסוקים. כנראה שהבן פועל את ההבדלה, "ויבדל אלהים בין וגו'". אם כן, כל המשפחה רמוזה במלים בראשית-ברא-אלהים-בין.

החכמה שבתוך הבת

נחזור ל"בראשית", אותיות בת-ראשי. אותיות ראשי הן לפי הסדר בין אותיות בת במלה בראשית. יש משהו הכי דומה לזה בזהר, שגם בלי שינוי הסדר, אלא רק לוקחים מספר שוה של אותיות מכאן ומכאן ונשאר מה שבאמצע – ברית-אש[ה] (אחר כך בא ברא-שית, שכבר אין אמצע, אבל זה הכל לפי הסדר – זה רמז שנמצא גם בנגלה).

ל-ו אותיות בראשית יש 720 צירופים, 6 בעצרת, אבל לשלשת הרמזים הללו יש מובהקות מיוחדת וסדר מיוחד ביניהם. ראשי, שבאמצע, עולה ז"פ חכמה. כל הפסוק "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" הוא לז פעמים חכמה (73, היפוך ספרות 37 – זה המקרה היחיד, עד מאה, שהיפוך ספרות הוא הנקודה האמצעית של אותו מספר), שזה חכמה במספר משולש (סכום כל המספרים מ-א עד חכמה), לכן תרגום ירושלמי מפרש "בראשית" כ"בחוכמא", בחכמה ("ראשית חכמה יראת הוי'" – ירא-שבת). ועוד, חכמה במספר סידורי – חישוב כל אות לפי המיקום שלה מ-א עד כב – עולה 37. כשמכפילים מספר רגיל עם מספר סידורי מקבלים את כל הפסוק הראשון, כולו חכמה – "כֻלם בחכמה עשית". איפה החכמה במלה "בראשית", חוץ מ"ראשית חכמה", זה באותיות האמצעיות – ראשי – העולות ז"פ חכמה. ז"פ חכמה זה משהו מיוחד, "חצבה עמודיה שבעה", יש שבע חכמות בעולם, כמו שבעת קני המנורה (כידוע במפרשים, הראשונים והאחרונים, ששבעת קני המנורה – שבכל אחד יש נר, אור החכמה – הם כנגד שבע החכמות). כל שבע החכמות הן ב-ראשי. יש שבע חכמות, וכולן נמצאות בתוך בת.

בראשית – שבע חכמות בתוך שש בינות

מה הולך עם חכמה? מה צריך להכיל אותה? יש עוד כלל בתורה, ש"בת"  הוא שם של מדה – הים של שלמה הכיל 2000 בת[ו]. אם ה"ראשי", השבע חכמות, הן בתוך ה"בת", שהוא הסוד של בראשית, אז צריך לחשב את זה. הכלי של החכמה אמור להיות בינה. צריך לפרק כל מספר למרכיביו הראשוניים. כמה עולה בת? 402, קשור מאד למשה רבינו, שנקרא "בן עמרם" – כל בת היא בן עמרם – ועולה גם "איש האלהים" שנקרא משה, ובו נאמר "משה זכה לבינה" (אף שנמשך מחכמה). 402 הוא ב"פ 201 – כפי שנאמר אצל משה רבינו "פה אל פה". "פה אל פה" מתחלק ל-3, כמספר המלים, וזה החלוקה האחרונה, למספרים ראשוניים – זה ג"פ 67, ג"פ בינה. "משה זכה לבינה" – "פה אל פה אדבר בו". כתוב בקבלה שזה הפה של התבונה. אז יוצא ש-בראשית זה שבע פעמים חכמה בתוך שש פעמים בינה. זה שבע חכמות בתוך שש בינות.

רמזי החכמה בתוך הבינה במלה "בראשית"

נמשיך להתבונן בזה: חוץ ממספר סידורי יש גם מספר קטן. ראשי במספר קטן זה 7 ו-בת במספר קטן זה 6. אז המספר קטן בדיוק רומז לכמות המרכיבים כאן – 7 חכמות ו-6 בינות. לשבע חכמות יש סמל, שבעת קני המנורה, "חצבה עמודיה שבעה", ויש גם "שבע עינים", "אלה עיני הוי' המה המשוטטים בכל הארץ". מה זה שש בינות? יש מאמר חז"ל שיש "שש אשות" (ויש על כך שער בסוד הוי' ליראיו), וכתוב בספר יצירה שבינה היא אש. אז כמו שיש שש אשות כך יש שש בינות. לא רק זה, האות הראשונה בתורה היא ב – בס"ת אין ניקוד, ואין הבדל בין בּ ל-ב, אבל בתנ"ך עם ניקוד ב-ב הראשונה של התורה יש נקודה בפנים (גם בלי ניקוד היא שם, רק בהעלם), וזה נקרא בזהר "נקודה בהיכלא" – נקודת החכמה בתוך היכל הבינה. האות הראשונה אומרת שכל הסוד של בריאת העולם מתחיל מהתלבשות נקודת החכמה בתוך ההיכל-הבת (כמו היכל ובית) של הבינה. "אבא יסד ברתא".

אם כן, עד כאן זה כמה רמזים יפים, ש"בראשית ברא אלהים" זה בת-אב-אם, ואחר כך בין זה בן, ורק ב"בראשית" יש ניתוח יפה של שבע חכמות בתוך שש בינות. כלומר, מתחילים מקדושת הבת.

בת – נשמות ישראל, ראשי – שרש התורה

בשיר השירים כתוב "מה יפו פעמים בנעלים בת נדיב", ודרשו חז"ל "בתו של אברהם אבינו" – בהבראם-באברהם – ומי זאת "בת נדיב"? כנסת ישראל. אם התורה מתחילה בסימן בת, זה רמז מובהק לנשמות ישראל, כי כללות כנסת ישראל, עם ישראל, זה הבת של הקב"ה, בתו של אברהם אבינו, שנקראת "בכל". "והוי' ברך את אברהם בכל" – בכל עולה בן, לכן רש"י אומר בחומש שבן היה לאברהם אבינו וצריך להשיאו אשה (זה גם בן עם ראש שצריך לחפש לו בת, לחפש לו כלה), אבל חז"ל אומרים ישר ש"בכל" זה שמה של הבת.

אם הבת היא כנסת ישראל, אז מי זה ראשי? כתוב בקבלה ששרש מחצב הנשמות הוא ספירת בינה. מחצב הספירות הוא שרש התורה, בחכמה, ומחצב הנשמות – נשמות עם ישראל, עליהן כתוב "ישראל עלו במחשבה" – הוא בבינה. הכל זה לתת הארה פנימית למה שהוא כותב כאן, בשם חז"ל, שחז"ל אומרים ורש"י מביא בפירושו הראשון על התורה – פשוטו של מקרא – ש"בראשית" היינו בשביל התורה ובשביל ישראל. מי שמסתכל במדרש, יש שם עוד כמה "בשביל" – כל מה שנקרא בתורה "ראשית" – אבל רש"י מצמצם ומביא רק שני דברים (הרמוזים ב"בראשית", ב ראשית, שני דברים בולטים שהם "ראשית" מבין כל מה שמנו חז"ל), בשביל התורה, שנאמר "הוי' קנני ראשית דרכו", ובשביל ישראל, שנאמר "קדש ישראל להוי' ראשית תבואתֹה" (כתיב תבואתה וקרי תבואתו – רומז ל-ה עילאה שבשם, שרש נשמות ישראל, וזה רמוז בכתיב ב-ה, אף שזה הולך על הקב"ה. איך אפשר לומר על הקב"ה "תבואתה" בלשון נקבה? אלא שזה רומז ל-ה עילאה של השם, שזה השרש של עם ישראל). זה שני הדברים שעליהם כתוב בשרש ש"ישראל ואורייתא כולא חד".

אם רוצים להדגיש שה' ברא את העולם בשביל לגלות את עצמותו יתברך אז אומרים שברא בשביל ישראל ובשביל התורה, כי בסופו של דבר "ישראל ואורייתא וקוב"ה כולא חד". אם אומרים שזה בשביל בכורים, שנקראו גם "ראשית", אז זה גם כך בפנימיות, כי תרומה היא "ויקחו לי תרומה", "אותי אתם לוקחים", אבל זה דרוש קצת יותר רחוק. אם העיקר הוא דירה בתחתונים לעצמות ה', אז מה שברור זה ישראל והתורה. אז לפי זה ישראל הם ה-בת והתורה ראשי – "אורייתא מחכמה נפקת", ושרש הנשמות הוא בבינה, הבת-הכלי-המדה שמכילה את החכמה.

קדימת ישראל לתורה או קדימת התורה לישראל

בדרך כלל האור קודם לכלי, לכן אם מסתכלים ברש"י ובשאר המקומות שכתובים שני דברים שבשבילם ה' ברא את העולם, בדרך כלל מתחילים עם התורה – "בשביל התורה... ובשביל ישראל...". כך זה גם בדרך כלל במאמרי חסידות. אבל כאן, משום מה, מקדים את ישראל לתורה, את ה-בת ל-ראשי, את הכלי לאור, כפי שננסה להסביר:

וארז"ל בראשית בשביל ישראל שנק' ראשית ובשביל התורה שנק' ראשית דכללות התהוות העולמות והתהוות כל ההשתלשלות הוא בשביל ישראל ובשביל התורה [מה הסברא בהקדמת ישראל לתורה? אכן, לפני הצמצום הראשון כתוב ש"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר". לא כל כך יודעים מי קדם, ובסופו של דבר – בעצמות ממש – הכל זה אחד, "ישראל ואורייתא וקוב"ה כולא חד" ממש. אבל גם לפני הצמצום – לא בעצמות, אבל במדרגות אור אין סוף שלפני הצמצום – יש מדרגות, ושם חז"ל חוקרים מה קדם למי. זה לא פשוט, אבל בסוף חז"ל אומרים ש"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר", גם לתורה הקדומה עליה נאמר "אסתכל באורייתא וברא עלמא". הפועל בנה (אחרי הצמצום) לפי תכנית האדריכל (לפני הצמצום), אבל עוד לפני התכנית הזאת – השיעור בכח של כל מה שעתיד להיות בפועל, ועוד דרגות תורה למעלה מזה – יש את מחשבתן של ישראל.],

"בשביל" – השלכה של העבר או נימוק השייך לעתיד?

כשכתוב שה' ברא את העולם "בשביל" משהו, מה הכוונה? "בשביל" הולך על העבר או על העתיד? אם מדברים על התורה זה "הוי' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז", שהתורה קדמה לעולם. הפשט ב"בשביל" נראה קצת שזה בשביל העתיד, אבל זה גם לא פשוט. למדנו שאחד ממשלי יום השבת שכל העולם הוא חופה ושבת הכלה שנכנסת לחופה. אם בריאת העולם היא בשביל לבנות לך בית, אז מצד אחד אתה קודם לבית, מצד שני תכלית הכוונה היא לתת לך בעתיד. גם כשחז"ל אומרים "חייב כל אדם לומר בשבילי נברא העולם", אז יש איזו בחינה, איזה ממד, שאם "בשבילי נברא העולם" זה אומר שאני קדמתי לעולם, לפחות במחשבה. בלי המחשבה עלי ה' לא היה בורא – בשבילי נברא העולם. אבל בפועל, למעשה, יכול להיות שהמציאות היא שהאדם נברא רק כ"סוף מעשה", אלא ש"סוף מעשה במחשבה תחלה", "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון".

אם כן, "בשביל" כולל גם את העבר וגם את העתיד. אם אומרים על ישראל "ראשית תבואתה" זה יותר משמע לעתיד – אחרי שזורעים יש תבואה. אנחנו "קדש ישראל להוי'" כמו שהבכורים או התרומה זה קדש, וזה הראשית של הצמיחה. אנחנו ראשית הצמיחה של מה שהקב"ה זרע את המציאות. אנחנו "קדש ישראל להוי'" לא כי היינו קודם אלא היות שאנחנו "ראשית תבואתה" – אנחנו ראשית התבואה. אבל לגבי התורה יותר משמע על העבר, "ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז", שהכוונה לפני בריאת העולם.

זאת אומרת, שמה שיצא מכל זה, שאם אני מתחיל מ"בשביל התורה ובשביל ישראל" אז יחסית התורה היא "עמק ראשית", חכמה, וישראל הם "עמק אחרית", בינה (זה הערכים בקבלה). כלומר, יותר הגיוני להתחיל מלפני ולהגיע לאחרי, זה הסדר של "בשביל התורה ובשביל ישראל". אבל אם אני מתחיל מ"בשביל ישראל" אני אומר ששרש הכלים גבוה משרש האורות, שזה קדם, וגם שהכלל של "סוף מעשה במחשבה תחלה" יותר מודגש בראשית שצומחת בסוף, זה דוקא משקף את מה שגם לפני הצמצום "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר".

קדימת ישראל לתורה בסוד "חותם המתהפך"

נאמר בסגנון טפה אחר, אבל בדיוק אותו רעיון, אותו ענין. יש מושג בקבלה "חותם המתהפך", כמו דחילו ורחימו ורחימו ודחילו (יראה תתאה, אהבת עולם, אהבה רבה, יראה עילאה) – זו הדוגמה הכי קלאסית ומפורסמת בקבלה. בדרך כלל מה שפועל את היפוך החותם הוא צמצום או מסך, דילוג, באמצע. אחרי הרבה מאד פעמים שיש תופעה לפני הצמצום התופעה מתהפכת אחרי הצמצום. אם הגענו למסקנה שלפני הצמצום "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר" אז "כל הגבוה גבוה יותר" לפני הצמצום "יורד למטה מטה ביותר" אחרי הצמצום.

אכן, אחרי הצמצום, במציאות שלנו הנבראת, אנחנו מתקשרים לה' באמצעות התורה ("תלת קשרין"), היינו שהתורה למעלה ממנו. לכן בדרך כלל כתוב קודם "בשביל התורה" ואז "בשביל ישראל" – אז גם מודגש יותר ה"בשביל" של העתיד. לאחר הצמצום התורה קודמת, ואנחנו צריכים לשמור את התורה ולהתקשר לה' דרך התורה. אבל לפני הצמצום "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר".

התקשרות ישראל לקוב"ה למעלה מהתורה בכח התשובה – כח השבת

הצמצום הוא זה שפעל את היפוך החותם, התופעה של "חותם המתהפך". אבל אם רוצים להדגיש שגם אחרי הצמצום יש דרגה שישראל יכול להתקשר לקב"ה ישירות, ולא דוקא על ידי התורה, שזה נקרא תשובה – כמודגש בחסידות, במיוחד במאמרי הרבי – שהיכולת לשוב היא למעלה מהתורה, שהתורה אמרה "יביא קרבן ויתכפר לו" והקב"ה אומר "יעשה תשובה ויתכפר לו", היינו שתשובה היא למעלה מהשגת התורה, זה בהשגת הקב"ה. לכן אם רוצים לראות איך הסדר שלפני הצמצום נשאר ישר, לא מתהפך, זה רק בתופעה שנקראת "תשובה".

מתי זה מתגלה, התשובה השלמה הזאת שלפני התורה, בשבת קדש – שבת אותיות תשב, לשון תשובה, וזה תשובה עילאה. היכולת שלנו ל"זכור את יום השבת לקדשו", להמשיך קדש למה ש"שבת מקדשא וקיימא"" זה כי בשבת חוזר הגילוי של "בשביל ישראל ובשביל התורה".

מכיון שזה מה שבא לבאר כאן, מתאים דוקא כאן "בשביל ישראל... ובשביל התורה".

דירה בתחתונים

דהנה נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים, דתכלית הכוונה בברה"ע הוא להיות לו [לעצמותו] ית' דירה בתחתונים שזו היא כביכול כוונה המשורשת בעצמות א"ס ב"ה [כלומר, שזה נוגע לעצמותו. יש דבר שלא נוגע, כפי שנלמד על זה בהמשך – משל שלא נוגע לשמש אם השמש יאיר אור או לא – אבל לקב"ה כן נוגע הכוונה הזאת, שבריאת העולם היא בשביל להיות לו יתברך דירה בתחתונים], ולכן צ"ל מציאות התחתונים [אנחנו חייבים להיות. כאן ביריחו זו בחינה מסוימת של תחתונים, מקום נמוך ביותר. ידוע שבקעת הירדן בכלל היא המקום הכי נמוך בעולם, הכי נמוך בכדור הארץ תחת פני הים. אז כדאי להרגיש עצמנו תחתון שאין תחתון למטה הימנו – שפלות זה כאן – ודוקא אנחנו, במקום הכי נמוך, זה הכי לממש ולהגשים את הכוונה המושרשת בעצמותו יתברך ממש, להיות לו יתברך דירה בתחתונים דוקא.]

תכלית הבריאה – אתכפיא ואתהפכא

וכמ"ש רבינו [אדמו"ר הזקן בעל התניא] בתניא פל"ו שהכוונה לא הי' בעולמות העליונים [אם כי יש עולם האצילות, עולם אלקי, עולם של אחדות אלקות, לא זו היתה הכוונה בבריאה, שיהיה אצילות, או העולמות שלמעלה מאצילות] אלא הכוונה הוא בשביל העולמות שנתהוו מאין ליש עד עולם התחתון שהוא היותר תחתון ושפל במדרי' שהוא יש גשמי [יש גם עולם העשיה הרוחני, וזה גם לא התכלית – רק עולם העשיה הגשמי זה התכלית],

ובעולם זה הנה צ"ל עבודת נש"י [דוקא כאן ה' שם אותנו, כמו ששם את אדם הראשון בגן עדן "לעבדה ולשמרה", ושם אותנו כאן כדי שנעבוד אותו בדרך של] דאתכפיא סט"א [כפית הרע, החל מהרע הפנימי, היצר הרע והנפש הבהמית שלי. בשביל זה צריך להיות גבור – "איזהו גבור? הכובש את יצרו" (זה גם קשור ליום כבוש יריחו, עבודת הכבוש). בהתחלה צריך להיות גבור, בעבודה מתחילים מהגבורה ואז עוברים לחסד –] ואתהפכא חשוכא לנהורא [זה חסד, שהכל אור, שאפילו החשך הופך לאור – "כיתרון האור מן החשך".]

קדימת הגבורה לחסד

יש הרבה תהליכים בקבלה שמתחילים דוקא מגבורה ואחר כך עוברים לחסד, והכי חשוב כאן הוא "אתכפיא" ו"אתהפכא". צריך להתחיל מהכבוש, בגבורה, ואז האור – שבע שנות כבוש ואז שבע שנות חלוקה וישוב. ישוב הארץ הוא בחינת אתהפכא, אבל לפני כן צריך גבורת אתכפיא. כך גם בסוף ה-כח עתים יש "עת מלחמה ועת שלום", ואחר כך "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד" – הכל אתהפכא – אבל כדי להגיע למצב של השלום האמיתי, שהוא אתהפכא כאשר "גם אויביו ישלים אתו" באמת (אחרי כניעתו המוחלטת של האויב), צריך קודם אתכפיא, גבורה וכיבוש. לכן קודם כובשים ואחר כך חולקים ומיישבים את ארץ ישראל, וכך גם בעבודת הפרט – עבודת האתכפיא קודמת לאתהפכא.

נתינת מקום לרע על מנת לייצר עבודת אתכפיא

העובדה שהכל מתחיל מאתכפיא מלמדת מדוע צריך את העולם הזה, הגשמי: כי בעולמות רוחניים – אפילו בעשיה – אין אתכפיא, הכל מתנהל על מי מנוחות. ה' דוקא רוצה לשים אותנו במקום של מלחמה. אפילו בגן עדן מקדם, לכאורה היה כיף, גן עדן, והיה מרחק בין הגן עדן לבין הקליפות – אף על פי כן מוצאים שהנחש הסתובב חפשי בגן עדן. המפרשים אפילו שואלים מה לנחש בתוך גן עדן? מה עושה כאן בכלל? רואים שהקב"ה שם אותו, או הרשה לו על כל פנים, להסתובב שם חפשי על רגליו (עכשו הוא זוחל, אבל אז היו לו רגליים). בתוך גן עדן, שמורת הטבע המוחלטת, הולך הנחש.

חייב עולם, אפילו הכי-הכי אידיאלי, שהוא עם נחש – בשביל מה? בשביל אתכפיא, שתהיה היכי תמצי לעבודת האתכפיא. אחרי האתכפיא, שכובש את היצר, יכולה לבוא עבודת האתהפכא. בשביל זה ה' ברא את העולם, ורק כך עושים את העולם הזה הגשמי דירה לו יתברך.

המשכת העצמות – כשהשכר אינו "נהמא דכיסופא"

עוד בטוי לזה: אם אין הזדמנות לאתכפיא ואתהפכא הגלוי הוא "נהמא דכסופא", וממילא המציאות לא מפתה את ה' להכנס לעולם. אם עושים הכל בסדר, כצדיקים, אבל בלי מלחמה – בלי "זעת אפיך" (אפילו בתוך גן עדן, "לעבדה ולשמרה" עם הנחש מסתובב) – זה "נהמא דכסופא", לחם בֹשת, ואם זה לחם בשת אז גם שה' ישלם לאיש כמעשהו זה יהיה רק הארת אור ה', זה לא מספיק מפתה אותו בעצמו להכנס. מתי הוא בעצמו יכנס, בעצמותו? רק אם יש פה מסירות נפש של מלחמה. לא רק שה' נכנס אחר כך, בזכות הנצחון, אלא צריך את זה בשביל הנצחון – אלמלא הקב"ה, עצמותו, נמצא איתו, לא יכול לנצח. זה ה"פלא יועץ" איך שה' עצמו יכנס לעסק – על ידי מלחמה. צריך עבודת אתכפיא, ואחר כך אתהפכא.

עבודת ה' בדחילו ורחימו בכלל ובפרט בשעת התפלה

ע"י לימוד התורה וקיום המצות מעשיות ועבודה שבלב והכל באהוי"ר וכמא' ולית פולחנא כפולחנא דרחימותא [עיקר עבודת ה' – "עבודה שבלב זו תפלה" – הוא אהבת ה'. העיקר הוא "עבודה שבלב", בתפלה, אבל אומר שהכל צריך להיות בדחילו ורחימו, שבלי זה תורה ומצות לא פורחים לעילא, כנלמד מהפסוק "גדול מעל שמים חסדך" בפרק החדש של הרבי (בניגוד ל"עד שמים חסדך", כשעושים שלא לשמה, בלי דחילו ורחימו). כך אדמו"ר הזקן הביא הוכחה מהגמרא למה שכתוב בזהר שבלי דחילו ורחימו המצוות לא פורחות למעלה.

הכל צריך להיות באהבה ויראה, גם תורה וגם מצוות, אבל המקום בו האדם יוצר אהבה ויראה (אהבה שכלית, על ידי התבוננות) או מגלה אהבה ויראה (אהבה מסותרת שבלב, שצריך רק לגלות) הוא בעיקר בעבודת התפלה. אחר כך, האהבה הזאת צריכה ללוות את האדם בכל התורה והמצוות של היום, שהכל יהיה "גדול מעל שמים חסדך".]

עבודת ימות החול – בטול הרצון

שעז"נ ששת ימים תעבוד [כמו "לעבדה ולשמרה" של אדם הראשון] בעבודת הבורא ית' בהתעוררות אהוי"ר [במשך כל ימות השבוע] ובביטול כל רצונותיו שיהי' ברצון אחד לה' לבדו [זה נושא חדש שמכניס כאן, שיהיה עיקר הנושא בהמשך הפרק – שעיקר העבודה בששת ימי החול הוא לבטל את הרצון.],

אמרנו שימות החול לעומת שבת הם כמו רצון לעומת תענוג. ימי החול הם ימי המעשה, ובלי רצון – דחף לעשות משהו – אתה לא עושה כלום, אתה יושב בחיבוק ידים. אז מצד אחד כל ימי המעשה, ימי התקון והבירור – בשבת בורר אסור, ובששת ימי החול מבררים, ועיקר הבירור הוא להוציא את הרע מהטוב (כי הוצאת הטוב מהרע אפילו בשבת לא נקראת בורר), לתפוס את הנחש, את הגנב, ולזרוק אותו – אלה ימים של עבודה ובשביל זה צריך רצון חזק, עד כדי "פגע בו כיוצא בו". כתוב שבשביל להרוג נחש גם אתה צריך להיות נחש, לגלות את אותם כחות בפנים.

איך שלא יהיה, ימי החול הם רצון ואחרי כל הרצונות המתוקנים "באת שבת באת מנוחה נגמרה כל המלאכה", כל מלאכתך עשויה, ואז יש תענוג – כל ג מדרגות הענג שעוד נסביר. אבל מה כותב כאן? שבעבודת ה' הפנימית – לא מדגיש עדיין את הרצונות הטובים, אלא אומר שקודם כל ימי החול הם בשביל לבטל את כל הרצונות שלך, שלא יהיה שום רצונות "בלתי להוי' לבדו". זה עיקר עבודת החול, בטול כל הרצונות, שאני לא רוצה כלום – בסופו של דבר – חוץ ממה שאתה רוצה. אתה ה' רוצה שאני אניח תפלין בבקר, אז אני מניח תפלין. אבל אין לי רצון עצמי – להרוויח כסף בשביל עצמי. עיקר העבודה הפנימית של ימי החול זה להתעסק עם המושג רצון, אבל תוך כדי שאני מתעסק עם רצון – שזה חול – אני צריך לבטל אותו.

בטול הרצון – אתכפיא, שינוי הרצון – אתהפכא

זה גם סדר של אתכפיא ואתהפכא – זה שאגיע לרצונות טובים, שכל הרצון שלי יהיה לתורה ומצוות, זה אתהפכא. אבל אמרנו שצריך להתחיל מאתכפיא. לגבי הרצון – שהוא שרש כל הרגש בכתר, למעלה מאהבה ויראה שהן כבר מדות פרטיות – עבודת האתכפיא היא בטול כל הרצונות, לעבוד על זה שאין לי שום רצון אחר. אחר כך נראה שתגיע לרצון הטוב, אבל עיקר עבודת החול היא "בטול כל רצונותיו" – הרצונות בעלי האינטרסים האישיים שלו. צריך להשאר רק רצון אחד. כמו שהיום הראשון – של ימי החול – של מעשה בראשית לא נקרא "יום ראשון" אלא "יום אחד" (שלא כמתאים לסגנון ההמשך, "יום שני", "יום שלישי" וכו'; בספירת העומר אין קושיא זאת, כי אומרים "היום שני ימים" ולא "היום יום שני", כידוע שזה מצטרף), כידוע הקושיא (אפילו לבעלי הגימטריאות יש קושיא, כי 'יום ראשון' עולה תריג ופספוס שאין, "יום אחד" עולה 69, לך תדע מה זה...[ז]), ומפרשים שכתוב "יום אחד" כי ה' הוא אחד.

להיות עם רצון אחד בלבד

לפי מה שכתוב כאן יש ווארט יותר פנימי, של עבודה: לפי חז"ל ה' אחד כי אין מלאכים, אין עוד מודעות חוץ מה', אבל לפי מה שכתוב כאן זה מגדיר את עבודת ששת ימי בראשית – נותן את הטון – שאצל האדם שעתיד להבראות ב"זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון", ולהיות בגן עדן וגם אחרי שגורש מגן עדן, עבודתו שבימי החול, ימי הרצון, יהיה רק רצון אחד. שעיקר העבודה שכל הרצונות יצטמצמו, שלא יהיה לו שום רצון אחר, שום אינטרסים אישיים, אלא רצון אחד לה'.

כמובן, רק יהודי מסוגל לכך, וזה אחד ההבדלים המגדירים בין יהודי לגוי. גוי הוא אחד שבהכרח מורכב מהרבה רצונות – שהמבנה הנפשי העצמי שלו הוא הרבה רצונות, זה גוי, ומכלל לאו אתה שומע הן, שיהודי הוא אחד שמסוגל להיות רק עם רצון אחד. לכן כתוב "יום אחד" ולא "יום ראשון". שוב, כתוב שכך העבודה של ימי החול, שיהיה רק רצון אחד לה', וזה על ידי בטול כל (שאר) הרצונות.

מסירות נפש לפי הנגלה – "בכל נפשך", לפי הנסתר – "הוי' אחד"

שזהו העבודה דק"ש [אז בעיקר עובדים על בטול כל הרצונות, כדי להגיע למצב יהודי אמיתי, של רצון אחד.] שאומרים הוי' אחד [זה עוד יותר מתקשר למאמר חז"ל על "יום אחד". "הוי' אחד" זה עבודתנו להגיע בימות החול, ימות הרצון, ליום-רצון אחד.] ואי' בזהר [שהוא פנימיות התורה] למסירות נפש באחד [האריז"ל אומר שאדם יקבל כל ד מיתות בי"ד, ועוד כל מיני כוונות כאלה, אבל בפשטות זה לא כתוב בזהר, אלא רק שצריך למסור הנפש באחד. אז מתעוררת השאלה, שיקשה ויאריך להסביר, שבגמרא כתוב מסירות נפש במקום אחר – "בכל נפשך", בפסוק שאחרי "שמע ישראל... אחד".], ולכאורה הלא הכוונה דמס"נ הוא כשאומרים ובכל נפשך וכמארז"ל אפילו נוטל את נפשך, אך הענין הוא שיש ב' אופני מס"נ [של נגלה ושל נסתר. גם המסירות נפש של רבי עקיבא היתה ב"אפילו נוטל את נפשך", ודוקא מסירות הנפש של התלמיד שלו רשב"י – ימי הספירה קשורים גם לרבי עקיבא (שלדאבוננו תלמידיו מתו בימי הספירה, ולפי סברא אחת היו חילי בר כוכבא, משיח שקר) וגם לרשב"י (שיא הספירה ב-לג בעומר, הלולא דרשב"י, שם גילוי המאור, לכן זה יום מתן תורה של פנימיות התורה).],

מתלמידי רבי עקיבא – רבי שמעון, רבי מאיר ורבי יוחנן הסנדלר

רשב"י הוא מחמשת תלמידי רשב"י שנשארו אחרי שכולם מתו. גם בנגלה וגם בקבלה לא ברור מי הכי גדול בין חמשת תלמידיו שסמך בסוף. כתוב שהם כנגד הנרנח"י (נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה) של רבי עקיבא עצמו, ושני הגדולים הם רשב"י ורבי מאיר[ח]. לפעמים משמע שרבי שמעון הכי גדול, אבל בכתבי האריז"ל גם כתוב בפירוש שרבי מאיר הכי גדול. אפילו בזהות חמשת התלמידים יש כמה גרסאות. האריז"ל אומר שהגדול הוא רבי מאיר והקטן רבי יוחנן הסנדלר. ברוב הגרסאות לא מחשיבים בכלל את רבי יוחנן הסנדלר בתור אחד מהחמשה. זה מאמר מוסגר, שכל הנושא הזה הוא נושא חשוב מאד של חדש אייר, של ספירת העמר.

אנחנו יודעים שהיחוס לדוד מלכא משיחא – כמו יחוסו של רש"י – הוא דרך רבי יוחנן הסנדלר. לפי השיטה הזאת באר"י הקדוש, שהקטן מבין חמשת תלמידי רבי עקיבא הוא רבי יוחנן הסנדלר – שכדאי עכשיו, אחרי השיעור הזה, לבקר אותו – יוצא שהכי קטן שם הוא בחינת דוד הקטן, בחינת משיח. כל מה שקשור לרבי עקיבא ולתלמידים – קודם זה היה "עת מלחמה" שלא עלתה יפה, לא הגיע בגלוי לשלום, אלא לחורבן ביתר שחז"ל אומרים שאפילו יותר חמור מחורבן ירושלים. בכל אופן, לג בעומר זה כן גילוי של השלום העתידי, של המאור הגדול שיאיר לעתיד לבוא בזכות "האי חבורא דילך", ספר הזהר הקדוש.

האריז"ל[ט] אומר שעקיבא לשון עקב, ששרש רבי עקיבא בעקבו של אדם הראשון שהיה מכהה את גלגל חמה. כשמברכים על החמה צריך להתבונן שיש עקב אחד, עקבתא דמשיחא, שבעצם הוא רבי עקיבא, שהרבה יותר בהיר מגלגל החמה עד שמכהה אותו. הבטוי בחז"ל[י] הוא "תפוח עקבו [של אדם הראשון]", כלומר יש עקב ויש "תפוח". לעניננו, 'תפוח העקב' הוא רבי מאיר[יא]. למה הוא הכי גדול בין תלמידי רבי עקיבא? כי הוא תפוח העקב של אדם הראשון, שהוא בעיקר מה שמכהה גלגל חמה. רבי יוחנן הסנדלר זה הסנדל – צריך לשים את העקב בתוך סנדל, זה הכלי, זה הבת. זה "מה יפו פעמים בנעלים בת נדיב". אם צריך לתקן את הנעלים למי הולכים? לסנדלר, שזה רבי יוחנן הסנדלר, חן בנעלים. זה הסוד של אלכסנדר מוקדון, נוטריקון אלך לסנדלר (כמבואר באריכות במ"א ואין כאן המקום להאריך). יש שתי בחינות באלכסנדר – אלכסים וסנדרים, כאלה ששרשם ב-אלך וכאלה ששרשם בסנדלר.

בכל אופן, זה היה הכל מאמר מוסגר, שרבי יוחנן הסנדלר לפי האריז"ל הוא הסנדל ורבי מאיר הוא התפוח בעקב של אדם הראשון שמכהה את גלגל חמה. מה זה קשור לכ"ח ניסן? היום זה היום של "אורות דתהו אבל בכלים דתקון", שכך הרבי אמר שאנחנו צריכים להביא משיח. בלי הסנדל, רק תפוח העקב שמכהה גלגל חמה, זה אורות דתהו. רבי יוחנן הסנדלר, שהוא הסנדל, זה הכלי דתקון – סוד הבת שדברנו עליו קודם.

מס"נ ב"אחד" – בטול הרצון, מס"נ ב"בכל נפשך" – הכנה לקיום בפועל

שוב, בזהר שהוא "האי חיבורא" של רבי שמעון כתוב שהמסירות נפש היא כאומרים "אחד" ובגמרא, בנגלה, שזה רבי עקיבא, כתוב ש"'בכל נפשך' – אפילו נוטל את נפשך". לכן אומר כאן שיש שני אופנים במסירות נפש:

הא' המס"נ בביטול הרצונות שיהי' רק ברצון א' להוי' [כמו שיסביר בהמשך, "נפש" בלשה"ק היא רצון – "אין נפשי אל העם הזה"[יב], ועוד פסוקים רבים – ולפי זה "מסירות נפש" היינו למסור את כל הרצונות, שאין לי שום רצון. מסירות הנפש של מסירת כל הרצונות לה', שלא נשאר לי שום רצון שלי אלא רק רצון אחד שלך – שזו עבודת חול – נעשית כאשר אני אומר "הוי' אחד", וממילא ראוי שיהיה לי רק רצון אחד, שאקריב את כל הרצונות. בשביל להקריב את הרצונות צריך למצוא אותם, לעשות חשבון נפש, לתפוס את ה"בהמה" בשביל להקריב אותה. צריך לדעת בדיוק מה רצונותי "אשר לא לה' המה" ולבטל אותם, למסור אותם, ולרצות רק דבר אחד – "אנא נסיב מלכא", רוצה רק אותך ואת רצונותיך. זה בטול הרצונות, כשאומרים "אחד".],

והב' המס"נ בכח כמו שהוא בפועל שמצייר לעצמו ענין פרטי שהוא מוסר נפשו על זה [לצייר שאם יאמרו לי להשתחוות לצלם או לההרג, ועל זה כתוב "יהרג ובל יעבור", ואם צריך לקפוץ למדורת אש כדי לא לעבור אני עושה את זה. צריך לצייר את זה חזק, התבוננות ויזואלית, שמכניס עצמו חזק לתוך הסיטואציה עד שמרגיש שיורד לתוך כבשן האש, כמה שיכול להרגיש. זו מסירות הנפש של רבי עקיבא – "'בכל נפשך' אפילו נוטל את נפשך".],

למה אני מדגיש את זה? כי קצת צריך להסביר לפי זה את כל אותן כוונות של האריז"ל על קבלת מיתות בי"ד ב"אחד", שלא כל כך מתאים להסבר כאן. גם במחזור בנעילה אומר, בשם השל"ה, שב"אחד" לצייר אש גדולה שקופץ אליה, וזה לכאורה לא מה שכתוב כאן. כאן כתוב ש"אחד" הוא בטול הרצונות, ואילו "בכל נפשך" זה לצייר לעצמו בכח מסירות נפש בפועל, שמצייר בכח איזה סיטואציה מעשית, שאני מוכן לקפוץ לאש או שיירו בי על קדוש ה', וזה פועל בו ומתרגש מזה.

הדרך היחידה אולי לתרץ את הקושיא הזאת היא רק לומר שאותו אחד שב"אחד" מקבל על עצמו ד מיתות בית דין, או נופל לאש, מה שמתבטל שם הוא בכל אופן הנפש שלו. שזה גופא שסקלו לו ושרפו לו והרגו לו וחנקו לו את כל הרצונות – חנקו לו את כל מה שרוצה, חתכו לו את הראש של כל הרצונות, שרפו את כל הרצונות שלו וסקלו את כל הרצונות שלו, ולא נשאר שום רצון. לכאורה כך חייב להיות ההסבר לכלל הגדול שכותב כאן (שמאד מאד מתקבל על הדעת, לכן חייבים לתרץ לפיו).

בטול הרצונות – "אל תהיה רמאי"

וזהו ב' הכוונות בה' אחד ובכל נפשך, שהכוונה דובכל נפשך הוא המס"נ בכח כמו שהוא בפועל, והמס"נ דאחד הוא ביטול הרצונות שמבטל כל רצונותיו להיות ברצון א' ופשוט לאלקות ["אחד" – הוא אחד ולא שנים. פשוט – שיהיה לא מורכב, שאדם לא ירמה עצמו שרוצה להרויח כסף בשביל לתת צדקה. קודם שיתפשט מרצון זה, ואחר כך שיהיה עשיר – ה' רוצה שירויח כסף, הרבי אמר להיות עשיר – ויתן מצוות. אבל לחשוב שרוצה להרויח בשביל לתת צדקה זה יפה, אבל יכול להיות רמאות, לכן קודם כל שיתפשט מכל הרצונות וישאר רק רצון אחד ופשוט לה'.],

מצות ההתבוננות מן התורה

והוא ע"י ההתבוננות בפסוק ראשון דק"ש שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, שמע פירושו וענינו הבנה והשגה [פירוש המלה "שמע" הוא להבין, היינו ש"שמע" זו מצות ההתבוננות. כך מוסבר בהרבה מקומות בחסידות, שאם רוצים להביא ראיה שיש מצוה בתורה להתבונן. היום בלועזית אומרים מדיטציה, אבל כידוע יש בעיה עם המלה הזאת, בגלל שיבוש של דברים זרים. בכל אופן, יהודים רוצים לדעת האם יש משהו מקביל לזה בתורה. סתם אדם חרדי לא כל כך יסביר שכן, זה השפיץ של התורה. אבל זה באמת השפיץ, ומאיפה לומדים את זה? שזה "שמע ישראל" – שמע היינו להתבונן. המצוה הכי הכי יסודית בכל התורה כולה, שנקראת מצות אחדות ה', מתחילה מהתבוננות, מחייבת התבוננות, "שמע ישראל" זה להבין משהו.]

כללות הבריאה במלה "אחד"

שיתבונן איך שהוי' אלקינו ה' אחד, אחד הוא ר"ת א' רומז לא"ס שהוא יחיד ומיוחד, ח' כולל ז' רקיעים וארץ [ח ביחד], ד' כולל ד' רוחות העולם [לפעמים מוסבר[יג] באופן אחר: א היא שרש הנשמה לפני הגוף, ח היא הירידה ב-ז רקיעים עד שמתלבשת בארץ-בגוף, וכל החיים הם ד – ד רבתי – בקיום השליחות של "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה", ש"עתידה ארץ ישראל להתפשט בכל הארצות". העבודה שמוטלת עלינו היא ה-ד של "אחד". זה גם בזכות ה-ד רוחות של משיח, כמו שמתפללים שיקוים בו "ונחה עליו רוח הוי', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת הוי'". יש ד רוחות, שבזכות ההשראה שלהן זוכים ל"ופרצת" לכבוש את ד רוחות העולם.], דהגם שנתהוו ז' רקיעים וארץ וד"ר העולם מ"מ ה"ה בטלים בתכלית [ל-א] שאינם תופסים מקום כלל לגבי עצמות, וז"ש אני ה' לא שניתי שלא יש שום שינוי כלל בין קודם שנתהוו ולאחר שנתהוו [זה הכל א, הכל אחד. לכן פירוש המלה הוא "אחד", אף שמורכבת מ-א, ח ו-ד – הפרטים בטלים לאחד, לפשט הכולל את כולם.],

העולמות לא תופסים מקום כי נבראו מהארה בלבד

וכמו שאנו אומרים אתה הוא קודם שנבה"ע ואתה הוא לאחר שנבה"ע, וטעם הדבר הוא מפני שכל ההתהוות הוא רק מהארה בלבד [זה דבר עמוק בחסידות, שהסיבה שאין שינוי וכו' היא בגלל שכל הבריאה – מהעולמות הכי נעלים עד התחתון שאין תחתון למטה הימנו – הכל מתהוה מהארה בלבד של אוא"ס, והארה היא משהו אפסי לחלוטין. הכל זה היות שלא רק העולמות לא נחשבים כלום מול ה', אלא גם האור האלקי שבורא את העולם הוא אפסי לחלוטין ביחס לה' עצמו.] מה שבאין ערוך לגבי עצמות ואינו תופס מקום כלל [בטוי זה, "אינו תופס מקום כלל", הוא גם דבר גדול מאד. כדי לבטל את כל רצונותי, ולהגיע לרצון אחד פשוט לעצמות ה', אני צריך להרגיש בעצמי שאם אפילו ההארה האלקית שבוראת את כל העולמות לא תופסת מקום כלל מול העצמות, אז גם אני צריך להיות כך, כ"ש וקל וחומר, א"ס פעמים קל וחומר בן בנו של קל וחומר, שאיני תופס מקום כלל (כמו שכבר הזכרנו את הבטוי שפלות וגארנישט), בשום ממד של מציאות.],

האדם מול גדלות היקום – בעבר ובהוה

נשים לב למשהו חשוב, היום בחולין יש לעו"ז של זה – ככל שהמדע מתפתח, במיוחד ההשגות במקרו-קוסמוס (לא נדבר על המיקרו-קוסמוס), היקום, גם לפני המדע החדש, כל מי שמסתכל (גם מהאדם הפרה-הסטורי, הדורות הראשונים של מעשה בראשית) בשמים ורואה את כל הכוכבים מרגיש "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו". כל מי שיש לו טפת רגש, אפילו גוי, מסתכל בשמים ומרגיש שאני כלום ביחס לזה – אני פחות מטפת חרדל. זה רגש בריא של כל אדם שיוצא החוצה, בשביל זה ה' ברא את השמים.

היום הפכו את זה, וכאילו הגיעו לאיזה אופקים חדשים של אין סופיות היקום (יש סברא שזה לא אין סופי, אבל בכל אופן כל כך גדול שלא משנה אם יש בסוף גבול או לא – יש גלקסיות וצבירי גלקסיות וכו' וכו' והעולם מתפשט כי המרחב מתפשט), ואנחנו באיזה פינה – אז נראה שמתקדמים בזה שאנחנו לא תופסים מקום, שזה הרגשה בריאה. אך דא עקא שהיום זה נתפס עם פחות רגש, יש ירידת הדורות, ואם כבר יש איזה רגש זה נותן לגיטימציה להיות יותר גדול, לנפח את הבלון של ישות.

איך זה יכול להיות, שמחד המדע אמור לתת הרגשה שאתה עוד פחות ופחות, שאתה לא תופס מקום ואתה גארנישט מיט נישט, והתוצר של זה שאנשים נעשים יותר אגואיסטים? [העירו: כי יש תחושה שתופסים הכל בשכל. הרב: נכון, אבל זה בגלל הדבר השני:] כמה שעשו את היקום גדול עשו אותו קטן קטן. מה זאת אומרת? הוציאו את הבורא מהסיפור. בימי קדם כאשר יצאו החוצה וראו את הכוכבים ידעו שיש "גבֹה מעל גבה שֹמר" (לא עולמות מקבילים, אלא גבוה מעל גבוה), ומעל כל זה יש את ה' – כסיפור הידוע עם הרוז'ינר, שמעל הכל ה' שאין מעליו. בחב"ד מכירים גם שכל העולמות, וגם ההארה שמקיימת אותם, זה גארנישט בפני ה'. רק אז תחושת האי-תפיסת מקום פועלת על בטול האגו בכלל ובטול הרצונות בפרט. אחרת זה לא פועל בכלל, ויכול לפעול רק ההיפך, כמו שזה היום. זה מה שהוא כותב כאן.

גדילת ההעדר

והביטול דהעדר תפיסת מקום הוא ביטול במציאות [לא רק בטול היש – שאני מרגיש שאני קיים, אלא שיש כח אלקי שמהוה אותי ואני בטל אליו (כי בלעדיו לא אתקיים). "העדר תפיסת מקום" הוא בטול במציאות, ולא רק בטול היש. כתוב שהמשיח יוולד מתוך מקום שנקרא "מגדל עדר" – ישוב שלנו כאן בארץ ישראל. חושבים שעדר הכוונה לעדר צאן, צריך שלמשיח יהיה העדר שלו, הצבא שלו, החילים שלו. אבל עדר הוא מלשון העדר. איזה עדר צריך? עדר של בעלי העדר תפיסת מקום. צריך מקום שמגדל עדר של בעלי העדר תפיסת מקום, ואז אין להם שום רצון עצמי בכלל, ולכן חוזרים להיות מסורים ונתונים במאת האחוזים אך ורק לרצון אחד פשוט, ואז יקיימו את הוראת הרבי מהיום, כ"ח ניסן, לטכס עצה ו"עשו כל אשר ביכולתכם להביא את משיח צדקנו תיכף ומיד ממש", כל אחד מכם.],

משל השמש: התפשטות האור מתוך המאור

דההתבוננות בענין זה עושה ביטול גדול בנפש, ובפרט כשמעמיק דעתו ומחשבתו בענין הארה ועצם, דהארה היא באין ערוך לגבי העצם, וכמו בהשמש שהוא עצמי שהוא המאור דאור, הנה השמש הוא עצמי וזיו השמש הוא רק הארה בלבד, ובהסתכלותו בהשגת הענין מתבונן בכל פרט ופרט ממעלתו של האור [לפני שמבטל משהו או מישהו צריך להבין כמה הוא עצמו הוא גדול. כשאתה מבין כמה הוא גדול יש בזה את מלוא עצמת הרגש כשאומרים שהוא בטל לגמרי. אז אם רוצים להבין בטול האור במאור, קודם צריך התבוננות פרטית (מושג חב"די יסודי תמיד) במעלות האור. עוד לפני שאתה אומר שהאור הזה, על כל מעלותיו, הוא בהעדר תפיסת מקום ביחס למאור.],

מונה שלש מעלות של האור:

דהאור הוא דבוק בהמאור, אור הוא מעין העצם ואור תשוקתו להתכלל במאור [בקיצור נמרץ, ג הדברים שאומר כאן הם כנגד כתר-חכמה-בינה – ג ראשונות: דבקות היא בכתר, ובפרט בסוד הדיקנא, בו "מה הוא רחום אף אתה רחום", שזה "ובו תדבק", הדבק במדותיו, יג מדות הרחמים. מה שהאור מעין העצם, היינו שמצד הטבע שלו הוא משקף העצם, שהוא גילוי של העצם – העלם וגילוי – זה החכמה, לא שדבוק בעצם אלא שמעין העצם, מגלה את העצם, שאם מסתכלים על האור מקבלים איזה תחושה בעצם. הדבר השלישי, שלכאורה הכי רחוק, כי כבר הפוך מהראשון – דבקות היא תנועה הפוכה מהתשוקה להתכלל (ששייכת למה שלא דבוק) – הוא מצד האש של הבינה, כנ"ל.

	כתר דבוק במאור
חכמה מעין העצם		בינה משתוקק להתכלל

צריך להבין גם בגשמיות מה משמעות התשוקה הזאת. יש משהו באור שהוא מעדיף להשאר בתוך המאור מאשר להאיר על הארץ ומלואה. כידוע שאם יש מדורה וניצוצות, יש איזה כח משיכה – שהמדורה מושכת את הניצוצות, וגם לניצוצות יש משהו בטבע לחזור ולהכלל במדורת האש, שעל זה כתוב "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק", שהניצוץ יוצא ומיד חוזר. זו בחינה שאפשר לזהות אפילו בגשמיות, וצריך להסביר מהי.],

השתוקקות האור למאור וקרבת המאור אל האור

[אם כן, הסדר הוא שהאדם מתבונן בכל הפרטים האלה, עד כמה שיד שכלו משגת:] וכן מתבונן ביחס המאור אל האור [שהמאור גם מושך את האור להתכלל בטבע, כנ"ל. זה כמו ההבדל בין כל השנה לעשי"ת, שכל השנה יש השתוקקות האור למאור, ובעשי"ת נוסף קירוב המאור לאור, שיוצא לקראתו. ואחרי כל ההתבוננות, במעלת האור, ובכך שאפילו המאור מתייחס עליו, בכל זאת האור בהעדר תפיסת מקום מוחלטת. זה לכאורה תרתי דסתרי, אז צריך להסביר שמצדו הוא בהעדר תפיסת מקום, אף שיתכן שמצד פנימיות המאור הוא כן תופס מקום], ועם זה הרי האור אינו תופס מקום כלל בהמאור, דלהשמש אינו נוגע כלל אם נמשך ממנו האור אם לאו [אחר כך יסביר את ההבדל בין המשל לנמשל. העדר התפיסת מקום הוא בעיקר מצד חיצוניות העצמות, אך מצד פנימיות הכוונה אולי זה כן נוגע לו, לכן אחר כך גם נותן איזה יחס.], וכל זה הוא מבין ומשיג בהשגה גמורה בלבושי השגה ממש [אחרי שהתבונן בזה.],

הפער בין המשל לנמשל

ואחרי כן יתבונן בהעדר תפיסת ההארה לגבי העצמות [אחרי המשל יתבונן בנמשל], שאינו דומה כלל לענין הארה ועצם כמו שהוא במדרי' ההשתלשלות [בשביל להעתיק את המשל לנמשל צריך לעשות איזה דילוג הערך, שכל מה שחשבתי במשל הוא גארנישט ביחס לנמשל האמיתי.], וכמו בהשמש הנה לבד זאת שהוא פרטי ה"ה נברא וכל הענינים שבנברא אינו גם מסוג ענינים אלו כמו שהם בהבורא ית'.

ולכן הנה א"א להשיגם אלא אפס קצה מהם ["אפס קצהו תראה וכולו לא תראה"] וגם זה רק בדרך השגה שלילית [אחרי כל ההתבוננות צריך לעבוד כמו הרמב"ם, בהשגת השלילה, ולשלול את הגשמיות של המשל] שהגיע ההפשטה מלבושי ההשגה, ונקבע בלבבו היטב הפלאת העצם מן ההארה [הוא מנסה – בכשרונו הטוב – לתאר מה היא התבוננות (של "הוי' אלהינו הוי' אחד").],

פעולת הבטול אצל יהודי – תשוקה וצמאון לה'

אשר ע"כ הנה ההתבוננות איך שההארה המהווה ומחי' את העולמות היא באין ערוך לגבי העצמות הנה זה עצמו פועל תגבורת התשוקה והצמאון לעצמות אוא"ס ב"ה [מצד אחד יש כאן העדר תפיסת מקום, ומצד שני הנשמה היהודית, דוקא מתוך זה, מתגברת בה התשוקה. על דרך ההסבר ששפלות יהודית מגבירה תשוקה, אף שנדמה שזה דבר והיפוכו, כך גם כאן – הבטול לא עושה אותך שום דבר, אלא יהודי בטל הוא מלא תשוקה וצמאון לה'.] וכל כך היא התגברות התשוקה עד שמבטל כל רצון שהוא זולתו ית' [זה המסירות נפש של הזהר, של רשב"י, של "אחד".],

מסירת הרצונות והמשכת תורה

וז"ע מס"נ שהכוונה מסירת הרצונות, דנפש הוא רצון ומס"נ הוא ביטול הרצונות, וזאת גופא היא דירה בתחתונים [על ידי זה קיום הכוונה המושרשת בעצמותו יתברך] שהתחתון שהוא שפל במדרי' [אני התחתון] יהי' פנימי' רצונו וחפצו להוי' לבדו [כל זה נשמע כבר תכל'ס, אבל זו לא התכלית – זה רק עבודת חול.], הנה עי"ז נמשך המשכה מבחי' עצמות אוא"ס והיינו שע"י תוקף הרצון והתשוקה אל העצמות נמשך בחי' עצמות אוא"ס, וההמשכה היא בתורה שאחר העבודה דתפלה כמ"ש והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום וארז"ל בד"ת הכתוב מדבר [כתוב שמסירות נפש בק"ש מעלה "מיין נוקבין" למקום ששום דבר אחר לא מעלה, לאבא ואמא עילאין. קריאת שמע היא התורה שבתוך התפלה, וזה דורש שכל והתבוננות.],

הוא אומר שעל ידי האתערותא דלתתא, בטול כל הרצונות שבקריאת שמע, נמשכת מלמעלה תורה – גילוי רצון ה', "אורייתא וקוב"ה כולא חד". יחסית, מה שנמשכת תורה זה הקדמה למה שנמשך בכללות בשבת על ידי עבודת ששת ימי החול. תורה היא גם בחינת שבת – "לכולי עלמא בשבת נתנה תורה". כמו שיריחו נכבשה בשבת (ודאי לכולי עלמא, כין אין מחלוקת בזה), אז גם כשיש מחלוקת, שלענין מתן תורה יש מחלוקת באיזה תאריך זה היה – לכולי עלמא בשבת ניתנה תורה. שבת היא פנימיות ארץ ישראל.

התשוקה והתורה – חתן וכלה

[אחרי "שמע... אחד" ואחרי "ואהבת" יש "והיו הדברים האלה וגו'"] שזהו"ע חתן וכלה בעבודה דנש"י הם כלה [קודם[יד] הוא אמר בשם גניבא מהמדרש שכל העולם הוא החופה ושבת היא הכלה שנכנסת לחופה (וזו המדרגה התחתונה של שבת, "מקדשא וקיימא"). כאן הוא אומר שכל עבודת ישראל כל השבוע היא כלה, להגיע לכלות הנפש במסירות נפש של אחד, זו בחינת כלה ומה שנמשך על ידי זה בחינת חתן.

מה ההסבר? בדיוק כמו שאמרנו קודם, שאם אומרים שהעולם נברא בשביל משהו יש בזה שתי בחינות – או בשביל דבר שכבר קיים, או בשביל דבר שיצא לפועל רק בסוף. על זה כתוב שהעולם נברא בשביל ישראל – לפני הצמצום מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, גם לתורה, וזה מתגלה אחרי הצמצום בעבודת התשובה של שבת.

בכל אופן, ההסבר הוא כזה: כמו שיש בחורה שכבר הגיעה לגיל של להתחתן. באידיש קוראים לה כלה-מייד, שכבר הגיע למועד להיות כלה. אבל אי אפשר לומר שיש חופה, כי היא רק מחפשת חתן. ברגע שמתחילים לחפש לבת את בן הזוג האמיתי שלה, החתן, כשהיא מוכנה לזה – כמו שגם קוראים בהגדה של פסח על נכונות הבת להיות כלה – קוראים לזה כלה-מייד. לפי זה כל עבודת ימי החול היא שאנחנו, עם ישראל, כלה-מייד. מה הקב"ה עושה בינתיים? זו העבודה שלנו כל השבוע, להיות כלה-מייד, ומה הקב"ה עושה בינתיים? הוא בונה חופה. המשל היה שהקב"ה כל השבוע בונה חופה.

גניבא הוא (לא לשון גניבה אלא) נוטריקון נגון-אהבה, בדיוק מה שמר עוקבא התנגד לו. כל השבוע הכלה מתבגרת, נעשית כלה, ובינתיים הקב"ה בורא את העולם, מכין את החופה. אבל מה זה שבת? לפי גניבא שבת היא כניסת הכלה לחופה. אם הוא אומר שהכלה כבר נכנסת לחופה, סימן שהיא היתה באיזה מקום – לא כתוב שהוא בורא אותה. רק כתוב שכל העולם הוא חופה, שה' בורא את החופה, ומה חסר? חופה בלי כלה היא בלי התכלית, בשבילה עשו את החופה, ובשבת היא נכנסת לחופה.

לפי הבנה זאת, לא רק שזה לא סותר אלא מוסיף טוב טעם, וגם משייך את שיר השירים בעצם לכל השבוע ולא רק לשבת – שכל השבוע נתכונן להיות כלה לה', זה "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", והקב"ה גם מרגיש שאנחנו מתבגרים לקראת הכלה שלנו. לכן צריך להתכונן, כמו שצריך להזמין תפלין בעוד מועד לפני בר מצוה. אם יש כלה-מייד צריך מהר חופה – לפני הבריאה כנראה היתה מוכנה להתחתן, אז האמא אמרה לאבא מהר לבנות חופה... אז באה שבת וצריך להכניס הכלה לחופה, זה המשל של גניבא.]

לימוד התורה "כדבעי למהוי" – על ידי קדימת עבודת התפלה

כמ"ש כלתה נפשי שהו"ע המס"נ הנ"ל [כל פעם שאומרים "שמע ישראל"] ועי"ז הוא בחי' חתן [למה לא הזכיר כלל את החתן במשל? כי לפי דרך העולם שהחתן מחזר אחרי הכלה, וברגע שיש כלה ודאי שיהיה חתן, הוא מוכן ומזומן] שהוא חות דרגא דהיינו ההמשכה אחר העבודה דתפלה שאז [בתפלה] נעשה אצלו הרצון לה' דכל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו [כאן קצת חריף על מי שלא דוגל בדרך החסידות ועבודתה, שיש להם בראש באיזה מקום "אין לי אלא תורה". במקום אחד בחז"ל כתוב "אלא תורה וגמילות חסדים", אבל כאן אומר שאי אפשר בשום פנים ואופן בעולם ללמוד תורה בכוונה הרצויה אם אין קודם עבודת התפלה, מסירות נפש, מסירות כל הרצונות לה'. בלי תפלה, כמה שתלמד תורה החתן לא יבוא – לא תמשיך את החתן.],

דהעבודה דתפלה מכריח שיהי' לימוד התורה כדבעי למהוי [היינו שיתכן גם לימוד תורה לא כדבעי למהוי, שיהיה תלמיד הכי שקדן ומצטיין בישיבה וזה לא זה. על זה חרב הבית, שהיו גאונים הכי גדולים בתורה אבל "לא ברכו בתורה תחלה", כי למוד תורה כדבעי למהוי זה רק מתוך מודעות מלאה אותה נותנת הברכה (שזה לא רק אקט בפה, אלא שזה ילוה אותך בכל הלימוד, שתרגיש את "ברוך אתה... נותן התורה").] והוא לדעת שזהו חכמתו ית' [כל לומד תורה, אם דתי או חרדי, מאמין באיזה מקום שזה חכמת ה', אבל זה לא מספיק – זה צריך להיות גלוי אצלו. אומר שזה "מכריח שהיהי לימוד התורה כדבעי למהוי", שמי שמתפלל חייב אחר כך ללמוד תורה כמו שצריך, אבל זה לא עובד גם להיפך:], ולימוד התורה אינו מכריח עבודה שבלב [הכלה מכריחה את החתן, אבל לא להיפך], ותפלה היא סולם ההתקשרות שבה וע"י הוא התגברות הרצון והתשוקה אל העצמות, ובה ועל ידה היא ההמשכה מעצמות אוא"ס בלימוד התורה שאחר התפלה,

"איתא במדרש תילים" במאמר הבת מצוה

ובזה יובן מה שאי' במד"ת ע"פ ובתורתו יהגה יומם ולילה [כאן ה"מכה בפטיש" לקשר שבין המאמר שלנו למאמר "איתא במדרש תילים" של הבר מצוה ושהמאמר שלנו אכן ראוי להיות מאמר הבת-מצוה, שהרי מאמר הבר מצוה מבוסס על המדרש הזה. במאמר שם לא מזכיר שזה על הפסוק "ובתורתו יהגה יומם ולילה", וזה מסלק אוטומטית את הקושיא איך ילד בר מצוה אומר "אין לנו פנאי". אמרנו שזה מי שבאמת רוצה ללמוד יומם ולילה, אחרת אין לו תירוץ, וזה מתחזק עוד יותר מכך שזה על הפסוק "ובתורתו יהגה יומם ולילה" ("בתורתו", ולא "בתורת הוי' חפצו")] אמרו ישראל לפני הקב"ה רבש"ע רצונינו להיות יגעים בתורה יומם ולילה אבל אין לנו פנאי (מפני טרדת הפרנסה) אמר הקב"ה קיימו מצות תפילין ואני מעלה עליכם כאלו אתם יגעים בתורה יומם ולילה, וכמאמר הוקשה כל התורה כולה לתפילין [תפלין אותיות נפתלי, "נפתולי אלהים נפתלתי עם אחֹתי גם יכֹלתי", משמעות של התקשרות והתחברות, לכן גם יש קשרים בתפלין, הכל זה קשר והתחברות.],

תפלין – המשכה מקדש לקדוש

דהנה תפילין ענינם התחברות שע"י שאיש ישראל מניח תפילין עושה למעלה שהקב"ה מניח תפילין [כמו שכתוב בגמרא, ומוסבר באריכות במאמר בר המצוה], דהנה יש קדש [בעצם, "קדש מלה בגרמיה"] וקדוש [כמו "קדוש קדוש קדוש הוי' צבאות", שהוא תואר, ולא שם העצם כמו קֹדש. יש פסוק שאומר "קדֹשים תהיו", שזה "קדוש", אבל יש פסוק "אנשי קדש תהיון לי", שזה "קדש". לכן כתוב בכל המקומות שהפסוק "אנשי קדש תהיון לי" זה הרבה יותר גבוה מ"קדשים תהיו". יהודי יכול להיות איש קדש, שזה עצם הקדושה, "קדש מלה בגרמיה". בפרק הבא ידבר על דרגה יותר גבוהה, קדש קדשים, אבל כעת רוצה להסביר מה זה להמשיך קדש בקדוש, כפי שהזכרנו קודם.],

קדוש הוא סוכ"ע [ואילו "ברוך" הוא ממלא כל עלמין, הקדוש-ברוך-הוא הוא יחוד סובב וממלא, אבל למעלה מזה יש קדש:] שהוא קדש וא"ו אבל קדש למעלה גם מסוכ"ע [לקדוש, סובב, יש איזה זיקה ל"עלמין", אבל הקדש מופשט לגמרי גם מזה, אין לו שום קשר לעלמין.] והקב"ה מניח תפילין המשכת קדש בקדוש [וממילא כשיש קדוש נמשך ממנו גם ברוך, הקדוש ברוך הוא, אבל קודם צריך להמשיך מקדש לקדוש. אם שלש דרגות שבת הן קדש הקדשים, קדש, קדוש, אז אחר כך "מינה מתברכין כולהו יומין" – מהקדוש נמשך הברוך בכל הימים הבאים.],

שבת – כניסת הכלה לחופה וגילוי החתן בפנימיות

והוא ע"י התפילין שבעבודה הו"ע הביטול והנחת עצמותו בביטול הרצונות בעניני עולם בששת ימי העבודה [כוונת "שמע" כנ"ל, לכן יש ענין לומר "שמע" עם תפלין – כי שניהם מבטאים אותו פרינציפ, אותו ענין, של בטול כל הרצונות.] ואח"כ בשבת מאיר בפנימי' [מה שאמר קודם שיש תפלה ותורה, כלה וחתן, כעת אומר שזו בחינת שבת. כל השבוע יש הארה של כלה וחתן, אבל הכל במקיף ובשבת גם הכלה נכנסת לחופה בפנימיות וגם החתן נכנס לחופה בפנימיות.] וכדאי' בפע"ח שכל ההמשכות שבחול הן בבחי' מקיף נמשך בשבת בפנימי' שזהו וקראת לשבת עונג וזהו לעשות את השבת [שאחרי שמירת השבת] שהוא המשכת בחי' קדש ע"י העבודה דששת ימי המעשה [אחרי שאנו נעשים כלה, ממשיכים את ה' בפנימיות.].

עד כאן הפרק השלישי של המאמר.

"בטול הרצונות" – ה-בת שבבת

נסיים רק עם עוד רמז נחמד. הבטוי המרכזי כאן בעבודת ה' היה שהכלה היא "בטול הרצונות". זה גם בסימן בת – מתחיל ב-ב ונגמר ב-ת, כמו שאמרנו לגבי "בראשית". הפלא הוא שכל האותיות שבאמצע – טול הרצונו – גם עולה בת. יש בבטוי בת בתוך בת, בת שבבת, כמו מלכות שבמלכות. זה המושג "בטול הרצונות". זה הסימן המובהק של בת מצוה. כמובן שגם בר מצוה כבר ראוי להיות חתן, כ"ש וקל וחומר בת מצוה, שהיא ממש כלה-מייד לחלוטין. מאמר זה טוב לבת מצוה, ותיכף ומיד גם טוב לחופה.

לחיים לחיים, שיהיה כבוש יריחו שמח, כבוש יריחו בפועל ממש וכבוש כל ארץ ישראל בפועל ממש.