1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (32)

ד"ה "שובה ישראל" (6)

י' כסלו ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

ניגנו "פדה בשלום".

הגענו לפסוק "אכלתי יערי עם דבשי" – הפסוק הראשון של פרק ה בשיר השירים, שמתחיל "באתי לגני אחתי כלה", דבור המתחיל של ההמשך הכי חשוב של הרבי הקודם, שהרבי מבאר. בדרך כלל בדבור המתחיל "באתי לגני" מצטטים רק את המלים "באתי לגני אחתי כלה", "'לגני', לגנוני, למקום שהיה עיקרי בתחלה", ש"עיקר שכינה בתחתונים היתה". לא מביאים את המשך הפסוק – "אריתי מורי עם בשמי, אכלתי יערי עם דבשי, שתיתי ייני עם חלבי, אכלו רעים שתו ושכרו דודים". אחר כך כתוב עוד פסוק מאד חשוב, "קול דודי דופק פתחי לי אחתי רעיתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל קווצתי רסיסי לילה". פסוק שאדמו"ר הזקן מאד אהב, וחבר עליו אחד מעשרה ניגונים. כתוב שבניגון הזה הוא היה עושה בעלי תשובה, אז צריכים לומר שגם הפסוק הראשון של הפרק – לפני "אני ישנה ולבי ער" – הוא גם הכנה לעשית בעלי תשובה, שזה בעצם כל הנושא של ההמשך עד עכשיו, "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה", שמתוך תשובה צריך להגיע למדרגת צדיק, שמתוך רצון עז לשנות את המציאות שלי – כמו שלמדנו אתמול – צריך להגיע לאהבה בתענוגים של צדיק גמור.

מתוך הפסוק "באתי לגני אחותי כלה" הוא מצטט קודם כל "אכלתי יערי עם דבשי". מבואר בחסידות שכל החלקים כאן הם שלבים בתפלה, והוא מסביר ש"אכלתי יערי" היינו התבוננות ב"יוצר אור" – שהעיקר הוא שהמלאכים הם שרש הנפש הבהמית שלי – ואז מסביר את "עם דבשי" על קריאת שמע. לסיום אמרנו אתמול כמה רמזים ב"עם דבשי" בשייכות לבעל יום ההולדת וההילולא. אמרו שדבש הם ר"ת שמו, ודברנו על "ארץ זבת חלב ודבש. שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". לא הדגשנו מספיק אתמול שהדבש הוא תכלית שבח ארץ ישראל – צריך לומר ק"ש מתוך תחושת המתיקות של יהודי שנמצא בארץ, "ארץ זבת חלב ודבש".

אמרנו עוד רמז ש"אחד" מסיים ב-ד רבתי ושתי המלים הבאות אחריות לפי תקנת חז"ל הן "ברוך שם" – ר"ת דבש. לפי זה המתיקות היא היכולת לחבר יחודא עילאה עם יחודא תתאה. אדמו"ר הזקן מסביר שהחבור הוא במעלה על כל אחד בפני עצמו – יש יחודא עילאה ויש יחודא תתאה, אבל התכלית היא לחבר ביניהם. חבור יחו"ע ויחו"ת – התפעלות חיי הנשמה בטהרתה עם התפעלות חיי בשר, שתי מדרגות, של הנשמות הגבוהות דאצילות ושל רוב הנשמות, מה שנקרא "זרע אדם [נשמות דאצילות, ששייכות לעבודת יחודא עילאה, בטול הטבע בעצמות ה'] וזרע בהמה [נשמות דבי"ע, שעבודת יחודא תתאה, להמשיך אור הוי' בתוך הטבע]". עיקר התכלית היא לחבר יחד "זרע אדם" ו"זרע בהמה" – לעשות יחוד בתוך עם ישראל, שהנשמות האצילות, "אצילי בני ישראל", יתחברו בנשמות הפשוטות. הכל יחסי, לא שהיום תלמיד חכם – או מי שדתי בכלל – הוא נשמה דאצילות, רחוק מזה, אבל היום החלוקה היא בין מי שדתי למי שעדיין לא דתי. מאד רחוק משתי המדרגות של התפעלות שיש בתחלת קונטרס ההתפעלות, אך בדור שלנו זה מקביל. יש מי שלא שייך להפשיט ולצאת מהמציאות, אלא לכל היותר לגלות איזו השגחה פרטית בתוך המציאות – זה המקסימום שלו, וזה טוב מאד. לכן אנחנו הכי אוהבים את נהגי המוניות שרואים השגחה פרטית, כמו שכתוב שמעלת בעלי עסק שבעבודתם רואים השגחה פרטית – זה יחודא תתאה. יחודא עילאה הוא "כולא קמיה כלא חשיב". שייך למי שבאמת לומד תורה, וגם יש לו מוחין. נאמר יותר מחודד, מי שבפשטות אומר כפי שאנחנו אומרים – שכל המציאות חייבת להתנהל על פי תורה, יש רק סמכות אחת, סמכות התורה, ו"תו לא מידי" – זה בעצם לראות את הבטול במציאות בתוך התורה, וזה כאילו בפשיטות. כמו שכתוב ש"אלקות בפשיטות ועולמות בהתחדשות", כך יחסית אנחנו משדרים שצריך להגיע למצב שהתורה בפשיטות – התנהגות לפי התורה צריכה להיות הפשיטות, הטבע היהודי, וכל משהו אחר הוא זר ומוזר וצריך להתבטל. אבל רוב האנשים עדיין לא במדרגה הזו. אצלם חוקי מדינת ישראל, או בכלל חוקי החברה, נוהל החברה, בפשיטות. אם אתה רוצה לומר שיש חוק של תורה שאמור לעקוף את הנהל החברתי המקובל – זו התחדשות גמורה. אם בכל אופן אפשר לטפטף לו שיש חוק של תורה, ותרגיש הכי טוב אם תלך לפיו – שהמזוזה שומרת עליך, כמו שהרבי אמר – זה יחודא תתאה. מה התכל'ס?  לחבר יחד את אנשי יחודא עילאה, שהמציאות בטלה לסמכות התורה, לאנשי יחודא תתאה, שאצלם הלואי שטפה של תורה תגיע לתוך החיים של העולם הזה. אם אפשר לחבר את שני אלה יחד – זה כבר משיח.

כל זה היה לרמז שלנו, שמה שמחבר אותם יחד הוא הדבש, ה"ארץ זבת חלב ודבש", "אחד. ברוך שם". עוד יותר באותיות של קבלה, ד רבתי של "אחד" הוא פרצוף לאה, כתוב בכתבי האריז"ל, ו"ברוך שם" – ה"שם" – הוא כבר עיקר המלכות, פרצוף רחל. מה שיורד למטה, לעולמות התחתונים, הוא דווקא פרצוף רחל, לא פרצוף לאה. ה-ד נשאר באצילות ומה שיורד הוא ה"ברוך שם", אז בעצם חבור ה-ד וה"ברוך שם" – סוד הדבש – הוא כמו יחוד "מי זאת עולה מן המדבר" של הבעל שם טוב, לחבר את המחשבה עם הדבור. בעצם ה-ד, יותר מכל ה"שמע ישראל", יש בטול המציאות בתוך הלמעלה מן המציאות. בכל "שמע ישראל" יש גילוי הלמעלה מן המציאות, ודווקא ב-ד של "אחד" הכל מתבטל באור אין סוף. שם, בתוך ה-ד רבתי, יש את עיקר היחו"ע, ואותו צריך לחבר עם "ברוך שם", יחו"ת, ואיך עושים זאת? עם דבש מתוק – התורה מתוקה, אידשקייט מתוק, מתוק להיות יהודי, כל יהודי הוא מתוק. כל זה לדרוש את "אכלתי יערי עם דבשי".

"יערי" הוא שירת המלאכים, "דבשי" שירת הנשמות. אחרי שמו"ע יש את שירת הא-ל, "אל רחום וחנון", אך לפני כן יש את השיר-אל של ישראל, שאנחנו שרים, שהוא ה"דבשי". מה הקשר בפשט בין "יערי" ל"דבשי"? יש ביטוי יערת דבש. המפרשים מסבירים שדבש יכול להיות גם מה שאנחנו קוראים היום סוכר. בתורה יש שני פירושים למלה דבש – או דבש דבורים (ששמנו לב אתמול ששתי המלים מתחילות בדב, שם אדמו"ר האמצעי והמגיד) או דבש תמרים בשבעת המינים. יש דבש שהוא יערת דבש – שביער יש קנה סוכר, שלוקחים את הקנה ומוצצים אותו. איפה מופיעה יערת הדבש? בסיפור של יהונתן ביער. אחרי שהוא נצח, ולא שמע את צו אביו שצריכים לצום באותו יום – עם חרם חמור על מי שיאכל – הוא טעם את הדבש המתוק ביער, שהשיב לו את הנפש. מסבירים כאן שיש קנה ביער שבדרך כלל מוצצים את דבשו וזורקים אותו – הדבש הוא העיקר והקנה הוא הקליפה (כמו שדברנו אמש על בירור האוכל והפסולת) – אבל כאן היה כל כך מתוק עד שאכלתי גם את היער, גם את הקנה, אף שבדרך כלל זורקים אותו. כך מסבירים "אכלתי יערי עם דבשי", מרוב מתיקות הדבש בתוך היער. אם כן, "יערי" ו"דבשי" הם זוג מובהק – הדבש בתוך היער. מאד מתאים למה שאמרנו אתמול, שחסידים אמרו על המגיד – שעל שמו נקרא אדמו"ר הזקן – שנכנסנו בעובי היער ושם פתאום הופיע דוב גדול. זו היתה החויה של ההגעה אל המגיד. הדב הזה הוא "דב שוקק", נוטריקון דבש. איפה הוא נמצא? בתוך היער – "יערי עם דבשי". אדמו"ר האמצעי, בעל הגאולה של היום, ירש זאת.

דברנו אתמול שכתוב בחסידות דברים שצריך לעכל אותם טוב. כאן מדובר על עבודת המלאכים – הזדהות עם המלאכים. כשהתחלתי ללמוד חסידות ולמדתי על התבוננות בעבודת המלאכים והזדהות אתם – "קדוש קדוש קדוש וגו'" – היה לי קשה. להתבונן בה' – לשם כך הגעתי לחסידות, אבל מי צריך להתבונן במלאכים?! הרגשתי שאם מתבוננים בגדולת ה' – שהיא גדולת היקום, גדולת כל העולמות – מה תופסים מקום בכלל המלאכים?! עדיף לי להתבונן בכללות הבריאה – העולם הזה וכל העולמות. אמרנו זאת כדי לחדד את העובדה שבדרך כלל אוכלים את הדבש וזורקים את היער – אוכלים את מתיקות הנשמה וזורקים את עבודת המלאכים, אבל יש מציאות בה הכל כל כך מתוק שאוכלים גם את היער. ואדרבא, כאן עוד לפני "עם דבשי" יש "אכלתי יערי". קודם יש "אריתי מורי", שיסביר בהמשך, אבל כשמגיעים ל"ברכו" יש "ברכת יוצר" – חז"ל ראו לנכון להקדיש ברכה שלמה להתבוננות במלאכים והזדהות עם המלאכים. מתוך זה להגיע למתיקות האמתית של קריאת שמע, כמו שהדבש נמצא בתוך היער.

היות שיש דבש בפנים, זה נותן גם ערך לתרמיל שמחזיק אותו. לפעמים התרמיל הוא כמו אגוז, יש לו קליפה שצריך לזרוק, אבל כל זמן שהפרי לא גדל חייבים את הקליפה לצורך גדילת הפרי, היא שומר לפרי. אבל יש הרבה פירות בהם הקליפה אכילה, לא צריך לזרוק אלא הכל אכיל – כמו מלפפון – והיום הטבעונים אומרים שעיקר הערך התזונתי הוא בקליפה, כל הויטמינים וכו'. למה? למלאכים יש הכי הרבה זיקה לגוף – יש ויטמינים ומינרלים. לנשמה אין גוף אבל למלאכים יש – "עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט", יש למלאכים גוף משני היסודות העליונים. בארבעת היסודות ארמ"ע אש ורוח הם "הנסתרֹת להוי' אלהינו" ומים ועפר הם "והנגלֹת לנו ולבנינו". מלאכים הם גוף מהנסתרות, ואם הם הקליפה יש בהם חומרים טובים מאד לגוף. בקליפה אכילה יש הרבה אנרגיה, היא "יערי". כמה שוה יער? עשר פעמים כח – יש הרבה כח בתוך היער. אחר כך מוצאים דב ביער, שגם לו יש המון כח. מי מנצח, דב או אריה? יש דב שיותר חזק, שיכול לגמור עם אריה וגם עם נמר. יש כל מיני סוגים של דובים. בכל אופן, את הדב החזק מוצאים בתוך היער. בתוכו, כשהוא שוקק, מתחיל לצאת ממנו דבש, כמו מפה הדבורים – מפה לפה, מפה הדבורה לפה הדב.

כל זה הקדמה ל"יערי עם דבשי", התבוננות במלאכים והתבוננות בנשמות, ברכת יוצר וברכת קריאת שמע:

יערי יוצר אור שהוא ההתבוננות בביטול המלאכים שרפים ואופנים [כולל במלאכים את כולם. סתם מלאכים, כתוב בקבלה, הם בעולם היצירה – חיות הקדש. אבל גם בכלל כל סוגים נקראים מלאכים, לכן פותח בכלל –מלאכים (לא באופן פרטי, ביצירה) – ואז מוסיף שרפים ואופנים, שהם בבריאה ועשיה. המלאכים בפרט הם חיות הקדש – שטרם הזכיר – שבעולם היצירה. זה רק להבין את הסדר כאן.], איך שהשרפים אומרים קדוש שעומדים ברצוא ותשוקה גדולה להכלל בעצמות אוא"ס עד שכל מהותם נשרף ברצון זה [לכן נקראים שרפים, שנשרפים ב"רצוא" שלהם, כמו "רצוא" בלי "שוב" שגרם למיתת נדב ואביהוא. שרפים הם שרש של נדב ואביהוא, ויש גם צדיקים שאיך שהוא מחזיקים מעמד בעולם הזה אך עבודת ה' שלהם היא כמו שרפים. אפילו בחב"ד – מי זוכר מי הצדיק בחב"ד שנשרף? המהרי"ל, בן הצמח צדק, שאחרי הסתלקות הצמח צדק הוא היה רבי פחות מחצי שנה. הוא פשוט נשרף מעבודת ה' שלו והסתלק. זו דוגמה לכך שיש שרפים. הם אומרים "קדוש קדוש קדוש" וכו'.], והאופנים וחיות הקודש [כעת מזכיר את חיות הקדש, שלא הזכיר קודם, והם מצטרפים לאופנים. קודם אומרים שהשרפים אומרים "קדוש" ואחר כך שהאופנים וחיות הקדש אומרים "ברוך". מענין שהופכים את הסדר, היה צריך להיות שרפים-חיות-אופנים, אך במדרגה זו אומרים "והאופנים וחיות הקדש", האופנים קודמים, מלמטה למעלה, כי במדרגה זו העיקר הוא העשיה.] ברעש גדול אומרים ברוך שרוצים להיות המשכת אלקות למטה [צריך לצרף שרפים יחד עם אופנים וחיות הקדש, כדי שתהיה תנועה של "רצוא ושוב". באמת כתוב שמלאך לא יכול לעשות שני דברים ביחד, שתי שליחויות, אבל אנחנו הנשמות כן – יש לנו מעלה. מלאך הוא או שרף או אופן, אבל נשמה יכולה לחקות את שתי העבודות שלהם, בזו אחר זו, ואז להתאזן – להחזיק מעמד ולא להשרף. אנחנו צריכים גם את השרפים שאומרים קדוש – קדש הוא יקד-אש (שריפה) – וגם את האופנים וחיות הקדש שעושים המשכה. בקדושה מוסיפים עוד פסוק – שאין בתפלת יוצר – אומרים "קדוש", אחר כך "ברוך" ובסוף גם "ימלוך". נוגע להלכה, מתי מותר להפסיק כדי לומר משהו בקדושה – לשלשת הפסוקים מפסיקים. מה ראשי התיבות של קדוש-ברוך-ימלוך? סוד חשוב בקבלה – ר"ת יבק, סוד מעבר יבק (אפילו המקור שלו). הסוד של יבק הוא מסודות הקבלה הכי קדומה – יחוד, ברכה, קדושה. הקדושה והברכה מפורשים כאן – "קדוש" ו"ברוך" – והיחוד הוא "ימלֹך", עיקר היחוד הוא במלכות. הסדר של יבק הוא מלמטה למעלה ואומרים את הפסוקים מלמעלה למטה. בשער היחוד של אדמו"ר האמצעי, עם הביאור של רבי הלל, יש פרק שלם שמסביר באריכות שיחוד-ברכה-קדושה היינו נה"י-חג"ת-חב"ד – הקדושה בראש, הברכה בלב (הראש צר והגוף מתחיל להתרחב, כך המוחין לגבי התפשטות המדות – המדות הן מה שמתרחב), והיחוד הוא בפועל בנה"י. היחוד צריך להיות בפועל, "המעשה הוא העיקר" – לא לייחד יחודים במחשבה אלא לייחד את האור עם המציאות, עם העולם, פעולה של היסוד. יש עוד ספרים שמסבירים יבק בצורה אחרת לגמרי – איפה יחוד, ברכה וקדושה – אבל כך מבואר אצלנו בחב"ד, בדיוק לפי הסדר שאומרים בקדושה, מלמעלה למטה, קדוש-ברוך-ימלֹך. במלה יבק הסדר הוא מלמטה למעלה – יחוד-ברכה-קדושה. עוד רמז שהוא מביא, כוונה פשוטה בדא"ח, שאפשר ללמד גם ילדים – "ברוך שם הוי' ממקומו" ר"ת בֹכים, "מים תחתונים בוכים אנן נמי בעינן למהוי קדם מלכא". מכיון שהמים התחתונים בוכים ה' הבטיח להם שיזכו לעלות על המזבח, "על כל קרבנך תקריב מלח" וגם ניסוך המים בחג. על מה המים בוכים? כאן לא כתוב על בכיה, אבל כתוב "ברעש גדול" שהולך יחד עם בכי, יכול להיות בכי חרישי ויכול להיות בכי רעשני. כאן יש כל כך הרבה רגש בבכי שהוא גם עושה רעש. בשביל מה? כדי להמשיך אלקות למטה, כמו שהוא כותב כאן. שוב, כשאנחנו אומרים את שני הדברים יחד מחברים "רצוא ושוב". אפשר להסביר שהחבור הזה הוא ההקדמה לחבור העיקרי שהזכרנו קודם – חבור יחודא עילאה ויחודא תתאה. קודם צריך לחבר בחיצוניות, במלאכים, "קדוש" ו"ברוך".], ובדרך כלל כולם עומדים ברום עולם בתכלית הביטול לאלקות ועל ידי זה נעשה הזזה גדולה בנפש הבהמית [כמו שאמרנו קודם, אצלי לא היה כל כך פשוט שטוב לי להתבונן במה שהמלאכים עושים. כאן אומר שאדרבא, להתבונן במלאכים פועל הזזה גדולה מאד בנפש הבהמית שלי – הלואי, לא יודע אם קרה לי עדיין, אבל כך אמור להיות... מהי הזזה? זעזוע – התבוננות זו פועלת איזה זעזוע בנפש הבהמית שלי.] להיות בו גם כן הביטול והוא מצד שני ענינים, הא' כמשל [שמובא בספר התניא.] איש המוני כשרואה את המלך הנה להיותו המוני אינו מבין כל כך גדולת המלך כי אם ממה שרואה שרים ונכבדי ארץ שכורעים ומשתחוים לפני המלך ובטלים אליו על ידי זה תפול עליו גם כן אימה ופחד מגדולת המלך [אנחנו אוהבים לדרוש את המלה "אף" שהבעל שם טוב חזר עליה שוב ושוב. מתקרבים לי"ט כסלו – אחת ההאשמות של אדמו"ר הזקן היתה שהוא מכוון לשפוך אף על הצאר של רוסיה. אדמו"ר הזקן אמר שאי אפשר לגלות את הכוונה האמתית, אך בטל אותם. לכן יש לנו המון דרשות על כוונת הבעל שם טוב ב"אף" – הכל בדרך אפשר, שבעים פנים לתורה. "אף" הולך עם עולם העשיה – "אף עשיתיו". אחת הדרשות היא ש-אף ר"ת אימה-פחד, "תפול עליהם אימתה ופחד". דווקא כדי לתקן את עולם העשיה – עשיה לשון תיקון – צריך "אף עשיתיו", אימה ופחד. הטעם הראשון שלו למעלת ההתבוננות במלאכים הוא שהם כמו השרים המשתחווים למלך. אם הייתי רואה רק את המלך לא הייתי מבין כלל ולא הייתי מתפעל, אך כשאני רואה את המלאכים עובדים את המלך באימה ופחד המראה מטיל גם עלי אימה ופחד. הטעם הזה שייך בעיקר לאופנים וחיות הקדש – בעיקר לאופנים, שהם בעולם העשיה. אני האיש ההמוני במשל הזה, ואיש המוני שייך לעולם העשיה. הרמז הוא ש"צדיק יסוד עולם" עולה יודע ספר, חסיד שמח ויהודי פשוט – הכל שוה אותו דבר, שקל, נפש – הכל אותה נפש, שקל הקדש, כפי שהיא באצילות-בריאה-יצירה-עשיה. האיש ההמוני הוא בעולם העשיה, ואיך הוא מתתקן? על ידי אימה ופחד. איזה מלאכים יש בעולם העשיה? אופנים, לשון אף. בעולם היצירה יש את חיות הקדש, אף שכאן הולכים יחד – "והאופנים וחיות הקדש ברעש גדול מתנשאים לעומת השרפים וכו'". הטלת אימה ופחד שייכת דווקא לאופנים, לשון אף (ולא לחיות הקדש), זו כל מהות האופנים. במה היהודי הפשוט הכי אוהב להתבונן? עם מה הוא מזדהה הכי טוב? עם גלגלים, עם אופניים, עם רכב. כמו שאמרנו, זה נהג המונית. רק שאם הוא רואה שכל הגלגלים, כל האופנים, כל האופניים – הכל משתחוה למלך, הוא יוצא מהכלים ותפול עליו אימה ופחד. זה הטעם הראשון שטוב להתבונן במלאכים, "אף עשיתיו".], וכמו כן הוא על ידי ההתבוננות איך שהמלאכים שמופשטים מהגשם [הרגע אמרנו שיש להם גוף, אבל הגוף הוא מהיסודות העליונים-הרוחניים, האש והרוח, לכן יחסית לגשם הם מופשטים. כתוב שגשם ממש מתחיל מיסוד המים – שהרי חוץ מגשמיות גשם הוא מים שיורדים מהשמים. אם גשם מתחיל בעיקר מהיסודות הנגלים, המים, והפשט של גשם הוא מים, איזו מלה מתאימה ליסוד העפר? חומריות. יש חומריות בכלל ויש חומר בפרט – כינוי לעפר, לאדמה. אם כן, גשמיות וחומריות הם בעיקר מים ועפר, ומלאכים שגופם מאש ורוח הם יחסית "מופשטים מהגשם" כפי שכותב כאן.] ומשיגים אלקות [ומה פירוש להשיג אלקות? להשיג] איך שהם בטלים [וגם אני צריך ללמוד מכך, שהשגת אלקות היא השגה איך אני עצמי בטל לה'.] ומקדישים ומעריצים וכו' על ידי זה נופלת אימה ופחד גם עליו [עד כאן טעם אחד לפעולה הטובה של התבוננות בעבודת המלאכים.], והב' דהנה שרשו הנפש הבהמית הוא משמרי האופנים [שמרי האופנים הם הפסולת של האופנים, והנפש הבהמית שלי משתלשלת – לשון שלשול – משמרי האופנים. אבל יש משהו יותר בשר שהנפש הבהמית, שהוא לא אומר כאן – כתוב שהנפש הבהמית שלי היא מפני החיות של המרכבה. יש נפש בהמית שהיא מפני שור, יש מפני אריה או מפני נשר. זה כבר שרש בחיות הקדש, עולם היצירה. אמרנו שההתבוננות של אימה ופחד שייכת בעיקר לאופנים. כאן הוא מדבר על הזדהות עם שמרי האופנים, שרש נפשי הבהמית. בטעם הראשון לא היתה הזדהות שלי עם האופנים, אלא רק שהאיש ההמוני מתפעל כאשר רואה את השרים משתחוים למלך. בטעם השני אני עצמי מזוהה עם שרש האופנים. צריך להתחיל מלמטה – מאד חשוב, שלא יתחיל לחשוב שאני השור של המרכבה. להתחיל מהמחשבה שאני השלשול של האופנים, הכנעה. אחר כך יכול לעלות קצת יותר גבוה, שאני – היינו הנפש הבהמית שלי, שאתה מזוהה הבינוני שבתניא – בא מפני שור. סתם נפש בהמית היא מפני שור, לכן הקדמנו את פני שור לפני אריה, שלא כסדר הפסוק. כתוב שבעולם הזה שור הוא בהמה טמאה ואילו אריה ונשר הם טמאים, וכתוב שנפש הבהמית של יהודי אמורה להיות חיה טהורה, לכן עיקר נפש הבהמית של יהודי הוא מפני שור שבמרכבה.] ועל כן ההתבוננות בביטול שרשו ומקורו הרי זה עושה בו הזזה גדולה, וזהו אכלתי יערי עם דבשי, יערי הם המלאכים, דמלאכים נקראים עצי היער וכמו שכתוב אז ירננו כל עצי היער דקאי על המלאכים והוא ההתבוננות דנפש הבהמית בביטול המלאכים בכלל [הטעם הראשון, השרים שמשתחוים למלך.] ושזהו מקורו בפרט [הטעם השני, שזהו המקור שלי – של הנפש הבהמית שלי, שהיא אני.],

עד כאן מדבר על "יערי", עבודת "יוצר אור". את "דבשי" נשאיר למחר. רק נוסיף שכתוב שהמלאכים נקראים לא סתם יער אלא "עצי היער". כל עץ הוא עצה אחרת. בזהר תריג מצוות נקראו תריג עיטין – כל דבר הוא עצה. אם המלאכים נקראים "עצי היער" הם כולם סוגים של 'עצות מן היער' – שם טוב לשיעור... צריך להתבונן בענין. יש עצות של אופנים, עצות של חיות הקדש ועצות של שרפים. יש עצות שמקבלים ממקום אחר, אבל עצות מן היער הן עצות שמקבלים מהמלאכים.

דבשי קאי על העבודה דקריאת שמע שהביטול הוא ביטול פנימי, ועם היות שהביטול פנימי הנה עיקרו בביטול דנפש האלקית שהוא המתיקות והעונג בההשגה האלקית ובהתפעלות אהבה ויראה, אבל באמת הנה גם בנפש הבהמית יש ביטול פנימי והוא הביטול שנעשה על ידי השגה והתבוננות אלקית לא רק מביטול המלאכים כי אם הביטול שנעשה מההשגה האלקית,