1

בע"ה

ד' כסלו ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

ספר המאמרים תש"ה (27)

ד"ה "שובה ישראל" (1)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

לפני שנתחיל את המאמר הבא, "שובה ישראל", נאמר רמז יפה שלא אמרנו לגבי המאמר האחרון – "זה היום תחלת מעשיך". קודם נתחיל עם רמז שקשור להיום, צריך "לחיות עם הזמן" בכל דבר, כולל מה שקורה בטבע. היום יום ה-סג של השנה. בחת"ת לפני כמה ימים היה שם סג – אהבה "בכל מאדך". ד' כסלו הוא יום ה-סג של השנה כאשר חשון חסר, כמו קביעות השנה הזו. בין המילים בלשון הקדש בתנ"ך שמתחילות ב-סג יש את המלה סגריר. היום שהיום יום סגריר חשבתי לנכון להתבונן מה צריך להיות מצב הרוח, עבודת ה' של יום סגריר, ולשם כך צריך פשוט לעשות את החשבון של "יום סגריר". הגענו לכך כי רוצים לעשות רמז על "זה היום", פתיחת המאמר הקודם. יש כל מיני ימים במשך השנה, כמו יום סגריר, היום, יום ה-סג. יום סגריר שוה 529 – קודם כל זה רבוע, שלמות של 23 ברבוע (חיה-חדוה ברבוע), ששוה תענוג. דווקא ביום סגריר צריך להיות תענוג. למה? מה התענוג של יום סגריר? [לומדים תורה בבית]. נכון, הולכים לכולל ללמוד תורה בכיף, יודעים ש"גשם נדבות תניף אלהים" – אפשר לשיר את השיר. כתוב ש"גשם נדבות" הוא טל תחיה, זה הפשט. אז גם לכוון לתחית המתים וגם להתענג על כך שאפשר ללמוד תורה בכיף.

שוב, ראינו בתניא לפני כמה ימים ש-סג הוא "בכל מאדך". נאמר כוונה מאד חשובה להיום. שם עב הוא למעלה מהשבירה והתיקון, גילוי העצם, אבל שם סג הוא שרש כל השבירה והתיקון – הוא תהו. רק מה? הכוונה של שם סג צריכה להיות אורות דתהו, אבל בכלים דתיקון. הכוונה של היום צריכה להיות המשכת האורות המרובים דתהו בכלים דתיקון. הכלים דתיקון הם שם מה, אבל החידוש שממשיכים להם אורות של שם סג. כתוב אותו דבר בסגנון אחר, ששם סג – אורות דתהו – הוא כח העצם, ואילו שם מה (שמקורו בשם עב) הוא אור העצם. יש כמה מאמרים של הרבי שמחלקים בין כח העצם לאור העצם.

הכל היה בשביל רמז יפהפה שלא אמרנו בביטוי "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון" – לשון של חז"ל בתפלה (לא פסוק מהתנ"ך). הביטוי "זה היום" כאן הוא מתוך ברכת זכרונות בתפלת ראש השנה, אך אין כזה פסוק. השאלה אם הביטוי "זה היום" כן מופיע בתנ"ך, והתשובה שהוא מופיע ארבע פעמים. הכי מפורסם הפסוק "זה היום עשה הוי' נגילה ונשמחה בו" – פסוק בסיום הלל, שלא אומרים בראש השנה ולא ביום כיפור. אומרים בסוכות, שמיני עצרת ושמחת תורה. אם כן, יש כאן כבר איזה רמז של "בכסה ליום חגנו", שהפסוק העיקרי בתנ"ך של "זה היום" – "זה היום עשה הוי' נגילה ונשמחה בו" – נמצא בכסה ב"חדות הוי' היא מעזכם" (פסוק שנאמר על ראש השנה), הנקודה הפנימית של השמחה, נקודת החדוה, נמצאת שם אך עוד לא בגלוי לגמרי. מה שמכוסה בראש השנה, "בכסה", מתגלה – "ליום", לשון גילוי – "ביום חגנו" (כמו ש-סכך שוה מאה, יוצא ממאה הקולות של ראש השנה, ועוד כמה דוגמאות). בכלל, מטבע שטבעו חכמים הוא גילוי – תורה שבעל פה לעומת תורה שבכתב – וכאן טבעו את המטבע על פי "זה היום".

אם כי "זה היום עשה הוי' נגילה ונשמחה בו" הוא הכי מפורסם ושייך כאן, אבל "הכל הולך אחר הפתיחה" – "בתר רישא גופא אזיל" בלשון חז"ל (אתמול ראיתי שהמהרי"ל, אח של אדמו"ר הזקן, מביא בהקשר הלכתי בשארית יהודה בלשון "בתר רישא גופא גריר", שהראש צריך לגרור את הגוף, אבל הביטוי הרגיל הוא "בתר רישא גופא אזיל", שהגוף עצמו הולך אחרי הראש) – וצריך להתבונן במיוחד ב"זה היום" הראשון בתנ"ך. "זה היום עשה הוי' נגילה ונשמחה בו" הוא בתהלים, ויש עוד שנים לפניו. הראשון הוא בספר שופטים.

לפני שנאמר את הביטוי הראשון, נעשה את הגימטריא – "זה היום" שוה חכמה. לפי חלוקת המלים הגימטריא היא גם "אני הוא" (היום = אני, הוא = זה) – ביטוי שחוזר בתנ"ך שבע פעמים, כולן שה' אומר. יש פעם אחת בהאזינו, בסוף התורה, ועוד שש פעמים שכולן בישעיהו הנביא. בהאזינו הפסוק הוא "ראו עתה כי אני אני הוא וגו'". מישעיהו אחת הפעמים המפורסמות היא מה שאומרים כל יום שלש פעמים אחרי התפלה – "ועד זקנה אני הוא". זקנה היינו "זה קנה חכמה" ו"אני הוא" עולה חכמה. על פי פשט זקנה היא גיל ששים ושיבה היא גיל שבעים – "ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול". "אני אסבול" שייך למושג שמובא גם בספרי הקבלה ובכמה ווארטים של הבעל שם טוב ולעתים מאד נדירות גם בחב"ד – "סובל כל עלמין". סובל הוא חיבור אותיות סב של סובב עם ה-ל של ממלא. איך מסבירים מדרגה זו בהשכלה של חסידות? סובב כל עלמין הוא העיגול הגדול שלפני הצמצום, ממלא כל עלמין הוא הקו וסובל כל עלמין הוא הרשימו. נקודת הרשימו היא בחינת סובל כל עלמין. סובב הוא אברהם, הקו הוא "אז יבקע כשחר אורך", בחינת יעקב, אבל הסובל-הרשימו הוא אור שלא נגע בו הצמצום והוא סובל את כל המציאות – על הרקע של הרשימו יושב כל מה שקורה בתוך החלל. הוא בשקט, בהעלם, סובל הכל – סובל כמו סבל, שמרים את הכל. זה ווארט מאד חשוב של השכלה, שיש סובב וממלא וביניהם יש סובל כל עלמין. הגילוי של הסובל כל עלמין הוא בשיבה, "ועד שיבה אני אסבול" – "עד זקנה אני הוא [זה היום] ועד שיבה אני אסבול", כוונה מאד יפה בפני עצמה. [סובל כל עלמין בגימטריא שמח.] אפילו את ההעלמות וההסתרים, שצריכים להפריע לנו, סובלים אותם – הקב"ה סובל. צריכים להגיע לגיל שבעים כדי לסבול את כל המניעות, אבל זקנה היא "אני הוא".

נחזור: מה הפעם הראשונה שכתוב "זה היום"? באחד הסיפורים הכי יפים וחשובים בספר שופטים – מלחמת סיסרא. כתוב שם "ותאמר דבורה אל ברק קום כי זה היום אשר נתן הוי' את סיסרא בידך". מכיון שזהו "זה היום" הראשון, וחז"ל השתמשו במטבע הלשון, אולי רמזו שגם בראש השנה יש את הגבורה של הפסוק הזה. "ותאמר דבורה אל ברק" – אל ברק החכמה, ברק המבריק על השכל – "קום כי זה היום אשר נתן הוי' את סיסרא בידך".

עוד רמז חשוב של "זה היום" – אותיות המילוי של זה הן אין (זין הא) שעולה היום. כלומר, המלה היום עצמה היא חלק הנסתר – מה שנמצא בעיבור בתוך המלה – של זה. כתוב ש"זה" היינו בחינת נבואתו של משה רבינו, בו נאמר "מן המים משיתהו" – מספירת החכמה – ו-זה במילוי שוה חכמה (רמז שכן כתוב). עוד מקום שיש "היום" הוא בספירת העומר – "היום יום..." – וכתוב בדא"ח ש"יום" היינו גילוי הקו, אור אין סוף הממלא כל עלמין, אך "היום" (אני-אין) הוא אור אין סוף הסובב כל עלמין, והוא מקור נבואת משה.

כל זה רקע להתבוננות בפסוק עצמו: יש משהו בראש השנה שצריך לקיים "קום כי זה היום אשר נתן הוי' את סיסרא בידך". כדי להבין טוב צריך גם להבין מהי קליפת סיסרא. כמה שוה קום? פעמיים "זה היום", יחס של "שלם וחצי". זו כוונה של ראש השנה, וצריך לדעת שכדי להמליך מלך בישראל צריך לקיים "קום" – צריך את החיזוק של דבורה לברק, אותו בחור מבריק, שחז"ל אומרים שהוא לפידות. דבורה היא אשת לפידות – גם על שם אש. הוא היה עם הארץ, ודבורה אמרה לו שיכין פתילות להדליק בבית המקדש – זו היתה הזכות שלו, על שמה הוא נקרא לפידות. לפידות דומה לברק, ובחז"ל הוא אותו אחד – כמו הרבה דוגמאות שחז"ל מחברות דמויות, שעל פי פשט הם ודאי שני אנשים שונים. בכל הביטוי יש עשר מילים, "קום כי זה היום אשר נתן הוי' את סיסרא בידך", והוא עולה 2044 – כח פעמים "זה היום" (יד-דוד פעמים "קום" – מתחיל "קום" ונגמר "בידך" והכל שוה יד פעמים קום)! זו פנינה חשבונית. לא סתם יוצא כפולה של חכמה, אלא כח פעמים חכמה. חכמה היא כח מה, וכאן יש את הכח של חכמה – "קום כי זה היום אשר נתן הוי' את סיסרא בידך". יש יוד מילים, בחינת יד, ומתחלק ב-יד – יד פעמים קום. הרמז רק היה לומר שראש השנה הוא עבור מלחמת סיסרא. מי בסוף הרג אותו? יעל אשת חבר הקיני. גם זה מאד חשוב לנו. מה לומדים מיעל? "גדולה עברה לשמה ממצוה שלא לשמה" – גם ענין ששייך לראש השנה. דווקא בראש השנה לוקחים את סיסרא, קליפה קשה ביותר – ברק יוצא להלחם בו בצווי דבורה, אך היות שהוא הסס דבורה עצמה אומרת שהתפארת הזו לא תהיה על ידך, בסוף הוא יפול בידי אשה, בידי יעל. יש בסיפור הזה שתי גבורות – דבורה אשת לפידות (בפסוק המדובר כתוב דבֹרה חסר, "ותאמר דבֹרה אל ברק") ויעל אשת חבר הקיני. אפשר לכוון אותן כנגד שני ימי ראש השנה – יום הראשון דבורה ויום שני הוא יעל – יום של בנין המלכות, בנין הנוקבא. עד כאן רמז, הכוונה של "קום", שהוא חלק מהתענוג של יום סגריר.

אמרנו שדברו אחר כך על מה שלמדנו אתמול – אני שמח שמדברים על הלימוד – במאמר שיש רשב"י, רבי עקיבא ורבי אליעזר הגדול שהם בחינת משה רבינו. דברנו על 'סדר', צריך להשלים זאת אחר כך. היום נתחיל את המאמר, אבל צריך להשלים בפעם אחרת – להסביר את ה'סדר' שלהם, ולהסביר למה כותב אותם למפרע ולא לפי הסדר הישר של הדורות.

נתחיל את המאמר הבא, מאמר של שבת שובה – ש"ש). יש שיחה של הרבי על ההבדל בין שבת שובה לשבת תשובה, "שבת שובה" על שם ההפטרה, "שובה ישראל עד הוי' אלהיך", כמו שיש "שבת נחמו" ו"שבת חזון", על שם המלה הראשונה של ההפטרה. בכל אופן, בדרך כלל קוראים לה "שבת תשובה", כי היא בתוך עשרת ימי תשובה. כאן הוא כותב ש"ש. שוב, מתחיל בפסוק של ההפטרה:

שובה ישראל עד הוי' אלקיך כי כשלת בעונך, ופרש"י [בנ"ך רש"י הוא קצת פחות פשוטו של מקרא, אך עדיין פשט. כנראה שבתורה לא היה מפרש פסוק לפי כזה מדרש, אך כך הוא מפרש כאן:] עד ה' אלקיך תני בשם ר' מאיר שובה ישראל בעוד שהוא הוי' במדת הרחמים ואם לאו אלקיך מדת הדין עד דלא יתעבד סנגוריא קטגוריא, כי כשלת באו לך מכשולים בעד עוניך [מדרש יפהפה של רבי מאיר. בכלל, רבי מאיר היה בתורה שלו 'משחק' – לא עמדו חכמים על סוף דעתו. בתורה שלו היה כתוב "כתנות אור" עם א במקום עם ע. הוא גם דרש "טוב מאד" – "טוב מות". הוא היה "מאיר עיני חכמים בהלכה". הוא לוקח כאן מלה פשוטה, "עד", ודורש אותו כ'בעוד'. הוא עושה כאן חילוק, דרוש מופלא ביותר – "שובה ישראל עד הוי'", תשוב בעוד שמאיר בעולם שם הוי', ואם תפספסו הזדמנות זו, את הרגע של "הוי'", אז חלילה יהיה "אלהיך", יהפוך למדת הדין, ואז הסנגוריא של הוי' תהפוך לקטגוריא של אלקים. דרוש מממד אחר לגמרי. תיכף הוא יביא פירוש מהבעל שם טוב והמגיד, שמובא ב"היום יום", אבל קודם מביא את המדרש המופלא של רבי מאיר. אחר כך מוסיף "כי כשלת בעוניך" – באו מכשולים בגלל העון, ולכן צריך להזדרז לעשות תשובה כל זמן שמאיר שם הוי', מדת הרחמים.

נאמר רמז פשוט על הדרוש: הוא לוקח את המלה "עד" ועושה אותה 'בעוד'. כל פעם שדורשים כך, לא באים לבטל חלילה את ה"עד", אלא דורשים תוספת על המלה. דורש ש'בעוד' הוא 'כל זמן ש...'. עד-בעוד יחד עולה 156 – עולה ו"פ הוי', מממוצע כל אות, והדרוש הוא בעוד שם הוי' מאיר. את מי הוא מוליד ברמז שלו, בדרוש של עד-בעוד? את יוסף הצדיק, גם מוליד את יחזקאל שראה מעשה מרכבה, וגם מוליד את ציון – שלשה דברים עיקריים ששוים 156.

עוד רמז מופלא, שהוא בהשגחה פרטית חשבון שעשינו אתמול בשיעור ההלכה: "שובה ישראל עד הוי' אלהיך" שוה 1020 – הרבה דברים יפים, כמו השגחה פרטית, "רוח והצלה יעמד ליהודים ממקום אחר", י פעמים אמונה ועוד. יש כאן חמש מילים, כך שהערך של כל ממוצע הוא צדיק. אם אחליף את עד ב-בעוד יש תוספת של ח, ואז יעלה 1028. נחבר אותם יחד – רבי מאיר רוצה להוסיף על הכתוב, ולא לבטל את הכתוב ח"ו – יצא לנו 2048. אמרנו ביום חמישי שיש הסתברות נמוכה לפגוש מספר גדול זהה. המספר 2048 הוא בדיוק הממוצע שני הפסוקים מהם לומדים שבות – תשבות תשמרו -  שהממוצע שלהם הוא לב ברבוע, 2 בחזקת 11.], ומשמע דכי כשלת בעוניך הוא טעם על התשובה שצ"ל עד הוי' שהוא מדת הרחמים והיינו דלפי שכשלת בעוניך שבאו כמה מכשולים ויש מקום ח"ו וח"ו להתביעה דאלקיך שהוא מדת הדין [וצריך למנוע את השתלטות מדת הדין.] לזאת שובה ישראל, ומאומרו כי כשלת בעוניך מובן שהעיקר הם המכשולים שבאו מהעון [דיוק מאד חשוב שהרבי עושה כאן – שעיקר נתינת הטעם לצורך המידי לעשות תשובה הוא המכשולים שבאו עקב העון, ולא העון עצמו.], ולכאורה הנה העון עצמו הוא חטא [ועליו צריך לעשות תשובה.] וממוצא דבר אנו יודעים שהמכשול הבא מהעון והעון עצמו הם שני ענינים חלוקים [דיוק חשוב בפשט.], וצריך להבין מהו ההבדל ביניהם. והנה רבינו בשם מורו המגיד ממעזריטש בשם מורו הבעל שם טוב פירש שובה ישראל עד הוי' אלקיך כי כשלת בעוניך לכן שובה ישראל [נתינת טעם, אותו דבר.], ואופן התשובה הוא עד כי הוי' יהיה אלקיך והוא על ידי התעוררות פנימי בתוקף עצמי,

עד כאן נלמד היום. בהמשך הוא יסביר לנו שפירוש רבי מאיר הוא תשובה תתאה ופירוש המגיד ממעזריטש בשם הבעל שם טוב הוא תשובה עילאה. צריך את שניהם – תשובה "בעוד הוי'", לפני "אלהיך", ותשובה "עד הוי' אלהיך". המכנה המשותף בשני הפירושים הוא נתינת הטעם לתשובה – "כי כשלת בעונך". אך היות שזו תשובה תתאה וזו תשובה עילאה צריכים לומר שיש כאן שתי דרגות שונות בעון ועוד יותר – שתי דרגות במכשול שבא בגלל העון.