"תורתו אומנותו"

אור ל-ד' ניסן תשפ"ד – כפ"ח

שיעור רמב"ם לבני המשפחה (21)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

א. תורה ותפלה

תורה, תפלה וקריאת שמע

כתב הרמב"ם בהלכות תפלה פ"ו ה"ח[ב]:

מי שהיה עוסק בתלמוד תורה והגיע זמן התפלה פוסק ומתפלל

ואם היתה תורתו אומנותו ואינו עושה מלאכה כלל והיה עוסק בתורה בשעת תפלתו אינו פוסק שמצות תלמוד תורה גדולה ממצות תפלה

וכל העוסק בצרכי רבים כעוסק בדברי תורה.

ההלכה הזו עוסקת ביסודה ביחס בין שתי מצוות – תלמוד תורה[ג] ותפלה[ד] (ששתיהן מצוות דאורייתא לשיטת הרמב"ם[ה]). כאשר אדם לומד תורה ומגיע זמן תפלה[ו] שתי המצוות הללו 'מתנגשות' וצריך להכריע האם להמשיך ללמוד או להתפלל. הרמב"ם פוסק שמצד הדין "מצות תלמוד תורה גדולה ממצות תפלה", ולכן מי ש"תורתו אומנותו ואינו עושה מלאכה כלל" (לו קורא הרמב"ם "עוסק בתורה") ימשיך ללמוד תורה, אך מי שאינו נמצא בכזו מדרגה בלימוד התורה (לו קורא הרמב"ם "עוסק בתלמוד תורה"[ז]) יפסיק מלימודו ויתפלל, כי ממילא הוא מפסיק מלימודו לצרכים שונים (הפחותים גם מתלמוד תורה וגם מתפלה).

יחד עם התפלה ישנה מצוה דאורייתא נוספת – קריאת שמע[ח] – לגביה פסק הרמב"ם עוד קודם[ט]:

היה עוסק בתלמוד תורה והגיע זמן קריאת שמע פוסק וקורא ומברך לפניה ולאחריה. היה עוסק בצרכי רבים לא יפסוק אלא יגמור עסקיהן ויקרא אם נשאר עת לקרות.

"תורתן אומנותן"

מקור דברי הרמב"ם הוא בברייתא שהובאה בגמרא[י]:

חברים שהיו עוסקין בתורה מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפלה

עליה מוסיף רבי יוחנן:

לא שנו אלא כגון רבי שמעון בן יוחי וחביריו שתורתן אומנותן אבל כגון אנו מפסיקין לקריאת שמע ולתפלה

על ההגדרה "תורתן אומנותן" של הגמרא מוסיף הרמב"ם דיוק-הגדרה "תורתו אומנותו ואינו עושה מלאכה כלל". לשלמות הענין יצויין שאת הביטוי "תורתן אומנותן" מזכיר הרמב"ם רק בעוד הלכה אחת[יא]:

כיון שהתחיל הקורא לקרות בתורה אסור לספר אפילו בדבר הלכה אלא הכל שומעין ושותקין ומשימין לבם למה שהוא קורא שנאמר ואזני כל העם אל ספר התורה... ומי שהוא עוסק בתורה תמיד ותורתו אומנותו מותר לו לעסוק בתלמוד תורה בשעה שהקורא קורא בתורה.

כאן מקדים הרמב"ם לביטוי "תורתו אומנותו" את ההגדרה "מי שהוא עוסק בתורה תמיד" (ומשמיט את התוספת "ואינו עושה מלאכה כלל"). מקור הדברים הוא במסופר[יב] על רב ששת, שבזמן קריאת התורה, עם כל מעלותיה והצורך להטות לה אזן[יג], היה מחזיר את פניו לצד אחר וגורס את לימודו שלו ("מהדר אפיה וגריס"[יד]), באומרו "אנן בדידן ואינהו בדידהו" ('אנחנו בשלנו והם בשלהם'). רב ששת, על אף שהיה סגי נהור, עסק בסחיבת קורות כבדות (ואמר "גדולה מלאכה שמחממת את בעליה")[טו] – לכן פחות מתאים להגדיר כאן שמדובר במי ש"אינו עושה מלאכה כלל", אך הוא היה "עוסק בתורה תמיד" (כאשר כסגי נהור היתה כל גרסתו בעל פה, ויכול היה לעסוק בתורה גם כשעסק בעבודות סבלות).

ורמז מופלא: הביטוי "עוסק בתורה תמיד" עולה "שויתי הוי' לנגדי תמיד"[טז] (שהוא ביטוי ה"תמיד" הכי חשוב בעבודת ה'). "אורייתא וקוב"ה כולא חד"[יז] ומי ש"עוסק בתורה תמיד" בעצם עוסק תמיד בה' ומשווה אותו לנגד עיניו (שהרי התורה שייכת בפרט לחוש הראיה, לעומת התפלה השייכת לחוש השמיעה, כדרשת חז"ל "'כי קולך ערב' בתפלה 'ומראיך נאוה' בתלמוד תורה"[יח]). רב ששת, שנטל מעצמו את חוש הראיה הגשמי (כדי לא לראות דברים אסורים)[יט], נותר רק עם חוש הראיה הרוחני של התורה – "שויתי הוי' לנגדי תמיד" (ועל דרך המסופר על הרבי המהר"ש שהיו לו משקפיים אטומות[כ] שבתוכן היו רשומות אותיות שם הוי' ב"ה, והדר מאד לקיים בעצמו "שויתי הוי' לנגד תמיד"[כא]). בעומק, מעלת תלמיד חכם אמתי, שתורתו אומנותו, היא החוט של "שויתי הוי' לנגדי תמיד" החורז את כל ענייניו ושעותיו, גם כשהוא עוסק בלית ברירה בענינים אחרים – החל מצורכי גופו, מאכילה, שתיה השינה ועד לטיול הנדרש לו[כב] (כאשר בפשט ה"תמיד" שלו בעיסוק בתורה יכול להתייחס גם לקביעות שאינה תופסת את כל זמנו, כפירוש "תמיד" בכמה ענינים בתורה[כג])

"צרכי רבים"

בשתי ההלכות שדנות בתלמוד תורה מול תפלה וקריאת שמע יש תוספת בנוגע למי ש"עוסק בצרכי רבים" (שבלשון חז"ל נקרא "עוסק בצרכי צבור"[כד], ביטוי בו נוקט הרמב"ם בנוגע לצרכים רחבים וכללים יותר, של צבור העיר וכיו"ב, המוטלים על בית הדין[כה]). בהלכות תפלה מפורש העוסק בצרכי רבים שאינו מפסיק לתפלה משום שהוא "כעוסק בדברי תורה"[כו] (בגדר "תורתו אומנותו"). גם כשהרמב"ם מתייחס למלך, אצלו "צרכי רבים" או "צרכי צבור"[כז] הם "צרכי ישראל" כולם[כח], הוא משווה את העיסוק בתורה לעיסוק בצרכי הצבור – "יהיה עוסק בתורה ובצרכי ישראל ביום ובלילה, שנאמר 'והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו'[כט]"[ל] (כאשר גם "צרכי ישראל" נובעים מספר התורה של המלך").

בהלכות קריאת שמע מפורש שהוא אף אינו מפסיק לקריאת שמע, אלא מתרכז במעשיו עד גמירא – אם יוכל כשיסיים לקרוא קריאת שמע מה טוב, ובוודאי הוא ישאב מכך חיזוק לעיסוקו בצרכי הרבים, אך אסור שקריאת שמע תבוא על חשבון ה'מבצע' בו הוא עסוק (ובכך הוא למעלה מהעוסק בדברי תורה, שכן מפסיק לקריאת שמע וברכותיה). בפשטות מקור הדברים הוא בהמשך אותה סוגיא, שמסבירה שהברייתא בה נאמר "כשם שאין מפסיקין לתפלה כך אין מפסיקין לקריאת שמע" מדברת ב"עוסקין בעיבור שנה", שאיננו רק לימוד תורה אלא קביעת הלוח העברי הנוגע לכל מצוות הזמנים של כל עם ישראל (וכבר דנו[לא] עד כמה ניתן ללמוד צרכי רבים 'רגילים' מצרכי רבים בהיקף כה רחב ואכמ"ל).

יצוין שבפוסקים[לב], כבר מהראשונים[לג], מובא דין נוסף, של מי שעוסק בלימוד תורה לאחרים (וצ"ע מה הוא המספר הכי קטן שנכנס בגדר זה[לד]), שכאשר יש חשש שאם הלומדים יתפזרו תעבור השעה ושוב יבטלו מדברי תורה – אין מפסיקים לתפלה, ואף לא לקריאת שמע וברכותיה (אלא לקבלת עול מלכות שמים בפסוק ראשון של קריאת שמע בלבד[לה]). הרמב"ם, כדרכו שלא להביא הלכות שלא נזכרו בפירוש בגמרא (אלא רק לרמוז-להבליע את חידושיו)[לו], לא מביא דין זה, אך נראה שהוא כלול אצלו ב"עוסק בצרכי רבים"[לז].

המבנה הפנימי

הרמב"ם מונה בהלכות אלו עיסוקים שונים, הדורשים מהאדם להיות "עוסק" בהם – "עוסק בתורה" (בניגוד למי ש'סתם לומד') או "עוסק בצרכי רבים" שקועים בתחומים עיסוקם, ממש כמו מי שיש לו עסק והוא שקוע וטרוד בו בכל מאודו[לח], ולכן כל הפסקה לענין אחר איננה פשוטה.

במבנה הפנימי של העיסוקים והמצוות שהוזכרו כאן, עיסוק בתורה (באופן של "תורתו אומנותו") שייך לחכמה, ה-י שבשם, "אוריתא מחכמה נפקת"[לט], וקריאת שמע שייכת לבינה, ה עילאה (מקום השמיעה וההתבוננות עליהן מצווים בפסוק זה). בין החכמה והבינה, פרצופי אבא ואמא, יש סוג של שויון, כאשר בכל צד יש יתרון על משנהו. לכן, לפי הבבלי (השייך למוחין דאמא[מ]) קריאת שמע (שבבינה) גוברת על עיסוק בתורה (שבחכמה) ולפי הירושלמי[מא] (השייך למוחין דאבא) עיסוק בתורה דוחה גם את קריאת שמע. התפלה, הנדחית מפני העיסוק בתורה (באופן של "תורתו אומנותו"), שייכת לספירת המלכות, ה תתאה, כמאמר דוד המלך "ואני תפלה"[מב]. למעלה מהכל, בכתר, קוצו של י, נמצא העיסוק בצרכי רבים בהתמסרות שלמעלה מטעם ודעת (בפרט, סוד העיבור שייך למוחא סתימאה, החכמה שבכתר – העיון המעמיק בכח המשכיל – ואילו צרכי רבים שדורשים מסירות נפש שייכים למדרגות הגבוהות יותר שבכתר, הגלגלתא ואף הרדל"א)[מג].

למקום שנותר פנוי, ה-ו שבשם, מתאים הדין שלא הובא ברמב"ם – תלמוד תורה לרבים. מדות הלב השונות, ו הקצוות, הן ה"רבים", השונים והמגוונים שצריך להאיר באור התורה (כאשר התורה גם ב-י וגם ב-ו היא בסוד "מה שמו [בלימוד לעצמו, כש'תורתו אומנותו'] ומה שם בנו [בלימוד לאחרים, בנים-תלמידים]"[מד], כנודע) – תלמידים הנוטים להתפזר לכל הכיוונים-הרוחות, ולכן אם התאספו והתרכזו ללמוד יש לנצל זאת ולא לדחות את הלימוד. ב-ו, העומד תחת הכתר ומקבל ישירות ממנו, יש במובן מסוים תוקף יותר מה-י – את הלימוד לרבים לא עוצרים גם כדי לקרוא קריאת שמע בברכותיה (אלא מסתפקים בקבלת עול מלכות שמים חטופה, בהעברת היד על העינים וקריאת פסוק ראשון של שמע, ובאם אפשר מסובבים את הלימוד לענין בו נזכרת יציאת מצרים). הדין של לימוד תורה לאחרים מקבל את תוקפו מהכתר, ועבור הרמב"ם הוא נכלל לגמרי בצרכי הרבים שבכתר ואין צורך להזכירו.

ולסיכום:

קוצו של יצרכי רבים

יתורתו אומנותו

הקריאת שמע

ותלמוד תורה דרבים

התפלה

ב. "תורתו אומנותו" בזמן הזה

"כגון אנו"

קושיא עיקרית שמקשים על הרמב"ם[מה] היא שמדבריו משמע שהדין של "תורתו אומנותו" אקטואלי גם היום (בדיוק כמו הדין של העוסק בצרכי צבור שבאותה הלכה) והרי רבי יוחנן אמר בפירוש שהדברים אמורים רק ב"רבי שמעון בן יוחי וחבריו", אבל "כגון אנו מפסיקין לקריאת שמע ולתפלה". אם רק אצל רשב"י וחבריו לימוד התורה היה במעלה כה גדולה, עד שהוא למעלה מתפלה – ואפשר לומר שהוא כולל אותה[מו], כשתורתם של רשב"י וחבריו פועלת את פעולת התפלה[מז] – ומעלה כזו לא התקיימה אפילו בדורו של רבי יוחנן, גדול אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון, כיצד יתכן שהיא תתקיים בדורות מאוחרים הרבה יותר?!

בעל ערוך השלחן – אחרי שהוא אומר ש"צריך עיון גדול" על הרמב"ם – מציע, כדרכו, תירוץ פשוט המבוסס על סברא ישרה (ואפשר לומר אפילו בעל-בית'ית)[מח]:

ונראה שהרמב"ם מפרש מה שאמר "כגון רבי שמעון בר יוחאי וחבריו" – לא מיירי מצד גודל מעלתם ושקידתם אלא מפני שלא עשו שום מלאכה להתפרנס. וכיון שאינו מפסיק לפרנסה – אינו מפסיק גם לתפילה. אבל שארי תנאים ואמוראים היה להם איזה פרנסה כמפורסם בש"ס, ולכן מפסיקין. ולפי זה גם האידנא מי שאין לו שום מלאכה – גם כן לא יפסיק

לדבריו, הרמב"ם מפרש "תורתן אומנותן" לא כגדר איכותי של הלימוד, אלא כענין עובדתי – האם הלומד נאלץ גם לעבוד לפרנסתו או שהוא פנוי מכל מלאכה (משום שירש ירושה או שצבר מספיק ממון שיאפשר לו להפסיק לעבוד, שהרי לשיטת הרמב"ם אסור לאדם שיעסוק בתורה ויתפרנס מן הצבור[מט]). אמנם, צריך עיון האם אפשר לומר שזהו פשט כוונת הרמב"ם: הרמב"ם אכן ציין בהלכה דנן שמי ש"תורתו אומנותו" הוא מי ש"אינו עוסק במלאכה כלל", אך הוסיף הגדרה זו ב-ו החבור, ולא כהמשך ופירוש ישיר ל"תורתו אומנותו" (כלומר, שנראה לומר שכאן יש לרמב"ם גדר 'איכותי' של "תורתו אומנותו" וגם גדר 'כמותי', שמדובר במי שלא נאלץ להפסיק מלימודו כלל). ועוד, בהלכה שביחס לקריאת התורה משמיט הרמב"ם גדר זה (שהרי מקורו ברב ששת, שעסק במלאכה, כנ"ל), ומוסיף גדר אחר ל"תורתו אומנותו" ("שעוסק בתורה תמיד", כנ"ל).

אם "תורתו אומנותו" היינו מעלה של הלומד, כיצד משנה הרמב"ם מדברי רבי יוחנן שזו מעלה שהתקיימה רק בדורות הקודמים?

אמוראים שתורתם אומנותם

לכל לראש, חשוב לשים לב שהרמב"ם יכול לתמוך את יתדותיו בכמה דוגמאות של אמוראים, בדורות שאחרי רבי יוחנן, שנראה שנהגו בהם ההלכות של "תורתו אומנתו":

כעצם הדין שלימוד התורה דוחה תפלה נהג בפועל[נ] רב יהודה, בדור השני של האמוראים, שחזר על תלמודו פעם בשלשים יום ורק אז נהג להתפלל[נא].

כפי שכבר הוזכר, גם הדין שמי שתורתו אומנותו יכול להסב את פניו בזמן קריאת התורה ולעסוק בלימודו שלו נלמד מרב ששת, שהיה בדור השני והשלישי של האמוראים (וגם עליו, כמו על רב יהודה, כתוב שחזר על תלמודו פעם בשלשים יום[נב]).

דוגמה נוספת לדין שראוי לדחות את התפלה מפני לימוד התורה מופיעה בגמרא[נג] בבקורת שמפנה רבי זירא, תלמידו של רב יהודה בבבל ואחר כך של רבי יוחנן בארץ ישראל, לתלמידו האהוב רבי ירמיה (שהספיק גם ללמוד מעט אצל רבי יוחנן). כאשר רבי ירמיה למד לפני רבי זירא והתאחר הזמן לתפלה הזדרז רבי ירמיה לסיים את הלימוד כדי להתפלל וקרא עליו רבי זירא את הפסוק "מסיר אזנו משמֹע תורה גם תפלתו תועבה"[נד]. לכאורה נהג רבי ירמיה כדין הנוהג 'בזמננו', שעל לומד התורה להפסיק לתפלה, ומדוע ביקר אותו רבי זירא? מכאן מובן שרבי זירא, תלמידו של רבי יוחנן, סבר שעל תלמידו רבי ירמיה – וגם עליו עצמו (בהנחה שהוא עצמו לא התפלל קודם[נה]) – חל הדין שאין מפסיקים מלימוד לתפלה, הדין של מי שתורתו אומנותו[נו]!

אם כן, הקושיא-לכאורה על הרמב"ם היא בעצם שאלה על העולה מדברי הגמרא שגם אחרי דורם של רשב"י וחבריו, וגם אחרי דורו של רבי יוחנן, התקיימו בפועל ההלכות האמורות במי שתורתו אומנתו.

יוצא מן הכלל

דמותו המיוחדת של רבי ירמיה, ממנו ציפה רבי זירא לנהוג כמי שתורתו אומנותו, יכולה לתת כיוון להסבר בנידון: רבי ירמיה – שלא גרס את דרך הפלפול הבבלית[נז] (כרבו, רבי זירא, שצם מאה תעניות כדי לשכוח אותה[נח]) – מפורסם בקושיות והאיבעיות שלו (שרובן נשארו בתיקו, הנדרש כ"תשבי יתרץ קושיות ואבעיות"[נט]). השאלה המפורסמת ביותר שלו היא מה דינו של גוזל שנפל מן הקן ("ניפול") העומד ברגלו האחת בתוך 50 אמה מהשובך (הטווח בו מניחים שהגוזל נפל מהשובך ודדה הלאה) ורגלו השניה מחוץ ל-50 אמה (הטווח שגוזל אינו יכול לדדות, וממילא ברור שלא בא מן השובך) – שאלה בעקבותיה הוציאו את רבי ירמיה מבית המדרש[ס]...

לבני דורנו השאלה של רבי ירמיה יכולה להזכיר את 'החתול של שרדינגר', הניסוי המחשבתי המפורסם בתיאורית הקוואנטים, הממחיש שאם הולכים עם התיאוריה 'עד הסוף' מגיעים לכך שיש דברים סותרים שיכולים להתרחש בו-זמנית – כמו 'החתול של שרדינגר', שהוא חי ומת בו-זמנית, גם 'הניפול של רבי ירמיה' נמצא בו-זמנית בתוך חמשים אמה ומחוץ לחמשים אמה (כתופעה לא-מקומית) ולכן הוא גם נפל מהשובך הסמוך וגם הגיע ממקום אחר... השאלות של רב ירמיה הן בעצם יסוד לתיאורית הקוואנטים – אם נדמה את השיעורים בהם נוקטים חז"ל למדידה עד הרמה האטומית, שאלותיו של רבי ירמיה, שרבות מהן עוסקות בשיעורי חז"ל, מנסות לרדת לרזולוציה הקוואנטית. כאשר מוציאים את רבי ירמיה מבית המדרש בעצם בוחנים את התיאוריה שלו – האם תצליח להיות בו-זמנית גם מחוץ לבית המדרש וגם בתוכו. ההגיון של רבי ירמיה הוא היסוד לגישה נושאת-ההפכים של החסידות, כמסופר[סא] על מורנו הבעל שם טוב שהיה מסוגל להיות בו-זמנית בשני מקומות בגוף גשמי (ממש כתופעה לא-מקומית).

בסגנון אחר, שאלותיו של רבי ירמיה ממחישות שכאשר מדקדקים בכללים ניתן למצוא מקרים יוצאים מן הכלל וממילא 'אין כלל שאין בו יוצא מן הכלל' (כאשר רבי ירמיה בשאלותיו כל כך יוצא מן הכלל, עד שרבי זירא נאלץ להעיר לו יותר מפעם אחת על שאלותיו בשיעורי חז"ל "לא תפיק נפשך לבר מהילכתא"[סב] – אל תוציא את עצמך מהכלל, כדי שלא יוציאוך מכלל בית המדרש...)[סג]. באותו אופן, ניתן להבין את דברי רבי יוחנן כמלמדים שבדורות הקודמים היה 'כלל' של אנשים שתורתם אומנותם כרשב"י וחבריו ("חבריו" אולי לא רק במובן של בני חבורתו, אלא של בני דורו-מדרגתו, שברובם היו "חברים שהיו עוסקים בתורה", כלשון הברייתא), אך בדורנו השתנה המצב וה'כלל' של תלמידי החכמים אינו עומד במדרגה זו. עם זאת, בהחלט יתכן שעדיין נותרו תלמידי חכמים שהם בגדר יוצאים מן הכלל – דוגמת רב יהודה, רב ששת ורבי ירמיה – שעליהם חלים הדינים הללו, וממילא הרמב"ם גם פוסק אותם כנוהגים גם בדורות הללו.

על המשיח נאמר[סד] שהוא "קיסר" (שלם, לעומת דוד המלך שהוא "פלג קיסר" ביחס אליו) – שמובנו "יוצא דופן" (שנולד בניתוח קיסרי). ענינו של המשיח הוא לפרוץ ולצאת מן הכלל, וככינויו "הפורץ"[סה] היוצא מהגבול (כזקנו פרץ, שפרץ לצאת מן הרחם[סו], על דרך הנולד בניתוח קיסרי), וכך להביא את עם ישראל לגאולה. כדי לזרז את ביאת המשיח אלינו להצטרף אליו בגישה הזו, ולקיים את הברכה – שהרבי מליובאוויטש הפך לסיסמא של דורנו – "ופרצת ימה וקדמה וצפֹנה ונגבה"[סז]! ראשית הפריצה היא "ימה", לתל אביב ולמדינת-הים[סח], והיא תלויה ביכולת של הפורץ להיות יוצא מן הכלל[סט], המסוגל לצאת מן הכללים, ובעקבותיו – "ללמד על הכלל כולו יצא"[ע] – להוציא את העולם כולו מכלל הגלות ולהביא אותו לכלל הגאולה.

ג. פרצוף העוסק בתורה

בהלכה שלנו מתאר הרמב"ם את מי שתורתו אומנותו במלים "עוסק בתורה". הביטוי "עוסק בתורה" חוזר עשר פעמים בלשון הרמב"ם[עא], אותן ניתן להקביל באופן מרווח לעשר הספירות לפי הסדר:

כתר: קידוש השם

בהלכות יסודי התורה פ"ה הי"א מתאר הרמב"ם תלמיד חכם שמקדש את ה' בכל הליכותיו:

אם דקדק החכם על עצמו והיה דבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם ומקבלם בסבר פנים יפות ונעלב מהם ואינו עולבם מכבד להן ואפילו למקילין לו ונושא ונותן באמונה ולא ירבה באריחות עמי הארץ וישיבתן ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו הרי זה קידש את ה' ועליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.

קידוש ה', הכולל מסירות שלמעלה מטעם ודעת[עב], הוא מצוה השייכת לכתר[עג] (כאשר "יראה תמיד... עוסק בתורה" – שלמעלה מהתורה שהת"ח מלמד בגלוי – מכוון בפרט כנגד החכמה שבכתר, מוחא-סתימאה[עד]).

דעת (עליון): דעות מתוקנות

בהלכות דעות פ"ב ה"ז, בתוך תיאור מי שהולך בדרך האמצעי ודעותיו מתוקנות, כתוב:

וכן לא יהיה בעל נפש רחבה נבהל להון ולא עצב ובטל ממלאכה אלא בעל עין טובה ממעט בעסק ועוסק בתורה ואותו המעט שהוא חלקו ישמח בו...

הדעות המתוקנות שייכות, כמובן, לספירת הדעת, שכאן היא בסוד דעת עליון, המחברת חכמה ובינה – עיסוק בתורה (השייכת לחכמה) ושמחה בחלקו[עה] (שמחה היא פנימיות הבינה).

חכמה: לימוד תורה בענוה

בהלכות תלמוד תורה פ"ג ה"ט כתוב:

דברי תורה נמשלו כמים שנאמר הוי כל צמא לכו למים לומר לך מה מים אינם מתכנסין במקום מדרון אלא נזחלין מעליו ומתקבצים במקום אשבורן כך דברי תורה אינם נמצאים בגסי הרוח ולא בלב כל גבה לב אלא בדכא ושפל רוח שמתאבק בעפר רגלי החכמים ומסיר התאוות ותענוגי הזמן מלבו ועושה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו אם לא היה לו מה יאכל ושאר יומו ולילו עוסק בתורה.

"אורייתא מחכמה נפקת"[עו] והיא "נמשלה למים"[עז], שבסוד החכמה[עח], ויש להתאבק בעפר רגלי החכמים (כאשר בפרט "מה שאדם למד מרבו" נקרא חכמה[עט]) וללמוד אותה מתוך בטול, שהוא פנימיות החכמה – הכל כאן אומר חכמה.

בינה (וגבורה): לימוד תורה בלילה

הפעם הרביעית גם היא בהלכות תלמוד תורה – פ"ג הי"ג:

אף על פי שמצוה ללמוד ביום ובלילה אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה לפיכך מי שרצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחד מהן בשינה ואכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהן אלא בתלמוד תורה ודברי חכמה אמרו חכמים אין רנה של תורה אלא בלילה שנאמר קומי רוני בלילה וכל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד נמשך עליו ביום שנאמר יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי תפלה לאל חיי.

לימוד התורה בלילה הוא בסוד התלמוד הבבלי – עליו נדרש[פ] "במחשכים הושיבני"[פא] – שבבחינת מוחין דאמא[פב]. הלילה והחשך שייכים לגבורה, בסוד "אני בינה לי גבורה"[פג], אבל מתוך הבינה נולדת כבן הבכור ("ברא בוכרא") מדת החסד, "חוט של חסד" הנמשך עליו ביום (והאדם לומד ממנו "רוב חכמתו", סוד "חכם בבינה"[פד]).

חסד: עבודה מאהבה

בסיום ספר המדע, בהלכות תשובה פ"י ה"ב, מתואר העובד את ה' מאהבה (אחד החידושים העיקריים בהלכות תשובה), שסימנו הראשון הוא העיסוק בתורה לשמה:

העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה אלא עושה האמת מפני שהוא אמת... והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקב"ה אוהבו לפי שלא עבד אלא מאהבה והיא המעלה שצונו בה הקב"ה על ידי משה שנאמר ואהבת את ה' אלהיך ובזמן שיאהוב אדם את ה' אהבה הראויה מיד יעשה כל המצות מאהבה.

עבודה מאהבה – כעבודת "אברהם אֹהבי"[פה], "חסד לאברהם"[פו] – שייכת כמובן לספירת החסד,

תפארת: מתוך שלא לשמה בא לשמה

בהמשך פ"י בהלכות תשובה, בה"ה, כותב הרמב"ם:

כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר או כדי שלא תגיע עליו פורענות הרי זה עוסק שלא לשמה וכל העוסק בה לא ליראה ולא לקבל שכר אלא מפני אהבת אדון כל הארץ שצוה בה הרי זה עוסק בה לשמה ואמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה...

החידוש כאן ביחס לעבודת ה' מאהבה הוא מאמר חז"ל המפורסם "לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה"[פז]. מאמר זה שייך לספירת התפארת, המחולקת, בלשון הקבלה[פח], לשליש עליון מכוסה, שבסוד "עץ החיים", ושני שלישים תחתונים מגולים, שבסוד "עץ הדעת". בחסידות מוסבר[פט] שהשלישים המגולים מבטאים מודעות עצמית של האדם והשליש העליון מבטא מצב מתוקן של מודעות אלקית. העיסוק בתורה שלא לשמה שייך לשני השלישים התחתונים של התפארת, בהם דואג האדם לעצמו – בשליש התחתון הוא פוחד מהעונש ובשליש האמצעי הוא שואף לקבל שכר – והעיסוק בתורה לשמה, מתוך אהבת ה' נטולת-ישות (ללא הרגשת "יש מי שאוהב"[צ]), שייך לשליש העליון של התפארת.

נצח והוד: זמן קריאת התורה ותפלה

שתי הפעמים הבאות הן ההלכות בהן עסקנו:

מי שהיה עוסק בתלמוד תורה והגיע זמן התפלה פוסק ומתפלל ואם היתה תורתו אומנותו ואינו עושה מלאכה כלל והיה עוסק בתורה בשעת תפלתו אינו פוסק שמצות תלמוד תורה גדולה ממצות תפלה וכל העוסק בצרכי רבים כעוסק בדברי תורה.

גדולת התורה מהתפלה שייכת לספירת ההוד – התפלה שייכת למלכות, העולה להוד, בסוד "איהי בהוד"[צא], והתורה נמשכת להוד (התמדה שייכת להוד[צב], וכאן מדובר במי שמתמיד בתורה תמיד), ומתגלה כי היא גדולה מהתפלה.

ומי שהוא עוסק בתורה תמיד ותורתו אומנותו מותר לו לעסוק בתלמוד תורה בשעה שהקורא קורא בתורה.

הקורא בתורה – בטעמיה דווקא, כפי שקוראים בתורה בצבור – הוא כמנצח על כל הקהל בלימוד "השירה הזאת"[צג]. זהו לימוד תורה באופן של "איהו בנצח"[צד], אך גם כאן הלימוד של מי ש"תורתו אומנתו" 'מנצח' והוא יכול להמשיך בלימוד שלו.

יסוד: התאחרות פריה ורביה

עד כאן העיסוק בתורה היה חלק מההלכות היסודיות של לימוד התורה ודמותו של לומד התורה. פעם נוספת מזכיר הרמב"ם את העוסק בתורה בהלכות אישות פט"ו ה"ב:

האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה ומאימתי האיש נתחייב במצוה זו מבן שבע עשרה וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה הרי זה עובר ומבטל מצות עשה ואם היה עוסק בתורה וטרוד בה והיה מתירא מלישא אשה כדי שלא יטרח במזונות ויבטל מן התורה הרי זה מותר להתאחר שהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכל שכן בתלמוד תורה.

כאן ההקשר הוא רשות העוסק בתורה לדחות[צה] את מצות "פרו ורבו"[צו] השייכת במובהק לספירת היסוד.

מלכות: המלך העוסק בתורה

גם ההופעה האחרונה – בהלכות האחרונות שבמשנה תורה – כבר הוזכרה לעיל:

המלך אסור לשתות דרך שכרות שנאמר אל למלכים שתו יין אלא יהיה עוסק בתורה ובצרכי ישראל ביום ובלילה שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו.

עיסוק המלך בתורה שייך, כמובן, לספירת המלכות[צז].

עד כאן פרצוף יפהפה ומכוון בתוך דברי הרמב"ם.

ולסיכום:

	כתר קידוש השם
חכמה לימוד תורה בענוה		בינה לימוד תורה בלילה
	דעת דעות מתוקנות
חסד עבודה מאהבה		גבורה לימוד תורה בלילה
	תפארת מתוך שלא לשמה בא לשמה
נצח לימוד בזמן קריאת התורה		הוד לימוד בזמן תפלה
	יסוד התאחרות פריה ורביה
	מלכות המלך העוסק בתורה