שמחת בית השואבה

"מגיד משנה" – תרין משיחין

איך זה בא לידי ביטוי? ב"מגיד משנה אשיב לך". אתם "שובו אלי", ואם אתם "שובו לבצרון אסירי התקוה גם היום", מגיע לכם "מגיד משנה אשיב לך", הנביא אומר בשם ה'. איך המפרשים מסבירים מהו "מגיד משנה"?

הרד"ק כותב שבדברי זכריה הנביא, בתחלת ימי בית שני, המגיד הראשון הוא מתתיהו חשמונאי ובניו שנצחו את היוונים והמגיד השני הוא מלך המשיח. אבל היות שהנבואה הזו היא לעתיד, ודברי הנביאים נצחיים בכל דור ודור כפשוטם – מה שנכתב בנביא הוא מה שנצרך לדורות, שכל דור ודור צריך את הפסוק הזה, והרי החשמונאים כבר היו – בדורות שאחרי המכבים צריך לומר ש"מגיד משנה" לא מתכוון לחשמונאים. ודאי שה"מגיד" השני הוא המשיח, אבל מי המגיד שיכול להיות ההקדמה לביאת המשיח? על זה דברנו בהתוועדות הקודמת שלנו, בענין ה'סדר'. כדי שיהיה "להביא לימות המשיח" צריך שני מגידים, "מגיד לקראת מגיד". אלו שני האושפיזין של עכשיו, של היום, שאחד לקראת השני. עוד יותר, כאשר נגיע למשיח, מה ה"מגיד משנה" של משיח עצמו? פשוט מאד, מה שכתוב בזהר הקדוש – תרין משיחין. כל משיח הוא מגיד. יש פסוק מפורש שהמשיח נקרא "משיח נגיד", עם נ, אבל כמו שהוא "נגיד" – לשון המשכה מלמעלה למטה, של גילוי אלקות ושפע ברכה בגשמיות ורוחניות – הוא גם "מגיד". "מגיד מראשית אחרית". יש שני מגידים, שאחד קוראים לו משיח בן יוסף, שהוא בעיקר לוחם את המלחמות של משיח ומנצח, ואחר כך יש משיח בן דוד, שהוא בונה את בית המקדש, מקבץ גלויות, מקיים את "אז אהפֹך אל עמים שפה ברורה לקרֹא כֻלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד", כמו שהרמב"ם מפרט.

אם כן, הפירוש – התכל'ס של כל הפירושים – ב"מגיד משנה" הוא שני משיחים, ואנחנו "אסירי התקוה" לתרין משיחין אלו, שיגיעו. לפי הרמב"ם יכול להיות אותו אחד, כמו שהסברנו, אבל בכל אופן אלו שתי בחינות – "מגיד משנה".

ב. נשמת המגיד משנה

שרשי נשמת מהרח"ו

הפירוש "מגיד משנה" – שתיכף נסביר יותר – הוא הפירוש העיקרי על הרמב"ם, והאריז"ל אומר שזה כי הוא אותה נשמה של הרמב"ם. מי שמקדיש את החיים שלו לפרש איזה ספר חשוב בתורה זה סימן די מובהק שהנשמה שלו קשורה, שהוא "אסיר", לאותו אחד שהוא מקדיש לו את חייו בפירוש. כך כותב האריז"ל לגבי המגיד משנה.

מכל הראשונים – יש הרבה ראשונים חשובים מאד – אפשר לומר שהכי הרבה בכתבי האריז"ל בסודות הגלגולים הוא בקשר לנשמת המגיד-משנה. עד כדי כך שהוא מאריך בהסברים ארוכים מאד מאד, לתלמידו המובהק רבי חיים ויטאל מי אתה, מי הנשמה שלך – אתה המגיד משנה. מיהו המגיד משנה? רבי עקיבא. מיהו רבי עקיבא? נדב ואביהוא. יש עוד כמה בדרך, אבל אלה העיקריים. הכל מתחיל מנדב ואביהוא, שצריך לתקן אותם – היה להם "רצוא" בלי "שוב".

מחר בבקר, כמו כל ימי החג, אומרים הלל שלם – להודות ולהלל, זה גם להיות אסיר תודה לקב"ה. שם אומרים – תיכף אולי נשמע את השיר הזה – "אנא הוי' הושיעה נא, אנא הוי' הושיעה נא, אנא הוי' הצליחה נא, אנא הוי' הצליחה נא". יש כוונה יפה מאד ש"אנא" בהתחלה ר"ת אהרן-נדב-אביהוא, אבל בסוף "נא" זה רק נדב-אביהוא. בהתחלה הם ביחד, "אנא", ואחר כך נשארים רק נדב ואביהוא. כתוב שנדב ואביהוא הם משרש קין. כל הנשמות שאמרנו הרגע – נדב ואביהוא, רבי עקיבא, המגיד משנה ומהרח"ו – כולם שרשים משרש קין, כך האריז"ל גילה לנו. אם כן, כשאומרים את הפסוקים האלה, של "אנא הוי' הושיעה נא, אנא הוי' הצליחה נא", וכופלים כל אחד, יש תיקון לנשמות נדב ואביהוא, שזמן מסוגל במיוחד לתקן אותן – הנשמות האלה גם בתוכי, בתוך כל אחד מאתנו – הוא עכשיו, בזמן סוכות. כשמתחזקים, חוזרים לכח שלנו, לכבוד שלנו, חוזרים לירושלים עיר הקדש, שלמות היראה, חוזרים לה' יתברך, ש"אורייתא וקוב"ה כולא חד", כמו שאמרנו.

אם כן, הכל מתחיל מנדב ואביהוא, אומר האר"י, אחר כך מגיע לרבי עקיבא, אחר כך מגיע למגיד משנה ואחר כך לרבי חיים ויטאל. כמובן שיש הלאה, אבל האריז"ל לא גילה הלאה. רק מה? אפשר מההסבר – שהוא מאד מאריך בוא – להבין מה זה שייך לנו, הסדר הזה של הגלגול המיוחד הזה של המגיד-משנה. שוב, זה בגלל הפסוק שלנו "שובו לבצרון אסירי התקוה גם היום מגיד משנה אשיב לך".

המגיד משנה ומהרח"ו

האריז"ל אומר שכמה שהמגיד-משנה הוא מגדולי הראשונים, הוא בן זמנו של הר"ן – לקראת סוף הראשונים, אבל ראשון לכל דבר – לא ברור מי הרבי שלו. בכלל, כמעט לא יודעים שום דבר על החיים שלו, לא מתי הוא נולד, לא מתי הוא נפטר, כלום. זה כבר אומר דרשני. אפילו השם שלו, לא כלום יודעים איך קוראים לו – קוראים לו וידאל. זה השם הפרטי שלו. הוסיפו של דון, כמו אדון, דון-וידאל, כך האריז"ל תמיד מכנה אותו, אבל שמו וידאל. האריז"ל אמר לתלמידו המהרח"ו – לך קוראים חיים ויטאל, והשם ויטאל הוא בעצם וידאל, והפירוש של שניהם הוא חיים. לכן אתם אותו דבר – אתם חיים, "חיים כלכם היום", גם וידאל וגם חיים וגם ויטאל. מי הרבי שלו? גם לא יודעים. יש מי שאומר שזה הרשב"א. האריז"ל אומר בפשטות שזה הרא"ה, בעל ספר החינוך. אבל המודרנים אומרים – לא יודעים בדיוק מתי היה, אבל מסברא – ששניהם קדמו לו. הוא היה בזמן הר"ן, דור אחד אחרי, חבר של הר"ן בתקופה מסוימת. אז אומרים היום שכנראה הוא תלמיד של רבי פרץ, שהוא תלמיד מובהק גם של הרשב"א וגם של הרא"ה. המגיד משנה קבל ממנו בשם שניהם, לכן "אלו ואלו דברי אלהים חיים" – קבל גם את תורת הרשב"א וגם את תורת הרא"ה, ושוב, הוא חבר של הר"ן.

מה ה'בעיה' שלו, במרכאות? לא הייתי אומר את המלה הזו אם האריז"ל לא היה אומר. הבעיה שלו, לפי האריז"ל, היא אותה בעיה של הרמב"ם – הרי הם אחים, רעים – שלא זכו לתורת הנסתר, והתעסקו בפילוסופיה, ואפילו התכחשו, כך כותב האריז"ל בפירוש, לתורת הנסתר. לכן, אומר האריז"ל לתלמידו המובהק רבי חיים ויטאל, שאתה, גלגול עיקרי של המגיד-משנה, מספיק למדת, עיינת בעמקות בנגלה – זה היה בגלגול הקודם – ולכן אתה לא אוהב לעיין בנגלה, כך האריז"ל אומר למהרח"ו. כנראה שמה שאתה אוהב הוא סימן אמתי – "כי בתורת הוי' חפצו". אתה אוהב את חכמת הנסתר – כי היא התיקון שלך. בגלגול הקודם המגיד משנה לא עסק בתורת הנסתר, ואפילו לא האמין בה, ואתה באת בשביל לתקן אותו.

דבר שני הוא אמר, עוד יותר בעייתי, שכמה שהמגיד-משנה היה גדול בישראל – אבל הוא נכשל פעם בחטא, בשוגג גמור, בחטא של איסור נדה, ובזה דרוש תיקון. אתה באת לתקן את זה, וגם אתה ביום החופה שלך נכשלת – אומר האריז"ל לרבי חיים ויטאל, תלמידו – לא באיסור נדה רק באיסור דם בתולים, פחות חמור. לכן קשה לך מאד לתקן אותו, כי גם אתה נכשלת באותו דבר – כך אומר האריז"ל לרבי חיים ויטאל. כל התיקונים האלה הם תיקוני התשובה של סוכות, "שובו לבצרון". "חג הסכות" בגימטריא "שכינה ביניהם", כידוע.

יציאת נשמה מעמקי הקליפות

אבל עיקר התוכן הפנימי שמסביר האריז"ל לרבי חיים ויטאל – חידוש נפלא מאד – שיש לך גם צד דמיון לדוד המלך. מה הקשר בינך לבין דוד המלך? שדוד המלך היה נשמה מאד-מאד גבוהה, אבל בשבירת הכלים, או בחטא אדם הראשון, הוא נפל עמוק-עמוק-עמוק לעמקי הקליפות, והקליפות אחזו בו כל כך חזק שעל דרך הטבע אי אפשר היה להוציא אותו משם. בכל אופן, המזל שלו גבר ובשלב מסוים הוא יצא מתוך הקליפות, אבל עדיין נדבק בו יצר הרע חזק ביותר. ככה מסבירים את מה שהוא נכשל בכמה חטאים, שהעיקר הוא חטא בת שבע. הגם ש"כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה", בכל אופן הפשט שהוא חטא ונענש קשות ביותר, ועשה תשובה. חז"ל אומרים שהסבה האמתית מלמעלה היתה "כדי להורות תשובה ליחיד", שכל אחד ואחד יכול לעשות תשובה. עיקר התשובה שלו הוא בסוכות, תשובה בשמחה, ובתוך סוכות גופא עיקר התשובה של דוד המלך בהו"ר, האושפיזין של דוד. גם דוד הוא משרש קין.

מה קורה כשיש איזה ניצוץ קדוש שהיה עמוק-עמוק בתוך הקליפות? כעת כל אחד יכול לחשוב על עצמו. כשהאריז"ל אומר עמוק-עמוק בתוך הקליפות הכוונה ברוחניות, עדיין לא בעולם הזה. אבל מה קורה לבעל תשובה אמתי, שהדור שלנו הוא דור של בעלי תשובה, והתיקון של המדינה הוא "בעלי תשובה ישתלטו על המדינה", ומשיח הוא בעצמו בעל-תשובה? זו תופעה משיחית לגמרי של בעל תשובה, שעיקר השמחה שלו עכשיו, בחג הסוכות, "שובו לבצרון אסירי התקוה וגו'". הוא כותב שנשמה גדולה מאד, גבוהה מאד, היתה בעמקי הקליפות ויוצאת משם פעם ראשונה לא יכולה עדיין להתלבש בתוך גוף מסוים. היא צריכה לעבור עוד שלשה גלגולים, שהיא תהיה מקיף על ראש של מישהו – מישהו ששייך לאותו שרש הנשמה – ורק אחרי שהיא עוזרת מלמעלה בתור מקיף לשלשה אנשים היא מתגלגלת שוב וזוכה להכנס לתוך גוף ממש.

שוב, זהו מושג עמוק-עמוק מי ימצאנו – האריז"ל אומר, מסביר לרבי חיים ויטאל: אתה נשמה מאד גדולה, שייך גם לנדב ואביהוא ועד למשיח בן דוד. האריז"ל היה אומר – 'אני משיח בן יוסף, אבל אתה יכול להיות משיח בן דוד' – זה השרש שלך. זהו הקשר שלו לדוד. משיח בן דוד הוא נשמה שהיתה עמוק מאד-מאד בתוך הרע, בתוך הקליפות, ואי אפשר שבבת אחת היא תצא ותתלבש בתוך גוף, עד שהיא לא תעבור שלשה גלגולים בהם היא תהיה רק מקיף לגבי מישהו אחר, אבל אותו מישהו אחר שייך לשרש הנשמה, ובתור מקיף היא עוזרת לאותו מישהו אחר להתגבר על הנסיונות שלו בחיים. כך אומר האריז"ל לרבי חיים ויטאל:

אתה יצאת פעם ראשונה מהקליפות בחיי המגיד משנה, ובמשך כל החיים שלו רחפת על הראש שלו. "'ורוח אלהים מרחפת על פני המים' זו רוחו של מלך המשיח", ועזרת לו, כי הקליפות רצו להעניש אותו על שכפר בנשמתא דאורייתא, בחכמת הנסתר. אתה, עם העתיד הזוהר שלך בתור בעל נסתר, עזרת לו והצלת אותו מהחיצונים – אבל בתור מקיף, על הראש שלו. אחר כך היית צריך לחזור עוד פעמיים לפני שתזכה להתלבש בתוך הגוף שלך עכשיו. בפעם השניה רחפת על יהודי בשם שאול, כך האריז"ל אומר, שהוא לא היה מוהל מומחה, ופעם אחת התחשק לו למול, או שהיה צורך למול איזה תינוק. שוב, הוא לא היה בקי בזה, ותוך כדי שהוא מל אותו התינוק מת. זהו עון פלילי, אבל לא היה במזיד גמור, אלא מה שנקרא שוגג הקרוב למזיד, כי הוא ידע שהוא לא בקי במילה. מצד אחד זהו שוגג, אבל זהו שוגג קרוב למזיד. בפעם הראשונה, שרחפת על הראש של המגיד משנה, העברה שלו – שהזכרנו קודם – היתה שוגג גמור. פעם שניה היית צריך לבוא ולרחף על ראש של מישהו שעבר עבירה של שפיכות דמים בשוגג הקרוב למזיד. פעם שלישית היית צריך לבוא על הראש של יהושע אחד, ככה קראו לו, שהבעיה שלו שפעם אחת אכל חלב במזיד.

יש פה שלשה שלבים, שהראשון – הגדול האמתי, עיקר הגלגול – הוא המגיד משנה. היית צריך לעזור לו, להציל אותו מהחטא בשוגג גמור, יחד עם זה שהוא לא האמין בנסתר של התורה. פעם שניה היית צריך להגן מלמעלה על יהודי ששפך דמים בשוגג הקרוב למזיד. פעם שלישית היית צריך להגן על יהודי שעבר עבירה חמורה במזיד. רק אחרי שלש הפעמים האלה זכית – כנראה שעשית טוב בתור מרחף על שלשת הראשונים – להתגלגל ממש גלגול ממשי ולהכנס בתוך הגוף שלך. שוב, זהו סיפור מופלא ביותר שהאריז"ל מספר, מופיע כמה פעמים – גם בגלגולים, וגם מופיע בספר החזיונות שרבי חיים ויטאל מספר את כל הסיפור כלשונו, כמו שעכשיו ספרנו.

ארבעת המינים – שלשה מקיפים ופנימי

מה זה מזכיר לי? את הלולב והאתרוג. את הלולב, עם ההדסים והערבות, אני לוקח ביד ימין ומברך "על נטילת לולב" – העיקר הוא הלולב – ואז אני מוציא את האתרוג, לוקח אותו ביד שמאל וכאילו מסתיר אותו עם היד, ואחר כך מחבר את האתרוג-הכלה עם הלולב-החתן. שוב, כתוב "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני". מה ההבדל בין הלולב ומיניו לאתרוג?

נאמר בקיצור ענין גדול לגבי חג הסוכות ומצות ארבעת המינים: הסוכה היא בחינת סובב מלמעלה, "עד עשרים אמה". עשרים הוא כתר, כידוע, וכתר הוא בחינת סובב כל עלמין. מה היחס בין הימין והשמאל? כתוב שהימין לגבי השמאל הוא גם מקיף ביחס לפנימי. סובב ומקיף הם לא אותו דבר בקבלה. סובב נקרא עיגולים, בלשון האריז"ל – יש את העיגול הגדול, שהוא אור אין סוף, מלכות דאין סוף שלפני הצמצום, ואחר כך יש השתלשלות של עיגולים. עיגולים הם לא מקיפים סתם. מקיף הוא באור הישר של הקו, הממלא כל עלמין, יש מקיפים, בנרנח"י יש חיה-יחידה, שני מקיפים, ויש פנימי. בכללות זהו היחס בין יד ימין, המחבקת – מחבק היינו מקיף, מקיף צמוד, לא כמו הסוכה שהיא סובב, שהיא עיגול מעלי – ויד שמאל, שהיא הפנימי.

הפנימי הוא שהנשמה מתלבשת בתוך הגוף בסוף, אחרי שלשה גלגולים של מקיף... הכל זה הוא. יש עוד פרט שלא אמרתי. בסוף, כאשר הנשמה שלו תתלבש בתוך גוף, יחד אתה תבואנה כל שלש הנשמות הקודמות ותצטרפנה אליו – הכל יתלבש בתוכו יחד. מה שרבי חיים ויטאל הוא נשמה בגוף, זה בעצם ארבע נשמות בתוך גוף אחד, הוא ושלש הנשמות שהיה מקיף עליהן. הכל בגלל שהוא היה בעמקי הקליפות, שהוא בעל תשובה אמתי.

דרך בעל התשובה לשליחותו

כנראה שלפני שבעל תשובה יכול להכנס לגוף של עצמו – להכיר את עצמו, להכיר את מקומו, את העבודה שלו, ולקבל את השליחות שלו – קודם כל הוא צריך במסירות נפש לעזור לשלשה יהודים. לא סתם עזרה, הוא צריך להתמסר לשלשה אחרים. מן השמים יזמינו לו שלשה אנשים, יהודים, שקשורים לשרש נשמתו. אחרי שלשת הגלגולים האלה, שיכולים לקחת הרבה זמן – יכול לקחת שנים שהוא מתמסר, והוא לא מצא את עצמו בכלל עדיין – הוא ימצא את השליחות שלו. זהו הטבע של בעל תשובה אמתי. בזכות ההתמסרות שלו לשלשה אנשים, כאילו להיות מרחף עליהם, שומר אותם, עוזר להם – בסוף הוא נכנס לתוך עצמו, יחד אתם הוא נכנס לתוך עצמו. הוא מזדהה הזדהות מלאה בתוך עצמו.

שוב, שלשת אלה, הראשונים, הם שלשת המינים שביד ימין. יד ימין יחסית ליד שמאל היא מקיף. היא לא הסוכה. בסוכה יש שלשה שלבים: יש את הסוכה, שהיא הסובב, העיגול. יש את המקיפים, שהם שלשה, ויש את הפנימי, האור הפנימי, שהוא האתרוג. "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר", התכל'ס להגיע ל"פרי עץ הדר", האור הפנימי, המלכות, הנשמה בתוך הגוף – הנשמה שמכירה בעצמה, בענין שלה, בשליחות שלה וכו' וכו'. כל המסר כאן שהכל תלוי בהתמסרות ממש לשלש נשמות הקשורות לשרש נשמתך קודם.

עד כאן היה דרוש על הפסוק, שאם שמנו לב התאפקנו מאד לא לעשות שום גימטריא עד עכשיו. זה פסוק מלא רמזים יפהפיים, "תן לחכם ויחכם עוד" – "שובו לבצרון אסירי התקוה גם היום מגיד משנה אשיב לך".

עד כאן שיחה אחת. אפשר לנגן את הניגון הזה. יש ניגון של בעלי התשובה...

ג. חגי תשרי ב"ויהי בישרון מלך"

בסוכות קוראים בתורה פרשת "וזאת הברכה", זה החת"ת של חג הסוכות. בתחלת הפרשה יש פסוק מובהק שרומז לחגי תשרי – "ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל". "ויהי בישרון מלך" זה בראש השנה ויום כיפור. בראש השנה מתחילים לבנות את המלכות, ממליכים את הקב"ה להיות עלינו מלך, ובעשרת ימי תשובה בונים את כל עשר הספירות של המלכות, וביום כיפור יש כבר עלית המלכות שעולה לכתר – הכל בסימן של "ויהי בישרון מלך".

אחר כך מגיעים לחג האסיף, שם נרדף בתורה לחג הסוכות. על פי פשט, חג האסיף הוא אסיפת התבואה הביתה, "באספכם את תבואת הארץ תחגו את חג הוי'". זהו הפסוק לגבי חג הסוכות – "באספכם את תבואת הארץ". אבל היות ש"קדש ישראל להוי' ראשית תבאתה" – כתוב באריכות בדרושי החסידות שאנחנו התבואה, וראישת התבואה, של הקב"ה, אז "חג האסיף", אסיפת התבואה, היינו בעצם אסיפת כל הנשמות של עם ישראל, כמו שחז"ל אומרים ש"ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת", "וימינו תחבקני", ימין ה' מחבקת את כולנו יחד. בחג הסוכות, פעם בשבע שנים, יש הקהל – האסיפה המובהקת שקשורה לחג האסיף, "הקהל את העם האנשים הנשים והטף וגרך אשר בשעריך". מה זה דווקא "ראשי עם", "בהתאסף ראשי עם"? הרי חג הסוכות מתחיל "בסכת תשבו שבעת ימים". כתוב בזהר הקדוש – מי הם ה"שבעת ימים"? אלו האושפיזין, אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף, דוד. הם "ראשי עם". על פי פשט בשמיני עצרת, בשמחת תורה, אין אושפיזין – לכן שמע"צ, שמח"ת, הם "יחד שבטי ישראל", כולנו יחד, בלי "ראשי עם". צריך לפרש אם מישהו מפרש ככה את הפסוק, כי זהו פירוש מאד מתבקש, ש"ויהי בישרון מלך" זה ראש השנה ויום כיפור, אחר כך "בהתאסף ראשי עם" זה חג האסיף, אסיפת ראשי העם קודם כל, ו"בתר רישא גופא אזיל", לכן אם ראשי העם ביחד ממילא יש גם את הגוף, כל עם ישראל, אבל רק "יחד שבטי ישראל" ותו לא אלו הריקודים של שמיני עצרת ושמחת תורה, שאין כבר ראשים, אלא רק רגלים, כמו שכתוב בחסידות. דווקא בגלל שיש רק רגלים כולם שוים לגמרי, והשוים לגמרי – "'ונקה' לשבים" (לשוים). כל השלבים של תשרי הם שלבי תשובה, כמו שאמרנו. מה יש בשמיני עצרת? אין כבר תשובה, רק "ונקה' לשוים", כמו שאנחנו דורשים. התשובה של שמע"צ היא להפוך את השב לשוה, וזה "יחד שבטי ישראל".

אבל עכשיו אנחנו עדיין בחג הסוכות, "בהתאסף ראשי עם". איך רש"י מפרש? יש שני פירושים. הפירוש השני, שיותר חשוב לעניננו, שרש"י כותב – מתי ה' מלך, "ויהי בישרון מלך"? רק אם ראשי עם מתאספים יחד, בלי מחלוקת. זה רש"י על החומש. אם יש מחלוקת בין ה"ראשי עם" אין – לא השראת השכינה, לא "ויהי בישרון מלך", וודאי שאין "יחד שבטי ישראל". הכל תלוי בכך שה"ראשי עם" יתאספו ויתאחדו בלי מחלוקת. כתוב שהדבר הכי חמור שיש בעולם הוא מחלוקת לשם שמים. מחלוקת לשם שמים היא מחלוקת בין רבנים. כל אחד חושב שזה לשם שמים... ואפלו אם זה באמת לשם שמים – זה גם גרוע ביותר, כי אין לו בטול. בשביל חג האסיף צריך בטול. ככה גם אפשר להסביר מה ההבדל בין תשובת ראש השנה ותשובת יום כיפור לתשובת סוכות. אם עוברים את כל שלש התשובות האלה אז זוכים להגיע לשמע"צ ושמח"ת – "יחד שבטי ישראל".

התשובה של ראש השנה היא להמליך את ה', כמו שאמרנו קודם – לקבל עול מלכות שמים. התשובה של "עיצומו של יום מכפר", של יום כיפור, היא רק בן אדם למקום. אבל בשביל בן אדם לחברו צריך לבקש מחילה. כלומר, עיקר החידוש של יום כיפור, התשובה של יום כיפור לגבי התשובה של ראש השנה, שבראש השנה היות שהכל כלפי שמיא – להמליך את ה' – אז בעצם הכל בין אדם למקום. אבל יום כיפור הוא כבר עושה חילוק, והחילוק הוא בין "בין אדם למקום" ל"בין אדם לחברו". מילא, בין אדם למקום יהיה בסדר – תצום, בזמן המקדש אנחנו "ושלח את השעיר לעזאזל", הכל יהיה בסדר. אבל על עבירות של בין אדם לחברו לא מכפר עד שיבקש מחילה מהחבר. כלומר, עיקר החידוש של יום כיפור הוא הכרת החטאים של בין אדם לחברו, ולהכיר את זה ברצינות, ואז להיות 'אסיר בקשת מחילה', שאני מחויב לבקש מחילה מהחבר שלי. בלי זה התשובה שלי לא מתקבלת. אפשר לעבור את השלב הזה בשלום – שזה כבר דבר גדול מאד – ועדיין תהיה מחלוקת לשם שמים בין הרבנים. יש רבנים טובים מאד, שגם כשיש להם מחלוקת, אבל אם פגעו ממש במישהו  יתעוררו לבקש מחילה. זה לא נוגע בכלל למחלוקת לשם שמים, זה משהו אחר. עוד פעם, אפשר לעשות את התשובה המיוחדת של יום כיפור, שהיא לבקש סליחה ומחילה מהחבר, ועדיין להגיע לחג סוכות עם מלא מחלוקת. "כשם שאין פרצופיהן שוים – כך אין דעותיהן שוות", אז ממילא מטבע עם ישראל שכל אחד חולק. אז מה עושים? לוקחים לולב והדס וערבה ואתרוג – שזה שלש דעות שונות ומשונות, ובעצם זה מחלוקת, אבל צריך לאגוד את כולם ביחד, ליטול את כולם ביחד, שלא תהיה מחלוקת. זו התשובה של חג הסוכות. אם עשינו את זה בהצלחה, מגיעים ל"'ונקה' לשוים", "יחד שבטי ישראל".

מחלוקת ולשון הרע הולכות ביחד. גם כן, התשובה של עכשיו היא – כמו שנסביר תכף, אחד הפירושים של "שלש רגלים תחג לי בשנה", חג המצות, חג השבועות וחג הסוכות, שחג המצות הוא תיקון במעשה. גם המעשה של יציאת מצרים בפועל ממש, וגם המעשה של ביעור חמץ ואכילת מצה – זהו חג של מעשה; חג שבועות הוא חג שדברנו בו את עשרת הדברות – נסביר את זה עוד יותר עמוק בהמשך – ובעצם זהו חג של דבור, "כי חיים הם למוציאיהם בפה". זה עוד לא מוסבר. נשמור את זה בינתים; וחג הסוכות הוא כבר חג של מחשבה, שעיקר תיקון המחשבה הוא לחשוב טוב על כל יהודי. אפשר לחשוב לא טוב ולהחניף, לדבר כאילו טוב, לעשות דברים טובים. מה זה עיקר התניא ,לפי המסורת החסידית? "ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם". מסורת שזהו עיקר המשפט בכל ספר התניא. תיקון המחשבה – מתי זה? במקיפים דאמא, אמא זה מחשבה, וזה בחג הסוכות. רק על ידי התיקון הזה, של "איש את רעת רעהו את תחשבו בלבבכם", אפשר לתקן את שרש המחלוקת שיש בעם ישראל – שזו התשובה של חג הסוכות. אז אפשר באמת להגיע נקי ושמח, למעלה מטעם ודעת – אדם שלמעלה מטעם ודעת גם לא חושב על לעשות תשובה, הוא "בלחודוהי" עם קוב"ה. זה "יחד שבטי ישראל".

בכל אופן, עד כאן היה ווארט אחד, שאת החגים של תשרי אפשר לראות ממש ברור מאד בפסוק "ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל".

נתעכב רגע על המלה "ישרון" – הרי זה שם מיוחד של עם ישראל. יש לעם ישראל שלשה שמות – יעקב-ישראל-ישרון. יש בזה כמה דעות, גם בדא"ח – במיוחד אצל המגיד ממעזריטש – מה יותר גדול, ישרון או ישראל? יעקב הוא קטן, קטנות מוחין, "מי יקום יעקב כי קטן הוא". ישראל הוא לי-ראש, כבר גדלות מוחין. יש משהו בישרון שהוא עוד יותר גם מישראל. כמה פעמים מופיע השם הזה של עם ישראל בתורה? רק שלש פעמים, כולן בסוף התורה ממש – אחת בהאזינו ושתים בברכה. מה כתוב בהאזינו? "וישמן ישרון ויבעט". תופעה מובהקת של דבר חדש שמופיע בתורה קודם בשלילה, כמו הנשמה הגדולה שיוצאת זה עתה מעמקי הקליפות וההופעה הראשונה שלה היא בתהו. הפעם הראשונה שיש ישרון בתורה היא באמצע האזינו, "וישמן ישרון ויבעט". אבל אחר כך זה מתמתק, בפרשת "וזאת הברכה", פרשת השבוע, שקודם כתוב "ויהי בישרון מלך", בתחלת הברכה, וגם בסוף, "אין כאל ישרון רכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים", סוף כל הברכות. אם כן, גם ראש הברכות הוא ישרון וגם סוף הברכות הוא ישרון, אבל קודם כל יש "וישמן ישרון ויבעט".

דרך אגב, בכל התנ"ך יש רק עוד פעם אחת ישרון – "וישרון בחרתי בו", פסוק בישעיהו, "אל תירא עבדי יעקב וישרון בחרתי בו". אין עוד ישרון.

כאן נחרוג ממה שאמרנו קודם (ונאמר גימטריא): ישרון בגימטריא משיח בן יוסף. וגם, כמו שנסביר, בגימטריא צלמות – המצב הקיומי של משיח בן יוסף, כידוע.

נשאל שאלה פשוטה: זה שכתוב "וישמן ישרון", בלי "ויבעט", זה רע? בתנ"ך אדם שמן הוא שם נרדף לאדם בריא. עצם העובדה שהוא מושפע, שהוא שמן, זה משהו רע? "וישמן ישרון" בפני עצמו זה לא רע בכלל, יכול להיות אפילו טוב, אבל אם התוצאה של "וישמן" היא "ויבעט" זה הופך להיות רע מאד. למה אמרנו את זה? כי אם עושים חשבון של שלשת ה"ישרון" שיש בתורה, אחד ב"האזינו" ושנים ב"וזאת הברכה" – בכל אחד שלש מלים,
"וישמן ישרון ויבעט", "ויהי בישרון מלך", "אין כאל ישרון" – עושים את הגימטריא, עכשיו כבר התחלנו לחרוג הרבה, רואים ששוה שש פעמים "וישמן". שש פעמים "וישמן", וישמן פנים ואחור, כלומר, וישמן מכל הכיוונים, כל הו"ק. כמה המספר הזה? "וישמן" זה 406, המשולש של כח – כל המספרים מ-1 עד כח – ז"פ חן. ו"פ "וישמן" זה מב פעמים חן – אחד מזוגות המספרים הכי מובהקים בתורה. אלו שלש הלשונות של שלש-שלש מלים של השם ישרון בתורה. אם השם "ישרון" קשור בעצם עם "וישמן", "הכל הולך אחר הפתיחה", יש משהו יותר שמן בישרון מאשר בישראל. ישראל לא כל כך שמן כמו ישרון. השאלה אם טוב להיות שמן... ישראל הוא בעל מוחין מראש, כמו שנסביר. בעלי-הראש הם לא דווקא הכי שמנים. הכי שמן זה הכי מושפע. ישראל הוא מאד מושפע – טוב להיות מושפע או לא טוב? טוב מאד, מצוין. כמו שנסביר בהמשך, חג הסוכות הוא החג, הזמן, בשנה שזוכים להיות מושפע בכל טוב סלה – בגשמיות, וממילא גם ברוחניות. זו הברכה שנובעת ממקור הברכה, שהוא השמחה. כתוב שככל שיותר שמחים עכשיו, בחג הסכות, "זמן שמחתנו", השמחה היא-היא מקור הברכה של כל הברכות לכל השנה כולה. כי שמחה היא גם 'שמן'. איך רבי נחום מטשרנוביל נעשה שמן בגוף? מה כתוב ב"היום יום"? מעניית "אמן יהא שמיה רבא". לא היה לו מה לאכול, אבל מרוב התענוג והשמחה הוא נעשה שמן, הוא נעשה מושפע.

למה יותר טוב להיות ישרון מישראל? אם אתה ישראל אתה יכול ללמד תורה – חשוב מאד. אם אתה ישרון אתה יכול להשפיע מהשפע, שאתה מושפע בכל טוב – אתה יכול לברך את ישראל. אותם צדיקים שאמרו שעיקר החסידות הוא שהצדיק יברך בגשמיות את ישראל. בשביל הכח לברך בגשמיות את עם ישראל צריך להיות שמן, צריך להיות ישרון, צריך להיות מושפע.

עד כאן לגבי "ויהי בישרון מלך".

ד. אמונה-יראה-שמחה

הזכרנו את שלש הרגלים – "שלש רגלים תחג לי בשנה", שזה חג המצות, חג השבועות וחג הסוכות. מהו רגל? מוטבע שבנפש. למה דווקא רגלים הם הזמן הכי שמח? כי רגל, מוטבע, אנחנו קוראים לזה הטבע היהודי. רגל הוא הזמן לקנות – לגלות ולקנות ולהתעצם – את הטבע היהודי של עם ישראל. רגל היא "הרגל נעשה טבע שני", מתרגלים למשהו חדש – עד שהדבר החדש הופך להיות הטבע האמתי שלך, כידוע ש-טבע שני שוה אמת. אם זה טבע שני סימן שקודם זה לא היה הטבע שלך, זה שינוי. זה הזמן, זו הסגולה, של הרגל, של ה"שלש רגלים תחג לי בשנה".

מה זה חג המצות? ידוע בקבלה, בזהר, שכל אחד מהרגלים קשור למלה אמונה. בחג המצות "מיכלא דמהימנותא", מאכל האמונה, המצה. במתן תורה "רזא דמהימנותא", הסוד של האמונה. ועכשיו, בחג הסוכות, זהו "צלא דמהימנותא", הצל של האמונה. אבל בעצם כל האמונה הזו היא בחדש האמונה, חדש ניסן, חג הפסח – "האמנתי כי אדבר" בפה-סח. שוב, עיקר האמונה, עצם האמונה, הוא חג המצות. הטבע היהודי שיהודי הוא מאמין בן מאמינים, מאמינים בני מאמינים, הוא בחג המצות. לכן "הכל הולך אחר הפתיחה", והכל "זכר ליציאת מצרים" – גם עכשיו הכל "זכר ליציאת מצרים" – הכל תלוי באמונה. לפי זה, אם אני אומר "צלא דמהימנותא" אני בעצם אומר שחג סוכות הוא בצל של חג המצות. ואם חג שבועות הוא "רזא דמהימנותא", אז אני אומר שחג השבועות מגלה את הרז, את ה"טעם כמוס" לאמונה הפשוטה של היהודי, שהוא מקבל בחג המצות. ואם אני אומר שחג המצות הוא "מיכלא דמהימנותא" אני אומר שזהו הזמן שהוא מפנים, אוכל ממש, את האמונה – עצם האמונה. לא ידעתי מה אכלתי, מגיע אחרי מט ימים של ספירת העמר, אז יש שתי הלחם, אני מבין את הסוד – מה אכלתי בחג המצות. אחר כך, כשאני רוצה לחסות תחת כנפי השכינה, תחת כנפי האמונה, "בצל כנפיך תסתירני", כמו שאמרנו עכשיו בתפלת ערבית – זה עכשיו, חג הסוכות. בעצם חג הסוכות הוא הצל של חג המצות. הכל "זכר ליציאת מצרים".

עד כאן רק אמרנו שהאמונה עצמה שייכת בעצם לחג המצות. אז מה שייך בעצם, מה החויה של הרגלים האחרים? החויה של חג המצות היא "ויאמן העם", עוד לפני יציאת מצרים, "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו". גם "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" זה אמונה, שהכלה מאמינה בחתן ויוצאת אחריו גם למדבר. חג המצות כולו אומר אמונה בה'. זו החויה של חג המצות. מה החויה עכשיו? לא עצם חוית האמונה. כבר נאמר את הסוף, ואחר כך נחזור לאמצע. לחג הזה קוראים "זמן שמחתנו", אז כנראה עצם החויה – אני רוצה עכשיו חויה בלב... לחג המצות, תכף נסביר, קוראים "זמן חרותנו" – אני לא שומע בתוך המלה "חרותנו" עדיין את המושג אמונה. "זמן מתן תורתנו" זה עובדה, היום שה' נתן לנו תורה, אבל לא אומר מה החויה – איך אני הרגשתי ב"זמן מתן תורתנו". ב"זמן שמחתנו" זה ברור. הרי כל החגים הם "מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון". את השמחה של כל החגים מקבלים, למפרע, מחג הסוכות. את האמונה של כל החגים מקבלים, ישר, מחג המצות. אז החויה של סוכות היא שמחה, החויה של פסח היא אמונה – מה החויה של שבועות, של מתן תורה? מאד פשוט, "מה להלן באימה ביראה ברתת ובזיע אף כאן באימה ביראה ברתת ובזיע". החויה היא "למען תהיה יראת הוי' על פניכם לבלתי תחטאו". החויה של מתן תורה היתה חויה של יראה, יראה עילאה, לכן הוא כנגד יצחק אבינו.

אם כן, יש לנו פה שלשה מושגים מובהקים מהם שלשת הרגלים – אמונה, יראה, שמחה. קודם צריך להיות אמונה, אחר כך יש פעמיים "עבדו" – פסוק אחד אומר "עבדו את הוי' ביראה" ופסוק שני "עבדו את הוי' בשמחה". כידוע, יש הרבה רמזים, "עבדו את הוי' בשמחה" עולה ד"פ (ממוצע כל מלה) יראה, השמחה באה מתוך היראה.

מהם אמונה-יראה-שמחה? כח"ב, ג"ר, ג ראשונות בקבלה. אמונה היא כתר. יראה של מתן תורה – "מה להלן וגו'", יראה עילאה – היא חכמה, יראה עילאה, בטול במציאות, "על כל דבור ודבור פרחה נשמתן". שמחה היא אמא, "אם הבנים שמחה", כאשר "פנימיות אבא פנימיות עתיק", אמונה, וגם "פנימיות אמא פנימיות עתיק", והאריז"ל אומר ש"פנימיות אמא" למעלה מ"פנימיות אבא".

אמרנו שיש יעקב-ישרון-ישראל, גם הם כנגד הרגלים. מה זה ישראל? לי-ראש, ועוד יותר – מובא בשם האריז"ל במגלה עמוקות – ישראל ר"ת "יש ששים רבוא אותיות לתורה", ש"ישראל ואורייתא כולא חד". כמו שאמרנו, ישראל הוא בעל מוחין דגדלות שמלמד תורה לעם ישראל. מאיפה הוא מקבל? משבועות. כמו שאמר רב יוסף, "אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא" – הכל בזכות היום הזה, בו זכיתי להיות ישראל. יעקב הוא "מי יעקב כי קטן", קטנות מוחין, "כי ברח העם" של פסח. כמו שכתוב באריכות בחסידות שפסח ו"כי ברח העם" זה בינוני. שבועות מתחילה עבודת הצדיקים. סוכות זה בעל תשובה. גם שלישיה חשובה. פסח הוא עבודת הבינונים, "כי ברח העם", עבודת האתכפיא. ישראל זה עבודת הצדיק. עד חטא העגל פסקה זוהמתן במתן תורה וכולם צדיקים בפועל. אחר כך חטאו, ירידה זו צורך עליה, הכל מכוון – כמו שנסביר בהמשך – כדי שיזכו הצדיקים להגיע לאותו מקום של בעלי תשובה, מקום אין סוף יותר גבוה ממקום הצדיקים בפני עצמם, וזו שמחת חג הסוכות.

אם כן, מה אמרנו? שפסח-שבועות-סוכות הם אמונה-יראה-שמחה שהן כתר-חכמה-בינה, ואמרנו שהחוויות האלה מתאימות לבינוני של התניא, יעקב, לצדיק של התניא, ישראל, ולבעל תשובה של התניא, ישרון. אם רוצים לבקש ברכה ממישהו, כדאי לחפש איזה בעל תשובה אמתי, שהוא מושפע. קודם היה מופשע, ומתוך המופשע שלו – ידוע שתיקון "ופשע", להפוך את ה"פשע" ל"שפע". עכשיו הוא מושפע בכל טוב. לכן אותם צדיקים גדולים שהעניקו ברכות בשפע, פרנסה, מופתים, זה בפנימיות ודאי וודאי היו בעלי תשובה, מהנשמות של סוכות, כמו שעוד נסביר.

עוד: מה שלא הסברנו עדיין – מה זה "זמן חרותנו". "זמן חרותנו", "זמן מתן תורתנו", "זמן שמחתנו". גם שמע"צ הוא עדיין "זמן שמחתנו", אך היות ש"שמיני רגל בפני עצמו" סימן שזו דרגה אחרת של שמחה.

הפשט של "זמן חרותנו" הוא חרות מהשעבוד למצרים,  מכל השעבודים – אנחנו עכשיו עם חפשי, חרות, חופש הדבור, כמו שהסברנו הרבה פעמים. אפשר לומר מה שאתה רוצה, בלי לפחד מהשב"כ, ולעשות מה שאתה רוצה, בלי לפחד מאף אחד – אתה משוחרר. מה זה בפנימיות בנפש? הפנימיות של "זמן חרותנו" היא התחושה שיש לי מאה אחוז בחירה חפשית. כל זמן שאני משועבד, שאני בגלות, משועבד למישהו, אין לי בחירה חפשית. אחד מהפירושים של בית המקדש, שנרקרא "בית הבחירה", שדווקא שם מתעצמים עם שלמות הבחירה החפשית שלנו. "זמן חרותנו" הוא זמן ש'הנה, אני אדם, אני לא עבד – אני בן אדם ואני משוחרר משעבוד, אף אחד לא מכריח אותי לעשות כך או כך, אני יכול לעשות מה שאני רוצה'. רק מה? שאם אני מאמין במשה רבינו ובה', "ויאמינו בהוי' ובמשה עבודה", אז – כמו שנסביר תכף – יש בזה משום מחויבות, אני 'אסיר אמונה'. אחד מפירושי אמונה, לשון אמון, הוא להרגיש מחויבות. זה ווארט חשוב מאד לקלוט, שלהאמין במישהו בלי להיות מחויב לו זה לא נקרא אמונה. אמונה פועלת בנפש מחויבות. עוד פעם, ניתן דוגמה פשוטה של חסיד ורבי – אם חסיד באמת מאמין ברבי, אז הוא מחויב לעשות כל מה שהרבי אומר. זה לא שולל את הבחירה החפשית של החסיד. הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. אבל בגלל שיש לו אמונה הוא בוחר – הבחירה כאן היא עבודה בכח עצמו – ברצונו להיות משועבד ומחויב לאותו אחד שהוא מאמין בו. זה דבר חשוב מאד להבין.

מה החידוש? אם החידוש של "זמן חרותנו" הוא בחירה חפשית יחד עם אמונה ומחויבות, מה כבר מוסיף "זמן מתן תורתנו"? מה מוסיפה התורה? לתורה יש פסוק שבעצם מסכם את החידוש של השגה. קודם דברנו על חויות – חויה של אמונה, חויה של יראה וחויה של שמחה. כעת מדברים על תודעות, נקרא לזה. יש תודעה שאני בן חורין – קודם הייתי עבד, עכשיו אני בן חורין. תודעה הפוכה, אין-סוף אחרת, באין-ערוך. איזו תודעה התחדשה במתן תורה. שוב, כל התודעות הן ביחס אלי. מה התחדש לי ביחס אלי במתן תורה, שלא היה לי ביציאת מצרים, בה אני בן חורין לבחור ולעשות מה שאני רוצה? התחדש הפסוק המפורש בתורה, שכתוב "היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי". זהו החידוש של מתןתורה. עד עכשיו לא ידעתי ולא האמנתי שתתכן תקשורת ישירה בין האלקים לאדם. בבחירה החפשית אני ודאי מאמין בה', יש ה', אבל זה שה' יכול לדבר אתי, וממילא גם אני יכול לדבר אתו בחזרה, לא היה בכלל – בשביל זה צריך לעשות את התיקון של כל מט ימי ספירת העמר, להגיע למצב, לחידוש המופלא הזה, ש"היום הזה" – כך כתוב, דווקא היום הזה של מתן תורה – "ראינו", לא סתם תודעה או השגה, אלא ראינו במוחש, במו עינינו, "כי ידבר אלהים את האדם וחי". עד עכשיו חשבנו שאם האלקים מתגלה לאדם – הוא מת. עכשיו ראינו שהאלקים יכול להתגלות לאדם והוא חי. כמה פעמים כתוב בתורה הביטוי "האדם וחי"? שלש פעמים. לפי סדר התורה זו הפעם השלישית. הפעם הראשונה היא "כי לא יראני האדם וחי". ה' אומר למשה רבינו – אם תראה אותי תמות, באמת תמות. בדיוק ההפך, "כי לא יראני האדם וחי". מה הפסוק השני לפי סדר התורה? "אשר יעשה אתם האדם וחי בהם". מה לומדים מ"האדם וחי" השני? שהמצוה היא שיחיו, "'וחי בהם' ולא שימות בהם". בפעם הראשונה זה "האדם וחי", ואם תראה אותי תמות. הפעם השניה היא שהמצוות הן כדי לתת לאדם חיים, "האדם וחי בהם", "ולא שימות בהם". זה לא אומר עדיין שהוא רואה את ה' או שהוא מדבר עם ה'. הוא רק מקבל את המצוות של ה', "אשר יעשה אתם", המצוות, החקים והמשפטים של ה', "וחי בהם". הפעם השלישית היא בואתחנן, הפסוק שאמרנו עכשיו, "היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי". מה החידוש כאן? שרואים את אלקים – לא כתוב כאן שרואים את האחוריים של אלקים, "וראית את אחורי", אלא "פנים בפנים דבר הוי' עמכם בהר סיני". גם על משה כתוב שהוא השיג את שער הנון במתן תורה, כולם. "אשר ידבר" מתוך פנים בפנים – "וחי". אם כן, יש פה שלשה שלבים של "האדם וחי". קודם אתה לא יכול לראות אותי בכלל – תמות. שנית, אני נותן לך מצוות, שתשיג חיים ולא תמות – כל המצוות הן בשביל לחיות. כלומר, ברוב רובן המצוות אין צורך של מסירות נפש, "יעבור ואל יהרג", "'וחי בהם', ולא שימות בהם. אבל התכל'ס הוא מתן תורה, "כי ידבר אלהים את האדם וחי".

מה למדנו כאן? שהתכל'ס של מתן תורה היא התודעה שיש תקשורת ישירה בין ה' ליהודי. זהו הטעם הפנימי לכך שאמרנו שמתן תורה הוא תיקון הדבור – שיש דבור בינינו, יש תקשורת. בפסח אני משיג את החרות, פה-סח, חופש הדבור, אבל זה הדבור שלי – לא תקשורת עם ה'. מה שהתחדש במתן תורה הוא "פנים בפנים".

מגיע חג סוכות – מה מתחדש בחג סוכות? קודם נעשיתי בן אדם, בחג הפסח. אחר כך נעשיתי מתקשר עם האלקים, בחג שבועות. מה כבר יכול להיות בחג סוכות, שחוזר לסוד של ישרון? בחג סוכות אני בעצמי נעשה כאלקים להמשיך ברכה לתוך המציאות, על ידי השמחה שלי – שהיא מקור כל הברכות, בחינת ישרון, "וישמן ישרון", אני יכול להמשיך ברכה לתוך המציאות. לא רק זה, אני נעשה בעל הבית על המציאות.

עוד פעם, חג המצות הוא 'אני משוחרר', חירות. עם כל השחרור שלי, אני מאמין בה' ובמשה עבדו, ומחויב להם. חג שבועות הוא 'אני יכול לדבר לה''. איך אני מדבר? "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר" – מה הפירוש? שזה נאמר, עס זאגט זיך, "תען לשוני אמרתך" כמבואר בחסידות. כשאני אומר דברי תורה אני מדבר-מתקשר עם ה', "קרוב הוי' לכל קראיו לכל אשר יקראהו באמת", עיקר התקשורת שלי עם ה' הוא התורה, כמבואר בתניא, קבלתי תורה. חוץ מזה יש עוד ערוץ תקשורת עם ה' – תפלה. כשאני מתפלל אני מדבר עם ה' ישירות. כלומר, להתעצם עם התפלה זה גם פעולה של מתן תורה. בחג סוכות מקריבים שבעים פרים, כנגד אומות העולם. בשביל מה מקריבים אותם? עושים להם טובה, ממשיכים להם חיות, בזמן המקדש. ככה כתוב. אבל גם מתמעטים והולכים, הקליפות בהן מתמעטות. מה זה אומר לי, כשאני אומר במוסף כמה פרים מקריבים היום – צריך לכוון – שאני בעל הבית על אומות העולם. כמו שזה מקור של ברכה, שומן להמשיך לעם ישראל, אני יכול להמשיך גם לאומות העולם – אם אני רואה בכך ענין חיובי, כמו המהפכה הרביעית – אבל העיקר שאני בעל הבית. מי אמר שחג סוכות הוא שאנחנו נעשים בעל הבית על אומות העולם? הרבי אמר את זה. השנה המפורסמת, תשל"א, לפני 55 שנים בדיוק, בחג הסוכות האו"ם רצו לעשות גזרות קשות נגד עם ישראל, אחרי מלחמת ששת הימים, בנושאים של התנחלות ושלמות הארץ, ואז הרבי אמר "יושב בשמים ישחק", אין מה לחשוש, אבל צריך להיות "את זה לעמת זה", לכן הרבי מינה שרים. הוא לקח 24 חסידים ועשה אותם שרים ממונים על אומות העולם, וקרא לזה האו"ם – האו"ם שלנו, האו"ם החסידי. זה צריך לכוון כשאומרים "אום אני חומה" מחר בבקר. "אום אני חומה" זה או"ם, ואני חומה לאום הזה, אני בעל הבית על כולם. זהו חידוש, שבא מהשמחה של חג הסוכות – שאנחנו הבעלי-בתים, השרים, על המציאות.

אם כן, הסדר הוא שקודם צריך להיות חפשי, אחר כך צריך להיות מקושר ומתקשר עם האלקים, אחר כך אפשר להיות כמו האלקים – "צדיק גוזר והקב"ה מקיים" ואפילו "הקב"ה גוזר וצדיק מבטל". הכח הזה הוא הכח של חג הסוכות.

זה עוד משהו חשוב ביותר לגבי הבנת המועדים והיחוד של החג הזה.

היות שהזכרנו עכשיו, קודם, את "אנא הוי' הושיעה נא, אנא הוי' הצליחה נא". אמרנו שבהו"ר האושפיזין של דוד המלך, עיקר התיקון של בעלי התשובה, הנשמות של הדור שלנו שיוצאות מעמקי הקליפות, עם כל ההסבר שהסברנו קודם, נשמע עכשיו את בעל ההילולא אצלנו, הידיד שלנו, שלפני חמש שנים נפטר בהושענא רבה, שקוראים לו דוד, דוד-רפאל בן עמי. איך הוא שר "אודך כי עניתני". במקור לניגון הזה קראנו "צלא דמהימנותא", הוא חובר בחול המועד סוכות ובאותו יום הגיע הכנר ברוצקי ונגן מאד יפה, כדרכו בקדש – חבל שלא נמצא אתנו עכשיו... – בכל אופן, מי שהתאים למלים של הלל ושר מאד יפה זה דדי ע"ה. נקרין את זה ונשמע אותו שר. לשיר אתו ביחד, אבל לא לטשטש את השירה שלו.

אם אמרנו שסוכות הוא זמן של מחשבה, "זמן שמחתנו", וגם זמן שיש לנו כח להמשיך ברכה למציאות – שאנחנו נמשיך ברכה – אז קודם כל ידוע ש"עבדו את הוי' בשמחה", "בשמחה" אותיות מחשבה. חושבים שעיקר השמחה הוא לרקוד, ידים ורגלים – שזה גם נכון, השמחה צריכה להיות בהתפשטות, זה לא גילה בלב אלא שמחה בחיצוניות – בכל אופן מקור השמחה במחשבה, מחשבה אותיות בשמחה. עוד מכאן נבין דבר חשוב, הפתגם הידוע בחסידות "טראכט גוט וועט זיין גוט", 'חשוב טוב יהיה טוב'. הדיוק הוא שלא כתוב 'תדבר טוב, תהיה אופטימי בדבור שלך, תמיד תאמר דברים טובים, יהיה טוב'. כתוב בהרבה מקומות בחסידות שיש מעלה בדבור אפילו יותר מהמחשבה, הדבור יכול להשפיע על המחשבה, אבל בכל אופן הפתגם לא 'דבר טוב יהיה טוב' אלא 'חשוב טוב יהיה טוב'. עצם ההמשכה של ה"יהיה טוב", השפע, בא מהמחשבה. זה כח המחשבה, וזה הכח של המקיפים דאמא, וגם המקיף של הלולב ביד ימין יחסית לפנימי שהוא האתרוג ביד שמאל, כמו שהסברנו קודם.

נוסיף עוד טפה: אמרנו שאמונה כוללת מחויבות. את זה מקבלים בחג הפסח. היחס בין חג הפסח לחג השבועות הוא כמו היחס בין "נעשה" ל"נשמע" שאמרו לפני מ"ת. "נעשה" כבר התחלנו מחג הפסח, אבל את ה"נשמע" עכשיו נקבל. גם עכשיו, כשנשמע דברים חדשים, צריך קודם לעשות ואז להבין. אבל כתוב שהיחס הכללי בין זמן חרותנו לזמן מתן תורתנו הוא בין "נעשה" ל"נשמע".

אם באמונה יש מחויבות – מה מוסיפה יראה? אמרנו שחג שבועות הוא יראה, "מה להלן באימה וביראה". היראה מוסיפה – נשתמש במלה שכיחה – מתח למחויבות. משל למה הדבר דומה? אני יודע שבחג הסוכות צריך גם לבנות סוכה וגם לקנות ארבעת המינים, ושכל אחד מארבעת המינים יש המון שאלות בהלכה אם זה כשר או פסול, ואין לי שום ודאות. לכן אמרנו שחג הסוכות הוא חג של הסתברות. אני משתדל לרכוש מה שהכי סביר לי שכולי האי ואולי זה כשר. כל השנה אני מחויב לארבעת המינים ולסוכה, אבל כשמתקרב החג ואני צריך כבר סוכה בפועל וארבעת המינים בפועל – אני נעשה מתוח, מתוח מאד, אם יש לי יראת שמים. אם אין לי יראת שמים – זה לא משנה. הסימן שיהודי הוא ירא שמים, שלפני שהוא הולך לקיים מצוה, שיש בה המון ספקות של כשרות – הבעל שם טוב היה מהדר בכל הספקות בסוכה שלו, כי הוא מתעצם עם תורת ההסתברות, שזה גדלות ב'. אז מה יראה מוסיפה על אמונה? שבתוך האמונה יש מחויבות כללית, אבל עכשיו אני צריך לצאת ידי חובה בפועל – מה שנוסף לי במתן תורה הוא מתח. מתח נפשי. לכן, למשל, בחג שבועות אני לא יכול לאכול בשר – כי לא למדנו את הדינים של שחיטה, אז לא היה אפשר לאכול. מה קורה כשבא כבר חג הסוכות? חג הסוכות זה כמו שהבעל שם טוב אומר שאחרי שאדם עשה מצוה, ואז "השלך על הוי' יהבך והוא יכלכלך" – סומך על ה', אני עשיתי את שלי, או שהיה כשר לפי שו"ע או שלא, אבל אני סומך עליך שתקבל ברצון. עשיתי את המקסימום שלי, כעת אני סומך עליך, אני רק צריך להיות רק שמח בשמחה של מצוה – זה חג הסוכות.

אם כן, שלשת הדברים האלה שייכים בכל זמן וזמן: אם אני יהודי מאמין – אני מחויב לכל המצוות. כשאני בא לקיים מצוה – אני מלא מתח אם יוצא חובה, גם בגלל הספקות בהלכה, וגם מתוך ספקות פנימיים, אם אני חסיד אני מסתפק, אולי אני לא עושה לשם שמים, אולי לגרמיה, אם אני לומד תורה לא לשמה בכלל לא עולה למעלה. זה מתח, מתח חיובי, רק צריך להשמר לא להשבר מזה – שלא יביא לשבירת הכלים. מה הביא לשבירה? הלוחות במתן תורה, בסוף היה צריך לשבור. אבל הלוחות השניים התקיימו, לוחות של בעל תשובה, ששמח – יודע שאני ודאי לא יצאתי ידי חובה, לכן רק סומך עליך ה', שאתה עושה הכי טוב, ולכן אני שמח עד הגג, עד הסכך, עד עשרים אמה.

ה. "חג הוי'"

אמרנו קודם שזהו "חג האסיף", חוץ מזה שהוא חג הסוכות, וחג האסיף הוא לאסוף את כל היהודים ביחד. מתי אפשר לאסוף? כשאין מחלוקת, "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם". יש עוד משהו מיוחד, חוץ מחג הסוכות וחג האסיף – עוד שם מיוחד של חג הסוכות שלא מופיע בשאר החגים. בשאר החגים כתוב "חג להוי'", כל החגים מיוחדים לה', אבל בסוכות כתוב "באספכם את תבאת הארץ תחגו את חג הוי'" – לא "חג להוי'". משהו מיוחד בחג הסוכות, שהוא נקרא "חג הוי'". זה לא בשביל ה', החג הוא ה'. זה מתאים למה שאמרנו הרגע, שבסוכות נעשים כמו ה', נעשים בא-כח של ה', "צדיק גוזר והקב"ה מקיים", נעשים בעל הבית על המציאות, מנהיג של המציאות, אז החג הזה הוא "חג הוי'". בשאר החגים אין את הביטוי "חג הוי'", אבל הוא כן מופיע בהקשרים אחרים בתנ"ך. בעצם הביטוי "חג הוי'", שהוא גם ביטוי מאד יפה – ר"ת חי, ובגימטריא יחידה (יחידה שבנפש), 37 – מופיע ארבע פעמים, ואפילו יש מסורה. בעל הטורים מביא ומפרש את המסורה של ארבע פעמים "חג הוי'" בתנ"ך, שמתוך ארבע הפעמים יש שתים בתורה ושתים בנביא. השתים בתורה, עוד לפני יציאת מצרים, אחרי שמשה מתרה בתחלת פרשת בא מתרה את פרעה במכת ארבה, פרעה שואל אותו "מי ומי ההלכים", ומשה אומר "בבנינו ובבנותינו וגו' כי חג הוי' לנו". יש מפרשים שאומרים ששם, באותו פסוק, "חג הוי' לנו" הכוונה חג האסיף. מה זה "בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו בצאננו ובבקרנו נלך"? צריכים לאסוף את כולם יחד, גם הצאן והבקר. זה חג האסיף האמתי שלנו. שלא יתכן, פרעה רוצה שרק הגברים ילכו, "כי אותו אתם מבקשים" – לא! אנחנו צריכים כולנו ללכת יחד. אנשים, נשים וטף וגרים – זה "חג הוי' לנו". גם המלה "לנו" מדגישה זאת, כולנו יחד. כשפרעה לא מסכים לזה – הוא הסובל בסוף. משה לא מוכן להתפשר ו"חג הוי' לנו". זו הפעם הראשונה.

הפעם השניה היא סוכות, לכן מאד מתאים הפירוש – שכתוב במפרשים – ש"חג הוי' לנו" של משה רבינו זה בעצם כמו חג הסוכות, שהוא "חג האסיף", עם המשמעות שאסיף היינו לאסוף את כולם.

איפה יש בנ"ך, בנביא, עוד פעמיים "חג הוי'"? "הנה חג הוי' בשילה מימים ימימה". בסוף ספר שופטים, בסוף הסיפור של פילגש בגבעה. היו 600 גברים שנשארו משבט בנימין, ו-400 מצאו נשים מיבש גלעד, אבל היו עוד 200 שלא מצאנו להם נשים, לכן יעצו שיחטפו נשים, ביניהם היה שאול המלך, כידוע. הוא ברח מהאשה, היא היתה צריכה לרדוף אחריו. סיפור עצוב, אבל הפסוק משבח את היום הזה, שיש "חג הוי' בשילה מימים ימימה". איזה חג הוא "חג הוי'"? יש בגמרא משמעות אחת, שאולי זה חמשה עשר באב, שהבנות יוצאות וחולות בכרמים – שזה נקרא "חג הוי'". אבל הרד"ק לא מביא את זה בפשט. הפשטנים לא שואלים איזה יום זה היה. "מימים ימימה" הכוונה כל שנה, שנה מדי שנה. הרד"ק אומר שאולי זה פסח, אולי זה סוכות ואולי זה יום כיפור. פלא שהוא לא מביא חמשה עשר באב. הוא אומר שביום כפור היו יוצאות הבנות, ויתכן שזה כאן יום כפור, או שזה סוכות – סוכות הוא כנראה המשך של יום כפור. כידוע, סכך הסוכה נעשה מהקטרת של הכןה הגודל ביום הכפורים. בכל אופן, יש כמה וכמה אפשרויות מה זה "חג הוי' בשילה", ואחת מהן היא חג הסוכות, כהמשך של יום הכפורים. יום הכפורים גם משקף את חמשה עשר באב. זה פסוק אחד.

מה הפסוק האחרון, שיש עוד "חג הוי'"? פסוק בהושע הנביא, שכתוב "מה תעשו ליום מועד וליום חג הוי'". פסוק לא טוב, על פי פשט. מה תעשו, החוטאים – מדבר לחוטאים, עובדי עבודה זרה שיש בעם ישראל – מה אתם תעשו "ליום מועד וליום חג הוי'". מה זה "יום מועד ויום חג הוי'"? יום הריגה. חג הוא זבח, קרבן חגיגה. היות שהמלה חג היא משמעות של זבח, כמו "זבח להוי' בבצרה", "שובו לבצרון", אז כאן בפסוק הזה הפשט הוא "מה תעשו ליום מועד וליום חג הוי'", שה' יצא לעשות זבח, רחמנא ליצלן. לא יכול להיות "חג הוי'" יותר עצוב מה"חג הוי'" הזה.

היות שיש פה ארבעה "חג הוי'" בתנ"ך, וזו מסורה – כלומר, בעלי המסורה דאגו לציין את זה – ולפי הסדר הזה, בא בעל הטורים ונותן פירוש על דרך הדרוש, שבעצם אלו ארבעה שלבים. הוא אומר ככה: "חג הוי' לנו" – הוא מדבר עם פרעה מלך מצרים – "בנערינו ובזקנינו וגו'". אם אתה תתן את החג הזה לנו, לצאת למדבר ולזבוח – גם כאן חג הוא זבח – יצא מזה חג סוכות, שהוא "חג הוי'", וגם יצא מזה למעליותא "חג הוי' בשילה מימים ימימה", שלפי הפירוש הזה משמע שבעל הטורים מפרש כמו הדעה ברד"ק ש"חג הוי' בשילה" הוא סוכות, החג שלנו. אבל אם לא תשמע לנו, אז לך יהיה "חג הוי'", ו'מה תעשה ליום מועד וליום חג הוי'?!'. ככה משה מאיים על פרעה מלך מצרים.

למה הדבר מתאים? אמרנו שסוכות הוא גם זמן ששייך לשבעים אומות העולם. את כל הדרוש הזה אפשר לדרוש על "חג הוי'", שהוא חג הסוכות. "חג הוי' לנו" הוא חג האסיף, כולנו צריכים לצאת. אם תתן לנו – מזה יצמח חג הסוכות, מדי שנה בשנה, שחוגגים אותו בשילה, מקום המקדש. אבל אם לא תתן לנו – בך יהיה זבח. מתי זה יהיה? כמו בהפטרה שקראנו ביום הראשון. מתי יהיה הזבח באומות העולם? בחג הסוכות. מה שכתוב, מה שקראנו בהפטרה. שמי שלא יבוא ויחוג את חג הסוכות, מתוך הכרה שחג הסוכות הוא מקור הברכה והשפע לכל העמים, ויבקש מהצדיק שיברך – שוב, חג הסוכות הוא חג שאנחנו באחדות, "יחד שבטי ישראל", ואם הוא לא יכיר ב"שובו לבצרון", הכח והכבוד שלנו בחג הסוכות – מגיע לו שלא יבוא עליו הגשם, הגשמיות בכלל, ואז גם יקוים בו המיעוט, שאומות העולם מתמעטים והולכים, לא מתברכים בחג הסוכות.

אם כן, זהו דרוש יפהפה לכבוד "חג הוי'", חג הסוכות. אמרנו ש"חג הוי'" שוה 37, יחידה, וכמה זה ד"פ 37? נצח, "דידן נצח", שזה גם להכניע את האויב עד שהוא נכנע, עד לנצחון, או לנצח ולהשמיד את האויב. שניהם פעולה של חג הסוכות.

ו. הדמויות של סוכות

נמשיך הלאה לעוד נושא חשוב: אמרנו קודם שאחד מפירושי "ראשי עם" הוא האושפיזין, "בסכות תשבו שבעת ימים... למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל וגו'". יש שלש פעמים סוכות – שבעת ימים צריך לשבת בסוכה, כל האזרח בישראל ישבו בסוכה, ובסוף "למען ידעו דרתיכם". השנים הראשונים חסר, בלי ו, והפעם האחרונה עם ו – מכאן לומדים הלכות חשובות לגבי דפנות הסוכה במסכת סוכה.

איפה עוד כתוב שלש פעמים סוכות, אחת הדמויות שקשורות בעצם לחג הסוכות – "ויעקב נסע סכתה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכת על כן קרא שם המקום סכות". גם באותו פסוק יש שלש פעמים סוכות, לכן יעקב אבינו הוא אחד הצדיקים שקשור בעצם לחג הזה. אמרנו ש"ראשי עם" הם כל שבעת האושפיזין, אבל לא כולם קשורים בעצם. כולם באים. בין שבעת האושפיזין מי שקשור בעצם לחג הזה – שכל החג נקרא על שמו – הוא יעקב, "ויעקב נסע סכתה", כמו שאמרנו, שלש פעמים, 'חזקה', ומי עוד? אהרן. אהרן הוא ענני הכבוד, שכל החג הזה – מהיום הראשון והלאה – הוא זכר לענני הכבוד. זה מה שצריכים לכוון – כך פוסק אדה"ז בשו"ע – כאשר אוכלים את הכזית הראשון בסוכה, "כי בסכות הושבתי את בני ישראל וגו'", לפי מאן דאמר שהסוכות הן ענני הכבוד. הכוונה הזו היא לעיכובא. אם כן, ענני הכבוד בזכות אהרן כהנא רבא מתחיל מיד מתחלת החג, לא רק מהאושפיזין של אהרן. כלומר, כל החג הוא של יעקב וכל החג הוא חג של אהרן. יש עוד אחד שכל החג נקרא על שמו, דוד, כמו שאומרים בברכת המזון "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת". זהו פסוק בעמוס, "אקים את סכת דוד הנפלת". סוכת דוד הנופלת היא מהיום הראשון – זה מתעצם והולך עד הו"ר, היום המיוחד של דוד, כמו שאמרנו, אבל הסוכה שלנו היא סוכת דוד הנופלת, שרומזת לשכינה הקדושה. חג הסוכות הוא חג, מהרגע הראשון, בו מקימים את סוכת דוד – מחזירים לישראל את הכח, את הכבוד, את היכולת לשלוט בעמים שיש לישראל. זה נקרא להקים את סוכת דוד הנופלת. אם כן, גם יעקב שייך לחג הזה בכלל, גם אהרן וגם דוד – התפארת, ההוד והמלכות של שבעת האושפיזין. אבל אברהם ויצחק, וגם משה וגם יוסף, לא מצאנו אצלם קשר מפורש בתורה לחג הסוכות. אז הם אושפיזין חשובים מאד, אבל לא כמו שלשת אלו.

האם יש עוד נשמות חוץ משלשת האושפיזין האלה ששייכים לכללות החג, שכל החג נקרא על שמם? שוב, לא אברהם, לא יצחק, לא משה ולא יוסף, אבל יש עוד שנים, ואפילו שלשה ואפילו ארבעה.

הכי חשוב, שכתובים מאמרים ארוכים עליו בחסידות, בדא"ח, בהקשר לחג הסוכות הוא בצלאל בן אורי בן חור. כתוב שמה שנאמר בספר הזהר הקדוש, שכל החג הזה הוא לשבת "בצלא דמהימנותא", "בצלך כנפיך תסתירני", "וסכה תהיה לצל יומם מחורב", הכל קשור לנשמה של בצלאל בן אורי. כתוב ש"אורי" הוא אור, וזה שאור הוא אבא שלו לפניו. כתוב, כמו בהרבה מקומות, שה"בן" היינו שהאבא הוא הבן שלו, שהאבא למטה ממנו. בצלאל הוא בצל א-ל, בצל העליון, "ישב בסתר עליון בצל שדי יתלונן", והאור מתגלה דווקא מתוך הצל – זה החכמה מתוך הכתר. אחר כך יש חוֹר, חוּר, שמתגלה מתוך האור. עד כאן, בצלאל בן אורי בן חור, שיש בזה המון סודות. בכל אופן, בצלאל, שיודע לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ – לכן הוא נבחר, "ראה קראתי בשם וגו'", לעשות את המשכן, שתהיה השראת שכינה בישראל – זה הסוכה. כתוב שהסוכה הוא המשכן, עוד יותר מבית המקדש – המשכן הוא אהל, דירת עראי, כמו הסוכה. המקדש הוא כבר דירת קבע. "ויהי בשלם סכה ומעונתו בציון" – "סכה" היינו הבית ארעי ו"מעונתו" כבר דירת קבע בבית המקדש. הכל מתחיל מ"סכה". שוב, כתוב "ויעקב נסע סכתה ויבן לו בית", כתוב שהסוכה בקיץ והבית בחורף. אחר כך "ולמקנהו עשה סכות" ואחר כך "ויקרא שם המקום סכות". למה קרא סכות, ולא בית? הבית לעצמו פחות חשוב מהסכות למקנהו, לבהמות? כנראה העיקר זה סוכות. כבר ידע זאת בהתחלה, "ויעקב נסע סכתה", עוד לפני שנתן את השם – "סוף מעשה במחשבה תחלה". בכל אופן, קשור שבצלאל קשור לחג הזה בעצם, שכל החג הוא "בצל אל", וכמו שאמרתי קודם, יש דרושים שלמים להסביר את הקשר העמוק, מה זה "ראה קראתי בשם", מה זה ה"חכמה תבונה ודעת" שלו, מה זה ה"בכל מלאכה". העיקר ש"בצל אל היית וידעת", ידע יותר טוב ממשה רבינו מה הכוונה הפנימית של ה'. מה זה "וידעת"? "למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אתם מארץ מצרים". אם כן, יש עוד מישהו ששייך לעצם החג.

יש עוד מישהו: בשיא של מנחה של יום הכפורים, יום הקדוש, קראנו מפטיר יונה. כתוב שיונה זכה לרוח הקדש שלו בשמחת בית השואבה. כלומר, הזמן שאנחנו עושים כעת שמחת בית השואבה – כוונה שכל אחד צריך לכוון – הוא הזמן הכי טוב לזכות לרוח הקדש. אבל נעבעך, מה אמרה לו רוח הקדש? לך לנינוה ותעסוק במהפכה הרביעית. הוא לא רוצה, הוא בורח. יש לו גם סברא – כמו שנסביר – שיעורר קטרוג על עם ישראל, שהגוים עושים תשובה והיהודים לא. בכל אופן, הוא בורח, ובסוף ה' אומר לו לך לנינוה – יונה עם נ, שער הנון – ותחזיר אותם בתשובה. מי היה מלך נינוה? כתוב שהוא גלגול – ולפי המדרש הוא-הוא – פרעה מלך מצרים. הוא ניצל מהטביעה במצרים והלך להיות מלך בנינוה. סימן שכל העם בנינוה הם כנראה גלגול של המצרים. נחזור לכתבי האריז"ל, כתוב שם שיונה הנביא הוא גלגול עיקרי של יוסף הצדיק. לא רק זה, אלא שהוא-הוא עתיד להיות משיח בן יוסף. יש שני ילדים שהחיו אותם – אליהו החיה את יונה ואלישע החיה את חבקוק. יונה שייך למשיח בן יוסף וחבקוק למשיח בן דוד. אנחנו מכירים את משיח בן יוסף שנלחם בגוים, אבל היות שהרבי אומר שמלחמה גם צריכה להיות בדרכי נעם, כנראה משיח בן יוסף עוסק במהפכה רביעית, כמו בחג הסוכות, שגם מברכים את הגוים וגם משמידים אותם. בכל אופן, הטיפוס הזה של יונה, שזה הטיפוס למופת של שמחת בית השואבה – מה זוכים בשמחת בית השואבה – זה נשמה כללית ששייכת לחג הסוכות. זה שהוא בא מיוסף גם מחזיר לנו את יוסף. אמרנו שאין לנו משהו מיוחד ליוסף בחג הסוכות. יש לו רמז, אבל לא משהו מפורש. הרמז שיוסף גם מלשון "אסף הוי' את חרפתי", ואמרנו שהחג הזה גם נקרא חג האסיף.

היינו באמצע, ולא השלמנו, שיש לחג הזה שלשה שמות – חג הסוכות, חג האסיף וחג הוי'. אם תעשו את החשבון כמה שלשת השמות האלה יחד תמצאו שהם שמחה-שמחה, שמחה כפולה.

אמרנו שיש "זמן שמחתנו" של סוכות ו"זמן ששמחתנו" של שמיני עצרת. זמן שמחתנו של סוכות הוא עדיין לפי טעם ודעת, תשובה מתוך שמחה, אבל שמחה של שמע"צ לגמרי למעלה מטעם ודעת, אמרנו שלמעלה מתשובה, רק שמחה של "יחד שבטי ישראל", שמחה שכולנו שוים, כולנו באותה ספינה של יונה. מסביב כל הספינות שוחות בשקט, רק הספינה הזו מטורפת. מה שמשווה אותנו הוא טירוף, שרק אנחנו כולם מטורפים – כולם שקטים, ורק אנחנו כולנו מטורפים, בספינה עם יונה. ממילא צריך לזרוק אותנו לים, שיבלעו אותנו דג ודגה, ויקיאו אותנו – אנחנו לא מתעכלים טוב – ואז נלך לקיים את השליחות שלנו בנינוה, המקום הזה של אדם ובהמה יחד.

בכל אופן, יש לנו כבר חמש נשמות שקשורות בעצם לחג הסוכות. איך נחבר אותן לספירות? יעקב הוא תפארת, אהרן הוא הוד, דוד המלכות – באושפיזין. כתוב בפירוש שיונה הוא יסוד, הוא יוסף. בצלאל הוא "בצל אל", ושם א-ל הוא בחסד, "עולם חסד יבנה", "בהבראם"-"באברהם", ספירת החסד. כאן חוזרים לאברהם אבינו, האושפיזין הראשון. בצלאל יושב בצל שלו, לכן יודע לצרף אותיות בהם נבראו שמים וארץ. הוא בנצח, בצל החסד – הוא מנצח על מלאכת המשכן. אחד מפירושי נצח הוא גם לנצח בקרב, גם נצחיות – נצח נצחים – וגם לנצח על המלאכה, "למנצח". אם כן, יש לנו כל הספירות מתפארת עד מלכות. תפארת-יעקב, נצח-בצלאל (מחליף את משה), הוד-אהרן, יסוד-יונה (מחליף את יוסף), ודוד נשאר מלכות.

אמרנו שאפשר להוסיף עוד 2, פחות מובהק – אבל אפשר. היות שהחג הזה הוא חג האסיף, צריך לאסוף את היהודים. איך אוספים את היהודים? קודם שמענו שיר יפה – כשכולם מתלהבים מאותו ניגון בשמחת בית השואבה זה איסוף. אסף הוא ראש המשוררים בזמן דוד המלך. אסף הוא לוי, ובנין המלכות מהגבורה. כלומר, דוד, שהוא גם "נעים זמרות ישראל", גם מתאהב ומתחבב על עם ישראל מכח הנגינה שלו, חוץ מכח הגבורה שלו, אבל הוא עצמו נבנה מכח הלוי. כלומר, יש בדוד המלך גנים של לוי. זה כי בנין המלכות מהגבורה. לכן ראש המשוררים אצלו הוא אסף. היות שאסף לשון אסיף, ואמרנו שיש לו כח לאסוף, גם בו יש איזה רמז שגם קשור בעצם לחג הזה. לכן צריך לשיר הרבה שירים, גם בתפלה – הרבה זמירות. הוא גם הולך יחד עם דוד. ספר תהלים הוא ספר של דוד, אבל יש יב מזמורי תהלים שמיוחסים לאסף.

מי עוד? הראשון ששייך לחג הסוכות בעצם – אמרנו שזה לא כל כך מפורש, אבל במדה מסוימת זה הכי מפורש – הנשמה הכי שייכת לחג הסכות, יותר מכולם, זו יסכה, זו שרה. למה נקרא שמה יסכה? כי היא סוכה ברוח הקדש. בעצם היא המקור של נבואת יונה, והיא אשת אברהם אבינו – גם שייך לאברהם, אבל היא גם אמא. כללות המקיפים דאמא, השמחה של החג, "אם הבנים שמחה", "צחק עשה לי אלהים כל השמע יצחק לי" בתענוג ושמחה, זה יסכה. זה גם כתוב בפירוש בחסידות, שכל החג הזה הוא חג של יסכה – חג של שרה אמנו.

שוב, במדה מסוימת היא כוללת את כולם – הכל תחת כנפיה של יסכה. יש בכל השמות האלה שהזכרנו, עם העניינים שלהם, גם רמזים שלא נאריך בהם עכשיו. יש עוד שיחה אחת שאנחנו רוצים לומר, אבל בינתים נשמע כמה ניגונים שמחים.

ז. "אבן משכית"

אולי עוד לפני שנתחיל עוד נושא עיקרי נאמר משהו בנגלה, כדי לתת לו בסיס. המדקדקים אומרים שהשרש סוכה, סכיה, הוא אותו שרש של "אבן משכית". כתוב בתורה, בסוף פרשת בהר, "ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה". למה הוא נקרא "אבן משכית"? מה הקשר? כמדומני לא דברנו על זה בעבר, שמצות סוכה – לישב בסוכה – קשורה לאיסור הדי-חמור של "אבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה". מה הקשר? קודם כל, הפשט של "אבן משכית" היא אבן שמכסים בה את הרצפה, סוככים את הרצפה באבן – אבן גזית, בדרך כלל. כלומר, יש סכך של התקרה ויש סכך של הרצפה. לסכך של הרצפה קוראים אבן משכית. התרגום יונתן מתרגם את הביטוי "אבן משכית" כ"אבנא מציירא", אבן מצוירת. תרגום אונקלוס רק מתרגם "אבנא סגדא", סגדא זה לעבוד – אבן בשביל להשתחוות עליה. אבל ת"י, וגם האבן עזרא והרמב"ן ורוב המפרשים הראשונים, אומרים ש"משכית" לשון ציור. למה? כי מסתכלים עליה. משכית לשון הסתכלות, כמו סוכה ברוח הקדש, ומסתכלים על הצורה – אם זו עבודה זרה – ומשתחווים, יש מי שאומר שמשתחווים לצורה עצמה. יש מי שאומר שזה רק משהו נאה ששמים לפני הפסל. בכל אופן, בספר המצוות הרמב"ם גם מביא שאבן משכית היא אבן מצוירת, אבל להלכה לא מזכיר את זה. גם רש"י אומר שלשון כיסוי, בלי לדבר על ציור.

נשים לב לעוד תופעה פשוטה, ש-כסה ו-סכה מתחלף לגמרי. סך ו-כס מתחלף. רש"י אומר שסכך לשון כיסוי. ממילא נותן טוב טעם למה שכתוב בתורה "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו", שמה שבכסה בר"ה מתגלה עכשיו, ב"יום חגנו", חג הסוכות. כלומר, הכסה הופך להיות סכה, סכך, פשט גמור בחז"ל. גם נותן טוב טעם במה שכתוב כפשט בחסידות, ש"גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד". אין כאן המקום להאריך מהו כסא הכבוד ולמה התשובה מגעת עד כסא הכבוד. קודם שרנו את השיר של אבא של הרבי, שיר ההקפות, אז רק ראוי לציין רמז מפורסם בשמו, מאד-מאד יפה. סיום פרשת וירא, "ופלגשו ושמה ראומה... ואת מעכה". הוא אומר ש"ואת מעכה" – מה שיוצא מראומה, הקליפה של עולם האצילות – ר"ת "וידוי אחר תשובה מגיע עד כסא הכבוד". משהו יפהפה, שבע אותיות עם מאמר חז"ל מפורש. יש עוד פעם אחת משהו דומה לזה בתורה. אבל מאמר חז"ל המקורי הוא "גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד". את התשובה מתחילים בר"ה, ממשיכים ביו"כ, עד שמגיעים לשיא התשובה בחג הסוכות. דווקא בחג הסוכות, התשובה שעשינו בימים נוראים – עכשיו מגיעה עד כסא הכבוד, "בכסה ליום חגנו". כסא הוא סכה, כיסוי, וכבוד הוא כמו שאמרנו בתחלת הדברים שלנו הערב, "שובו לבצרון", לא רק לכבוד של ה', אלא לכבוד של עם ישראל שהוא-הוא הכבוד של ה'. מתי מגיעים לזה? עכשיו, בחג הסוכות, חג הכסא, כסא הכבוד.

בכל אופן, נחזור לאבן משכית: אבן משכית לשון לראות, לשון ציור, ויש שלשה טעמים בראשונים למה זה אסור. לכאורה, הכל אליבא דרבי שמעון, שדורש טעמא דקרא. הפשט הוא שאסור להשתחוות על אבן משכית אפילו לה'. לכן בבית כנסת אנחנו שמים משהו שמפסיק בין הרצפה – הרצפה היא רצוף, מרצפות קוראים לזה, בלטות, וגם בית המקדש היה רצוף ככה. גם משהו חשוב מאד, שחושבים שרצוף הוא רצוף (קונטיניו) אבל באמת הוא בדיד (דיסקריט), כי רצוף מבלטות, "אבן גזית", לא אבן אחת, כך כותב הרמב"ם. בכל אופן, קוראים לו רצוף. הפסוק שאמרנו היום בהושענות הוא "הושענא רצוף אהבה הושענא", מהפסוק בשיר השירים "תוכו רצוף אהבה", שיש מי שאומר ש"רצוף אהבה" זה הרצפה, הרצפה של התוך. התוך הוא הלב שלי, של בנות ירושלים, והבסיס, היסוד, של התוך שלי – רצוף באהבה. אבל האבן עזרא אומר שזה לא הפשט בכלל. הפשט הוא כמו "ובידו רצפה", שמובנה בעברית גחלת של אש, לא רצפה בכלל. יש תקרה ויש רצפה. היתה לשאול המלך שפחה בשם רצפה בת איה, "איה מקום כבודו", מקור כל השפע שמקבלים בימים נוראים, כידוע. מה, היא רצפה שדורכים עליה?! אפילו שהיא רצפה יפה, מצוירת. לא, כתוב שרצפה היא לשון גחלת, אש בוערת, כמו שרואים בסיפור שלה. האבן עזרא כותב ש"רצוף אהבה" כמו בוער באהבה, רצף כמו רשף, חילוף באותיות השינים. בכל אופן, הרמב"ם אומר שטעם האיסור הוא משום דרכי האמורי, שכך היו עובדים עובדי עבודה זרה. החינוך אומר שאסור – אפילו שהוא משתחוה לה', לא לעבודה זרה – בגלל החשד. היות שהוא עושה משהו שהגוים עושים לעבודה זרה – בכך שהוא משתחווה הוא מעורר חשד. זהו חידוש גדול מאד של החינוך, כי בדרך כלל חשד נקרא מראית עין, ומראית עין היא בדרך כלל רק מדרבנן, לא יכולה להיות מראית עין דאורייתא. כאן, לפי החינוך, מראית עין, חשד, זה דין תורה, מדאורייתא – זה האיסור של אבן משכית. כל זה שייך לסכך של הסוכה. כמו שנסביר, זה שייך להסתברות. חשד כבר שייך להסתברות – כל אחד שואל, 'מה הוא עושה? למי הוא משתחווה?'. החינוך אומר שבגלל החשד, הסיכוי שהוא משתחוה לפסל, התורה – תורה שבכתב, דאורייתא – אסרה את זה. יש עוד דעה, של רש"י, שהאיסור כי הוא עושה דבר שמיוחד לבית המקדש. אסור לעשות דברים שמיוחדים לקדש, "לא תעשון כן להוי' אלהיכם" – אסור לעשות דברים מיוחדים למקדש מחוץ לבית המקדש. אם כן, לרש"י לא קשור לעבודה זרה בכלל. רק כי הרצפה של בית המקדש היתה מצוירת, היתה יפה, או שהיתה מגזית, גם בלטות, וכך היו משתחוים בבית המקדש – והתורה אסרה לעשות מה שעושים בבית המקדש במקום אחר חוץ מבית המקדש.

מה הנפק"מ בין שלש השיטות? מסבירים האחרונים שהנפק"מ לגבי "יהרג ואל יעבור". לדעת הרמב"ם זה אביזרייהו דע"ז, ואפילו לדעת החינוך זה אביזרייהו דע"ז, שגם עליהם כתוב "יהרג ואל יעבור". אבל לרש"י בכלל לא קשור לע"ז, אלא לעשות מה שבמקדש, ולדעתו זה "יעבור ואל יהרג". יש מקשים על התירוץ הזה, ואומרים שאביזרייהו דע"ז רק נאמר במעשה שאתה עושה חלק מעשיית הפסל. דברים אחרים, שלא חלק מעשיית הפסל, לא נקרא אביזרייהו דע"ז. מתרצים שיש דעה אחת, דעת היראים בראשונים, שאומר שהאיסור של אבן משכית זה בכלל לא האיסור להשתחוות עליה, אלא האיסור לעשות אותה – "לא תתנו", "ואבן משכית לא תתנו בארצכם". האיסור הוא הנתינה, שאתה נותן אבן משכית בשביל להשתחוות, ולפי דעה זו זה כן אביזרייהו דע"ז וזה כן "יהרג ואל יעבור". עד כאן יצאנו ידי חובת נגלה...

נאמר עוד טפה: יש למעלה ולמטה, רצפה וגג, סכך, וצריך לחבר את הסכך של התקרה עם הסכך של הרצפה, על ידי תרך עמודי אור. יש כאן רמז יפהפה לנוי סוכה, שהרי לפי רוב רובם של הפירושים סוכה לשון נוי, לשון יפי, ציור יפה. מה שבחב"ד לא עושים נוי חיצוני – על דרך ההלכה מסתמכים על כך שלא להלכה. אפילו שכולם כותבים שמשכית לשון ציור, להלכה זה כל אבן על הרצפה. אבל בפנימיות, יש הרבה פירושים בחסידות מהו הנוי סוכה האמתי. בכל אופן, סוכה לשון לראות, דבר שמושך את העין – לכן עד עשרים אמה זה מושך את העין לראות. כנראה הסכך עצמו יפה, מצויר, צריך לצייר אותו – תמונה הכי יפה.

זו היתה הקדמה אחת לגבי תורת ההסתברות.