1

בע"ה

הילולת רמ"מ מויטבסק

בדר"ח אייר ס"ז – טבריה (רוח על הים)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

היום זה היארצייט של רבי מענדל ויטבעסקער, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל. נכנסים כעת גם ל-ב אייר, ובערב נספור ספירת העומר "תפארת שבתפארת" – יום מיוחד, יום הולדת של הרבי מהר"ש, "לכתחילה אריבער" (לכן כעת ניגנו את הניגון שלו). זה ששני הדברים באים בסמיכות, יש ודאי דברים בגו. ידוע שרמ"מ בא לארץ – עם יותר משלוש מאות נפשות – בשנת תקל"ז, חי כאן יא שנים, והסתלק היום בשנת תקמ"ח. הוא נולד ב-תצ"ט, היינו שהיה רק בשנת ה-מט שלו – הוא שייך לגיל של "ימי שנותינו בהם שבעים שנה וגו'" עם שני כוללים. הקשר הכי בולט לרבי המהר"ש שגם הוא הסתלק בשנת ה-מט לחייו, ושניהם לא השלימו את שנת ה-מט. היארצייט של בעל יום ההולדת, הרבי מהר"ש, זה יג תשרי. לא כל כך יודעים שגם יש יארצייט ביום שלפני זה, יב תשרי, שזה הילולת רבי אברהם המלאך, בן המגיד. יש קשר מאד מאד גדול בין רבי אברהם המלאך לבין רמ"מ מויטבסק. אחרי הסתלקות המגיד כל התלמידים הותיקים – אדה"ז, רבי זושא, המהרי"ל – התקשרו בכתב התקשרות לרבי אברהם המלאך (אחד הדברים הכי מענינים, לראות כתב התקשרות זה). שם כותבים שמוסרים לו נרנח"י – זה התקשרות לצדיק, כפי שנסביר בהמשך. רבי אברהם המלאך, ככינויו, היה שרף ומלאך אלקים, והוא הסתלק בגיל הרבה יותר צעיר – בגיל לו (כמו רבי אהרן הגדול, שהיארצייט שלו בפסח) – בשנת תקל"ז. אחרי ההסתלקות שלו, שהם היו קשורים אליו, בהמשך אותה שנה, עלה לארץ רמ"מ מויטבסק בראש העליה הגדולה הראשונה (עליה ענקית, לפי הממדים של היום זה כמו שיעלו מליון יהודים).

לפני כמה ימים דברנו שכתוב שרמ"מ החליט לעלות לארץ רק אחרי שניסה להשכין שלום בין החסידים למתנגדים. הוא נסע עם אדה"ז לוילנא, לגר"א, להשכין שלום – והגר"א ברח מהם, ונכשלו בנסיון. רבי מענדל אמר שהוא מתחרט, עד יומו האחרון, שלא שבר את הדלת כדי להכנס – היה בטוח שאם היו נכנסים אש המחלוקת היתה דועכת. זה לא עלה יפה מן השמים, ועל כן, אחרי זה כתוב, שאחרי הכשלון להשכין שלום הוא קבל החלטה שעל מנת להביא את הגאולה – הוא היה משיחיסט, כמו שנסביר, ולהביא את הגאולה צריך שלום בעם ישראל (ואז יכול אחר כך להיות שלום בכל העולם כולו) – חייבים לבוא לארץ ישראל, "ארץ אשר הוי' אלהיך דורש אותו מרשית שנה ועד אחרית שנה", "כי מציון תצא תורה" ויצא אור אלקי לכל העולם. רק בהמשך ובסיום לנקודה זו, שההחלטה לבוא לארץ היתה לאחר הכשלון של להשכין שלום עם הגר"א, עם מחנה המתנגדים, כעת הוספנו עוד משהו – שבפועל לא עלה עד שבן המגיד, שכעת הוא רבו, הסתלק. זה מזכיר עוד כמה סיפורים, כמו שרבי נחמן מהורודנק, משרת הבעש"ט (הקבור בטבריה), חשב לעלות עוד בחיי הבעש"ט – יש סיפור שלם, שטבל במקוה וגילו לו מן השמים שהשכינה במעז'יבוז' ונשאר שם – ועלה רק אחרי הסתלקות הבעש"ט. בהמשך לענין השכנת השלום, כשרמ"מ הגיע לארץ הגיע קודם לצפת – כפי שנמשיך עוד בהסבר – ורק אחר כך ירד לטבריה. הוא היה חותם עצמו "השפל באמת", והמקום הכי מתאים לשפל באמת הוא כאן בטבריא. כשהגיע לצפת הוא נרדף מהמתנגדים של צפת, עד כדי כך שהתבטא אחרי שנאלץ לעזוב את צפת ולעבור לטבריא – היו כמה ביטויים, והיה ביטוי שהצער והיסורים מהמתנגדים בצפת היו פי כמה יותר גרועים מכל מה שסבל מהמתנגדים בחו"ל (האשכנזים בצפת שהיו מושפעים ממכתבי שטנה רבים שקבלו מחו"ל), והיה ביטוי עוד יותר חריף – "כשהגעתי לארץ מצאתי את העיר צפת כולם רשעים, וכשירדתי לטבריא מצאתי את העיר טבריא כולם צדיקים" (זה ווארט שאולי בהמשך נמתיק). אנו בטבריא, כאן כולם צדיקים, "צמח שמו מתחתיו יצמח" – מהשפלות – משיח בא מטבריא (תחיה"מ מתחילה מצפת, לפי מסורת אחת), וכך גם חידוש הסנהדרין (כפי שפוסק הרמב"ם). דווקא בשפלות יש אחדות ישראל – זה "ועמך כולם צדיקים" – וזה יכול לצמוח מעיה"ק טבריא.

אמרנו שיש קשר בין רבי מענדל לרבי מהר"ש, וכן הסתלקות הרבי מהר"ש היא יום אחד אחרי רבי אברהם המלאך. יש שיחה של הרבי ששואל למה לא מונים את רבי מענדל בתוך השושלת של רבותינו נשיאינו – לכאורה היה צריך למנות גם אותו, שאדה"ז היה חסיד שלו (אומרים שהיה תלמיד-חבר, אך בכל אופן היה קשור, וכשרמ"מ עלה לארץ אדה"ז התלוה אליו בשביל להתלוות אליו, וחזר בציוויו מפני כמה סיבות שאכמ"ל). אדה"ז היה גם מקושר של רבי אברהם המלאך – איני מכיר שיחה של הרבי ששואלת למה לא מונים אותו, אבל בהחלט צריך לקחת אותו בחשבון. ר"א המלאך היה סבו של רבי ישראל מרוז'ין, שכידוע גם היה משיחיסט מאד גדול על עצמו – אולי הצדיק הראשון והיחיד שניסה שיכתירו אותו למשיח, ופנה לשם כך לצדיקי הדור (חלקם הסכימו וחלקם לא, זה סיפור אחר). בין הסיפורים שמספרים עליו, שלא מש מעל שולחנו הסה"ק פרי הארץ, של רמ"מ ויטעבסקער. הספר היחיד אצל הרוז'ינער היה פרי הארץ של רבי מענדל ויטעבסקער, והוא התבטא שבספר הזה אפשר לחבר חכמה עילאה וחכמה תתאה (את האימרה הזו גם צריך לנסות להבין). בחב"ד, אדמו"ר האמצעי מתחיל ספרו עם "חכמות בחוץ תרונה" – חכמה תתאה וחכמה עילאה – וכאשר יש חיבור שתי החכמות אז "בחוץ תרונה", אור החכמה פורץ גם לחוץ, ואז "תרונה" גם של "באבד רשעים רנה" וגם כל העולם מרנן לה' ובא לציון גואל. זה מה שנפעל על ידי החיבור של חכמה עילאה עם חכמה תתאה, ורבי ישראל מרוז'ין אמר ש"פרי הארץ" זה הספר המסוגל לעשות זאת. בפשט, חכמה עילאה זה חכמת התורה וחכמה תתאה כפשט זה מה שנקרא חכמת שלמה בספרי הקבלה הראשונים (וזה עד חכמת הטבע). כאשר יש חיבור אמיתי בין שתי החכמות, אז "בחוץ תרונה". על דרך "לכשיפוצו מעינותיך חוצה" – "אז יכלו כל החיצונים וכו'" ואז תוכל לבוא הישועה. אם כן, אחרי המגיד יש בעצם סדר של ג אמות אמש – אברהם, מנחם-מענדל, שניאור-זלמן. עד שאדה"ז נהיה רבי – והוא הוסמך על ידי המגיד – זה עבר דרך ר"א המלאך ודרך רמ"מ מויטבסק. מה שמענין, שהרבי מהר"ש, מחובר ביום הולדת וביום הסתלקות שלו לשניהם, יום אחד אחרי ימי הילולא שלהם.

מה שנעשה הערב, בע"ה, לפי המנהג שבזמן האחרון, נספר כמה וכמה סיפורים ו'ווארטים' (כולל אמרות הערכה על ידי צדיקי אותו דור והדורות הבאים), ונסדר אותם לפי הספירות (גם כדי לזכור, וגם כדי להעמיק יותר) – נעשה מהן פרצוף – ואחרי שנעשה את הפרצוף הזה נוכל אולי להתמקד בכמה דברים חשובים מתוך זה:

כתר:

אדה"ז היה קשור לרמ"מ, והוא הסמיך אותו להיות רבי אחריו. מי שמכיר קצת את ההסטוריה כאן, אחרי הסתלקות בעל פרי הארץ המשיך חברו, שעלה איתו יחד, רבי אברהם הכהן מקאליסק, וברבות הימים היה איזה קרע בינו לבין אדה"ז, ואז הוא העביר את כולל רייסין (המגבית שהחזיקה את ארץ ישראל, כפי שנמשיך) מאדה"ז, שבידיו הפקיד זאת רמ"מ, לרבי מרדכי מלעכוויטש. לכן אפשר לומר שהיורש של ר"א קאליסקער זה ר"מ מלעכוויטש, ממנו עבר לרבי משה מקוברין (שהיארצייט שלו ב-כט ניסן), וממנו לס"ק מסלאנים (ממנו חסידות סלונים היום). יש כאן גם קרלין בטבריא, אבל החסידות שיורשת חסידות ארץ ישראל זה חסידות סלונים. לא נאריך בכך, אבל אנו מזמינים כעת את כל הצדיקים שישתתפו איתנו כאן. עכ"פ, רק כדי ליישר את הראש, סלונים זה היורש של ר"א מקאליסק (צדיק מאד גדול, שרבי נחמן בקר אצלו – אחרי הסתלקות הרמ"מ – ואמר שאני מכיר כל צדיקי הדור, כולל דודי ר"ב ממעזיבוז, ולא הכרתי וראיתי בחיי צדיק כמותו; היה צדיק גדול, אך היה "אורות מרובים דתהו" כנודע – אולי בסוף ימיו התיישב, אך כאברך צעיר היה "אורות מרובים דתהו", גם למעליותא, עד שהרגיז בכך את המגיד, שרצה לזרוק אותו, ואדה"ז 'הציל אותו' אצל המגיד) וליובאוויטש זה היורש של רמ"מ מויטבסק (שהיה הכי גדול בדור). בדרך כלל יורש זה הבן של הרבי הקודם. בסלונים זה לאו דווקא בן, אלא החסיד הכי גדול שממשיך. על החוזה מלובלין כתוב שהתאמץ מאד – התפלל ועשה פעולות רוחניות – שיהיה המשך ישיר לרמ"מ מויטבסק וגם המשך לר"א קאליסקער, ולא הצליח לפעול זאת. זה שלא הצליח לפעול, זה מה שאנו אומרים כעת, זה בגלל שלכל אחד יש יורש – היורש של בעל "פרי הארץ" זה חב"ד, והיורש של הקאליסקער זה סלונים. זה דבר חשוב לדעת.

אמרנו שצדיקי הדור, החל מצדיקי אותו דור ממש, הללו ושבחו אותו בהפלגה עצומה. אחד מהדברים שאדה"ז אמר על בעל ההילולא שיש לו את הבחינה של "מורח ודאין". בעצם, בכך שאומר על הרבי-החבר שלו שהוא "מורח ודאין" הוא אומר עליו שהוא המשיח. רבי מענדל בעצמו אמר על הבעל שם טוב שלא קם אחד כמוהו ולא יקום, אך אדה"ז אמר כך על רמ"מ. ידוע שאפילו רבי נחום מטשערנוביל היה קצת בתמיהה על כך שאדה"ז התקשר לרמ"מ ולא אליו – הם היו שנים מזקני תלמידי המגיד, והוא היה הזקן יותר – ובהמשך נספר עוד סיפור מזה. את הווארט הזה אדה"ז אומר על רמ"מ, ו"מורח ודאין" זה בכתר. הוא אומר על רמ"מ שהוא בחינת משיח, וכנראה אין שני צדיקים כאלו בדור – "דבר אחד לדור ואין שני דברים לדור". בהמשך אולי נדבר על "פרי הארץ" תזו"מ, שם מדבר על תיקון הדיבור – שהרי נגעים באים על לשה"ר ועל גסות הרוח, כפי שמביא רש"י – וממילא התיקון, שהוא בפרשת "זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן", זה תיקון הדיבור קודם כל. הוא מקשר זאת עם מה ש"דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור" – דיבור זה הנהגה, ותיקון הדיבור זה תיקון ההנהגה. יש אחד כזה בדור, ולכן כדי באמת כדי לתקן את הדיבור צריך להיות קשור לאותו "חד בדרא", "דבר אחד לדור", ואותו אחד חונן עם חוש הריח המיוחד ש"לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח" אלא "והריחו ביראת הוי'". חוש הריח הזה שייך לכתר.

ראיה ושמיעה זה אורות פנימיים – שמיעה זה לגמרי פנימי, זה קליטה, ולראות זה ממוצע, פנימי אבל לא כמו שמיעה (לכן יש סוגיא שלמה אם "עד נעשה דיין" או לא, כי דיין צריך לשמוע-לקלוט) – אבל מה שמקיף לגמרי זה חוש הריח. משיח לא צריך לראות ולשמוע, אלא רק מריח ולפי זה דן, זה מן הקצה אל הקצה – לדון על פי ריח זה חיבור מופלא של תחושה של מקיף עם המציאות הפנימית. הוא יכול לקחת את התחושה העדינה ביותר, ומתוך העדינות הזאת לדון את המציאות ולתקן אותה מטה מטה. יש עוד מה לומר על כך, אבל נשאיר זאת כך. "מורח ודאין" זו תכונה מיוחדת של משיח, ואדה"ז אמר שזה שייך לרמ"מ.

חכמה:

חכמה, מוחין דאבא, זה סוד השבת קדש – "זכור את יום השבת לקדשו". עיקר ה"קדש" בתורה זה שבת (החגים זה "מקרא קדש", מוזמנים לקדש, אבל אינם קדש בעצם), לכן עיקר החכמה עילאה זה שבת. מה שאמרנו קודם, שספר פרי הארץ הוא המסוגל לחבר ח"ע עם ח"ת, ואז "חכמות בחוץ תרונה" בביעור הרע ובהפצת האור-כי-טוב בכל העולם, זה מתחיל מח"ע, שאחד הסודות שלה זה שבת. כתוב על רמ"מ כזה ווארט, שאצלו כאשר נכנסה שבת קדש, קבלת שבת אצלו היתה בדרגה כזאת כאילו שעוד לא היה בעולם שבת ולא יהיה אף פעם יותר שבת. זה ה'ווארט' שמסור בשם צדיקי הדור. זו תחושת ה"קדש" העליון – "זכור את יום השבת לקדשו", "שמור את יום השבת לקדשו", "'זכור' ו'שמור' בדבור אחד נאמרו", "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים", "החכמה תעז לחכם". קדש זה דבר נבדל, מלה בגרמיה, אבל אני שומר את זה כאן בארץ. זו מתנה שה' נתן לעם ישראל – הם זוג. השבת התלוננה שאין לה בן זוג, וה' אמר לה שבני ישראל יהיו הזוג שלה – ה' נתן את השבת, הדבר הכי נבדל, לתוך המציאות של עם ישראל בעולם התחתון. אם כן, מתבקש להתייחס לשבת כמשהו שאף פעם לא היה בעולם – זה לעבוד את ה' עם שבת חד-פעמית (אם כי מסתמא לא השתמש בכלים חד"פ, כי הכל אצלו היה בעשירות מופלגה, אלא אם כן עשו חד"פ מזהב...).

בינה:

בינה זה "מוחין דאמא". כמו ששבת הוא קדש, "מוחין דאבא", כך נשמות ישראל הם אמא, שזה טהור – "נשמה שנתת בי טהורה היא", מטהירו עילאה. קדש זה חכמה ונשמות טהרה – "שמן המשחה קדש", "קטרת הסמים טהור". שמן המשחה זה בחינת שבת, וקטרת הסמים – בחינת "בחד קטירו אתקטרנא" (כמו שאמר רשב"י ביום האחרון, ב-לג בעומר), ההתקשרות העצמית של נשמות ישראל לקב"ה. רבי נחום מטשערנוביל שאל אדה"ז למה בחר ברבי מענדל ולא ברבי נחום – זה סיפור ארוך, שמספרים הרבה פעמים – והסיום היה (דבר שר"נ מאד התפעל ממנו) שזה כי הוא היה צדיק שראה על יהודי שנכנס אליו כל מה שעבר עליו מאז אדה"ר (וזה היה פשיטא גם אצל צדיק כרבי נחום) ומה שיעבור עליו עד תחית המתים. החידוש זה העתיד – העבר כבר היה, ואילו העתיד זה נעלם. לא כל אחד יכול לראות את העבר, לא את העבר בחיים האלו ובטח לא בגלגולים קודמים, זה מדרגה, ואעפ"כ מה שהיה היה ומה שהוה הוה, אבל העתיד נעלם, בפרט שיש לאדם בחירה חפשית והוא יכול לשנות עתידו, ואף על פי כן יש מי שרואה זאת (ואכ"מ להסביר את הסתירה, אך צריך לומר שזה בהשראה אלקית גמורה, ויודע כמו שה' יודע מה שיהיה וזה לא סותר את עקרון הבחירה החפשית, אף שלא נתפס לגמרי בשכלנו). העתיד בקבלה זה בינה, "עמק אחרית" (העבר זה חכמה, "עמק ראשית", וההוה זה דעת) – וזו גם סיבה שבחינה זו בבינה. עוד פרט יפה שמצטרף לכך, שכל הדו-שיח הזה בין אדה"ז לר"נ מטשרנוביל התנהל בסוכה, במקיפין דאמא. שלושה דברים: א) ידיעת הנשמות ותולדותיהם זה אמא. ב) ידיעת העתיד זה אמא (ובפרט ידיעת הנשמות זה תבונה וידיעת העתיד זה אמא עילאה). ג) ההקשר של הכל בסוכה, מקיפין דאמא.

דעת:

כתוב שצדיקי הדור אמרו עליו שהוא עיקר הניצוץ של משה רבינו – שהוא משה רבינו (קודם אמרנו שהוא משיח, וכעת שהוא משה רבינו. בתניא פמ"ב מוסבר מה זה משה רבינו – הדעת של עם ישראל, מי שמסוגל לרעות את האמונה, שלכן נקרא "רעיא מהימנא", שרועה ומפרנס ומזין את האמונה כדי שתתחזק. זה הכח של משה רבינו, "ויאמינו בהוי' [על ידי] ובמשה עבדו", כמבואר בחסידות. כתוב בתניא פמ"ב שבכל יהודי יש ניצוץ מרע"ה, ושבעיני העדה יש ניצוץ מרע"ה, אך העיקר ב"חד בדרא" שהוא ה"אתפשטותא דמשה" (ובודאי לכך התכוונו כשאמרו שיש בו ניצוץ משה). היינו שהוא הדעת, ולא לעצמו, אלא שהוא המסוגל להנחיל את האמונה ולהחדירה בדעת של עם ישראל. זה רואים במוחש, וזה קשור למה שנתבאר לעיל שהירושה שלו זה נשיאי חב"ד לדורותיהם – אצלם היכולת להחדיר אמונה בדעת. אפשר לומר שהמעבר בין הבעש"ט והמגיד – ששניהם בכתר (אף שהמגיד יותר קרוב לדעת, עוד לא) – לבין חב"ד, שזה הנחלת דעת ממש באור ה', זה מתחיל מרמ"מ. זה בהיותו ניצוץ של מרע"ה.

עד כאן המוחין, הכחב"ד שלו, וכעת עוברים למדות, שם יותר מגוון ומענין במדה מסוימת, ויותר קשור למציאות שלנו. כשמדברים על תכונות של כחב"ד אצל צדיקים גדולים מאד קשה לחשוב איך אני עושה זאת, זה שבח צדיק, אך כאשר מדברים על מדות מיד צריך להרגיש איך אני עושה זאת – "ממנו יראו וכן יעשו", כביטוי הרבי – הצדיק הוא דוגמה חיה. צריך במדה מסוימת לחקות אותו, לא בחיצוניות אלא בפנימיות – ללמוד ממנו איך לעבוד את הבורא יתברך.

חסד:

כולם יודעים מה זה חסד – לעשות טוב ליהודי, טוב לעם ישראל. רמ"מ ויטעבסקער, בעל ההילולא, הוא משיחי והוא מלכותי. ביחד עם כל המלכות שלו – שהכל זהב – היה "השפל באמת", הכי בשפלות מכל הצדיקים. אדה"ז אמר שהמדה העיקרית שהוא קבל מרבו רמ"מ מויטבסק, בעל ההילולא, זה מדת השפלות. [היו עוד צדיקים שנהגו בעשירות – בחב"ד זה הרבי מהר"ש, היה רבי ישראל מרוז'ין. הרוז'ינער אמר שבזכות זה שאבי וסבי היו עניים מרודים – המגיד, רבי אברהם וכו'. צריך להזכר שוב ברבי אברהם המלאך, נהג כל חייו הקצרים כמלאך – קם והתפלל ולמד כל היום, בלי לאכול כלום, ורק לפנות ערב היה לו מאכל מיוחד, כנף של יונה (זה מה שהוא אכל כל היממה, כנראה כל יום שחטו לו יונה). ר"י מרוז'ין אמר שזה לא בגדר אנוש – שבן אדם לא יכול לחיות מהתפריט הזה. בכל אופן, מאד מענין שלכל צדיק יש מאכל מיוחד (בהמשך נדבר על אכילה) – אצל אדה"ז המאכל שלו היה צנון שחור מטוגן בדבש. גם המגיד וגם בנו היו עניים ולגמרי, ולכן הנין הוא כבר עשיר – עם הדורות הגלגל מתהפך מעומק תחת לעומק רום, לבחינה זו של זהב ומלכות. אבל אפשר לומר שהרבי הראשון שנהג מלכותי זה רמ"מ מויטבסק, וכל השאר – כולל הרוז'ינער – זה בעקבותיו (וזה עוד קשר למה כל כך החזיק מפרי הארץ, זה שרשו הרוחני של הרבי מרוז'ין, "דער הייליגע רוז'ינער", הצדיק היחיד שהצ"צ כינהו קדוש)]. היות שהוא מלכותי, גם החסד שלו היה מלכותי. על המלך – בכלל, ובפרט המשיח – כתוב בישעיהו "ותהי המשרה על שכמו". שמלך, כמו רועה צאן, לוקח את הצאן על שכמו – לוקח אחריות לדאוג לעם שלו. החסד המיוחד של רבי מענדל זה עצם הדבר שיכול לקחת אחריות, בתנאים של פעם, תנאי רעב, ולהביא לכאן שלוש מאות נפשות, כדי "לאקמא שכינתא מעפרא", ולדאוג – הוא הפטרון והאפטרופוס – לשלוש מאות נפשות חסרות כל, בתקופה בה היו מתים ברעב. האבא שהיה צריך לפרנס אותם בגשמיות – לא רק ברוחניות, כמו שנתבאר בדעת – זה הוא. לקח אחריות על "קהל גדול ישובו הנה", כמו שכתוב לע"ל, וכל החיים דאג לכך. מי שמכיר קצת את ההסטוריה והמכתבים שלו יודע כמה דאג כאב ולקח אחריות אישית על פרנסת כל אחת מהנפשות שהביא לארץ ישראל. זאת אומרת, שאם באמת רוצים "לאקמא שכינתא מעפרא" – ומחג"ת והלאה, כנ"ל, אפשר וחובה ללמוד ממנו – הדבר הראשון זה לקחת אחריות על להקים ישוב. מי שזוכר את הספר תיקון המדינה, יודע שתיקון החסד של עם ישראל בארצו (וזה מתחיל מרמ"מ) – גם בדורנו – זה להנחיל לכל יהודי בארץ את חלקו ונחלתו, לפרנס אותו, לדאוג לעבודה עברית בארץ. תיקון החסד זה התיישבות ועבודה עברית – אין לך חסד יותר מזה. לא רק אחד שמטיף לכך – שזה גם דבר טוב – אלא אחד שלוקח אחריות על זה, שהוא מזכיר ישוב ואחראי על הישוב, והוא גם הרב של הישוב (זה צירוף מיוחד, לא מצוי). הוא גם הרב של הישוב וגם אחראי על הפרנסה של כל פה, "לפי הטף". זה החסד המלכותי, המשיחי, של רמ"מ – לא רק חסד שעושים עבור כל הדברים החשובים (קמחא דפסחא וכו'), אלא הקמת ישוב ולקיחת אחריות על ישוב בא"י. שכל צאן הוא יקר מכל יקר, כל יהודי הוא בן יחיד שלו – והאבא צריך לפרנס את הילדים.

גבורה:

זה המשך לאותו ענין (ואחרי שבקיצור נעבור על הספירות נתמקד על חלק, ובעיקר על הגבורה) – הפרנסה של היהודים, שהוא דאג לה, היתה על ידי מגבית לשמה שלחו את מיוחדי העדה, והיה המיוחד שבעדה והממונה על כל החסידים שם מטעמו של רמ"מ, אדה"ז (שאמר שאחת הזכויות הכי גדולות שלו בחיים היתה החזקת א"י, שהיתה לו על זה מס"נ ממש – יש באגה"ק אגרת מפורשת רק על זה, חוץ מזה שנרמז כמעט בכל אגרת). היו שולחים את המשולח, ובדרך כלל זה היה לוקח שנה עד שחזר – כאן חיו משנה לשנה, וציפו בכליון עינים שהשליח יחזור עם הסכום. סיפור זה בכמה ספרים, בגרסאות שונות, ואנו לוקחים נקודה טובה ממקום אחד ומצרפים למסופר במ"א: שנה אחת השליח לא חזר במועד, והצאן קדשים כאן ממש גוועים ברעב. מחכים עוד יום והוא לא בא, ועוד יום והוא לא בא, ועוד יום והוא לא בא. באו בטרוניא חמורה אל האבא, האחראי, רמ"מ מויטבעסק – "אתה הבאת אותנו לכאן, ואנו גוועים ברעב". מה שלוקחים מהגרסא האחת את מה שהוא ענה להם (בגרסא שניה זה מגומגם, ומוכח שלא נכון) – ענה קצת בבדיחותא, אך ברצינות, שלכל דבר בעולם יש זמן. אמר שכל יום אוכלים שלוש פעמים רבע שעה, וכל שאר היום זה לא זמן לאכול, אלא לעשות דברים אחרים. אז הוא אמר להם, אני רק רעב באותה רבע שעה שצריך לאכול, אבל אחרי שזה עובר אני כבר לא רעב יותר, כי זה לא זמן לאכול, אז מה אתם רעבים אחרי שהזמן הזה עובר? כמובן שהדבר הזה לא התקבל על דעתם, והמשיכו לבכות לו שהם רעבים ללחם. הוא ראה בצרתם, ואז הרים את העינים שלו ואמר – אני רואה מרחוק על ההר שיורדת שיירה והשליח מגיע, אבל מאד צר לי, כי אם הייתם מתגברים ומחזיקים מעמד עוד יום לא היו אף פעם זקוקים לכספים מחו"ל, הישוב היה מחזיק את עצמו.

זה סיפור מופתי לחלוטין, שלומדים מכאן שני לימודים גדולים, ששניהם קשורים לגבורה: אחד מפירושי גבורה זה להתגבר, זה צמצום. כתוב ש"צדיקים לבם ברשותם" ואצל רשעים זה ההיפך, "הם ברשות לבם". כאן זו דוגמה לצדיק שלבו ברשותו, וכך צריך בשביל להיות עם עצמאי בארץ, שלא זקוק לכספי חו"ל. צריכים להיות גבורים, וגם להיות בבחינת "מועט המחזיק את המרובה" – בחינה של "ארץ הצבי", שעורו מחזיק את בשרו. זה כח של צמצום שלא כפשוטו, אלא באופן של ריכוז, כפי שנרחיב בהמשך. היכולת להיות רעב רק בזמן מוגבל – יש דברים מודעים, שאדם שולט עליהם (מה ששייך לחלק הרצוני של מערכת העצבים), ויש דברים שאינם רצוניים, שאדם לא חושב עליהם (מה ששייך לחלק הלא-רצוני של מערכת העצבים, כשינה, עיכול, נשימה, פעולת הלב). כשאומרים שמח שליט על הלב, אצל בינוני, הכוונה שליטה בדברים הרצוניים. להיות שליט על הדברים הלא-רצוניים זו הגדרה יפה של צדיק – זה "לבו ברשותו" גם במה שלא-רצוני. זה מה שהוא אומר – אני רעב רבע שעה, ואם זה עובר ולא אכלתי, אני מפסיק להיות רעב. אפשר לומר שפעם ראשונה זה דורש החלטה, אבל אחר כך נכנס לטבע שני – אצלו זה כבר היה טבע. זה גבורה של היכולת לצמצם תאוה. רעב זה סוג של תאוה – יש תאוה רעה, יש תאוה ניטרלית, ויש "תאות צדיקים אך טוב". על הכח לצמצם תאוה נדבר יותר בהמשך. בכל אופן, הווארט הזה – הכח להיות רעב רבע שעה וזהו – זה כח של גבור הכובש את יצרו לגמרי (כמו מאכל כבוש, שהופך למאכל טעים – זו עבודת צדיק). גם הדבר השני, שאולי עוד יותר חשוב, שרואים שרבי מענדל שאף בלב (ואיני יודע אם התבטא כך עוד) שהישוב בא"י יחזיק עצמו. כמה שמסר את הנפש על המגבית, כל המצב הזה הוא דיעבד שבדיעבד, אבל בשביל להגיע לדבר הכי גדול ומשיחי – שהישוב יחזיק את עצמו – צריך התגברות ועמידה בנסיון, "ארץ ישראל נקנית ביסורים". יש הרבה סיפורים של פספוסים, כמו שהאר"י אמר לתלמידיו שאם הייתם פועלים כך היה בא משיח – יש כאלו אצל הבעש"ט, אצל אדמור"י חב"ד – אבל הפספוס הזה הכי נוגע לנו, כי אם הישוב היה מחזיק את עצמו היה מתחיל אז משיח, לפני התדרדרות וקלקולים שקראו לאחר מכן. לדבר על עבודה עברית זה גבורה שבחסד, אך כאן אומר שבשביל להגיע לזה – היו צדיקים אחר כך שחפצו בכך בהשראתו, כולל אדה"ז בעצמו, שהכשיר חקלאות בחו"ל כדי לאפשר ליהודים לבוא לא"י ולהקים חוות וישובים שיחזיק עצמם – צריך גבורה, צריך לסבול עוד יום אחד. אמר שאם הייתם מחזיקים מעמד עוד יום אחד, אולי הייתם משיגים בבת אחת את שתי הבחינות – קודם כל הייתם זוכים שהישוב יחזיק עצמו, ושנית הייתם זוכים שכל אחד יגיע למדרגה שלי, להיות רעב רבע שעה ואחר כך זה עובר אוטומטית. מכל הסיפורים זה הכי חשוב, וזה כנגד הגבורה.

תפארת:

לכל צדיק יש דברים מיוחדים שהוא אומר, שהוא לומד, ושממליץ לאחרים ללמוד. היום ידוע שחסיד חב"ד אומר חת"ת, ויש לזה סגולות עצומות, והרבי גם רצה שילמדו רמב"ם. מה רצה המגיד ממעזריטש? שכל יהודי יהיה בקי בעל פה בשירת האזינו. מה הבעל שם טוב רצה? תהלים. מה אדמו"ר הזקן רצה? משניות בעל פה. שוב, הבעש"ט רצה שכל אחד יהיה בקי בתהלים ויאמר כל הזמן תהלים – יהודי פשוט. המגיד ממעזריטש רצה שיהיו בקיאים בהאזינו, בו יש כל הסגולות (כמו הסיפור עם הרמב"ן ורבי אבנר). אדה"ז רצה שילמדו משניות. אבל לא יודעים מה רצה הרמ"מ – הענין שלו היה ללמוד כל יום תרי"ג מצוות. יש כמה וכמה סדרים או נוסחאות של אמירת תרי"ג מצוות – אפשר ללמוד כמו שהרמב"ם מביא, בספר המצוות או בהקדמת היד, ויש עוד חיבורים. לא כתוב איזה סדר הוא אמר, אבל אמר כל יום תרי"ג מצוות ואמר שלעשות זאת זה מצוה מן התורה של "שימה בפיהם" (גם המגיד הסתמך על אותו פסוק, רק שפירש השירה זה שירת האזינו, ורמ"מ פירש כרוב הראשונים – שזה כל התורה – אבל איך אפשר לשים כל התורה בפה? על ידי אמירת כל תרי"ג מצוות). מכיון שאמר שזו מצוה, ברור שזו לא היתה הנהגה פרטית שלו, אלא הנהגה שהוא ממליץ עליה לכולם – "שימה בפיהם" (ולא רק בפיך...).

פרצוף "שימה בפיהם"

רק על זה היינו יכולים להאריך מאד, ולא רוצים את זה, ורק נאמר בקיצור דבר שאולי יש אנשים שכבר שמעו אותו (זה דבר שהוא בכח, ועוד לא בפועל): יש כל מיני תקונים, ומאז עומדנו על דעתנו רצינו לתקן תיקון. אדה"ז אומר שאנו דור יתום, ולכן רק שכל אחד ידע חמשה חומשי תורה וסדר קדשים בע"פ. מאז עברו הרבה מים בים, והדורות ירדו. יש ביטוי ביידיש "איך ווינדש זיך" (אני מאחל לעצמי) – שרבי אייזיק אוהב, ואכ"מ. אני יכול לומר שאני מאחל לעצמי לדעת כל התורה, אבל כדאי משהו ריאלי (כולי האי ואולי), וחשבתי מה זה יכול להיות – ואז אפילו לעשות מזה ספר מהודר, מסודר לפי ספירות:

כתר: עשרת הדברות (בהם יש כתר אותיות, כל התורה). זה מופיע ארבע פעמים, יתרו ואתחנן, וכל אחד גם בטעם עליון וגם בטעם תחתון. זה עתיק ונוקביה (יתרו בטעם עליון ותחתון) ואריך ונוקביה (ואתחנן בטעם עליון ותחתון). בעצם צריך ללמוד זאת בע"פ, עם טעמי המקרא, כפול ארבע, וזה משלים את הארבעה פרצופים של הכתר (המבוארים בכתבי האריז"ל).

חכמה: מעשה בראשית (מ"בראשית ברא אלהים" עד "אשר ברא אלהים לעשות"), עליו כתוב "כלם בחכמה עשית". ה' בורא כל יום מע"ב, והשיא של מע"ב זה יום השבת קדש, שלא היה ולא יהיה עוד שבת.

בינה: מעשה מרכבה. כתוב שמרכבה זה אמא, כמו עיבור. פרק ראשון של יחזקאל – מעשה מרכבה, שהוא הפטרת שבועות, כי בתורה המעשה מרכבה זה מעמד הר סיני, "רכב אלהים רבותיים אלפי שנאן", הכתר מתגלה באמא, כנודע.

דעת: האזינו. האזינו השמים = דעת (האזינו = דעה). זה מה שהמגיד רצה – תיקון הדעת.

חסד: ספר יצירה בע"פ. מי שיודע "שערי ציון" (ספר מקודש אצל חסידי פולין), כל יום אומרים ספר יצירה כשאוכלים. כתוב שהזמן לומר זאת זה בסעודות, כשאדם אוכל. הרמז היחיד שבא לי לומר בשביל לקשר זאת – שאולי חסר לו עגל, אז יכול לברוא אותו באמצעות ס"י. למה זה חסד (חוץ מזמן האכילה, שחסד, כדלקמן)? כי זה ספרו של אברהם אבינו.

גבורה: מוסר השכל, פרקי אבות (מה שאדה"ז רצה, שילמדו משניות, והכי שוה לכל נפש זה פרקי אבות). אף שזה "מילי דחסידותא" – ואפשר לחשוב שזה חסד – זה ספר מוסר, ה-מוסר, שהוא הלכה למשה מסיני.

תפארת: תרי"ג מצוות (בשביל זה אנו חוזרים על הכל), כי כל המצוות בתפארת. יוצא יפה שהאזינו זה דעת, שהיא נשמת התפארת – הרבי, המגיד, אמר "האזינו", והתלמיד, שמלביש אותו, אומר לומר כל יום תרי"ג מצוות התורה (תיכף נסביר זאת עוד).

נצח: תהלים. כתוב שתהלים זה נצח – "למנצח". אם כבר, איזה תהלים צריך לומר? חסיד ברסלב יאמר מיד שנשים את התיקון הכללי בנצח. אבל אנחנו אומרים, לפי מה שכתוב באגה"ק, שהכי חשוב לומר "תמניא אפי". חוץ מזה שזה הפרק הכי מושלם, בגלוי, שיש בתהלים – זה שהוא "תמניא אפי" גם שם אותו לנצח, כי אם כוללים את הדעת (כמו שהאר"י עושה בדרך כלל) השמיני זה נצח.

הוד: "פתח אליהו". זה מתאר כל הספירות והקבלה, אבל מתחיל מהודאה פשוטה של "אנת הוא חד ולא בחושבן". הנשמה של "פתח אליהו" זה נשמה של להודות. יודעים שאפילו אצל גדולי ישראל, ואפילו בדור האחרון אצל מקובלים (ואכמ"ל), יש מחלוקת אם הספירות קיימות בכלל או שזה משל – אם בכלל יש מה שכתוב בפתח אליהו, או שזה פנטזיה (יכול לזעזע מי שלא שמע זאת קודם). כמובן שאנו, חסידים, כן מאמינים שיש שם ספירות – אבל יש מקובל גדול מאד שמפקפק בזה. לכן פתח אליהו זה ההוד – זה המפה של הקבלה, ומתאר זאת כדבר חי וקיים, שמי שמפריד בספירות כאילו מפריד בך. [הכל חוץ מזה שאני אוהב את זה – הייתי חייב את זה באיזה מקום. זה שחייבים את זה באיזה מקום – גם משייך להוד...]

יסוד: שיר השירים. זה קשור במיוחד לרבי אהרן הגדול מקרלין, שדברנו עליו בשש"פ השנה. יש סידורים שכתוב מה לומר אם אין זמן לומר כל שה"ש.

מלכות: פרק שירה – שירת כל נברא. חיבר זאת דוד מלך ישראל, מלכא משיחא. זה דבר שחייבים לדעת ולהתקשר אליו. יש אפילו יהודים יודעי תורה שבקושי יודעים שיש דבר כזה בעולם, ולדעתנו זה משהו מאד חשוב.

כל זה רק כדי למקם תרי"ג מצוות בתפארת (כל הקודם זוכה להוציא את זה לאור באופן מהודר – צריך לקבל איך לומר תרי"ג מצוות, לחפש הכי טוב; על דרך תיקון ליל שבועות – לומר את המצוה ולהוסיף את הפסוק).

אם רמ"מ אומר שהיסוד זה "שימה בפיהם", יש כאן קשר של שלוש ספירות – נשמת התפארת זה דעת, אבל התפארת מתייחדת עם המלכות, שהיא הפה (ובה "דעת גניז בפומא"). דעת-תפארת-מלכות = ישראל במספר קדמי (דעת זה נשמת התפארת, יש תפארת ישראל, ומלכות זה גם ישראל).

נה"י:

זה, בקיצור, כנגד שלושת המקומות בהם היה רמ"מ – קודם היה בצפת, אחר כך בטבריא, וכתוב ב"חסד לאברהם" שצפת זה נצח וטבריה זה הוד, "עומק רום" ו"עומק תחת". לא יודעים כולם שהיה בעוד מקום, עוד לפני שהתיישב בצפת, הוא היה בפקיעין. הוא רצה להתיישב שם, ואמר משהו חזק מאד – אם אזכה להיות בפקיעין שנה שלמה אביא את המשיח. דבר פלאי, שלא מספיק להיות בערי הקדש טבריה וצפת, וצריך להיות בפקיעין. גם כן, היות שמדברים על הקמת ישובים, צריך להקים שם (זה עלה במחשבה לפני ארבעים שנה, וכמעט קנינו שם בית). הוא הלך לשם, ומה קרה? משהו שצריך לדרוש – הגיעה מכת זאבים לכפר הערבי הזה, והערבים אמרו שהזאבים זה מהחטאים של אותו זקן, וגרשו אותו משם. באמת, ברגע שגרשו אותו, הזאבים הלכו להם. ברור שזה מעשה בעל דבר, שהשטן נלחם מאד נגד זה כי זה הסוף שלו – זה המשיח. עכ"פ, היה מכת זאבים, והערבים יחסו זאת לצדיק – שזה חטאי הזקן הזה – וסלקו אותו משם. אז כנראה שיש לו קשר לזאבים. אנחנו לכאורה כבשה אחת בין שבעים זאבים, אבל מן הסתם הגיעו לשם לב זאבים, כי פקיעין עולה לב פעמים זאב (אם רוצים לתגבר שם הישוב צריך להביא שלושים ושנים זאבים שלנו, וכל הערבים יברחו). צפת זה נצח וטבריה זה הוד – בכל מקום התמסר ודאי לתקן מדה זו. בצפת הוא נתקל בהתנגדות של נצחנות שגם הוא לא עמד בה, ואמר שזה יותר מהתנגדות בחו"ל. זה מזכיר סיפור שאדה"ז השתחרר ממאסרו, ובטעות הגיע לכמה שעות בבית של מתנגד, ואמר שכמה שעות באותו בית היו יותר קשות מכל המאסר. גם כאן, לעלות לא"י זה כמו לצאת מבית הסהר של חו"ל, לצאת מהגלות, וכשמגיע לארץ הקדש בעיר המקובלים פוגשים בהתנגדות ובהצקה יותר מכל מה שהציקו לי בחו"ל. בכל אופן, כל הסיפור הזה וכל החויה הזאת שהוא עבר – וצריך ללמוד מחויה זו, מסתמא יש עוד אנשים שחווים כך במקומות מסוימים (ואולי נתייחס לכך שכל מקום יש לו האופי שלו, יש מקום שסובל אותך ויש מקום שלא סובל אותך, ויכול כל אחד לעשות חושבים אם עבר כזו חויה) – זה שייך לתיקון הנצח. בטבריה, מכון שבתו הקבוע עד ביאת גוא"צ, זה תיקון ההוד.  לפי"ז נאמר שפקיעין זה היסוד – הצדיק יסוד עולם – ואם היה מחזיק מעמד שם שנה אחת היה בטוח מביא את המשיח. במ"א, בספר הרפואה, מוסבר שזאבים זה פגם הברית – הגיעו זאבים והפריעו, ולא נתנו לדבר לצאת לפועל. לכן אותם זאבים גופא צריכים לתקן אותם, צריך זאבים של קדש – בנימין זאב יטרף (הוא גם יסוד, יסוד נוקבא אבל יסוד). היה עוד מישהו שקראו לו בנימין-זאב, אבל זקוק לתיקון גדול – אם אפשר לתקן את הבנימין-זאב אפשר להביא את הגאולה לעמ"י.

זה שכל מה שעבר עליו בצפת זה תיקון הנצח ומה שעבר עליו בטבריא זה תיקון ההוד. החידוש כאן זה שפקיעין זה יסוד. כנראה שהכל שם סמלי יסוד, אבל כדי להמחיש זאת – אדה"ז אומר שידיעת כל דבר היא על פי שמו בלשה"ק. "פקיעין" זה לשון פקע – מה זה? כנראה שפקיעין זה משהו מופקע, ואם מתעצמים איתו ומתקנים אותו, בא מלך המשיח. בהשגחה, ראיתי סיפור קצר ששמתי לב שיש שם המילה להפקיע, וממילא זה ודאי קשור לסוד של פקיעין: היה לרמ"מ מויטבסק את רבי איצלע מקוידינוב – אחד מגדולי החסידים שבאו איתו לארץ – והוא אמר עליו "כשהוא איתי עומד עליו שליש העולם, אך כשהוא לבדו דיו להפקיע את עצמו" (יש על לשון זו גימטריא יפה, תלו"ע). כדי להבין זאת נספר סיפור הפוך – ידוע שבתקופת הבעש"ט היה הנודע ביהודה, שאשתו ובתו היו חסידות נלהבות, אך הוא היה מתנגד (מתנגד טוב, שאדה"ז אמר שכולם היו כמותו, אך מתנגד). אשתו ובתו מאד רצו שהבעש"ט כאשר עובר שם יהיה אצלו – ועשה בעיר כל מיני סיפורי מופת, שלא הזיזו לנו"ב (ואדרבה, מסתמא רק הרגיז אותו) – אך הבעש"ט אמר להן שאינו אוהב להתארח אצלם, עם כל הכבוד שבכך, כי לא רוצה להפריע לנו"ב בלמודו (ואם אני בבית זה ודאי מפריע לו), כי שליש העולם עומד על הלימוד שלו. זה הפוך – כשהוא איתי, דיו להפקיע את עצמו, אך כשהוא לבדו עומד עליו שליש העולם, אז צריך להשאיר אותו לנפשו. זה ווארט שאפשר להגדיר בו מה זה חסיד ומה זה התקשרות לרבי. ידוע מהבעש"ט שכל ענין זה של רבי וחסידים זה תופעה של הדורות האחרונים, ובאמת לא כל כך היה שייך לנשמות של הדורות הקודמים. יש מאמר קצר של אדה"ז במאמריו הקצרים, מדהים מאד, שמסביר נקודה זאת בשם הבעש"ט – למה יכול להיות חסידים קשורים לרבי שאפילו לא כ"כ מושלמים בתומ"צ ולעומתם ת"ח מובהקים שלא שייך בעיניהם להיות קשורים לרבי, וה'ווארט' שם (כמה שנשמע מוזר) הוא שזה שייך להשתלשלות נשמות עם ישראל. זה משהו תקופתי, השייך לביאת משיח, שנשמות החסידים מתקדמות בעצם – יכול להיות שהשלמה אישית זה פחות אצלם, אבל המהות של הנשמה, הדור שבו נמצאת הנשמה, זה דור הרבה יותר מתקדם. זה רעיון שצריך להתוועד עליו בלי סוף, אבל לעניננו, בווארט שאמרנו יש אבחון מאד מדויק מה זה נשמה של חסיד בעצם המקושר לצדיק (לכן זה שייך לצדיק יסוד עולם – קשרנו לפקיעין, אבל אפשר להפקיע מהקשר הזה ושייך בעצם ליסוד). רואים שיש צדיק של הדור, ויש נשמות שכאשר קשורות כדבעי לאותו צדיק שליש העולם עומד עליהן בזכות זה. לכל אחד יש פוטנציאל בחיים, וכל אחד אומר הלואי שה' יזכה אותי שאני אממש את הפוטנציאל שלי בחיים – יש אחד שהפוטנציאל שלו, העצום, יכול לבוא לידי מימוש כשהוא עם הצדיק, וכשהוא לבדו כל הפוטנציאל מתעלם. יש אחד הפוך, שהפוטנציאל שלו כשלא יהיה מקושר לצדיק – שזה יבלבל אותו – אבל, כפי שאמרנו, זה לפני החסידות, "פרה היסטוריה" (ואולי עדיין יש אנשים כאלו, מאובנים). מן הסתם, השליש עולם שעומד על בעל הנגלה הגדול זה שליש השייך לנגלה – או נה"י, או חג"ת (אבל מסתמא זה נה"י), ואילו שליש עולם של חסיד שמקושר לרבי זה מסתמא חג"ת (במקרה דנן). חוץ מזה שיש כאן דוגמה של התקשרות לצדיק – למה שליש? למה לא חצי או רביע? כתוב "ושלשלת תרד מאד" ו"שלשה חצים צדה אורה" זה הזרעא חייא וקיימא של היסוד. בכל ספירה יש שלישים, אך חלוקת העולם לשלישים שייכת בעיקר לתפארת או ליסוד. שוב, הווארט הוא שאם החסיד מקושר כדבעי, שהוא עם הציס"ע, שליש העולם עומד עליו, ואם הוא לבדו דיו להפקיע את עצמו.

מלכות:

זה הכי פשוט – הוא הראשון שנהג מלכות. להבין מה זה המלכות שלו, יש סיפור מאד מאפיין. נחזור לזה שחתם עצמו "השפל באמת" – יחוד יסוד ומלכות (שפנימיותן אמת ושפלות). "חותמו של הקב"ה אמת" זה ספירת היסוד. זה שדייק לחתום "השפל באמת" ודאי גם מחושב – עולה גל פעמים הוי' (מספר שיש לו פרק שלם בכתבי אבולעפיא, ולא נאריך בסוד מספר זה). הסיפור: לפני שנסע לארץ ישראל נפרד מצדיקי הדור – נסע לבעל התולדות (ויש כמה סיפורים מכך), לר"פ מקוריץ ולר"נ מטשערנוביל. יש בסיפור זה שתי נוסחאות מי עשה זאת – או ר"פ מקוריץ או ר"נ מטשרנוביל (כנראה כל אחד עשה משהו דומה) – שבועיים לפני שהוא הגיע, הצדיק אמר לבני בית שינקו את הבית, והצדיק עצמו לקח מטאטא וטאטא את המדרגות של הבית, והוא אמר "הנה הנה מלך ישראל בא". כך התבטאו צדיקי הדור, שהיו יותר זקנים ממנו (ר"פ מקוריץ 'לא בליגה שלו', לכאורה, כי הוא מתלמידי הבעש"ט). כך הם התייחסו ולאור זאת עשו מעשה – לטאטא את הבית לכבוד בואו של מלך ישראל. כשהוא נסע לארץ, בספינה, היתה סערה בים והוא הסתכן (עם כולם ביחד). אז הוא התפלל לקב"ה, ומסור שבשיא תפלתו הוא אמר להקב"ה – רבש"ע תזכור לי דבר אחד בלבד, איך שהתהפך עלי בטני ששמעתי שהצדיק הזה קורא לי מלך ישראל. ברגע שאמר זאת, שרק תזכור לי את המציאות הזאת, הים שקט ונצלו כולם. אצל בעל התולדות לא היה זה שקורא לו מלך ישראל, אבל היה משהו דומה – לכך יש גירסא אחת – שבעל התולדות היה מאד מאריך בסעודה שלישית, ורמ"מ לא היה מאריך כך. אז תוך כדי שהוא עדיין בסעודה שלישית, ברעוא דרעוין, רמ"מ נכנס ומדליק את המקטרת שלו. ידוע שבעל התולדות היה קפדן רציני ביותר, אבל דווקא במקרה הזה הוא לא הקפיד עליו בכלל, ואז הוא פנה אליו ואמר – אתה לא יכול לרמות אותי. אז נתן את המשל המפורסם, שיש אחד שיש לו איזה יהלום הכי יקר והוא רוצה מקום להחביא את היהלום, שהגנבים לא יוכלו למצוא, ועולה בדעתו שהכי טוב להחביא באשפה. כך זו ההתנשאות המלכותית שלך לגבי מהותך הפנימית, אבל אותי אתה לא יכול לרמות. הכל אותו ענין, שבטנו התהפכה עליו ממש כששמע שקוראים לו מלך ישראל – זו בחינת מלכות דקדושה, "והייתי שפל בעיני".

עד כאן הפרצוף, ובהמשך נתמקד בגבורה בע"ה.

שיחה שניה:

יש עוד ווארט של הרבי ר' מענדל'ה, שבעצם מחבר כמה דברים שאמרנו עד כאן. הוא הראשון שאמר שכאשר מגיעים לארץ ישראל חייבים להפסיד כל המדרגות שהשגיעו עד כאן, והכל צריך להבנות מחדש. בדבר הזה אומר בעצם על נפש הצדיק את מה שכתוב על המלכות דאצילות, שיש בנין שלה בעולמות בי"ע, וכאשר היא חוזרת לאצילות כל בנינה צריך לההרס ולהבנות בחדש. בנין המלכות זה כמו בנין הקהילה היהודית, והכל צריך להתבטל – לחזור לאין שבין כל יש ליש, ובפרט כשצריך לעלות לאצילות שהוא עולם של "אין ואפס" ביחס ל"יש" של העולמות התחתונים. כל בנין המלכות של ישראל, כמו שקיים בחו"ל דורות רבים, צריך להסתר על מנת להבנות כפרצוף חדש בעולם האצילות. כך רבי מענדל אמר על כל צדיק ועל כל יהודי שבא מחו"ל לא"י, שצריך שכל מה שבנה בחו"ל יחרב, ויבנה שוב מהנקודה בעולם האצילות (בו "אבא מקנן באצילות" בסוד "נקודה דנעיץ"). חוץ מהענין הכללי הזה, אמר באופן פרטי שכאשר היה בחו"ל היה מאחל לעצמו שיזכה במשך כל השנה להתפלל תפלה אחת בכוונה, אבל עכשיו – כשעליתי לארץ – אני מאחל לעצמי לומר מלה אחת בכוונה במשך כל השנה. את הווארט הזה היינו יכולים לשים בחכמה, בגבורה, או ביסוד – זה כולל כל הסיפורים שספרנו בספירות אלו. כי מה הכוונה? האם הוא ירד בדרישה שלו? ברור שההשגה שלו מה זה מילה אחת בכוונה בארץ ישראל, זה אין סוף אחרת – יותר גבוה – מתפלה שלמה בחו"ל. אז קורה כאן מיעוט כלים וריבוי אורות. זו תופעה כללית של א"י לעומת חו"ל. זה כלל גדול בחסידות, כמו שהרבי הרש"ב מסביר באריכות, ככל שעולים יש יותר אור ופחות כלים (וככל שיורדים יש פחות אור ויותר כלים). במקום לומר את המלים אור וכלי, נאמר איכות וכמות – פשיטא שהמלה שמאחל לעצמו לומר בכוונה בארץ ישראל, איכותה עולה פי אין ערוך על התפלה השלמה שאחל לעצמו בחו"ל, אבל יש יותר כמות בתפלה אחת. זה אפילו תואם את היחס הפיזי של הישוב כאן ביחס לעמ"י בחו"ל (עד דורנו, וכך זה אפילו עכשיו), עד הגאולה האמיתית והשלימה, כשמשיח יקבץ נדחי ישראל. ידוע פסק הרמב"ם – שהרבי מאד הדגיש – שקיבוץ גלויות בא אחרי הכל. בא משיח, מחזיק בתשובה, נלחם, בונה מקדש – ורק אחרי כל זה יקבץ נדחי ישראל מארבע כנפות תבל (ואז, שלב חמישי, יחזיק בתשובה את כל העולם). בכל אופן, כתוב, גם בכתבי האריז"ל, שבכללות היהודי בארץ נמצא בעולם היצירה ובחו"ל זה עשיה. קודם אמרנו שמעבר מחו"ל לא"י אצל צדיק זה מבי"ע לאצילות, אבל בכלל ישראל – בלי מדרגות, אצל יהודי פשוט – בחו"ל גרים ב"אף עשיתיו", אוירה ועפרה טמא, ועליה לארץ זה לעבור את ה"אף" ולהגיע לעולם היצירה, לארץ שה' אלקיך דורש אותה וכו'. בכל אופן, כשעוברים עולם האורות מתרבים והכלים מתמעטים, הכמות פוחתת והאיכות מתרבה – וזה צמצום של ריכוז.

מה שנאמר כעת זה כלל גדול: יש צמצום של ריכוז ויש צמצום של סילוק, כידוע בחסידות. צמצום של ריכוז זה "צמצם שכינתו בין שני בדי ארון" – זה מועט המחזיק את המרובה, יותר אור במעט כלים. זה נס, לכן א"י נקראת ארץ הצבי. ואילו ההיפך, שזה מיעוט אור והרבה כלים, זה צמצום של סילוק. או שהאור התרכז או שהאור הסתלק. צמצום של ריכוז מתחיל מחכמה, כי גבורה דעתיק מתלבשת בחכמה דאריך ואז מאירה בחכמה דאצילות. לכן בקבלת הראשונים החכמה היא בחינת דין (אף שאצל האר"י היא ראשית קו הימין, אך הוא מסביר למה אצלם דין) – כי שם מתלבשת גבורה דעתיק. אף ש"לית שמאלא בהאי ימינא" זה צמצום, אבל צמצום של ריכוז. דוגמה לכך זה הסיפור של החכמה – שבת שלא היתה ולא תהיה. חכמה זה י – "זעירא" בלשון בעלי המסורה – אך שם מרוכז כל האור, זה צמצום של ריכוז (צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות). גם הסיפור של הגבורה זה צמצום כל התאוה לרבע שעה – "גבול שם לים" – ואחר כך אין תאוה. גם ספירת היסוד זה "מועט המחזיק את המרובה" – כמו בווארט שאם אתה איתי שליש עולם עומד עליך, ואם אתה לבד הלואי שתסתדר בעצמך. יש משהו דומה – מי שאולי ירש את ענינו של המרא דארעא דישראל, ה"בת עין", שבזמן רעידת האדמה בצפת אמר שכל מי שיחזיק בי פיזית ינצל, וכך היה (כל מי שהחזיק בו פיזית ניצל, ומי שלא הצטופף סביבו התמוטט לאדמה). יש בכך גם ענין רוחני וגם גשמי, אז גם אם זה רוחני צריך מדי פעם לבקר את הצדיק – לנסוע לרבי פעם בכמה זמן. בכל אופן, כל הצמצומים האלה זה צמצומי ריכוז – זה קשור לדבר הזה שמלה אחת כאן זה יותר מתפלה שלמה שם. ביחד עם זה, הדור שממש הוא הדור האחרון לגלות והוא הדור הראשון לגאולה – שכך הרבי מכנה את הדור שלנו – יש בו גם סגולת הכמות, ובלשון הרבי "כמות מאכט איכות". לכן, זו גם דוגמה איך חייב להיות קישור – זה שבכל אופן ה' גלגל את הענינים שהישוב בארץ מוחזק על ידי חו"ל (כך גם היום – חושבים שאנו עצמאיים, ולא כך, רק שאז היה בקדושה והיום לא כל כך), זה שכל אחד יכיר במעלת זולתו וידברו בשפה משותפת בין יהדות א"י ליהדות חו"ל (אף שלפעמים כשדוד עשיר מפרנס אותי אני שונא אותו). צריך להבין הענין המיוחד של כל אחד, אבל הא בלא הא לא סגי. הדבר הזה של ריבוי איכות במעט כמות זה מאד נחמד, אבל אולי יש גם מעלה ויופי יותר בריבוי כמות גם אם קצת פחות איכותי. אם נתרגם זאת לנשמות – משיח לא בא עד שיכלו נשמות שבגוף, גם אם זה משהו כמותי לגמרי. לכן צריך גם יצירה וגם עשיה, גם אצילות וגם עולמות התחתונים (ואדרבה, נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים).

אחרי כל זה נחזור לגבורה – יכולת הצדיק לצמצם את תאוותו. דבר זה קשור במושגים הראשיים של הבעש"ט למושג "הבדלה" שבין "הכנעה" ל"המתקה". כדי להגיע בסוף להמתקה חייבים להתחיל מהכנעה ולעבור דרך הבדלה. נסביר הכל בתאוה – נתחיל עם תאות אכילה: ברור שכאשר יש לאדם תאות אכילה השלב הראשון הוא להכניע את זה קצת, לשבור את זה. מה האות שכבר יכול לעבור לאכול לשם שמים (ואפילו כמו צדיקים שאכלו הרבה מאד – האפטער רב, השפת אמת, רבי יצחק מדרהוביטש – אבא של רי"מ מזלוטשוב)? זה כאשר יש לו כזו שליטה על התאוה, עד שזה רבע שעה ואז נגמר. זה האות שגמר את שלב ההכנעה, את האתכפייא, ומעתה – בתוך אותה רבע שעה – יכול לאכול הרבה, זה שעבר לארץ ישראל. אחד הדברים בין הבבלי לירושלמי זה היחס להנאה ממה שאדם רואה – לפי הבבלי צריך אתכפייא ולפי הירושלמי עתיד ליתן את הדין על כל מה שראה ולא נהנה ממנו, כמבואר באריכות במ"א. לכן כתוב שא"י היא ארץ של צדיקים, ומי שבא לכאן ואינו צדיק זו בעיה (כפי שאומרים התוס' שמי שבא לכאן ולא יודע שהוא בפלטרין של מלך ומה זה מחייב זו בעיה), כפי שמוכיחה ההסטוריה – "ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ". המעבר הוא להיות רעב רבע שעה – זה בדיוק הזמן. מה זה רבע שעה? כתוב שכל שעה יש שם הוי' בצירוף אחר, וכל רבע שעה מאירה אות אחת – צריך כל רבע שעה לכוון את השעון הרוחני, להחזיק ראש. בכך פותחים נושא בירור התאוות.

כמה תאוות יש? בדרך כלל אומרים שיש שלוש תאוות, שסימנן אמן – אכילה, ממון, נשים – ולכן זמן לכוון לתיקון זה בענית אמן על ברכה. יש בספר יצירה עולם-שנה-נפש. מהסיפור שספרנו על רמ"מ אפשר ללמוד שתיקון תאות אכילה קשור לזמן – צריך לעבור את הסף שרעבים רבע שעה ולא יותר, שיש זמן לאכול ואחר כך כבר לא זמן לאכול אלא לעשות משהו אחר. תאוות ממון בעיקר קשורה למקום – יש מקום שצריך להיות עשיר שם. מי שרוצה להיות עשיר – יש מי שרוצה שני מליון דולר עכשיו, על השולחן, אבל השאלה אם זה המקום הנכון. זה דומה לסגנון של רבי נחמן – יש רק מקום אחד שאם היית בו מיד היה נופל לך שני מליון, הבעיה שאתה לא במקום הנכון. חוץ מזה שממון ומקום זה לשון נופל על לשון – "היקום אשר ברגליו" – עיקר הממון זה רכוש, זה "בית והון נחלת אבות". לכן, הדבר הראשון שיהושע עושה אחרי שכובש את הארץ צריך לחלק – להכיר את המקום של כל אחד. איך הוא מכיר? באיזה מקום המזל שלו ישפיע לו פרנסה – יעוד הנחלות בארץ ישראל הוא בשביל להתפרנס. כל אחד צריך מקום מסוים להתפרנס בו בשפע רב, וצריך קצת רוה"ק לזה, ואם יהיה במקום אחר יפסיד שפע שלו. יש כמה שמבינים זאת אולי בחוש. נספר משהו קצת קיצוני להמחיש זאת – היו כמה צדיקים שבעולם הזה היו עניים לגמרי. זה אומר שלא מצאו את המקום שלהם? מספרים על המגיד ממעזריטש שראו איך הוא חי, כמלמד, בקושי ובעניות גדולה, והוא הסביר שזה כי אני אורח כאן – לא במקומי – ואילו במקומי, לא בעוה"ז, יש לי עשירות מופלגה (הכל קצת בסגנון של ז' בעטלערס). זה דוגמה שכל אחד יש לו מקום שבאותו מקום הוא עשיר מופלג. גם אפילו סתם גביר – גביר עולה על מטוס, נוסע לאיזה מקום, ופתאום מגיע למקום שאין לו מזומן (אף שבבנק יש לו מליונים) אז לפי הלכות צדקה יש לו שם דין עני. זה בדיוק הסיפור של המגיד – זה לא מקומי, לכן אני עני, אבל מה אכפת לי? אני יודע מה יש לי בבית. תאות ממון קשור לתיקון העולם (מתוך עולם-שנה-נפש). תאוות נשים, וזה הכי פשוט, זה תיקון הנפש.

זה לכאורה פשוט: תאות אכילה זה תיקון הזמן, תאות ממון זה תיקון המקום, תאות נשים זה קשור לנפש. לפני שנתקדם נאמר עוד רמז פשוט מאד שכתוב – תאוה = בית, אז כל תאוה זה בית. יש שלוש תאוות, אז יש שלושה בתים – יש לנו שלושה בתי מקדש, אז אפשר לומר שכל אחד תיקון לתאוה אחת. אמנם, יש עוד משהו של שלוש תאוות – יש תאות איסור (חולה שיש בו סכנה), תאות היתר (חולה שאין בו סכנה, למשהו עם הכשר בד"ץ, זה גם גרוע מאד – אבל זה היתר, ק"נ), תאות צדיקים (החל מצדיקו של עולם, שנתאוה לדירה בתחתונים, וכלה בתאות כל צדיק – "ועמך כלם צדיקים" – "תאות צדיקים אך טוב", ולכן "תאות צדיקים יתן"). ה"תאות צדיקים אך טוב" אמורה להיות בנחלת כל יהודי בארץ ישראל, וממילא שם אמור להיות "תאות צדיקים יתן". בית ראשון הוא כנגד תאות איסור ובית שני כנגד תאות היתר, והבית השלישי – ולכן עדיין איננו רואים אותו – זה "תאות צדיקים אך טוב". כדי שיבנה הבית השלישי – יש מישהו כאן שכבר עשה דגל של הבית השלישי (כמו דגל משיח), ורבים כאן מדברים על בית המקדש השלישי, וצריך לדעת שיש כמה תנאים – עיקר בית המקדש השלישי זה "תאות צדיקים אך טוב", החל מהקרבנות. יש אנשים שסולדים מרעיון כל הדם שישפך במקדש – זה גם מתוך רשימו של תאוה בהמית, ולכן לא מבינים שבית המקדש לא יכול להבנות ודיני הקרבנות לא יוכלו לחזור אם לא נגיע למצב של "תאות צדיקים אך טוב". כל זמן שלא נגיע לכך שאין תאוות גשמיות, אי אפשר לבנות בית המקדש השלישי – רק על רקע של "תאות צדיקים אך טוב". ברגע שנגיע ל"תאות צדיקים אך טוב" נזכה ל"תאות צדיקים יתן". איך יודעים שבית ראשון כנגד תאות איסור וכו'? שלושה סוגי תאוות אלו כוללים כל התאוות הנ"ל – בכל בית יש עש"ן (כך בכל בית היה יו"כ בו כה"ג נכנס לקה"ק – כל העש"ן המקודשים התחברו). בית מקדש הראשון היה בזמן של תאות עבודה זרה, ואילו בית המקדש השני חזר כבר אחר שבטלו יצרא דע"ז, שזה סימן ראשית התגלות תושב"ע. בית המקדש השני זה פחות אורות ויותר כלים – "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון יותר מן הראשון" (חסרו חמשה דברים של אור, אבל היה יותר כלים, ובמעבר של גלות בבל – זמן אין בין יש ליש – חז"ל דאגו לבטל תאות ע"ז, שיותר מכל התאוות האחרות, אם כי לפי רבי נחמן הכי קשורה לתאוות ממון). יחסית זה כמו חו"ל ביחס לא"י, כפי שהוסבר קודם. בבית ראשון התנ"ך מעיד שהכל תוך כדי ע"ז, ובגלל זה כל התאוות מקבלות גוון של תאות איסור. ברגע שיש בית שני יש כבר בד"ץ (אני תמיד מתבלבל בינו לבין הבג"ץ, כנראה שזה אותו דבר...) – חז"ל שהם הבד"צ, נותנים חותמת של כשרות, ואפשר לקנות הכל בחנויות בית שני. אין יותר תאות ע"ז – יש כל התאוות, רק בלי ע"ז, והכל עובר להיות תאות היתר (לכן זה פחות עסיסי ומענין מתקופת התנ"ך). אחרי שני בתים אלו צריכים לעבור לבית שלישי, וזה מאד קשה – האין ארוך באין ערוך מאשר האין בין ג"ק הטמאות לק"נ. מי שמשדר על הגל של בית שלישי זה הצדיק בו נאמר "תאות צדיקים אך טוב".

אחרי הקדמה זאת נעשה עוד דבר: אמרנו שסימן התאוות זה אמן – זה בסדר של חב"ד, בשרש. בשביל מה אדם אוכל? בשביל מה צריך לאכול? כמבואר בכתבי האריז"ל, ופשוט ומובן מעצמו, זה עבודת הבירורים – לברר את הניצוצות, שזה "לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם", לברר את הניצוץ שבלחם שהוא מחיה את האדם. את עבודת הבירורים עושה החכמה – "כלם בחכמה עשית", "כלם בחכמה אתברירו". לע"ל, כשאין בירורים, אז בעוה"ב אין אכילה ואין שתיה – אז נסתיימה עבודת הבירורים. על ממון כתוב שזה תאוה של שכל חיצוני, של בינה, אבל עיקר הקשר שזה מקום – "ואי זה מקום בינה". חכמה זה זמן ובינה זה מקום, ומה שהיום ידוע במדע שזה ביחד, על זה נאמר "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". בשרש התאוות, זה תאות אכילה וזה תאות ממון. נשים זה הדעת כמובן – "והאדם ידע את חוה אשתו". אם כן, סדר זה בשרש הוא סדר של חב"ד. תמיד המקור של הדעת הוא בכתר, וגם לענינו זה ככה. מי שטהור לגמרי, מי שתקן תאות הנשים, זוכה לחוש הריח – "מורח ודאין" שבכתר, כנ"ל.

רק נסיים את הווארט (חצי ישאר בכח): ברגע שאני יודע לצמצם את זמן התאוה, זה הסימן שגמרתי עם עבודת ההכנעה, ואני בהבדלה אמיתית – אני מקודש-נבדל מזה – וכעת אני יכול ומצווה מכח תלמיד ירושלמי להנות בקדושת "בכל דרכיך דעהו". כשהייתי בהכנעה היה אסור לי, זה היה מוריד אותי שאולה, וכעת – לא רק שלא מוריד אותי שאולה, אלא אפילו הופך להיות מצוה, כעבודת הצדיקים. במדה מסוימת, כל יהודי צריך להגיע לכך. ברגע שאני מזהה את מקומי – "איזהו חכם המכיר את מקומו" – אני מוכן לקבל כסף. ברגע שאני יודע את הנחלה אני מוכן ומזומן לקבל הון רב, וזה טוב לו – זה מה שהרבי רצה, שכולם יהיו עשירים. אבל העיקר – וזה נושא בשביל שכינה ביניהם ויין משמח – שלגבי נשים מה הסימן שהזיווג הוא בקדושה (גם איש ואשתו, שהרי כתוב בתניא שגם איש עם אשתו טהורה זה עדיין תאות היתר – עדיין בגדר תאוה)? זה מאד פשוט, כאשר אני לא אוהב שום אשה בעולם, אלא רק את אשתי. זה מאד פשוט, אבל זה מאד קשה. תאות נשים – וכמובן זה יכול להיות תאות האיש לאשה וכן תאות האשה לאיש (התיקון יותר קל ויותר טבעי אצל האשה) – זה כל זמן שהתאוה מתפשטת על הרבה נפשות. זה כנגד נפש – בעולם-שנה-נפש – ושם צריך לצמצם לנפש אחת. אם אין הבחנה ברורה, היינו שאני יכול לאהוב הרבה נשים, אני עדיין בשלב של הכנעה – שכל הענין הזה אצלי בקליפה, וצריך להכניע ולהשפיל זאת. הסימן שזה מתחיל לעבור מקליפה לקדושה, זה הסימן שכל האהבה באופן טבעי היא רק לאשתי, ושום אשה אחרת בעולם לא מענינת אותי כלל, "קאקי חוורי" בלשון חז"ל. שכל הנשים הופכים להיות קאקי חוורי, ואשתי היא השכינה (וכך בכיוון השני), זה הסימן למעבר הזה – להבדלה – שניתן לעבור מהכנעה להמתקה, מראש של בבלי לראש של ירושלמי. כמובן שיש גם עונה – הזמן הנכון לעונה – ואפשר לומר כמו שאמר רבי מענדל על האכילה, אבל זה לא העיקר. יש זמן לעונה, ויש לזיווג גם מקום – מקום צנוע וכו' – אבל שני הדברים הללו טפלים, כי העיקר זה בירור הנפש, ואז זה סימן ששתי נפשות אלו הן "תרין פלגי גופא" של גוף אחד ונפש אחד. אז זה הסימן שאפילו האהבה בתענוגים היא בקדושה, ולא בקליפות, כי זו ההבדלה שבין הכנעה לבין המתקה, בין בבלי לירושלמי, בין חו"ל לא"י, וזה בדיוק מה שרבי מענדל אמר להם.

נקשר זאת לעבודה עברית, שזה עוד ענין שלם – כנראה שצריך להגיע לדבר זה בכל התאוות כדי להצליח במבצע עבודה עברית. בנין הישוב בארץ ישראל תלוי בדבר הזה. זה לא בשביל להחליש דעתו של אף אחד פה – אלא רק בשביל לעודד ולחזק. רמ"מ הצטער מאד שהחמיצו הזדמנות להגיע להזדמנות, כי לא הגיעו למדתו – או מעין מדתו – ולכן עדיין זקוקים לחסדי הדוד העשיר מחו"ל.

השלמות (טלפונית, אור ל-ט אייר):

א. היה מהלך, שלא התחלתי בו אפילו, שהוא גם כן המשך לליל שביעי של פסח (ענין ענוה-שמחה-אהבה-יראה-תורה-מצוות-שלום). לפני שנה כנראה, בפרשת תזריע – בו חל היארצייט – דובר על כך שגם שם וגם במקומות רבים בספר אחד היסודות שלו הוא שהשכינה מופיעה בתוך הדיבור, בתוך הפה. הוא מסביר שהיראה זה בעצם הקשר בין המלך לבין העם – שהמלכות, ששם יש את יראת המלכות, זה הממוצע המחבר בין עולם האצילות לבין העולמות התחתונים. זה שני דברים – זה גם מה שהעם ירא את המלך, "'שום תשים עליך מלך', שיהיה מוראו עליך" (שיכול להתפרש גם על האופן השני), והיותר פנימי של"דבר אחד לדור" יש מורא מפני השכינה בדיבורו, שאינו מוציא דבר אחד לבטלה וכל מילה באימה וביראה מהתגלות השכינה שבפה שלו (תיקון המצורע, מי שתקן את הדיבור). גם זה נקרא "שיהיה מוראו עליך" – שהמורא שלו יורד להקיף ולחבר אותו אליך, ששתי היראות מתקשרות. הוא אומר שהיראה מלמעלה פורש כנפים, ובעצם זה משפיע גם אהבה וגם יראה למטה – שהאהבה והיראה זה שתי כנפים – וכך הוא חופף על העם, על התחתונים, כל היום. כל זה הקדמות.

מה שיוצא, שהיראה זה שייך בעצם לדבור. אם נקח רק את הווארט הזה, ונפשט – אז אם היראה בעצם מתלבשת ושייכת לדיבור, מה לגבי האהבה? דיבור זה לבוש מבין שלושת לבושי הנפש, אז אם היראה זה בעיקר בדיבור – כך אצל עבד ה', או אצל ה"דבר אחד לדור" – באיזה לבוש האהבה? צריך לומר שזה בעיקר במחשבה, בהתבוננות, ב"בינה לבא ובה הלב מבין", ושמה יש לו אהבה ומשיכה אדירה לה'. הציור כאן שהצדיק – "ועמך כלם צדיקים" – כל מה שה"מחשבה משוטטת תמיד" זה באהבת ה' (על דרך "באהבתה תשגה תמיד"), וברגע שפותח את הפה נופלת עליו אימה ופחד. היות שלבושי הנפש הם כנגד העולמות התחתונים – מחשבה בבריאה, שם "אמא מקננא בכורסיא", ודיבור ביצירה, אעפ"י שעולם היצירה הוא עולם המדות בכלל, שז"א מקנן ביצירה, הייתי חושב שאהוי"ר זה גם שמה, אעפ"כ צריך לומר (וזה חידוש שכדאי למצוא לו מקור) אהבה (ובפרט אהבה רבה, "באהבתה תשגה תמיד") זה כמו אהבת השרפים שבבריאה, הנשרפים תמיד, ובלשון הרמב"ם הם "שכלים נבדלים", היינו שהאהבה היא בשכל (הרמב"ם הוא שכל, והעיקר אצלו הוא האהבה – "באהבתה תשגה תמיד" – אותה הוא משבח), ואילו היראה זה ביצירה. לפעמים אומרים שהאהבה באה לפני היראה – כל מצוות עשה מתוך אהבה, כולל מצות עשה של "את הוי' אלהיך תירא" – אבל כתוב בתניא בפמ"א שראשית העבודה ועיקרה ושרשה זה יראה, והיא היסוד גם לאהבה. לפי דרכנו עכשיו, מה שהיראה זה ראשית העבודה ועיקרה ושרשה זה בעולם היצירה, שיש גם אהוי"ר, אבל היסוד של הכל זה היראה, ואילו זה שהיראה זה מצות עשה ולכן המניע זה אהבה זה שכל – עצם האמרה הזאת היא שכל, שהשכל מחייב שאם היראה היא מ"ע צריך לבוא מאהבה (זו יראה חב"דית). אצל ר"א ב"ד קדמה האהבה – הוא מהשרפים שנשרפים – ובכלל מי שמגיע מיד ל"ולבבו יבין ושב ורפא לו", בריאה-בינה, אצלו העיקר זה האהבה.

יצא ששמנו אהוי"ר בבריאה-יצירה, היכן שבשש"פ היו תורה ומצוות. גם שם זה היה ירידה של אהוי"ר מ-יה ל-וה ושל תומ"צ מ-וה לבריאה-יצירה, וכעת זה יורד עוד דילוג – שאהבה זה בבריאה והיראה בעולם היצירה – אז מה בעשיה? צריך לומר מה שכתוב בתניא שנדמה שיראה ועבודה זה אותו דבר, כי דומה, אבל באמת יש מצות עבודה שנפרשת ממצות יראה. ברור שעבודה נפרדת מאהבה, אך לא ברור במבט ראשון שנפרדת מיראה, כי כמו יראת המלכות, אך מדגיש שזה שתי מצוות. עבודת ה' זה בעשיה, וזה מה שנקרא "קבלת עול מלכות שמים" – זה הכי קרוב ליראה, אבל זה לא יראה. לכן גם בחסידות בדרך כלל אומרים שנשמות מעשיה פרומקייט טבעית – אז זה לא יראה של "יש מי שירא", אלא פשוט קבלת עול טבעית (כמו שר' עודד כי טוב אומר שיהודי הוא בעצם 'קבלת-עול'ניק' – הוא בטבע ובדם רוצה לקבל מלך, אע"פ שנדמה בעולמנו שזה הפוך, שרק היהודים פורקי עול, אך העשיה של הנה"א של היהודי זה מה שמחפש זאת וזקוק לכך, אבל היות שזה בעשיה זה הכי בגלות בתוך הלעו"ז, ולכן נדמה לרוב שיהודים מצטיינים בלפרוק עול).

בהקשר של מה שדובר בשיעור: המדה המיוחדת של רבי מענדל'ה זה היראה בפה, ולכן כמה שהוא שרש של חב"ד – הוא עוד לא חב"ד, כי חב"ד זה בעולם הבריאה, "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא", והעיקר זה מחשבה והתבוננות פרטית. כמה שיש מוחין, דווקא בפרי הארץ, זה עדיין לא התבוננות פרטית אלא בגדר התבוננות כללית, וממילא העיקר שמה זה היראה שבלבוש הדבור, עדיין עולם היצירה, וממילא זה גם צמצום – היראה מגילוי השכינה שבתוך הפה זה כמו "צמצם שכינתו בין שני בדי הארון", צמצום של ריכוז. לפי זה בחב"ד האמיתי – כמו שזה בבריאה – יש עדיין כמו לפני הצמצום לגמרי (אור אין סוף = ואהבת), לא צמצום של סילוק ואפילו לא צמצום של ריכוז.

בריאה זה עלמא דאתכסייא, שם החסדים מכוסים – זה מניע מהלא-מודע, ולכן אין "יש מי שאוהב". בקיום מצות עשה החויה היא יראה (כלומר, לאו דווקא אהבה, אף שהרמב"ן אומר שאפשר לחוות שניהם יחד). ה'צמצום' מבריאה ליצירה כמו ה"בכן" מהתבוננות פרטית כדי לעורר מדה בלב.

לפי זה (שאהבה יראה וקב"ע זה בי"ע) צריך להשלים את האצילות – זה כבר בטול במציאות (לפי ערכין). זה דובר בשיעור כעת (ח אייר), שיש שמחה שאינה אתעדל"ת בכלל, אלא רק חויה שמלוה את הבטול, בסוד "ויספו ענוים בהוי' שמחה" – שמחה מלמעלה, מתנת אלקים, ולא שמחה מלמטה בכלל (השראה, לא התלבשות ולא עבודת האדם). שמחה כזו כלולה כאן בתוך עבודת הבטול. קודם קראנו לכך ענוה ושמחה למעלה מאהוי"ר – כאן זה רק בטול, אבל יש בבטול גם השראה ממילאית של שמחה רבה על הצדיק שבטל לה'.

הדוגמה העיקרית של "שכינה מדברת מתוך גרונו", אחרי משה רבינו, זה המגיד של הב"י, וזה מובא הרבה פעמים בחסידות. אז השכינה אומרת "אני המשנה המדברת בתוך פיך" – ומשנה זה בעולם היצירה. לכן זה שייך לבית יוסף – שו"ע, הלכה פסוקה, זה דרגת משנה. לפי זה, מי שלומד הלכה, ראוי שהעיקר אצלו יהיה יראה. מקיים ההלכות – העיקר אצלו קב"ע. מי שלומד גמרא, בבריאה, הוא באהבה בתענוגים – לא תמיד מודע לו, אבל זה לא חוית יראה ללמוד גמרא, ובדיוק ההיפך.

ב. תוספת לגבי תיקון הנפש-הדעת: "גם בלא דעת נפש לא טוב" זה עיקר מדרגה זו, וזה על דרך "לא טוב היות האדם לבדו". ידוע ש-טוב מתחלף באתב"ש ב-נפש (בדיוק לפי הסדר). הדעת כאן זה פעולת האתב"ש בין שתי המילים נפש ו-טוב. "מצא אשה מצא טוב". כל הווארט של "מצא אשה" לעומת "מוצא אני" זה אותו ווארט בסופו של דבר – הצמצום לאשה אחת, לאהוב אותה ורק אותה, זה "מצא אשה", ואם לא הגיע לכך זה "מוצא אני".

ג. אמן – תיקון תאוות אכילה-ממון-נשים – אמן אומרים אחרי המברך, אחרי ברכה של אחר, שהוא נהנה ולא העונה. "גדול העונה מן המברך". על פי פשט, מי שעונה "אמן" זה סגולה לצמצום התאוה, כי הוא רק מתרכז בקדושה בלי ההנאה, ואז אחר כך – מתוך האמן שלו – הוא יכול להיות אמין לאכילה הנכונה ולממון ובעיקר לאשתו.

אכילה-ממון-נשים זה סדרה עולה. סה"כ עולה 602 = ז"פ אלהים. בלי ר"ת אמן – ז"פ יג – נשאר "אשרי", "אסנת", "אלף נשים", "אלף שנים", ז פעמים חכמה. 86 מתחלק לאהבה וחכמה – הר"ת זה ז"פ אהבה והשאר ז"פ, כך שביחד זה ז"פ אלהים.

(המשך השלמות טלפוניות – יב אייר):

ד. פרי הארץ תזריע מתחיל "אמר רבי שימלאי כשם שיצירתו לאחר יצירתו של בהמה חיה ועוף כך תורתו...". בהמה חיה עוף = רלא = משולש אהיה. אדם = משולש ט. יחד = משולש כג (חיה, היינו שזו המלה המחברת – גם הבהמה היא חיה, וגם האדם הוא "נפש חיה"). מ-א עד כא עולה כמו מ-י עד כג (וכן משולש ט עולה כב-כג). חיה זה גם הנקודה האמצעית של אדם. זה מתקשר למה שדובר בבת עין (ח אייר) שהאשה היא הממוצע בין אדם לבהמה – לפעמים היא עצמה נקראת הבהמה, שם בן, אבל בכללות היא ממוצע בין "זרע אדם" ל"זרע בהמה". לכן יולדת ומילדת נקראות חיה, וחוה היתה אמורה להקרא חיה ורק בגלל החטא לא נקראה כך. עיקר היחוד של האדם שהוא "נפש חיה" – תוספת על שאר החיות, דעה ודיבור (יחסית עטרא דחסדים ועטרא דגבורות, שתשעה קבין של דיבור הלכו לאשה). יש בזהר שיש "חיה" למעלה בשמים, שנקראת ישראל, והיא "החיה" ב-ה הידיעה.

ה. אחרי פתיחה זו ממשיך בעל פרי הארץ ומביא מבעל העקידה ש"מכריז רבי אלכסנדרי מאן בעי סמא דחיי... נצור לשונך מרע". בעל העקידה מחדש ש"מכריז" (ולא "אמר" וכיו"ב) זה על דרך השבת אבידה – "שענין זה נאבד מבני אדם". לא כתוב שם שעיקר השבת האבידה זה האשה לאיש – הצלע האבודה – ו"סמא דחיי" היינו "ראה חיים עם אשה אשר אהבת", היינו שהאשה המתוקנת היא עצמה "נצור לשונך מרע", תיקון הדיבור שניתן לה. [כרז זה שרש מענין – זכר, רכז, כזר (זכר צריך להתרכז במציאת אבידתו ולא להתאכזר עליה)]. הפסוק שמביא על כך זה "האמנם אלם צדק תדברון" – שהבעש"ט דורש בכש"ט יותר ממה שכתוב כאן – "יכול אף לדברי תורה, ת"ל 'צדק תדברון', יכול יגיס דעתו, ת"ל 'מישרים תשפוט' [כמו מישור]". הבעש"ט דורש שזה "יכול" גם בניחותא, אך כאן לא מביא זאת, אלא הפשט. בגמרא זה המשך ל"תלה ארץ על בלימה" (= בראשית), למי שבולם פיו בשעת מריבה, שעיקר אומנתו של האדם לשים עצמו כאלם בעוה"ז. האמנם אלם = אור = ט"פ כג. "תלה ארץ על בלימה" בצירוף לשון חז"ל המלא "אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה" = 4165 = ז בריבוע פעמים ז בהשראה (מט פעמים פה). רק לשון חז"ל עולה 3252 = ד"פ "יהי אור ויהי אור" וכו'.

הגמרא שם דורשת שני פסוקים – "תלה ארץ על בלימה" ו"האמנם אלם". גם בלם וגם אלם שורשים עם לם.

דיבור זה מלכות. דבר אחד לדור = בעל שם טוב. הוא מגדיר זאת בפרי הארץ שזה "הנהגה והמשכה והתקשרות רבים על ידי אחד על ידי דיבור" – זה לפי סדר של חב"ד, יהו: הנהגה-המשכה-התקשרות. הדיבור הוא הממוצע המחבר של האחד עם הרבים – דרך הדיבור הרבים משיגים. לכן הוא גם נקרא יראה, כי אם אין השגה אין יראה. אם אין יראה גם אין הרגשת עליונות – הסימן שאני מרגיש שמישהו באמת למעלה ממני זה יראה ממנו. יראה זה התחושה שמוכיחה על המצאות עליון (לפי זה, במבנה הנפש, זה צריך להיות קשור לפרק של הצירים עם רצון – כאשר התחתון מרגיש את העליון הוא מרגיש יראה). השגת העליון על ידי דיבור, ואז נולדת יראה, והיא יורדת גם להקיף את התחתון – פורשת כנפים, אהוי"ר, להקיף את התחתון. היראה גם של התחתון כששומע העליון מדבר, וגם של העליון מהדיבור שבו – יראת האדם מה"חיה" המדברת בו.

"מצורע זה מי שמוציא רע בדבורו כצפצוף העופות", שזה היפך הדיבור בקדושה, ולכן צ"ל "נצור לשונך מרע" – לפרוש מהמצורע. מה שיצירתו ותורתו של אדם זה אחרי כל בהמה חיה ועוף זה סוף מעשה במחשבה תחלה, נעוץ סופן בתחילתן.

לשון חז"ל במאמר – תורתו מתפרשת לאחר תורת כל בהמה חיה ועוף. דורש "מתפרשת" מלשון פרישת כנפים עליו.

ו. עיקר המכוון:

עיקר תורתו של בעל פרי הארץ – וכן של המגיד ושל הבעש"ט, כמעט בכל תורה – זה "להדבק בהחיות הפנימית שבכל דבר". אצל אדה"ז בתו"א, בריש פרשת כי תשא, הוא מסביר שזה נקרא "ובחרת בחיים" – שבכל דבר יש קליפה ויש פנימיות. הלשון שחוזרת אצל בעל פרי הארץ זה "להדבק בהחיות הפנימית שבכל דבר". זה בחינת הבדלה – לכן הפשט שכל התורה כולה זה הבדלה. זה גם כן סוד הצמצום לא כפשוטו – המאור נכנס במקום האור, העצם הפנימי במקום ההתפשטות מן העצם.

קישור כל התורה כאן לסיפור של להיות רעב רק בזמן האוכל: מי שכל הזמן נדבק בחיות הפנימית שבכל דבר רוכש לעצמו תמיד את "הצמצום לא כפשוטו". כל הטוב, העצם, מרוכז בפנימיות – וההתפשטות, כמו שאדם רעב כל היום, שהרעב מתפשט אין סוף – זה על דרך "התפשטות אוא"ס". צמצום זה לרכז את כל הרעב ברבע שעה, והוא הדין לגבי שאר התאוות – הכל סניף של להדבק בחיות שבפנימיות כל דבר. העצם שמרוכז בפנימיות הוא יותר טוב מההתפשטות. אם מדברים על תאוות זה מובן, אבל אפילו מעלה מעלה – אוא"ס שלפנה"צ – נחשב לחיצוניות שצריך לוותר עליה (כפי שעושה ה' בצמצום) בשביל להשיג את העצם שבנקודה הפנימית. הסימן שמישהו הגיע לצמצום שלא כפשוטו, שנאחז בעצם ולא בהתפשטות – שרעב רק בזמן האוכל, שאוהב רק את אשתו. אז יכול לנקוט בעצמו את דרך הירושלמי (קשור לשיעור בבת עין).

[מאמר מוסגר ליין משמח (מהדפים הישנים):

שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד = שאר כסות עונה. הכל קשור לק"ש. מה שיש זמן ק"ש – זה עונה (יום אחד). כיסוי העינים זה כסות (מקום אחד). עצם תחושת ה"בשר אחד" זה השאר. לעניננו, עונה אחד זה בדרך "שוב" לחבר את הלמעלה מהזמן בתוך הזמן – זו מצוה תמידית, אך זה שיש זמן ק"ש זה סוד העונה. גם בזיווג יש כוונה להמשיך למעלה מהזמן בתוך הזמן. יחו"ע זה תרדלמ"ל – זיווג תמידי. ב-וה זה "שתו ושכרו דודים", רק בזמן מיוחד, רק צריך לחבר ב-יה – סוד העונה זה להמשיך מהזיווג הנצחי לתוך הזיווג העונתי. הכסות, כיסוי העינים, זה "רצוא" – להתפשט מהמקום הגשמי. הצניעות קשור למקום, אבל כוונת הצניעות זה להתכסות תחת השמיכה, אלא עוד יותר להתדבק במקום הצנוע – הצניעות זה לצאת מהמקום לגמרי. הכיסוי במטה – כמו כיסוי העינים בק"ש – זה ע"מ להתפשט מחיזו דהאי עלמא. מי שהוא צנוע הוא לא-מקומי – צניעות זה להתפשט מגבול המקום, כמו יציאת מצרים. על ידי "והצנע לכת" האדם הוא "עם הוי' אלהיך", מופשט מהגבלת העולם הזה. שאר זה קרבת בשר – הגוף נהנה מן הגוף, הקשר בין היש האמיתי לבין היש הנברא. הכל כוונה של ק"ש. מכל זה יוצא שאין כוונה יותר פשוטה בשעת הזיווג מאשר לכוון את הפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו [של שני בני הזוג] הוי' אחד".]

ז. הוא כותב על המצורע – המוציא רע בדבורו, וזה היפך החיים – וכותב שרשע גמור הוא בחינת רוח סערה, שזה תהו ובהו. אצל רשע "רוח סערה" זה התפשטות חיצונית, ויש בתוך זה "עין הסערה" – נקודה של שקט בתוך הסערה. כותב שבתוך הסערה "יוכל להגיע קרוב לרצון הבורא יתברך". אם דובר בתניא, על "קטנתי", על שלוש בחינות של התקשרות לרשע (בצדק תשפוט וכו'), הבחינה הזאת קרובה מאד ל"ועוד מעט ואין רשע" – הרשעות שלו זה הרעש שלו, הסערה והתהו ובהו, אך בתוכו יש "עין הסערה", מה שבנפש פנימה גם הרשע יכול להגיע קרוב לרצון הבורא יתברך. עוד ביטוי שלו – "דבקות הבורא יתברך" (= בשכמל"ו, יחו"ת). עין הסערה = נעשה אדם. כותב שלולי החטא היה מספיק חמשה חומשי תורה וספר יהושע – אם היינו זוכים היינו תמיד בדבקות הבורא יתברך, ואז זה היה מספיק לנו, אבל עכשיו צריך "התפשטות" של תורה גופא כדי להיות משקל נגד לסערה החיצונית. גם בקדושה יש חיצוניות, כמו שאוא"ס חיצוניות תחשב יחסית לאור הפנימי. לפי זה עיקר תיקון הרשעים זה סבלנות. כמו שבצוואתו כתב לבנו שיסבול עד הקצה האחרון את הספרדים – שלא יעביר עליהם שום בקורת. סבלנות זה בעצמו שהוא לא ידבק מהרוח סערה, שהיא כל מציאות הרשע (רוח סערה של ג"ק). אם אתה גם כן מסתער אתה נדבק, אבל אם אתה סבלן – מתעצם בעין הסערה שלך – אתה יכול להתקשר לעין הסערה שלו ולסבול אותו (סובל כל עלמין), וכך ניתן לעורר אותו שתתעורר גם בנפשו אותה בחינה בה יכול להגיע קרוב לרצון הבורא.

ח. לאבא של רמ"מ קוראים משה, וגם גם לבנו – הוא בין משה למשה, ואם "משה משה לא פסיק טעמיה בגוויהו" סימן שהוא עצמו סוד ה"לא פסיק טעמא". משה נשאר משה בהתפשטותו "בכל דרא ודרא". הוא איזה נקודת אין בין משה למשה (לכן לא סופרים אותו בנשיאי חב"ד).

ט. נחזור לנקודה העיקרית: הצמצום עושה חלל פנוי. חלל זה גוף מת, כמו "מצורע חשוב כמת", וגוף מת הוא אבי אבות הטומאה. רש"י מביא כמה פעמים ש"טמיא" זה לשון עצמות (ולעניננו, שייך להתעצמות). המקור לזה בעברית, כפי שמביא רש"י, זה חרטומים – שנחר בטמי מתים. מת מתעצם בחור – חור שחור, החלל הפנוי, מקום הצמצום (גם לשון עצם). הפסוק אומר "מי יתן טהור מטמא" – לעניננו הכל מתפרש הפוך, ש"טהור" זה התפשטות (התפשטות אוא"ס נקרא טהירו), וטמא זה העצם הפנימי. העצם הפנימית, הטמא הפנימי, זה עצם הלוז = רמח, ממנו נבנה כל הגוף. טמא = נ, סוד שער ה-נ.

אצל המצורע כל המחלה בעור שלו – בהמה חיה עוף אדם = עור. או שהוא טהור או שהוא טמא. עור טהור – מלכות = משולש לא.

חלל מקום פנוי = 20 בריבוע (= ת, רשים רשימו וכו'). מקום פנוי = מנחם מענדל. חלל = חכם.

י. בתחלת השיעור דובר על רבי אברהם המלאך, רמ"מ ואדה"ז – ג' אמות אמש. ביחד הם שוים מט פעמים הוי'. ישראל דב בער = אחדות פשוטה = צא פעמים ט. אברהם מנחם מענדל שניאור זלמן = צא פעמים יד. ביחד זה צא (ז פעמים יג) פעמים כג.

יא. סיפור המלכות: שיודע לקבל כבוד מלכים, וכך גם מעורר רחמים על עצמו בזמן שהספינה הולכת לטבוע. הווארט, שיש צדיקים שיודעים לקבל כבוד ויש צדיקים שלא (יש סיפור של רמ"צ מסווארן, שדבר עם צדיק אחר שהתפאר בעצמו שיודע לקבל כבוד והשני לא) – כל הענין הזה של לדעת לקבל כבוד מקורו אצל הרמ"מ. כבוד מלכים זה "כבוד נברא" (ולא "כבוד נאצל"). זה שאומר שהתהפכה עליו בטנו כשטאטאו לפניו אומר שקבלת יסורים אצל צדיקים זה על דרך קבלת יסורים באהבה ועוד יותר מזה – קבלת יסורים בשמחה. מי שיודע לקבל יסורים בשמחה – כמו אצל רבי נחמן, שמחת בן המלך בעת שמורידים אותו ממלכותו – אז הוא באמת ראוי להיות מלך, כי יודע איך לקבל "כבוד נברא". זה כמו אותם צדיקים שהיו מבקשים יסורים.

יב. טבריה עיר שכולה צדיקים וצפת עיר שכולה רשעים. צפת = רשע. צפת זה עומק רום, ומי שלמעלה יש לו נטיה להרשיע. מי שהוא בעומק תחת הוא רוצה להצדיק. טבריא = צדיק חי.

הרוז'ינער קבל טעם ר"מ מקוברין למה לא בקר בירושלים – בגלל קדושת ירושלים (ולא טעם גשמי).

אחת מהסיבות שעזב את צפת כי לא יכול היה לסבול את בנות הקול ששומעים שם כל הזמן. יתכן שזה הסבר למעליותא למה כולם רשעים – כל הזמן יש שם בת קול "שובו בנים שובבים", ואף אחד לא מקשיב.

יג. תרי"ג מצוות – התפארת של תיקון הכללי – זה בגלל ש-רמח פקודין רמח איברים דמלכא (ז"א, תפארת-גופא).

עוד סיפור של תפארת, שלפני שהסתלק אמר לסובבים "סורו מעלי, ה' נצב עלי" – בחינת יעקב, "והנה הוי' נצב עליו". יתכן שהמגיד הגיע אליו – הוי' נצב עלי = דב בער.