התוועדות בסיום חתונת מ"מ ודבורה פי'ה פרידמן

כ"ב אדר תשס"ו – כפר חב"ד

סיכום מדברי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

היום כג אדר – היום הראשון של שבעת ימי המילואים, שהיום השמיני הוא ר"ח ניסן, בו מתקיים "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – וזה מתחיל מהיום. להקים בית בישראל זה להקים מקדש. כתוב שבאותם ימים, שבעת ימי המילואים, משה רבינו היה הכהן והיה משמש בחלוק לבן (ולא בשמונה בגדים של כה"ג – שמונת הבגדים היפים שמורים לאהרן אחיו, לכבוד ולתפארת). שימושו של משה רבינו – בו חייבים להתחיל – מתחיל מהיום. עבודת המשכן ("משכן איקרי מקדש ומקדש איקרי משכן") חייבת להתחיל מעבודת משה, אך יש הבדל גדול בין עבודת משה לעבודת אהרן – עבודת אהרן בלא שמונה בגדים פסולה, וכן עבודת בניו ככהנים הדיוטים ללא ארבעה בגדים פסולה, ואילו למשה רבינו יש רק בגד אחד.

כתוב בחסידות שהחלוק הלבן של משה רבינו זה "חלוקא דרבנן" – מה שלעתיד לבוא כל צדיק וצדיק ("עתידין צדיקים שיאמרו לפניהם 'קדוש'" ומחיצתן תהיה לפנים ממלאכי השרת, או – בלשון הידוע בחסידות – שלע"ל החסיד יהפוך לרבי והרבי יהפוך וכו') – ילבשו. מביא בתניא שלע"ל צריך לבושים כדי לקבל גילוי העצמות – ולזה צריך רק החלוק הלבן של משה רבינו. אחד הפירושים של "חלק אלוה ממעל ממש" ש"חלק" היינו החלוק הלבן של משה רבינו. בכלל, ידוע מה שכתוב בחסידות שכאשר מתחתנים צריך לכוון שהאשה – א"ח עט"ב – היא עצמה הנשמה האלקית, ה"חלק אלוה", היינו שהיא החלוק הלבן בו משמש משה רבינו. דרך זה זוכים ל"והשביע בצחצחות נפשך" (זה הפסוק שמביא אדה"ז) – כל גילוי הצחצחות על ידי החלוק הזה. יש הרבה פירושים וכוונות ב"אחד" של "שמע ישראל", ואחד מהם הוא שה-ח זה שמונת בגדי אהרן, וה-ד – אם היא ד פשוטה – זה ד בגדי כהן הדיוט, אך היות שזו ד רבתי בפסוק (וכתוב בכתבי האר"י שצריכה להיות בגודל של ד פעמים ד) יש לומר שזה בגדי אהרן הכהן כאשר נכנס לקדש הקדשים רק בארבעה בגדים לבנים (העשויים בד לבן מיוחד). זה כ-ד בגדי כהן הדיוט, אך באיכות מיוחדת. ה-א זה החלוק הלבן בו שמש משה רבינו בימי המשתה. "אחד" בלי א זה גארנישט – צריך להיות ה-א, החלוק הלבן.

אחד ממאמרי חז"ל שהרבי הכי אוהב – מביא גם בפקודי, צריך לחיות עם הזמן – זה המובא בסוף קידושין במשנה ש"אני נבראתי לשמש את קוני" (או, עפ"י גירסא אחרת, "אני לא נבראתי אלא כדי לשמש את קוני" – הרבי אומר ששתי הגירסאות זה כנגד ויקהל 'לא נבראתי אלא' ופקודי 'נבראתי לשמש'). שימוש זה שירות – הכהנים משמשים את ה' – אך זה גם זיווג. כל הביטויים שמשה משמש כך ואהרן כך וכו' – זה הכל זיווגים. ז"א נקרא שמש – השמש בשמים, השָמש הגדול. פגם הברית זה חטא הנחש, וכתוב בחסידות שאם הנחש לא היה מחטיא וכו' – אם אדה"ר לא היה חוטא – אז הנחש היה שמש גדול. היות שאדם חטא קצצו רגליו וכו' – פגם הברית זה הפך החיים. התיקון של השימוש זה השימוש בקדש – בבית המקדש. בכה"ג כתיב "מן המקדש לא יצא" – לא יוצא לרגע מהדבקות, מהמחשבה הקדושה. כהן הדיוט לעתים קצת יוצא. משה רבינו יותר מהכל.

יוצא שמשה רבינו, המשמש רק זמן קצר – יחסית לכל הכהנים שאחריו – זה ה-א של "אחד", שלא מאריכים בה אלא מקצרים. ב-ח מאריכים קצת, אך עיקר האריכות ב-ד – "כל המאריך ב-ד מאריכין לו ימיו ושנותיו". הרבי הקודם מסביר ברוב המאמרים ש-א של אחד זה שרש הנשמה לפני שירדה לגוף – "חי הוי' אשר עמדתי לפניו" – עומדת לפני ה', והיא אחד עם הקב"ה. אחר כך מכריחים אותה לרדת לתוך הגוף, ויורדת ז רקיעים עד לארץ – עד לתוך הגוף. ז ה-ח, המסמלת את ירידת הנשמה בגוף. ה-ד זה השליחות – שם עיקר האריכות.  רוב מאמרי אדה"ז מתחילים מירידת הנשמה האלקית לגוף – צריך לזכור איך הנשמה ירדה לגוף, זה ה-ח של אחד – אך התכל'ס לא להשאר בירידה אלא לעבור להפצה. צריך לזכור את הירידה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, אך העיקר זה להפיץ את החסידות – את תורת הרבי – לארבע קצוות תבל. ה-ד של אחד זה הפצה. ב-ד שתי בחינות, גם כה"ג הנכנס לפני ולפנים וגם ד בגדים של כהן גדול. זה מן הקצה אל הקצה – כה"ג הפושט ח בגדיו כדי להכנס לקה"ק וכהן הדיוט שאפילו יוצא מקדושתו. השרש זה ה-א, בלי ה-א – בלי משה רבינו עם חלוקו הלבן, שזה עצם ה"חלק אלוק ממעל ממש" (שזה בעיקר היום) – זה גארנישט.

הרבי אומר כך: כאשר ויקהל-פקודי מחוברים (כמו השנה הזאת) – זו הפעם הראשונה בתורה שיש שתי פרשיות מחוברות, ו"הכל הולך אחר הפתיחה". זה זיווג של שתי פרשות – חתונה (כשהיום בו התחברו בפועל שתי הפרשיות, בחת"ת, זה כב אדר – יום כתיבת הכתובה ופרסום החתונה – זה התפר בו גומרים ויקהל וכותבים פקודי). הרבי היה מדייק את מספר הפרשה מתחלת התורה – ויקהל זה כב ופקודי זה כג, וביחד זה מה, "אדם" השלם. יש כמה אופנים שהרבי מסביר ביחס לויקהל-פקודי: הסבר אחד, ש"ויקהל משה" זה אהבת ישראל ואחדות ישראל כולם בלי חילוקים, ואילו פקודי זה פרטים. כלל ופרט – אין בפרט אלא מה שבכלל ואין בכלל אלא מה שבפרט, ובכל אחד מעלה לגבי השני. בפקודי (כמו "חייב אדם לפקוד את אשתו"), שזה הפרט, הדגש על "דירה בתחתונים" – איך האלקות מתלבשת בכל פרט. "ויקהל" שזה כולם ביחד – מדגיש את ה"לעשות לו יתברך" (החת"ת של היום – תחלת פרק לז בתניא – שהקב"ה ברא את העולם "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים") – וה"פקודי" מדגיש את ה"דירה בתחתונים".

עוד ווארט של הרבי, ש"ויקהל" זה יחסית – היות שזה כלל, שזה האחדות בכלל – זה "אלקות בפשיטות ומציאות בהתחדשות" (הרבי מביא ווארט זה מתער"ב), ופקודי זה ההיפך כי מרגישים כל פרט – זה "מציאות בפשיטות ואלקות בהתחדשות". בכל אחד מעלה – כמו יחו"ע ויחו"ת. אחר כך הרבי אומר ש"ויקהל" בדרך העלאה – שהכל עולה לאלקות – ו"פקודי" בדרך המשכה – שהאלקות נמשכת לארץ. כאן כבר יש מקום לשאלה, כי בדרך כלל חושבים שהחתן זה חסד והמשכה – "חות דרגא" – ואילו הכלה זה העלאה בכלות הנפש. וכאן, מחד הרבי אומר ש"ויקהל" לכאורה זה החתן (יחו"ע, מדרגה יותר גבוהה) ואילו פקודי זה הכלה (יחו"ת) – הייתי חושב שהחתן זה המשכה והכלה זה העלאה – אך הרבי אומר שהחתן זה העלאה והכלה זה ההמשכה. באמת, החתן אמור להיות דבוק למעלה, רק חייב לרדת לכלה – כמו ירידת הנשמה לתוך הגוף, בכפיה. היות שחייב לרדת – "חות דרגא וסיב איתתא" – לכן ירידתו לא אמיתית אלא "ירידה לצורך עליה", יורד בשביל להעלות הכל לה'. ואצל הכלה – הפוך, היא בעצם קשורה למציאות, ויודעת יותר מהחתן שתכלית הכוונה זה "דירה בתחתונים" דווקא (היא יודעת אמת זו, זו מעלת יחו"ע), אך כל כלות הנפש שלה אל החתן זה "עליה צורך ירידה", זה בשביל לתפוס אותו ולהוריד אותו אליה. שיהיה "מיינער זאגט" – כמו שכתוב ב"היום יום" – לקחת אדה"ז עצמו ולשייך אותו אלי. זה "עליה צורך ירידה" – ביטוי שמחדש אדמו"ר האמצעי (תמיד מכירים ירידה צורך עליה) – וזה הכלה.

זה הכלל לגבי שתי הפרשיות הללו – "ויקהל" זה בתכלית של העלאה (אף שמשה יורד לקבץ העם), ו"פקודי" זה התמקדות בפרטים שענינה ירידה. ב"ויקהל" יש כלים וב"פקודי" בגדי כהונה. כלים זה תורה ומצוות – כלים דתיקון, שבהם צריך להכניס אורות דתהו של משיח. כלים אלו שוים לכל נפש – כמה שיש ריבוי כלים, אך הם שוים לכל נפש. דווקא הכלים בפרשת "ויקהל" – גם כן ענין החתן, שיש לו כל ה-תריג מצוות. ענין הכלה זה "לבושים" – שזה לא שוה לכל נפש, אלא כל אחד לפי ענינו (כמו שכתוב בפ"ב בתניא – וזה תלוי בקידוש אביו ואמו בשעת תשמיש). לכן גם כן צריכים להבין ש"לבושים" זה תכונה של פרטים – שכל אחד אחרת – וכל פרט ופרט מגביר את הצורך להמשיך את האלקות למטה בתוך המציאות. הפרטים משקפים את המציאות התחתונה המורכבת, וכל יהודי יש לו מחשבות אחרות ומדבר אחרת (עד ש"אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד") – הכלים זהים אך הלבושים שונים – לכן הכלים בויקהל והלבושים בפקודי. לפי כל המהלך הזה של הרבי תיקון הכלים זה זכרי ותיקון הלבושים זה נקבי, וזה מה שאנו מסבירים הרבה פעמים שמשה ואהרן גם כן כמו איש ואשה – אבא ואמא – ובזה "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". "ויקהל" ביד משה, המעלה כולם, ו"פקודי" ביד איתמר בן אהרן הכהן (בנו האחרון, שהכי הכי למטה בתוך המציאות).

הרבי אומר ש"ויקהל" זה בחינת "אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני" – זה החתן – ואילו הכלה ב"פקודי" זה "אני נבראתי לשמש את קוני". הרבי אומר שנפק"מ פשוטה אם "אני" או "אני לא" – לפי הגירסא הראשונה "אני לא" (ואם כבר יש משהו זה רק "לשמש את קוני") ולפי הגירסא השניה יש "אני". שתי בחינות שימוש – שתי בחינות זיווג. "קוני" כמובן שייך גם לקנין קידושין. לפי פשט החתן קונה את הכלה, אם גם הכלה קונה את החתן ("מיינר זאגט") – הכל עולם הקנין, אצילות. הרבי מביא את שינוי הגירסא מספר שנו"ס, וכן הגירסא "אני לא" נמצאת ב"מלאכת שלמה". אם מחפשים אם יש מישהו יותר מאוחר – לא פירוש המשנה ,אלא סתם מישהו – שמשתמש בביטוי "אני לא וכו'". בתקליטור שלנו מצאתי רק שני מקומות – ספר קבלה "מערכת אלקות" וספר חסידות "באר מים חיים". מאד יפה שיש פעם אחת בכל ספרי הקבלה ופעם אחת בכל ספרי החסידות (לפחות מה שיש בתקליטור...). כל אחד מפרש זאת אחרת – נאמר מה שמתקשר לחו"כ ולויקה"פ.

ב"היום יום" כתוב שיש פתגם אצל חסידים ש"מה שאסור אסור ומה שמותר לא צריך [אלא אם כן כן צריך, רק אם זה משמש את קוני]". הפשט הזה גם יוצא מה"באר מים חיים" על "לא נבראתי אלא לשמש את קוני" – מסביר שמי שחי זאת אז אין אצלו משהו מותר סתם, הכל אצלו זה דבקות אלקים. לפי "אני נבראתי לשמש את קוני" יש "דברי הרשות" – רק שיהיה עם הכשר בד"ץ – אך לפי "אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני" אין כזה דבר דברי הרשות, יש רק מצוות. המערכת אלקות קושר זאת למצות "והלכת בדרכיו" – "מה הוא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא נקרא קדוש אף אתה וכו'". נמצאנו למדים ש"הא בהא תליא" – לפי הפירוש ש"מה שאסור אסור ומה שמותר לא צריך", אלא אם כן מקיימים את המבצע האחרון של הרבי "בכל דרכיך דעהו", שאז אין דברי הרשות החלוקים מדברי קדושה. זה "קדש עצמך במותר לך" לפי פירוש החסידות – שאדם מקדש את עצמו בתוך מה שמותר לו (לא שפורש מזה, אלא מקדש זאת ב"בכל דרכיך דעהו" – זה רק מי שבמדרגת "אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני"), וצריך לומר שהוא-הוא פירוש ה"מערכת אלקות", שתודעת "בכל דרכיך דעהו" תלויה בזה. איך יודעים את ה' בכל אכילה ושתיה ויחסי אישות וכו'? ידיעת ה' זה על ידי התדמות אליו. אם היחסים שלי עם אשתי זה כמו הקב"ה עם כנס"י זה גם "בכל דרכיך דעהו" וגם כן "מה הוא רחום אף אתה היה רחום" – זה להתדמות אליו. הפירוש האמיתי של לקדש את המותר הוא-הוא להתדמות אליו, כי כל מה שה' עושה – גם עושה מצוות, "מגיד דבריו ליעקב", ועושה עוד כל מיני דברים (מליון דברים) – וה' וודאי עושה זאת כמו שצריך. אם אני גם כן עושה את המליון דברים שאני עושה, כמו הקב"ה, זה וודאי הכי טוב – זה "בכל דרכיך דעהו" ו"והלכת בדרכיו". כל הווארט הזה זה "אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני" – החתן, פרשת ויקהל. אך הכלה לא צריכה זאת – היא יחודא-תתאה, ויש בכך משהו יותר מיחודא-עילאה. אצל הכלה לא אומרים "מה שאסור אסור ומה שמותר לא צריך" – אצלה אומרים לכתחילה "מה שאסור אסור, ומה שמותר מותר" – אצלה זה כמו הירושלמי, "דיך מה שאסרה תורה". היא לא צריכה את הבודה של "בכל דרכיך דעהו" כי יש לה את זה בטבעיות. המודעות הטבעית שאנו מדברים עליה – אצל גבר זה שאיפה, שואף לכך כי קודם צריך לעבור מודעות אלקית עד שזוכה להגיע למודעות טבעית, אך אשה לא צריכה זאת. לכן אשה היא בחינת "אני" – מלכות, "שכינתא דאקרי 'אני'" – ו"אני נבראתי לשמש את קוני", ו"מה שאסור – אסור, ומה שמותר – מותר". אצלו "אני לא נבראתי" כי "אלקות בפשיטות ועולמות בהתחדשות" – והחידוש קצת מפחיד אותך, ואתה לא טבעי בזה. טוב שיהיה "אלקות בפשיטות", אך זה שיחד עם זה "מציאות בהתחדשות" סימן שלא מסתדר איתה כל כך טוב – זה מאיים עליו – ולכן מה שמותר זה לא מותר, לא צריך, רק אם יכול לקדש עצמו במותר לו. יש לו עבודה שלמה. אבל אם "מציאות בפשיטות" אז אפשר מיד לחיות את זה בטבעיות. באמת זה שאצל האשה "אלקות בהתחדשות" – לכן "אשה יראת הוי' היא תתהלל", יש לה יראת ה' כי "אלקות בהתחדשות". לגבר יש "יראת המציאות", ועל זה אומר הבעל שם טוב שלא צריך לפחד משום דבר חוץ מהקב"ה – כדי להקנות לגבר את המעלה של האשה – לא צריך שיהיו "עולמות בהתחדשות" באופן מאיים.

ורמז: ידוע שויקהל-פקודי מצטרף מאד יפה – עולה יחד שם הוי' ב'משולש' (ב"פ הוי' במשולש = שבת). כל זה זה הענין של היום הזה – כב, בו מחברים את שתי הפרשיות יחד – וכעת כבר נכנסו ל-כג, בו משה משמש בחלוק לבן. עיקרו של משה זה "ויקהל", אך הוא גם לא פוחד מהמציאות (בהתחלה כן, אך עבד על עצמו – עבר את זה והגיע להתדמות לגמרי). "אני לא נבראתי אלא כדי לשמש את קוני" זה "בכל דרכיך [עניניך שלך] דעהו" – אם תדמה אליו דווקא בדרכיך שלך ממילא אינך צריך לפחד מהמציאות, וגם אתה תגיע למודעות טבעית ותשחה בתוךד המים הזידונים של המציאות. זו סגולת החלוק הלבן של משה רבינו – לא לזכור רק את הירידה למטה, אלא גם את שרש הנשמה כמו שהוא למעלה.

יש גם כן מקום לשאול, שכתוב בדרך מצוותיך (מצות האמנת אלקות) שיש ידיעת ה' בכלל וידיעת ה' בפרט. ידיעת ה' בכלל – "אנכי הוי' אלהיך" (מקיף). ידיעת ה' בפרט – "שמע ישראל הוי' אלהיך הוי' אחד" (פנימי). איך מסתדר אם מה שאמרנו כאן, שהכלל זה יחו"ע והפרט זה יחו"ת. לכן צריך לומר שיש גם יחוד יותר גבוה בויקהל-פקודי – הרבי מפרש כמו יחוד זו"נ, אך אפשר לפרש כמו יחוד או"א, כמו ידיעת ה' בכלל וידיעת ה' בפרט. חתן וכלה בדרך כלל זה זו"נ (כמו שכתוב גם במאמר "לכה דודי"), ובמשך הזמן – כשמולידים ילדים – זה עולה ליחוד או"א. אז המושגים כלל ופרט עולים – מכלל ופרט כמו שהרבי מסביר כאן לכלל ופרט כמו במצות האמנת אלקות.