הנחשים השרפים

ג' תמוז תש"פ – כפ"ח

התוועדות ג' תמוז – ח"ג

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. כבוד ה' וכבוד משה

התבוננות לקורונה: מחלה שמביא לרפואה

סיפור עיקרי של אתהפכא בתורה[ב] – אולי הסיפור הכי עיקרי – הוא סיפור הנחשים השרפים. ה' אומר למשה "עשה לך שרף... ויעש משה נחש נחשת וישִׂמהו על הנס"[ג] – הנס הוא אתהפכא של הנחש[ד]. סיום הפרשיה של הנחשים, בה יש ששה פסוקים, הוא "והיה [לשון שמחה[ה]] אם נשך הנחש [הנחש הידוע, רמז לנחש הקדמוני] את איש והביט אל נחש הנחשת וחי"[ו].

למה כתוב "והיה" לשון שמחה? יש הרבה פירושים (גם באור החיים[ז]), אבל יש עוד פירוש מאד יפה[ח], שנוגע אלינו – התבוננות חשובה למה אנחנו יושבים כאן בחוץ במקום בתוך הבית (חוץ מזה שיותר נעים להיות כאן בחוץ...):

כתוב שכל מי שהסתכל כלפי שמיא ושעבד את לבו לאבינו שבשמים התרפא. גם אחד שהיה חולה אנוש במחלה אחרת, בלי קשר לנחשים – משה רבינו עשה את נחש הנחשת וכל מי שהסתכל למעלה התרפא. לכן הנחש הפך להיות סימן רפואה בכלל – הוא ריפא לא רק את נשיכת הנחש אלא את כל המחלות כולן. אבל את מי הוא רפא? רק "והיה אם נשך הנחש את איש" – אם הנחש נשך אותך, אפילו שאינך מסוכן מנשיכה זו, ואתה כן מסוכן ממחלה אחרת, תסתכל אל נחש הנחשת, כלפי שמיא, ותתרפא מכל המחלות. זו השמחה כאן – שמחה שהנחש בא ונשך אותך, כי בלי המחלה הזאת לא היית מתרפא משאר המחלות שלך.

שוב, למה כתוב "והיה", לשון שמחה, ולא "ויהי", לשון צער? אתה שמח שהנחש נשך אותך – כי בזכות מחלה זו אתה יכול להתרפא מכל המחלות, מאה אחוז. ככה צריכים להתבונן בקורונה – היא זרז להסתכל כלפי שמיא ולבקש רחמי שמים ולשעבד את הלב לאבינו שבשמים, ואז בזכותה הכל מתרפא. ה' נותן איזו מחלה סמלית, כהיכי תמצי, לרפא את כל המחלות. ווארט יפה ואקטואלי ביותר ואקטואלי ביותר.

"הקב"ה קוראו נחש"?

יש שיחה של הרבי על רש"י[ט], שמסביר למה משה רבינו עשה את הנחש מנחשת – "הקב"ה קוראו נחש ואני אעשנו של נחשת, לשון נופל על לשון". שואל הרבי – את שאלת המפרשים כולם, החל מהרמב"ן – שהקב"ה לא קרא אותו נחש, אלא אמר "עשה לך שרף"! איך רש"י אומר "הקב"ה קוראו נחש"?!

לפני שנכנס לשיחה נציע עוד פירוש אפשרי בדרך דרוש פנימי: ה' אומר למשה "עשה לך שרף", אך עוד לפני כן "ויבֹא העם אל משה ויאמרו חטאנו כי דברנו בהוי' ובך התפלל אל הוי' ויסר מעלינו את הנחש ויתפלל משה בעד העם"[י]. הצדיק שומע את קול ה' ממש בתוך עתירת העם אליו, וממילא כשהעם מבקש "ויסר מעלינו את הנחש" – ועל כך מתפלל משה – אפשר לומר "הקב"ה [המופיע בקול העם] קוראו נחש".

נחזור לשיחה: הרבי, כדרכו, מתייחס לפירושים קודמים וסותר אותם[יא]. הפירוש העיקרי שהרבי דוחה – לא כדרש או רמז, אבל אומר שהוא לא שייך לפשט – מובא אצל רבים מהמפרשים[יב]. גם הפנים יפות – רבי פינחס בעל ההפלאה, שאנחנו כבר בהילולא שלו, ד' תמוז – מפרש באותו אופן[יג] (ולקמן נעמיק עוד בפירושו):

נחש ושרף כנגד "באלהים ובמשה"

החטא של העם היה שדברו "באלהים ובמשה"[יד] – גם "השוו עבד לקונו"[טו] וגם דברו לשון הרע בשניהם (כמו "ותדבר מרים ואהרן במשה"[טז]). יש כאן גימטריאות מופלאות, וביניהן – "באלהים ובמשה" עולה אמת, "משה אמת ותורתו אמת"[יז], והאמת היא "באלהים ובמשה". כותבים המפרשים שהנחש בא כנגד "באלהים", עונש על כך שדברו כנגד ה', אמרו עליו לשון הרע, ושרף בא כנגד "במשה", שדברו לשון הרע על תלמיד חכם, והרי תלמידי חכמים "לחישתן לחישת שרף"[יח]. הפנים יפות כותב – כנראה גימטריא שלו – ש"בלחם הקלקל" שוה משה, וזהו הדבור במשה (שבזכותו ירד המן עליו התלוננו). אפשר להוסיף על דבריו שהתרגום של "הנחשים השרפים" הוא "חווין קלן" ושל "שרף" הוא "קליא" – הקלן-קליא יוצאים דווקא מתוך "הלחם הקלֹקל"[יט], התלונה על משה.

ורמז יפהפה: ידוע[כ] שמשה הוא כפולת חיה (יה פעמים חיה) וצריך לעלות מחיה ליחידה. והנה, כאשר מצרפים אל אלהים-משה עוד נחש-שרף מקבלים יחידה ברבוע (מספר חשוב: "ורוח אלהים מרחפת על פני המים"[כא], "זה רוחו של מלך המשיח"[כב])! יתר על כן, יש כאן חלוקה מובהקת לשתי דרגות הנבואה, "זה" ו"כה", נבואת שאר הנביאים ונבואת משה, אספקלריא מאירה ואספקלריא שאינה מאירה[כג]: נחש-אלהים עולה זה פעמים יחידה ואילו שרף-משה עולה כה פעמים יחידה (תחלת נבואת משה היתה ב"כה" כשאר נביאים רק שבהמשך הוא זכה לנבואת "זה", אצלו התקיים "אני אמרתי אלהים אתם"[כד]).

כבוד ה' וכבוד משה

בכל אופן, לפי פירושים אלה הקב"ה אמר "עשה לך שרף" כי הקפיד על כבוד משה יותר מעל כבוד עצמו – "עשה לך שרף" (כפי שמפרש רבינו בחיי על הפסוק), אני מקפיד בעיקר על הפגיעה בך, ולכן מדגיש את ה"שרף". אבל משה רבינו בדיוק ההיפך – מוחל על כבודו, אבל לא יכול למחול על כבוד שמים, לכן עושה "נחש נחשת", כנגד הפגיעה "באלהים".

הווארט בפנימיות הוא שה' מקפיד על כבוד משה ומשה מקפיד על כבוד ה'. כמו בקדושת לוי[כה] על פסח, שמסביר שה' מדבר ביחס לישראל ואנחנו ביחס לקב"ה, כי כל אחד מדבר על האהוב שלו – ה' קורא לחג חדש האביב חג המצות בגלל מסירות הנפש שלנו ואילו אנחנו קוראים לו חג הפסח בגלל הנס שה' עשה לנו. כאן יש עוד דוגמה כזו, בין ה' למשה.

החזרת המלכות מהמשיח לה'

בחלק הראשון של ההתוועדות[כו] דברנו על היחס בין צדיק גלוי לצדיק נסתר. כאן רואים שה' רוצה שמשה רבינו יהיה צדיק גלוי – זו ההקפדה על כבודו. מהו כבודו של מישהו? הממד הגלוי שלו, הלבוש שלו. כבוד הוא מלבוש[כז]. משה מוותר על כבודו, מוחל עליו – הוא רוצה להשאר צדיק נסתר. אם אני פה בכלל, ורק חושב על הקב"ה, אני מעדיף להיות צדיק נסתר, לא צדיק גלוי – כך הוא בכל הצדיקים האמתיים כך. אבל, כמו שאמרנו בחלק הראשון, אנחנו רוצים משיח, שהוא לכאורה ציור של צדיק גלוי, של מלך.

הפסוק אומר "ויהי בישֻרון מלך"[כח] ולא יודעים מה הפירוש – אם הולך על ה'[כט] או על משה רבינו[ל]. לפי מה שלמדנו כעת, באמת כל אחד מפרש אחרת – הקב"ה התכוון ב"ויהי בישרון מלך" למשה ומשה התכוון לקב"ה. המשיח לא רוצה להיות מלך בכלל, לא רוצה להיות משיח – הוא רוצה שה' יהיה מלך, "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[לא].

ידוע שבמדרש[לב] יש עשרה מלכים שמלכו מסוף העולם ועד סופו – התשיעי הוא מלך המשיח והעשירי הוא הקב"ה, "אני ראשון ואני אחרון"[לג]. הקב"ה הוא הראשון והקב"ה הוא האחרון, והמשיח הוא רק המעבר, אחד לפני האחרון – כדי למסור לקב"ה את המלוכה, "כי להוי' המלוכה ומֹשל בגוים"[לד], צריך משיח. מאד חשוב לדעת שמשיח הוא מעבר – בין העולם הזה לבין מלכות ה' צריך מעבר, והמעבר הוא המשיח. אחר כך יש תחית המתים – אלה שני העקרונות האחרונים של הרמב"ם[לה]. בכל אופן, כאן משה רבינו לכתחילה מוותר – אתה המלך! מבחינתו, כל הבעיה היא עם הנחש, לא עם השרף.

ב. התורה שבעל פה שבתורה שבכתב

'עשה לך נחש שרף'

נמשיך לעיקר השיחה: הרבי אומר שהפירוש שהביא יפה, אבל הוא בדרך רמז ודרוש ולא "פשוטו של מקרא". לכן הוא אומר דבר שנשמע מחודש, אבל כאשר מסתכלים במ"מ שם הוא מביא זאת מהתורה תמימה (כבר חידוש, שהוא מקור הפירוש של הרבי). מה פירוש התורה תמימה? שודאי הקב"ה אמר למשה רבינו את המלה נחש – 'עשה לך נחש שרף' – רק שהפסוק קצר את לשונו, כמו בהרבה מקומות בתורה, שכתוב שיש קיצור לשון. פלאי פלאים, אחרי מגוון הראשונים והאחרונים שהרבי שולל את פירושם, אומר שדבריהם דרוש ולא פשט, דווקא את הפירוש הזה הוא אומר כ"פשוטו של מקרא" – שאם רש"י אומר שהקב"ה קוראו נחש סימן שכך ה' אמר לו (בכלל, הרבי תמיד מקפיד לפרש דברים כמשמעם בפשטות), אף על פי שמפורש בתורה שה' אמר למשה "עשה לך שרף".

הפירוש קצת מסתמך על הסבר הרמב"ן. יש מי שמפרש שנחש ושרף הם שני מינים, אבל יוצא מהפרשה – כפי שכותב הרמב"ן (ואחריו רבינו בחיי) – שהם שם העצם ושם התואר של הנחש. כך גם פרש רש"י עצמו, על "הנחשים השרפים", שה' שלח נחשים ששורפים את האדם – שם העצם הוא נחש ושם הפעולה הוא שרף. לכן, אם ה' אמר 'נחש שרף', עם שם העצם ושם הפעולה, אפשר לקצר ולכתוב רק "שרף", על שם הפעולה, ומשה גם יכול לנקוט שהעיקר הוא "נחש", שם העצם.

קיצור לשון מתוך קוצר נפש

שוב, הרבי אומר שאם רש"י כותב "קוראו נחש" סימן שבאמת כך אמר. בכך מתפתח, מתגלה, ממד חדש לגמרי בתורה. אנחנו מכירים הרבה פעמים את התופעה שהפסוק מקצר את לשונו, אבל כאן החידוש שהקיצור, מה שהושמט, בא לידי ביטוי בפסוק הבא – שמשה רבינו תופס את המלה שה' אמר לו, הגם שלא כתובה, ולא את המלה הכתובה בתורה. כל הלימוד יוצא כאן מתוך ההבנה שה' ודאי אמר לו נחש – "הקב"ה קוראו נחש ואני אעשנו של נחשת".

בעומק, החידוש הגדול כאן לגבי קיצור הלשון של הפסוק – אמירת ה' שלא כתובה בתורה – יוצא מתחלת הפרשה, "ויסעו מהר ההר וגו' ותקצר נפש העם בדרך"[לו]. הכל מתחיל מקיצור נפש של עם ישראל, ורש"י מביא בפירושו כאן גם את הפסוק "ותקצר נפשו בעמל ישראל"[לז]. "קציר" בארמית הוא גם חולה, אנחנו נעשים חולים – על ידי הכשת הנחשים – מתוך קיצור הנפש. לפי הכלל ש"הוי' צלך"[לח] – שהמצב שלנו למטה משפיע למעלה[לט] – אם אנחנו במצב של קיצור נפש, כך גם אצל ה' – אז הוא לא מוציא את הכל, 'קשה לו לדבר', והוא מקצר את הטקסט של התורה. ה' אמר אבל לא היה מספיק רצון או כח שיכתב...

לא הנחש מרפא

ממשיך ושואל הרבי: אם אתה יכול לומר שהקב"ה אמר לו נחש אף על פי שלא כתוב, אולי הקב"ה אמר לו גם נחשת – איך רש"י מחלק, "פלגינן דיבורא", ש"נחש" ה' אמר לו והחידוש של משה הוא "נחשת", לשון נופל על לשון?! כאן הרבי מפלפל, לפי רש"י קודם, שכל תכלית נחש הנחשת אינה שהוא עצמו ירפא, ח"ו – הנחש לא ממית ולא מחיה – אלא רק סימן, שיראו את המזיק הזה, הוא המות בכבודו ובעצמו, ואז יסתכלו כלפי מעלה וישעבדו את לבם לאביהם שבשמים, אבינו שבשמים[מ], ובכך טמונה הרפואה.

מסביר הרבי שאם לנחש אין סגולת רפואה בפני עצמו, ממילא מה ההבדל מאיזה חומר עושים אותו? הנחש מצד עצמו הוא גארנישט – וכשהתחילו להאמין בו היה צריך לכתת אותו – אלא רק בשביל שנסתכל כלפי שמיא ונשעבד את לבנו לאבינו שבשמים ואז מתרפאים. אם הנחש היה פועל בעצמו – אולי היה חשוב, בשביל הרפואה, מאיזה חומר הוא עשוי (כמו שמדמים לרפואה הומאופטית, בה מאד חשוב החומר). אבל היות שהוא רק סימן בעלמא – לא משנה אם נחשת או מחומר אחר.

לכן הנחשת היא תוספת של משה רבינו. "נחש" ה' אמר לו – אפילו שכתוב רק "שרף" – אבל "ואני אעשנו של נחשת, לשון נופל על לשון" הוא חידוש של משה (ודווקא מה"לשון נופל על לשון" כאן כתוב בחז"ל שרבי מאיר – התנא השני בחשיבותו לרבי עקיבא – היה דורש שמות, "שמא מילתא"[מא]).

ארבעה "עשה לך"

כתוב בפירוש בירושלמי[מב] בהקשר של נחש הנחשת שארבעה דברים ה' אמר "עשה לך" – בשלשה מפורש ממה, ורק כאן לא כתוב. לנח ה' אמר "עשה לך תבת עצי גפר"[מג] – לא אמר 'עשה לך תבה' ממה שתרצה אלא דווקא מעצי גפר. למשה עצמו ה' אמר – "עשה לך שתי חצוצרֹת כסף"[מד]. מה משנה ממה עשויות החצוצרות? ה' הקפיד – "שתי חצוצרת כסף". אצל יהושע בן נון ה' הקפיד – "עשה לך חרבות צורים"[מה] לשוב למול את העם שנית. מספיק סכין, מה משנה ממה? ה' הקפיד – "חרבות צֻרים". אלה שלש דוגמאות מובהקות שה' מקפיד על החומר, כי הוא חלק מהענין. כאן לא ככה, ה' אמר "עשה לך שרף", ומשה רבינו שמע מפיו 'עשה לך נחש' – בלי חומר. לכן הוא צריך להסיק, להחליט בעצמו, מאיזה חומר לעשות. הוא החליט לפי המדה, הכלל, של לשון נופל על לשון.

שנים מתוך ארבעת ה"עשה לך" נאמרו למשה רבינו – ודאי יש קשר ביניהם – חצוצרות ונחש הנחשת. בחצוצרות רש"י מסביר – שרק אתה משתמש בהם ולא מישהו אחר. כאן הוא לא מפרש בפשוטו של מקרא, אבל ברור שצריכה להיות זיקה. [שאלה: אולי חזקיהו דרש כך, שהנחש שייך רק למשה ואחר כך יש לגנזו-לכתתו...] יתכן. בכל אופן, ברמז הם משלימים: "עשה לך שתי חצוצרת כסף" ועוד "עשה לך שרף" (בהם יש ביחד כה אותיות, רבוע שהוא גם מספר השראה) שוים 3094, המספר הראשון שמתחלק גם ב-יעקב (יז פעמים יעקב) וגם ב-רחל (יג פעמים רחל). מסבירים תמיד ש"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" (הפסוק של יחוד הוי' ואלהים, "הוי' אלהינו... אחד") הוא המספר הראשון שמתחלק גם ב-הוי' וגם ב-אלהים – כך כאן יחוד יעקב-רחל, אומר שיש כאן רמז לזיווגם[מו].

התכללות תושב"כ ותושבע"פ

זה היה מאמר מוסגר. העיקר כאן הוא שהרווחנו מהשיחה מבנה חשוב – כנגד י-ה-ו-ה – בלימוד תורה בכלל (דבר שהרבי לא כותב). בדרך כלל, אנחנו מכירים שיש שתי תורות, בכתב ובעל פה. עכשיו נלמד שיש בעצם ארבע מדרגות, התכללות של "שנים שהם ארבעה" – תורה שבכתב שבתורה שבכתב, תורה שבעל פה שבתורה שבכתב, תורה שבכתב שבתורה שבעל פה ותורה שבעל פה שבתורה שבעל פה:

התורה הכתובה היא התורה שבכתב שבתורה שבכתב – "עשה לך שרף".

התורה שבעל פה שבתורה שבכתב היא המלה "נחש" שלא כתובה בפירוש – משה שמע מפי ה' נחש, כך ה' אמר לו, אף שאנחנו לא רואים את המלה הזו כשפותחים ספר תורה. כך משה שמע – "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך"[מז], כאן זו "תורת אמך", לפעמים שרש ה-ה עילאה שבשם גבוה משרש ה-י, אבל לא כתוב בפירוש, תורה שבעל פה שבתורה שבכתב[מח].

אחר כך יש עוד מדרגה: אני רואה משהו כתוב בפסוק, אבל הוא לא מפי ה' – זו המסקנה של משה רבינו מדעתו, "אני אעשנו של נחשת", "לשון נופל על לשון". הדרשה של משה מופיעה בתורה שבכתב – חלקה ממנה – אבל מדרגה אחרת לגמרי, ה' לא אמר זאת בפירוש אלא השאיר למשה להחליט מדעתו.

כנראה ש"לשון נופל על לשון" קשור ל-ו, למדות – כנראה "לשון נופל על לשון" זו פעולה של רגש. בכלל, קודם בתורה כתוב "לשון נופל על לשון" דווקא על הנחש בגן עדן מקדם – "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב"[מט]. כותב רש"י שאלה שתי פעולות שונות – "ישופך" לשון דריסה ו"תשופנו" לשון נשיפה – אבל משתמשים באותה מלה כי "לשון נופל על לשון". רואים שכל הענין של "לשון נופל על לשון" הוא משהו נחשי, קשור לנחשים. נחש הוא ניחוש – גם פשט יפה. למה משה רבינו עשה את הנחש מנחשת? הוא ניחש. ה' נתן לו מקום לנחש – לא אמר לו ממה לעשות – והוא ניחש, לשון נחש, שצריך להיות מנחשת כי "לשון נופל על לשון"[נ]. כנראה "לשון נופל על לשון" הוא השכל של הנחש. מה ששומעים ולא כתוב הוא חוה ("אם כל חי"[נא]), מה שכתוב הוא אדם והניחוש הוא הנחש. שלש המדרגות האלה הן אדם-חוה-נחש – "מוסר אביך", "תורת אמך" והשכל הנחשי.

שוב, כשאני קורא את הפסוק בלי פירוש רש"י בכלל נדמה לי שהכל מה' – השרף, הנחש, הנחשת, אבל לפי רש"י אלו שלש מדרגות: ה"שרף" – מה שכתוב, תורה שבכתב עצמה, דברי ה' (תורה שבכתב שבתורה שבכתב). ה"נחש" – לא כתוב אבל נאמר על ידי ה', זו תורה שבכתב (דבר ה') שנותרת בעל פה (תורה שבעל פה שבתורה שבכתב). ה"נחשת" – כתוב אמנם בתורה שבכתב, אבל לא נאמר על ידי ה' אלא על ידי משה, בדרשה שכבר שייכת לתורה שבעל פה (תורה שבכתב שבתורה שבעל פה – דרשת תושבע"פ שמופיעה כתובה).

אחרי כל המדרגות יש תורה שבעל פה נטו – תורה שבעל פה שבתורה שבעל פה – "מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה"[נב]. אפשר לומר שהתורה שבעל פה המוחלטת כאן היא הדרשה-ההחלטה של חזקיהו המלך (שראוי היה להיות משיח[נג]) לכתת את נחש הנחשת – הדגש על כך שהנחש אינו ממית ואינו מחיה, אלא רק ההסתכלות כלפי מעלה ושעבוד הלב לאבינו שבשמים, ואם הנחש הופך ל'ממוצע מפסיק' יש לכתת אותו. חזקיהו המלך דרש כי "עשה לך שרף" רומז שבסופו של דבר יש לשרוף אותו עצמו – "הנחשים השרפים" הופכים ל"נחשים השרֻפים", כאשר כל מזיק מפנה בסופו של שדבר את כח המזיק שבו כלפי עצמו, "פגע בו כיוצא בו"[נד], ובטל כליל (והיינו "הוא ישופך ראש [בכיתות הנחש, אחרי שבתחלה] ואתה תשופנו עקב [בשריפת ארס הנחש]", ה"לשון נופל על לשון" ה'נחשי', כנ"ל). נמצא, אם כן, ש"נעוץ סופן בתחלתן" – התורה שבעל פה שבתורה שבעל פה (המלכות, חכמה תתאה) של דרשת חזקיהו המלך נעוצה כאן בתורה שבכתב שבתורה שבכתב (חכמה עילאה של ה'), לשון הפסוק "עשה לך שרף"[נה].

שוב, זהו דרוש בפני עצמו – "שתים שהן ארבע" בתורה:

יתושב"כ שבתושב"כ"עשה לך שרף"אדם ("מוסר אביך")

התושבע"פ שתושב"כ"הקב"ה קוראו נחש"חוה ("תורת אמך")

ותושב"כ שבתושבע"פ"נחש נחשת"נחש

התושבע"פ שבתושבע"פכתות נחש הנחשת

רמזי נחשים

כאן יש גימטריא מופלאה, פלאי פלאים: כל המפרשים שואלים איך רש"י יכול לומר את שלש המלים "הקב"ה קוראו נחש" – הרי הקב"ה קוראו שרף! נעשה חשבון שנקרא מספר קדמי (הוספה לכל אות את סכום כל האותיות עד אליה) של המלה נחש (ששוה משיח) – נ = 195, ח = 36, ש = 1095 – סה"כ 1326[נו]. מה הפלא? שחלק הקדמי של נחש (התוספת על 358) שוה בדיוק "הקדוש ברוך הוא קוראו" (968). כלומר, נחש במספר קדמי שוה "הקדוש ברוך הוא קוראו נחש"! משהו פלאי ויפהפה, המלה נחש עצמה אומרת זאת – זהו חלק הקדמי, הקדם, של הנחש. השם נחש מכוון מפי עליון.

כתוב בפרשת הנחשים שבע פעמים שרש נחש, "כל השביעין חביבין". הפעם הראשונה היא "הנחשים". אחר כך העם בא ובקש ממשה רבינו להתפלל עליהם להסיר מעליהם "את הנחש". אחר כך, בפסוק האחרון יש חמש פעמים שרש נחש – שבע שמתחלק לשתים וחמש – "ויעש משה נחש נחשת וישמהו על הנס והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחשת וחי". נסתכל קודם על שתי הפעמים הראשונות – "הנחשים" "הנחש": הנחשים = 413 ו-הנחש = 363, הנחשים = ביאת ו-הנחש = המשיח. משהו יפהפה. שתי ההופעות הראשונות כאן, הנחשים-הנחש, הן בדיוק ביאת המשיח. אחר כך, בפסוק האחרון, יש חמשה נחשים – נחש נחשת הנחש נחש הנחשת – ששוים יחד 2600 = 5 פעמים 520, הערך הממוצע. נחש = משיח ו-520 = חלק המילוי של משיח (מם שין יוד חית), ודוק. יש כאן שבעה נחשים בכל הסיפור שחשבונם יחד עולה 3376 ויחד עם משה[נז], סוד ה-א שמעל ה-ז, עולה 3721 = 61, אני-אין, ברבוע, ודוק.

נוסיף עוד גימטריא מופלאה כאן בכל הסיפור – הגימטריא של כל הפרשה, כל ששת הפסוקים. שני הפסוקים האחרונים מסיימים במלה "וחי" – זהו הסימן, וחי-וחי – הפסוק לפני הסוף הוא "וראה אתו וחי" והפסוק האחרון הוא "והביט אל נחש הנחשת וחי"[נח]. בפסוק האחרון, החותם, יש חי מלים ו-אני אותיות – "חי אני נאם ה'"[נט]. זהו סימן הפסוק האחרון. אם רוצים לצייר את אותיות הפסוק האחרון זו צורת השראה – רבוע 5 פלוס רבוע 6 בחלוקה מדויקת של שני חלקי הפסוק (המתחלק על ידי האתנחתא): בחלק הראשון של הפסוק, "ויעש משה נחש נחשת וישמהו על הנס" יש 25 אותיות (5 ברבוע) ובחלק השני של הפסוק, "והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחשת וחי", יש  36 אותיות (6 ברבוע). משהו מאד יפה[ס]. והנה, הגימטריא של הכל היא 24576. אם נחלק בשש – ממוצע כל פסוק – עולה 4096, 64 ברבוע, 2 בחזקת 6. כלומר, ממוצע כל הפסוקים הוא 2 בחזקת 12, 64 ברבוע (אדם-חוה ברבוע, סוד הזיווג, "והאדם ידע את חוה אשתו"). אם אני מחלק את הכל ב-24, "וחי", יוצא לב ברבוע (1024, אותיות קריאת שמע כו') פעמים "וחי".

שוב, צריך שכל אחד יבדוק בעצמו, ויעשה את החשבון כמה פעמים – להיות בטוח שנכון. זו פרשת הנחשים – כמה דברים ורמזים על הנחש.

ג. "כי אדם לעמל יולד ובני רשף יגביהו עוף"

"אמרי שפר" – הצלה מ"שרף" ו"בני רשף"

אחרון אחרון חביב – נסיים בפסוק שהוא התבוננות בכל הילולא של צדיק, "והחי יתן אל לבו"[סא] (שייך לחותם פרשת הנחשים – "וחי"): הפסוק באיוב אומר "כי אדם לעמל יולד ובני רשף יגביהו עוף"[סב].

למה אני מביא את הפסוק? כי בעל ההילולא של היום – בעל ההפלאה, הפנים יפות – מביא את הפסוק ואומר שהשרף הוא הרשף של "ובני רשף יגביהו עוף", אותן אותיות. בכלל, אנחנו תמיד מזכירים ששלש האותיות פ-ר-ש הן אחד משבע השלישיות בלשון הקדש שלכל אחד מצירופיהן הוא בעל משמעות, שרש בלשון המקרא (על שם תופעה זו כתב רבי אברהם אבולעפיא את ספרו "אמרי שפר" על חכמת הצירוף) – מצטרף יפה לענין "לשון נופל על לשון" ואומר שיש להתבונן כאן בצירופים השונים[סג]. ה"פנים יפות" מסביר שהשרף בא מפני שדברו במשה – כנ"ל – ובכך בעצם פגמו בתורה שבעל פה (שמקבלת כאן עומק חדש, כנ"ל באריכות), שהיא המגינה מפני "בני רשף". נוסיף על דבריו ששרף אותיות שפר, ומפורש[סד] ש"שפר" – "הנֹתן אמרי שפר"[סה] – שייך לתורה שבעל פה, בחינת משה רבינו (וכפי שראינו, דווקא הדרשות ה'נחשיות' של משה – דרשות התורה שבעל פה שנזכרו שבתורה שבכתב – מצילות מן הנחשים-השרפים).

מאד מענין, כמה שרבי פינחס בעל ההפלאה הוא גאון עולם – הוא מאד אוהב גימטריאות ורמזים, הפנים יפות מלא מהן[סו]. כאן מקשר את השרף של משה רבינו ל"ובני רשף יגביהו עוף". החלק הראשון של הפסוק, "אדם לעמל יולד", יותר מוכר והחלק השני פחות. מענין שחז"ל דורשים כל חלק בנפרד. במקור שדורשים את החלק הראשון לא מזכירים את החלק השני, ובמקום שדורשים את החלק השני – בתחלת ברכות – לא מקשרים לחלק הראשון.

"בני רשף יגביהו עוף" – כונת קריאת שמע

נתחיל מדרשת חז"ל לפסוק: רבי יצחק דורש שמי שרוצה שהמזיקים יהיו בדלים הימנו יקרא קריאת שמע על המטה – מתאים לזמן שאנחנו יושבים בו. "כל הקורא קריאת שמע על מטתו מזיקין בדלין הימנו שנאמר 'ובני רשף יגביהו עוף'"[סז]. "בני רשף" אלו המזיקים ו"עוף" היינו התורה (שנאמר "התעיף עיניך בו ואיננו"[סח], אם סוגרים את העינים התורה משתכחת, פלא שמכך לומדים ש"עוף" היינו תורה, כמו שהעיר המהרש"א) – כאן התורה היא קריאת שמע. על ידי דברי תורה, שהם "עוף", יבדלו ממנו בני רשף. "ובני רשף יגביהו" – יסלקו – ה"עוף". בני רשף גם בשמים, אבל ה"עוף" 'יעיף אותם'. קריאת שמע על המטה היא "עוף" – מאד חשוב לדעת, כשעכשיו הולכים לקרוא קריאת שמע על המטה, שקוראים לה "עוף", 'עוף מכאן!'.

עוּף הוא גם עוֹף, המפרשים אומרים שעוף בגימטריא יוסף – שייך ל"עוד יוסף חי"[סט] ("עוד יוסף" נוטריקון עוף, "עוד יוסף" אותיות עוף יסוד). קריאת שמע היא "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[ע] – הוי' פעמים גדול. קוראים לפסוק עוף, עוד יוסף, ו פעמים הוי' – כשנצרף ל"שמע וגו'" נקבל מט (ז ברבוע) פעמים הוי', ז פעמים יעקב. מצטרף מאד יפה. זו כוונה של קריאת שמע על המטה.

האדם נולד לסבול

הפשטנים אומרים[עא] שבני רשף בכלל אינם מזיקים – אלה ניצוצות שעפים מגוף בוער, כמו "רשפיה רשפי אש שלהבת יה"[עב]. בני הרשף יגביהו עוף – מגביהים לשמים ומיד כבים. איך מקשרים להתחלת הפסוק? זהו הפשט – "אדם לעמל יולד", עובד מאד קשה בחיים, ובסוף הוא פתאום נכבה, כמו "בני רשף יגביהו עוף", עולה ומאיר ונגמר, כהרף עין.

הכי מענין פירוש רש"י, שבתנ"ך מפרש בצורה אחרת לגמרי, גם את תחלת הפסוק וגם את סוף הפסוק. קודם כל, הסוף, הוא אומר ש"ובני רשף יגביהו עוף" היינו מלאכים טובים, לא מלאכים מזיקים בכלל, וכולם ברוחניות – "יגביהו עוף" – בלי אחיזה בגשמיות, עפים בשמים ואין להם יצר הרע (המוריד את היצור למטה). הם מסודרים, בסדר גמור. אבל "אדם לעמל יולד" – גם פירוש פלאי, לא כמו חז"ל – "עמל" היינו פורענות מפני עמל עבירה, פשע. "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"[עג], כולם חוטאים, כולם מתחייבים עונש על החטאים שלהם וכולם מקבלים את עונשם בחייהם. קבלת הפורענות, העונש, על העבירות – שכאילו בהכרח שאדם יחטא ויתחייב עונש – היינו "אדם לעמל יולד", אדם נולד בשביל לקבל עונש, אדם נולד בשביל יסורים. פירוש מופלא של רש"י.

"אדם לעמל יולד" – אבל "בני רשף", המלאכים, "יגביהו עוף", הם עפים בכיף. הם נבראו רק בשביל כיף חיים. יש שני סוגי יצורים – אלה שנבראו בשביל לקבל עונש, מכות, ואלה שנבראו בשביל כיף. זהו פירוש רש"י על הפסוק שלנו – "כי אדם לעמל יולד ובני רשף יגביהו עוף".

ארבע מדרגות עמל

איך חז"ל מפרשים את החלק הראשון? יותר מוכר, ויש בענין שיחה ידועה של הרבי[עד]. חז"ל דנים אם "לעמל" היינו "עמל מלאכה", "עמל שיחה" או "עמל תורה"[עה] – והמסקנה שאדם נולד ל"עמל תורה", לעבוד קשה בתורה. נוגע לבני הישיבה – לכן אנחנו חותמים בכך. הרבי אומר ש"כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון"[עו] אין הכוונה מלאכת כפים, אלא מצוות מעשיות שהן מלאכה. "עמל שיחה" היינו "ויצא יצחק לשוח בשדה"[עז], תקן תפלת מנחה[עח] – לשפוך שיח לפני אבינו שבשמים. אם כן, תורה-שיחה-מלאכה היינו תורה-תפלה-מצוות.

עד כאן ידעתי שיש שלשה פירושים שאדם נולד לעמל. ג' תמוז הוא יום שצריך לחשוב בשביל מה נולדתי – בשביל מה הרבי נולד ובשביל מה אני נולדתי, מה אני עושה כאן. עד היום ידעתי שיש שלשה פירושים ל"אדם לעמל יולד" – מלאכה, שיחה ותורה. כעת אני יודע שיש עוד פירוש של רש"י – עמל כפשוטו[עט], נולדתי בשביל לקבל מכות... ר"ל.

אני לא רוצה את פירוש רש"י כפירוש מבודד, אבל בשביל פרצוף – שממתיק אותו לגמרי – הוא מצוין. יש לי פה י-ה-ו-ה: תורה – מסקנת הגמרא – היא ה-י של שם הוי'; שיחה היינו "עבודה שבלב זו תפלה"[פ], "בינה לבא"[פא], תפלה חב"דית, התבוננות – "אני בינה לי גבורה"[פב], ה עילאה שבשם, "ועבד הלוי הוא"[פג], אמא[פד]. הלוי נולד לעמל שיחה; עמל מלאכה היינו תריג מצוות – פרצוף ז"א, התפארת, יעקב ש"'עם לבן גרתי' ותריג מצוות שמרתי"[פה]; פירוש רש"י, פשוטו של מקרא, הוא המלכות – שאדם נברא בטבע לחטוא וחייב לקבל את שלו – "דינא דמלכותא דינא"[פו].

אם המלכות קשורה ל-יהו שמעליה היא מתמתקת לגמרי. מה הכוונה? שגם העונש הוא מתוק. גם בעונש יש תורה ותפלה ומצוות, עד כדי שהוא גם מתהפך – היה נדמה שזהו עונש, אבל בסוף אני רואה שזהו שכר, שכר טוב על העבירות, בפרט כשאני עושה תשובה מאהבה וכל העבירות הופכות לזכויות. גם עונש הוא "גם זו לטובה" ממש (וכידוע ש"גם זו לטובה" עולה גיהנם) – מה שכתוב השבוע ב"נפלאות" – זו המתקה של פירוש רש"י כאשר הוא מחובר אל הלמעלה ממנו. דוגמה יפה שכאשר לוקחים משהו שלכאורה הכי לא טוב, ומחברים לטוב ("המחובר לטהור טהור"[פז]) – ודווקא צריך שלשה פירושים טובים, כמו סולם שעולה, לא די בתורה אלא צריך תורה-תפלה-מצוות, ואז עמל לפי רש"י. אז יש לי י-ה-ו-ה והכל טוב – "טוב הוי' לכל"[פח]. ולסיכום:

יעמל תורה

העמל שיחה

ועמל מלאכה

הפורעות על עבירות

עוד רמז שכבר הזכרנו פעם[פט], מלה אחרונה לתלמידים, הבן יהוידע[צ] כותב ש"לעמל" – שלמסקנה הוא עמל תורה – הוא ראשי תבות "לומד על מנת ללמד"[צא]. רמז מאד יפה. זו התכלית, שכולם ילמדו על מנת ללמד אחרים – להיות טופח על מנת להטפיח, "יפוצו מעינתיך חוצה"[צב]. ב"לומד על מנת ללמד" יש יג אותיות – ראש-תוך-סוף 'למד!'. כמו "למד אומרת 'לבך מלא דעת'"[צג] (ובאותיות דרבי עקיבא – "לב מלא דעת") – הכל למד ושאר האותיות עולות 700. כל הביטוי הוא 774 (ט"פ אלהים) – ראש-תוך-סוף 74 והשאר יוצא 700. שנזכה ללמוד על מנת ללמד, להפיץ את תורת החסידות בעולם, מתוך כיף – דווקא לפי פירוש רש"י, "ובני רשף יגביהו עוף", שנגביה עוף.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• ה'קורונה' היא מחלה קלה-יחסית שמעוררת את האדם להפנות ולשעבד את הלב לאבינו שבשמים ובכך גורמת לרפואה מכל המחלות – גם הקשות יותר.
• התלונה על ה"לחם הקלקל" מביאה נחשים השורפים-קולים בארסם.
• ה' מקפיד על כבוד הצדיקים וחפץ שהצדיק יהיה צדיק גלוי ומלך. הצדיקים רוצים להשאר צדיקים נסתרים ולהעניק את המלוכה לה' בגלוי.
• מלך המשיח הוא הממוצע בין עולם הזה, בו מלכות ה' נסתרת, לבין "והיה הוי' למלך" בעולם הבא.
• בין התורה שבכתב כפשוטה לתורה שבעל פה כפשוטה יש רובד של תורה שבעל פה שבתורה שבכתב – דברים שה' אמר למשה, אך לא מופיעים בפירוש בכתוב – ורובד של תורה שבכתב שבתורה שבעל פה, דרשות של משה שנכנסו למקרא.
• הניחוש של לשון נופל על לשון הוא שכל נחשי-רגשי – ממד של דרשה שלמטה מ"מוסר אביך" ו"תורת אמך", שני הממדים שנכללים בתורה שבכתב.
• התורה שבעל פה – "אמרי שפר" – היא המצילה מהשרף ומהמזיקים ("בני רשף").
• המלאכים נבראו לעוף בהנאה, אך "אדם לעמל יולד" – לעמל העונש על חטאיו ההכרחיים.
• כשזוכים ל"עמל תורה", "עמל שיחה" (תפלה) ו"עמל מלאכה" (מצוות) גם העמל-העונש נמתק ומתגלה כשכר טוב על הזדונות שנהפכו לזכויות.