ב"ה

ויחי יעקב

אהבת שלום - פרשת ויחי

וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה.[א]

האהבת שלום עוסק בפסוק זה בעיקר בהקשר לתיקון חטא אדם הראשון ויחסי יעקב ויוסף (בכמה תורות שיש בהם הרבה חזרות). תחילה כדאי להקדים את דבריו על חשיבות שבת פרשת ויחי, אשר בכוחה להחיות את כל שבתות ספר בראשית, כשם שבפרשה זו מגיע גמר התיקון לחיי יעקב ויוסף: ובהפרשה שהיא סיום הספר בה נכללים כל השבתות, וצריך להחיות כל השבתות בכח זה השבת על ידי תשובה שלימה, כי שבת הם אותיות תשב _{(עי' צוואת הריב"ש אות יח)} ודו"ק.

זו כוונה חשובה לשבת זו: כל השבתות, משבת בראשית, נכללות בשבת זו, בה אומרים פעם ראשונה "חזק" (ויש לכך חשיבות מיוחדת השנה, בזמן המלחמה שהחלה בשבת-שמחת-תורה, בה התחלנו לקרוא חומש בראשית).

א.   תיקון חטא אדם

להבין התייחסות וסמיכות הפסוקים ויפרו וירבו מאוד, ויחי יעקב. יש לפרש על דרך זה, דידוע שיעקב אבינו ע"ה היה תיקון חטא אדם הראשון, על דרך אמרם ז"ל _{(בבא מציעא פד, א)} שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון. ובק"ל השנים שחי קודם בואו למצרים תיקן ק"ל השנים של אדם הראשון _{(עי' עירובין יח, ב. לקו"ת פ' שמות ד"ה ותרא)}, והיה עוסק בבירורין לברר הטוב שנפל בהרע, ולזה היה צריך מלחמה גדולה. וזו היא בחינת חול, כי בחול היא בחינת עץ הדעת טוב ורע וצריך מלחמה ובירורין. וזהו ויפרו וירבו מאד, מאד הם אותיות אדם ובגימטריא מ"ה [הוי"ה במילוי אלפין], ואחוריים דשם מ"ה [היינו בריבוע] בגימטריא ק"ל, ורומז לק"ל השנים של אדם הראשון שתיקן יעקב אבינו ע"ה והיה עוסק בבירורן, בחינת חול. וזהו ויחי יעקב, כי שם יעקב מורה לחול, כמבואר אצלנו כמה פעמים. אבל טו"ב השנים שחי במצרים היו מבחינת הטוב הגנוז, בחינת שבת, בחינת שלום שאין בו בירורין, בחינת ישראל, כי שם ישראל הוא בשבת (שם) ודו"ק.

תיקון ק"ל שנים

"שופריה דיעקב כעין שופריה דאדם", ויעקב מתקן את חטא אדם הראשון. יעקב חי מאה ושלשים שנה עד בואו למצרים, ועוד שבע עשרה שנה במצרים (עין שנים ועוד טוב שנים, סוד "עין גדי" – היינו "טוב עין הוא יבורך [אל תקרי יבורך אלא יברך, ברכת יעקב לבניו בפרשתנו, כאשר נשלמו טוב עין שנותיו]") – ק"ל השנים הראשונות רומזים לאדם הראשון שפרש מאשתו במשך ק"ל שנים ובאותן שנים "הוליד רוחין בישין" (מהטיפות שיצאו לבטלה, פגם הברית). אדם הוא סוד שם מה, היינו יוד הא ואו הא, ובאחוריים יוד יוד הא יוד הא ואו יוד הא ואו הא = קל[ב].

והנה, קל השנים של אדם הם אחרי חטאו הראשון ותשובתו עליו! אם כן קל השנים של יעקב אינן תיקון החטא עצמו, אלא תיקון נסיון התשובה! יכול להיות שאדם חוטא ועושה תשובה, ובזה גופא יש לו טעות ופגם, ואת זה בא יעקב לתקן. יעקב נשא אשה בגיל פד, ובכל אותן שנים לא פגם בבריתו (כדבריו "כחי וראשית אוני"), והרמז: חטא אדם בהכאה פרטית (ח פעמים א וכו') = פד, שנות יעקב בתיקון. לאחר שיעקב נשא אשה, הוא קיים "ודבק באשתו" והעמיד מהם י"ב שבטי י-ה, "מטתו שלמה" – תיקון לאדם הראשון שפרש מאשתו.

אמנם "שופריה דיעקב כשופריה דאדם", כשופריה דאדם לפני החטא! יעקב רוצה לתקן לגמרי את חטא אדם, אך בפועל לא הצליח לסיים את התיקון (אם היה מצליח, הכל היה מסתיים, קץ הגאולה).

נפילה ממקום גבוה

אדם = מה, מילוי שם הוי' השייך לעולם התיקון. חטא אדם = סג, מילוי שם הוי' (יוד הי ואו הי) השייך לדרגה הגבוהה של התהו, שממנה אירעה הנפילה, שבירת הכלים. כלומר, חטא אדם הראשון היה נסיון לעלות למקום גבוה יותר, ומשום כך הוא נפל ונשבר (כאשר האורות הגדולים של התהו לא התאימו לכלים המועטים. ואילו התכלית היא שיהיו "אורות דתהו בכלים דתיקון").

חטא אדם הראשון = 625 (5 בחזקת 4) = אדם במילוי, אלף דלת מם[ג]. המילוי הוא גילוי החלק הנעלם, הפנימי, מה שנמצא בכח (פוטנציאל). האדם עלה למקום גבוה כדי לגלות את עיקר כוחו, החלק הנעלם שבו, ומשם נפל. כך אמר הנחש "והייתם כאלהים ידעי טוב ורע", תעלו לדרגה גבוהה יותר בהשגת הדעת העליונה – היה בזה משהו נכון, זו עליה למקום גבוה, אך העליה הזו גרמה לנפילה ולעירוב טוב ורע. אכן, האדם באמת היה צריך לעלות למדרגת "והייתם כאלהים", שהרי "אני אמרתי אלהים אתם" – אך עליה זו היתה נעשית בדרך של תיקון אם האדם לא היה מתפתה לנחש, ואז היה מגיע לדרגת משיח ("אלהים אתם"), אבל כשהתפתה לנחש אז עלה ונפל, "אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפֹלו" (וסוף סוף הכל בהשגחה אלקית, בסוד "נורא עלילה על בני אדם").

החטא קשור לדעת: האכילה מעץ הדעת טוב ורע מתוך תאוה לדעת, בעצת הנחש להיות כאלהים "ידעי טוב ורע", ואז אירעה השבירה, כמבואר שעולם התהו נשבר מספירת הדעת שבו[ד], וכן דעת לשון שבירה ("וידע בהם את אנשי סכות"). ורמז: והייתם כאלהים ידעי טוב ורע ועוד עץ (עצה...) הדעת טוב ורע = 1896 = ד פעמים דעת, דעת פנים ואחור! כל זה יתוקן לעתיד לבוא על ידי משיח, כאשר "מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים" (אורות דתהו בכלים דתיקון).

חול ושבת

בחטא אדם הראשון נעשתה תערובת טוב ורע, ויעקב היה צריך לתקן ולברר טוב מרע. הבירורים שייכים לימות החול, יעקב הוא ימות החול וישראל הוא שבת (ויתבאר לקמן).

הבירורים הם בדרך מלחמה, בימות החול (במלחמה אותיות חול), ואילו בשבת בורר אסור, אין מלחמה אלא "שבת שלום", שייך לספירת היסוד שבה "תמורת מלחמה שלום" (שבת היא היסוד, השביעית מהבינה). טוב השנים של יעקב במצרים הם מבחינת טוב הגנוז, בחינת שבת, "מתנה טובה" (כלשון האיחול "שבת טובה", גוט-שבת. וכן אומרים 'גוט יום טוב'[ה], 'גוט חנוכה' וכדו'). המלחמה בימות החול היא בסוד עץ הדעת טוב ורע, והשבת היא בסוד עץ החיים[ו].

והנה פלא: דווקא בהיות יעקב במצרים הוא זוכה לבחינת טוב הגנוז, בחינת שבת. והרי שבת בזמן היא כמו ארץ ישראל במקום! אכן, ב-טוב השנים הללו במצרים היתה שלמות העם (בחיבור "עץ יוסף" ו"עץ יהודה") ושלמות התורה (בבית ההוראה שתיקן יהודה בגשן), וממילא נמשכה גם בחינה של שלמות הארץ בארץ גשן גופא[ז], כהוראה "עשה כאן [מאך דא] ארץ ישראל" (ולהעיר שיש דעה שארץ גשן נכללה ממש בארץ ישראל[ח]).

בתורה הבאה מוסיף האהבת שלום לגבי שבת: והנה בכל ערב שבת יכולים לזכות לזה הטוב הגנוז, על דרך שאנו אומרים מזמור שיר ליום השבת טו"ב להודות וד"ל. "מזמור שיר ליום השבת" אמר אדם הראשון כשעשה תשובה על חטאו, ואז זכה לטוב הגנוז (אע"פ שעוד לא תיקן בשלמות). כדי להגיע לטוב הזה צריך "להודות", הכל על ידי ההודאה וההודיה.

יעקב ישראל

והנה, כאן מבואר שיעקב בחינת ימות החול וישראל בחינת שבת, אך במקומות אחרים מבואר שיעקב שייך לשבת, יעקב = ז פעמים הוי'. בפשטות, הכל לפי ערכין, יחסית לישראל יעקב הוא חול. אך יש לומר שיש שתי בחינות יעקב, יעקב של חול ויעקב של שבת, כרמוז בדברי ה' ליעקב בירידתו למצרים (לקראת טוב שנים הטובות), "יעקב יעקב" (פסיק טעמא בגוייהו, "המבדיל בין יום השביעי לששת ימי המעשה").

ויש לומר שעיקר הארת יעקב של שבת היינו "שבת דמעלי שבתא", שמקבלת מששת ימי החול, ואילו ישראל הוא יומא דשבתא. יעקב של שבת שייך לקידוש ליל שבת, "זכרהו על היין" באמירת "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם" ("יום הששי ויכלו השמים" ר"ת הוי', בחיבור יום השישי עם יום השבת, להשלמת ז פעמים הוי' שעולה יעקב).

נמצא שיש שלש מדרגות, יעקב-יעקב-ישראל שהם חול-שבת-שבת[ט]. על יעקב וישראל, שתי בחינות שבת, נאמר "אלמלא משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין"[י], שבת דמעלי שבתא ושבת דיומא דשבתא. סעודת ליל שבת היא חקל תפוחין קדישין, המלכות, היינו יחוד יעקב ורחל, קול ודבור. וסעודת יומא דשבתא היא עתיקא קדישא, סוד ישראל אותיות לי ראש.

ב.   יעקב ויוסף

בתורה הבאה מדבר האהבת שלום על יעקב ויוסף:

ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה.

להבין זה מה צורך בסיפורי דברים אלו. גם להבין מה דאיתא בזוהר הקדוש _{(רטז, ב)} שיעקב התאבל על י"ז השנים של יוסף שהיה בן י"ז שנה כשפירש ממנו, דכתיב _{(בראשית לז, ב)} יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה וגו', עד שאמר לו הקב"ה הא לך י"ז שנין אחרים כו'. גם מה דכתיב _{(מז, ט)} ויאמר יעקב אל פרעה ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה מעט ורעים, אין לו הבנה, שיעקב אבינו ע"ה יאמר על ימיו מעט ורעים.

להבין כל זה, יש לפרש על דרך זה, דהנה ידוע שיעקב אבינו ע"ה היה תיקון חטא אדם הראשון, על דרך אמרם ז"ל שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון, ובק"ל השנים שחי קודם בואו למצרים תיקן ק"ל השנים של אדם הראשון שפגם בברית ועירב טוב ברע ונפלו ניצוצות הקדושים בקליפות. וזהו מאמר הכתוב _{(איוב ג, כה)} לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רוגז, ואיתא במדרש _{(ילק"ש איוב רמז תתצז)} אמר יעקב, לא שלותי מלבן, ולא שקטתי מעשו, ולא נחתי מדינה, ויבא רוגז, בא עלי רוגזו של יוסף. פירוש לא שלותי מלבן, והיה צריך לעסוק בבירורין והכניע את לבן אל הקדושה, על דרך אמרם ז"ל _{(רש"י בראשית לב, ה)} עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי. וכן לא שקטתי מצרת עשו, כי על ידי צרות עשו שהיו לו מבחינת הרע על ידי זה העלה ניצוצות הקדושים מהקליפות ובירר הטוב מהרע והכניעו אל הקדושה. וכן לא נחתי מדינה, שהכניע קליפת שכם אל הקדושה. ויבא רוגז בא עלי רוגזו של יוסף. וכל זה היה בכדי לתקן פגמו של אדם הראשון שפגם בק"ל השנים בברית ועירב טוב ברע.

והנה ידוע שיש ק"ך צירופי אלקים, ובקי"ט יש לנו השגה, על דרך הכתוב _{(תהלים ח, ו)} ותחסרהו מעט מאלקים, מעט בגימטריא קי"ט, כדאיתא בלקוטי תורה _{(פ' וירא ד"ה וירא)}, וצריך לתקן ולהכניע ולהמתיק את קי"ט צירופי אלקים מבחינת הרע שנאחז בהם על ידי חטא אדם הראשון.

ויעקב ע"ה שהיה תיקון חטא אדם הראשון המתיק את קי"ט צירופי אלקים, ועל כן כתיב ביעקב _{(בראשית לב, כה)} ויאבק איש עמו, ודרשו חכמינו ז"ל _{(חולין צא, א)} שהעלו אבק מרגלותם עד כסא הכבוד, כי ויאבק הוא בגימטריא קי"ט, וגם אבק ראשי תיבות אות ברית קודש, לרמוז שנלחם עם שרו של עשו עבור קי"ט צירופי אלקים שנאחז בהם השר, והכניעו על ידי תיקון חטא אדם הראשון שפגם בברית, וזהו שהעלו אבק מרגלותם עד כסא הכבוד, כי כסא הכבוד עם הכולל בגימטריא קי"ט, כמבואר אצלנו בפרשת וישלח. וגם כסא הכבוד היא בחינת הבינה _{(תקו"ז קז, ב)}, לרמוז שהמתיק קי"ט צירופי אלקים בשרשם שהיא עולם הבינה.

ועל כן אמר יעקב אבינו ע"ה על הק"ל שנים שחי קודם בואו למצרים, מעט ורעים, פירוש שבימים האלו היתה אחיזה להרע בבחינת 'מעט' שהוא בגימטריא קי"ט צירופי אלקים, והיו ק"ל שנים [אלו] נגד ק"ל השנים של אדם הראשון שעירב טוב ברע.

וגמר התיקון היה בבואו למצרים אל יוסף הצדיק, שהוא בחינת יסוד בחינת אות ברית קודש, וראה אותו שהוא מלך ומטתו היתה שלימה מכל פגם. והיה לו חיות בתפנוקי מלכים היפך חיי הצער שהיו לו עד הנה, מחמת שבכאן נשלם פגם אדם הראשון, ובכאן היה גמר הבירור של הטוב מהרע, וזכה לטוב האמיתי מחמת שתיקן בחינת טוב בחינת יוסף הצדיק בחינת יסוד.

ועל זה הטוב ביקש דוד המלך ע"ה _{(תהלים כג, ו)} אך טוב וחסד ירדפוני, כי זה הטוב הוא מבחינת הטוב הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא. כי יש ב' בחינות טוב, יש בחינת טוב בקטנות והוא שם הוי"ה במספר קטן בגימטריא טוב, וי"ז השנים של יוסף שהם בגימטריא טוב היו מזאת הבחינה של הקטנות, שהיא בחינת חנוך מט"ט, ועל כן כתיב _{(בראשית לז, ב)} והוא נער את בני בלהה, כי נער הוא בחינת מט"ט שר העולם _{(זהר ח"א רכג, ב)}, על דרך הכתוב _{(תהלים לז, כה)} נער הייתי גם זקנתי. ויש גם כן בחינת טוב בגדלות, והיא בחינת הטוב הגנוז מששת ימי בראשית _{(עי' חגיגה יב, א)}.

כי הנה ידוע שהשם הוי"ה הוא חיות כל העולמות, ובששת ימי בראשית היה מאיר שם הוי"ה במילוי יודין והוא בגימטריא ע"ב, והשם הזה נחלק לד' חלקים כנודע, ובכל חלק הם ח"י אורות, וכשראה הקב"ה שאין העולם כדאי, עמד וגנזו לחלק הראשון של השם הזה, שהיא עיקר החיות של השם הלזה, והם י"ח אורות, ונ"ד אורות נתגלו לצורך קיום העולם, ומן הח"י אורות הוצרך להתגלות עוד חלק אחד להחיות הנ"ד אורות, ונשארו בגניזה י"ז אורות כמנין טו"ב, והיא בחינת טוב בגדלות, כי הוא משם ע"ב בחינת גדלות. ועל זה הטוב ביקש דוד המלך ע"ה אך טוב וחסד ירדפוני, רצונו לומר טוב של חסד, היינו הטוב הגנוז, שהוא משם ע"ב שבגימטריא חסד.

ולזה הטוב זכה יעקב אבינו ע"ה כשבא למצרים. וזהו ויחי יעקב בארץ מצרים י"ז שנה בגימטריא טוב. ועל ידי הטוב ההוא שהוא גימטריא י"ז החיה גם כן י"ז השנים של יוסף, שהיו מבחינת הקטנות והעלום לבחינת גדלות. וב' פעמים י"ז בגימטריא ל"ד וגימטריא ויחי, וזהו ויחי יעקב בארץ מצרים י"ז שנה וד"ל. וזו היא כוונת הזוהר הקדוש, שיעקב התאבל על י"ז השנים של יוסף, שהיו מבחינת קטנות והעלום אחר כך לבחינת גדלות וכנ"ל...

טוב השנים הטובות

ליעקב היו טוב שנים טובות מלידת יוסף עד מכירתו, ואז כב שנים ללא יוסף, ולבסוף טוב שנים טובות במצרים (כב = טובה. אם כן, יש טוב-טובה-טוב שנים. טוב טובה = טל, הוי' אחד). טוב השנים האחרונות מתקנות את טוב השנים הראשונות בהן היה פגם.

טוב השנים הראשונות היו בחינת קטנות, הוי' במספר קטן, ויעקב העלה אותם לבחינת גדלות ב-טוב השנים האחרונות השייכות ל"טוב הגנוז" (טוב הבחינות הגנוזות בשם עב, שם הוי' 'הגדול' ביותר[יא]), כרמז: ויחי = ב פעמים טוב, טוב השנים האחרונות המעלות את טוב השנים הראשונות. בקטנותו של יוסף הוא פגם ב"ויבא יוסף את דבתם רעה", ואת זה צריך לתקן. אמנם בגיל י"ג אומר האב על בנו "ברוך שפטרני מעונשו שלזה", אבל אחריות האב היא גם לתקן-להעלות את בחינת הקטנות היחסית הממשיכה עד גיל טוב (לפחות), היינו בגילאי 'הטפש-עשרה'...

הטוב של הקטנות היינו טוב שיש לעומתו-כנגדו רע, בסוד "עץ הדעת טוב ורע". ואילו הטוב של הגדלות, טוב הגנוז, הוא טוב מוחלט, שאין רע כנגדו, סוד החסדים המכוסים שמעל עץ הדעת טוב ורע. כיוצא בזה מבואר לעניין האחדות: יש אחד שיש לו שני, ויש "אחד ואין שני", אחדות מוחלטת. האחד הפשוט והטוב המוחלט היינו לפני הצמצום, ואילו לאחר הצמצום יש טוב שלעומתו רע ואחד שלעומתו ריבוי – זהו סוד הצמצום, ליצור את המציאות של "זה לעומת זה עשה האלהים [הצמצום שייך לשם אלהים המסתיר על שם הוי']".

על הקטנות נאמר "והוא נער", סוד המלאך מט"ט שאמנם "שמו כשם רבו" אך בהיותו מלאך הוא בקטנות, לא משיג את סוד הנשמות (מט"ט לפעמים חוטא ומקבל "שיתין פולסי דנורא"). ורמזים: יוסף נער = רחל רחל.  יוסף נער במספר קדמי = ישראל במספר קדמי! יוסף נער במילוי = משה יהושע (משה שייך ליוסף, "ויקח משה את עצמות יוסף עמו", ויהושע מבני יוסף נקרא נער).

עד שהגיע יעקב למצרים, קל שנותיו היו "מעט ורעים", סוד "ותחסרהו מעט מאלהים", מעט-קיט צירופים, מתוך קכ צירופי אלהים, שבהם יש אחיזה לרע, "ויאבק [=מעט] איש עמו" לתקן אות ברית קדש. ובכל זה עדיין לא נשלמו הבירורים, "לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רגז[יב]", "לא שלותי מלבן [במדת החסד] ולא שקטתי מעשו [במדת הדין]". אך כשהגיע יעקב למצרים ונפגש עם יוסף, טוב שנים, תיקן בשלמות את מדת היסוד.

מטתו של יוסף שלמה

יעקב רואה את יוסף כשהוא מלך (= אדם אדם) ומטתו שלמה, ואז נשלם התיקון, גילוי טוב הגנוז. בדרך כלל "מטתו שלמה" נאמר על יעקב (כפירוש רש"י על הפסוק "וישתחו ישראל על ראש המטה"), אך כאן אומר האהבת שלום גם על יוסף שמטתו שלמה! שהרי יוסף "עומד בצדקו" במדת היסוד, ומטתו שלמה במנשה ואפרים ששניהם צדיקים.

והנה אברהם אהב את שרה (אע"פ שלא כתוב בפירוש לשון אהבה, אלא "אשה יפת מראה את"), יצחק אהב את רבקה ("ויאהבה"), יעקב אהב את רחל ("ויאהב יעקב את רחל"). אבל איננו יודעים מה היחס בין יוסף לאסנת. לכאורה אסנת היא 'שידוך כפוי': "ויתן לו את אסנת בת פוטי פרע", פרעה מכריח את יוסף לשאת את אסנת (והרמז: פרעה יוסף = אסנת. ועוד, אם פוטיפרע הוא פוטיפר, כחז"ל, בפשטות יוסף לא רצה לשאת את בת האשה שגרמה לו צרות ורעות, ואף פוטיפר חמד את יוסף למשכב זכור[יג]. כנראה גם פרעה חמד את יוסף והסתפק במה שנתן לו אשה 'מטעמו'). אכן, יש רמזים מובהקים על הזיווג הטוב של יוסף ואסנת[יד]: אסנת = ז פעמים חכמה = אלף נשים (שהיו לשלמה החכם מכל אדם). יוסף אסנת מנשה אפרים = 1393 = "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (הפסוק המובהק של תיקון היסוד, מדת יוסף הצדיק)! "ודבק באשתו", יוסף באסנת, "והיו לבשר אחד" בלידת מנשה ואפרים.

ג. יחוד חתן וכלה. הצדיק הכולל

בתורה נוספת מתבאר חידוש חשוב בסוד יחוד איש-אשה[טו]:

או יאמר ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה. על דרך דאיתא בספרים על הפסוק _{(בראשית מה, א)} הוציאו כל איש מעלי ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו. דהכוונה היא על הגאולה השלימה שתהיה במהרה בימינו, שיהיה אז יחוד כל הספירות על ידי בחינת יסוד מדת יוסף. כי נודע שעכשיו היחוד הוא בבחינת איש ואשה שהם אותיות אש ואש, בחינת דינים, רק שהשם י"ה הוא המיתוק שלהם _{(עי' סוטה יז, א)}. אבל לעתיד יהיה היחוד על ידי רחמים גמורים בלי שום תערובת דינים כלל וכלל. כי לעתיד יהיה היחוד דוגמת חתן וכלה, לא כמו עכשיו שהוא דוגמת איש ואשה. וזהו שאנו מתפללים _{(ישעיה סב, ה)} ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך, שהוא רומז לגאולה העתידה. וזהו ולא עמד איש אתו, פירוש שלעתיד לא תהיה העמדה לבחינת איש שהיא בחינת דינים כנ"ל, בהתודע יוסף אל אחיו, היינו בשעה שיהיה יחוד כל הספירות על ידי מדת יוסף מדת יסוד, כי בהתוודע הוא לשון התחברות ויחוד, על דרך הכתוב _{(בראשית ד, כה)} וידע אדם.

לעלות למודעות טבעית

יחוד יוסף ואחיו בכלל, ויוסף ויהודה בפרט, הוא יחוד יסוד ומלכות, איש ואשה (כמו שהוסבר בפרשת ויגש). אמנם "איש ואשה זכו שכינה ביניהם" – שם י-ה, י של איש ו-ה של אשה – אך ביחוד זה יש בחינת דינים, האש (המשותפת באיש ואשה, שעל כן "אם לא זכו אש אוכלתן"), אלא ששם י-ה ממתיק את הדינים. מה שאין כן ביחוד חתן וכלה שהוא על ידי "רחמים גמורים בלי תערובת דינים כלל וכלל". ואמנם לעתיד נאמר "תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי"[טז], הרי למעלה מזה יש "ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך", וזה "ולא עמד איש אתו" אין בחינת איש ביחוד הגמור. חתן אותיות נחת – כמו הנחת שיש ליעקב אבינו כאשר מטתו שלמה (לעומת המצב הקודם של "לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי").

יש לומר[יז] שהדינים ביחוד איש ואשה היינו עצם המחויבות – היא מחויבת לו והוא מחויב לה ("שארה כסותה ועונתה לא יגרע"), כמו שמתבטא בכתובה. אמנם המחויבות באה מתוך אהבה ורצון גמור ("תקראי אישי [רצון] ולא תקראי לי עוד בעלי [הכרח]"), דהיינו שהדין ממותק, ומכל מקום יש במחויבות חסרון מסוים יחסית לשלמות העתידית. כלומר, בעולם הזה המסקנה היא "גדול המצווה ועושה", וצריך שתהיה דווקא מחויבות מפורשת. אבל לעתיד לבוא יהיה "גדול מי שאינו מצווה ועושה", עשיה מתוך מודעות טבעית!

יש לפרש "כמשוש חתן על כלה": על ידי כלה (כמו שמפרש רש"י "והשיב לב אבות על בנים"[יח], על ידי בנים). בברכות הנישואין יש ברכה "משמח חתן וכלה", ואחר כך "משמח חתן עם הכלה", ומוסבר ש"עם הכלה" הוא דרגה גבוהה יותר, כאשר האשה עולה להיות "עטרת בעלה" והשמחה מגיעה לחתן דרך הכלה. אבל לפי המבואר כאן, "חתן על כלה" הוא למעלה מזה, כאשר השמחה באה על-ידי הכלה גופא ((צריך עוד ביאור)). וברמז: חתן על כלה = תריג.

האהבת שלום אומר "בהתודע הוא לשון התחברות ויחוד על דרך הכתוב וידע אדם". לכאורה, צריך להביא את הפסוק שנאמר קודם "והאדם ידע את חוה אשתו"[יט], אך באופן מכוון (כאן ובמקומות נוספים) האהבת שלום מביא את הפסוק "וידע אדם עוד את אשתו ותלד בן ותקרא את שמו שת"! אלא ש"וידע אדם" נאמר לאחר ק"ל השנים שאדם פרש מאשתו ואז חזר אליה והוליד את שת (על ידי שלמך התלונן בפני אדם על נשיו שפרשו ממנו, אמר להן אדם "עשו מצוותכם", והן אמרו לו "קשוט עצמך תחילה", כמובא ברש"י. למך = אדם אדם). ובפנימיות: "והאדם ידע" (קודם הפועל ואחר כך הפעולה) היינו ידיעה שיש בה מודעות עצמית, ואילו "וידע אדם" (קודם הפעולה) היינו ידיעה ללא מודעות עצמית, ודוק. והנה, וידע = אדם אדם (וממילא וידע אדם = ג פעמים אדם).

זהירות מחיצוניות

המשך הדברים: והנה ידוע שעל זה צריך כל איש הישראלי להתאמץ יותר ויותר לשוב ולהשגיח על עצמו במאוד מאוד שלא יתערב טוב ברע, והיינו שלא יעשה המצוות בפניות חיצוניות, כי בזה הוא נותן ח"ו חיות לחיצונים ונופל הטוב ברע, וזה הוא יותר גרוע מאם עושה ח"ו רע לבד.

זו אמירה חריפה מאד: לעשות טוב בחיצוניות, מתוך פניות (כמו להתפאר וכדו'), גרוע יותר מאשר לעשות רע! כך מבואר כי מבחינה מסוימת הרע שבקליפת נגה, שאינו רע גמור (אלא כמו תאוות היתר), גרוע יותר מהרע הגמור שבשלש הקליפות הטמאות. דווקא מפני שהרע בדקות, ואינו ניכר, יש יותר סכנה של תערובת ונתינת חיות-קיום לחיצונים.

על כגון זה יש להתאונן "לא שבקת חיי לכל בריה" – מה נאמר ומה נדבר כאשר אנו מלאי פניות... אכן, צריך "להתאמץ יותר ויותר". אכן, האהבת שלום ממשיך מיד ומוצא תקנה אמתית למצב הזה:

התקשרות לכלל דרך הצדיק

והתקנה לזה הוא, בבואו להתחבר עם כללות ישראל, היינו הצדיק הכולל, כי הצדיק הכולל מעלה את הטוב שנפל ברע. אך בבואו אל הצדיק צריך להפשיט את עצמו מכל בחינת דינים, ועל ידי זה יכול הצדיק להעלות את הטוב שנפל ברע.

מובלע כאן יסוד גדול: איך מתקשרים לכללות ישראל? דרך ההתקשרות לצדיק! ההתקשרות לצדיק היא יסוד גדול בתורה ("מצות עשה להדבק בחכמים ותלמידיהם"[כ], והדבק בהם כאילו דבק בשכינה[כא]), ויסוד מוסד בדרך החסידות[כב]. ניתן אולי לחשוב כאילו זו התקשרות לאדם פרטי הבאה במקום התקשרות לכלל ישראל. אך האמת הפוכה: הצדיק הוא "הצדיק הכולל", "נשמה כללית" הכוללת את כל נפשות ישראל. לכן כל נשמה פרטית מתקשרת לכלל – ולשרש שלה עצמה –  דווקא דרך הצדיק, הוא הצינור והוא הראש דרכו מתקשרים האברים הפרטיים[כג].

לענייננו: "הצדיק מעלה את הטוב שנפל ברע". הוא מסייע לאדם לברור ולזקק את הסיגים של החיצוניות ולהגיע לעבודה פנימית. אולם לשם כך, האדם שבא לצדיק צריך גם הוא לעבוד, "להפשיט עצמו מכל בחינת דינים". פירוש הדבר: אם למשל הוא בא לצדיק כדי שיתפלל על צרותיו ומצוקותיו, ויש לו טענות ומענות, הוא בא בקפידא וטרוניה כלשהי כלפי הקב"ה על מצבו – זוהי דרך של 'דינים'. אלא עליו להניח את הדינים, להפשיט את עצמו ולבוא בצרה 'פשוטה' וישירה של בקשת רחמים, ללא התעוררות דינים. אז, כשהוא ללא דינים, גם הצדיק יכול לסייע בעדו לברר ולהעלות את הטוב, שהיה מכוסה בקליפה של דין.

מתוך הדברים נראה שהצדיק עצמו כבר מופשט מכל בחינות דין, כולו טוב ("אמרו צדיק כי טוב"). אמנם לעתים הצדיק עצמו עושה דין כביכול עם ה' (כמו פינחס שעשה פלילות עם קונו), דווקא מי שאין בו עצמו דין יכול לעשות דין עם ה'.

תיקון הדיבה

מכאן חוזר האהבת שלום לנושא העיקרי של תיקון אדם ותיקון יוסף:

וזהו הענין שהיה ביעקב אבינו ע"ה, כי אותם טו"ב השנים של יוסף היו מבחינת ק"ל השנים של אדם הראשון שעירב טוב ברע, כי על ידי שהביא יוסף את דבת אחיו רעה אל אביהם על ידי זה נתעורר חטא אדם הראשון שעירב טוב ברע. וזהו הכוונה שיעקב התאבל על י"ז השנים של יוסף, כי היו מבחינת הק"ל שנה של אדם הראשון. עד שאמר לו הקב"ה הא לך י"ז שנין אחרים, פירוש שעל ידי הי"ז שנים שהיה במצרים העלה את הי"ז שנים של יוסף, שכתוב אצלם _{(בראשית לז, ב)} ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם, ועירב טוב ברע, ויעקב העלה את הטוב מן הרע. וזה היה על ידי שהפשיט יוסף את עצמו מכל בחינת איש בחינת דינים, ועל ידי זה ויחי יעקב בארץ מצרים י"ז שנה, ותיקן את י"ז השנים של יוסף כנ"ל.

הדיבה הרעה שהביא יוסף היא פגם, המעורר את פגם אדם הראשון! והנה יש דיבורים אסורים לגמרי, כמו לשון הרע, השייכים לג' קליפות הטמאות, ויש דיבורים השייכים מצד עצמם לקליפת נגה. חלוקה זו בולטת במיוחד בליצנות: יש ליצנות מקליפת נגה ("הוללות וליצנות והתפארות ודברים בטלים"[כד]) ויש ליצנות מג' קליפות הטמאות[כה] (שייך לקליפת פלשתים, "פלשתים ליצנים", ואכמ"ל). ויש לומר שיוסף פגם בדיבור של קליפת נגה, ודווקא בזה יש חומרה יתירה בתערובת טוב ורע כמבואר כאן.

ליוסף היה פגם בגיל שבע-עשרה (גיל ה"טפש עשרה" כנ"ל), ויעקב אביו הוא "הצדיק הכולל" המסייע לתקן. אך יוסף עצמו צריך להפשיט את עצמו מבחינת דינים. הדינים הם כעס וטרוניה, ועל יוסף 'להוציא את הכעסים' בצורה מתוקנת עד שלא יוותרו דינים[כו].

משכיל אל דל

והנה כתיב _{(תהלים מא, ב)} אשרי משכיל אל דל, פירוש משכיל היא חכמה, וצריך להמשיך בחינת חכמה אל בחינת דל, היינו בחינת מלכות, כי בחינת מלכות נקראת דל כנודע _{(זהר ח"ג רכג, א)}, ועל ידי זה הוא מעלה בחינת מלכות שכינה הקדושה מעפרה. וזהו מאמר הכתוב _{(תהלים קיג, ז)} מקימי מעפר דל, פירוש מקים י' שהיא בחינת חכמה _{(תקו"ז לב, א)}, מעפר דל, היינו מלכות.

והנה ויחי הוא בגימטריא דל ורומז לבחינת מלכות, גם ויחי רומז לחכמה, על דרך הכתוב _{(קהלת ז, יב)} והחכמה תחיה, ורומזת לנו התורה הקדושה בזה הפסוק, שעל ידי שבאים אל הצדיק הכולל מופשטים מבחינת דינים, על ידי זה הוא מעלה את הטוב שנפל ברע, וממשיך בחינת חכמה אל בחינת דל בחינת מלכות, ועל ידי המשכה הלזו הוא מעלה בחינת מלכות שכינה הקדושה, ונפתח מקור הברכות והרחמים וחסדים, כי בחינת חכמה היא שורש ומקור החסדים והרחמים _{(זהר ח"ב קעה, ב)}. ובא הרמז בזו הפרשה, כי היא סוף ספר אחד מחמשה חומשי תורה, שהם כנגד נפש רוח נשמה חיה יחידה _{(של"ה פ' בראשית תורה אור אות ג)}, ובהפרשה שהיא סיום הספר בה נכללים כל השבתות, וצריך להחיות כל השבתות בכח זה השבת על ידי תשובה שלימה, כי שבת הם אותיות תשב _{(עי' צוואת הריב"ש אות יח)} ודו"ק.

ויחי = דל. "משכיל אל דל" היינו המשכת החכמה למלכות, "אבא יסד ברתא". המלכות מצד עצמה דלה ועניה, "לית לה מגרמה כלום", והחכמה מקימה אותה, "מקימי מעפר דל". באמת, יש כבר הארה של החכמה במלכות, כמו שהתבאר שיש בחינה אחת מתוך הבחינות הנסתרות בשם עב, המצטרפת לבחינות הגלויות, אך צריך להעלות את את ההארה הזו ולהחיות אותה.

ד. תיקון הלבושים

או יאמר על דרך זה. דהנה ידוע שהימים הם בחינת מלבושים לאדם _{(עי' זהר ח"א רכד. ראשית חכמה שער היראה פ"י. אור החיים בראשית מז כט. תולדות יעקב יוסף פ' אמור מצוה להקריב מנחת העומר)}, והיינו שמהימים שהאדם מתקן בהם נעשה חלוקא דרבנן, בסוד הכתוב _{(תהלים לט, ה)} ומדת ימי מה היא. ועל כן יראה כל איש הישראלי להשגיח על עצמו במאוד מאוד שלא יפגום ממדת ימיו החרוצים עלי ארץ ולא יפגמו ח"ו מלבושיו. ובכל יום צריך לעבוד את השי"ת בבחינה השולטת באותו יום, דהיינו ביום א' צריך לעבוד את השי"ת במדת החסד, וביום ב' בבחינת גבורה, וביום ג' בבחינת תפארת, עד שבת קודש בבחינת מלכות.

והנה יעקב אבינו ע"ה עבד את השי"ת בבחינה הנ"ל, היינו ביום א' בבחינת חסד שהוא הוי"ה בסגול, וביום ב' בבחינת גבורה שהוא הוי"ה בשבא, עד שבת קודש שהיא בחינת מלכות _{(עי' פע"ח שער ספירת העומר פ"ה)}, ואזי נשלמו ז' הויות בגימטריא יעקב _{(לקו"ת פ' וירא ד"ה הנה ילדה)}, כי הוא תיקן אותם, והיו לו לבושים מהימים, סוד חלוקא דרבנן.

והנה איתא בספרים _{(עי' שעה"כ ענין פסח דרוש ב)} שהלבושים הם בסוד שם הקדוש אהי"ה, וז' פעמים אהי"ה בגימטריא קמ"ז, וזהו ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה, ימים יוצרו ולא אחד בהם _{(תהלים קלט, טז. זהר הנ"ל)}. והשמיענו התורה הקדושה שעל ידי י"ז השנים שחי במצרים תיקן כל ק"ל השנים הקודמים ולא חיסר כלום מימיו והיו לו לבושים מהימים, בסוד חלוקא דרבנן, ז' פעמים אהי"ה בשלימות שהם בגימטריא קמ"ז, ועל כן היו כל ימי חייו קמ"ז שנה בלי פגם כלל וכלל ודו"ק.

הימים הם לבושים, "ואברהם זקן בא בימים" – בא בשלמות עם כל הלבושים שלו. זו "מדת ימי", המדים התפורים לפי מדת האדם. לבושי הנפש הם מחשבה דיבור ומעשה, ועיקר עבודת האדם היא לתקן את מלבושיו – עבודת הבינוני, שאינו יכול לתקן את עצם הנפש אלא את הלבושים. אכן, שרש הלבושים עצמם הוא למעלה מהפנימי, ולכן דווקא בלבושי הנפש ניתן לקיים את המצוות שהן "אברים דמלכא" (ודרכם דבקה הנשמה בה', מה שאינה יכולה מצד עצמה).

לכל יום בימי השבוע עבודה מיוחדת, כנגד שם הוי' בניקוד מסוים: יום ראשון במדת החסד, הוי' בניקוד סגול, יום שני במדת הדין, הוי' בניקוד שוא, וכן הלאה. ובשבת נשלמים שבע הוי"ות, סוד יעקב = ז פעמים הוי'.

יעקב אבינו חי קל שנים עד בואו למצרים, קל = ה פעמים הוי'. במצרים חי עוד טוב שנים, הוי' במספר קטן, ואז נשלמו קמז שנים = ז פעמים אהיה, תיקון הלבושים השייכים לשם אהיה.

ה. כולם צדיקים

ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה. ובזוהר הקדוש _{(רטז, א)} מביא על זה הפסוק _{(ישעיה ס, כא)} ועמך כולם צדיקים. להבין הסמיכות של זה הפסוק לכאן. יש לפרש על דרך זה, דהנה איתא בלקוטי תורה ומבואר אצלנו למעלה שק"ל השנים של יעקב שחי קודם ביאתו למצרים היו תיקון הק"ל שנים של אדם הראשון שהוליד רוחין בישין על ידי פרישתו מאשתו. והנה יעקב שהוא סוד הוא"ו של הוי"ה _{(זהר ח"ג סו, ב)}, סוד תפארת, סוד הדעת, הכניס הוא"ו בק"ל השנים ונעשה בחינת קול, בחינת יחוד קול ודיבור. וזהו מאמר הכתוב _{(בראשית כז, כב)} הקל קול יעקב, הראשון חסר והשני מלא בוא"ו, לרמוז על הנ"ל, שתיקן ק"ל השנים של אדם הראשון והכניס בהם הוא"ו ונעשה בחינת קול, וכמבואר כל זה בספר מגלה עמוקות _{(ואתחנן אופן קצא בהגהה)}, עיין שם.

וזהו סוד קערת כסף אחת שלשים ומאה משקלה _{(במדבר ז, יג)}. וזהו גם כן סוד מה [שדרשו חכמינו ז"ל בזה _{(במדבר רבה יג, יט)} שלשים ומאה, לפי] שהיתה יוכבד בת ק"ל שנה בעת שנולד משה _{(עי' לקו"ת פ' נשא ד"ה קערת. פ' שמות ד"ה וילך)}. וזהו גם כן סוד עגלה ערופה, וכמבואר שם בלקוטי תורה _{(פ' שופטים טעמי המצוות)}.

והנה בפסוק ועמך כולם צדיקים יש לדקדק על ייתור הוא"ו, דהוי ליה למימר 'עמך' כולם צדיקים. ולפי הדברים הנ"ל יתיישב באופן זה, כי עמך בגימטריא ק"ל, וצריך להכניס הוא"ו בחינת יעקב ולעשות בחינת קול, ולזה צריך התקשרות לצדיקים והתכללות עמהם באמת. וזהו ועמך, פירוש להכניס הוא"ו בהק"ל שיהא בגימטריא ועמך, לזה צריך התכללות עם הצדיקים, וזהו כולם צדיקים, לשון התכללות וד"ל. ובזה יובן הסמיכות של זה הפסוק לכאן ודו"ק.

יעקב הוא סוד אות ו בשם הוי', "תפארת גופא", כללות פרצוף ז"א, כאשר הדעת היא פנימיות התפארת. כאשר יעקב מתקן את קל השנים של אדם הראשון, הוא הופך קל ל-קול. וזהו "הקל [חסר] קול [מלא] יעקב". סוד אות ו הוא המשכה, וכן הקול (של התפארת כאשר הדעת מתלבשת בו) נמשך ויוצא (מתוך הבל הלב), עד שמתייחד עם הדבור (יחוד קול ודבור הוא יחוד תפארת ומלכות)

זהו "ועמך כלם צדיקים". עמך = קל. ועמך = קול. כאשר מתכללים עם הצדיקים ("כולם צדיקים" לשון התכללות), אזי מתקנים את קל בהמשכת ה-ו ונעשה ועמך = קול מלא.

ו. מלכות יהודה[כז]

יהודה אתה יודוך אחיך _{(מט, ח)}. יש לפרש על דרך זה, דהנה יהודה רומז למלכות כנודע, ופירושו אימתי יש לך מדת מלכות, אם יודוך אחיך, פירוש שאתה מתקבל ומרוצה לעם. לאפוקי אם ח"ו אינך מרוצה להם, לא תוכל לזכות לבחינת מלכות, כי יש כח ביד ישראל להעדה מלכין ולהקים מלכין _{(ע"פ דניאל ב, כא)}. ועל כן צריכה להיות כל מגמת המלך רק לטובת ישראל, כיון שהם העיקר בדבר. והוא על דרך אמרם ז"ל _{(ברכות לב, א)} אמר לו הקב"ה למשה, משה רד מגדולתך, כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, ועכשיו ישראל חטאו אתה למה לי.

וזהו מאמר הכתוב _{(בראשית לח, א)} וירד יהודה מאת אחיו, פירוש שהם הורידוהו מגדלותו, כפירוש רש"י, והיינו באמצעות הפגם שפגמו במכירת יוסף לזה ירד מגדולתו (ובתיקון השורש יתוקנו הענפים, כל אחד לפי מדריגתו ודו"ק)[כח].

זו נקודה חשובה בענין המלכות: "אין מלך בלא עם", אין תוקף למלכות בלא רצון העם והסכמתו. לכן "אם אינך מרוצה להם לא תוכל לזכות לבחינת מלכות"! כשם שהקב"ה "מְהַעְדֵּה מַלְכִין וּמְהָקֵים מַלְכִין" כך לעם יש כח למנות את המלך או להסירו[כט]. בלשוננו: יש במלכות יסוד הכרחי של דמוקרטיה – רצון העם הוא שנותן למלכות את התוקף[ל]. מלכות המתקיימת בכפיה גמורה (דיקטטורה) אינה מלכות. ומבואר שזהו ההבדל בין מלכות לממשלה: מלכות היא ברצון ("ומלכותו ברצון קבלו עליהם") וממשלה היא גם בכפיה.

אמנם אין הכוונה שרצון העם לבדו יוצר את המלכות. שאם כן, מה עניין מתנת המלכות ליהודה? אלא שהמלך האמיתי כאשר העם מקבל אותו אזי הוא מלך, אבל מי שאינו 'מלך בעצם' לא תעלה ולא תוריד קבלת העם (כלומר: הדמוקרטיה לבדה אינה יכולה לייצר מלכות). המלכות שייכת בעצם ליהודה, "לא יסור שבט מיהודה", יהודה הוא המלך במהותו – ולכן כאשר "יודוך אחיך" הוא נעשה מלך בפועל.

יהודה, המלך בעצם, נקרא בעצמו על שם ההודאה, "הפעם אודה את ה'", הוא הודה באמת במעשה תמר "ויאמר צדקה ממני", וכן דוד הודה בחטאו ואמר "חטאתי לה'". ורמז: כאשר ך = 500 (חשבון מנצפ"ך), אזי מלך = "מודה אני לפניך מלך חי וקים" (על דרך "דוד מלך ישראל חי וקים"), זו ההודאה התמידית של יהודה המלך. והנה מי שיודע להודות (להודות על הטובה, להודות על האמת ולהתוודות על חטאו) – אליו יודו כולם, "אתה יודוך אחיך".

למלך האמיתי יש 'כריזמה', כמו דוד המלך האהוב, וכך העם נותן בו אמון והופך אותו למלך. אכן, יכול להיות מישהו אחר עם כריזמה, כמו אבשלום שגנב את לב העם, אך כיון שאינו המלך האמיתי הרי קבלת העם לא הפכה אותו למלך.

עוד בשייכות המלכות ליהודה: יהודה = 30, "המלכות נקנית בשלשים מעלות". מלך = ג פעמים יהודה, הערך הממוצע של כל אות, בתלתא זמני הוי חזקה שיהודה המלך. מכל השבטים, שמעון מצטרף במיוחד ליהודה ונכלל בו, כמו בברכת משה "שמע ה' קול יהודה", נחלת שמעון בתוך יהודה, והנה שמעון יהודה = מלכות. ובפנימיות, "בינה עד הוד אתפשטת", בינה היא שמיעה, שמעון, והוד שייך ליהודה המודה ומקבל הוד מלכות, "איהי [המלכות] בהוד".

"ועל כן צריכה להיות כל מגמת המלך רק לטובת ישראל"! בחטא העגל מאס העם בקב"ה, ולכן אומר ה' למשה "לך רד", אם הם מאסו בי אין צורך בך, הם מאסו במשלח ואין צורך בשליח! אולם בחטא המרגלים היתה מאיסה במשה עצמו, שהרי נאמר "שלח לך, לדעתך" – משה השליח נעשה משלח בעצמו – ולכן לולא יהושע וכלב, אנשי משה (כמו אנשי דוד במרד אבשלום) היתה מלכות משה בטלה ח"ו.

ירידת יהודה

אחרי מכירת יוסף נאמר "וירד יהודה מאת אחיו", ופירשו חז"ל שאחיו הורידוהו מגדולתו[לא]. כיון שמלכות יהודה תלויה בהסכמת-הודאת אחיו, לכן הם גם מורידים אותו.

באמת, כל האחים השתתפו בחטא (ומבואר שאפילו יוסף עצמו אשם במידה מסוימת), אבל דווקא יהודה 'יורד' ממש! דווקא מפני היותו שייך למלכות, וכעת הוא 'מודח' ממלכותו, זוהי ירידה גדולה. אבל מי שאינו שייך למלכות, גם אם ירד מגדולתו אין זו ירידה כה גדולה.

אכן, דווקא בירידתו של יהודה, נולד אורו של משיח, ירידה צורך עליה. על ידי הירידה והתשובה ("ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני", הודאת יהודה), נעשה ירידה מלשון מלכות (כמו במלך שלמה "כי הוא רדה בכל עבר הנהר", וכן "וירד מים עד ים").

ירידה שהיא עליה – סוד 'רד'

ועוד על סוד הירידה: שער ירידה הוא רד, נוטריקון וראשי תבות רש דל, ריש דלת. והנה מוסבר כי ההבדל בין רש ודל הוא בין האותיות ר-ד – באות ר אין את נקודת-הבטול לנותן, ואילו ב-ד יש מאחורי הראש את נקודת הבטול כלפי האות גימל, "גימל-דלת גמול דלים". ספירת המלכות בהיותה באצילות הינה דלה, "דלית לה מגרמה כלום" אך היא מתקשרת ומתייחדת עם היסוד. אבל בירידת המלכות לבי"ע (בסוד גלות השכינה) אזי היא בגדר רש, ללא בטול, "ולרש אין כל [אין בטול כלפי היסוד הנקרא כל]". באצילות המלכות היא "זנב לאריות" ובבי"ע היא "ראש [לשון רש] לשועלים".

אם כן, בשער רד שמשמעותו ירידה יש באמת עליה: היינו המעבר מרי"ש לדל"ת, מרש לדל! העליה הזו נעשית על ידי שהיורד נותן לב על ירידתו, מודה ועושה תשובה, ואז הירידה מתהפכת לעליה, עליית בעל התשובה "בחילא יתיר" המגיע למעלה מהצדיק הגמור, וכך הרד הופך להיות טוב גמור[לב].

ירידת וקימת מלכות דוד

כאשר דוד המלך חטא, אמר לו נתן הנביא את משל כבשת הרש, "ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה". בפשטות, הרש הוא אוריה החתי, אך בפנימיות דוד עצמו הפך להיות רש! אות דל"ת, עיקר שמו של דוד, הפכה לרי"ש, וכך דוד הפך לרור, לשון "רר בשרו" (שנאמר בטומאת זב)[לג]. אך כאשר הודה בחטאו ועשה תשובה, הוא עלה מרש לדל ונעשה שוב דוד (כמו שביאר הרב המגיד בסוד שם דוד, דל"ת-ו"ו-דל"ת).

מלכות יהודה בכללה נופלת וקמה ("אקים את סוכת דוד הנופלת"), ומלך המשיח נקרא "בר נפלא". לענייננו: בכל רגע המלך נופל מ-ד ל-ר, מאבד לרגע את גילוי נקודת-הבטול שלו, האחיזה שלו בעולם האצילות כזנב לאריות, ויורד להיות ראש לשועלים בבי"ע. אבל "כי נפלתי קמתי" – הוא מיד קם לתחיה להיות שוב בסוד ה-ד של הקדושה, ד רבתי של "אחד" בקריאת שמע (ולא "אל אחר" ח"ו).

קשרים נוספים של דוד המלך ל-רד: ההפרש בין ד ל-ר הוא דוד ברבוע. דוד הוא לשון דוֹד, הדוד בשיר השירים, וממילא דר היינו דוד רעיה[לד]. ועוד, דר היינו דוֹד ורֵע, "זה דודי וזה רעי", וכן דוד רועה "אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים", כדוד המלך שהיה רועה. הדוד העליון הוא הקב"ה, "או דודו [דוד המלך] או בן דודו [משיח בן דוד] יגאלנו".

והנה בסוד המלה חסד מבואר  "קודשא בריך הוא חס על ד מן חסד דאיהי דל"ת בגלותא"[לה], מרחם על המלכות הדלה, "חסדי דוד הנאמנים". באותו אופן יש לדרוש חסר – חס-ר, חס על רש. חס = חיים, חסד נותן חיים ל-ד, וחסר נותן חיים ל-ר. והנה חסד חסר = 340 = ה פעמים חיים (חיים פנים ואחור), רמז ל-חס-חיים ועוד ה שעולה חכמה, מקור החסד ומילוי החסר.

רד בסוד הדעת

ועוד בסוד ר-ד: ידוע שכ"ב אותיות האלף-בית מתחלקות לזוגות-זוגות לפי ציורן (א-צ ב-כ ג-נ ד-ר ה-ק ו-ז ח-ת ט-פ י-ל מ-ס ע-ש), י"א זוגות בהתאמה לספירות (כולל הכתר והדעת), כאשר הזוג דר הוא כנגד הדעת, דר פנימיות הדעת ו-רד אחורי הדעת (סוד קשר של תפילין מאחורי הראש, כנגד מוח האחור, הדעת). דר הוא דל-רש כנ"ל, והנה "אין עני אלא בדעת".

הירידה מאצילות לבי"ע היא מ"דעת עליון" (התופסת שלמעלה היש ולמטה האין) ל"דעת תחתון" (התופסת שלמטה היש ולמעלה האין). אך ירידה זו היא התכלית, שהרי "התאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים", רד כדי להגיע ל-דר – ה' ברא את העולם כדי שנדע ונכיר אותו ("בגין לאשתמודע"), ידיעה גם בדעת תחתון שלנו, וליחד דעת תחתון בדעת עליון, "אל דעות ה' ולו-לא נתכנו עלילות".

אם כן, ירידת ועלית המלכות שייכת בעיקר לדעת. ויש לומר שזהו סוד "קרבן עולה ויורד" (עולה בעשירות ויורדת בדלות ודלי-דלות, רמז למלכות הדלה), קרבן-קירוב לאלקות העולה ויורד לפי דעתו של המקריב (עשיר או עני בדעת).

עוד עניין משותף לאותיות ד-ר הוא היותן שייכות לשבע אותיות הכפולות בגדכפר"ת, דהיינו שיש בהן "דגש ורפה". בגדפר"ת הן כנגד שבע המדות, ונמצא ש-ד היא כנגד התפארת ו-ר כנגד היסוד[לו]. אם כן, דר הן יעקב ויוסף, "גופא ובריתא חשבינן חד". לפי זה, הירידה, רד, היא עצמה עליה מיסוד (ר) לתפארת (ד), מיוסף ליעקב ("ויעל לקראת ישראל אביו"), כאשר באחורי התפארת (ד) נמצא כתר מלכות ("דלית לה מגרמה כלום")!

הרדיו מודיע: משיח מגיע

לסיום, בימינו יש לדרוש רד בהקשר לרדיו, סמל התקשורת המודרנית, רדיו אותיות יורד. בגמרא כתוב שקול רדיא נשמע מסוף העולם ועד סופו[לז], ויש לדרוש על קול הרדיו, הוא קולה של המלכות (כמו שנאמר בגמרא שם שקול המונה של רומי נשמע בכל העולם). צריך שקול המלכות דקדושה של מלך המשיח ישמע מסוף העולם ועד סופו (ובגלי הרדיו ישמעו על המשיח[לח]) ויהפוך את העולם לטוב (קול = ח פעמים טוב = חיים חיים).