פתיחת הרע'מ במצות ידיעת ה׳

ב. חלק הזהר: פתיחת הרע"מ במצות ידיעת ה׳

תחלת ה"רעיא מהימנא" – ענינו של משה רבינו – בפרשת וארא

נפתח עם הזהר של פרשת וארא. ידוע שיש חלק מהזהר שנקרא "רעיא מהימנא", שהוא באור של טעמי המצוות – מה שמשיח בא לגלות טעמי תורה. החלק בזהר שעוסק בטעמי המצוות הוא "רעיא מהימנא". מיהו רעיא מהימנא? משה רבינו, משה רעיא מהימנא.

יש תופעה חשובה מאד בזהר הקדוש, שהחלק הזה – החשוב ביותר, שממנו יש הרבה מאד צטוטים חשובים בחסידות, כמו ש"משיח בא לאתבא צדיקיא בתיובתא" ועוד ועוד – מתחיל מפרשת וארא, פרשתנו. כלומר, לפני פרשת וארא אין רעיא מהימנא בזהר הקדוש. תופעה שאומרת דרשני – כנראה משה רעיא מהימנא מתחיל את ענינו ותפקידו מפרשת וארא, והדבר משתקף בזהר.

תשע"ב – משה רעיא מהימנא

נעשה גימטריא יפה ששייכת לשנה שלנו, תשעב = משה רעיא מהימנא. זו שנה מסוגלת להתעמק במשה רע"מ. ידוע שאצל משיח יש שלש בחינות – משיח בן יוסף, משיח בן דוד, משה רעיא מהימנא (יותר גבוה אפילו ממשיח בן דוד, "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון" – והמדרגה העליונה הזאת מתחילה בפרשתנו. גם משה מתחיל בפרשה זאת את הענין שלו, לגאול את עם ישראל בפועל ממש.

חמשת לשונות הגאולה עד לתכלית ה"והבאתי" (תכלית הבריאה כולה)

מהפסוקים הראשונים של הפרשה, שם כתוב "לכן אמר לבני ישראל אני הוי' והוצאתי אתכם מתחת סבלֹת מצרים והצלתי אתכם מעבֹדתם וגאלתי אתכם... ולקחתי אתכם לי לעם... והבאתי אתכם וגו'". זו תחלת הפרשה, וידוע שכנגד ארבעה לשונות של גאולה שותים ארבע כוסות של יין בפסח, חג הגאולה, יציאת מצרים. יש שם גם לשון חמישי, "והבאתי", ולכן יש – כמו המהר"ל מפראג – מי שנוהג לשתות כוס חמישי (וכל חמישי הוא משיחי). אבל, אם מדייקים בפסוקים, שלשת הלשונות הראשונים, בי"ע מלמטה למעלה, הן פסוק אחד. הלשון הרביעי קובע ברכה לעצמו – "ולקחתי" – פסוק בפני עצמו. הלשון החמישי שוב קובע ברכה לעצמו – "והבאתי". אבל, בתוך הפסוק של "ולקחתי" – בבחינת "לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזֹבו", רומז למתן תורה שאחרי יציאת מצרים (התכלית של יציאת מצרים, לקבל את התורה על הר סיני – "תעבדון את האלהים על ההר הזה") – יש כמה לשונות "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני הוי' אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלת מצרים". רק אחר כך "והבאתי אתכם" עד התכלית של "ונתתי אתה לכם מורשה אני הוי'". יש פה יחידה של שלשה פסוקים והתכלית היא "ונתתי אתה לכם מורשה אני הוי'"[א]. רמז יפה שהסיום הזה עולה בדיוק 2000 בגימטריא, רומז לאות הראשונה של התורה, ב רבתי ד"בראשית" – התכלית של בריאת העולם ומתן תורה, שיהיה "ונתתי אתה לכם מורשה אני הוי'". למרבית הפלא, גם המלה "ארץ" – סיום הפסוק הראשון ("בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ") – במילוי המילוי (אלף למד פא ריש יוד שין צדיק דלת יוד קוף) עולה בדיוק 2000. שוב, רמז נאה רק כדי להדגיש שהתכלית היא הארץ, הדירה בתחתונים לשמה ברא הקב"ה את העולם, כאשר עם ישראל יושב לבטח בארצנו הקדושה. מהו ה"בטח"[ב]? שחיים על פי תורה[ג], זה הבטחון שלנו.

"וידעתם כי אני הוי' אלהיכם" – מצות ידיעת ה' בכלל

שוב, אמרנו שחוץ מ"ולקחתי" יש בפסוק השני גם "והייתי" ו"וידעתם" – פעלים שמתחילים ב-ו, שהכל המשך. אומר הרע"מ[ד] – הכל הולך אחר הפתיחה של רע"מ בזהר הקדוש, שענינו לפרש את ה"פקודין דאורייתא", טעמי המצוות – שהמצוה הראשונה שקבלנו, עוד לפני יציאת מצרים, היא כאן מצות "וידעתם כי אני הוי' אלהיכם", המצוה לדעת את הקב"ה "בכלל". יש ידיעת ה' בכלל וידיעת ה' בפרט, כמו שגם הרבי הצמח צדק מביא בדרך מצותיך במצות האמנת אלקות, אבל היסוד של החילוק הזה הוא תחלת הרע"מ בפרשת השבוע על פי הפסוק "ולקחתי...", מתן תורה, שתכליתו לדעת את ה'. מתי אנחנו זוכים לידיעה בפרט?

בלי ידיעת ה' בכלל אין תועלת בנסים ובנפלאות – אז והיום

הזהר ממשיך ומסביר שבלי ידיעת ה' בכלל אי אפשר לעשות את האותות והמופתים של יציאת מצרים, המדוברים בפרשתנו ובפרשה הבאה ועוד בהמשך. למה? כי אם לא יודעים את ה', לפחות בדרך כלל, עלולים לפרש את האותות והמופתים כדרך הטבע או ככישוף ומעשה חרטומים ר"ל. לכן אין תועלת בנסים אם אין ידיעת ה' בכלל. הדבר הזה מאד אקטואלי, כמו כאן בארץ – כל המלחמות והנסים שהיו, למה לא עשו את הרושם הגדול הראוי? למה הרבי צועק שיש נסי נסים על כל צעד ושעל ולא שמים לב? כי אין את ה"וידעתם". כך הזהר כותב כאן בפירוש, שבלי ה"וידעתם כי אני הוי' אלהיכם" אין תועלת בנסים[ה]. לכן קודם צריכים "וידעתם כי אני הוי' אלהיכם" ואז ה' מתחיל לעשות נסים שמכירים במקורם – שמדובר באמת בנס מן השמים. כך כותב כאן הזהר.

כל התורה כדי לעבור מידיעה בכלל לידיעה בפרט

מתי זוכים לתכלית הסופית, לידיעה בדרך פרט? הזהר כותב שרק בסוף הארבעים שנה, כאשר ה' נותן לנו לב לדעת. הזהר לא מביא את הבטוי "לב לדעת" (שדברנו עליו לפני שבוע), אלא לומד זאת מהפסוק "וידעת היום והשבת אל לבבך כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". הזהר אומר שפסוק זה הוא הידיעה בפרט. פסוק שמופיע בדברים, בסוף חיי משה, כאשר הוא חוזר שוב על סיפור מתן תורה. הזהר אומר שהידיעה שאני ה' אלקיכם היא הידיעה בכלל, אבל הידיעה ש"הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" היא הידיעה בפרט, וכל התורה והמצוות הן כדי להגיע לכך.

המקור לפתיחת היד החזקה במצות ידיעת ה' וסיומו ב"כי מלאה הארץ דעה"

אתמול היה יום ההילולא של הרמב"ם. הרבי כותב בשיחה על ביאורו של אביו לקטע זה של רעיא מהימנא שהוא מקור כמעט מפורש לכל שיטת הרמב"ם. איך הוא פותח את היד החזקה? שהמצוה הראשונה היא "לידע שיש שם מצוי ראשון וכו' וכו'". אחר כך יש את כל היד החזקה, ובסוף – לפי שיטת הרמב"ם – האדם שעבר את הכל מקדיש את החיים שלו, החיים הנצחיים שלו, לדעת את הקב"ה בדרך פרט. אז עם ישראל נעשים חכמים גדולים ומתקיים היעוד של "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים". כלומר, הרמב"ם מתחיל עם "לידע" ומסיים "כי מלאה הארץ דעה" – כאילו הרמב"ם לוקח זאת ממש מהרעיא מהימנא. כשקוראים את הרעיא מהימנא מאד בולט, פלאי פלאים, שיש כאן מקור מפורש לכל שיטת הרמב"ם – הכל מתחיל בדעת ונגמר בדעת, רק שהראשונה היא דרך כלל והאחרונה דרך פרט, וכל המצוות באמצע.

הפרטים המעטים הכלולים בידיעת ה' בכלל בזהר וביד החזקה

מה מדייק בקטע הזה רבי לוי'ק? אף על פי שהזהר אומר ש"וידעתם" היינו ידיעת ה' בדרך כלל, רבי לוי'ק מדייק במלים של הזהר[ו] – שטרם אמרנו – שאפשר ללמוד מהן כמה פרטים במשמעות ידיעת ה' בדרך כלל. אלה פרטים מעטים, כמו שהרמב"ם אחרי שאומר "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע וכו'" מקדיש ארבעה פרקים – בדרך כלל – של ידיעת ה' בכלל. עושה כללות גדולה מאד של מעשה בראשית ומעשה מרכבה. מתחיל דוקא ממעשה מרכבה, הכי גבוה – שני הפרקים הראשונים שלו הם מעשה מרכבה בכללות – ועובר למעשה בראשית, שמוסבר בכללות בעוד שני פרקים. אחר כך הוא מתחיל לפרוס את כל תריג מצוות התורה, עד לימות המשיח ו"כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים" – ידיעה בדרך פרט. לידיעה בדרך פרט הקדיש הרמב"ם, לפי דרכו, את ספר מורה נבוכים – לאחר היד החזקה שלו. הזהר מביא את כל הפסוק עד "וידעתם" – "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני הוי' אלהיכם".

שבעה לשונות של גאולה

התחלנו להסביר שעם "והבאתי" יש חמשה לשונות של גאולה, אבל היות שב"ולקחתי" יש שלש בחינות אפשר לפרש טפה אחרת – חדוש, אבל חדוש מתבקש – ולומר שאפשר להרחיב את חמש המדרגות לשבע, כרצוי לכתחילה לעשות מהחמש שבע: "והוצאתי", "והצלתי", "וגאלתי", "ולקחתי", "והייתי", "וידעתם", "והבאתי". רואים מיד ש"וידעתם" כאן (המצוה הראשונה של התורה לפי הרע"מ) נאמר בסגנון אחר – הכל אני, ראשון המדבר, ופתאום נכנס "וידעתם", שאתם תדעו. ארבעת לשונות הגאולה, עם הלשון החמישי, תמיד מוסבר מלמטה למעלה, כמו שאמרנו קודם – ה-ו-ה-י-קוצו של י:

קוצו של י	"והבאתי"
י	"ולקחתי"
ה	"וגאלתי"
ו	"והצלתי"
ה	"והוצאתי"

אבל אם בונים כאן מבנה של שבעה פעלים, שכל פועל הוא מדרגה בפני עצמו, מן הראוי להקביל בצורה אחרת לגמרי – מלמעלה למטה כנגד מדות הלב. כלומר, "והוצאתי" חסד, "והצלתי" גבורה, "וגאלתי" תפארת, "ולקחתי" נצח, "והייתי" הוד, "וידעתם" ביסוד – מיוחד, המצוה – ובסוף "והבאתי" במלכות:

חסד והוצאתי		גבורה והצלתי
	תפארת וגאלתי
נצח ולקחתי		הוד והייתי
	יסוד וידעתם
	מלכות והבאתי

וההסבר: "והבאתי" במלכות מתבקש לגמרי – בחינת הארץ, המלכות. מה זה "וידעתם"? מצוה לדעת, שלפי הסדר המכוון כעת יוצא כנגד היסוד המכונה "כל", היינו הידיעה בכלל. מאד מתאים – ה"צדיק יסוד עולם". אנחנו יהודים, והדבר הראשון לממש את "ועמך כֻלם צדיקים" – כל היהודים צדיקים – הוא קיום "וידעתם כי אני הוי' אלהיכם". ידוע שהיסוד עולה עד הדעת, כמו בכוונת הלולב, להמשיך את טפת ה"זרעא חייא וקיימא" מהדעת – זה "וידעתם" ביסוד. "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים" מאד מתאים כזוג – נצח והוד – ואחר כך "וידעתם כי אני הוי' אלהיכם" ובסוף "והבאתי אתכם אל הארץ". "וגאלתי" היינו גילוי יסוד אמא בתפארת ז"א. "והצלתי" – תיקון הגבורה. עצם ענין "והוצאתי" – עצם הענין של יציאת מצרים, ה' הוציא אותנו מתחת סבלות מצרים – היינו חסד ה'. ההצלה וההפרשה שלנו מעבודתם גבורה – הבדלה והפרשה. הגאולה בנפש כנגד הלב, התפארת, שמקבל מיסוד אמא. כך אפשר בצורה מאד יפה להסביר את כל שבעת הלשונות[ז] בדרך מלמעלה למטה, מחסד עד מלכות.

כל זה היה רק בשביל ה"וידעתם", יוצא דופן מבחינה לשונית, שהוא הצדיק – הוא אתם, ה"צדיק יסוד עולם" שמצווה, מצוה ראשונה, לדעת את ה' בדרך כלל.

דיוק רבי לוי'ק בלשון הזהר – התקשרות כחב"ד בידיעת ה' בדרך כלל

על רקע זה אומר הרע"מ: "פקודא דא קדמאה דכל פקודין", המצוה הראשונה של כל המצוות שלנו, "ראשיתא וקדמאה דכל פקודין", חוזר ואומר שהיא הראשין הקודמת לכל המצוות, "למנדע את ה' בדרך כלל", לדעת את ה' בדרך כלל. מה הכוונה לדעת את ה' בדרך כלל? הוא ממשיך ומפרט קצת. אבל לפני כן, איך אבא של הרבי מדייק עד כאן? קודם מקדים ש"פקודא דא קדמאה לכל פקודין" ואחר כך חוזר על עצמו "ראשיתא וקדמאה לכל פקודין למנדע". יש פה איזה סדר של קדם-ראשית-קדם ואחר כך "למנדע". כלומר, הדעת באה לאחר שלשה שלבים בנפש של התקשרות למצוה זו שהיא "קדמאה דכל פקודין, ראשיתא וקדמאה דכל פקודין למנדע". הוא אומר שה"קדמאה" הראשון הוא כתר, שנקרא קדם סתם. ה"ראשיתא" היינו חכמה, "ראשית חכמה". אחר כך שוב "קדמאה" היינו התגלות עתיקא באמא (כמו השם של יציאת מצרים "אהיה אשר אהיה" – אשר באמצע אותיות ראש, "ראשיתא"). אחרי שיש את הג"ר בנפש, קדמאה-ראשיתא-קדמאה, לאחר התחושה שאנו עצמנו, נשמות עם ישראל קדושים, מושרשים ומיוחדים בקדמאה-ראשיתא-קדמאה (ה"קדמאה" השני היינו מה שישראל קדם לעולם, אך ה"קדמאה" הראשון היינו מה שישראל קדם גם לתורה הקדומה – "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר" – מה שישראל קדם לראשיתא, ראשית חכמת התורה) אומרים "למנדע", באה המצוה לדעת.

איך עוד נשייך טפה לעצמנו? הדבר הפשוט הוא שאיני יכול לדעת כלום, ובמיוחד לדעת את הקב"ה, אם איני עובר את השלבים הקודמים. המצוה היא הדעת, אבל כדי להגיע לדעת, "למנדע", אני צריך התקשרות של הכתר שלי – הרצון שלי, התענוג שלי, האמונה הפשוטה שלי – וצריך גם חכמה ובינה, "ראשיתא וקדמאה", בטול ושמחה. רק אחרי שלבים אלה בנפש אפשר לומר "למנדע". זה הדיוק הראשון שכותב אבא של הרבי.

דיוקי רבי לוי'ק בפרטי הידיעה בדרך כלל

מה צריך "למנדע"? צריך לדעת את הקב"ה בדרך כלל. ומה היא ידיעת ה' בדרך כלל? "דקוב"ה איהו שליטא עילאה רבון עלמא וברא עלמין שמיא וארעא וחיליהון, דא בדרך כללא". זה לשון הזהר, שידיעת ה' בדרך כלל – לא בדרך פרט, "הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" – אבל גם כולל כמה פרטים-דרגות. צריך לדעת שה' הוא "שליטא עילאה, רבון עלמא, וברא עלמין שמיא וארעא וחיליהון". אף אחד ממפרשי הזהר לא מדייק כאן את כל הלשונות, חוץ מאבא של הרבי:

הכל מתחיל מ"שליטא" – אותיות שליט"א, כמובן, כל מי שחי במוחין של שליט"א הוא כאן בדרגה של "שליטא עילאה" – לשון שלטון, שייך לתקון המדינה שדברנו עליו. הכל בדרך כלל, אבל אלה ספירות. הוא אומר ש"שליטא" היינו מלכות דא"ק שנעשית פנימיות הכתר דאצילות, כמו "חביון עז העצמות" שבפנימיות רדל"א. שליטא היינו שלטון, מלך, אבל דבר ראשון צריך לדעת שיש מלכות דא"ק שנעשית פנימיות האמונה, העתיקא שלי.

מה הכוונה ב"עילאה"? פרצוף אריך, שאצלי הוא הרצון שלי. "שליטא עילאה" היינו כתר, הכולל שתי בחינות – שליטא ועילאה – מלכות דא"ק שנעשית פנימיות עתיק ועילאה אריך.

אחרי שאני מכיר את ה' בדרך כלל כ"שליטא עילאה" צריך להכיר אותו כ"ריבון עלמא". הוא אומר שכאן לא כתוב "עלמין" לשון רבים, כמו שבהמשך כותב שברא "עלמין" – בעצם הוא רבון כל המציאות, כל העולמות, אבל כאן הכל נכלל בנקודה אחת, וה' הוא רבון עלמא. הוא אומר ש"רבון עלמא" היינו מוחין דאבא – שכל העולמות, כל מה שה' בורא, הוא עלמא אחד, וה' הוא הרבון.

אחר כך הוא אומר "וברא עלמין שמיא וארעא וחיליהון". "וברא עלמין" כבר אמא, כנגד דרגת הבריאה בכלל – כח הבורא – "אמא עילאה מקננא בכורסיא". ה' בורא עלמין מכח אמא, וזה שהעלמין כוללים שמיא וארעא היינו ז"א ונוקבא דז"א. כלומר, "וברא עלמין שמיא וארעא" כנגד ה-ו-ה של שם הוי', ו"רבון עלמא" כנגד י של ה'. ובסוף "וחיליהון" – "[ויכלו השמים והארץ] וכל צבאם" – כנגד העולמות התחתונים בי"ע.

גם בהתבוננות בדרך כלל כלול כל סדר השתלשלות

אם כן, רק בבטוי הקצר של הזהר של ידיעת ה' בדרך כלל יש את כל המדרגות האלה. על דרך הראש של אדמו"ר האמצעי, שגם ההתבוננות שנקראת כללית – אף שרוצים בחב"ד התבוננות פרטית – צריכה לעבור את כל סדר השתלשלות מ"ריש כל דרגין" עד "סוף כל דרגין". כך הלשון כאן עוברת על כל סדר השתלשלות – ממלכות דא"ק עד לעולם העשיה התחתון:

קוצו של י	"שליטא" "עילאה"	מלכות דא"ק שנעשית פנימיות עתיק אריך אנפין
י	"רבון עלמא"	אבא
ה	"וברא עלמין"	אמא
ו	"שמיא"	זעיר אנפין
ה	"וארעא" "וחיליהון"	מלכות עולמות בי"ע

התכללות כל הסדר במלה "כלל"

עיקר החידוש שכותב כאן אבא של הרבי, שכל הסדר הזה נלמד מהמלה "כלל". דוגמה של כוונה יפהפיה שהוא מחדש כאן. הוא אומר שהמלה כלל כוללת שלש אותיות, כ-ל-ל, והוא מתייחס לשלשתן – אותיות של עשרות – במספר קטן, כאילו הן יחידות (או בסגנון אחר: כל בחינה כאן כוללת עשר ספירות בפרט, וכמבואר בדא"ח שאין התגלות כלל ללא גילוי של עשר בכל נקודה ונקודה). אומר ש-כ היינו שתי בחינות שהולכות יחד, ל שלש בחינות שהולכות יחד, ועוד ל עוד שלש בחינות שהולכות יחד (ובעצם ה-ל השניה משקפת את ה-ל הראשונה לגמרי). אומר שזה בדיוק מה שכותב כאן: "שליטא עילאה רבון עלמא" היינו י וקוצו של י – כתר וחכמה – נכללו שניהם ב-כ של המלה "כלל". אחר כך "וברא עלמין שמיא וארעא" היינו אמא-ז"א-נוקבא, שלש מדרגות, כנגד ה-ל הראשונה של "כלל". ב"וחיליהון" יש שלשה עולמות בי"ע, ל שניה, שמשקפת לגמרי את שלש הבחינות דאצילות, היות שאמא עילאה מקננא בכורסיא, ו"ק בעולם היצירה והמלכות – סיפא דכל דרגין – בעשיה. כלומר, שתי המדרגות של ל-ל (סוד הלב היהודי כנודע) הן פעמיים אותיות ה-ו-ה בשם הוי' ב"ה[ח].

מ"ושמי הוי' לא נודעתי להם" ל"וידעתם כי אני הוי' אלהיכם"

עד כאן הקטע מהזהר. שצריך קודם להכיר את ה' בדרך כלל, והווארט העיקרי כאן הוא שאם לא מכירים בדרך כלל בקב"ה אי אפשר לחוות נסים שה' עושה לנו. כמה שהנס הוא משהו מופלא, לא נקלוט בכלל שזה נס. לכן קודם כל חייבים לדעת את ה'. זו ההתחלה של פרשת "וארא".

בעצם, אם מתבוננים בפרשת "וארא", המלה "דעת" כתובה פעמיים. קודם כל כתוב "ושמי הוי' לא נודעתי להם" – לאבות. הרי עכשיו לבנים אני כן הולך להוודע בשמי הוי', "הוי' דלעילא" (סוד "יפה כח הבן מכח האב", מכח האב דוקא), ואחר כך כתוב "וידעתם כי אני הוי' אלהיכם", ידיעה בדרך כלל, המצוה הראשונה לפי הרע"מ. יש ודאי קשר בין חמש המלים האלה לאלה – קודם כתוב "ושמי הוי' לא נודעתי להם", לשון דעת, ואחר כך עוד חמש מלים, "וידעתם כי אני הוי' אלהיכם". אם רק נחבר שני לשונות אלה, "ושמי הוי' לא נודעתי להם" "וידעתם כי אני הוי' אלהיכם", יוצא יג (אחד) פעמים 137 (שחוץ מכל סגולותיו היום בפיזיקה הוא המספר של מה שנלמד כעת במאמר הרבי רש"ב – סוד ה-מצבה). עד כאן הקטע מהזהר בקיצור.