1

בע"ה

התוועדות ה' אד"ר

ה' אד"ר ס"ח – לוס אנג'לס

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

ערב טוב כולם, תודה רבה על דברי הפתיחה.

הנושא הערב זה "קבלה" – מה המשמעות של המושג קבלה, מה רוצים כשלומדים קבלה. זה נושא שמאד מענין ומושך אנשים, לשמוע מה זה, וכמובן יש כל מיני אי הבנות וטעויות בהבנת המושג קבלה, לכן יש טעויות שחושבים שאולי זה מסוכן, יש טעויות כשחושבים אולי על קבלה מעשית. הערב נעשה שלשה דברים בע"ה: פירוש המלה קבלה, רמזים וגימטריאות במלה קבלה, והעיקר העמוק – מה הקבלה רוצה מהאדם היהודי שלומד קבלה. הכוונה היא לא שהוא ינהל את העולם, יעשה מופתים ודברים על-טבעיים (אם כבר זה 'בקשיש', אבל זה לא עיקר הכוונה בכלל), אלא שהאדם יגיע למודעות אלקית בדרגה מעל ומעבר לנורמה של רוב האנשים. יש בזה בחינות ורמות שונות, ובזה ננסה לנגוע, בתור שיעור של הקדמה – להסביר את זה לציבור כאן (אם יש שאלות בסוף, אפשר כמובן לשאול).

נתחיל עם המלה קבלה: כולנו מבינים שקבלה זה במשמעות של לקבל – יש לתת-להשפיע ויש לקבל – אז למה זה קבלה? אולי יותר טוב נתינה? הדבר המענין שבכל חמשת חומשי תורת משה המלה קבלה לא באה אף פעם במובן לקבל, אלא רק הקשר אחד – שבהשגח"פ קראנו בשבת האחרונה – בו יש שרש קבל, בביטוי "מקבילות הלולאות", לשון הקבלה. יש את יריעות המשכן, על גבי המשכן, ויש חמישים לולאות לחוברת יריעות אחת וחמישים בשניה, וצריכות להיות "מקבילות הלולאות אשה אל אחותה" כדי לחבר את היריעות, להיות המשכן אחד. זה ההקשר היחיד בו מופיע השרש של קבלה בתורה. יותר מאוחר, בספרי הנ"ך – במיוחד במגילת אסתר, שקוראים בפורים – יש גם מובן של לקבל, "וקבל היהודים", "קימו וקבלו היהודים את אשר החלו לעשות". אם כן, זה מובן משני, מאוחר, ביחס למובן הראשי של קבלה – לשון הקבלה. רש"י כותב על "מקבילות הלולאות", שבלשון תרגום – ארמית, ממנה באים עוד פירושים של שרש קבל – זה כנגד זה הוא "דא לקבל דא". הפעם הראשונה, אולי הכי חשובה, שמופיע המושג נגד – בבריאת חוה, כשה' אומר "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו", והתרגום מתרגם "סמיך [סומך ותומך] לקבליה". לכן, אם שאלנו על המשמעות הפשוטה של לקבל, למה קבלה ולא נתינה, רואים שהופעה ראשונה של שרש קבל בתרגום הוא לגבי האשה – זה לימוד נשי יחסית ללימוד הנגלה – והכח לקבל הוא הכח של האשה.

הקבלה באנגלית, זה היום מושג חשוב בדרכי למידה – כמו מבחן אמריקאי, לקחת שתי שורות מושגים ולהקביל נכון ביניהם (על ידי מתיחת קוים) – והחוש הזה הוא החוש של חכמת הקבלה. אם יש רשימת מושגים צריך להקביל לספירות – כל תופעה, בתורה, במדע או בחברה, צריכה להקביל לסט המושגים היסודי, האורות בהם ברא ה' את העולם. החוש הזה, לראות שאם יש איזה תופעה אני מקביל אותה נכון למודל קבלי – ארבע אותיות שם הוי', עשר ספירות, כב אותיות (אלו המודלים העיקריים). ברגע שבחכמה אפשר לשרטט נכון את קוי החיבור וההקבלה כל מיני חידושים מתגלים וכל מיני הארות שכליות, רגשיות ועל-שכלות מתגלות. זה חוש – גם שכל וגם ממד אינטואיטיבי חזק – איך להקביל נכון ענינים במציאות למודלים של הקבלה. אם כן, המשמעות הראשונה בתורה של הקבלה הוא חוש ההקבלה הזה – "מקבילות הלולאות". שם בתרגום "מקבילות" זה "מכוונן" – קבלה זה לכוון נכון, יש בקבלה כוונות, וזה לעשות את הקישורים והחיבורים הנכונים.

יש עוד פירושים של שרש קבלה, והכל מתקשר יחד. אמרנו שיש מודל של ארבע מדרגות – ארבעה עולמות, כנגד אותיות שם הוי' ב"ה. אם יש תופעה של ארבעה או חמשה דברים מכוונים את זה – קבלה זה יכולת התבוננות, ומתוך ההתבוננות הנכונה לקבל הארה גם בשכל וגם בלב – לשם הוי' (כי יש גם קוצו של י). אם מתבוננים במכלול המשמעויות של שרש קבל – רובן בארמית (והכל בחינת אשה, כנ"ל) – זה בעצמו יוצר מבנה של שם הוי', כשה-י זה לשון הקבלה. מה עוד? נתחיל מלמטה.

קבל בארמית זה לשון חשך. שאלנו למה זה קבלה ולא נתינה – יש "מדת יום" ו"מדת לילה", "מדת יום" זה נתינה, כמו שהשמש מאירה, ו"מדת לילה" זה קבלה, כמו שהירח (סמל נשי) "לית לה מגרמה כלום". בלילה יש חשך, וזה מתורגם "קבל לילה" – חשכת לילה. קודם כל, מתי הקבלה התגלתה בעולם? בחשכת הגלות. קודם הזכרנו את פורים, שבמגלת אסתר ההופעות העיקריות של שרש קבל במובן של לקבל (אחר כך אין סוף בלשון חז"ל), שם יש עוד תופעה חשובה – מופיעות שמות כל הספירות, ורוב מונחי הקבלה שאובים משם. "אסתר מן התורה מנין? 'ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא'" – הקבלה התגלתה בחשך, בזמן של הסתר פנים, וזה מה שנותן כח להחזיק מעמד בזמן החשך והגלות (אפילו היום). זה גילוי אור בתוך החשך, שמטרתו "כיתרון האור מן החשך" והפיכת החשך עצמו לאור – "העם ההולכים בחשך ראו אור גדול" (לא רק אור סתם, אלא בזכות ההליכה בחשך זוכים לאור גדול דווקא). צריך חכמה שמתאימה להאיר את החשך, וזו משמעות המלה קבלה, כי זה "קבל לילה". המשמעות הזאת היא כנגד ה תתאה של שם הוי' – המדרגה הכי נמוכה (הכל בקדש, אבל זו המשמעות הכי נמוכה יחסית). המלכות נקראת לילה, מדת חשך.

למעלה זה יש עוד פירוש (שסתם כך לא היינו מבינים את הקשר שלו לקבלה) – לקבול (לשון קובלנא). זה גם בעברית והרבה בארמית – זה תמיד התרגום של לצעוק, לזעוק חמס. לפני שבועיים קראנו בתורה "כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו", ואונקלוס מתרגם "אם קבל יקבל קדמי קבל אקבל קבילתיה" – גם לצעוק וגם לשמוע מתורגם בשרש קבל, החוזר חמש פעמים כאן בתרגום. מה הקשר בין קבלה לבין צעקה, לבין קובלנא וזעקת חמס? פעם אחת בתנ"ך יש ביטוי "מחי קבלו" – איזה כלי שזורק בליסטראות (היום היינו אומרים יורה טלים) כדי לשבור את החומה. יש בזה שני דברים, קודם כל – כל דבר שעומד כנגד, מול, זה קבלה, אבל יש כאן גם שרש לוחם כדי לשבור את חומת האויב. מה זה לשבור את חומת האויב? קבלה זה איזה כח לירות טילים כדי לשבור את חומת האויב. צריך לפרש זאת סמלית, מה זה יכול להיות? כתוב "אך עוונותיכם היו מבדילים בין הוי' וביניכם" – זה יוצר חומת ברזל בינינו לבין אבינו שבשמים – ויש בקבלה כח לקבול ולהלחם, לשבור את החומה. משהו מלחמתי נשמע כמו גבורה – גבורה זה כח נשי, "בנין הנוקבא מן הגבורות" (שלא כפי שחושבים, שזה גברי) – זה גם כח לשבור חומות בין אנשים, לפתור בעיות של שלום בית. כשיש בעיה של שלום בית זה אומר שיש איזה מחיצה, וצריך "מחצתי ואני ארפא" – כח הרפיה, להרפות חומות בין אנשים, או חומה בינינו לבין ה'. אם יש כח בקבלה של קבילה, של צעקה – סוג של תפלה – וכשעם ישראל מגיע לצעוק לקב"ה ש"די גלות, די חשך, אי אפשר לסבול יותר את החשך", אז ה' שומע וגואל אותנו. אם לא צועקים סימן שזה לא כואב, ואם זה לא כואב – אם יכולים להתקיים בגלות – למה שה' יוציא אותנו בכלל? יש משהו בקבלה שהוא "צעק לבם אל ה'", יש כח להרגיש את החשך, להרגיש את ה"הסתר אסתיר פני ביום ההוא", וכח שהלב צועק – עצם החשך זה ה-ה תתאה של שם הוי' והצעקה מתוכו זה ה-ו שבשם. המציאות החיצונית זה המלכות, והמציאות היא חשך. אבל מי שחי במרתף הרבה זמן מתרגל לחשך, זה מה יש, ולדעת שאנחנו בחשך וממילא לשאוף ולהשתוקק לאור – מתי כבר יגיע היום – זה דבר שמקבלים מלימוד הקבלה. זה שיותר מכך, שאי אפשר לסבול את החשך והלב צועק ויורה – כתוב שבקשה זה לשון קשת, בבקשות ובתפלות יורים חצים בקשר (לירות באויב, ובמקרה שלנו זה כדי להפיל חומות ומחיצות) – זה המובן של קבלה כנגד ה-ו שבשם.

אמרנו שבפסוק "כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו" יש שתי מילים שמתורגמות קבלה – "שמע אשמע" זה כבר מובן נעלה יותר, זה לקבל, כי לקבל זה להפנים. שמיעה זה הבנה והשגה, ה עילאה שבשם הוי', בינה.

למעלה מזה, כנגד ה-י שבשם, זה חכמת ההקבלה – החוש הקבלי לראות אחדות ושויון של דברים (יותר עמוק ממה שנראה לעין בהתחלה). זה כמו שדכן, שיש לו חוש לראות שבחור זה מתאים לבחורה זאת. מקובל אמיתי אמור להיות שדכן טוב, לראות מי מתאים להיות השידוך של מי. הוא רואה, בעין השכל שבלב, שבשרש שני אלה, הבחור והבחורה, הם אחד. בשרש הם נשמה אחת, ורק היה פיצול באיזה מקום, וזה שרואה שיש כאן התאמה אמיתית זה כי יש לו חוש באחדות – בשרש המשותף האחד. החוש הזה הוא חכמה, זה ראיה.

נסכם מה שאמרנו עד עכשיו, מלמעלה למטה: קבלה נותנת לאדם חוש באחדות והתאמה. הבעל שם טוב מפרש "שויתי הוי' לנגדי תמיד" מלשון השתוות – ראית המכנה המשותף, הצד השוה, ובאמת יש צד שוה בכל מה שהאדם חווה בעולם, הקב"ה, האחד האמיתי ("שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"). זה החוש הכי גבוה שהקבלה נותנת, כנגד ה-י שבשם. אחר כך יש קבלה במשמעות של לקבל, ולקבל פנימה מקבלים דרך האזן – אחדות זה חוש הראיה בקבלה, אבל לקבל-לפנים זה דרך השמיעה, דרך האזניים. ראיה זה אבא ושמיעה זה אמא, ולכן התרגום של לשמוע זה לקבל, והשמיעה הולכת ללב – "בינה לבא", שומעים ומבינים, וכאשר זה נקלט בכי טוב זה פועל על הרגש. אחר כך, ההתפעלות הרגשית ממש של קבלה באה לידי ביטוי בצעקה וגם בלחימה רוחנית ששוברת חומות (לקבול זה כלי הנשק הרוחני השובר את החומות). ואחרות חביב, קבלה זה חוש בחשך – להיות מודע לחשכת הלילה של הגלות, ולרצות לצאת מזה.

עד כאן הענין להערב – להתבונן קצת במשמעויות של המלה קבלה, ובמה שאמורה חכמת הקבלה לתת לנו.

ענין שני הוא רק נקודה: למלה קבלה יש גימטריא חשובה, שבאופן פלאי זה המספר הכי חשוב היום בקבלה ("הקבוע של המבנה הדק") – 137 (מספר שאנשים הגיעו ממנו להתפעלות עצומה). תן לחכם ויחכם עוד, אני מקוה שאולי יש כאן אנשים שפגשו את המספר הזה, 137. אחד השמות של קבלה זה "חכמת החן" – חן זה משהו נשי, "אשת חן תתמך כבוד", וגם כשיש לגבר זה חן זה תכונה נשית בתוכו. זו עוד סיבה שקבלה זה משהו נשי. למה קוראים לקבלה חכמת החן? הפשוט הוא שחן זה ראשי תיבות חכמה נסתרה – יש בתורה חכמה גלויה, הלכות התורה, ויש חכמה נסתרה. יש הרבה רמזים חשובים מה זה חן. ראשית, חן עצמו זה לשון הקבלה. יש בלשון הקדש שמונה שמות נרדפים ליפי – כשמדליקים נרות חנוכה (לשון חן) כל לילה מכוונים (פעולה של הקבלה, לכוון נכון) ליפי אחר: שפר, יפי, טוב, פאר, נוי, הוד, הדר, חן. בכל סוג של יפי יש ענין מיוחד, ומציאת חן זה יפי של סימטריה – זו המשמעות המיוחדת של המלה חן, שאין באף אחת מהמלים האחרות שאמרנו. איך אני יודע שחן זה סימטריה? בפעם המלה שיש מלה זו בתורה, "הכל הולך אחר הפתיחה", זה "ונח מצא חן בעיני הוי'". לעין קוראים "אישון בת עין" – כשמסתכלים יש איש קטן, אישון, משתקף הפוך בתוך הבת עין. אחר כך המח הופך את האיש הזה עוד הפעם, שנראה אותו ישר. ככה מסבירים את הפשט של הפסוק האחרון בפרשת בראשית, "ונח מצא חן בעיני הוי'", שבתוך העין של ה' נח מתהפך. חן בעצמו הוא חוש ההקבלה – מה סימטרי למה, מה מוצא חן בעיני מי. חוץ מזה, חן זה ראשי תיבות של חכמה נבואה, העולה בגימטריא קבלה. כתוב שחכמה זה יחסית זכרי ונבואה זה יחסית נקבי, וביחד זה עולה קבלה. קבלה היא חכמת הח"ן, וחן זה חכמה-נבואה. מי גדול ממי? פעם אחת חז"ל אומרים "חכם עדיף מנביא", אך ודאי יש גם מעלה בנביא, שאינו רואה באופן מוחשי מה שהחכם לא רואה. מעלת החכם שהוא יכול לראות בחכמתו – אבל לא באופן מוחשי – דברים יותר גבוהים ממה שניתן להשיג בנבואה. היות שנבואה זה חויה מוחשית לגמרי יש גבול למה שאפשר לחוש, והחכמה משיגה יותר, אבל יש למוחשיות הנבואה מעלה על החכמה (חכמה יותר נעלה ואינטואיטיבי מבינה, אבל זה עדיין לא נבואה). מטרת הקבלה היא לשלב ולדבק יחד, לעורר בנשמה את הזיווג הזה, בין חכמה לבין נבואה. כלומר, המקובל האמיתי אמור להיות גם חכם מאד וגם על סף הנבואה. כתוב שבגלות בטלה הנבואה, אבל בסוף החשך, לקראת הגאולה, אחד מסימני הגאולה שהנבואה חוזרת אחרי שנות חשך הגלות ("קבל לילה"). איך מקדמים את החזרת הנבואה לעם ישראל? על ידי העיסוק המעמיק והכן של לימדו הקבלה.

זה היה רמז – עשינו שני דברים מתוך השלשה שרוצים הערב. דבר ראשון – הסברת המשמעויות של הקבלה, ושני – רמז של קבלה = חכמה נבואה (של היות מספר זה המספר הטהור הכי חשוב היום בפיזיקה – היחס בין מהירות האור למהירות האלקטרון בתוך אטום של מימן; לפוטון, חלקיק האור, אין מסה, ולכן מהירותו מקסימלית, ואילו לאלקטרון יש מסה והמהירות שלו היא אחד חלקי 137 ממהירות הפוטון). הכל כדי להבין מה הקבלה אמורה לתת לנו. אחרי שני הדברים האלה נגיע לעיקר:

כשפותחים את התורה וקוראים על בריאת האדם, כולנו זוכרים שכאשר ה', הבורא, בא לברוא את השיא והפסגה של הבריאה – בהמשך לבריאה של יום ששי, בתחילתו בורא ה' את החיות והבהמות – את האדם, נאמר "ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו... ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו אדם ונקבה ברא אתם ויקרא שמם אדם". תכלית הכל זה להגיע ליצור שאפשר לראות בו השתקפות של ה'. זה היה אמור להיות יעוד כל האנושות, זה נאמר לפני חטא אדם הראשון, אך לאחר החטא וכל מה שהסתעף ממנו (בלי להכנס לכל הפרטים) הדבר הזה נשאר היעד של העם היהודי – "אתם קרויים אדם". היעוד שלנו זה להגיע להתגלות ולהשתקפות של "צלם אלהים" בנו. אם יש סוד אחד שהוא הסוד הכולל ביותר של כל חכמת הקבלה זה "סוד הצלם". שוב, קבלה זה לא בשביל לעשות כל מיני פעולות על-טבעיות (כפי שאמרנו, זה יכול להיות 'בקשיש', אבל זה לא הענין) – כל התורה זה בשביל "והלכת בדרכיו", כל המצוות זה בשביל להתדמות לה', אבל זה הקבלה זה בשביל שממש יראו וירגישו את הצלם אלקים (לא רק האדם אלא גם הזולת, גם החיה, כתוב שצדיק שצלם אלקים גלוי אצלו כל החיות, כל התופעות, פוחדות ממנו, כי רואים את הצלם אלקים – זה אחד ששומר את הברית, צדיק אמיתי, אבל זה היעוד של כל יהודי, "ועמך כלם צדיקים"). כל מה שקוראים על ה' בתורה צריך לחקות אותו, להתדמות אליו, אבל זה ש"צלם אלהים" ממש יתגלה באדם – פלא של בלי גבול בתוך גבול (שהרי האדם הוא מוגבל, סופי, בן תמותה), פלא בשבילו ברא ה' את העולם – מתקדם בעם ישראל על ידי נשמת התורה, פנימיות התורה, רזין דאורייתא. סוד זה גם רז, וכתוב בזהר שרז זה השתקפות והתלבשות של בלי גבול בתוך גבול, בתוך סופיות. אם יש סוד אחד שכולל את כל סודות ההוי', את כל הקבלה, זה "סוד הצלם".

צלם זה שלש אותיות: צ זה צדיק. צלם בחשבון פשוט עולה עץ – עץ חיים, האדם עץ השדה. אבל במילוי – צדיק למד מם – זה עולה משיח. המשיח שמחכים לגילויו זה מי שאצלו הצלם מלא, שהצלם מופיע אצלו במאת האחוזים, ומי שזה קורה אצלו – הוא עצמו המשיח. חוץ מהפסוק "בצלם אלהים ברא את האדם", הפסוק הכי חשוב של צלם בתנ"ך הוא בתהלים – "אך בצלם יתהלך איש". זה פסוק שיש בו הרבה סודות, פסוק שאומר שכל יהודי צריך להתהלך תחת השראה – אור מקיף – של מודעות ל"צלם אלהים" בו הוא נברא. יש שבעים פנים בתורה, הרבה פירושים, ואחד הפירושים הוא ש"יתהלך" זה לשון הלכה. אמרנו קודם שתכלית ההלכה, גופא דאורייתא, זו מצות "והלכת בדרכיו" – ללכת בדרכי ה', מצוה להתדמות אליו. מה כתוב בבריאה? "ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" – יש כאן שתי מלים, צלם ודמות. ה"דמות" זה ההתהלכות לפני ה', "'והלכת בדרכיו', מה הוא רחום אף אתה רחום וכו'" – זה הנגלה שבתורה, הדמות. אבל הפנימיות זה הצלם. "אך בצלם יתהלך איש" היינו שה"והלכת בדרכיו", "יתהלך איש", צריך להיות בהשראת ה"אך בצלם". יש גוף ונשמה, הגוף זה הליכה בדרכי ה' והצלם זה השתקפות ה' באדם. יש צדיקים גדולים שה' משתקף בהם – "מאן 'פני האדון הוי''? דא רשב"י". זה שיש לאדם צלם אלקים זה נראה על ידי הזולת – או על ידי חיה (שלפעמים רואה יותר מהאדם) או על ידי אדם, וכך תלמידי רשב"י ראו אצלו את "צלם אלהים". יש מושג של הקבלת פני רבו ברגל. בזמן שבית המקדש קיים יש מצוה לעלות ולהראות לפני ה' ברגל, ויש גם מצוה להקביל פני רבו ברגל. על עליה לרגל נאמר "לראות את פני האדון הוי'", ותלמידי רשב"י אמרו שאת זה רואים ברבם – אצלו, שסוד הצלם מושלם, יש השתקפות של בלי גבול בגבול. נחזור לפסוק בתהלים – "אך בצלם יתהלך איש" זה תכלית הקיום של "והלכת בדרכיו" ("יתהלך איש") ושל השתקפות ה"צלם אלהים" בפני האדם ("אך בצלם"). יש עוד פירוש: הרבה פעמים בתורה "איש" זה משה רבינו – "האיש משה" – שהיארצייט שלו ב-ז אדר. הרבה פעמים שכתוב סתם איש, ולא יודעים למי הכוונה, מסבירים חז"ל שזה משה רבינו. יש את משה רבינו עצמו, ויש משה שבכל דור ואת ניצוץ משה רבינו שבכל יהודי, ועל ידי ההתקשרות למשה – כולל משה שבתוכי – אפשר להגיע ל"אך בצלם יתהלך איש".

יש ב-צלם שלש אותיות: צ זה האור הפנימי, המודע לאדם, ו-לם זה שני אורות מקיפים, שתי בחינות של אמונה שלמעלה מדעת. אורות מקיפים זה השראה, והשראה זה בגדר אמונה. תפקידו של משה רבינו זה "רעיא מהימנא" – להמשיך את המקיפים לתוך המודע, שיהודי יהיה מודע למקיפיו-אמונותיו. "וצדיק באמונתו יחיה" – באמונתו זה ב אמונות, ה-לם דצלם, שני מקיפים, שנקראים חיה-יחידה. ה-צ זה נפש-רוח-נשמה, הפן המעשי, הרגשי והשכלי של האדם – הכל זה פנימי. למעלה מזה יש את ה-ל, החיה, אור מקיף, ועוד יותר למעלה מזה יש את היחידה, ה-ם הסתומה של הצלם. יש פעם אחת בכל התנ"ך שיש ם סתומה (ם סופית) באמצע המלה, בספר ישעיהו, בנבואה על משיח – "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ". המשיח לוקח על שכמו-אחריותו את כל העולם – "ותהי המשרה על שכמו" – ואחת ההגדרות של משיח זה שהוא מסוגל לעשות זאת. זה שפעם אחת מופיעה ם סתומה באמצע מלה, ומזה באים ל"שלום אין קץ", היינו שמשיח הוא היחיד שמצליח להוריד את המקיף הרחוק, היחידה שבנפש, לתוך המודע לגמרי (אמצע מלה זה אור פנימי) – לקלוט-לשמוע-לקבל בפנימיות לגמרי את האור המקיף הרחוק של היחידה שבנפש.

זה דברים מאד עמוקים, אך בכל אופן ננסה לומר מה שלש הרמות של מודעות אלקית שבאותיות צלם, שהשלמתן זה גילוי ניצוץ המשיח בכל אחד ואחת מאתנו (ומי שלגמרי משלים זאת, וגם יכול לקחת את המשרה על שכמו, זה מלך המשיח הכללי). במלים הכי פשוטות, יש שלש רמות של מודעות אלקית:

לכל יהודי יש קשר טבעי לתורה, אבל חויה של גילוי אלקות וקשר לאלקות מתחילה מכך שאדם חווה על כל צעד ושעל בחייו שיש נוכחות של כח נסתר, יש נסתר שמלוה אותי ושומר עלי בכל צעד של בחיי, וזה ה', בורא העולם. זו הרמה הראשונה, שכל יהודי (ואפילו לא-יהודי) יכול להגיע אליה – לחוש שיש כח אלקי שמלוה אותי על כל צעד. רמה זו של מודעות אלקית זה ה-צ של הצלם. יש אחד שמרגיש זאת רק לפעמים, פעם ביובל, פעם בשבוע, פעם ביום – פעם אחת שהרגשתי שקרה לי משהו שברור שלא אני עשיתי, ולא שום כח טבעי עשה זאת, אלא זאת התערבות מפורשת של כח-על שהיה איתי. כל אחד צריך לשאול את עצמו כמה פעמים הרגשתי את הדבר הזה. כמובן, אחד שהוא סקפטי יכול לחשוב שאף פעם זה לא קרה לו, אבל חזקה עלינו שכל מי שיושב פה – ובכלל כל יהודי (ואפילו גוי, תשעים ותשע אחוז מהאנשים) – יודה שזה קרה לו, לפחות פעם אחת. הדבר הכי פשוט בקבלה זה להתבונן מתי חויתי את בורא עולם בחיי. זה מחזק בתודעתי את זה שיש בורא עולם, והוא נמצא כאן. יש אחד שיכול להזכר שזה קרה לו פעם אחת בחיים, פעם אחת שזה בטוח קרה, ויש אחד שזה לעתים יותר קרובות, אבל יש אחד שזה אצלו כל הזמן. יש פסוק "כל הנשמה תהלל יה הללויה", אחד שמרגיש "על כל נשימה נשימה" שזה נס, ולכן מהלל את ה' על כל נשימה ונשימה. זה נקרא שהוא השלים את ה-צ של הצלם שלו. זה נקרא צדיק – גם ה' נקרא צדיק, "צדיק ה' בכל דרכיו" (וכמו שנקרא "רבונו של עולם" נקרא גם "צדיקו של עולם"), ומי שהרגיש זאת פעם-פעמיים יש לו התנוצצות של ה-צ, וכמה שמרגישים יותר זה התנוצצות יותר חזקה, אבל מי שיכול לחוש זאת בכל שניה זה השלמת ה-צ של הצלם. זה האור הפנימי.

מה זה ה-ל של הצלם? זה החיה. כתוב שיש מודעות, וגם חויה ממשית, שבריאת העולם זה לא תופעה חד פעמית שקרתה פעם (לא מפץ גדול חד-פעמי), אלא שההתהוות יש מאין ואפס המוחלט זו תופעה שמתרחשת בכל רגע, בכל שניה ושניה (זו תודעה שגם הפיזיקה מתקרבת אליה היום). בלשון התניא, "אל יוציא אדם את עצמו מהכלל", שלא רק שאני מרגיש שה' נוכח – וה' הוא טוב, ולכן הוא מיטיב ושומר – אלא שהוא בורא אותי ברגע זה מאין. להרגיש התהוות מאין זה החיה, זה המקיף הקרוב, ה-ל של הצלם. זה קצת אמונה, אבל זה קרוב – זה קל יחסית להוריד את המקיף הזה ולהכניס את האמונה הזאת לגדר של דעת. אומרים שילדים קטנים – לפני שהאדם מתבגר ומאבד את חושיו הרוחניים-הפנימיים – אם הם זכים בנשמתם, חווים באופן טבעי התהוות יש מאין. כשאדם מתבגר הוא נעשה נוקשה ו'יש', וככל שנעשה יותר 'יש' הוא שוכח את האין שמהוה אותו. שוב, החויה של התהוות בריאה יש מאין בכל רגע זה נקרא החיה שבנפש. יש אחד שחווה שה' איתו, ויש אחד שחווה את ההתהוות – גם כאן יתכן שאדם זוכר שחוה זאת פעם כילד, אבל השלמת ה-ל דצלם זה שאדם מרגיש זאת כל רגע. הרגשת נוכחות ה' זה "על כל נשימה", השגחה פרטית, אז התהוות זה הרבה פחות זמן – זה בכל הרף עין, כל חלקיק של שניה, אני מתאפס וה' מהוה אותי מאין ליש. המשל הוא סרט – יש הרבה סטילס שרצים מהר, ובין כל תמונה לתמונה יש ריק שלא רואים, אבל אם הייתי רואה את החללים בין תמונה לתמונה במקום את התמונות זה כמו לראות את האין שבין יש ליש, האין שמהוה ליש כל שניה. מי שחי את זה כל הזמן השלים את ה-ל שלו. אנחנו, הלואי שמישהו יזכר שפעם היתה לו כזאת חויה. מי שיש את שתי המדרגות האלה יש לו צל, אבל עדיין לא צלם שלם – הוא חווה את צל האמונה (צלא דמהימנותא), אבל משיח צריך צלם שלם.

ה-צ זה שה' נוכח בחיי (בלי מודעות לכך שהוא מהוה את המציאות מאין), השגחה פרטית, ודילוג הלאה זה לחוש שכל העולם מתהוה בכל רגע יש מאין –  זה החיה, "ואתה מחיה את כולם" (שנדרש בקבלה "ואתה מהוה את כולם"). מה יש מעבר לזה? ה-ם זה יחידה, לשון יחיד – זה לא מה שה' מחיה ומהוה את המציאות, אלא שהוא יחיד. יש ביטוי "ה' הוא הכל והכל הוא ה'" – "אין עוד מלבדו", "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלהים אין עוד מלבדו". ב-צ ה' משגיח על העולם, ב-ל הוא מהוה את העולם בכל שניה, אבל בשניהם יש עולם, ואילו ב-ם הסתומה "ג-ט איז אלץ, אלץ איז ג-ט". גם בזה יש שני כיוונים – ה' הוא הכל (וכל מה שאני רואה לא קיים), הכל הוא ה' (שיש מציאות והיא אלקית). כתוב שאם אדם מתעכב על צד אחד משני כיוונים אלו זה טעות. אם הוא מתעכב על כך שה' הוא הכל נדמה לו שהעולם לא קיים, וזה לא נכון לפי היהדות (יש להבדיל דתות אחרות שסוברות שהכל זה דמיון, שאין מציאות, אבל התורה לא סוברת ככה – תורת אמת אומרת "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", אז יש מציאות באמת), ואם אדם מתעכב על כך שהכל הוא ה' (לפני הגאולה, בה "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון") הוא טועה עוד יותר, מגיע לפנתיאיזם שהופך הכל לאלקות. תכלית הכוונה היא להתחבר לרצוא ושוב בכל רגע – עוד הרבה יותר מאשר ההתהוות בכל רגע (שהרבה יותר מהרגשת ההשגחה על כל נשימה) – וכך לחוש את יחידות ה'. זה היחידה, "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלהים אין עוד מלבדו". זה היה הגילוי של מתן תורה, ש"על כל דבור ודבור פרחה נשמתם", כי לא יכלו להכיל זאת בפנימיות. אבל משה רבינו, הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון (בחינת משיח), זה מי שאצלו כל הזמן מופיעה בפנים ה-ם הסתומה, והרצון והיכולת שלו זה להנחיל לכולנו ש"הוי' הוא האלהים", למעלה ממה שה' מהוה את כל המציאות בכל רגע.

זה, בקיצור נמרץ, ענין הקבלה – להשלים את הצלם, את חמש המדרגות של נפש-רוח-נשמה (צ, אור פנימי) חיה (ל) יחידה (ם). ב-צ יש שלש בחינות בפרט, ונאמר בקיצור נמרץ: בגדול כל ה-צ זה השגחה פרטית, שה' איתי, ועדיין לא אומר שה' מהוה אותי, ובזה שלש בחינות. זה שה' משגיח, ולא עזב את הארץ, זה הנפש. יש דרגה יותר גבוהה, שהיות שה' נמצא איתי יש יכולת של התקשרות עם ה'. יש אחד שמכיר שקרו לו נסים בחיים, וזה סימן שיש איזה כח עליון ונעלם שנמצא כאן, אבל האם חשבת לרגע לדבר איתו? האם אפשר לדבר איתו? זה מתבקש, שאם יש פה כח נעלם שמלוה אותי אז אולי אפשר לתקשר – היכולת לתקשר זה רוח. להרגיש שהוא נמצא זה נפש, זה שאני יכול לדבר איתו והוא איתי – בתפלה אני מדבר איתו ובתורה הוא מדבר איתי – זה רוח. נשמה זה שאני משיג בחינה של עולם הבא, עולם הגמול, שיש שכר ועונש – אחד מעיקרי האמונה של הרמב"ם. צדיק מרגיש מיד כשהוא עושה משהו לא נכון איזה סטירה מבורא עולם (איזה פאטצ' חינוכי קל) וגמול כשעשה משהו טוב (אם הוא מתגאה בזה שעשה משהו טוב זה כבר דבר רע, ומקבל סטירה). זה שכל הזמן מרגיש שיש תמורה, מדה כנגד מדה, שכר וענש על מה שעושה, זה נקרא שחי בעולם הבא – עולם הגמול – וזה נקרא נשמה. נחזור רק על זה: ה-צ של הצלם כולל שלושה דברים – הנפש זה עצם הרגשת נוכחות ה' ושקורים לי דברים לא לפי דרך הטבע, רוח זה להסיק המסקנה ולהרגיש שיש תקשורת בינינו (שזה פלא), שאני מתפלל והוא אומר לי מה לעשות (תורה ומצוות), ונשמה שאני כל רגיש ומרוכז בה' שנמצא ופועל מדה כנגד מדה, שאפילו כשאני מעיף מבט לא רצוני על משהו לא טוב אני מרגיש מכה בעינים (כפי שמסופר על הרבה צדיקים). למעלה מזה מרגישים את ההתהוות, רק שהרגשת ההתהוות – החיה, "החכמה תחיה" – מתחברת להרגשת הגמול, לעולם הבא, לבינה. יחד עם הרגשת ההתהוות האדם מרגיש את הזיקה לשכר וענש (תיכף נאמר איך זה מתבטא בפועל). אחר כך ביחידה, ב-ם סתומה, העולם הבא לא משחק – הוא מוכן גם לוותר על העולם הבא (כפי שמסופר על צדיקים גדולים, החל מהבעל שם טוב, שמוכנים לוותר בלי בעיה על העולם הבא בשביל לעשות טובה ליהודי). אצל מי שה' הוא הכל והכל הוא ה' העולם הבא לא משחק, לא ספון אצלו, אף שכמובן מאמין בזה. הסברנו שה-צ, הרגשת נוכחות ה', מתבטאת בשלש רמות – נפש-רוח-נשמה. החיה זה המודעות להתהוות התמידית והיחידה זה מודעות שה' הוא הכל והכל הוא ה' – זה משהו יחודי-יהודי משיחי. עד כאן הסברנו את סוד הצלם, כללות ותכלית כל חכמת הקבלה, להגיע לרמות אלו של מודעות. כמובן, מי שמצליח מסוגל לעשות הרבה דברים שמועילים לעם ישראל – שידוכים מוצלחים, וכל מיני דברים – אבל לא שלומד בשביל הדברים האלה, אלא אך ורק בשביל להעמיק את המודעות האלקית שלו. הדבר הזה נחוץ מאד מאד בסוף הגלות שלנו, כאשר "חשך יכסה ארץ", וצריך לצעוק "עד מתי" (כמו שהרבי למד אותנו) – צריך לשמוע, ולהקביל, ושכל אחד ישלים את הצלם שלו בכל המדרגות.

אם יש הערות ושאלות נשמח להתייחס (החלק דלקמן עוד פחות מדויק מהכל...).

שאלה: איך בארץ אפשר ללמוד קבלה?

תשובה: יש היום הרבה מקומות ודרכים ללמוד, יש בתל אביב הרבה, ואחר כך יתנו לך כתובת אינטרנט וטלפון.

שאלה: למה הרבה שנים אסור היה לנשים ללמוד תורה וקבלה, אם קבלה זה נשי?

תשובה: אם יש בעולם החיצוני מושג של פמיניזם, זכויות האשה ושויון מעמד האשה, כל זה נובע מהקבלה. כל תופעה בעולם החיצוני זה נקרא השפעת אחוריים של דברים שקורים בפנימיות. הקבלה היא שאומרת שלקראת הגאולה מעמד האשה עולה, שהאשה שוה בקומתה עם האיש. זה תורת הקבלה, ולא תראו את זה במקום אחר בתורה, לכן הקבלה מקדמת את המגמה הזאת. כמו שהיה חטא אדם הראשון, עוד לפני כן היה מיעוט הירח – "לכי מעטי את עצמך" – והגאולה תלויה בכך ש"והיה אור הלבנה [האשה] כאור החמה". צריך להגיע למצב כזה, ומי שמקדם את היעוד הזה של שויון בקומתן של אור הלבנה ואור החמה, של האשה והאיש, זה חכמת הסוד.

שאלה: ???

תשובה: יש כל מיני דברים, יש גם גברים שחושבים שאסור לנשים ללמוד קבלה, אז או שזה לא היה ולא נברא או שזה מתאים לדור מסוים ולאנשים מסוימים, אך ככל שמתקרבים לגאולה צריך לשבור את החומות, כולל גם החומה הזאת.

שאלה: איך הקבלה-השמיעה מתקשרת ל"שמע ישראל"?

תשובה: את זה צריך לשמוע, צריך להפנים.

שאלה: "שמע ישראל" זה לא פעולה של ה' אלא משהו אקטיבי מצדנו?

תשובה: זה מצוה עלינו, "שמע ישראל".

שאלה: איך זה מתחבר לשיטה הבינארית, של 1 ו-0.

תשובה: הלוגיקה הבינארית זה עץ הדעת, עדיין לא עץ החיים של הקבלה.

שאלה: ציינת שהגאולה קרובה, ואולי זה שאלה מצחיקה, אבל מתי לפי הקבלה נזכה לגאולה?

תשובה: כשנצעק מספיק חזק. כלו כל הקצין, כל הרמזים, וכעת זה רק תלוי בצעקה. [שמעתי 6000 שנה...] זה יותר מדי זמן לחכות, אנחנו רוצים משיח עכשיו. זה אמונה, וצריך לעשות מה שאנו יכולים – "עשו כל אשר ביכולתכם" – וזה צריך לבוא מהנקודה הפנימית שבנפש, "צעק לבם אל הוי'".

שאלה: ???

תשובה: מה שיש באנגלית זה חלק קטן, בעברית יש עוד עשרות ספרים.

שאלה: ???

תשובה: עיקר הבינה זה "אם הבנים שמחה". צריך לדעת לקבל הכל בשמחה, גם לקבל יסורים בשמחה. מי יכול לעשות זאת? רק מי שחי בעולם הבא. ילד שיודע שעשה משהו לא נכון רוצה לקבל את העונש, ומורה-הורה יודע להגיב נכון כך שיקבלו הכל בשמחה. אצל מי שמונח שכל מה שה' עושה זה הכי טוב יכול לקבל הכל בשמחה. בנפש-רוח עוד לא מרגישים זאת, אבל הנשמה זה להודות לה' על כל מדה ומדה ולקבל הכל בשמחה.

שאלה: היום יש הרבה שמלמדים קבלה גם לגוים, ואומרים שזה פתוח לכולם – זה מתאים?

תשובה: יש דברים שמתאימים לכולם, ויש לנו אפילו ספר "קבלה והתבוננות לאומות העולם" – זה בהחלט יכול לעזור לכל אדם להתקרב לה', וכל אדם צריך להתקרב לה'. אבל מה שאתה מדבר על מקומות שמלמדים, צריך לדעת שיש מקומות בהם כל הקבלה לא ליהודים ולא לגוים, זה לא קבלה. הרבי אמר שכל מה שקשור לאוא"ס הממכ"ע שייך גם לגוים, וכל הקשור לסוכ"ע זה רק ליהודים.

שאלה: מה לגבי הרב אשלג?

תשובה: הרב אשלג המקורי היה צדיק גדול, וספר הסולם זה פירוש על הזהר. לא כולם מקבלים את זה, אבל זה לא אומר שזה לא בסדר. יש שם תובנות... אבל יש היום דור שלישי, שמצטטים בשמו, וזה דברים לא נכונים. [היה עוד קטע שלא שמעתי].

שאלה: ???

תשובה: שני הדברים שהזכירו קודם, גם המכון לחקר הקבלה וגם "בני ברוך", זה לא כשר. זה שטחי ולא כשר, "חבל על הזמן" כמו שאומרים.

שאלה: הרב דבר על "הכל זה ה', ה' זה הכל", ושבכל צד אפשר לטעות.

תשובה: בלשון החסידות זה הרצוא ושוב של עצם הנשמה, ובכל צד אפשר לטעות – שאין עולם או שאלקות זה גשמי.

השלמות (טלפונית, אחרי השיעור; כדאי לשבץ במקומם):

א. שלשת הממדים ב-צ – הרגשה שה' נמצא, שאפשר לתקשר איתו ושיש שכר וענש – זה בעצם ג עיקרי האמונה של בעל העיקרים (מלמטה למעלה): מציאות ה', תורה (צריך לראות אם גם הוא מכניס את התורה שם), שכר וענש.

ב. זה שהרוח זה הדבור – "רוח ממללא". זה כמו שתמיד ג העולמות בזה מחדו"מ. את השכר וענש מרגישים במחשבה, כפי שאמרנו שמי שיש לו חושים עדינים מיד מרגיש את התגובה לכל מה שהוא עושה וכל מה שהוא חושב. הנוכחות הפשוטה מורגשת במעשה, במה שקורה במציאות.

ג. עוד משהו ב"מחי קבלו" – מחי זה לשון "תמחה את זכר עמלק", הספק. הקבלה נלחמת נגד הספקות באמונה ומוחה את עמלק.

ד. מי שמרגיש חזק שה' עמו זה "קבלו מלכותי" ומי שמרגיש את התקשורת זה "קבלו גזרותי" ומי שבעולם הבא זה "קבלו דיני", לקבל את דין הצדק של ה' (וזה מקור השמחה, ומה ש"הוי מודה לו במאד מאד" זה בינה עד הוד אתפשטת") – זה איך יש בהכל מובן של לקבל, מלמטה למעלה.

ה. "צדיק באמונתו יחיה" זה קיצור של יחידה-חיה. "צדיק באמונתו יחיה" זה ס"ת קוה, וכתוב בחסידות ש"קוה" זה המשכת המקיפים בפנימיות, בקוים – שהכל יומשך בנר"נ. זה מה שבסוף בקבלה אותיות צלם זה נר"נ אחד גדול, רק שלש בחינות, כשגם הח"י נכנס למודע.

ו. שכר ענש ר"ת שע – שע נהורין שמתגלים באמא.

ז. חיה מתייחדת עם נשמה, "תרין ריעין", זה יחוד של "יפה שעה אחת בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב" עם "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה". ביחידה זה רק "יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא" (ובדרך כלל מצטטים בחסידות רק את זה, זה מה שדור המדבר אין להם חלק לעולם הבא כי הם למעלה מזה, באין האמיתי של היחידה, וזה לא ספון בעיניהם). "כלם בחכמה עשית" זה לתקן את השבירה, לעשות כלים שמכילים את האורות, זה יחוד או"א. מצד היחידה זה למעלה מהשבירה והתיקון, למעלה מעוה"ב ושכר וענש.

ח. בפירושי קבלה חשך זה מלכות, מדת לילה, אבל בשרש שלו זה "ישת חשך סתרו [חכמה נסתרה]" – "כתר עליון איהו כתר מלכות", נסב"ת. "ישת" = נסתר (= פך שמן טהור).

ט. יש "שויתי הוי' לנגדי תמיד" ויש "חטאתי נגדי תמיד". הוי' חטאתי = תמיד. ברמ"א השני הוא "וטוב לב משתה תמיד". הקבלה זה שתי בחינות של "תמיד" – תמיד של שחר ושל בן הערביים.

י. ברש"י על "מקבילות הלולאות" מובאת המלה "מכוונת פעמיים" – "מכוונת הבדלתן זו מזו" ואז אומר שממילא יצא שלולאות יריעה זו מכוונות ללולאות שכנגדן, וזה לשון "מקבילות". יש כאן סדר יפה של הבדלה-המתקה. בהבדלה צריך לכוון את ההבדלות, כדי שזה יצא מכוון. בשביל שהאדם יוכל לכוון יחודים צריך קודם לכוון הבדלות.