"גדול הקורא קריאת שמע בעונתה"

ח"י סיון תשפ"ב – כפר חב"ד (טלפונית)

השלמות לברית נחמן שי' אטינגר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

קיצור מהלך השיעור

אנו קוראים קריאת שמע פעמיים בכל יום, בערב ובבקר, וזו הקריאה הנצחית המלווה כל יהודי עד סיום שליחותו בעולם הזה. בשיעור שלפנינו התבוננות יסודית על המצוות שמקיימים בקריאת שמע, עד שראוי לומר עליה "גדול הקורא קריאת שמע בעונתה יותר מהעוסק בתורה". פרק א מפרט את המעלות המיוחדות שבקריאת שמע – קבלת עול מלכות שמים, האמנת אלקות, יחוד ה' ומסירות נפש – תוך חשיפת המבנה הפנימי שלהן והפיכתן לכוונה פשוטה-אך-נפלאה בקריאת שמע. בתוך הדברים עולה הבחנה יפהפיה על הגדרת המצוה כשילוב של גברא וחפצא מתוכה מתבררת דרך עבודת ה' המתקדמת מהגברא אל החפצא. פרק ב מוקדש בעיקר ל"עונתה" של קריאת שמע – היחוד המיוחד הנעשה בזמן קריאת שמע והסוד של "להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות" בקריאה בבקר ובערב. יצוין כי השיעור נמסר לאחר השיעור הבא בחוברת, והוא מפנה אליו לא מעט, אך מבחינת תוכנו הוא קודם לו ולכן נדפס לפניו.

א. "גדול הקורא קריאת שמע"

"יותר מהעוסק בתורה"

יש מאמר חז"ל במסכת ברכות: "אמר רבי מני[ב] גדול הקורא קריאת שמע בעונתה יותר מהעוסק בתורה"[ג]. למאמר הזה יש ביאורים עמוקים בחסידות[ד], אבל קודם כל נעמיק בפשט:

הלימוד של רבי מני הוא מהמשנה העוסקת בזמן קריאת שמע של שחרית ומסיימת "הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה"[ה] – "מכלל דקורא בעונתה עדיף". המפרשים[ו] מסבירים שההשוואה היא ל"עוסק בתורה" בזמן אחר, שהרי בזמן קריאת שמע גופא פשוט שיש להפסיק מלעסוק בתורה לקריאת שמע ואף לתפלה. עוד מסבירים שהחידוש כאן הוא לא שקריאת שמע בזמנה עדיפה מקריאה בתורה (כפי שהמאמר מצוטט בחלק מהספרים[ז], שלא כלשון הגמרא). הרי זהו דבר פשוט – קריאת שמע גופא היא גם קריאת פרשיות בתורה וגם קיום מצות קריאת שמע (ובודאי שהיא עדיפה על קריאה בתורה בלבד). החידוש של רבי מני הוא שהקורא קריאת שמע בעונתה עדיף "מהעוסק בתורה", כולל בלימוד המשנה בהבנה והשגה[ח]. הפני יהושע מוסיף שבלימוד התורה יש "כוונה יתרה" ביחס לכל המצוות, כולל קריאת שמע, "העוסק בתורה" משנן אותה ("שיהיו מחודדין בפיך"[ט]), מעמיק בה ומעיין בה – ובכל זאת "גדול הקורא קריאת שמע בעונתה". הוא אומר שהלימוד הוא מכך שקריאת שמע אפילו שלא בזמנה היא "כאדם הקורא בתורה", למרות שאין בה את העומק שיש בלימוד, משום שיש בה משהו מיוחד שאין בתורה – שמיד נדבר עליו – וממילא מובן שכאשר היא "בעונתה" היא גם עולה על העיסוק בתורה.

לכאורה, אין דבר יותר מהעוסק בתורה[י], בעיקר אם מדובר במי ששקוע בתורה בכל כח עיונו, אז איך יכול להיות ש"הקורא קריאת שמע בעונתה" יותר גדול ממנו?

מעלות קריאת שמע

ההסבר של הפני יהושע – ומפרשים נוספים[יא] – על מעלת קריאת שמע הוא ש"קבלת מלכות שמים חשיבא טפי" ("אפילו שלא בזמן קריאת שמע, ממילא שמעינן דקריאת שמע בעונתה עדיף טפי", כנ"ל). קבלת עול מלכות שמים היא ההקדמה הכללית ההכרחית לכל המצוות, כפי שחז"ל מסבירים "למה קדמה 'שמע' ל'והיה אם שמֹע'? כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה"[יב]. ככה כתוב גם במדרש על שני הדברות הראשונים, שמיד נזכיר, שהסדר הוא "קבלתם מלכותי – קבלו גזרותי"[יג]. גם בתוך קריאת שמע גופא רואים את הסדר – רק אחרי הפסוק של קבלת עול מלכות שמים, ואחרי המצוה של אהבת ה' מלאה, מגיעים הפסוקים של תלמוד תורה, "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ושננתם לבניך ודברת בם וגו'"[יד].

יש מי שאומר[טו] שהמעלה של קריאת שמע שהיא מבטאת את עצם האמונה שלנו – כמובן שהאמונה עצמה קודמת גם ללימוד התורה, שצריך להיות מתוך אמונה בנותן התורה[טז]. את מצות האמנת אלקות לומד הרמב"ם[יז] מהדִבר הראשון בעשרת הדברות, "אנכי הוי' אלהיך"[יח], ולא מקריאת שמע, אבל ידועים דברי הירושלמי[יט] כי בקריאת שמע אנו מקבלים את כל עשרת הדברות, כאשר באמירת "הוי' אלהינו" מקבלים בפרט את "אנכי הוי' אלהיך".

יש מי שמחדד עוד יותר, ואומר[כ] שהמעלה של קריאת שמע היא שהיא מצות אחדות ה' – מצות היחוד[כא]. אדמו"ר הזקן אומר שזו המצוה המיוחדת שנאמרה לדור שנכנס לארץ[כב]. הצמח צדק אומר[כג] שעיקר החידוש של הבעל שם טוב הוא דווקא בענין של אחדות ה', יותר מאשר במצות האמנת אלקות. כלומר, תורת החסידות, תורת הבעל שם טוב, היא בעצם תורת ארץ ישראל – תורה המחדשת ביחוד ה' שנאמר למי שנכנס לארץ.

בכל אופן, רואים ש"גדול הקורא קריאת שמע" כי היא כוללת דברים יסודיים, שהם יסוד כל התורה – קבלת עול מלכות שמים, האמונה בה' ויחוד ה'.

קבלת עומ"ש, האמנת אלקות, יחוד ה'

את מה שאמרנו כעת אפשר לפתח לכוונה של קריאת שמע, התבוננות שלמה בפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[כד] שאומרים פעמיים בכל יום. על פי פשט, הפסוק מורכב משלשה חלקים – "שמע ישראל, הוי' אלהינו, הוי' אחד". לפעמים מקשים[כה] – למה לא כתוב 'הוי' אלהינו אחד'? למה צריך עוד שם הוי' לפני המלה "אחד"? אבל לפי ההסבר כעת התשובה פשוטה, יש כאן באמת שלשה ענינים, שלשה משפטים שונים, שכל אחד מהם הוא אחד משלשת הענינים הללו – קבלת עול מלכות שמים, האמנת אלקות ואחדות ה':

כתוב בפירוש[כו], רמז ידוע, ש"שמע" ראשי תיבות עול מלכות שמים – במלים "שמע ישראל" יש כבר קבלת עול מלכות שמים. בחסידות מסבירים[כז] ש"שמע ישראל" הוא כמו "וַיְשַׁמַּע שאול את העם"[כח] – פעולת איסוף וקיבוץ של העם שקשורה דווקא להתרכזות סביב המלך (כמו שרואים גם בפסוק "ויהי בישֻרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל"[כט]). הריכוז הנפשי המתבטא ב"שמע ישראל" הוא התקבצות סביב מלך ועמידה לשמוע את דבריו מתוך נכונות לציית להם – קבלת עול מלכות שמים.

אחר כך, כמו שהזכרנו בפירוש מהירושלמי, "הוי' אלהינו" היינו הקבלה של מצות האמנת אלקות – "אנכי הוי' אלהיך".

המשפט "הוי' אחד" הוא, בפשטות, המצוה של יחוד ה'. בירושלמי שם "הוי' אחד" הוא הקבלה של "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני"[ל], מצות שלילת עבודה זרה[לא] שהיא עוד מצוה חוץ מיחוד ה', כמו שמודגש גם בשש המצוות התמידיות[לב], שאלה שתי מצוות שונות (אצלנו[לג] "לא יהיה לך" היא ה'קרקע' של המרחב האלקי ו"הוי' אחד" הפנים-המזרח שלו). בכל אופן, יחסית, "אנכי" הוא האמונה במציאות ה' "לא יהיה לך" כבר שייך לכך שיש רק "הוי' אחד" וכל דבר אחר הוא עבודה זרה.

גברא וחפצא במצוות

אם כן, יצאה לנו, באופן 'חלק', כוונה יפה בקריאת שמע, שיש בה קודם כל קבלת עול מלכות שמים ואחר כך אמונה בה' ויחוד ה'. קבלת עול מלכות שמים היא לא מצוה, אבל האמנת אלקות ויחוד ה' הן כן מצוות.

ידוע[לד] שיש מחלוקת האם מונים את האמנת אלקות בתור מצוה, כמו שהרמב"ם עושה, או שהאמנת אלקות היא הנחת היסוד לפני שאפשר בכלל לדבר על מצוות. כאן אפשר להגיד שהאמנת אלקות היא 'ממוצע מחבר' בין לא-מצוה, קבלת עול מלכות שמים, לבין מצוה ברורה, יחוד ה'.

למה קבלת עול מלכות שמים היא לא מצוה? כי יש בה רק "גברא" – כולה עוסקת ב'אני', במקבל, קבלת עול מלכות שמים. בכל מצוה יש גם גברא וגם חפצא, חצי מקבל וחצי משפיע (כמו סוד החצוצרות, שני חצאי צורות[לה], שדברנו עליו שבוע שעבר[לו]). ככה מסביר אדמו"ר הזקן בתניא[לז], שיחוד קוב"ה ושכינתיה בכל מצוה הוא יחוד אור אין סוף הסובב כל עלמין, המופיע בחפצא של המצוה, עם יחוד אור אין סוף הממלא כל עלמין, שמופיע בגברא, בנפש של מקיים המצוה. בכל מצוה, לשון צוותא וחיבור[לח], יש חיבור בין המשפיע והמקבל, בין החפצא והגברא. קבלת עול מלכות שמים קודמת לכל המצוות, "קבלו מלכותי" לפני "קבלו גזרותי", משום שהיא הופכת את האדם ל'גברא', המקבל, שעליו יכולות לחול המצוות של המשפיע-המצווה (כלומר, זו קבלת המלכות עצמה – המקבל הופך להיות המלכות-הנוקבא-השכינה ביחוד של המצוה).

אפשר להציע מכאן גם עוד תירוץ על תמיהת רבי חסדאי קרשקש, שאנחנו מאד אוהבים[לט], איך אפשר למנות את האמונה בה' בגדר מצוה – "שמצוה זו היא מן המצטרף ולא תצוייר בזולת אלוה מצוה ידוע, ולזה כאשר נניח אמונת מציאות האל מצוה כבר נניח אמונת מציאות האל קודמת לאמונת מציאות האל"[מ]. מציאות ה' היא אמת עובדתית, שיתכן שהאדם אינו כופר בה ח"ו, אבל גם אינו מאמין בה באופן אישי – כלומר, זו אמת שלא נוגעת לו. מצות האמנת אלקות היא החיבור של מציאות ה', שמציאותו אמת שאין כיוצא בה, כמו שהרמב"ם מאריך[מא], אלי באופן אישי, "אנכי הוי' אלהיך", "הוי' אלהינו" – חיבור החפצא של מציאות ה' עם הגברא המאמין (יחוד המשפיע והמקבל הראשון ביותר), הכל בסוד "איהו אמת, איהי אמונה"[מב].

ה'ציור' של קבלת עול מלכות שמים עוד לפני שמדברים על אמונה בה', שיש עליה את תמיהת רבי חסדאי (וביתר שאת), נותנת משמעות חדשה גם למצות האמונה – קבלת האמונה באופן אישי. ההסבר הזה ממש מתאים לדברי המדרש שהזכרנו, ש"אנכי הוי' אלהיך" היינו תזכורת לכך ש"קבלתם מלכותי" והקדמה ל"קבלו גזרותי" (החל מגזרת "לא יהיה לך", שמתבטאת גם בחלק השלישי של הפסוק, "הוי' אחד", כנ"ל).

מסירות נפש

יש עוד פירוש מאד חשוב[מג], אולי העיקרי, למה "גדול הקורא קריאת שמע" יותר מ"העוסק בתורה" – בקריאת שמע יש כוונה של מסירות נפש[מד]. חוץ משלשת הענינים הללו – קבלת עול מלכות שמים, שאינה מצוה, ומצוות האמנת אלקות ואחדות ה' – יש בקריאת שמע גם קיום של מצות "ונקדשתי"[מה], נכונות לקידוש ה'.

כתוב בחסידות[מו] שבקריאת שמע מסירות הנפש היא בכח ואילו לנפילת אפים שייכת מסירות נפש בפועל ממש, לכן המתפלל נופל על פניו כמת – מסירות נפש היא יותר חזקה, יותר תכל'ס, אבל ה"בכח" הוא שמעורר בנפש את המסירות, שאם צריך תצא לפועל. כלומר, דווקא בהתעוררות של מסירות הנפש, שתצא לפועל אם יהיה צורך, יש תוקף ועוצמה מיוחדים. אדמו"ר הזקן אומר בתניא שקריאת שמע פעמיים בכל יום היא בעיקר בשביל לזכור את מסירות הנפש, שתתבטא בכח לקיים את כל המצוות ולעמוד בכל הנסיונות (בפרט בארץ ישראל, כנ"ל). הכוונה הזו היא ה'חתימה' של קריאת שמע, כי כתוב שעיקר מסירות הנפש הוא במלה "אחד", בעיקר כשמאריכים ב-ד רבתי[מז] (שם האריז"ל אומר[מח] לכוון שהאדם מוכן לקבל על עצמו ד מיתות בית דין).

לפי 'פשט הקבלה', דווקא זהו ההסבר למעלה של קריאת שמע על העיסוק בתורה וקיום המצוות. כתוב שכל המצוות, כולל עיסוק בתורה, מעלות מ"נ רק לז"א ונוקבא, "והנגלֹת לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת"[מט], ורק קריאת שמע מעלה מ"נ לאבא ואמא עילאין ("הנסתרֹת להוי' אלהינו"). מוסבר[נ] שהסבה לכך גופא היא הענין של מסירות נפש – בגלל הנכונות של האדם למסור את נפשו הוא מגיע עד לנסתרות וממשיך המשכה מהשרש הכי גבוה ליחוד אבא ואמא. ההסבר הזה גם הכי מתקשר להסבר העיקרי בחסידות[נא] – שההמשכה של "הקורא קריאת שמע בעונתה" מגיעה מאור אין סוף שלפני הצמצום. האור נמשך מלפני הצמצום לאבא ואמא עילאין (שכלולים בספירת החכמה, פרצוף אבא) דרך פרצופי הכתר, עתיק יומין ואריך אנפין – ומשם ההמשכה היא לכל האצילות, כי החכמה (בה נכללים או"א עילאין) היא "נקודה דנעיץ"[נב] בכל הספירות. יש לכך רמז ידוע ויפהפה, ש"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" עולה בדיוק עתיק יומין אריך אנפין – ההמשכה באה משם (כאשר "עתיק יומין" הוא המדרגה התחתונה שבמאציל ו"אריך אנפין" המדרגה העליונה שבנאצלים, כידוע[נג]).

סוד הוי' בקריאת שמע

ארבעת הענינים כאן מקבילים לאותיות שם הוי' ב"ה מלמטה למעלה: קבלת עול מלכות שמים שייכת תמיד למלכות, ה תתאה, שער הכניסה לעבודת ה'[נד]. האמנת אלקות היא, כמו שכותב הרמב"ם[נה], האמונה שה' מנהיג את העולם – גילוי ה' בעולם שייך לז"א, ש-ו המדות שלו הן דרכי ה' בבריאת העולם בששת ימי בראשית ובהנהגת העולם ב"שית אלפי שנין"[נו] של קיומו. אחדות ה' היא הדבר העיקרי שצריך להתבונן בו ("שמע" לשון הבנה והתבוננות[נז]) – הפנימיות של בינה, עבודת ההתבוננות, ה עילאה. מסירות נפש על קידוש ה' נובעת מהחכמה שבנפש האלקית, י שבשם, כמו שאדמו"ר הזקן מאריך בתניא[נח]:

ימסירות נפש

האחדות ה'

והאמנת אלקות

העול מלכות שמים

ההסבר האחרון 'חותם' את כל מה שהיה קודם – התכלית של קבלת עול מלכות שמים, של האמנת אלקות ושל יחוד ה' היא מסירת נפש על כל הדברים הללו. זהו הפועל היוצא שלהם – ההתעוררות הפנימית הנפשית של הנכונות למסור את הנפש בכל רגע. בפרט אחדות ה' ומסירות נפש הן "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[נט] – מסירות נפש היא בעיקר על שלילת כל אמונה זרה מלבד האמונה באחדות ה'. לכן פסוק היחוד הוא הפסוק שנישא על שפתי מוסרי הנפש בכל הדורות, החל מרבי עקיבא שיצאה נשמתו ב"אחד"[ס]. אצל אברהם אבינו מסירות הנפש הפכה לטבע, הוא היה מוכן למסור את הנפש על פרסום האמונה בה' גם בלי לחשוב על הענין[סא], ואת הטבע הזה הוא מוריש לנו – מסירות נפש היא חלק מהטבע היהודי[סב], משהו שקורה במודעות טבעית[סג], כמו שמסבירים תמיד[סד] למה כתוב "ונקדשתי" בלשון נפעל, בדרך ממילא. השלמת הכוונה הזו מקשרת הכל יחד – העליה של קריאת שמע מגיעה עד פנימיות החכמה שבנפש, מעלה מ"נ עד לאו"א עילאין, וממשיכה המשכה אין סופית מעצמות ה'.

ב. "בעונתה"

הביאור במי השילוח

מה שהסברנו עד עכשיו הרחיב בעיקר במעלה של קריאת שמע, בלי להסביר כל כך את הענין של "בעונתה" (כמו שהפני יהושע הדגיש בפירוש, שבשל המעלות של קריאת שמע גם כשהיא לא בזמנה היא משתווה לעיסוק בתורה, וממילא מובן שבעונתה היא עוד למעלה מעיסוק בתורה). מה המעלה של "קריאת שמע בעונתה"? במי השילוח[סה] יש הסבר יפה:

קודם כל, הוא מביא כאסמכתא פסוק יפה, שלא כתוב כאן בגמרא[סו] – "שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב"[סז]. הוא מסביר ש"'שמחה לאיש במענה פיו' היינו דברי תורה, שאדם לומד תמיד על ידם ושופע לו שמחה בלבו" – כשעוסקים בדברי תורה כמו שצריך הדברים "שמחים כנתינתם מסיני"[סח] (כמו שדברנו שבוע שעבר[סט], שהחפצא של מתן תורה הוא שמחה) – אבל "'ודבר בעתו מה טוב', דברי תורה שנקבע להם עת וזמן לאמרם, היינו קריאת שמע שנקרא פעמיים בכל יום, 'מה טוב', היינו שיותר גדולים הם כשלומדים בזמנם מאשר לומדים בשאר שעות היום". זו אסמכתא יפה ומובנת.

יש לו עוד חידוש, שפחות מובן איך הוא מגיע אליו, על הלשון שאומרים לפני קריאת שמע, בברכת "אהבת עולם" – "חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו". הוא כותב, בלי להסביר, ש"'חמלה גדולה' היינו שהקב"ה חמל עלינו בהנחילו לנו את דברי תורתו", אבל "'ויתרה' היינו שקבע לנו זמן על כמה דברים... ואז הם גדולים מאד". ההסבר הזה מתקשר באופן פלאי להסבר של רבי אייזיק מהומילנא, שמקשר את הענין של "קריאת שמע בעונתה" למדרגה של הנשמה היתרה שמקבלים בשבת.

לקיים מצוות עם ה'

בתוך הדברים מסביר בעל מי השילוח שהמעלה הזו של ה"בעונתה", ה"דבר בעתו מה טוב" וה"חמלה גדולה ויתרה", הוא "מפני שבעת הזאת הקב"ה גם כן עוסק באלו הפרשיות... שהודיע לנו כי אז גם הוא יתברך עוסק באלו הדברים". בעצם, ההסבר הזה מגלה את המעלה של מצוות עשה שהזמן גרמן – נושא גדול ועצום – שהציווי על הזמן הוא סימן שהקב"ה בכבודו ובעצמו עושה אותה מצוה באותו זמן, וכשאני עושה יחד אתו ההמשכה והגילוי של המצוה גדולים מאד.

אפשר לשאול עליו שאלה פשוטה, שהוא לא שואל – הרי "כל העוסק בתורה הקב"ה קורא ושונה כנגדו"[ע] וגם בכל מצוה שאני עושה, גם אם לא הזמן גרמה, הקב"ה עושה אותה כנגדי, ואפילו כל מדה שאני מעורר בנפש פועלת אצל ה' גילוי של אותה מדה[עא], כמו שמסביר הבעל שם טוב[עב] את הפסוק "הוי' צלך על ידי ימינך"[עג] (שה' פועל בעקבות מעשינו כמו צל) וכמו שמסבירים הרב המגיד[עד] ואדמו"ר הזקן[עה] את מאמר חז"ל "דע מה למעלה ממך"[עו], שכל מה שקורה למעלה הוא "ממך" (בעקבות ולפי הפעולה שלך)[עז].

ההבדל הוא די פשוט[עח]: כשאדם לומד או עושה מצוה וה' עושה כנגדו – הוא מתחיל וה' פועל בעקבותיו, זו אתערותא דלעילא לפי אתערותא דלתתא. אבל במצוות שהזמן גרמן ה' עושה מצד עצמו, הפעולה באה ממקום גבוה, אתערותא דלעילא שלמעלה מאתערותא דלתתא. במה שה' פועל כנגד האדם ובעקבותיו מתגלה רק "אור המאיר לזולתו", אבל כשאנחנו מצטרפים למה שה' עושה מצד עצמו יש המשכה מה"אור המאיר לעצמו" של ה', מהשעשועים העצמיים שלו (בסגנון של רבי אייזיק מהומיל במאמר, זהו ההבדל בין שני הפרצופים – 'פרצוף ההארה', שנמשך על ידי תורה, ו'הפרצוף הפנימי', 'הפרצוף העיקרי', שנמשך על ידי "הקורא קריאת שמע בעונתה").

"ועֹנתה לא יגרע"

נוסיף כאן עוד נקודה חשובה: כשקראתי את המאמר "גדול הקורא קריאת שמע בעונתה" היתה לי שאלה – למה כתוב כאן "בעונתה" ולא 'בזמנה', כמו שבדרך כלל אומרים זמן קריאת שמע או מצות עשה שהזמן גרמא. חשבתי ש"עונתה" הוא לשון עונה-זיווג[עט], כמו "ועֹנתה לא יגרע"[פ]. ממילא, השמחה של קריאת שמע בעונתה – "לא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא"[פא] ב"שמחה גדולה מאד"[פב] – היא "שמחת עונה"[פג], שלמות השמחה העולה גם על "שמחה לאיש במענה פיהו" שבלימוד התורה, כנ"ל (וזהו טעם נוסף לכך ש"גדול הקורא קריאת שמע בעונתה", שהרי שלמות עבודת ה' היא "עבדו את הוי' בשמחה"[פד])[פה].

לפי ההסבר של בעל מי השילוח, העונה כאן היא היחוד עם ה' – שעושים את המצוה יחד עם ה'. זו עוד משמעות של פסוק היחוד – עושים בו יחוד מהמדרגה הכי גבוהה, המשכה עצמית של זרעא חייא וקיימא. ביחוד יש מעלה כשאנחנו מעוררים את היחוד מלמטה, כשיש אתערותא לעילא על ידי אתערותא דלתתא, אבל יש גם מעלה לאתערותא דלעילא שלפני האתערותא דלתתא[פו]. ההמשכה מהמקיף, מהאור העצמי של ה', היא דווקא על ידי שה' עושה לכתחילה מעצמו, כמו המשל בחסידות[פז] של תלמיד ששומע את רבו לומד בינו לבין עצמו. אם מפרשים כך, העונה כאן היא דווקא המענה של התלמיד, שמתחבר עם השעשועים העצמיים של הרב, לפני ה'צמצום' בו הרב מצמצם את עצמו להשפעה מסוימת לתלמיד[פח].

אחר כך ראינו שהפירוש הזה של "עונתה" מפורש בתיקוני זהר – "'ועונתה' דא קריאת שמע בעונתה"[פט]. אם מפרשים כך, שבקריאת שמע מקיימים את "עונתה" של השכינה הפירוש מתהפך – הקורא קריאת שמע בעונתה הוא המשפיע הנענה להתעוררות של השכינה בזמן הזה, ויש דווקא ביחוד הזה את המעלה של "אשה מזרעת תחלה יולדת זכר"[צ]. זהו גם הסבר פנימי מתבקש לכך שנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא[צא] – קיום המצוות האלה הוא תכונת האיש, הנענה להתעוררות הטבעית של האשה (שמזוהה עם התעוררות השכינה למעלה).

"להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות"

מה ה"עונתה" המיוחדת של קריאת שמע? הלימוד כאן, כמו שהוזכר בהתחלה, הוא מהמשנה המדברת על זמן קריאת שמע של שחרית[צב]. על ההמשכה המיוחדת של "קריאת שמע בעונתה" מביאים בחסידותסד פסוק מתוך "מזמור שיר ליום השבת"[צג] – "להגיד בבקר חסדך"[צד] ומקשרים אותו לחסד המיוחד שמתעורר בבקר, עליו נאמר "וישכם אברהם בבקר"[צה] (בשרש הכי עליון, המשכה של חסד דעתיק) ועוד יותר "וישכם לבן בבקר"[צו], שלבן הוא הלובן העליון[צז] (החיבור של "וישכם אברהם בבקר" ו"וישכם לבן בבקר" עולה הוי' פעמים א-דני[צח] – יש סה"כ הוי' אותיות בשני הביטויים, כך ששם א-דני, השם שחידש אברהם אבינו[צט], הוא ממוצע כל אות – י פעמים אחד ברבוע, הכל להמשיך ולגלות את "הוי' אחד" בק"ש).

את קריאת שמע צריך לומר "בשכבך ובקומך"[ק], בלילה וביום. לכן, כמו שקריאת שמע של שחרית היא "להגיד בבקר חסדך", כך קריאת שמע של ערבית היא המשך הפסוק, "ואמונתך בלילות". חז"ל דורשים[קא] זאת בפירוש על ברכות קריאת שמע, אבל כאן דורשים על קריאת שמע עצמה. כידוע, הרמב"ם אומר[קב] שפעמיים ק"ש בכל יום הן בעצם מצוה אחת בתורה, שיש לה שני פנים – פן של יום ופן של לילה, פן של חסד ופן של אמונה. החסד והאמונה עצמן הן שתי המדות של אברהם אבינו ("אחד היה אברהם"[קג]), "חסד לאברהם"[קד], עליו כתוב "והאמִן בהוי' ויחשבה לו צדקה"[קה].

הפעולה של קריאת שמע של שחרית בעונתה היא להגדיל ולעבות את חסד ה', וגם את החסד והאהבה שלי. "אחד" בגימטריא אהבה, ומיד אחר כך כתוב "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"[קו]. חז"ל מפרשים[קז], והרמב"ם מביא זאת בספר המצוות[קח], שמצוות "ואהבת" היא להאהיב את ה' בכל העולם. ככה צריך להסביר גם את "ואמונתך בלילות" – התכלית היא לא רק האמונה שלי, אלא שאפיץ את אור האמונה בכל העולם, שאהיה חב"דניק שהולך ומפיץ אמונה, כמו אברהם אבינו שפרסם את האמונה בה' אחד. התכלית של הכל היא "עולם חסד יבנה"[קט]. רוב מצוות התורה הן מצוות של יום (כמו כל הקרבנות במקדש, כמו ברית מילה ורוב המצוות בחגים וכו'), כמו שמסבירים בחסידות[קי] – "אנן פועלי דיממא אנן"[קיא], התפקיד שלנו הוא להאיר. גם אצל הקב"ה, עיקר הבריאה היא ביום – "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם"[קיב] ר"ת "ואהבת", וכדרשת חז"ל[קיג] ש"בהבראם" היינו "באברהם", במדת החסד והאמונה.

חסד, אמונה ואמת

יש בפסוק רמזים מאד יפים. קודם כל, יש כאן רמז מיוחד לשנה שלנו. שני הזמנים של קריאת שמע שכאן, "בבקר... בלילות" שוים יחד תשפ"ב (כלומר, הממוצע שלהם הוא ישועה, "פנים אל פנים"[קיד], כמו שלמדנו[קטו]).

הכי יפה כאן שרק המלים חסד-אמונה עולות 174 (ג"פ חן)[קטז], אבל כאן כתוב "חסדך ואמונתך" שעולה 615 – תוספת של אמת (441). כלומר, יש כאן חסד-אמונה-אמת. גם הרמז הזה מתאים לכוונה של קריאת שמע בכלל. מה ההבדל בין אמונה ואמת? אמונה היא כמו האמנת אלקות, שאני מאמין בה', אבל "הוי' אחד", יחוד ה', הוא כבר אמת – "אמת מארץ תצמח"[קיז], קשור לארץ ישראל (כנ"ל). אם האמת היא יחוד ה', "הוי' אחד", והאמונה היא "הוי' אלהינו" (כנ"ל באריכות), יוצא שהחסד קשור לקבלת עול מלכות שמים ב"שמע ישראל". כתוב[קיח] שכל יהודי הוא קבלת-עול'ניק – למה? כי יש לו אהבה מסותרת[קיט], יש קשר בין קבלת העול הטבעית של היהודי לחסד והאהבה שמסתתרים בו.

היחס בין שני חלקי הפסוק, "להגיד בבקר חסדך" ו"ואמונתך בלילות" הוא בסוד "אחד באחד יגשו"[קכ] – בכל חלק יש יג אותיות (סה"כ הוי'). כל חלק מתחלק ב-7 – "להגיד בבקר חסדך" (448, חש-מל-מל, פעמיים דרך[קכא]) עולה ז"פ 64 (נבואה, דין, 8 ברבוע) ו"ואמונתך בלילות" (1001, יראת שמים וכו') עולה ז"פ 143 (והוא גם כפולת 13, יג"פ מזל) – סה"כ עולה הכל שבע פעמים אור, אין סוף. בסופו של דבר כל פסוק היחוד מאיר אור – בבקר ובלילות, ביום ובלילה (שגם נקרא אור[קכב]), "לילה כיום יאיר כחשיכה כאורה"[קכג] – אור החסד, אור האמונה ובתוכם מסתתר גם אור האמת (הן בתוך האמונה והן בתוך החסד, "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה").

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• קריאת שמע כוללת את יסודות התורה – קבלת עול מלכות שמים, האמנת אלקות ויחוד ה' – ולכן היא קודמת לעיסוק בתורה.
• תורת החסידות, המחדשת בסוד יחוד ה', היא תורת ארץ ישראל, בה יש לחוש ש"הוי' אחד".
• ב"שמע ישראל" מקבלים עול מלכות שמים, ב"הוי' אלהינו" מבטאים את האמונה בה' וב"הוי' אחד" את האמונה ביחודו.
• כל מצוה היא צוותא וחיבור, של משפיע ומקבל, חפצא וגברא.
• קבלת עול מלכות שמים אינה מצוה – כי יש בה רק גברא-מקבל.
• קבלת עול מלכות שמים היא הכשרת הגברא לקבלת המצוות – "קבלו מלכותי" לפני "קבלו גזרותי".
• מצות האמנת אלקות היא חיבור "אמת הוי'" (חפצא) אל האמונה האישית שלי (גברא).
• חותם קריאת שמע הוא הטענת האדם בכח של מסירות-נפש.
• כל המצוות פועלות רק יחוד זו"נ וקריאת שמע – בזכות מסירות הנפש – פועלת יחוד או"א עילאין.
• תכלית ההתבוננות ביחוד ה' היא מסירות נפש – ההופכת להיות חלק מהטבע היהודי.
• מצוה "בעונתה" היא מצוה בזמן שגם ה' מקיים אותה למעלה.
• "קריאת שמע בעונתה" היא קיום מצות "עונתה" של השכינה.
• ב"קריאת שמע בעונתה" מתעוררת "שמחת עונה" בשלמות ומהיחוד השלם נמשך זרעא חייא וקיימא.
• קיום מצוות עשה שהזמן גרמן הוא הענות הגבר-המקיים להתעוררות הנשית של השכינה (וממילא נשים פטורות מהן).
• בקריאת שמע ערב ובקר מתגלות מדות החסד והאמונה – "להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות" – מדותיו של אברהם אבינו.
• תכלית האהבה בקריאת שמע היא להאהיב את ה' ותכלית האמונה היא להפיץ את האמונה בה'.
• קריאת שמע מגלה חסד, אמונה וגם אמת.
• כל יהודי הוא קבלת-עול'ניק מכח האהבה המסותרת שלו.