1

בע"ה

כינוס פעילים

ר"ח כסלו ס"ח – בית גל עיני י-ם

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[נריה אופן דבר על עבודה עברית וחיים נתיב על בית ספר לתורת הנפש]

עכשיו שמענו על שני נושאים, חוץ ממה שכל אחד עושה – והכל קשור יחד – שמענו בפרט על שני נושאים כלליים. אחד לכאורה נושא של מעשה, "המעשה הוא העיקר", עבודה עברית, ונושא שני של רוחניות ופנימיות, תורת הנפש. היות שבהשגחה יחדנו את היום לשני הנושאים האלה בתור כותרות – בפעמים הבאות אפשר להקדיש לעוד נושאים, אבל ודאי שאלו נושאים ראשיים אצלנו – נרצה לראות מה המכנה המשותף שלהם. היות שאצלנו הכל "הפוך על הפוך", אז הדבר הראשון להראות איך שני נושאים אלו הפוכים ממה שחושבים. בהשקפה ראשונה חושבים שעבודה עברית זה נושא של תיקון הכלל, כלל ישראל בארץ ישראל. כמובן ראוי לציין שחומרת הענין של עבודה עברית נוגע דווקא כאן בארץ, גם בחו"ל יש מצות "וחי אחיך עמך", אבל מבין ארבע המצוות העיקר נוגע לארץ ישראל – בארץ ישראל יש מצוות הציבור, דברים כלליים, ולכן בהשקפה ראשונה נראה שזה נושא של תיקון הכלל. ואילו אנשים מחבבים תורת הנפש, כי כל אחד חושב שאולי יש לי גם נפש, ואולי אפשר לעשות איתה משהו, אולי היא לא בדיוק בסדר וצריך לתקן בה משהו – זה נושא שתופס את הפרט, לכאורה, כשכל פרט מעונין בתיקון הנפש שלו. אבל האמת היא שזה הפוך. היום הנושא שיכול לתפוס את הכלל, וממילא אם זה יכול לתפוס את הכלל זה נושא של הכלל, זה תורת הנפש, והנושא שהוא תיקון הפרט זה עבודה עברית יותר – צריך להבין למה. החלק הראשון אולי יותר מובן – חשבתי שכולם רצים אחרי תורת הנפש כי כל אחד דואג לעצמו, אדם קרוב אצל עצמו, וכעת אומרים שזה לא רק זה, אלא שביודעין או שלא ביודעין זה דבר שיכול לתפוס ולגבש ולאחד את הכלל, וגם לתת לכלל את המסר שלו כלפי חוץ, כלפי אומות העולם. ואילו עבודה עברית, צריך להבין את זה יותר, זה נושא של צדיקים. נרי'ה אמר לנו קודם שיש אולי עשרה צדיקים גמורים, ה"מחוייבים" בלב ובנפש לעבודה העברית. כתוב "ועמך כֻלם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר" – כדי לרשת את הארץ באמת צריך שכולם יהיו צדיקים.

יש בזהר גם משהו הפוך מההשקפה הראשונה – יש שמיעה ויש עשיה, שמיעה זה משהו פנימי ("דערהער" באידיש, כמובא בחסידות, כל חסידות חב"ד זה כדי לפתח את חוש השמיעה הפנימי) ועשיה זה בפועל, "המעשה הוא העיקר" כמו שהרבי הדגיש, כאשר בא על רקע של "הדערהער הוא העיקר" בחסידות חב"ד לדורותיה (צריך להזכיר שהיום חג הגאולה של הרבי – היום שהיצא מה'מאסר' שלו, המצב הבריאותי הלא-טוב שלו, שחסידים מפרשים אותו ככלא, והן חולה שהתרפא והן אסיר שהשתחרר חייבים ב"הגומל", בדיוק לפני 30 שנה). לפי הפשט השמיעה-ההבנה היא למעלה, ה עילאה של שם ה' בלשון הקבלה (קשור גם לתשובה, על הבינה כתוב "ולבבו יבין ושב ורפא לו"), ואילו עשיה זה מלכות, קבלת עול בפועל, וזה למטה, ה תתאה. לכן מי ששואף ופועל לקראת מלכות ישראל, המדינה היהודית המתוקנת שבדרך, בשבילו המעשה זה החשוב ביותר – ענינים אקטואליים. אבל הזהר מחדש שזה הפוך – "עשיה לעילא ושמיעה לתתא" (עילא ותתא זה ה עילאה ו-ה תתאה של שם הוי' ב"ה).

לגבי עבודה עברית, למה זה נושא שלרוב האנשים קשה לקלוט? אצל מי שקלט זה פשיטא, בקרבנו זה כנראה פשוט אצל רוב האנשים, אבל הציבור הרחב לא קולט את זה. תדבר איתו על תורת הנפש הוא ירוץ, זה סוכריה, אבל עבודה עברית זה דבר שקשה לקלוט – למה? כנראה שדווקא בנושא הזה צריך חוש שמיעה, צריך 'דערהער' – יתכן מאד שאנשים כאן כבר דערהערט את הענין הזה (שמעו, קלטו), אבל הציבור הרחב עדיין רחוק מזה. לא רק שהציבור הרחב עוד לא 'שמע' על עבודה עברית – מי שלא הגיע לדערהער זה כאילו לא שמע על זה מעולם, אפילו אם קרא על זה בתורה, אתה מדבר איתו טורקית, מדבר איתו שפה זרה – אלא שאנו עדים לכך שזה לא רק הציבור הרחוק מתורה ומצוות, אלא גם הציבור המקורב לתורה ומצוות, ובמדה מסוימת אלו היותר קרובים אולי פחות שמעו על הנושא הזה ואולי יותר קשה להם לקלוט, ואולי לרב חרדי הכי קשה לקלוט את זה (ישראל: עבודה ועברית זה אצלם תרתי דסתרי בנפש). ואילו תורת הנפש – אף שאנו מקווים שאנו במוחין דגדלות – זה נושא שכולם נרשמים אליו, וכולם מוכנים לשלם על זה כסף. מה שכולם עושים, וגם כולם פותחים את הכיס ונותנים כסף, זה "מעשה". כל מה שבן אדם מוכן לשלם זה מעשה, ואילו עבודה עברית זה משימה חשובה ביותר, אבל היא דורשת לפקוח את האזנים, "הוי' אלהים פתח לי אזן" (בשביל לראות משיח צריך לפתוח את העינים). במלכות ישראל (חוברת ב, כנראה, שנתכתבה בימית, ושם המאמר העיקרי הוא "בטול גזירת המלך") יש מאמר על שלוש טעמים של שלמות הארץ, ויש שם הערה שבכל דור פגם הברית ותיקון הברית משתנה בהתאם לאופי ולענין של הדור, ובדור שלנו לתת כסף לערבים במקום יהודים – כאן בארץ, לבנות לך את הארץ וכיו"ב – זה הזרע לבטלה של הדור שלנו, זה הפגם ברית של הדור הזה, וממילא הזהירות והשמירה לא לתת את המטבע (טפת הזרע) למקום טמא וזר זה תיקון הברית. זה נכנס לספר, וגם לפרוספקט. אין לך תיקון הפרט יותר מזה. קודם כל רוצים להפוך את היוצרות. דווקא היום בדור שלנו, בארצנו הקדושה, יש לנושא זה פן חזק מאד של תיקון הברית לעומת פגם הברית, וממילא זה תיקון הפרט. מה פגם הברית פועל בנפש? אותם אנשים שאצלם "עבודה" ו"עברית" זה תרתי דסתרי, סברא זו גופא היא אצלם פגם הברית – פגם בדעת, שלא רק לא מקשרת בין דברים שראוי לקשר ביניהם, אלא אפילו מנתקת ביניהם. פגם הברית זה שהדעת מנותקת, וממילא מנתקת בין דברים שצריך לקשר, עד שהיא חושבת שזה היפוך. העבודה העברית זה תיקון הדעת, ותיקון ה'דערהער', ועל זה הזהר אומר "שמיעה לעילא". ואילו נפש, כדיוק לשון הקבלה – חוץ מזה שהיא שם כולל לכל הנרנח"י ועד לעצם הנפש – זה הרמה הכי בסיסית, זה עשיה, זה המלכות. יש מלכותי במלה נפש, וממילא יש משהו מאד כללי בתורת הנפש ובזה שעושים מבצע להביא לעם שיטה מקורית חסידית אמיתית, של הבעל שם טוב, בנוגע לנפש. כשרוצים לדבר על הכלל, נשמת האומה, אז המלה היא "נפש" – זו המלה המקשרת כל ישראל, כמו "שבעים נפש יוצאי ירך יעקב". אצל עשו, שנגיע אליו תיכף, זה כמו ההוא-אמינא, שכל אחד דואג לנפש שלו – זה "נפשות" – אבל אצל יהודי זה "שבעים נפש", הנפש זה הכלל. אם יש בעיה בנפש שלי זה נוגע גם לך, כי זה אחד, אז לתקן את הנפש זה לשקם את הכלל. אם יש נושא הכי נוגע לכלל זה איך לשקם אנשים עם בעיות נפש (יש תורת הנפש איך לשקם משוגעים, ויש איך לעשות משוגעים...).

לפני שקבלנו את התורה אמרנו "נעשה ונשמע", ודווקא על זה הזהר אומר "עשיה לעילא ושמיעה לתתא". קודם אמרו כאן ש"נעשה ונשמע" זה בעצם תיקון של עשו (מ"נפשות" ל"נפש", ואת כל תרבות המערב מה שמענינת זה נפש הפרט, ולכן גם הדת של עשו כולה עוסקת בתיקון נפש הפרט וישועת נפש הפרט, ותורת הנפש שלנו צריכה לתקן זאת) ותיקון של ישמעאל (שהיא השפיץ-הסיום של גלות אדום, שזה עכשיו, עקבתא דעקבתא דעקבתא, אך בכל אופן התרבות החולשת על כל העולם זה ודאי התרבות המערבית, זה עשו – כל הספרות והפילוסופיה זה רק העמקה בנפש; המדע, במודע או שלא במודע, רוצה גם להשתלט על המח – רוצה לתקן-להשתלט על הגנום האנושי). ומי גילה רז זה לבני (רז שמלאכי השרת משתמשים בו, הקדמת "נעשה לנשמע") – מי גילה את הסוד של הקדמת תיקון עשו לתיקון ישמעאל? רבי הלל מסביר ש"נעשה" זה המשכה מחכמה או בינה למטה, ואחרי בנין המלכות ב"נעשה" אז ה"נשמע" זה עלית המלכות עד אין סוף. שוב, "נעשה" זה בנין המלכות למטה על ידי כחות מלמעלה, ואחר "ונשמע" זה עלית המלכות עד אין סוף. יש בזה כמה אופנים – באיזה כחות בונים את המלכות ובאיזה מסלול היא עולה אחר כך – אבל כך זה בכללות. בדורנו "עבודה עברית" זה ודאי כנגד ישמעאל כאן בארץ, אם כן יש כאן יסוד מוסד לחיבור ולקישור של שני הנושאים. כתוב שבני אברהם מתקנים את עשו ובני יצחק מתקנים את ישמעאל – בסדר של עשו ואז ישמעאל. אברהם זה אהבה, תיקון הנפש, ואילו יצחק זה תיקון של גבורה (אצלו יש "עבודה רבה" ומלחמה בין העבדים שלו לבין העבדים של פלשתים – מלחמה מי חופר את הבארות). אם כן, מה שיצא עד עכשיו, שהתיקון של עשו זה המבצע של הנפש, "נעשה", והתיקון של ישמעאל זה הנושא של עבודה עברית, "ונשמע". גם בפשט, עשו נקרא על שם העשיה וישמעאל על שם השמיעה – זה פשט גמור, וכעת רק צריך להבין מי איפה ומה הסדר ביניהם. באמת רז שנמסר למלאכי השרת, ובני ישראל 'עלו עליו', זה להקדים את נעשה לנשמע, שמכח הנעשה נזכה גם לנשמע. אם תעשו גימטריא כמה שוה "נעשה ונשמע" וגם עבודה עברית תורת הנפש – יאירו עיניכם (זה עשיתי קודם מתחת לשולחן...). עד כאן הקדמה. עבודה עברית תורת הנפש = 2210 = 17 פעמים 130 (ה"פ הוי') – טוב (פעמים) עין (זה גם חלוקת שני חיי יעקב עד שירד למצרים ואחר כך במצרים), "טוב עין הוא יברך" (אם מחברים "נעשה ונשמע" זה עובר מכפולת 13 לכפולת 7).

עד כאן הקדמה. כעת נאמר משהו אחר, שיעמיק את הנושא יותר טוב, ויתקשר למלכות ישראל (נושא כינוס זה). כעת אמרנו נקודה ראשונה, שדווקא הנושא של נפש מאד קשור למלכות ישראל, ולכן יש הצעה שצריך להרחיב את הקורסים מאד מאד ולכבוש עם זה את כל העולם. רוצים להתקדם לקראת חיבור שני הנושאים האלו לחזון מלכות ישראל, ובשביל צריך מלה שאמורה לקשר בין שני הנושאים האלה – זו מלה שלא "נשמע" ולא "נעשה", אף שיותר נשמעת מעשית – "עבודה". בביטוי עבודה עברית זה מפורש, ואילו תורת הנפש היהודית זה עבודה – זה לא סגולה, פטנט קל, לכן קוראים לזה עבודת הנפש. אצל יהודי עבודת הנפש ועבודת ה' זה היינו הך – זה גם צריך להיות ברור מאד. אצל גוי זה לא מחויב שעבודת הנפש היא היא עבודת ה' יתברך, אבל אצל יהודי זה היינו הך. יש מצוה בתורה, שמנויה ב-תריג, "ועבדתם את ה"א". לפי הרמב"ם זה המצוה להתפלל, והוא מסביר את זה בספר אהבה, בהלכה הראשונה של הלכות תפלה. עוד מוני מצוות שהולכים בשיטת הרמב"ם שתפלה היא מ"ע דאורייתא מונים אותה, אבל לא כולם מהפסוק "ועבדתם" – רובם מפסוק אחר, או מ"ואותו תעבודו" או מ"לעבדו בכל לבבכם". הרמב"ם, אחרי שמונה את המצוה מ"ועבדתם" בסוף פרשת משפטים, הוא מסתמך על הפסוק "לעבדו בכל לבבכם" כדי להראות ש"איזו היא עבודה שבלב? הוי אומר זו תפלה". הרמב"ן מונה בין השבעים מצוות בהן הוא חולק על הרמב"ם את "ועבדתם" כעבודת המקדש. למרות שהרמב"ם לא סובר כמוהו, לכל נושאי עבודת המקדש הוא קורה "ספר עבודה" (הספר השמיני שלו – שמונה מספר מעל הטבע, קשור לחנוכה שבחדש זה). מענין שמצות עבודה אצלו לא שם, אלא בספר אהבה, אבל יש ספר שלם שנקרא עבודה. מכאן לומדים שעיקר העבודה זה סביב המקדש. ממילא זה תוספת שמה שעושים כל חדש בראש חדש, סיבוב שערים, שתכלית המבצע הזה היא לעורר מודעות ולחזק צפיה למקדש, גם שמה צריך להקדיש ולהדגיש מדי חדש שהמקדש הוא מוקד העבודה – מושג העבודה בכלל – הוא המקום שעובדים את ה'. ממילא, כשחושבים על המקדש זה נקרא שאני שואף לעבוד את ה' – בשביל זה אני רוצה בית מקדש, שיהיה לי מקום שאני יכול לעבוד את ה'. אמרנו שעבודת ה' זה בעצם עבודת ותיקון הנפש. לפי ההקדמה הראשונה, שנפש זה כלל, ולא פרט, לכן התכלית של כל שלוש מצוות הציבור – מלך, עמלק-מלחמות, מקדש – היא מקדש, כי יהודי שואף לעבוד, כמו שנסביר עכשיו. יהודי רוצה לעבוד. זה שיהודי רוצה לעבוד זה חידוש (קודם אמרו שיהודי לא רוצה לעבוד, וזה מושגים שהם תרתי דסתרי) – להפוך את הכל על פניו. יהודי רוצה לעבוד? הרי בשביל זה יש עבדים. אבל עבד כנעני בהפקרותא ניחא ליה – הוא עובד, אבל לא רוצה לעבוד. לוקחים ערבי ונותנים לו עבודה, אבל הוא לא רוצה לעבוד (לכן אצלו זה "עבודה בעינים") – אין לו חשק לעבוד. זה דבר שדובר עליו כמה פעמים. יהודי הוא בן מלך, לכן הוא קבלת-עולני'ק, יש לו קבלת עול בטבעיות. כל הנושא של "עבדי הם" – בזכות "נעשה ונשמע" זוכים לשמוע "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", העיקר זה לצאת מ"בית עבדים" ולא להיות יותר עבדים לעבדים.הרבה פעמים, גם בימים האחרונים, דברנו על שליחות ועל חיילות – שמלך צריך חילים וצריך שליחים (כעת הימים של כינוס השלוחים) – אבל לפני זה או זה, קודם צריך להיות עבד. הדבר הראשון זה להיות עבד, ואחרי שאתה עבד אז אפשר לשדרג אותך לחיל או שליח או משהו אחר – הבסיס זה עבדות.

הרב החרדי יבוא ויאמר איפה כתוב בתורה שצריך עבודה עברית? עבודה זה לעבוד בפועל? הרי אני מתפלל, ויצאתי ידי חובת עבודה. מה שאנו רוצים לומר ש"עבודה" היא המלה הכי כללית. יש אין ספור שיחות ומאמרים על "מה טעם פתח בבראשית? משום 'כח מעשיו הגיד לעצמו'". עד המצוה הראשונה, "החדש הזה לכם", שנתנה לנו כעם, יש ספר שלם של "מעשה אבות סימן לבנים" ולפני כן עוד "מעשה בראשית". הכל זה בשביל "כח מעשיו", שהקב"ה נותן לנו – "הגיד לעמו" זה המשיך לעמו, לא רק סיפר לנו סיפורים, נתן לנו את כח מעשיו שצריך לבנות עולם. המקור של עבודה עברית זה מעשה בראשית. אם אתה יכול לברוא את העולם שלך רק עם דיבור, זה בסדר, אבל "כל אשר חפץ הוי' עשה" ואף על פי כן התורה אומרת על עשרה מאמרות בהן נברא העולם "ששת ימים עשה הוי' את השמים ואת הארץ". יש מצוה "והלכת בדרכיו", מצוה להדמות אליו, וכל התורה כולה היא הוראה – "תורה מלשון הוראה" (וכמו שאדה"ז כותב בתחלת קו"א, שכעת לומדים בחת"ת, ששרש סיפורי בראשית יותר גבוה גם מכל המצוות שאחריו) – זה מלמד שגם תיקון עולם, לבנות את הארץ, זה מצוה. זה או מצוה או "דרך ארץ" (לפעמים הרבי קורא לזה כך ולפעמים כך), אבל לא משנה איך קוראים לזה – זה ענין, זה "מעשה אלקינו" שצריך ללמוד ממנו. איך שלא יהיה, הנושא עכשיו שמה שמחבר גם עבודה עברית, גם תורת הנפש וגם מלכות ישראל – זה "עבודה", להכנס לראש של עבודה. מלה זו וענין זה מחברים את כל הנושאים יחד. בגלל שאנו לא מספיק עבדים לכן לא זכינו עד היום למלך, למצוה של "שום תשים עליך מלך" – "'שום' לעילא 'תשים' לתתא" – גם לא להתגלות מלך מלכי המלכים עלינו לגאול אותנו (כמו ביצי"מ, שזה גאולה, ואם לא נגאלנו סימן שעוד לא היתה התגלות ה' עלינו, וממילא) וגם לא להעמיד מלך. הכל בגלל שהעבדות נמצאת בתוכנו – יהודי הוא עבד בעצם – וזה חידוש נפלא, כי אנו העם הכי חכם ונבון, אבל הכי פנימי שיהודי שואף להיות עבד, ואם לא אז הוא מתוסכל. הבעל שם טוב אומר שעבדות קשורה ליראה, אבל מי שירא ה' לא פוחד משום דבר, ועבד ה' הוא בן חורין ולא עבד לעבדים. דומה גם למה שאדה"ז אומר שאהבת ה' זה תאוה כמו כל שאר התאוות, אבל זוכים לה רק אחרי שנפטרים מכל שאר התאוות. לא לאהוב שום דבר חוץ מה', לא לירא שום דבר חוץ מה', ולא לעבוד שום דבר חוץ מה' (כפי שאומר הרמב"ם שכל התורה רק לבטל עבודה זרה – כל עבודה זרה לנו, שלא עבודת ה', זה ע"ז, בטהרה או שלא בטהרה). (ישראל: שכל זה לא הפוך מעבודה?) דברנו אתמול על מאמר "אתה אחד" של אדהאמ"צ, שמסביר על "ועל מנוחתם יקדישו את שמך" שהנכונות העצמית של כל יהודי למסור את הנפש בשביל ה' זה בזכות ההתעצמות שלו עם מנוחת השבת, בזכות שרש השבת אצלו, שהוא בתכלית המנוחה. המנוחה שמדבר עליה שם היא יותר גבוהה מ"אתה אחד" ("מנוחה שלמה שאתה רוצה בה"), וממנה באה הנכונות הטבעית של היהודי לקדש את ה' במס"נ. הבן חורין לחלוטין קשור עם עבודת ה' לחלוטין, זה נשמע תרתי דסתרי – נשיאת הפכים – אבל ממש הא בהא תליא. בכל אופן, שוב, מה שמחבר בין תורת הנפש ועבודה עברית ומלכות ישראל זה המושג עבודה.

איך עובדים את ה'? מה זה עבודה? בתניא פמ"א כותב שיש מצות יראה, "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה" זה לירא את ה', והוא אומר שכאשר האדם עובד את הקב"ה בכל המצוות שהוא עושה – כשמתעטף בטלית בבקר, מניח תפילין וכו' – צריך לפחות להמשיך במח יראה, ומתוך תחושת היראה במח הוא יעבוד את ה'. אבל אחר כך הוא אומר חידוש יותר, שגם מי שיש לו נשמה כל כך נמוכה – חצובה ממדרגות התחתונות דעשיה (שעל זה כתוב "אף עשיתיו", שהוא לאחר ההפסק של "אף") – שלא מסוגל להרגיש יראה אפילו במח, בכל זאת זה לא מונע אצלו קיום מצות העבודה (כי זה כה עצמי בנפש), היות שמצות היראה ומצות העבודה הן שתים נפרדות במנין תרי"ג. ידוע שבכמה פעמים בתניא אדה"ז 'מונה' מצוות שלא לשיטת הרמב"ם, כמו "קדש עצמך במותר לך" שזה לפי הרמב"ן, או "וידעת היום וגו'", מצות ההתבוננות, שזה לשיטת הסמ"ג. גם כאן ב"מצות העבודה" הוא לא מתכוון לתפלה דווקא, כמו הרמב"ם, אלא לקיום המצוות כולן כעבד ("עבד מלך מלך", זה הנושא של מלכות ישראל). צריך באמת להבין מאיפה הוא לוקח את המצוה הזאת במנין תרי"ג. הוא אומר שיש שתי מצוות, ולכן מסיק את המסקנה שאפלו אחד שלא מצליח לגלות יראה אפילו במחו (שלא לדבר על הרגשת לבו), אף על פי כן עבודת ה' שלו רצויה ואחד לא מעכב את השני. יוצא מתניא פמ"א ש"עבודה" לכאורה זה קרוב ל"יראה", עד שיש הו"א לומר שזה אותו דבר, וצריך לחדש שזה שתי מצוות שונות – יש קשר, ולכתחילה צריך לעבוד מתוך יראה (להמשיך במודע יראה כדי שהיא תניע את העבודה), אבל אם אתה לא מצליח זה לא נורא, ועדיין אפשר לעבוד את ה' (וכמו שיש אהבה מסותרת יש גם יראה מסותרת).

יראה נדמה לי שאני יודע מהיכן בא, מספירת הגבורה, וגם אהבה נדמה שאני יודע, מספירת החסד בנפש, אבל אם עבודה זה משהו בפני עצמו צריך לחשוב מאיפה זה בא. יש מקום לומר בכלל שעבודה זה נה"י – יכולתי לומר נו"ה (או רק הוד, כמו ששמו את "מודים" בברכת עבודה), או כל הנה"י – אבל תיכף נראה משהו נוסף. יש מקום בזהר שאומר, ומובא הרבה בחסידות, ש"לית פולחנא כפולחנא דרחימותא", אין עבודה כעבודה מאהבה. מחד מפרק מ"א בתניא אני רואה שבאופן טבעי העבודה צומחת מהיראה, אבל ממאמר הזהר הזה – שהוא בסיס קונטרס העבודה של הרבי רש"ב – רואים שעבודה זה אהבה. אם כן, עבודת ה' באה מיראה ושואפת לאהבה – זה מפתח להבין עבודה, ש"עמק ראשית" שלה זה יראה ו"עמק אחרית" (עולם הבא) שלה זה אהבה. יודעים בכלל שיש אהבת ה' ויש גם אהבת ישראל, ואדה"ז אומר שתכלית אהבת ה' זה אהבת ישראל. יש הרבה רמזי אהבת ישראל, וגם שלוש מלים של מצות העבודה – "ועבדתם את הוי'" – עולה אהבת ישראל. רמז נאה לזה שלפני התפלה, מצות "ועבדתם את הוי'" לפי הרמב"ם, אומרים "הריני מקבל עלי מ"ע של ואהבת וגו'". בכל אופן, רואים שלעבודה יש זיקה ליראה מחד ולאהבה מאידך, כשהתכלית היא "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא".

מי נקרא עבד? לפני כמה ימים דברנו על זה שמשה הוא השליח הראשי, לגאול את עם ישראל. משה אמר "שלח נא ביד תשלח" – ביד השליח האמיתי, המוחלט, המשיח – והרבי מסביר חידוש גדול שבכך פעל את הקשר הנצחי בינו למשיח, את "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון". שליח וחיל זה משני, בסדר קדימה ואיחור, ובא אחרי עבד. יש מדרש מפורסם שה' בחר במשה ובדוד אחרי שבחן אותם בצאן – אהבה לצאן ומסירות לצאן ואחריות כלפיו, זה מראה שראוי למנהיגות. הוא אחר כך שליח ה', ו"שליח עושה שליח" באנשי משה ואחר כל אנשי ישראל, אבל זה שהקב"ה בוחר בו להיות השליח שלו – וכך כל אחד כאשר בוחר במישהו להיות שליח – זה בגלל שסומך עליו בעינים סגורות. בשביל למנות שליח זה צריך להיות מישהו שראוי להיות "שלוחו של אדם כמותו ממש" (הרמה הכי גבוהה של שליחות) – שאתה סומך עליו שיתקן ולא יעוות, ואחרת השליחות מתבטלת, אתה הולך לישון והוא עושה. על מי סומכים בעינים סגורות? רק על אחד שהוא עבד מוחלט, כמו "עבד אברהם אנכי" בשליח אברהם. מי שהוא לגמרי קנוי לי, "אנשי משה", מזוהה כאחד מאנשי. גם בזה יש רמות, אבל אם אני מכיר שאתה שלי מאה אחוז אני יכול להטיל עליך כל שלמות בעינים סגורות, שרק תתקן אותי ולא תעות אותי, לא תשנה בכהוא זה מהשליחות. אם כן, כל המושג שליחות וכל מושג החילות מתחיל מכמה אתה בעצם עבד. כשאדה"ז והמהרי"ל ורבי זושא כרתו כתב התקשרות למלאך אחרי הסתלקות המגיד – כתב שכל אחד צריך לקרוא אליבא דנפשיה מאד מאד – הם כותבים שמקנים לרבי את הנרנח"י ועצם הנשמה, כלומר שאני שייך לך במאת האחוזים. זה ביטוי של עבדות, והעבדות המוחלטת – והחשק להיות עבד מוחלט – זה משהו שיש רק ליהודי. אם יש איזה גוי שיש לו כזה דבר הוא באמת יוצא מכלל ארור לכלל ברוך, כמו אליעזר בשליחותו, לכן מתגלגל אחר כך כבניהו בן יהוידע עד שמתגלגל במשיח בן דוד, כידוע באריז"ל – הכל בגלל "עבד אברהם אנכי". בין האבות יש אהבה ויראה, אברהם ויצחק (ודאי שכולם עבדים, "בעבור אברהם עבדי" ויצחק הירא הוא עבד), אבל מי שהכי עבד בעצם זה יעקב. עבדות זה יידישקייט – קבלת עול – ולכן ודאי מתחיל מאברהם, אבל הכי יעקב. "אל תירא עבדי יעקב". הוא גם סמל לעבודה עברית – אם רוצים מי שעבד קשה לפרנסתו (עבד דוד שנים בשביל רחל, שהיא בחינת דוד, ועוד שש שנים בשביל הצאן שמסמל נשמות ישראל), זה יעקב אבינו, שממנו לומדים גם את חובת הנאמנות של העובד. לכן יש עשרות פסוקים בתנ"ך של "עבדי יעקב", עד כדי כך שבקלטת של מוצאי שבת יש ניגון שלם של "אל תירא עבדי יעקב" בכל האלף-בית, כל התורה כולה. כתוב ש"משה מלגאו ויעקב מלבר". את משה משבחים בתורה כענו מכל אדם, אבל הכינוי שלו הוא "משה עבדי" "עבד הוי'" (משה באתב"ש זה צבי = עבד הוי'). גם בעבדות יש דרגות של גילוי, ולכן אומרים "משה מלגאו ויעקב מלבר" – משה הוא נשמת העבדות ויעקב הוא גוף העבדות. שניהם, וגם דוד, עובדים בצאן – ובכך ה' בחן אותם – כולם עובדים עבודה עברית, מרעה. מה לגבי משיח? לפעמים קוראים לו "בני אתה", אבל ברוב הפסוקים זה "עבדי" או "עבד הוי'" ("הנה ישכיל עבדי וגו'" ועוד). זה כל הקו האמצעי – זה הווארט.

עוד רמז יפה: עיקר עבודת יעקב – הוא עובד את לבן בשביל רחל. כמה שעובד עבודה עברית, זה בשביל רחל. בשביל שיעקב לזכות לשאת את רחל צריך לעבוד קשה, ומזה נלמד שהדבר בנפש שמזווג את יעקב לאהובתו רחל אמנו זה עבודה. אפשר לחשוב שמה שמחבר ביניהם זה אהבה, אבל אהבה זה לא מספיק – השידוך (העיקרי, תפארת ומלכות) לא יצא לפועל ("המעשה הוא העיקר") בלי עבודה. והרמז: ידוע ש-יעקב רחל עולה י"פ מב – 420 – אבל אם מחברים עבודה (שבתורה כתובה בלי ו, אבל בדה"י כבר כתוב עם ו עשר פעמים) זה עולה 507 = ג"פ (ממוצע) אהבה בריבוע.

בין האבות עיקר העבודה זה יעקב, אצל משה הגואל העיקר אצלו עבודה, ואחר כך משיח בן דוד – העיקר אצלו עבדות. בזכות שהוא "עבד מלך" הוא מלך – הכי "עבד מלך" של מלכו של עולם הוא עצמו מלך ישראל, אבל כדי שיהיה מלך ישראל בפועל זקוק להרבה עבדים. קודם צריך להיות השליח ב-ה הידיעה, המשיח, ואחר כך עושה עוד שלוחים וחילים, אבל מה שיותר עמוק וראשוני זה המושג עבד. כך גם "דוד עבדי" – עבד מלך מלך – ואחר כך המלך הזה, "שום תשים עליך מלך", בשביל שיכתירו אותו צריך עבדים שיקבלו ממנו את ההארה-ההשראה של העבדות.

(ישראל: מה היחס בין עבדות-התמסרות לבין עבדות-חריצות?) נתרץ את זה לפי מה שיוסי אמר קודם, שהעבד הראשון זה אברהם אבינו – אצלו זה "זריזותיה דאברהם", אבל מזה רוצים להגיע לעצם העבדות, שזה התמסרות. היחס הוא "יעקב אשר פדה את אברהם". גם יצחק הוא ודאי עבד ויש לו עבדים – אולי היחס יובן יותר מההמשך. יש בתניא פרקי יראה ופרקי אהבה, אבל כמובן הכי כולל עבודה זה המלה עבודה עצמה. אברהם ויצחק הם עמודי אהבה ויראה, תרין גדפין שמחבקים, אבל עצם הזיווג (כמו תפלת ערבית, וזה יעקב) זה עבודה. לכן זיווג, אפילו בפשטות, זה "עבודה" – עבודת ה'.

נתרגם את זה קודם כל לעליה לארץ. יש חו"ל ואז א"י וירושלים ובית המקדש. קודם אמרנו שבית המקדש במלה אחת זה מקום העבודה (אגב, ב"על שלושה דברים העולם עומד" תורה-עבודה-גמ"ח זה יעקב-יצחק-אברהם, אז אפשר לחשוב שעיקר העבודה זה יצחק, אבל כעת אמרנו שהעיקר זה יעקב, והראשון שעובד זה אברהם – את הכל צריך לשים יחד תיכף). כל הרצון הכי עצמי שלי להיות עובד ה', אני יכול לעשות זאת ולקיים זאת במקדש – "ושם נעשה לפניך כמצות רצונך", שם אני יכול להיות עבד ה' כמו שרציתי (וכשאין לי את זה אני מסכן ומתוסכל). ירושלים זה שלמות היראה (כפי ששמה מעיד וכפי שאומרים חז"ל) – ודווקא ה"יראה" באה מ"אברהם אהבי" (בעקידה הייתה התכללות בין מדות האהבה והיראה) אבינו וה"שלם" משם בן נח. תמיד הסברנו שארץ ישראל זה אהבת ה' – ארץ שרצתה לעשות רצון קונה, "אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו" (וכן ארץ ישראל מתחלק באהבה, אבל זה טפל יחסית לפשט) – זה מקום של אהבה (ואליו מתגעגעים בחו"ל). כל המצוות התלויות בארץ הן מאהבה, רובן מצוות עשה (ומצוות חסד), ואילו במקדש יש הרבה מצוות ל"ת. תמיד אני חושב, כמו בתניא, שיראה קודמת לאהבה – אבל כעת הסדר הוא שקודם "הכל מעלין לארץ ישראל", לאהבה, ואחר כך "הכל מעלין לירושלים", לשלמות היראה, ואחר כך יש עליה לעבודה. בהרבה מקומות מסביר שהמקדש זה יעקב, ירושלים זה יצחק, וארץ ישראל זה אברהם. למה אהבה קודמת ליראה? כי א"י לעומת חו"ל זה שרש המדות במוחין, ואפילו מוחין בעצם – תכליתה להתפשט לכלול, קודם כל, את קיני-קניזי-קדמוני, ושם אהבה זה בינה (אהבה רבה, אמא – אמא-אדמה) והיראה של ירושלים זה חכמה (והיא באמת עיר החכמה) ולא גבורה, ואחר כך בית המקדש זה כתר, אבל כתר מתחלף בדעת.

תכל'ס – התכלית של היהודי זה "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים" (כפי שהרמב"ם כותב גם בספרו), זה דעת – דעת ה', שבעצם זה גילוי של כתר עליון. למעלה מהדעת, לע"ל, זה מתגלה בתוך המדות. לכן הסיכום הוא ששרש עבודת ה' באהבה זה בינה, והשרש של עבודת ה' מתוך יראה זה חכמה (בתוך ירושלים יש עיר דוד – ב"הרכבת אנוש" כתוב שמשיח בן יוסף זה מאמא ומשיח בן דוד מאבא והכתר זה משה רעיא מהימנא). לכן, מזה מובן בדיוק מה שדברנו קודם, שתכלית הכל היא ש"עבודה" בתור דבר בפני עצמו זה הביטוי של הדעת של נשמות ישראל. זה עיקר התכלית והחידוש שרוצים לומר – שאלנו מאיפה עבודה באה, וחשבנו שאולי זה מהנה"י, ואחר כך אמרנו שזה קשור ליעקב אבינו (אז אולי זה תפארת), אבל התכלית היא שעבודה זה הדעת (שבאה מהכתר). לכן זה שייך רק ליהודי, בעוד ש"אל אחר איסתריס ולא עביד פירין" – עבודת ה' זה ביטוי של הדעת, וזה בעצם "משה מלגאו" (ויעקב מצטיין כעבד כי "יעקב מלבר", אך הפנימיות והעצמיות זה משה, זה דעת). וממילא זה המקום בו מתחברות כל השאיפות וכל המבצעים שלנו. עבודה – בו דעה, מי שיש לו דעה נתון וראוי לעבוד עבודה. נפסיק כאן, אבל כל נושא העבודה יש בו עוד להאריך הרבה – במקדש גופא יש שוערים ומשוררים, "עבודה" ו"עבודת עבודה", ועוד ועוד בלי סוף. אבל התכל'ס, שכל המצוות זה פנים ואופנים של "גלוי דעת" – הן גילוי הדעת בעצמי, והן גילוי הדעת כלפי חוץ...

מה שרוצים לומר שכל הנושאים תלויים בעבדות, שזה דעת, ואם "דעתם קצרה" אז "צרכי עמך מרובים", אבל אם מבינים שהכל זה דעת כל מגוון הנושאים מתקשרים, ועד למילוי כל המשימות של מינוי מלך וכו'.