1

בע"ה

ברית יצחק-מנחם מרנץ

כ"ה ניסן תש"ע – בית שמש

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

מזל טוב מזל טוב. נאמר כמה מלים לכבוד הרך הנימול, ושמו בישראל יצחק-מנחם. הוא נולד בח"י ניסן, יום ההולדת של אבא של הרבי, שקוראים לו לוי-יצחק, וגם יום הברית של הרבי עצמו (שנולד בדיוק שבוע לפני כן, ב-יא ניסן). אז יום ההולדת של אבא של הרבי הוא יום הברית של הרבי, וזה הקשר בין שני שמות הרך הנימול – יצחק, השם השני של אבא של הרבי, ומנחם, השם הראשון של הרבי עצמו.

נעשה כמה גימטריאות: בברכה על המלה אומרים "ויקרא שמו בישראל כך וכך". כאן זה יוצא מאד מכוון, כי השם המלא של התינוק, יצחק מנחם, עולה שמו. שמו זה גימטריא קדומה. אין הרבה גימטריאות בקבלה מזמן התנאים, ואחת הגימטריאות הקדומות ביותר בישראל זה הגימטריא של שמו. ידוע שבשם הוי' יש שני יחודים, יחודא עילאה בין י ל-ה ויחודא תתאה בין ו ל-ה. ה-י וה-ה בנפש זה חכמה ובינה, זה יחוד שכלי, וה-וה זה הרגש והמעשה. ה-ו הוא התפארת, הנקודה העיקרית של הרגש בלב, וההוצאה לפועל, שיתממש במציאות, זה ה-ה. היחוד הוא שאפעל לפי הרגש, ובפרט לפי מדת הרחמים – פנימיות התפארת – לפעול לפי מה שאנחנו יהודים, רחמנים בישנים וגומלי חסדים (המדה הראשונה זה רחמים). להוציא את זה לפועל, עד כדי שמדה זו תמלוך, זה יחוד וה. מה זה קשור ל-שמו, שם הרך הנימול? זה משהו קדום, ש-יה ברבוע זה 225 ו-וה ברבוע זה 121, וביחד זה שמו. בהגדה של פסח אמרנו "ברוך המקום", ה' נקרא "המקום" כי "הוא מקומו של עולם", ועל דרך זה כתוב באריז"ל ששם הוי' ברבוע פרטי – י ברבוע, ה ברבוע, ו ברבוע, ה ברבוע – בגימטריא מקום. רבוע זה התכללות בשלמות, שכל פרט כלול מכל הפרטים. אם כל אות היא ברבוע זה מקום, ואם ה-יה ברבוע וה-וה ברבוע זה שמו.

חוץ מזה שהנוסח הוא "ויקרא שמו בישראל" – שכאן זה יוצא מכוון – גם על המשיח כתוב "שמו", "מנחם שמו. כדי שיהיה "מנחם – שמו" צריך להוסיף לו יצחק. מי זה יצחק? כתוב שכאשר יבוא מלך המשיח, שהוא המנחם במהרה בימינו, נקרא ליצחק אבינו "כי אתה אבינו" – אברהם לא ויעקב לא, אלא רק יצחק, כמו שהגמרא מספרת, שהוא מסר את הנפש ובזכות זה הוא יכול להתמקח עם הקב"ה ולהציל את עם ישראל מכל הגזירות הלא-טובות. אברהם לא יכול ויעקב לא יכול, ויצחק יכול, ולכן אומרים לו "כי אתה אבינו". על מלך המשיח כתוב בתהלים "בני אתה אני היום ילדתיך". אז יצחק על שם האב, יצחק אבינו, ומנחם על שם הבן, "בני אתה" – יצחק על שם אבא של הרבי ומנחם על שם הרבי.

מה הערך הממוצע של שני השמות? 173. 173 זה גם פתיחת עשרת הדברות, "אנכי הוי' אלהיך", ולעניננו זה גם הפסוק "גל עיני". יש גם גימטריא קדומה – "כל אשר יקרא לו האדם הוא שמו", "הוא שמו" = משיח. הילד שנולד זה "הוא" וכעת קבל "שמו" – מברכים אותו שהעצם שלו יהיה לגמרי מזוהה עם השם שלו, יחוד של עצם ושם, ואז זה עוד יותר גילוי של מלך המשיח.

נאמר עוד ווארט לגבי היום בספירת העומר, גם של הלידה וגם של הברית: שוב, הלידה ב-חי ניסן, לפני שבוע, שבספירת העומר זה היה תפארת שבחסד. היום זה כבר כה ניסן – טוב שנזכיר, הצדיק שקשור להיום זה רבי חיים מצאנז, אחד מגדולי גדולי הצדיקים, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל – זה תפארת שבגבורה. תפארת זה יפי, כשאומרים תפארת שבחסד או תפארת שבגבורה הכוונה ליפי של מדה זו, לתפארת של מדה זו. תפארת שבחסד זה חסד שניתן בצורה הכי יפה, הכי מפוארת שיכולה להיות. זה "הנותן בסבר פנים יפות", הזוכה ל-יא ברכות (כאשר על הנתינה לבדה זוכים רק ב-ו ברכות), היינו זוכה להמשיך לתוך הנתינה מסוד הכתר, ה"חד ולא בחושבן" שלמעלה מעשר הספירות (שהרי התפארת היא הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה – העולה עד הכתר וממשיך אותו לתוך המדה).

אותו דבר בגבורה – כשאומרים גבורה חושבים שזה דבר כחני, ודבר כחני הוא לא תמיד הכי נחמד, לא תמיד הכי יפה ומוצא חן. אבל תפארת שבגבורה זה כמו גבורת ה', שה' הוא גבור, וזו גבורה יפה. צריך לחשוב מה זה, אבל זה כח יפה. יש ענין לקשר כל דבר עם פרשת שבוע, "לחיות עם הזמן". זה שיש כח כחני, לא יפה, זה היום, ב"ששי" של פרשת שמיני – קוראים על שמונה שרצים, שלאחד מהם קוראים "כח". רואים שיש כח שהוא שרץ טמא, כחניות טמאה, אבל "את זה לעומת זה עשה האלהים", כמו שיש כח טמא יש כח שהוא טהור. הקב"ה הוא כל יכול, הוא בעל הכח, וודאי שהכח של הקדושה – צריך הרבה כח, כדי להגשים ולממש את תאות הקב"ה בבריאת העולם, להיות לו יתברך דירה בתחתונים, שעלינו מוטלת האחריות – זה כח יפה.

[השלמה: יש לומר ששמונה שרצים היינו שמונה מיני כיעור – השרצים טמאים ומאוסים משום שהם מכוערים ולכן טמאים – העומדים כנגד שמונה לשונות של יפי המבוארות אצלנו (הבנה כזו של טומאת השרצים מסבירה את היחוד שלהם; למה, למשל, הנחש איננו שרץ טמא? משום שכמה שהוא מפחיד וארסי, יש בו יפי מיוחד). שמונת השרצים כתובים בסוד 'חתך זהב' – השמונה מתחלקים לשלשה בפסוק הראשון וחמשה בפסוק השני, והחמשה עצמם מתחלקים בפסוק לשלשה ושנים. בסדר זה, הכח כנגד מכוון כנגד הלשון נוי  לשון היפי שכנגד ספירת הנצח (גם בנצח יש כח וגבורה, הנמשך מהגבורה בסוד "שכל את ידיו", המשכה משמאל לימין, כנודע). בכלל, כל ענין היפי הוא נושא של גאולה, ידוע אצלנו ש-ישראל = אמת יפי, אמת יש גם בגלות, "אין אמת אלא תורה", אבל את היפי צריך לגאול, כמו שרבי נחמן אומר שהחן בגלות אצל הגוים. הכי חידוש הוא שגם הכח והגבורה יכולים להיות יפים.]

כתוב שחסד וגבורה זה "שמאל דוחה וימין מקרבת", צריך איזון ביניהם, והתפארת של כל מדה זה היפי שלה. כתוב שבנין המלכות מן הגבורות. אנחנו רוצים כאן, בארצנו הקדושה, לזכות בקרוב ממש למלכות מתוקנת, מלכות על פי תורה. התורה בכלל היא תפארת, אבל כתוב שכדי להתחיל לבנות את המלכות צריך גבורה – אי אפשר מלכות בלי כח, בנין המלכות מהגבורה. מצד שני כתוב "מלך ביפיו תחזינה עיניך", המלך צריך להיות יפה, מוצא חן. "מלכותו ברצון קבלו עליהם" כי המלך משדר חן ויפי, גם בכח שלו. אז נדרוש שהמשמעות הפנימית של היום הזה, יום הברית, תפארת שבגבורה, שהוא עיקר בנין המלכות מן הגבורות. "הגבורות" זה כל מדות הגבורה, אבל העיקר התפארת של הגבורה. בכל מקרה הנקודה המרכזית של כל מדה, הלב של המדה, זה התפארת שבה, אז הלב של הגבורה זה התפארת שבה. שוב, זה היפי שבה, וכשזה נמשך למלך – שזה ראשית בנין המלכות שלו – על זה אומרים "מלך ביפיו תחזינה עיניך". שהוא גבור, ויש לו כח, אבל זה יפי של כח – זה חומר להתבוננות. אחר כך, אחרי שהמלכות נבנית, כתוב "חסדי דוד הנאמנים" – תכלית המלכות רק להזרים חסד, לעשות טוב לכולם, להקציב תקציבים רבים לכולם. זה התכלית, זה בא בסוף, אבל כדי להגיע לזה צריך את הגבורה. זה התפארת שבחסד, יום ההולדת, אבל צריך את הברית, תפארת שבגבורה – בנין המלכות מהגבורה, מהתפארת שבגבורה. נסיים בזה ונאחל שלרך הנימול תהיה גם תפארת שבחסד וגם תפארת שבגבורה, ונאחל שבשתי המדות האלה נזכה לבנין מלכות מלך המשיח, האבא זה יצחק והבן זה מנחם, מלך המשיח.

לחיים לחיים.

השלמה (מיד אחרי השיעור):

התפארת של כל מדה זה הלב והיפי של המדה. זה גם לפעול את המדה בשיקול הדעת, היות שהדעת היא נשמת התפארת. היות שבכל מקום התפארת היא הבריח התיכון, המבריח מן הקצה אל הקצה, אז התפארת של המדה גם ממשיכה גם את הכתר לתוך המדה – מגלה את הכתר לתוך המדה – גם את הדעת וגם את הכתר. בגבורה זה מודגש באופן מיוחד, כי כתוב "איזהו גבור? הכובש את יצרו, שנאמר 'טוב ארך אפים מגבור'". זה פלא, ב"איזהו חכם? הלומד מכל אדם, שנאמר 'מכל מלמדי השכלתי'" מובן שזה חכמה, ו"באיזהו עשיר? השמח בחלקו, שנאמר 'יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך'" מובן שזה העושר. אבל ב"טוב ארך אפים מגבור" בכלל לא ברור ש"ארך אפים" זה גבור. הראיה היא באמת יותר מהחלק השני של הפסוק, "ומושל ברוחו מלוכד עיר", אבל רק מהחלק הראשון משמע שארך אפים אינו גבור אלא שהוא טוב מגבור. רק ב"ומושל ברוחו" נוספת המשמעות של כבוש – כובש את יצרו. [אם כבר הזכרנו: ארבעת הדברים שאומר בן זומא בתחלת פרק רביעי זה בסוד הוי' – "איזהו חכם" זה י, "הכובש את יצרו" זה "אני בינה לי גבורה" (זה כבר אומר שהגבורה כאן היא שכלית, מח שליט על הלב), ה עילאה, "איזהו עשיר השמח בחלקו" זה "אין עשיר אלא בדעת", נשמת ה-ו, ו"איזהו מכובד המכבד את הבריות" זה כבר כבוד המלכות, ה תתאה]. "ארך אפים" זה כתר, אבל הוא נמשך בתפארת – זה משהו יפה, מדה מפוארת שיש לו ארך אפים. כשהגבורה מתבטאת בהפכה זה תפארת. זה גם מתאים למה שרבי אייזיק אומר, שמכל המדות היחידה שיש בה נשיאת הפכים היא גבורה, היא הספירה היחידה שהיא כינוי של ה'. הכח של הגבורה זה מה שהקב"ה הוא כל יכול, וזה נשיאת הפכים, לכן גם "ארך אפים" זה גבורה – תפארת שבגבורה. מכל ה"תפארת שב..." הכי חידוש שהגבורה יכולה להיות יפה, לכן זה הכי עולה עד לכתר. ורמז: גבורה יפה = איש, ביטוי של כח (כמו "הוי' איש מלחמה").

נאמר עוד ווארט, היות שעיקר יחוד וה זה תפארת ומלכות – כתוב שהמלכות נבנית ממלכויות כל המדות, ולכן הייתי יכול לחשוב שבנין המלכות מהגבורות זה מהמלכות שבגבורה, אבל היות שצריך לבנות את המלכות גם עם יחוד, והיחוד הוא תמיד תפארת המדה עם המלכות שבמדה. הגבורה שבמלכות נמשכת מהמלכות שבגבורה – כמו בכל הספירות – וזה הופך להיות חלק ממנה, אבל היפי, "מלך ביפיו", זה תפארת המדה שמתייחדת עם מלכות המדה (שהופכת להיות אותה המדה בתוך המלכות). יש רק "מלך" ויש "מלך ביפיו", כשיש יחוד עם התפארת של המדה.

עיקר ה"מכה בפטיש" שהיום הוא עיקר בנין המלכות מן הגבורות הוא בזה שהיום מכוון כנגד נח, המלכות של עשרת הדברות הראשונים. זה קשור גם לשם מנחם – נח הוא הפנימיות של מנחם, וידוע שרש"י אומר שעל פי "זה ינחמנו" היו צריכים לקרוא לו מנחם. כתוב בפירוש שעשרת הדורות הראשונים הם מכתר עד מלכות וכן ביחס לעשרת הדורות השניים. ספירת העומר היא או שבע פעמים שבע, ואז יום החמישים הוא הכולל, המקיף, שיש בו ממד ששייך עדיין לפנימי, ל-מט, וממד שנעלה מזה. אבל כתוב בפירוש באר"י שב"תספרו חמשים יום" יש גם כוונה של חמש פעמים עשר. זו השלמה חשובה לענין סדר הדורות. יש כמה פירושים בחמש פעמים עשר, אבל הפירוש הכי טוב והכי פנימי: כל ספירת העמר זה תיקון התהו, ותכלית מתן תורה זה להמשיך "אורות דתהו בכלים דתיקון" (המסר של כח ניסן, עוד כמה ימים). מעיני א"ק יצאו חמש נקודות, מהן נבנו חמשה פרצופים – פרצוף הכתר (בעולם התהו לא היו עתיק ואריך, אלא פרצוף אחד), פרצוף אבא, פרצוף אמא, פרצוף ז"א, פרצוף הנוקבא – שבכל אחד עשר ספירות, מכתר עד מלכות (בעולם התהו צריכים לכוון כח"ב, בלי דעת).

בעשיריה הראשונה אדה"ר הוא הכתר ונח הוא המלכות, ו"כתר עליון איהו כתר מלכות" – יש תמיד "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן". עשרת הדורות הראשונים הם פרצוף אריך, ואחר כך עשרת הדורות הבאים, משם עד אברהם אבינו, זה פרצוף אבא. זאת אומרת שאברהם אבינו, יום העשרים, היהודי הראשון – הוא המלך, "עמק המלך" – הוא המלכות שבחכמה. אברהם זה חכמה – אברם, השכל הנעלם מכל רעיון, וה-ה שלו זה כח המלכות, כח האתגליא, לגלות את החכמה. אם נמשיך רק את הסוד הזה (יש עוד המון סודות בדורות, נדרוש רק את המלכויות), הדור השלשים – המלכות של פרצוף אמא, זה בעז, מגילת רות. פרצוף אמא הוא מיצחק אבינו עד בעז. זה מאד מתאים שיצחק אבינו יהיה הכתר של פרצוף אמא ובעז הוא המלכות של פרצוף אמא. אחר כך יוצא ש-לג בעומר, דוד המלך, הוא הבינה של פרצוף ז"א (הכתר זה עובד בן בעז), והמלכות זה אחזיהו. המלכות החמישית, של הנוקבא, זה צדקיהו שאחרי יאשיהו – הוא הבן העיקרי בין הבנים בדור האחרון. צדקיהו יותר מכולם נקרא על שם המלכות, "צדק מלכותא קדישא". הוא גם העיקר שלירמיהו יש עסק איתו. זה מאד  מתאים שצדקיהו יהיה המלכות של המלכות – המלכות של פרצוף נוקבא. לעשות רמז רק מזה: חמש המלכויות – נח, אברהם, בעז, אחזיהו, צדקיהו – עולות 637, יראת הוי', מט (7 ברבוע) כפול 13. רק נח צדקיהו – אריך ונוקבא, "כתר עליון איהו כתר מלכות" – זה ג"פ 91, ושלשת האמצעיים זה ד"פ 91, לכן ביחד זה ז"פ ז פעמים יג (ז"פ משולש יג). זו יחידה יפה מבחינת גימטריא. יוצא שנח הוא בעצם המלך הראשון – אברהם מקבל את המלכות ממנו (דרך שם, "מלכי צדק מלך שלם", הכתר של עשרת הדורות שאברהם חותם). ידוע ש-נח אברהם = אשה (שו של שופר, בחינת מלכות). על מה שכתוב שהוא קבל שכר כולם יש דיון במפרשי המשנה אם הכוונה לעשרת הדורות שלפניו או לעשרים הדורות שלפניו, הכל "להודיע כמה ארך אפים לפניו" – עשרת הדורות הראשונים זה ממש פרצוף "ארך אפים", אבל גם הדורות הבאים הם תחת המקיף והרושם של פרצוף אריך אנפין (כמדומה שהרוב אומרים שהפירוש האמתי הוא כל עשרים הדורות, צריך לבדוק).

נח המציא טכנולוגיה חדשה לעולם – מחרשה (לכן נקרא "זה ינחמנו") – שקדמה את האנושות בדילוג ענק, הרבה יותר מהמצאת המחשב בימינו, וכל דבר כיוצא בזה. זה המלכות כמו שהיא בכתר, מה הענין שלה, מה הפועל יוצא שלה (חוץ מזה שאחר כך, כטכנולוג גדול, עשה את התבה לאט לאט והכניס לתוכה את כולם). אמרנו שבעולם התהו עתיק ואריך הם יחד – עתיק זה בחינת עקודים ואריך בחינת נקודים. הכל נקרא על שם אריך, אבל יש בזה ה ראשונות שעל דרך עתיק, עולם העקודים, שכולם עקודים בכלי אחד – זה על דרך תבת נח, בה הצליח נח 'לעקוד' את כולם בכלי אחד. אם כן, הווארט היה שהקשר בין תפארת שבגבורה לנח הוא מה ש"בנין המלכות מן הגבורות". יש שיחה של הרבי שעשרת הדורות הראשונים כוללים כל ההסטוריה, ונח הוא משיח – זה מלכות דאריך, ובנין המלכות זה תפארת שבגבורה. "מי נח" זה גם בחינת מלכות דאריך – ה"דינא דמלכותא דינא" התוהי של פרצוף אריך, שה' דן את המציאות לכליה. צריך להמשיך את שרש המלכות משם – גם המחרשה וגם התבה וגם "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים".

עוד ענין עיקרי: היום בספירת העומר מכוונים את המלה "דרכך" בפרק "למנצח" ואת ה-נ השניה של "וירננו". "לדעת בארץ דרכך" – דרך ה' בארץ זה דרך המלכות, כמובן, "דרך המלך אין לו שיעור". גם שתי הנונין של "ירננו" – ה-נ השניה יכולה להיות באמא, יחסית, וה-נ השניה במלכות. "באבד רשעים רנה" – רנה היא גם גבורה וגם מלכות. בכל אופן, כשמחברים – דרכך נ – זה עולה "אין מלך בלא עם". באנא בכח מכוונים היום ל"עמך", ה-ע של "עמך". אם אני מחבר גם את המלה עמך ל-דרכך ו-נ אני מקבל משיח בן דוד. אם אני מחבר רק את ה-ע – הרי "עמך" זה חלק מהפיוט – אני מקבל יוסף-יצחק, יעקב-יעקב, דוד פעמים הוי'.

עוד ווארט חשוב מאד: גבורה שבתפארת זה יום ה-י של ספירת העמר, אבל כדי להמשיך את הגבורה שבתפארת למלכות, לבנות את המלכות עם היפי של הגבורה, מציאת החן של הגבור בהיותו גבור – כמו אצל דוד, שמצא חן בעיני הבנות שהרג את גלית, והרג אותו בכף הקלע, בלי נשק רציני ומודרני, זה יפי שבגבורה, אין יותר יפה בגבורה מאשר להרוג את גלית בכף הקלע, בפגיעה במצח שלו (אז מקבל את ה"עמך", "אין מלך בלא עם", עם שממליך "ומלכותו ברצון קבלו עליהם") – זה דרך הגבורה שבתפארת, המדה המשלימה. אמרנו שכל מה שאנחנו רוצים זה יחוד של תפארת ומלכות, זה מתחיל מתפארת שבגבורה וצריך להמשך דרך הגבורה שבתפארת, ואז זה יורד ישר לבנות את המלכות. בספירת העומר הגבורה שבתפארת זה היום ה-טז, עוד ששה ימים (יש עוד דרך של השלמות בספירת העומר, לספור מההתחלה ולספור מהסוף, אבל זה משהו אחר), היינו שאת יום ה-י משלים יום ה-הוה, ואז שם הוי' נמשך למלכות – "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד".

[עוד גימטריא לפרשה: חז"ל דורשים כמה מיעוטים בפרשה למעט "מהלכי שתים", היינו למעט אדם אף שאינו מפריס פרסה וכו'. מהלכי שתים = אדם פעמים חוה. בפשט ה"שתים" היינו שתי הרגלים, אך "איהו בנצח ואיהי בהוד". אדם מהלכי שתים = כ"פ אדם = 900, סוד הלב היהודי.]