בע"ה

סיפורי רבי פינחס מקוריץ

ז אלול סז – רמת אביב

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

נמשיך עם הסיפורים של הילולת השבוע, ר"פ מקוריץ, שההילולא שלו ב-י אלול, יום ששי. נתחיל מכך שלבעל שם טוב היו ששים גיבורים, ששים תלמידים צדיקים וכו', שכל אחד גם היה אחר כך מנהיג שהפיץ תורת החסידות. אבל, בין תלמידי הבעל שם טוב הגדולים אפשר לציין ארבע שאפשר לומר – אולי "בדרך אפשר", אבל זה די פשוט – שהם בולטים ומצטיינים במיוחד, כגדולי התלמידים, שכל אחד היה אדמו"ר חשוב מאד אחרי הבעל שם טוב ובהמשך אליו. כמובן שהכי חשוב ביניהם זה הרב המגיד ממעזריטש, שהוא ממלא המקום של הבעל שם טוב, הוא המשך ישיר. ידוע שכל הנשיאים של החסידות מהבעש"ט והלאה זה הכל בעצם נשמה אחת, שבכל דור מתגלה בפנים חדשות, וזה ברור שמי שממשיך את הבעל שם טוב עצמו זה הרב המגיד. עכשיו, בכל אופן, האמרות קדש שמסורות לנו מהבעל שם טוב עצמו, מי שרשם אותן בספר – שמתוך הציטוטים שלו בספרים שלו אחר כך אספו את אמרות הקדש של הבעש"ט ועשו מזה את הספר כש"ט, ספר היסוד של החסידות בכלל (וידוע מה שהרבי הרש"ב מחב"ד אמר, שבכל בית צריכים להיות שלושה ספרים – כש"ט, מגיד דבריו ליעקב ותניא קדישא) – זה רבי יעקב יוסף מפולנאה, בעל התולדות. ודאי שמי שזכה להיות סופר הבעש"ט יש לו מעלה מיוחדת, והוא גם הנהיג עדה והיה רבי חשוב אחרי הבעש"ט. יש מי שאומר שהוא היה הכי מבוגר בין התלמידים – לפי מסורת אחת הוא היה מבוגר ב-28 שנים מהבעש"ט. כלומר, שהוא התקרב לבעל שם טוב בגיל 70 פלוס, אז התקרב לחסידות. הספרים שכתב, שיש בהם תורות רבות מהבעש"ט, זכו לעלות על המוקד ולקדש שם שמים בוילנא עיר הבירה. הוא סבל הרבה בשביל זה, כמובן, אבל כל התלמידים הגדולים של הבעל שם טוב וגם של המגיד – מי יותר ומי פחות – סבלו מההתקשרות לבעל שם טוב ומהנחישות להפיץ את תורתו בעולם, מתוך אמונה איתנה ביותר שבכך נזרז את ביאת מלך המשיח ברחמים. אם כן, אחרי המגיד יש לציין את בעל התולדות. אחרי שני אלה, השלישי זה רבי פינחס מקוריץ, הצדיק של השבוע, שכמו שנספר הלאה הבעל שם טוב אפילו אמר עליו פעם – הוא הלב שלי. בכלל, הבעל שם טוב הוא הלב של עם ישראל, אז לא יכול להיות שבח יותר גדול מכך שמכנה את ר"פ מקוריץ הלב שלו. אחר כך יש עוד גדול מאד מאד, שזה המגיד מזלוטשוב – רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב. אפשר לומר שארבעת אלה הם הגדולים ביותר בין תלמידי הבעש"ט, לכן חשוב מאד שכל מי שהולך בדרך הבעש"ט ידע ויכיר ויהיה לו בראש ובלב את הדמויות הללו. אמרנו אותן בסדר של הוי', כאשר הבעש"ט הוא קוצו של י – הכתר – לגבי המבנה הזה. י וקוש"י זה דבר אחד ממש, לכן הבעש"ט והמגיד הם אחד. כתוב בספר הזהר הקדוש שהסופר של רשב"י, רבי אבא, הוא כנגד ספירת הבינה – זה מפורש שהסופר, המעביר את האמרות של הרבי, הוא הבינה. לפי זה יש להניח שאכן "בעל התולדות", שבזכותו יש לנו את האמרות המקוריות של הבעש"ט, הוא כנגד ה עילאה של השם, אמא. אחר כך רבי פינחס, שעבד על מדותיו – ובפרט על מדת האמת, כפי שהתחלנו לספר לילדים – והבעש"ט קרה לו הלב שלו (ותיקון הלב הוא תיקון המדות), אז יש לומר שהוא כנגד ה-ו של שם הוי'. המלכות, בחינת דוד, זה המגיד מזלוטשוב. יש ביניהם גם קשר, שנבין טוב יותר מהמשך הסיפורים. רק מילה אחת לגבי ר' מיכל מזלוטשוב – שהיארצייט שלו בהמשך החדש הזה (ואולי  נקדיש גם לו שיעור) – הוא היה גדול המנגנים. כתוב שהוא זכה להכנס להיכל הנגינה, למעלה בשמים, ולקבל את יסוד ושרש הנגינה החסידית, עד כדי כך שהמגיד עצמו שלח פעם את תלמידו המובהק, אדה"ז, לטיש של ר' מיכל מזלוטשוב (שזה משהו חריג ונדיר ולא רגיל לגמרי) כדי שיקבל ממנו את הנגינה, וחב"ד תהיה היורש של ניגוני הבעש"ט. כל ניגוני חב"ד זה אדמו"ר הזקן כפי שקבל זאת מהרבי ר' מיכל מזלוטשוב, שגם בעצמו הסתלק מתוך ניגון. כל פעם שהיה מנגן הוא הגיע לכלות הנפש, ותלמידיו היו אמורים לשמור עליו – פעם אחת לא שמרו והוא הסתלק בכלות הנפש (זה קרה לכמה צדיקים). בכל אופן, תכונה זו מקשרת אותו לדוד המלך, נעים זמירות ישראל, בעל הכינור של מלך המשיח. זו נקודה אחת לקשר בינו לבין ספירת המלכות. בכל אופן, זה רק בשביל שנוכל להתמקם בסוד הבעל שם טוב וארבעת הראשים (שאפשר לרמוז כל מבנה זה במעשה בראשית בפסוק "ונהר יוצא מעדן להשקות את נגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים" – יש נהר אחד, לשון נהירו עילאה, שיוצא מעדן עילאה סתימאה, להשקות את הגן של עם ישראל, ומשם הוא נעשה לארבעה ראשים, כאשר "והנהר הרביעי הוא פרת", הוא דמעיקרא, וצריך לומר שזה המגיד).

אחרי ההקדמה הזאת נתחיל לספר סיפורים על ר"פ מקוריץ, וכדרכנו נספר לפי הספירות:

כתר:

סיפור אחד של הכתר סיפרנו קודם לילדים. הכתר זה דברים הקשורים למשיח וגם למס"נ ממש, כפי שאמרנו בשיעורים קודמים. יש סיפור אחד שספרנו קודם לילדים שקשור למשיח, למה שהמשיח יבוא פתאום. נספר בקיצור למי שלא היה – פעם אחת בקשו שיתפלל על גשם והוא יצא לרחוב העיר והתפלל ומיד ירד גשם שוטף, ששטף גם אותו עד שהוא התרטב נורא והתלמידים היו צריכים מיד לבוא וכאילו להציל אותו משטף הגשם ולנגב אותו. אחר כך שאל את התלמידים – למה עשיתי ככה? הרי יכולתי להתפלל בבית, וגם מיד היה יורד גשם, ולא הייתי מתרטב – למה רציתי דווקא לצאת החוצה? ענה ואמר שאם הייתי מתפלל בבית לא היו רואים את התגובה המידית, את הקשר המידי בין התפלה לבין הפעולה, ורציתי דווקא להראות להם את זה כדי שיבינו שככה יבוא משיח, כמו שאומר הפסוק "פתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים". בשביל שאנשים יתפעלו מהפתאומיות של הפעולה, שככה תבוא הגאולה, כדאי להתרטב מאד – כדי להראות לאנשים שרק צריך להתפלל מנקודת האמת ו"עד מהרה ירוץ דברו". כתוב בחסידות שאמת זה הקו האמצעי, ומי שזוכה להכנס לקו האמצעי – הפעולה פועלת מיד, תיכף ומיד ממש. זה בעצם הפנימיות של ה-ו של שם ה', אליה קשרנו אותו מבין תלמידי הבעש"ט. הסיפור הזה מגלה שכל מה שהוא רוצה באמת זה לפרנס את ביאת המשיח, ולזרז ולקרב את ביאת המשיח, וגם כאשר מתפלל לגשם שהעולם זקוק לו כדי להתקיים הוא רוצה לתת לו מה שחסר לו, אבל תוך כדי זה צריך גם לתת לו מסר שקשור למלך המשיח. כל דבר קשור, וכפי שאמר הרבי – לחיות עם משיח. לא שצריך להזניח דברים אחרים נחוצים, יש הרבה דברים נחוצים, אבל כל דבר לקשר למשיח.

יש גם דבר מאד יפה במלה הזאת, "פתאֹם" – אמרנו שפתאומיות זה המשכה ישרה מהכתר בקו האמצעי. בשביל שיהיה "תיכף ומיד ממש" צריך המשכה מהכתר דווקא, דרך הקו האמצעי, הבריח התיכון, קו האמת שמבריח מן הקצה אל הקצה. הקו האמצעי, וגם הכתר, זה הכל בחינת אמת – מדתו המיוחדת של ר"פ מקוריץ, כפי שנספר עוד. נתבונן רגע במלה פתאֹם, כדי לראות שזו מלה של הכתר. קודם כל, רק בכחו של הכתר זה להפתיע – פתע פתאום, מה שבא פתאום הוא מפתיע מאד מאד. הפתעה יכולה להיות רק מהכתר, כי כל מה שמהכתר ולמטה זה הכל מודע, מושכל ומובן, מורגש – יש מושכל ויש מורגש ויש מוטבע, חב"ד חג"ת נה"י, וכל זה הוא לא הפתעה. הפתעה זה רק גילוי של הכתר, זו הפתעה אמיתית של על מודע, וכשהוא מפתיע זה פתאום. בתוך פתאֹם יש אותיות אמת, אבל לפני כן יש פ העולה 80. זה אחד הרמזים, שתיכף נאמר יותר מלא, שהאמת אכן מתחילה מהכתר אך נמשכת עד היסוד, ומשמה הוא מופיע למלכות, כנסת ישראל. יש משהו הרבה יותר עמוק לגבי פ בקבלה לפני אמת. לכל מלה יש את האותיות, וגם את הניקוד, שהוא כח המניע. אם רוצים להתבונן בכך שמשהו אמיתי גם נע מהר ומגיע ליעד שלו תיכף ומיד ממש, אז לפי הסוד – לפי הקבלה – זה קשור לנקודות של אמת. כתוב שהניקוד זה הנשמה בתוך האותיות, שהן הגוף. את הניקוד לא רואים בספר תורה, אין שם נקודות, כמו שלא רואים את הנשמה – הנשמה היא הנקודות והאותיות זה גוף. הניקוד של אמת זה חטף-סגול סגול – ֱ ֶ – בסך הכל שמונה נקודות, העולות 80 (כל הניקוד מורכב מקוים ונקודות – קו שוה כמו ו ונקודה שוה כמו י, רק ש-י היא "נקודה מצוירת" ובניקוד זה "נקודה פשוטה", "נקודה לא מצוירת", כמבואר אצל הרבי הרש"ב). אם כן, האות פ של פתאֹם בעצם רומזת לכח המניע, הנשמה שבתוך האמת, וזה מה שצריך להתבונן בפסוק "פתאֹם יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים". אם כן, כל הראש של רבי פינחס מתוכנת לביאת המשיח תיכף ומיד ממש. וכמו שאמרנו קודם, בשביל לחשוף את זה לכולם כדאי מאד להתרטב – זה המוסר השכל. כדאי שכל אחד יהיה מוכן להתרטב בשביל להביא את המשיח תיכף ומיד ממש.

אמרנו שכתר קשור למשיח, וקשור לכל פעולה של צדיק במס"נ ממש. מספרים על רבי פינחס שכחו היה גדול מאד דווקא בעבודת התפלה שלו, כמו בסיפור זה, שהיה מתפלל כל כך במס"נ שבשבילו ללכת לבית כנסת בבקר זה היה כמו חיל שיוצא למבצע ולא בטוח שיחזור בחיים. עד כדי כך שכל בקר לפני שיצא לבית כנסת היה נפרד מאשתו, כמו אחד שלא בטוח שיחזור חי, וכמובן, מכיון שכולו היה אמת, זה לא היה משהו חיצוני כלל וכלל ח"ו, אלא מאה אחוז אמת. זה רק לתת דוגמה לתפלה במס"נ. בכלל, שרש התפלה הוא בכתר – עבודת התפלה היא או במלכות (על זה כתוב "ואני תפלה", כמפורש בריש ע"ח), או ששרש התפלה היא בכתר, אצל מי שמגיע בתפלתו למס"נ גמורה. כמו שאמרנו, הכתר זה מס"נ, ועוד יותר – מפורש בזהר שהתפלה עולה לחוטמא, שזה בחינה בתוך הכתר (ולא נסביר כעת). התפלה היא כמו קרבן, ו"רזא דקרבנא עולה עד רזא דאין סוף", וכאילו עושה ריח ניחוח לקב"ה כפי שהוא מתלבש ומתגלה בתוך הכתר עליון שלו. לכן התפלה זה קשר ישיר לכתר העליון, מי שבאמת מגיע לשמה בתפלתו זה רק מי שמתפלל במס"נ לגמרי, למעלה מטו"ד, למעלה מהשכל (השכל זה גבול, הוא מגביל, והוא יוצא מהשכל בכלות הנפש לגמרי עד שאין לו שום בטחון שיחזור מהתפלה חי).

לבעל שם טוב היה נכד, שאחר כך היה רבי מאד גדול, רבי ברוך ממעזיבוז (שגם ירש את כסאו בעיר מעזיבוז). כמה שנים טובות הוא גדל בבית של רבי פינחס מקוריץ, הוא גידל אותו. ידוע שהוא לא היה תלמיד של המגיד, ואחר כך היתה אפילו קצת מחלוקת בין אדה"ז לבינו. בדור שלו, בפולין, הוא היה נחשב לרבי הכי גדול – רבי ברוך ממעזיבוז – אבל לא הבין את דרך חב"ד, חלקית בגלל שלא למד אצל המגיד שקבל את העצם של הבעש"ט. אבל הוא כן היה, כילד או כנער, בבית של רבי פינחס מקוריץ. פעם אחת רבי פינחס ראה על הנער הזה, רבי ברוך, שכלל זחה עליו דעתו – שמרגיש יותר מדי טוב – ואז הוא שאל מה זה? אתה מרגיש טוב שאתה נכד הבעש"ט? שאתה הכי מיוחס כאן? גדולת הסבא שלך היתה שבצורה פתאומית היה מסוגל לעשות עלית נשמה ולהגיע מהארץ לעולמות הכי עליונים. באמת, אנו יודעים במסורת החב"דית, שעיקר גדולת הבעש"ט זה "אין וועלט אויס וועלט", שהיה למעלה ולמטה באותו זמן, עד שלא הבחינו שהוא למעלה. אבל בהחלט היו פעמים, יוצא מן הכלל, שרק עלה – זה "התפשטות הגשמיות", ואז לא נמצא למטה בכלל, עד כדי כך שבקושי אפשר לדעת אם הוא חי או להיפך. רבי פינחס אמר לו – אתה חושב שזו גדולת סבך, את זה גם אני יכול לעשות. ברגע שאמר זאת זרק ראשו אחורה, בבת ראש, ועיניו עלו וכו'. רבי ברוך רצה לדבר עמו וראה שאין עם מי לדבר, הוא ממש לא כאן – אנו מדברים באנשי אמת – ראה שבן רגע הוא לא כאן בכלל. כך הוא עשה כדי קצת להוריד את היחסנות של רבי ברוך ממעזיבוז.

בכל אופן, בפעם אחרת הוא אמר, בהקשר לאותה תופעה, שאלו שיכלו לעשות באמת עלית נשמה זה האריז"ל והבעל שם טוב ואני, וממני עד ביאת המשיח לא יהיה עוד אחד. קודם כל, עלית נשמה כאן זו פעולה של מסירות נפש. זה גם משהו פתאומי לפי הסיפור הקודם. זה שאומר שלא יהיה כך עד ביאת משיח, זה ודאי מקשר אותו למשיח – הכל המשך אחד. כאן לא המקום, ונזכיר זאת רק במאמר מוסגר, שהיו כמה צדיקים שאמרו שממני ועד משיח לא יהיה כמוני. האמרות האלה, אצל הרבה אנשים חדשים – בע"ת וכיו"ב – קצת מבלבלות את הדעת. צריך לומר שאם זה צדיק באמת אז כנראה הוא גם דובר אמת, אבל יש בזה בחינות מבחינות שונות – "כלים מכלים שונים" – וכל אחד אומר את זה מבחינתו. אפילו בסתם שני יהודים כתוב בתניא שלכל יהודי יש מעלה שאין לאף אחד אחר בעולם, ובנקודה הזאת הוא משיח. אם אחד מזדהה עם הנקודה, מגלה ומטפח אותה, אז באמת הוא הכי גדול בכל עם ישראל עד ביאת המשיח. צריך לדבר על זה קצת יותר בישוב הדעת ובאריכות, והזכרנו זאת רק דרך אגב. כאן הוא אומר שבנקודה זו של עלית נשמה לא יהיה עוד אחד כמוני ממני ועד מלך המשיח. לפני שנעזוב את זה נאמר עוד מאמר מוסגר, שבאגרת הקדש המפורסמת של הבעש"ט לגיסו, שעלה להיכל משיח ושאל אותו "אימתי קאתי מר וכו'", התשובה היתה "לכשיפוצו מעינותיך חוצה" והיא ממשיכה שתלמידיך יוכלו גם לעשות עליות נשמה כמוך, ואז יהיה סימן של כליון כל הקליפות, כל הרע מהעולם, ואז יהיה עת רצון וישועה. הרבה שואלים – אפילו בלי הסיפור שהיה – שאפשר להבין "יפוצו מעינותיך חוצה", להפיץ חסידות, אבל מה עם התנאים בהמשך, שתלמידי הבעש"ט יוכלו לעשות עליות נשמה כמותו ועוד. אכן, ידוע שהיו צדיקים שהמכתב הזה הביא אותם ליאוש עמוק, במקום שמחה גדולה שנותר לנו רק להפיץ את המעינות. כאן מתחדדת הישועה, שהיה האריז"ל והבעש"ט וכעת ממני והלאה לא יהיה אף אחד – מחד נשמע שסותר את הקביעה, שמשמע שיהיו הרבה שיוכלו להיות כך. אבל אם נתבונן בזה, משמע שכמו כל צדיק אמיתי שדואג לעם ישראל הוא רוצה להוציא את כולם ידי חובה. המשיח אמר לבעל שם טוב שצריך עוד מישהו שיכול לעשות עלית נשמה כמותו, והוא רוצה לומר שיש אותו זה מספיק – בזה קיימנו ענין זה – וכעת מה שנשאר לחב"ד לעשות זה ה"יפוצו מעינותיך חוצה", אבל ענין עלית הנשמה כבר התקיים.

כל מה שספרנו עד עכשיו – זה הכל הכתר, הכל ענינים של משיח ומס"נ.

חכמה:

פעם אחת אמר רבי פינחס מקוריץ – כל כך הרבה למדתי את הספר חובת הלבבות, עד שאני נעשיתי חובת הלבבות. זה הציטוט.

הספר הראשון בעם ישראל והחשוב ביותר של תיקון המדות, של מוסר, זה חובת הלבבות. זו גם אמרה ששמה אותו מאד חזק ב-ו של ה', בתיקון המדות. זה הספר הכי חשוב בכל ספרי המוסר, ויש הרבה מכתבים של הרבי שצריך ללמוד אותו – בפרט את שער הבטחון שלו. כל החידוש או ההדגשה של הרבי לגבי מהות הבטחון נסמכת דווקא, אך ורק, על הספר הזה (כידוע שיש גדולי ישראל שחולקים על זה), לכן הרבי היה מאד חזק שילמדו את שער הבטחון בחובת הלבבות. פחות יודעים שהבעל שם טוב אמר, עוד לפני ר"פ מקוריץ, שאני מהדורה חדשה של ספר חובת הלבבות. אם כן, ר"פ מקוריץ לקח רעיון וענין זה של חובת הלבבות מהבעש"ט, ואמר שכל כך הרבה למדתי זאת עד שאני בעצמי נעשיתי חובת הלבבות. למה שמים את הווארט הזה בספירת החכמה? קודם כל, בגלל שכל מה שאדם לומד זה חכמה – "אורייתא מחכמה נפקת". דווקא כאשר לומדים ממישהו אחר וקולטים זאת זה עוד יותר חכמה, כמו שכותב רש"י לגבי בצלאל על "ואמלא אותו חכמה", שחכמה זה מה שאדם לומד מרבו, זו היכולת ללמוד ולהפנים מרבו. בהחלט כתוב שבדורות שלנו, שיש הרבה ספרים, כל ספר זה "רבו" – זה רק תלוי איך מתייחסים לספר. אם כי בהקדמת התניא מסביר את הרגש הפשוט של כל חסיד, שלא דומה קריאה בספר לראית הרבי, אף על פי כן אומר שהתניא זה כן רבי, וידוע שאם אדם מתקשר מאד חזק לספר זה כמו רבי. אפילו הרבי אמר שהוא מדפיס כל כך הרבה ספרי חסידות – אמר שרוצה להגיע ל-תריג – כדי שכל אחד ימצא ספר שהוא ה'רב' שלו, שמדבר אליו במיוחד. אז ענין גדול מאד שכל אחד ימצא את הספר הזה שהוא מוצא את עצמו בו, שמזהה את עצמו בתוך הספר ואז לומד את הספר הרבה מאד. עיקר הווארט כאן שמחבר לחכמה, שלא רק שלומד את הספר אלא שכל כך מתעצם עם הספר עד שהוא נעשה הספר. שוב, הבעל שם טוב לא אמר כר"פ מקוריץ, אלא משהו אחר – אני מהדורה חדשה של חובת הלבבות (זה כאילו שיאמר שאם בעל חובת הלבבות היה מתגלגל היום, וכל גלגול זה התקדמות וקפיצת דרך לגמרי, אז היה מחבר את הספר שלו לרוח החסידות, מה שאני מלמד זה בעצם מה שבעל חובת הלבבות היה מלמד אם היה עכשיו מתגלה לנו בדור שלנו). כשרבי פינחס אומר שלמדתי כל כך הרבה חוה"ל עד שאני נעשיתי חובת הלבבות, שזה התעצמות עם החכמה עד כדי כך שזה הוא בעצמו, זה הכח של פנימיות החכמה – זה ברור שעכשיו הוא אפילו לא צריך לצטט. זה מענין לראות בתורותיו – בספר אמרי פינחס – אם בכלל מצטט פעם חוה"ל. אנו יודעים שהרמב"ם לא מצטט מקורות, ולכאורה זה נגד דברי חז"ל "כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם". יש שיחה של הרבי שכאשר למדו משהו והתעצמו עמו, כבר לא צריך לצטט את המקור – ברגע שזה הוא, גם יאמר זאת בסגנון שלו, והשומע צריך להיות מאד חכם כדי לדעת שכעת בעצם אומר חוה"ל בסגנון של ר"פ מקוריץ. להגיע לכך שהתורה נקראת על שמך, עד שלא צריך לומר בשם אומרו – כשיחת הרבי ביחס לרמב"ם – אין לך לקנות חכמה יותר מזה, שאתה כל כך מתעצם עד שזה נעשה אתה בעצמך. אם אני צריך לצטט את המקור זה נקרא בינה, שבקבלה זה "תלמיד חכם" – אני תלמיד, וקבלתי מהרב, אבל מי שהוא החכם בעצמו לא צריך לצטט, הוא לא ת"ח אלא חכם, וכאן זה החכם האמיתי, שכל כך למדתי חוה"ל עד שאני נעשיתי חוה"ל. עד כאן דבר אחד שקשור לחכמה.

דבר שני – שלא יודעים אותו בחב"ד, והוא מאד מענין. פעם אחת ר"פ מקוריץ (לא כתוב באיזו שנה, אבל מסתבר שהיה עדיין בחיי המגיד) בחן את אדמו"ר הזקן ועוד אחד מתלמידי המגיד שהיה ידוע כגאון עולם בנגלה, רבי שמשון משיפיטווקא. מובא שלגבי השני, שגם היה גאון עולם, לא אמר שום דבר, אבל תגובתו בסוף היתה ש"הרב [ככינוי אדה"ז], יד לו גם בקדשים" (הסדר החמישי בששה סדרי משנה, שהוא כל המצוות והדינים של הקרבנות). ההתפעלות, ציון המבחן שלו, שהיתה שלא רק מתמצא בכל הדינים הנוהגים בזה"ז – השו"ע – אלא גם בקדשים. בדרך כלל גם הרבנים הגדולים לא בקיאים לגמרי בקדשים כי זה לא בזמן הזה.

בתוך לקו"ת לאדה"ז הוא אומר שכל יהודי, שלא מסוגל ללמוד את כל הש"ס, הכי חשוב שילמד ויהיה בקי בסדר קדשים – זה הכי קשור ל"משנה אותיות נשמה". משנה זה בשביל לגלות את הנשמה של היהודי, וכתוב שגם הגלויות מתכנסות בזכות המשניות – בזה תלויה ביאת המשיח – ומבין כל המשניות הכי חשוב זה קדשים, כפי שהוא מדגיש בלקו"ת. זה מאד מתאים לסיפור הזה, שכלל לא בא ממקור חב"די. חז"ל דורשים את ששה סדרי משנה כסדרן על פי הפסוק "והיה אמונת עתיך חסן ישועות חכמת ודעת" – "חכמת" זה קדשים בהקבלה זו. בכל הקבלה "קדש מלה בגרמיה" זה חכמה (טהרה זה בינה), וכך גם בסדרי משנה. בשביל שרבי פינחס מקוריץ ירגיש, יחוש ויתן ציון – לשני הוא בכלל לא נתן ציון – שהרב יד לו גם בקדשים, סימן שלו בעצמו יש 'חוש' בקדשים, אחרת לא היה מכיר בכך. כל התורה כולה היא מחכמה, אבל הכי חכמה – עצם נקודת החכמה, היכולת להתעצם עם החכמה עד שהיא נקראת על שמך – זה קדשים. יהודים נוהגים בבקר ללמוד פרק "איזהו מקומן" – פרק שלם של משניות שנכנס לסדר תפלת הבקר. למה לומדים פרק זה, ולא פרק אחר? תפלה זה קרבן, זה הפשט, אבל יש עוד טעם לאמירת פרק זה כחלק של הכנה לתפלה ("תפלת העשיה") – שזה הפרק היחיד בכל הש"ס שלא מוזכרים בו שמות חכמים, אין מחלוקת ואין בכלל חכמים באותו פרק. אין פרק בכל הש"ס שאין שמות של תנאים, מי אמר מה ומי נגד מי, חוץ מפרק זה (היות שאין מי נגד מי אין גם מי בכלל), ולפי דברינו הסגולה שלו היא להתעצם עם התורה עד כדי כך שאין את מי לצטט. זה יכול להפוך להיות עצמי אצלך, דווקא הפרק הזה, ומתוך כך אז אפשר לעמוד בתפלה לה' – למסור את עצמך, את כולך, כפי שאתה (לא כפי שמישהו אחר – "הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם", לא מחקים גם את רשב"י). בשביל להיות "אתה" צריך ללמוד פרק בתורה שאין בו אף חכם, ופרק כזה קיים אך ורק בקדשים. עוד הפעם, הסיפור הוא שרבי פינחס מקוריץ אומר על אדה"ז אחרי שבוחן אותו בנגלה – הרב, יד לו גם בקדשים. אפשר לרמוז שה"יד" כאן זה י (ככתוב בקבלה ש"פותח את ידיך" זה "פותח את יודיך"), זה גם חכמה.

בינה:

ספירת הבינה קשורה עם תשובה. יש סיפור מופלא איך שרבי פינחס מקוריץ החזיר מישהו בתשובה, בצורה מקורית ביותר, כמתאים לו. אפשר לומר שהעבירה הכי גדולה בתורה בזמן הזה, וגם בכל זמן, היא מסירה. אפשר לחשוב שרשע הכי גדול זה עובד ע"ז, או רוצח, או מגלה עריות, אבל את מי מותר להרוג על המקום בזה"ז, יהודי, וכל הקודם זוכה? מסור, המוסר יהודים למלכות, על עניני ממונות או אפילו על עניני נפשות. מי שמוסר יהודים לשלטון מותר, גם בזה"ז, לחסל אותו – לא רק מותר אלא מצוה, בלי משפט. היה בעיר קוריץ 'מסור'. לא תמיד זה קל לחסל אותו – מותר ומצוה, אבל בדרך כלל אנשים אלו הם אלימים ובאמת מקורבים לרשות, ויש להם שומרי ראש, אז לא פשוט לחסל אותם. גם מהמסור הזה כל העיר מאד סבלה, אבל לא יכלו לעשות שום דבר. בכלל, מה זה ראש חסידי? זה אחד שבאמת מגיע לו להרוג אותו, האם הוא יכול לחזור בתשובה? אחד מהסיפורים הכי מדהימים – שאין כאן המקום (סיפור ארוך מאד, שמשתרע על עשרות עמודים) – זה הסיפור על פייביש ממעזיבוז, מסור שהבעש"ט החזיר בתשובה. אבל כאן זה סיפור איך תלמיד הבעש"ט מטפל במסור שבעירו. פעם אחת היהודי הזה עבר ליד החלון של הבית של רבי פינחס, אז הוא קרא לו שיכנס. שוב, זה אדם מאד מכובד בחיצוניות שלו. רבי פינחס אמר לו – יש לי בקשה אחת אליך, אבל אני רוצה שתבטיח לי מראש שתקיים אותה. אז המסור חשב בלבו שמן הסתם הוא יבקש שאני אפסיק למסור יהודים, ולזה לא אוכל להסכים – לא רק שזה הפרנסה, זה כל כיף החיים שלי, זה אני בעצמי, הוא מכור לזה כמו נרקומן. בכל אופן הוא שקל בדעתו שאולי לא את זה הוא יבקש ממני, והסכים לקחת את הצ'אנס והסכים. רבי פינחס אמר – אני רואה שאתה יהודי מאד חשוב ומכובד, כדאי שתתחיל להניח תפילין דר"ת. במיוחד אז, באותו דור, יהודים רגילים הניחו רק תפילין של רש"י, וחשבו שסתם יהודי שמניח ר"ת זה יוהרא – רק רבנים וצדיקים גדולים הניחו ר"ת, שזה לא היה יוהרא. אז הוא אמר לו – אני רואה כמה אתה אדם חשוב, אני רוצה שתתחיל להניח תפלין דר"ת. הוא חייך ושמח – קבל על עצמו להתחיל להניח תפלין דר"ת. עבר זמן, כמה חדשים או שנה, לא יודע כמה זמן, ושוב הוא עבר ליד ביתו והזמין אותו פנימה – ושוב אומר לו שרוצה לבקש משהו ותבטיח שתקיים, והוא שוב מסכים. כל הזמן הוא מוסר יהודים, לא הפסיק את המקצוע בנתיים כלל וכלל. הוא אמר לו – אני רואה כמה שאתה מתעלה בקדש, אז אחד כמוך מאד יתעלה אם יקבל על עצמו כל בקר לטבול במקוה. בסדר, נשמע מצוין, אז הוא הסכים וקבל על עצמו – כל יום הולך למקוה, אחר כך מניח תפלין דרש"י ודר"ת, ואחר כך הולך ומוסר יהודים. בנתיים זה לא נגע ולא פגע בהתנהגות שלו כלל וכלל, הוא רק שמח מאד שהצדיק כל כך מחשיב אותו שנותן לו כאלו משימות. פעם אחת היתה מסירה מאד חשובה ושמינה, של איזה יהודי שכנראה העלים מס או כעין זה מהמלכות – משהו מאד שמן שהוא ירויח מאד, אבל צריך לתפוס אותו מיד באותו יום. אז הוא רץ מהר לפריץ למסור את היהודי, אבל בדרך הוא נזכר שלא היה במקוה הבקר – הוא עבר ליד איזה נהר אז החליט לקפוץ פנימה. כך הוא כבר התרגל, הרגל נעשה טבע שני, והוא רגיל לטבול כל יום. תוך כדי הריצה ירד מהר לטבול והתלבש מהר ולא שם לב שפאותיו הארוכות (זה יהודי מהודר) רטובות מאד וכל הזקן – הכל רטוב – ורץ ונכנס לבית הפריץ עם כל התיק מוכן להוכיח. הפריץ מסתכל עליו, רואה אחד עם פיאות ארוכות רטובות, וחושב שנטרפה עליו דעתו – זרק אותו מכל המדרגות, אל תבוא לכאן אף פעם. ככה נגמר הסיפור.

בסיפור הזה אפילו לא כתוב שהוא חזר בתשובה אחר כך, אבל יש להניח – זה רק ניחוש שלנו – שמהבושה הזו חזר בתשובה. אפשר לומר שכל מה שרבי פינחס פעל זה רק שיפסיק למסור, אבל מסתמא אחרי סיפור זה ודאי הרהר, ונזקוף לזכותו שגם חזר, בתשובה. אם כן, יש כאן דרך חדשה ומופלאה איך להחזיר אנשים בתשובה. פשוט לתת לרשעים הכי גדולים, בלי להעיר להם מאומה, להרגיש כמה הם צדיקים. כתוב שאצל קליפה, כמו המן, שאסתר רוממה אותו – בזה הפילה אותו. יש פסוק "לפני שבר גאון" – לפני שאדם נשבר הוא מתגאה, ואם רוצים לשבור מישהו מרימים אותו עד שנופל ונשבר. אם זה המן באמת רוצים לשבור אותו ושיתלה על עץ גבוה חמישים אמה, אבל אצל יהודים לא רוצים זאת – רוצים שיחזור בתשובה, וכנראה שאת זה פעל דווקא בדרך של לרומם אותו ברוחניות. אז באמת הוא נופל מגאוותו באיזה שלב, שמבזים אותו, ואז עושה תשובה. יש הרבה חסידות שמשבחים את הבזיון, עד שיש ספרי חסידות שאומרים שעיקר התשובה זה להתבזות. עד כאן סיפור בינה יתירה שניתנה לר"פ מקוריץ איך להחזיר בתשובה גם יהודי שעובר את העבירה הכי חמורה בעולם.

יש עוד ווארט שמאד חשוב לחיפוש שלנו קשר בין תורה ומדע – שהכל זה תיקון של ספירת הבינה. מסופר משהו מיוחד, שלא זכור משהו דומה לסיפור זה. פעם אחת בחיי הבעל שם טוב, שרבי פינחס מקוריץ תלמיד שלו, היתה רעידת אדמה. מכח הקטסטרופה שקרתה הרבה יהודים שעברו את זה ויצאו חיים קבלו התעוררות של תשובה וחזרו בתשובה (לכן זה כבר שייך לבינה, שהיא תשובה). בא רבי פינחס מקוריץ לרבו הבעש"ט ואמר לו – רבי ומורי, אני בקי בחכמת התכונה ולפי החישובים שאני עשיתי ידעתי מראש שבתאריך פלוני תהיה רעידת אדמה. היות שידעתי את זה מראש לא התפעלתי מזה בכלל, ואני כעת מסתכל על יהודים שלא ידעו ובגלל ההפתעה התעוררו מכך ועשו תשובה. אותי, בגלל שידעתי שזה עתיד לקרות, זה לא הזיז. כעת אני בוכה שיהודים פשוטים שלא יודעים כלום התעוררו מזה, ואילו אני – שידעתי – לא מתפעל. זה סיפור מופת לכתוב בהקדמת כל ספר על תורה ומדע. מה ענה לו הבעש"ט הקדוש? זו כל עצת יצר הרע, להלביש הכל בדרך הטבע.

אז בעצם מה שאומר לו – אתה צודק, זה חבל שידעת את חכמת התכונה, וכל העצה של היצר הרע שלא רוצה שתחזור בתשובה ותתפעל ממה שה' עושה בעולם זה להלביש את הכל בדרך הטבע. יש כמה וכמה סיפורים של הבעל שם טוב לגבי השגח"פ, אם זה כבר נגזר מששת ימי בראשית או דברים חדשים שקורים – לא נכנס לזה (יש על זה סיפור גדול וחשוב בספרנו אור ישראל). בכל אופן, צריך לומר שהדברים פשוטים כמשמעם – בתחילה, כשאדם לומד מדע, זה עשוי להחליש אצלו את ההתפעלות ובמדה מסוימת אפילו את האמונה בהשגח"פ של הקב"ה בעולם. כמו שהרמב"ם כותב הלכה במשנה תורה שכל מה שה' עושה בעולם זה כדי לעורר אותנו, ובפרט צרות, זה בשביל שהאדם יתפוס את עצמו ויתעורר ויעשה תשובה ויזעק ויריע לה'. אם הבעש"ט אומר לו שכל עצת היצר הרע להלביש דברים בטבע, זה נשמע במדה מסוימת שאומר לו שכל המדה זה יצר הרע אחד גדול. מה עושים עם זה? צריך לומר שעל זה כתוב "מינה דינין מתערין" – מהחיצוניות של התבונה. קודם שספרנו את הסיפור המופלא איך החזיר את המסור בתשובה אמרנו שזו בינה יתרה שניתנה לו, ובלשון אחר בקבלה זה "פנימיות אמא", שם מתמתקים כל הדינים בשרשם, אבל על חיצוניות אמא נאמר "מינה דינין מתערין". ולענינו, לימוד מדע שמחליש את האמונה ומחליש את ההתפעלות, ובמקום לעורר תשובה זה מעורר דינים, זה בא מהחיצוניות של התבונה – "מינה דינין מתערין". אם כן, מה התיקון? איך אפשר בכל אופן להתעסק עם איחוד התורה והמדע? זה רק אם זוכים לפנימיות אמא, פנימיות התבונה, פנימיות המדע. לזכות הקב"ה יאמר שהיות שהוא בעצמו מעונין בכך הוא מקדם את העולם, גם את המדע בעולם, למצב שאפשר להגיע – עדיין צריכים רצון ומאמץ, אבל אפשר להגיע – לתפיסה אין סופית יותר פנימית ביחס לחוקי הטבע מאשר פעם. פעם זה באמת רק חשבונות, ועדיין אפשר לומר שכמה תופעות זה רק חשבונות – כמו מתי יהיה ליקוי חמה או לבנה (זו הדוגמה הכי חשובה בנושא זה, שלפי חז"ל ליקוי הוא מסר של ה' בעולם, אבל היום אפשר לחשב מראש בדיוק איפה זה יהיה ולכמה זמן וכו', אז מה זה אומר?) – בכל אופן, במדע החדש ביותר, הקוונטית, אפשר להגיע לכך שהטבע לא כל כך פשוט כמו שנראה בחיצוניות, ולולא המודעות המושרשת בטבע החוקים לא היו פועלים, וגם מה שאתה רואה זה לא בדיוק מה שקורה. המדע היום כל כך פלאי, כל כך מתחיל לרצות לתפוס אחרת את המציאות, אף שלא בדיוק מבינים מה אומרים (כמו שגדולי המדע אומרים שאף אחד לא מבין באמת מה אומרת המכניקה הקוונטית, מעבר לנוסחאות). אם כן, צריך לבוא לפנימיות אמא, שהמדע לא יקרר. על עמלק כתוב "אשר קרך בדרך" – הוא קרר אותך. המדע החיצוני הוא כח כמו עמלק (= ספק, באמונה) שבא רק לקרר את ההתלהבות, ועליו נאמר בסוף פרשת השבוע "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח". אבל, אפילו בעמלק לפי הרמב"ם יכולה להיות אשת יפת תאר – "וחשקת בה ולקחת לך לאשה" – כלומר שאפילו בעמלק יש ניצוץ (רק אומרים כאותיות פורחות באויר), ניצוץ פנימיות המדע שבזמן הבעש"ט עוד לא היה גלוי. לכן הבעש"ט אמר לר"פ שזו באמת בעיה שאתה יודע לחשב רעידת אדמה, כי כל עצת היצר הרע להלביש הכל בטבע, ואז טבע הוא לשון "טבעתי ביון מצולה ואין מעמד" – טבע טובע ומטביע את האדם בתוך ההעלם וההסתר של העולם הזה, עלמא דשקרא. אם כן, מה שאמרנו – כלל גדול – זה שהמקום במוחין בו ניתן לאחד היום (זו משימה משיחית) את התורה והמדע זה פנימיות אמא. תורה בפני עצמה זה חכמה, אבל באותו מקום עליו נאמר שהמתקת הדינים בשרשם – פנימיות אמא, החסדים של אמא – שם אפשר לאחד את התורה והמדע, שבכך תלויה התגלות מלך המשיח.

דרך אגב, יש כמה קטעים מאד עמוקים ב"רשימות", שלא כולם מכירים, בהם הרבי מחבר חוקי טבע שידועים רק בדורות האחרונים למשמעות שלהם בתורה וחסידות. מאד כדאי שכל אחד, במיוחד חסיד חב"ד, יכיר את הרשימות האלה של הרבי בהן במודע וברצון הוא מחבר תורה ומדע בעומק, לא בחפיף. חפיף זה לא קונץ, אבל לעשות חיבורים עמוקים וממש להסביר חוקי טבע לפי התורה והחסידות זה משהו משיחי ביותר.

עוד ווארט: פנימיות אמא מקבלת ישר מהכתר – לא מאבדים את האפקט של הפתאומיות של התופעה, זה הווארט. בחיצוניות אמא מאבדים את תחושת הפתאום, וממילא זה רחוק מה' ורחוק מהמשיח. אבל בפנימיות אמא, שמקבלת לפי הסוד מהכתר, מרגישים את האפקט של הפתאומיות. מה הפשט? בשביל ללמוד חוקי טבע, אפילו הדבר הכי פשוט, שתוכל לחשב מראש מתי יהיה ליקוי, ועדיין להתפעל מזה שזה יקרה – קודם כל זה כמו דבר והיפוכו, שהיה ידוע לך מראש ועם זאת בשעת מעשה זה פתאום, האלקות לא טבועה בתופעה. בשביל זה צריך טביעת עין של ת"ח, מי שקשור לתורה באמת, שבתוך הטבע רואה את האלקות. הסימן שהוא רואה את האלקות זה שהוא מרגיש את ההפתעה, את הפתאומיות.

דעת:

פעם אחת מישהו, כדרך הלומדים של פעם, באו לבחון את רבי פינחס מקוריץ. בתחלת החסידות, ואולי גם היום, כשמתנגד רצה לדעת אם החסידות זה אמת בא לבחון את הרבי. פעם מישהו בא לבחון את ר"פ מקוריץ – אם הוא אמיתי, ולא שרלטן ח"ו, ואם כל השיטה אמת. הכין מראש שבא לבחון אותו בשלושה דברים – 1) אם יש לו התמדה בלימוד התורה (כמו כל ת"ח), 2) אם הוא שונא בצע, ולא עושה הכל בשביל כסף (אם כל האצטלא של הרביווסטע אמיתית – הרבה חשדו את הצדיקים הגדולים שהכל זה פרנסה טובה), 3) אם יש לו רוח הקדש (שצריך לרבי, ואיך אפשר לבחון? או שעושה מופת, או הכי פשוט, הבסיס של רוה"ק, שקורא מחשבות). כך בא יהודי טוב ויר"ש לבחון את רבי פינחס. הוא רק נכנס על הבוקר לבית המדרש, והגיע סמוך לסיום תפלת שחרית. כנראה שהתפלה התארכה קצת יותר מכל יום (הוא היה מתפלל בזמן, כדלקמן), והוא ראה שהרבנית (או המשמש) מביאה ארוחת בקר לפי הזמן הקבוע, ואז רבי פינחס פנה למשמש ואומר שהיום צריך לאחר את הסעודה כי עוד לא סיימתי את השיעורים הקבועים שלי (צריך לומר חת"ת ורמב"ם), ועד שאיני גומר איני יכול לאכול ארוחת בקר. אותו יהודי ראה שאומר זאת באמת, שלא יכול לאכול ארוחת בקר לפני חת"ת ורמב"ם, אז כבר הבין שהוא מתמיד ושהתורה חשובה לו יותר מלאכול – קבל תשובה למבחן הראשון. אחר כך, בהמשך אחד, כאשר ר"פ גמר את שיעוריו והלך ליטול ידים, היתה מונחת מגבת בשביל נט"י – הוא נגש לקחת את המגבת ופתאום הוא נסוג מזה ואמר שאינו יכול לטול במגבת הזאת. שואלים אותו מה הבעיה, והוא אומר שראיתי שעל המגבת הזאת היה מונח כסף וזה טימא אותה בשבילי – איני יכול לטול ידים עם מגבת שהיה מונח עליה כסף. אז הוא כבר קבל את התשובה למבחן השני – שרבי פינחס באמת שונא בצע. הביאו לו מגבת והוא נטל ידים, וישבו כולם לסעוד – גם עם האורח הזה – ותוך כדי שאוכלים ארוחת בקר פתאום הוא התחיל לחשוב (באופן לא רצוני) איזו מחשבה לא טובה, ממש מחשבה רעה מאד, ואז הוא תפס את עצמו. יהודי חרדי שכאשר תופס את עצמו במחשבה לא טובה מקיים מצות "לא תתורו", מסלק זאת מהרעש, ככתוב בתניא. כיושבים בנוכחות צדיק זה גם בושה – אף שלא ידע אם קורא מחשבות, אולי שיער שכן – ואז אותו יהודי, שהפסיק לחשוב, הרהר לעצמו שה' יודע מחשבות וממנו איני מתבייש כל כך אז למה כל כך התביישתי מהצדיק? תוך כדי שהוא מהרהר כל זה בראש פונה אליו רבי פינחס, קצת בכעס, "לקב"ה אין כיס מרה, אבל לי יש כיס מרה, ואני לא יכול לסבול את המחשבות שלך". אז הוא כבר קבל תשובה גם לבחינה השלישית – שבאמת יש לו רוח הקדש. בזה נגמר הסיפור – קבל אחת אחרי השניה את התשובות לכל השאלות בהן בא לבחון את רבי פינחס.

את זה שמנו בדעת, בגלל שרוח הקדש זה דעת, כפי שרש"י כותב בפירוש בחומש (גם אצל בצלאל). מי שבאמת יש לו דעת יש לו רוח הקדש. כמו שאמרנו, רוח הקדש המקורית, הראשונה, זה שאדם קורא מחשבות. כתוב שדעת זה גם פנימיות הרגישות – יש רגש, מדות הלב, אבל יש 'הרגש' ורגישות, שזה בדעת. להיות רגיש למחשבות זה רוה"ק של הדעת. כמובן, כאן היות שכאן אומר "איך האב געל" – יש לי כיס מרה, אכפת לי ואני קצת מתרגז על דברים לא טובים, זה ודאי העטרא דגבורות שבדעת. אם היה מתפעל בשמחה ואהבה מתוך זה שרגיש למחשבות טובות של הזולת זה היה מצד העטרא דחסדים של הדעת. חוץ מזה, בעצם שלושת הדברים בהם בחן אותו זה איזה מן חב"ד שבדעת – קודם בחן אותו בתורה, שמחכמה נפקת (אבל כאן זה חכמה של דעת), אחר כך בחן אותו בשנאת בצע, שזה "אני בינה לי גבורה" (וכאן הבינה של הדעת), ובסוף בחן אותו בעצם הדעת, רוה"ק.

חסד:

חסד זה לעשות טובה ליהודי. וכהקדמה לסיפור: היות שאנחנו נגיע לכך שמדתו העיקרית של רבי פינחס (שתקן כל מדותיו) היא מדת האמת, הוא היה אומר שמאד קשה לו לקיים מצות בקור חולים. יש כמה כמה דברים שלומדים מה' על מהות גמילות חסד, ואחד החשובים שבהם זה בקור חולים (כפי שהרמב"ם גם פוסק להלכה), ורבי פינחס אומר שמאד קשה לי לקיים מצוה זו – אני נכנס לחולה ואני רואה שהוא מתאנח וגונח ומתלונן ומקטר על מצבו, שזה כמעט כמו לקטר על מי שעשה לו את זה, והרי איני סובל שקר, וכל גניחות החולה זה שקר של עולם הזה. היות שאיני סובל שקר, לכן מאד קשה לי לבקר חולים. אף על פי כן, יש כמה וכמה סיפורים עליו בעצמו שזה סיפורים של ביקור חולים.

יש סיפור אחד שהוא מבקר חולה אנוש, שהרופאים לא נותנים לו שום סיכוי, והוא גוסס על ערש דוי. אחרי שהוא בקר אותו רבי פינחס קם ללכת, אבל לפני שהלך פנה אליו ואמר – זה לא דרך ארץ שאתה לא מלוה אותי, הרי אני הרבי כאן. יהודי זה רתוק למטה, לא יכול לזוז, והוא אומר לו שלא יפה שלא מלוה אותו – באותו רגע הוא קם בריא לחלוטין ולוה אותו. גם ללוות זה אחד הדברים שהם גמ"ח – בכך הוא רפא את החולה הזה, בכך שנתן לו הזדמנות לקיים את המצוה ללוות את הצדיק. זה סיפור מופת, אבל סיפור של חסד. אם הוא צריך להתגבר מאד וקשה לו מאד לבקר חולים, בגלל השקר של החולה (זה משהו מאד חשוב לדעת, שחולים שרויים בשקר, איך שמקבלים את המחלה), ואף על פי כן הוא מתאמץ ומבקר. בכלל, לפני הבריאה היתה מחלוקת – אמת אמרה אל יברא, שכולו שקרים, ומדת החסד אמרה יברא, שכולו מלא חסדים, ואז ה' השליך אמת ארצה וברא את העולם במדת החסד. לפי זה כל צדיק שיש לו מדת אמת הוא בבעיה, כי אם מקצין ומשמאיל במדת האמת (שהיא באמצע, ואפשר להיימין ולהשמאיל אותה), הוא רק מעורר דינים על כל המציאות ויכול לשרוף את העולם. אם כן, צדיק שמדתו אמת, כמו ר"פ, צריך לעשות קצת אתכפייא לעצמו ולהיימין את המדה שלו. אמרנו שאמת מתחילה מהכתר, בו כתוב "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא" – צריך להיימין את האמת, שלא תעורר קטרוג על מציאות העוה"ז, שהוא בכל אופן עלמא דשקרא עד ביאת גוא"צ. הוא מבקר את החולה וכך מציל אותו, שנותן לו הזדמנות ונתינת כח ללוות אותו החוצה.

עוד סיפור של חסד, שפעם אחת הוא ועמיתו, רבי ייב"א מאוסטרוהא (גם מגדולי הצדיקים, מתלמידי הבעש"ט, אך לענ"ד לא מהשורה הראשונה כל כך כמו ארבעת אלו שמנינו), הלכו לגבות כסף למצות הכנסת כלה. צדיקים היו מכתתים רגלים בשביל פדיון שבוים, וגם בשביל הכנסת כלה. הם הלכו ודפקו בדלת, לבקש נדבה, וזה היה בזמן חורף ששם זה שלגים גבוהים וכו', והם היו שני יהודים באים בימים, והלכו לבית של מי שהיה ידוע כקמצן של העיר. זה גביר, שלא נתן כסף אף פעם, וגם היה ידוע כאדם לא צדיק במעשיו. בכל אופן, הם מכתתים רגלים והולכים לדפוק על דלת ביתו, והוא מסתכל דרך החלון ורואה ששני הזקנים המהודרים הללו מתקרבים לביתו ממש במס"נ (כי ללכת בשלג היה קשה מאד מאד), וכאשר פותח את הדלת והם אומרים שצריכים כסף להכנסת כלה המראה עשה לו משהו בלב והוא שואל כמה כסף צריכים (כדי לחסוך להם את הסיבוב). הם אמרו את הסכום, והוא מיד הוציא סכום זה מכיסו ונתן להם, באמרו שהעיקר שילכו לביתם ולא יצטרכו להתבזות ואת הקושי הפיזי. קבלו את הנדבה, כל הסכום שבקשו, מאחד שלא נותן כסף וגם רשע. כעבור כמה ימים אותו יהודי שביק חיים לכל חי, ורבי פינחס מקוריץ יצא ללויה שלו, והלך לפני המטה (בדרך כלל הולכים בלויה אחרי המטה), ולכל אורך הלויה הוא נפנף במקלו מצד לצד (היה לו מקל, היה זקן). שאלו אותו מה עושה, ואמר שכל העבירות שלו באות לטרוף אותו ואני במקל שלי מסלק את כל החיצונים. כך זכה בגלל שבסוף ימיו עשה מצוה אחת בשלמות, וגם מתוך רחמנות שלא מאפיינת אותו – מכח הצדיק שמסנגר עליו וגם טורח עבורו בגופו הוא זוכה שכל העבירות של חייו מסתלקות ממנו. זה סיפור של אהבת ישראל, בזכות זה שאותו אחד קיים מצות אהבת ישראל כלפי הצדיקים וכלפי הכנסת כלה.

גבורה:

בגבורה יש ווארט קצר בתוך סיפור, שגם קצת נוגע למה שספרנו קודם על חכמת התכונה, שכל עצת היצר הזה היא להלביש הכל בטבע, אבל בפנימיות אמא הכל מתמתק מהשרש: פעם אחת בא עני לביתו של רבי פינחס, והרבי לא היה בבית, אלא רק בני ביתו. היהודי בכה שאין לו מה לאכול בביתו, וכל המשפחה רעבים ללחם, והוא אומר שלא מבקש נדבה אלא רק ספר בהשאלה כדי למשכן ולקבל כסף לאכול. רחמו על העני, זה מאד מתקבל על הדעת, והלכו ונתנו לו ספר למשכן – הלך ומשכן את הספר והיה למשפחתו מה לאכול. אחר כך חזר ר"פ מקוריץ הביתה ושומע את הסיפור מבני הבית, ושואל איזה ספר נתנו – מי שהוציא את הספר שם לב, ואמר שנתנו לו את המורה נבוכים של הרמב"ם. רבי פינחס מאד התרגש והצטער, ואמר שהייתם צריכים לתת לו ספר אחר (בלי לדעת את ההמשך אפשר לחשוב שהוא חשש שיפתח את הספר ויתעוררו בו ספקות באמונה, כפי שהרבה צדיקים אסרו לקרוא בו כי עלול לעורר ספקות, אבל הוא אמר הפוך) – כל ספרי הרמב"ם שהם בבית מעוררים יראת שמים. אם הרבי דבר על "בית מלא ספרים", שבכלל זה ענין גדול להחזיק כמה שיותר ספרי קודש בבית, הוא אמר משהו מיוחד – מצוה מיוחדת להחזיק בבית כל ספרי הרמב"ם כי זו סגולה ליראת שמים, גם בלי לפתוח אותם. היה מאד קשור לרמב"ם, עד כדי כך שהוא מחדש לנו חידוש יפה שספרי הרמב"ם בבית הם סגולה ליראת שמים (לכן גבורה). זה חידוש נפלא – חושבים שמו"נ זה ספר חקירה, שאלות על אמונה וכו', ואיך זה סגולה ליר"ש? היו צדיקים שמשמע מדבריהם כמעט ההיפך, והוא אומר שזו הסגולה הגדולה ביותר של יר"ש. קודם כל, יש עוד הרבה סיפורים של צדיקים אחרים ששבחו יר"ש של הרמב"ם והפליגו בה מאד, שאי אפשר כלל לשער אותה, ואפילו אם צדיק אחר יקבל יראה זו לשניה אחת לא יוכל לחיות ולהחזיק מעמד. אם כן, הרמב"ם עצמו כתב ספריו עם יר"ש אין סופית, ובודאי המחבר מכניס בתוך הספר שלו את עצמו (כדרשת חז"ל על "אנכי" – אנא נפשאי כתבית יהבית, אני מכניס עצמי במילים, וכך כל צדיק שדומה לבוראו). אם הרמב"ם הכי גדול ביר"ש ודאי מכניס זאת בספריו – כך אפשר להסביר. אבל החידוש הוא, שצריך לומר ששרש הפילוסופיא הזאת – שלכאורה החסידות תפסה את מקומה, וכבר לא כל כך זקוקים לה – אינו חיצוניות אמא אלא פנימיות אמא דווקא. הוא גם למד וידע כל חכמת התכונה, והצטיין בכך, ואם יש לזה מקור בתורה זה הלכות קדוש החדש ועוד מכתבי הרמב"ם. בשבילו הבעל שם טוב אמר שעוד לא הגיע לפנימיות בינה, שהמדע לא מזיק ליר"ש, אבל אצל הרמב"ם לא רק שזה לא הזיק, אלא היה בתכלית יר"ש ודווקא בספר מו"נ (ספר פילוסופיה שגם כולל מדע). אצלו לא רק שלא הזיק, אלא הועיל לו ולתלמידיו, וזה בא לו מפנימיות אמא (בכלל אומרים על הרמב"ם שהוא מוחין דאמא, ולא מוחין דאבא). אם כן, למדנו משהו מעשי, שכדאי מאד שכל אחד ירכוש ויחזיק בבית את כל ספרי הרמב"ם, כולל המו"נ, שזה הכל סגולה ליר"ש.

תפארת:

קודם ספרנו לילדים שהמדה העיקרית של ר"פ היא מדת האמת – אמת זה תפארת, "תתן אמת ליעקב". הוא עבד והקדיש את עיקר חיי חיותו בעלמא דין על מנת להתעצם עם מדת האמת. עבד על זה עשרים ואחת שנים – שבע שנים להוציא ממנו את השקר של כל עלמא דשקרא, שבע שנים עבד כדי להכיר מה זה אמת באמת (ומכאן נלמד שבלי להוציא את השקר אי אפשר להכיר מה זה אמת, שהיא "חותמו של הקב"ה" ואף נאמר "הוי' אלהים אמת" ואת ק"ש מסיימים "הוי' אלהיכם אמת", וכדי להכיר אמת זו צריכים עוד שבע שנים), ושבע שנים עבד להתעצם עם האמת ולהחדירה פנימה עד שהוא עצמו הפך להיות אמת (כמו שאמרנו קודם, שעיקר עבודתו היא להתעצם, ועם עיקר מגמת חייו היא אמת צריך שלוש שמיטות כדי לזכות לכך – כל שמיטה זה מעגל שלם של חיים, וכתוב שאפילו התאים הפיזיולוגיים של האדם מתחלפים כל שבע שנים). הרמז בקבלה מאד ברור, כי אמת זה כא בריבוע – שם "אהיה אשר אהיה" בו התגלה ה' למשה (ש"משה אמת ותורתו אמת"). כל ריבוע זה שלמות – התכללות כל פרט בכל הפרטים – אך הדבר בולט במיוחד ב-21 בריבוע, ריבוע חשוב ביותר. 21 מתחלק לג"פ 7, כלומר שאם נחלק את אמת לשלושה כל שליש זה ז"פ 21 – כל שליש זה 147, שנות חיי יעקב, "תתן אמת ליעקב". אמת היא שלמות המדות, כידוע שהתפארת כוללת כל מדות האמת.

עוד משהו חשוב לגבי התפארת: אמרנו שהבעל שם טוב אמר שהוא הלב שלו, באיזה הקשר? פעם אחת, בעת שהיה אצל רבו, הוא חלה והיו צריכים להביא רופא שמקיז דם. בא רופא אחד להקיז לר"פ דם, והבעל שם טוב פנה אליו ואמר תזהר מאד מאד מהיכן תקח את הדם בגופו, כי אם תטעה ותקח ממקום לא נכון תדע לך שאתה פוגע בלב שלי. זה המקור של זה שר"פ הוא הלב של הבעש"ט. הלב זה מדת התפארת, מדת האמת.

נצח:

אמרנו שיש כמה סיפורים שמקשרים בין רבי פינחס מקוריץ לבין ידידו-עמיתו רבי מיכל מזלוטשוב (שאמרנו שהם ה-וה של ראשי תלמידי מורנו הבעל שם טוב). פעם אחת ר' מיכל מזלוטשוב שלח עוד חבר מתלמידי הבעש"ט, קצת פחות ידוע אבל מאד חשוב – ר' לייב מוכיח מפולנאה (שנקרא 'מוכיח' כי כמו שבאותה תקופה היו מגידים שהסתובבו ודרשו, וגם עוררו על עבירות הקהילה, אף שהבעש"ט לא החזיק מסגנון התוכחה הקשה וממש התנגד לכך, גם בין תלמידיו היו כאלו שזה היה המקצוע שלהם, כמובן ברכות ולא בקשיחות, ועשו זאת בהצלחה – הזכירו עוונות, אך בא מרוח אחרת בקרבם, וממילא פעל פעולה אחרת בקרבם, ורבי לייב היה מוכיח בחסד, תרתי משמע; אחר הסתלקותו לקח את כסאו בעל התולדות) – למקום שהיה באיזור של רבי פינחס מקוריץ, כי כנראה יצא איזה שם רע שבאותו מקום היו דברים לא טובים. הוא שלח את ר' לייב מוכיח בשביל להוכיח את הציבור, שיחזרו בתשובה. כשרבי פינחס מקוריץ שמע שאותו אחד בא – גם היה חבר שלו – שלח לו מסר שבאזור שלי לא מוכיחים בכלל, גם אתה ידידי האהוב. אני מטיל וטו, וכאן לא מוכיחים לא חסידים ולא מתנגדים, ואם אתה רוצה להוכיח מישהו – תוכיח את הקב"ה למה לא מביא משיח, אבל לא את האנשים. כאן אני המרא דאתרא, ולא מוכיחים כאן בכלל. הוא חזר לרבי מיכל מזלוטשוב ואומר לו שר"פ אמר לו כך וכך, ולכן הלכתי משם. רי"מ מזלוטשוב אומר – אני מאד תמה, הרי כל התפילות של כל עם ישראל, לפני שאני עולה לשמים, הכל עובר דרכי (זה גם ווארט נחמד ששם אותו בספירת המלכות), ואת התפלות של ידידנו ר' פינחס לא קבלתי אף פעם. ר' לייב מוכיח הלך בחזרה לר"פ וסיפר לו על התמיהה הזו, ורבי פינחס ענה לו – דע לך שמי שמתפלל במסירות נפש אמיתית על עם ישראל, התפילה עולה ישירות לעצמותו יתברך, בלי שום ממוצע בדרך. לכן הוא אף פעם לא קבל את תפילתי, כי לא עוברת לא דרכו ולא דרך שום מלאך ושום נשמה, רק ישר לה', בגלל שזו תפלה במס"נ אמיתית. הוא חזר שוב וספר זאת לר' מיכל, שהכיר אותו מאז, אבל לא עד כדי כך. הוא רצה איזה סימן מן השמים אם מה שאמר זה באמת נכון – ומה עושים כשרוצים לשאול משהו? פותחים אגרות קדש. הוא הלך לארון ספרים כדי לדעת אם נכון או לא והוציא ספר – כל ספר בארון זה אגרות קדש – ובא לו ליד ילקוט שמעוני, פתח ושם את האצבע על "ויעמוד פינחס ויפלל – מכאן שעשה פלילות עם הקב"ה". תשובה יפה מאד, פעם אחת, אבל כנראה לו הספיק לו (גם תשובה מפורשת באג"ק) – זה עד אחד – אז הושיט את היד והוציא עוד ספר, גמרא, והאצבע נפלה בדיוק על אותו מאחז"ל. תפלה זה לשון פלילות – זה דין תורה, שנקראת בחסידות "תפלת דין" או "תפלת נצח". כמו שמס"נ בכתר, התופעה של "צדיק גוזר והקב"ה מקיים [תיכף ומיד]" זה תפלת נצח, כמבואר במ"א באריכות.

הוד:

הוד קשור להכנעה או להיפוכה. אחרי הסתלקות הבעל שם טוב, כעבור שנה, הרב המגיד קבל אצטלת מנהיגות החסידות. כל תלמידי הבעל שם טוב קבלו את מנהיגות המגיד חוץ מרבי פינחס מקוריץ שלא נכנע למגיד, ומההתחלה הוא נהג כרבי בפני עצמו. מצד אחד הוא לנכנע לנשיאות הבלעדית של המגיד, אבל לא כפי שאפשר לטעות ולחשוב שלא הכיר במגיד כמ"מ עיקרי של הבעש"ט – ודאי שכן – רק שהוא היה איש אמת ונקודת האמת שלו אמרה לו שגם הוא צריך להיות רבי באותה תקופה. הרבי קבל את הנשיאות בשבועות תקכ"א, שנה בדיוק אחרי הסתלקות המגיד, כאשר באותה שנה ר' צבי בן הבעש"ט היה נשיא. אחרי שנה ר' צבי אמר שהבעש"ט התגלה אליו והעביר הנשיאות רשמית למגיד, והמגיד מיד קבל זאת כי היה ברור שזה רצון ה'. גם אז רבי פינחס, שודאי הודה בכך, המשיך לנהוג כרבי – בחיצוניות נראה שלא הודה בכך. אבל, ביום כיפור – כמה חדשים לאחר מכן – הוא שלח מכתב מפורסם למגיד ממעזריטש, חברו, וכתב בו שמודה לו מעומק הלב על כך שהעלה אותו במחשבתו הקדושה ביום הקדוש, בין תפלת מנחה לנעילה. הם היו בריחוק של קילומטרים, אבל הוא הרגיש – זה פעל אצלי התעוררות גדולה וגם עורר עלי אישית רחמים גדולים בשמים. מה הווארט הזה? מדת ההוד – שמודה לו. מצד אחד הוא לא נכנע, מצד שני מודה לו לגמרי מקרב הלב, בכל מדת האמת שלו, על כך שחשב עליו ופעל התעוררות רחמים רבים. ידוע בחב"ד, וגם כתוב ב"היום יום", שחלק מהסדר של הרביים זה לחשוב על כל אחד מהמקושרים – אפילו לא להתפלל עליהם, אלא רק לחשוב עליהם, לצייר אותם במחשבה.

עוד משהו שקשור לספירת ההוד, המשך של אותו ענין: היות שכל תלמידי הבעל שם טוב קבלו את המגיד כנשיא, אז היו כמה מהתלמידים החשובים שקצת חרה להם שגם רבי פינחס מקוריץ נוהג כרבי במקביל. אחד מהם זה רבי שמואל מקמינקא, והוא נסע באופן מיוחד לקוריץ כדי לתהות על קנקנו, אם באמת ראוי לכך (לא כסתם מתנגד ששמנו בדעת, אלא מישהו מגדולי תלמידי הבעל שם טוב). הגיע לקוריץ, או למקום בו היה (אגב, מקאריץ = אמת) – הוא לא היה בקוריץ מהתחלה – ובלילה הראשון שהוא היה שם רבי שמואל הלך לישון ורבי פינחס נשאר ללמוד. תוך כדי שהוא ישן על המטה נפלה ממנו השמיכה, ובא רבי פינחס והרים את השמיכה וכסה אותו. בבקר כשהוא קם הוא פנה קצת בקפידא לרבי פינחס – הוא הבין שתוך כדי שהשמיכה נפלה והוא הרים אותה וכיסה אותו בחזרה, הוא הרגיש ברבי שמואל מקמינקא שכעת חווה חוית רוה"ק ונמצא למעלה באיזה מקום – מפני שאתה יודע מהרוח הקדש שלי זה מצדיק שאתה תהיה רבי?! עדיין לא היה מבסוט ממנו, וחכה כמה ימים עד שבת. רבי שמואל לא רצה בליל שבת להתפלל במנין של רבי פינחס, והתפלל בעצמו, אך בשבת בבקר חשב שיתפלל עמו. הלך להתפלל שם, אבל חשב שלא יסתכל עליו – אין לי מה לעשות עמו. משום מה, כשהגיע "ברכו", באה לו מחשבה שכן כדאי להתפלל. הוא הסתכל עליו ושמע אותו אומר "הכל יודוך", ומהמלים הללו הוא נעשה מהופנט והמשיך להסתכל עד סוף התפלה. אחרי שהתפלה נגמרה הוא הזמין אותו לקידוש ולסעודת היום, אז הוא בא ואמר לו ולכל החסידים – כעת אני רואה שראוי לו להיות רבי, כי ראיתי מתי שאמר "הכל יודוך" איך כל הבריאה, כל היקום, כל העולמות עולים ומודים לה', ומי שיכול לפעול "הכל יודוך" בפועל ממש ראוי להיות רבי. אם כן, יש לנו עוד הגדרה חדשה – שאפשר להוסיף לרבות אחרות – מי זה רבי. גם זה ווארט של ספירת ההוד – "הכל יודוך", שגם הביא אותו עצמו להודות בכך שר"פ הוא רבי.

יסוד:

יש ווארט שעבר דרך חב"ד, דרך ר' שמואל גרונם, המשפיע בליובאוויטש, שהיה מספר זאת כדי לזרז תלמידי ישיבת חב"ד בענין נאגל וואסר ליד המטה בבקר – שיקפידו לשים נטלה כדי לטול ידים לפני שקמים מהמטה: רבי פינחס מקוריץ היה דורש את הפסוק בתהלים לו "און יחשוב על משכבו יתיצב על דרך לא טוב רע לא ימאס" שעל מי שקם מהמטה בלי ליטול ידים נאמר "יתיצב על דרך לא טוב", ואם מתייצב – מניח רגלים על הרצפה – "על דרך לא טוב", אז סופו ש"רע לא ימאס". הוא היה מוסיף לפסוק את המילים כל היום – "רע לא ימאס" כל היום, כל היום הוא יקל בעניני רע. תלמידים של ליובאוויטש לומדים בעיקר תניא, ושם קוראים בתחלת הספר אודות הגדרת הצדיק, ואף על פי ש"הלואי בינוני" הרי "ועמך כלם צדיקים" – ושם מגדיר את הצדיק כמואס ברע (אפילו קצת יותר עצמי מאהבת הטוב). איפה בכלל המקור למושג של מאיסת רע בתנ"ך? יש "אהבי הוי' שנאו רע", ואודות שנאת רע יש עוד כמה פסוקים, אבל מאיסת רע (מיאוס זה טמא, מלוכלך, מזוהם) באה מפסוק זה. התייצב על דרך לא טוב – אין לו סיכוי היום להיות צדיק. אם אתה רוצה שיהיה לך סיכוי מהבקר להיות צדיק צריך לדאוג לנאגל וואסר – כך היה מחנך המשפיע, ב-ה הידיעה, אם אמרה זאת של רבי פינחס.

נוסיף לזה ווארט יפה – זה פסוק שכל חלק שלו הוא שלילי, ומדבר שם בפרק על רשע, ותחלת הפסוק היא "און יחשוב על משכבו" (כבר מתכנן ליום המחרת מעשים רעים), ואז "יתיצב על דרך לא טוב, רע לא ימאס". אם נרצה על דרך הבעל שם טוב לקחת את כל הפסוק הזה ולומר אותו בלשון חיוב (בשבוע הבא נקרא על קללות וברכות בהר גריזים, ובתורה כתוב רק ה"ארור" אך אמרו גם את ה"ברוך" – בשביל להדגיש מזהירים את החולה מה יקרה אם לא יציית, כפי שכותב רש"י, ולכן יש הרבה פסוקים שאומרים את הפן הרע ואפשר לומר הפן הטוב) נאמר "יתייצב על דרך טוב – רע ימאס". הפשט, אותו רצה להדגיש רש"ג, וכנראה גם ר"פ מקוריץ, זה נאגל וואסר – המעשה הוא העיקר. אבל יש גם התחלה לפסוק – "און יחשוב על משכבו", הכל משתלשל ממחשבות האון. גם בפשט, למה אדם לא נוטל ידים? כנראה כי היה חושב מחשבות רעות על משכבו, ואפילו אם לא תכנן עבירות, פשוט חשב על עניני פרנסה וכשקם בבקר חשב מה צריך לעשות היום וכו', ומזה הכל משתלשל. אז צריך לחזור להתחלה, לעשות טיפול שרש. איך הבעל שם טוב היה דורש זאת? להפוך "יתיצב על דרך לא טוב רע לא ימאס" זה פשוט. בכלל, רואים כאן שאי אפשר למאוס ברע בלי להתייצב על דרך טוב. אפשר לחשוב שמאיסת הרע זה אובססיה – כמו, בהקצנה, מישהו שצריך כל הזמן לטול ידים בגלל אובססיה של לכלוך וטומאה, ה"י – אבל זה ודאי לא כך, רואים שאצל הצדיק הכל מתחיל מהטוב. קודם מתייצב על דרך טוב – זו היציבות הנפשית שלו, "אתם נצבים היום" – וממילא גם לא מפריז במאיסת הרע שלו, וזה גם אמיתי. אפשר לומר שכל הפסוק הזה הוא תיקון של עץ הדעת טוב ורע. בכל אופן, איך מתקנים את תחלת הפסוק כדי שהכל יזרום? במלה "און" (קודם דברנו על "יון מצולה" – חכמת יון – בה ה-י טובעת אט אט, קודם ל-ו ואז ל-ן סופית, ה-י זה גילוי האלקות) ודאי שהבעיה היא ב-ו, שצריך להחזיר אותה ל-י – אז זה "אין יחשוב על משכבו וגו'". מה צריך לחשוב על המטה, אם כבר חושבים על משהו? צריך לחשוב על "אין", והזמן הכי טוב לזה הוא כאשר שוכבים על המטה, כי אז באמת האדם מסוגל להגיע לאין. קודם כל הוא שוכב בפישוט ידים ורגלים, זה התבטלות גמורה, וגם השכל עוזב אותו ואין כאן משהו ממשי – צריך לחשוב על האין. אם "אין יחשוב על משכבו" בלילה ובתחלת התעוררות בבקר אז "יתיצב על דרך טוב, רע ימאס" כל היום (= ימאס). ענין זה שייך כמובן לספירת היסוד, כי תיקון הטומאה זה תיקון הברית, וגם המשכב זה תיקון הברית.

עוד סיפור: אמרנו שלרבי פינחס מקוריץ היה קשה לבקר חולים בגלל השקר של החולה. היו הרבה יוצאים מהכלל, או שבגלל שהיו רק כמה מציינים אותם. אחד זה סיפור מפורסם מאד, על הבלינר כלייזמר – הכלייזמר העוור. סיפור זה מסופר בשתי גרסאות – אחת שהלך לבקר אותו כאשר חלה את חוליו האחרון, ויש עוד סיפור שלוה אותו בלויה שלו (כמובן לא סותר). היה כנר אחד שנגן בחתונות, וראו עליו שהוא עוור. יש כמה צורות של עוור, ואצל אותו אחד העפעפיים היו סגורות כל הזמן. כך היה כל השנים. כשהוא חלה את חוליו האחרון ר"פ מקוריץ הלך לבקרו, ואחרי שהוא הסתלק לעולמו (ולפי גרסא אחת הוא גם לוה אותו), אמר – דעו שיהודי זה לא היה עור כלל, רק שהוא נגן בחתונות, והדרך היתה שהמנגן עומד בין עזרת הגברים לעזרת הנשים (כמו גם היום), ואז יכול להסתכל בדברים המעוררים את היצר הרע. בגמרא מסופר על כמה אנשים שעוורו עצמם ממש, צדיקים שהוציאו עיניהם, כדי לא להסתכל במראות אסורים. לעוור עצמו זה קשה מאד, אבל חד פעמי, והוא קבל החלטה קשה יותר – שיסגור עיניו כל החיים ולא יפתח אותם אף פעם. כך החליט וכך קיים – סגר את העינים לצמיתות (לא רק בחתונות, אלא כל חייו היה עוור). דקה לפני שהוא מת, מספר רבי פינחס מקוריץ, הוא אמר ביידיש "אני רוצה עוד פעם אחת להסתכל על העולם הזה", ואז פתח את העינים, הסתכל על העולם, ומיד הסתלק לעולמו. הוא אמר שאחד כזה כדאי לבקר אותו ביקור חולים. סיפור זה הוא מופת של שמירת הברית, לכן ודאי וודאי קשור לספירת היסוד.

עוד סיפור של היסוד: פעם אחת עמיתו, שבמקום ה עילאה לפי ההסבר בתחלה, בעל התולדות יעקב יוסף מפולנאה, שלח לר"פ מקוריץ שיבוא לפולנאה כי יש מגיפה בעיר, והיות שהוא מוכר כאחד שמתפלל ונענה מן השמים יבוא ויתפלל שהמגיפה תפסק. התולדות היה מבוגר ממנו בהרבה, גדול תלמידי הבעש"ט, והוא שלח לו בחזרה פתק קצר "בגלל מחטיאה אחת ברחוב, שבגללה כל המגיפה, אני צריך להטריח עצמי לבוא עד פולנאה?". אז באמת חפשו ומצאו ועשו מה שעשו, והמגיפה נפסקה. זה גם סיפור שלא צריך הרבה מילים כדי לשייך אותו לספירת היסוד – אליה שייך כל מה שקשור לפגם הברית או לתיקון הברית. מוסר ההשכל הפשוט, שאם יש מחטיאה אחת בגללה יכולה לבוא ל"ע מגיפה לעיר שלימה.

מלכות:

קודם כל יש הסיפור שספרנו קודם לילדים, מתלמיד שמאד החמיר בפסח – כל כך החמיר עד שלא אכל גם אצל רבו (דבר שלא היה נדיר לחלוטין, וגם אצל הבעש"ט היו תלמידים צדיקים שהחמירו בכשרות ולא אכלו אצלו, ויש הסבר שלם בחסידות חב"ד איך זה יתכן) – ובשביעי של פסח, בו היה מקובל שכל התלמידים מתאספים אצל הרבי ואוכלים יחד, נפקד מקומו. הרבי שאל איפה הוא ואמרו שהוא מחמיר, ואז מיד הרבי אמר שירוצו ויאמרו שיש חמץ בחבית המים שלו – רצו ואמרו לו, והוא נבהל ובדק ומצא חמץ. הוא כמעט התמוטט, ורץ לרבי ונפל בבכיה, ואחרי שקם וקצת התאושש אמר שיש לו שלוש שאלות: 1) למה לא אמרת לי קודם? הרי אתה יודע שזה בנפשי, ויכול לעשות לי התקף לב, זה פקו"נ בגשמיות וכ"ש ברוחניות. הרבי ענה – לא חשבתי עליך עד שש"פ, אז לא ידעתי זאת בתחילת פסח. 2) למה זה מגיע לי? הרי כל חיי אני מחמיר בפסח וכו' (זו השאלה העיקרית).

דרך אגב, לזכות הנשים של ערב פסח, נספר סיפור אחר לגמרי חומרות של ערב פסח. כולם ודאי שמעו את השם של השפת אמת, הרבי מגור, הנכד של חידושי הרי"מ. מהרביים הכי גדולים, גם בכמות וגם באיכות. הוא התחתן בזיווג שני, בגיל 53, עם אשה צדקת שזה היה הזיווג שלישי שלה (שני בעלים קודמים שלה נפטרו), וקראו לה רייזל, והיא היתה הבת של רבי ברוך מגארליץ, הבן של הדברי חיים מצאנז. לשפת אמת היו ילדים ונכדים וכו', בית מלא צאצאים, ונכנסה אשה חדשה וזרה למשפחה לבית. הגיע חג הפסח, והוא קרא לכל בני הבית לפני כן – מיד אחרי פורים, נאמר, מתי שמתחילים לנקות את הבית לפסח – ואמר, דעו שאשתי החדשה רייזל היא נכדה של הצאנזר-רב, ובצאנז מאד החמירו בענינים שאצלנו מתלוצצים עליהם (גור בא מקוצק, שהתלוצצו ממי שמחמיר במה שלא כולם מחמירים), ואם תראו שהיא עושה דברים שלא רגילים לעשות משיגעס'ן כאלו בגור, חלילה וחס לצחוק עליה, דעו לכם שהיא צדיקה בת צדיק בן צדיק, וח"ו לצחוק על מה שהיא עושה. הבינו כבר שיש על מה לצחוק – כבר התכוננו. מה היה? ראו שלפני פסח היא מפרקת את כל הידיות מכל הדלתות, שזה היה ארמון עם עשרות חדרים, לעשות ניקוי יסודי שלהן, ליבון, כי נגעו בידיות עם ידים חמץ. לא לצחוק על נשים שמשתגעות, גם בפסח וגם בעוד דברים במשך השנה – זה מוסר ההשכל. זה היה מאמר מוסגר, אבל בניגוד לסיפור שלנו, על מישהו שמאד החמיר ואז נכשל בגדול.

הרבי ענה לו לשאלה שמאחלים לפני פסח "שה' יתן פסח כשר", כי אין בכח בן אדם להשמר מ"משהו חמץ בפסח" גם אם יעשה מליון חומרות. רק "מי שאמר והיה העולם" (ר"ת משהו, בגימטריא תשס"ח) יכול לשמור ממשהו חמץ בפסח. אתה חשבת "כחי ועצם ידי", שאתה עושה כל החומרות – אתה נשמר ואתה נזהר – ואם ה' אוהב אותך הוא יכשיל אותך, רק כדי להראות שאתה לא יכול להשמר ולהזהר. אחר כך שאל אותו דבר שלישי – מה התיקון שלי? – ואמר לו לבוא אחרי פסח.

העיקר זה הדבר השני, ולכן שייך למלכות. הטעות של "כחי ועצם ידי" ואי הידיעה שהכל מה' שייך למלכות. כאן החידוש שגם בהתמסרות למצוה, שאדם יכול לחשוב שעושה הכל בשביל ה', אם חושב שהוא עושה – הוא גם יכשל. זה באמת רחמנות עליו, אהבה של ה' אליו, שה' גורם לו להכשל – כנראה בגלל שהוא חסיד של רבי זכה ללמוד את הלקח הזה, שלא לקלקל את ספירת המלכות. המלכות זה האגו, הידיעה מי זה אני ומי זה ה'. צריך לדעת שרק הקב"ה יכול לעשות פסח כשר, ומפסח לומדים חז"ל לכל המצות – "'ושמרתם את המצות' – את המצוות". דווקא במצוה אפשר לטעות ולחשוב שהיות שאני עושה את זה בשביל ה' זה מספיק. בדקות, גם בשביל ה' אם חושב שהוא עושה, ה"לשמה" שלו גם מוטעה – נדמה לו שהוא עושה בשביל ה'. בשביל באמת לעשות בשביל ה' צריך את התודעה של "הוא הנתן לך כח לעשות חיל". זה סיפור של תיקון האגו-המלכות.

אחר כך יש סיפור מאד חשוב שגם נשתדל בע"ה ללמוד מזה משהו למעשה, לקיים עוד השבוע. היארצייט של רבי פינחס הוא ביום ששי, יום חמישי בלילה, אז אם יש נשים צדקניות שנוהגות להדליק נר לזכר צדיקים (שזה לא מנהג חב"ד) – יארצייט שלו ביום חמישי בלילה (תיכף נאמר מה המקום הכי טוב להדליק את הנר). רבי פינחס הוא מהצדיקים שהשתוקקו מאד להגיע לארץ ישראל, והוא לא הסתפק בגעגועים בלב אלא גם ניסה בפועל, כמו רבו הבעל שם טוב. יש הרבה דברים שמקשרים ביניהם, שהרי הוא אמר שהוא לבו, כמו עלית נשמה וחובת הלבבות כנ"ל, ועוד דברים, וביניהם גם נסיון העליה לארץ. רבי פינחס הסתלק לעולמו תוך כדי נסיעה לארץ ישראל, ולכן גם לא קבור בקוריץ. בסוף ימיו הוא ממש קם ועשה מעשה, נסע לארץ ישראל, ונפטר באמצע הדרך. ארץ ישראל זה מלכות, ההשתוקקות והגעגועים לארץ ישראל זה תיקון המלכות, אבל כאן ווארט מיוחד שנשמע רק ממנו – אמר שרוצה לבוא לארץ ישראל ורק להיות בקבר רחל אמנו. כל התשוקה שלי לבוא לארץ ישראל – רק בשביל קבר רחל. הוא מתפלל במס"נ על הגאולה, ומי שהכי מתפללת ובוכה על הגאולה זה "רחל מבכה על בניה כי איננו", אז בכל מה שקשור לארץ ישראל ר"פ מקוריץ בעצם קשור לנקודה הזאת. "רצון יראיו יעשה", ה' ודאי מקיים רצון הצדיק. אחרי י' שבט, הסתלקות הריי"צ, הרבי אמר בשיחה שהוא נמצא בקבר יוסף הצדיק, כי לפני שהרבי הקודם הסתלק הוא הביע בפני הרבי, חתנו, שהוא משתוקק לנסוע לארץ ישראל, ואז הרבי שלנו קצת מנע זאת ממנו – אמר שיש הרבה לעשות כאן, לא הגיע הזמן, ואז הרבי הקודם נאנח בשכבו על המטה, שלא זכה להגיע לארץ, וכשהרבי ספר זאת אמר שכעת הוא בטוח שהוא כבר הגיע לארץ, כבר הגיע לקבר יוסף (כי נקרא יוסף), והוא נמצא בשכם. הוא צטט את הפסוק "את עצמות יוסף קברו בשכם". כך אנו מסבירים תמיד שמי שרוצה להשתטח על קברו של הרבי הריי"צ בארץ המקום הוא קבר יוסף – "עוד יוסף חי". אצל ר"פ מקוריץ רואים שרק רוצה להגיע לקבר רחל, ותו לא. כל ארץ ישראל זה מלכות, ומלכות זה רחל בקבלה. רחל = 238, ארץ ישראל = 832, זה מספרים משלימים. ודאי הוא הגיע – הוא היה בדרך בפועל ממש – וודאי הגיע ביום שהסתלק, ביום ששי השבוע, יום חמישי בלילה. לכן היום הכי חשוב לחסידים להגיע לקבר רחל זה יום חמישי בלילה, השבוע, ועל כן כולם מוזמנות ומוזמנים לקבר רחל מחרתיים להתוועדות בשמונה בערב, כי אז רבי פינחס מקוריץ מדי שנה מגיע לקבר רחל אמנו. זה עוד דבר מאד גדול וחשוב של המלכות שלו.

עוד משהו אחרון של מלכות: אמרנו שהצדיק של המלכות, בארבעת התלמידים, זה חברו רי"מ מזלוטשוב. היה משהו שאפיין אותם, בניגוד מוחלט. כתוב שהצדיק הראשון של תנועת החסידות בכלל שלא הקפיד על זמן תפלה, בפהרסיא אחר את התפלה מאד (לא לפי השו"ע), זה רי"מ מזלוטשוב. ואילו חברו, רבי פינחס מקוריץ, מאד מאד הקפיד לקרוא גם את הק"ש של התפלין של ר"ת בזמן ק"ש (לא רק בזמן תפלה), בערך לפני תשע בבקר. בחב"ד, כשמסופר על הרבי מהר"ש שהיו זמנים שגמר את התפלה עד שמונה בבקר, זה מסופר כמו מופת. בכל אופן, אצל רבי מפינחס הוא הקפיד גם את הק"ש של ר"ת לקרוא בזמן ק"ש. רואים שהוא מאד מקפיד על הזמן, ואילו החבר שלו לא מקפיד על הזמן. לגבי החבר שלו, רי"מ מזלוטשוב – הרבה צדיקים הכי גדולים הלכו בעקבותיו, וגם חב"ד במדה מסוימת (וגם פרשיסחא וקוצק, עד שהרביים האחרונים בגור עשה תקנה שהדור שלנו לא ראוי לזה, אך עד היום הכי מקצין בזה זה אמשינוב). זמן תפלה, כן או לא, זה שייך למלכות. החידוש הוא אצל הרי"מ – הבעל שם טוב גם התפלל בזמן, כפי שהעידה בתו שהסדר שלו היה לקום בשש (אחרי שהלך לישון בשתים עשרה) ולגמור את התפלה עד עשר, ורבי פינחס מקוריץ עוד יותר הקדים. הרי"מ, גם תלמיד מובהק של הבעש"ט, לפי שרש נשמתו לא הקפיד על כך – עשה הרבה הכנות (לא ישנים עד עשר) והתפלל יותר מאוחר. לגביו, פעם אחת אחד מהמקורבים שלו בא ושאל אותו מה זה – גם על זה שזה נגד ההלכה, לכאורה, וגם על זה שמשנה ממנהג רבו. זה היה אברך צעיר מבין אנשי זלוטשוב, אבל אכל קעסט אצל שווער שהיה גביר העירה – היה אברך עם מאתים אלף רובל בכיס. הוא ענה לו – לא אתה שואל אותי זאת, לא הייתי מעיז אף פעם, אלא רק המאתים אלף רובל שואלים את השאלה, ואצלי הם לא חשובים מאומה, ולכן אין לי מה לענות לך בכלל. לכן לא יודעים את התשובה. לומדים מהסיפור הזה שמי שתמה על ההנהגה של מי שמתפלל מאוחר הוא לא שונא בצע – להסביר את הקשר זה בהתוועדות על 'לחיים' (אפשר לומר שלהתפלל בזמן זה סגולה לפרנסה טובה, ומכלל הן אתה שומע לאו).

נסיים בכך, ולא הגענו למה שחשבנו שנגיע לתניא היום.