"בנין ילדים" ו"סתירת זקנים" – פסיכולוגיה ותורת הנפש

אור לכ"ו אייר תשפ"ב – כפר חב"ד

התוועדות יסוד שביסוד (ח"ג)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

קיצור מהלך השיעור

רבי שמעון ברבי אלעזר אמר ש"בנין ילדים – סתירה, וסתירת זקנים – בנין". המאמר הזה משמש מפתח להשוואה בין הפסיכולוגיה המודרנית, 'ילדה' בת כמאה שנה, ותורת הנפש ה'זקנה' של תורת ישראל, כשהבנין והסתירה מתייחסים ל'אני' של האדם.

פרק א פותח בשלשה מאמרי-יסוד קשורים של רבי שמעון בן אלעזר – "לעולם יהא אדם רך כקנה ולא קשה כארז", "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת" ו"בנין ילדים – סתירה, סתירת זקנים – בנין". פרק ב מתמקד בנושא העיקרי, תוך הצגה תמציתית של 'המודל המבני' של פרויד ושימוש במושגיו להבחנה בין ה'אני' ביסוד וה'אני' במלכות. תכלית הכל היא התבוננות כיצד ניתן להחלץ ממלכודת המודעות העצמית, על ידי 'מצפון על המצפון' (פירוש חדש לעבודת יסוד שביסוד) שבסופו של דבר משחרר את האדם מה'סופר-אגו' ומאפשר לו להגיע לעבודה "בלתי להוי' לבדו" – "מתוך שלא לשמה בא לשמה".

א. מאמרי רבי שמעון בן אלעזר

רבי שמעון בן אלעזר

אחד מגדולי התנאים הוא רבי שמעון – לא רבי שמעון בר יוחאי אלא רבי שמעון בן אלעזר. לרבי שמעון בר יוחאי יש בן בשם רבי אלעזר בן רבי שמעון, אבל כמו שיש רבי אלעזר בן שמעון יש גם רבי שמעון בן אלעזר. יש שתי דעות מתי הוא היה. לפי הדעה המקובלת יותר[ב], הוא תלמיד של רבי מאיר, חבר של סומכוס, באותו דור של רבינו הקדוש. הרמב"ם כותב[ג] שהוא בדור של רבי עקיבא, כלומר שהוא מרבותיו של רבי מאיר. לפי שתי הדעות יש לו זיקה לרבי מאיר. יש ראשונים שאומרים[ד] – כמו תמיד במקרים כאלה – שכנראה היו שנים, "לא פסיק טעמא בגוויהו"[ה]...

[יש גרסאות ביחס לשניהם על הסיפור של "כמה מכוער אותו האיש".] כן, זהו סיפור מפורסם ביותר שלפי גרסה אחת, במקום אחד בש"ס[ו], כתוב על רבי אלעזר ברבי שמעון וברוב המקומות הוא כתוב על רבי שמעון ברבי אלעזר[ז], וכך מצטטים רוב הראשונים[ח].

"כמה מכוער אותו האיש"

אם כבר הזכירו, נדבר על הסיפור הזה, שגם קשור לתיקון מדת האמת שבאמת, היסוד שביסוד:

נאמר כעת לפי הגרסה שהסיפור הוא על רבי שמעון בן אלעזר. פעם אחת הוא למד הרבה תורה וזחה עליו דעתו. הוא היה בדרך וראה אדם מכוער ביותר. יש מפרשים[ט] שאומרים שהיה זה אליהו הנביא שבא לנסות אותו. הוא פנה אליו ואמר "ריקה, כמה מכוער אותו האיש, שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?", 'אולי לכל בני העיר יש אותם גנים כמו שלך?'. זו גם גנטיקה[י] – כנראה יש איזה מקום שכולם מכוערים[יא] ('ארץ מגדלת מכוערים', מצד הארץ ומצד הגֵנים[יב]). אותו אחד ענה לו – "לך אמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית". רבי שמעון הבין שהוא חטא, הוא נפל מהסוס שלו והתחנן לפניו שיסלח לו, אך אותו אדם אמר שלא סולח לו. הוא הלך אחריו מרחק רב עד שהגיעו לעיר של רבי שמעון, כל בני העיר יצאו לקבל את פניו – הרב של העיר, הרבי. פנו אליו – "שלום עליך רבי רבי, מורי מורי", קוראים לו רבינו. האדם המכוער שאל – "למי אתם קורין רבי רבי?" ענו 'זהו הרבי', "זה שמטייל אחריך". הוא הגיב, אם כן לא ירבו כמוהו בישראל – "אם זה רבי אל ירבו כמותו בישראל". שאלו אותו 'מאי האי?', "מפני מה?", והוא סיפר להם מה שהיה. אנשי העיר התחננו בפני האדם הזה שבכל אופן יסלח לו, ובסוף הוא הסכים לסלוח לו בתנאי שלא יעשה כך עוד פעם, "ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן" – שילמד לקח, שיתקן את עצמו.

דברנו[יג] על "קונה הכל", הוא דרש שרבי שמעון יתקן ("קונה" לשון תיקון) את מדת "הכל" אצלו. אפשר לומר שמדת "הכל" היא "כל ישראל קדושים"[יד], "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא"[טו], "ועמך כֻלם צדיקים"[טז], ואם כולם צדיקים כולם יפים, "בנות ישראל נאות הן"[יז] רק שהעניות מנוולתן. אם יש כיעור, ניוול, הוא בגלל עניות בדעת[יח]. בכל אופן, זהו הסיפור.

"רך כקנה ולא קשה כארז"

כתוב שבסוף הוא נכנס לבית המדרש ודרש "לעולם יהא אדם רך כקנה ולא קשה כארז". מה לומדים מכאן? שמה שהוא עשה בהתחלה היה "קשה כארז"[יט]. המאמר הזה הוא אב טיפוס של תהו ותיקון[כ]. עולם התהו "קשה כארז", שכמה שהוא גדול ואדיר – כשהוא נשבר הוא נשבר לגמרי. לעומתו, הקנה הרך יכול להתכופף לכל כיוון בלי להשבר – זהו עולם התיקון, שאף שאין לו קושי הארז הוא בסופו של דבר עדיף ממנו.

מה לומדים מכאן? איך יתכן הסיפור הזה, שהוא רואה מישהו מכוער וקורא לו כך, הכל כי זחה עליו דעתו אחרי שלמד הרבה תורה? איזו תורה הביאה אותו לשטות הזאת?! "תורת אמת"[כא]. זו אמת ראשונה, לומר את האמת, לא להתבייש מפני האמת.

הדיון הזה מופיע גם לגבי כלה. אמרנו קודםיג שמשה הוא האמת ואהרן הוא השלום. אצל מי עוד יש את היחס הזה? שתי שיטות בהלכה, בית שמאי ובית הלל. כתוב[כב] שמשה גופא כולל את שניהם, כי משה ר"ת מחלוקת שמאי הלל[כג]. מחלוקת שמאי הלל גם עולה בגימטריא 1000, סוד אלף אורות שקבל משה במתן תורה[כד], כידוע[כה]. שמאי הוא אמת – הוא גורס שצריך לומר את כל האמת, "כלה כמות שהיא"[כו]. גם אם היא חִגרת או עִורת אומרים את האמת, כפי שהיא. אבל הלל "מדה אחרת היתה עמו" (כמו שכתוב עליו לגבי שבת[כז]), שכל כלה משבחים "כלה נאה וחסודה"[כח], הוא "רך כקנה", בלי תוקף האמת. רבי שמעון בהתחלה סובר כבית שמאי, אומר את האמת "קשה כארז", אבל בסוף הוא דורש כבית הלל, "לעולם יהא אדם רך כקנה ולא קשה כארז".

למה בחרנו אותו? רוצים להבין דרכו מהי אמת שבאמת, מהו יסוד שביסוד. לא ראיתי כתוב, אבל לפי התחושה הפנימית רבי שמעון בן אלעזר שייך לספירת היסוד[כט], ממנו אפשר ללמוד מהו יסוד שביסוד.

"שמאל דוחה וימין מקרבת"

איזה מאמר מפורסם יש לו, שגם דברנו עליו הרבה[ל] (ואפילו כתבנו עליו בזמן האחרון[לא])? כתוב "יצר תינוק ואשה לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת"[לב], איזון בין דחית הרע וקירוב הטוב. האמת הראשונה, ה"קשה כארז", היא "שמאל דוחה", ואחר כך התיקון, ה"רך כקנה", הוא "ימין מקרבת". כך צריך להיות היחס לגבי היצר, התינוק והאשה. כלומר, כלפי מי שעל פי פשט במצב של קטנות מוחין.

אותו אדם מכוער הוא בקטנות מוחין[לג]. רבי שמעון בן אלעזר עכשיו בגדלות, למד תורה הרבה, וכשהוא רואה מישהו מכוער הכוונה שאין לו אור בפנים, ההיפך, יש לו חשך. אם אותו אדם מכוער היה בכל אופן תלמיד חכם גדול, כמה שהיה מכוער היה לו איזה אור בפנים – הרי כתוב "חכמת אדם תאיר פניו"[לד]. אם רבי שמעון היה רואה אצלו אור בפנים הוא לא היה אומר לו 'כמה אתה מכוער'. הכיעור הוא סימן שהוא גם בקטנות, לפי המחשבה שלו, ואז אולי על ידי הדחיה, שדוחה אותו ומגנה אותו, יוכל רבי שמעון בסוף לקרב אותו. זה באמת מה שהיה, אבל לא כפי שהיה מתוכנן אצלו – הוא היה צריך לחזור בתשובה לשם כך.

בכל אופן, הזכרנו כבר שני דברים שהוא אמר: "לעולם יהא אדם רך כקנה ולא קשה כארז" וכלל גדול של "שמאל דוחה וימין מקרבת". "שמאל דוחה וימין מקרבת" היינו ה"ג וה"ח שבדעת, אבל נמשך ומאיר ביסוד, כמו שהסברנו קודם^יב.

"סתירת זקנים בנין ובנין ילדים סתירה"

מה עוד הוא אמר? יש מאמר שלישי, שכאשר התחלתי להתבונן התחלתי דווקא בו. ראיתי שהרבי מביא במכתב[לה] מאמר חז"ל פחות מפורסם מ"רך כקנה" ומ"שמאל דוחה וימין מקרבת" – "סתירת זקנים בנין ובנין ילדים סתירה". ממי לומדים זאת? מרחבעם, "וסימן לדבר רחבעם בן שלמה". מאמר חז"ל הזה מצוטט בשלשה מקומות – הוא מופיע במסכת מגילה[לו], במסכת נדרים[לז] וגם בתוספתא עבודה זרה[לח]. מאמר מאד מיוחד.

הכי מענינת הגרסה של התוספתא, שקדומה לגמרא, בה כתוב בפירוש "אם יאמרו לך ילדים בנה בית המקדש – אל תשמע להן, ואם יאמרו לך זקנים סתור בית המקדש – שמע להן". לגבי הגרסה, במגילה כתוב "בנין נערים סתירה", בנדרים כתוב "בנין ילדים". היות שמביאים את הראיה מרחבעם לכאורה יותר מתאים – וכך גם הרבי מצטט – "בנין ילדים", כי אצלו כתוב[לט] על עצת הילדים לעומת עצת הזקנים.

יש כמה מפרשים[מ] ששואלים, מה שמיד לא הבנתי, קשה לכאורה, מה הקשר באמת בין המאמר הזה לבין הסיפור של רחבעם? מה שם בסיפור הוא ה"בנין ילדים" שצריך לסתור? מהי ה"סתירת זקנים" שצריך לבנות? יש מפרשים שמסבירים טוב.

בנין המלכות

[הפשט שהשאלה היתה אם להטיל מסים או ההיפך.] הילדים אמרו להכביד את העול על העם והזקנים אמרו להקל על העם. הזקנים אמרו שאם תקל ותהיה עבד לעם ביום הזה הם יעבדו אותך לעולם ועד. כדאי לך יום אחד להיות עבד לעם, ואז תרויח את הממלכה לעולם. הילדים אמרו 'לא, תכביד את העול, יותר משלמה שכבר הכביד את העול על העם'. קודם כל, רואים שהבנין והסתירה הולכים על מלכות. בתוספתא מדובר על בית המקדש, אבל בפשט הכוונה על המלכות – קשור לבנין המלכות.

אבל מה הכוונה בנפש? מה ה"בנין ילדים" שיש מצוה לסתור אותו? זו האמת, כפי שתיכף נסביר – מדת היסוד היא להרוס את אותו "בנין ילדים", כמו עולם התהו, שדווקא התיקון שלו יבוא רק על ידי סתירה. בלשון חז"ל במקום אחר, לגבי חורבן הבית, קוראים לכך "סותר על מנת לבנות"[מא]. הרבה-הרבה דובר על הענין[מב], גם הרבי מדבר עליו הרבה מאד[מג], שכל חורבן הבית הוא סתירה על מנת לבנות, כמו במלאכות שבת[מד] (מה שדברנו שקריעה על מנת לתפור היא מלאכה). לפעמים יש מצוה לסתור, ענין של שלילה. דוגמה לכך מה שהסברנו בספר "החכמה מאין תמצא", שצריך את הרמב"ם שישלול[מה] כדי שיבוא אחר כך רבי חסדאי ויחייב[מו].

עכשיו, מתוך הנקודה הזו, נגיע לעיקר הווארט שלנו הערב על יסוד שביסוד.

ב. סתירת האגו והסופר-אגו

"בנין ילדים" ו"סתירת זקנים" – גאוה ושפלות

אחרי קצת מחשבה הבנתי: הילדים נותנים עצה ובונים – כמו שאתה הולך לפסיכולוג חילוני, אחד שלא מבין על פי תורה מה צריך לעשות לאדם שנמצא במצוקה נפשית, מה הוא יאמר בדרך כלל? יאמר שצריך לבנות – לבנות את האגו, לחזק את האגו. הוא יסביר שהבעיה שלך היא שאתה ברגש נחיתות או ברגש אשמה, שני עמודי התווך של הבעיה, וצריך לצאת מזה – צריך לבנות את האגו שלך, לבנות את ה'אני'. העצה הזו נקראת "בנין ילדים". מה פירוש ילדים? מוחין דקטנות, כמו שדברנו קודם. מה הם מוחין דקטנות בקבלה[מז]? שמות אלקים, לא שמות הוי'. מוחין דגדלות הם שמות הוי'. הילדים הם כל מי שנותן לך עצה טובה איך לבנות את האגו שלך, שהוא גם התדמית שלך – כמו בעסקים, איך לבנות את התדמית, איך לעשות פרסום מוצלח. זו עצת ילדים, "בנין ילדים", שעליו כתוב "סתור", תסתור אותו.

מהי ה"סתירת זקנים"? איך להשפיל את עצמך, בדיוק ההיפך. איך להוציא את עצמך מהתמונה. הזקנים מלמדים אותך, נותנים לך עצה טובה, איך לסתור את עצמך – והסתירה הזו שלהם היא הבנין האמתי. הסתירה של ה'אני' בונה אותך, מתקנת אותך, "קונה הכל" אצלך.

'אני' ביסוד ובמלכות – סופר-אגו ואגו

ביסוד יש את "כחי וראשית אוני"[מח]. כתוב[מט] ש"און" הוא לשון 'אני'. גם במלכות יש 'אני', אגו. זו שאלה מאד חשובה – אולי אתה זוכר שפעם הזכרנו – מה ההבדל בין ה'אני' ביסוד ובמלכות? מה ההבדל בין און, לשון אני, שהוא אגו של היסוד, של הברית, לבין האגו של "אנא אמלוך"[נ], האגו של המלכות?

אלה שתי בחינות 'אני'. כדי להסביר את ההבדל אנחנו נעזר כאן בפסיכולוגיה הכללית, החילונית – כי אלה מושגים שרגילים אליהם – ונקרא לשתי הבחינות אגו וסופר-אגו. כלומר, המלכות היא האגו, אבל היסוד הוא הסופר-אגו של אותו אבי הפסיכולוגיה המודרנית. מה פירוש? איך אני יודע שהיסוד הוא הסופר-אגו? מהו סופר-אגו בכלל?

סופר-אגו הוא דווקא הטוב, הרבה פעמים הוא מזהה את הסופר-אגו עם המצפון. אנחנו אוהבים את המלה מצפון? היו לנו בנושא שיעורי-שיעורים, בלי סוף. מצפון הוא דבר טוב או דבר רע? אמרנו[נא] שיש המון ישות בתוך המושג החילוני מצפון, כי אתה חייב להגיע למשהו, להראות טוב בעיני הבריות. לכן אנחנו מסבירים תמיד שעל המצפון נאמר "את הצפוני ארחיק מעליכם"[נב], זהו השם השביעי, הכי גרוע, של היצר הרע[נג]. בכל אופן, אולי יש בו משהו טוב? ודאי יש בו משהו טוב, להיות מוסרי, להיות אדם טוב. למה המושג מצפון הוא הלעו"ז של היסוד? כי יסוד הוא הצדיק, "וצדיק יסוד עולם"[נד]. בכל יהודי יש 'אני' שהוא "צדיק יסוד עולם", "ועמך כֻלם צדיקים" – בכל אחד יש "צדיק יסוד עולם", הרצון, השאיפה, התנועה הנפשית הפנימית להיות צדיק. הוא באמת צדיק, יש לו נקודת צדיק – 'אני צדיק'. 'אני צדיק' זהו ה'אני' של היסוד.

המלכות היא לא צדיק, המלכות היא "עני ואביון אני"[נה], "והייתי שפל בעיני"[נו], בדיוק הדמות של דוד המלך בתנ"ך, לא "צדיק יסוד עולם". איך הוא מסביר את ה'אני' של המלכות, שהוא אגו סתם? הוא אומר שהאגו סתם הוא האגו המציאותי, הריאלי. שוב, יש אגו מציאותי ויש אגו אידיאלי, שבלשון הקדש נאמר שיש 'האני הרצוי' ו'האני המצוי'. האגו סתם, של המלכות, הוא האני המצוי – שהוא גם מצוי לעצמו וגם מציאותי בתוך המציאות.

השילוש של פרויד

שוב, יש את האני המציאותי, שנקרא לו האני המצוי, ויש את האני האידיאלי, האני הרצוי. לכל אחד יש את שניהם. איך עוד אפשר לקרוא להם? מה הקשר בין יסוד ומלכות ששניהם 'אני'? יש אני עליון – הפשט של סופר-אגו – ואני תחתון. התיקון של האני התחתון הוא "והייתי שפל בעיני", ה'אני' של המלכות, אבל ה'אני' העליון הוא הצדיק שיש בכל אחד. בתניא, בקדושה, זו הנפש האלקית, אבל הוא עשה אותו חול.

למטה משני ה'אני' האלה יש את היצר, השד של האדם, ה'איד', התת-מודע, הדחפים החייתיים – לא מציאותי ולא מתחשב במציאות בכלל, רק דחפים, דחף, שמוּנע או על ידי מין או על ידי מות. [בצחוק גדול:] כך אני מסכם את אותו אחד[נז]... טוב לצחוק, כאן המקום לצחוק...

אמרנו שהוא מחליף את הנפש האלקית בסופר-אגו שהוא חול. בכלל, שלשת השחקנים אצלו הם גם בהשפעת השילוש של הנצרות, ואין כאן המקום להאריך. יש כמה דימויים לשלשת השחקנים – האיד, האגו והסופר-אגו.

אחד כבר הזכרנו קודם, כשאמרנו שה'איד' הוא השד של האדם – יש את השד של האדם, את האדם של האדם ואת המלאך של האדם. זהו דימוי מאד קרוב, ובעצם זהה, שכבר ר"א אבולעפיא אמר לפני כמעט אלף שנה – הוא כותב[נח] ששלש אמות אמש[נט] הן ר"ת אדם-מלאך-שטן, אנחנו נשנה ל-שד, יותר טוב, כי שׁ ולא שׂ. גם יותר פשוט, שיש לאדם את האדם שלו, האגו, את המלאך שלו, הסופר-אגו, והשד שלו, האיד.

איזה עוד דימוי יש? יש דימוי שלקוח מהנצרות – אני חושב בתת-מודע של פרויד עצמו – שיש את הבן, האב והסבא. הבן הכוונה התינוק. אלה שלשה דורות: הבן הקטן הוא האיד, שמה שמניע אותו הוא רק דחפים נטו; מי שמרסן אותו האבא, האגו, המציאות, ההתחשבות במציאותיות, במצוי; אבל מי שנותן את המוסר, מה מוסרי ומה לא מוסרי, הוא הסב, המלאך.

יסוד שביסוד – מצפון על המצפון

בכל אופן, אם נלמד מהדברים שלו, נשתמש בהם, אפשר לעדכן – זו דוגמה איך לעדכן את המבט שלנו על הנפש, על נפש האדם, ולהבין מחדש מהו יסוד שביסוד. נחזור לכך שהצדיק הזה אצלו הוא המצפון. אצלנו מצפון הוא בעייתי, לא טוב, הוא הצפוני. אם אומרים ש'כואב לי המצפון' – עשיתי משהו לא מוסרי. המוסר של האדם הוא המצפון שלו, הדרישה שאתה צריך להיות מוסרי, צריך לוותר על כל הדחפים וגם על הדברים במציאות בשביל המוסר[ס]. אבל מהו יסוד שביסוד? מה אנחנו רוצים להבין מתוך כל הענין? מה התיקון של היסוד הזה, של המצפון, של המלאך, של הצפוני?

התיקון האמתי שלו, "קונה הכל" לשון תיקון, הוא שעד אין סוף המצפון כואב לי על המצפון. כשלמדנו על הוד שבהוד – גם נמצא כאן בנפלאות[סא] – הסברנו שהוא להודות על ההודיה עצמה, עד אין סוף. ככה בפרט בהוד, אבל בעצם בכל ספירה שמתכללת בעצמה. באותו אופן[סב], יסוד שביסוד הוא הכאב מהצדיק שבי – כואב לי שאני צדיק, שאני רוצה להיות צדיק, שיש לי את המצפון הזה. למה? זה לא מוסרי. המניע המוסרי שלי לא מוסרי בכלל, הוא מלא ישות (ממש מסריח מישות, ועושה אותי כולי מסריח[סג]!), אבל גם המצפון על כך גופא לא מוסרי – ככה יש מצפון על מצפון עד אין סוף. זהו כבר היסוד שביסוד, וזה התיקון. [זו אלטרנטיבה? זו רק שבירה.] זו שבירת האמת, אמת שבאמת, כמו אמת לאמתו, בשביל בסוף להגיע לשלום, לאהבה.

כל הענין קשור ליסוד גדול בחסידות[סד], ההסבר למאמר חז"ל "מעיקרא כי עביד איניש אדעתא דנפשיה קא עביד"[סה], לפיו הדרגה העליונה של "שלא לשמה" היא לימוד האדם כדי לשפר ולתקן את עצמו (לימוד מתוך מצפון ורצון להיות מוסרי), ורק אז, אם הוא זוכה, "מתוך שלא לשמה בא לשמה"[סו] ביציאה גמורה מהמודעות העצמית ועבודה מתוך בטול אמתי לה' ולרצונו יתברך – הכרת היסוד שביסוד ב"יסוד היסודות ועמוד החכמות", שיש רק אחד והעבודה היא "בלתי להוי' לבדו"[סז] (אך בתמונת העולם של הפסיכולוגיה, שה' אינו חלק ממנה, לעולם אין חריגה מהמודעות העצמית ותמיד נשארת הישות המסריחה של המצפון).

שוב, עכשיו הענין שלנו הוא ש"בנין ילדים – סתור", צריך לסתור את בנין האגו. בעצם, כל הפסיכולוגיה החילונית הזו, של אותו אחד, היא "בנין ילדים" – איך לבנות את עצמך. אבל את כל ה"בנין ילדים" צריך לסתור. הסתירה גופא, "סתירת זקנים", היא הבנין – את זה צריך לבנות. הסתירה היא כאילו בתוך השפיץ של בנין הילדים, שם יש את המצפון. [זהו בית המקדש?] זהו בית המקדש של הילדים. צריך להעמיק, הנקודה שם היא שיש איזה כאב נפשי שאיני מתנהג לפי הרצוי – שהמצוי שלי הוא לא הרצוי. אבל בהתחלה הדבר הזה גופא הוא הישות הכי גדולה, הקליפה הכי גדולה. על ידי הכאב על זה גופא, ועוד פעם הכאב – הכל בשמאל, הכל באמת, הכל בקורת, אבל בסוף יגיע מהאמת ל"והאמת והשלום אהבו"[סח].

בסדר, זהו הווארט של הערב. לחיים לחיים.

המתקת ה'אני'

התיקון הכללי של רבי נחמן[סט] מתחיל "מכתם"[ע], ואנחנו מסבירים[עא] ש"כתם" היינו הכתר[עב], "ראשו כתם פז"[עג], ו"מכתם" שחז"ל דורשים "מכתו תם"[עד], הוא המשכה מהכתר לברית, מה"אל עליון", הכתר העל-מודע[עה], ל'אני' העליון של הנפש, שהוא היסוד. אחר כך הוא ממשיך להתחבר למלכות, הזיווג, "למען שמו באהבה", ואז כל הגבורות הופכות להיות חסדים, המתקה.

[אז יש ציור חיובי של אני מתוקן?] כן. "ראשית אוני" צריך להיות דבר טוב, ועד ל"יתר שאת ויתר עז"מט (לזכות על ידי ה"ראשית אוני" לכהונה ומלכות[עו]). גם לה' יש שני 'אני', "אני אני הוא"[עז], רואים שיש שני 'אני' (אצלו "אני ראשון ואני אחרון"[עח] ואצל האדם אני עליון ואני תחתון), וגם בתניא יש שני 'אני'. הבינוני של התניא הוא האגו (והאיד[עט]), לכן הוא אומר שהבינוני מזדהה עם הנפש הבהמית[פ]. בתניא האני העליון הוא הנפש האלקית, ודאי טוב.

יש גם גימטריא ממש יפהפיה: אני עליון אני תחתון שוה ד"פ רפח, ממוצע כל מלה, תחתון עולה ג"פ רפח והשאר עוד רפח. הכל סוד תיקון רפח של האריז"ל, שיש בהם שבירה ותיקון, לכן המוסר השכל הוא "רך כקנה ולא קשה כארז", "שמאל דוחה וימין מקרבת", ו"בנין ילדים סתירה וסתירת זקנים בנין", "בנה ביתך"[פא] (היינו בית המקדש שלך, "ביתך", היורד באש מן השמים כשיש בטול אמתי).

נגנו "שיבנה בית המקדש".

שיהיה לנו יסוד שביסוד ומשיח נאו. שתהיה קבלת התורה בשמחה ובפנימיות.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• מדת "קונה הכל" היא להכיר שכל ישראל קדושים, צדיקים ויפים.
• לימוד תוהי של "תורת אמת" יכול להוביל להנהגת "קשה כארז".
• כלפי מי שנמצא במוחין דקטנות יש לנהוג ב"שמאל דוחה וימין מקרבת".
• עצת הפסיכולוג החילוני לבנות את האגו היא "בנין ילדים" – גישה שנובעת מקטנות מוחין.
• "סתירת זקנים" היא הלימוד כיצד לסתור את האגו – ובכך לבנות את האישיות באמת.
• ה'אני' של המלכות הוא האגו וה'אני' של היסוד הוא הסופר-אגו.
• המושג מצפון מלא ישות, לכן "הצפוני" הוא כינוי ליצר הרע.
• בכל יהודי יש נקודת צדיק – ה'אני' של היסוד שהוא שאיפה להיות צדיק.
• אגו הוא 'האני המצוי' וסופר-אגו 'האני הרצוי'.
• בקדושה סופר-אגו הוא הנפש האלקית ואגו ואיד הם הטוב והרע של הנפש הבהמית.
• ה'שילוש' של פרויד הוא בהשראה נוצרית.
• אגו, סופר-אגו ואיד הם שלש אמות אמש – אדם-מלאך-שד.
• סופר-אגו, אגו ואיד הם סבא-אבא-בן.
• מצפון מלא-ישות הוא מסריח בסרח העודף של גאוה ומחדיר סרחון באישיות כולה.
• יסוד שביסוד הוא מצפון על המצפון – הכרה בחוסר-המוסריות שלו.
• הדחף לתדמית מוסרית הוא פסגת ה"שלא לשמה", ועל ידי מצפון על המצפון ניתן לבוא "לשמה" – עבודה "בלתי להוי' לבדו".