ל' סיון תשמ"ב – ירושלים

אגרת הקדש של רבי אייזיק

אמיתת אמונת החסידים (חלק א)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א^[א]

...אחרי כל ההקדמה הזאת רציתי שהיום נקשר ללימוד מכיוון שגם היום זו הפעם אחת לפני האחרונה, אז שנספיק היום, או שיקח עוד שיעור אחד, לסיים במשהו מאוד מאוד פנימי, אחד מהכתבים הכי פנימיים של החסידות. לפני כמה שנים, כשלמדנו כאן בשיעור הזה, למדנו את הספר פלח הרימון, מי שהיה אז זוכר. זהו ספר של אחד מגדולי חסידי חב"ד, רבי הלל מפאריטש, יש כמה שהיו פה וזוכרים. אחר כך התחלנו ללמוד עוד כתבים ממנו.

רבי אייזיק מהומיל

בחסידות חב"ד יש שני חסידים חשובים ביותר שלאחד מהם קוראים רבי הלל מפאריטש, למדנו את הספר שלו פלח הרימון, ולשני קוראים רבי אייזיק מהומיל. הדף הזה הוא אגרת קודש שנכתב על ידי החסיד הזה, רבי אייזיק מהומיל, שבין חסידי חב"ד נקרא המשכיל הכי גדול של החסידים. בתור משכיל בחסידות הוא נחשב למשכיל הכי גדול בין כל חסידי חב"ד במשך כל הדורות. כאן הוא כותב מכתב מאוד פנימי, ממש הסולת של הסולת של הרגשת חסיד כלפי החסידות – מהי חסידות ומה היא עשתה לו. האגרת הזאת באה להבהיר את השפעת תורת החסידות (הכותרת כאן לא מאתנו).

[הוא נולד כחסיד חב"ד?] לא, הוא היה בדור הראשון בו אף אחד לא נולד חסיד. הוא היה חסיד של אדמו"ר הזקן, של אדמו"ר האמצעי ושל הצמח צדק, של שלושתם. אלו שלושה דורות הראשונים של חסידות חב"ד לפני 150. שנה הוא היה גאון מאוד, אדיר, בתורת הנגלה. הוא בא לאדמו"ר הזקן פעם ראשונה בגיל 20 ומשהו וכבר הספיק ללמוד את הש"ס שבע פעמים עם כל המפרשים. כשרצו להתלוצץ ממנו על חשבונו ולבטל אותו כדרך החסידים קראו לו 'השביעי', כי הוא למד את כל הש"ס עם כל המפרשים שבע פעמים. עוד פעם, אצל חסידים אין שום ישות. כתוב שלפני שהוא התקרב לחסידות הוא עצמו כתב ספר גדול מאוד של כל חידושי התורה שלו, ואחרי שהוא נעשה חסיד אחד הדברים הראשונים שהוא עשה הוא שלח הביתה שישרפו את הספר הזה, בגלל שהוא כתב אותו לפני שהוא הגיע לחסידות. אחר כך כשהיה זקן הוא הצטער על כך. הוא אמר שבכל זאת, היו בו דברים טובים, חבל שהוא שרף אותו. אבל התגובה בתור בחור צעיר שמתקרב לאמת היתה רצון לבטל את הישות הקודמת לחלוטין.

כמו שתכף נראה, החסיד הזה הוא הדוגמה העיקרית של מי שהגיע לשלמות חוש הראיה על פי תורת הבעל שם טוב, ולכן האגרת הזו קשורה עם נושא החן והראיה של חודש זה, מה שנקרא ראית המהות, לראות כביכול את מהות ה' בעולם, ראית החכמה. תמיד כשהרביים היו מסבירים הם מביאים כדוגמה לאחד שהגיע למה שנקרא ראית המהות באלקות, הדוגמה היתה תמיד החסיד רבי אייזיק מהומיל, כמו שהוא עצמו מספר באגרת זו. הרבי הרש"ב היה אומר, שפעם אחת נכנס רבי אייזיק ליחידות אצל אדמו"ר הזקן ובשעת מעשה כשהוא החזיק בידית הדלת הוא ראה את האלקות בחדר הרבי מזכירים (הסיפור מוזכר כאן בהערות על האגרת).

עוד פעם, כאן באגרת זו יש על פי חסידות השלמות למושג הראיה – מה רואים ומה נקרא לראות את ה'. דומה מאוד למה שכתוב בשעת מתן תורה "וכל העם רֹאים את הקולֹת"[ב], וגם דומה מאוד למה שיהיה בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו, בה כתוב "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון"[ג], "והיו עיניך רואות את מוריך"[ד]. עיקר הגילוי של העתיד לבוא נקרא ראית המהות, ראית האלקות. כל ענין החסידות הוא הקדמה והכנה לקראת ביאת המשיח. לכן גם הרבה מגדולי החסידות הגיעו למדרגה של ראית המהות. צדיקים גדולים, רביים, על פי ספר התניא הם מ"הנסתרֹת להוי' אלהינו"[ה], בקושי אפשר לדבר מהמדרגה של צדיק גמור, מה שאין כן חסיד, שהרבה יותר קרוב אלינו. כל אחד ואחד יכול, מתוך מה שהוא כותב בעצמו על עצמו כחוויה אישית, להגיע לקבל ממנו השראה מאוד גדולה ועידוד מאוד גדול ביכולת כל יהודי להגיע גם הוא למעין זה.

הרקע לאגרת

את האגרת הזאת הוא כתב לחבר ישן שלו, כנראה מימים קדמונים, שבמשך הזמן כל אחד הלך לדרכו. רבי אייזיק נעשה חסיד גדול מאוד, כמו שאמרנו קודם. הוא היה למדן עצום, אחד מהעילויים הכי גדולים לפני 180 שנה ברוסיה ובליטא. מבין שאר הפתגמים והמאמרים שיש לנו ממנו יש פתגם אחד שהוא אומר שאחד שמתקרב לחסידות חייב להקריב משהו גדול בשביל זה. להקריב הכוונה אפילו ברוחניות. הוא אמר על עצמו, לדוגמא, 'אם אני לא הייתי מתקרב לחסידות הייתי גדול כמו הש"ך בתורת הנגלה. הש"ך (שפתי כהן) נחשב לאחרון הכי חשוב במשך 500 שנים האחרונות, הגאון והפוסק הלכה הכי גדול שסומכים עליו ועל פסקיו להלכה, ספרו הוא הפירוש הכי חשוב על השולחן ערוך. רבי אייזיק, שעכשיו אנחנו קוראים את האגרת שלו, היה אומר על עצמו שאם לא היה מתקרב לחסידות היה גדול לפחות כמו הש"ך, אבל הוא הקריב זאת בשביל להתקרב ולהתעצם עם תורת החסידות.

עוד נקודת רקע מאוד מעניינת לגבי רבי אייזיק מהומיל: הוא היה משכיל הכי גדול של החסידים, כמו שהזכרנו, ועם זאת, בתור אברך צעיר, במשך כ-10 שנים או יותר הוא היה מתפרנס מבדחנות. זה היה המקצוע שלו. כמו שהיום בחתונה יש תזמורת כך פעם לא הייתה מתקיימת חתונה בלי בדחן. זה היה דבר פשוט. הבדחן היה מקבל שכר בדחנות כמו שתזמורת מקבלת היום שכר. כדי להיות בדחן היה צריך להיות גאון מאוד גדול, בגלל שהבדחן היה עושה מה שנקרא 'גערמן', להמציא על המקום חרוזים מתאימים לכל מה שמתרחש ולעשות צחוק מכולם. כל מי שהיה יכול היה ממציא חרוזים יותר מתאימים – זה היה מקצוע  לגאוני עולם. יש כל מיני סוגי למדנות, של סוגיות בגמרא וכו' וכו', ואצל הבדחן היא שמשה לקשר בן רגע עם הנוכחים. אולי יש דבר כזה בכמה חתונות של אדמור"ים גדולים. כמובן בדחן של היום זה לא מה שהיה פעם. עוד פעם, הגאון האדיר הזה, שהוא הכי גדול בין החסידים, היה באותה תקופה ידוע כבדחן בחתונות הכי מפורסם – ב-ה הידיעה – של כל אירופה.

שוב, את הזו הוא כותב לידיד שלו שכנראה לא רק שנעשה מתנגד לתורת החסידות אלא גם חרף וגידף בחריפות בפני רבי אייזיק את החסידות בכלל ואת חסידות חב"ד בפרט, כאילו שהכל פילוסופיה ואפילו יותר גרוע מפילוסופיה שהיא אפיקורסות, כך חבר שלו כנראה דיבר נגד החסידות, בפני רבי אייזיק, כמו שהיה אז שכיח ורגיל. בכל זאת הוא כותב לו מכתב מאוד מאוד חשוב. המכתב הזה הוא מהמכתבים הפנימיים, שאפשר לספור אותם על האצבעות, מהדברים הכי פנימיים בכל ספרות החסידות. המכתב הזה כתוב חלקו ביידיש וחלקו בלשון הקודש. הוא כתב אותו לא לעת זקנותו אלא כשהיה בגיל העמידה, בתקופת אדמו"ר האמצעי.

אם כן, כך הוא כותב בחיי אדמו"ר האמצעי לחבר שלו:

אַחֲרֵי שׁוּבִי לִמְנוּחָתִי מֵהַכַּעַס וְקִבַּלְתִּי הַתַּנְחוּמִין עַל הַצַּעַר מֵרֹב הַדְּבָרִים כו' לִתֵּן אוֹתָנוּ וְאַדְמוֹ"ר בְּרֹאשֵׁנוּ לִפְנֵי בְּנֵי בְּלִיַּעַל כו', זָכַרְתִּי יָמִים מִקֶּדֶם, אַהֲבַת נֶפֶשׁ אָהַבְנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו, וְאֵיכָכָה אוּכַל לַחֲשׁוֹת מִלְּדַבֵּר אֵלֶיךָ דְּבָרִים עַל כָּל פָּנִים בְּשׁוּבָה וָנַחַת.

עוד פעם, הוא היה אצל שלשה רביים – אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי והצמח צדק – והמכתב הזה נכתב בערך בגיל 40-45, כשהיה אצל הרבי האמצעי. הוא האריך ימים מאוד כמעט קצת יותר מ-75 בערך. בסוף ימיו הוא כמעט הנהיג כמו רבי בעצמו, אחרי שהרבי האמצעי הסתלק. באמת רוב החסידים רצו למנות אותו להיות הרבי שלהם יש על זה סיפור מאוד מאוד מענין, שברגע האחרון אחרי שהוא שם את הגרביים הלבנות והניח את הרגל שלו על המרכבה שהייתה צריכה להסיע אותו מהעיר שלו לליובאוויטש להיות רבי, כשהוא הניח את הרגל שלו על המדרכה שעולים בה למרכבה הוא פתאום נזכר, קבל חיזיון של אדמו"ר הזקן, שלפני כך וכך עשרות, 30 שנים, אמר לו אדמו"ר הזקן 'אייזיק, תעשה טובה עם הנכד שלי'. פתאום הוא נזכר, קיבל זיק של זיכרון, שפעם אחת לפני 30 שנה אדמו"ר הזקן אמר לו 'תעשה טובה עם המשפחה שלי ואל תרצה גדולות'. כל זאת כשרגל אחת הייתה למעלה. מיד באותו רגע, כשהוא רק שם את הרגל, הזדכך המוח שלו "אלף פעמים ככה", והוא התחיל לראות אלקות וחידושי תורה בבחינת "נביעת האין סוף"[ו], כמו אצל כל צדיק, וביחד עם זה הוא פתאום רואה את החיזיון ממה שהיה אצלו כך וכך עשרות שנים קודם. הוא מיד שלל ואמר שהוא לא יכול להיות הרבי. אחר כך נעשה הצמח צדק, הנכד של אדמו"ר הזקן, לרבי. זה אחד מהסיפורים על החסיד הזה, רבי אייזיק מהומיל.

אמונת החסידים – אמונה של תחית המתים

שְׁמַע נָא אָחִי יְדִידִי! ניט זאג ח"ו אז דאס איז (=אַל תֹּאמַר ח"ו שֶׁזֶּה, רְצוֹנוֹ לוֹמַר תּוֹרַת הַחֲסִידוּת ) אֶפִּיקוֹרְסוּת וּפִלוֹסוֹפְיָא [אל תאמר חס ושלום שהשיטה הזאת של החסידות, ושל חסידות חב"ד בפרט, היא אפיקורסות ופילוסופיה], רַק זאג דאס איז (=אמור שזוהי) אֲמִתִּית אֱמוּנָה שֶׁבָּהּ יִחְיוּ הַמֵּתִים וַעֲצָמוֹת הַיְּבֵשׁוֹת זאלין מַרְגִישׁ זיין (=ירגישו) אֱלֹקִים חַיִּים.

רק תאמר שהאמונה הזאת, כמו שהסברנו כמה פעמים, במיוחד בשיעורים האחרונים, שכל ענין גילוי המשיח וביאת המשיח הוא לגלות את שלמות תכלית האמונה, אמונה אמתית בה' אחד. האמונה הזאת התחילה להתגלות ולהתנוצץ מהבעל שם טוב, ועל האמונה הזאת כתוב "צדיק באמונתו יחיה"[ז]. כתוב בספר התניא[ח] ש"יחיה" הכוונה "כתחית המתים". זה נקרא תחית המתים על ידי אמונה אמתית שנקראת "טל תחיה"[ט] שאמרנו קודם. האמונה האמתית היא עצמה "טל תחיה". הוא אומר שדרך הבעל שם טוב בכלל ושל חב"ד בפרט היא האמונה האמתית שבה יחיו המתים והעצמות היבשות, כמו במראה העצמות היבשות של יחזקאל. באמונה הזאת ירגישו אלקים חיים.

הארת האמונה בתפלת שמונה עשרה

און אלע חֲסִידִים (=וְכָל הַחֲסִידִים [הכוונה לכל תלמידי הבעל שם טוב]), וּבִפְרָט תַּלְמִידֵי אַדְמוֹ"ר נ"ע [אדמו"ר הזקן, חסידי חב"ד], האבין די אמונה (=יֵשׁ לָהֶם אֱמוּנָה זוֹ),  און זי ווערט דער הערט (=וְהִיא "נִשְׁמַעַת") עַל פִּי רֹב אִין שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה.

הוא אומר שהאמונה הזאת נעשית מורגשת ונקלטת בפנימיות, מה שנקרא 'דערהער' ביידיש, שקולטים את האמונה הזאת בפנימיות, בשעת תפלת שמונה עשרה. הוא מסביר מה הכוונה, למה דווקא בתפלת שמונה עשרה:

דְּהַיְנוּ שֶׁאַחַר כָּל הַהִתְבּוֹנְנוּת הַטּוֹבִים שֶׁבִּפְסוּקֵי דְּזִמְרָה וּבִקְרִיאַת שְׁמַע בְּיִחוּדָא עִלָּאָה וְיִחוּדָא תַּתָּאָה,

אחרי כמה שלבי התבוננות. הרי כל התפלה נקראת סולם עליה[י], ויש בו הרבה שליבות של עליה ובכל שלב עולים על ידי התבוננות. יש התבוננות של פסוקי דזמרה, שנקראת ההתבוננות ב"שירת הנבראים", איך שכל הנבראים שרים לה'. אחר כך יש ברכות קריאת שמע, שנקראות "שירת המלאכים", עליה למדנו פעם, האומרים "קדוש קדוש קדוש"[יא] ו"ברוך כבוד הוי' ממקומו"[יב]. זה מה שהמלאכים שרים. אחר כך בקריאת שמע עצמה יש שתי מדרגות: הפסוק הראשון "שמע.. אחד" נקרא יחודא עילאה, היחוד העליון. זה נקרא שהטבע עולה למעלה מהטבע. אחר כך ברוך... ועד" נקרא יחוד תחתון, בהיפוך, שלמעלה מהטבע מאיר בתוך הטבע. כל המדרגות האלו הן שלבי התבוננות.

הוא אומר מה קורה אחרי כל השלבים האלו, כל עליות ההתבוננות, אם התבוננות היתה טובה. מה הכוונה טובה? מורגשת במח ובלב, לא מחשבה חיצונית. מחשבה חיצונית לא פועלת כלום, לא מולידה כלום, אין לה שום פירות. התבוננות טובה הכוונה "מחשבה טובה"[יג], כמו מאמר חז"ל "מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה"[יד]. מחשבה טובה הכוונה מחשבה קרובה, שאתה מרגיש משהו מקרוב ממש, שהוא נוגע אליך. יש דבר שאני מרגיש שהוא נוגע אלי. יש דבר,  כמו איזה תרגיל שאני חושב עליו, משהו שלא נוגע אלי בכלל. מחשבה טובה הכוונה תוך כדי הרגשה אמתית שהדבר הזה באמת נוגע אלי. כמו שאדם יחשוב על אבא שלו. עצם הדבר שהוא חושב אינו העיקר. העיקר הוא שבתוך המחשבה הזו – זהו אבא שלו, כמו שהוא עצמו יסביר את המשל בהמשך. מה שאין כן אם הוא חושב על מישהו אחר המחשבה עצמה לא פועלת כלום. מחשבה טובה הכוונה מחשבה של דבר ששייך אליו. זה נקרא התבוננות. זאת אומרת, התבוננות ענינה לחשוב ולהתבונן בדברים שכל אחד מהם נוגע אליך כמו שאבא שלך נוגע אליך.

אם כן, אם אדם עלה במעלות ההתבוננות בשלבים של פסוקי זמרה, ואחר כך ברכות קריאת שמע, ואחר כך בקריאת שמע, אחר כך, אחרי כל שלבי התבוננות, כשהוא מגיע לתפלת שמונה עשרה:

ווערט נאך דעם דער הערט (=אַחַר "כָּךְ "נִשְׁמָע") [נקלט פתאום, הוא שומע בפנימיות], בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז, אַלְץ אִיז גָּא־ט (=הַכֹּל הוּא ה'),

זו תכלית הראיה, מה שנקרא חוש הראיה, כמו שנסביר בעזרת ה' בהמשך. פתאום הוא רואה את האמת ש"הכל הוא ה'", ''אלץ איז גא-ט', הכל עצמות ה'.

בין אמונה לפילוסופיה של שקר

ברגע שאנחנו מגיעים לנקודה הזאת צריך להבחין מאוד, "הדק היטב היטב הדק", בין מה שהוא כותב כאן, מה שהחסידות אומרת, שהכל הוא ה' וה' הוא הכל, לבין להבדיל מה שלפני החסידות, גם אצל פילוסופים יהודים וגם להבדיל גויים שקיבלו זאת מהיהודים, מה שנקרא פנתאיזם, שזו אמונה בכך שהטבע עצמו הוא ה'. כמובן, החסידות חס ושלום לא אומרת את אותו הדבר. מהו ההבדל? זוהי שיחה ארוכה, שבאמת צריך לשבת עליה בישוב הדעת הרבה זמן, אבל רק נאמר את הענין בכמה משפטים קצרים, מה ההבדל בין האמונה האמתית שמובאת כאן כמו שהוא מתאר, ש"אלץ איז גאט" והכל הוא ה', ובין הדעה הכוזבת, הפילוסופיה הלא-נכונה שהטבע וה' הם אותו דבר.

ההבדל, במשפט אחד, הוא שעל פי הדעה הכוזבת של הפילוסופיה בענין זה, שמה שהחוש שלי מרגיש הוא כביכול בעצמו האלקות. זאת אומרת, התחושה הישירה של האדם, מה שאני רואה פה שולחן וכסא ונייר, מה שאני רואה הוא אמת והוא בדיוק ה'. כך אומרת שיטת הפנתאיזם והיא שקר, בגלל שמה שאני רואה בתחושה שלי הוא לא התחושה האמתית של המציאות.

המציאות היא באמת ה', אבל אני לא רואה אותה, לכן החושים שלי משקרים. זה נקרא "עלמא דשיקרא". אם האדם יכול לחדור לפנימיות המציאות הוא באמת רואה ש"הכל הוא ה'", אבל כמו כל דבר, אמרנו שאין שום המתקה של אחדות לפני שיש קודם הבדלה. לכן כתוב בתורה "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע ובחרת בחיים"[טו]. כתוב בחסידות, שהפירוש הוא שהאמת שבכל דבר ודבר שלו, המציאות האמתית שלו, נקראת "חיים" ו"טוב", אבל התחושה החיצונית הראשונית, שהיא התחושה של "עלמא "דשיקרא", של עולם השקר, היא המות והרע. זה נקרא חיצוניות. למה? בגלל שזהו דמיון של פירוד. בדיוק כמו שהזכרנו קודם, שראיה ענינה לברר את המדמה, שאם אדם תופס את החיצוניות זה נקרא שהוא תופס את "שקר החן", את החן של הפירוד, של החיצוניות, וזהו שקר. חס ושלום, זה לא קדוש, זה אפילו לא נמצא, הוא ממש דמיון שוא.

מה שאין כן פנימיות כל דבר, שהיא "החיים" ו"הטוב" שלו, היא החן של אמת. ברגע שהאדם מגיע לחן של אמת – תכף נסביר זאת – באמת הכל הוא ה' וה' הוא הכל. אבל כל זמן שלא הגיע לחן של אמת, שהוא עדיין חי בחן של שקר, ב"שקר החן והבל היפי", שהוא חיצוניות והפירוד החושים, לפני שהוא תיקן את החושים האלו ובירר אותם בעבודה על פי תורה ומצוות – מה שהוא רואה הוא פירוד של שקר, "עלמא דשיקרא", זה לא ה' חס ושלום.

לכן הוא אומר שההגעה לראיה כזו ש"הכל הוא ה'" היא לאחר כל שלבי ההתבוננות, כאשר כל שלב הוא התבוננות טובה. לאחר כל השלבים והמדרגות פתאום בשמונה עשרה הוא שומע ורואה כביכול שהכל הוא ה'.

מודעות לעולם בעת התפלה

שאלה: אפשר בכמה מלים להסביר מה צריך לחשוב כשאדם מתפלל בזמן ההתבוננות?

תשובה: פירוש המלות, פשט המלים שהוא אומר. זה הכל. זה מה שהוא מסביר כעת. צריך לחשוב את הפשט. ככל שאדם לומד יותר את פנימיות הפשט ממילא הפשט חי יותר. צריך תמיד להתבונן במה שכתוב. אבל בכל פעם אפשר לראות דברים יותר עמוקים מתוך המלים שכתובות.

עוד פעם, הכלל של כל פסוקי דזמרה נקרא "שירת הנבראים", שלכל דבר יש חיות פנימית והיא שרה לה'. זה נקרא פסוקי דזמרה. ברכות קריאת שמע נקראות "שירת המלאכים", "קדוש" ו"ברוך", שענינן כביכול לראות גם בפנימיות צבא השמים איך הכל עולה לה'. "שמע ישראל" נקרא "שירת הנשמות", איך גם הנשמה עולה לה', "נר הוי' נשמת אדם".

כל התפלה נקראת תשוקה ושאיפה לעלות לה'. קודם יש שאיפה מצד הנבראים בכלל. אחר כך השאיפה והעליה הזאת באה מצד המלאכים. אחר כך העליה והשאיפה היא של הנשמות, שהן החלק הכי פנימי של העולם. 'ווערט נאך דעם', אחרי כל השלבים האלה, פתאום כשהוא מגיע לשמונה עשרה הוא מרגיש מה שנקרא בלשון אשכנז 'אלץ איז גאט', שהכל הוא ה', וכמו שהסברנו כאן, לא מה שאני רואה בעיני בשר הוא ה', בגלל שבעיני בשר אני רואה שקר – "שקר החן והבל היפי"[טז].

נקרא את ההמשך:

אוּן חֹשֶׁךְ דִּקְלִיפַּת נֹגַהּ שטייט פון ווייטען און הערט וויא דיא וועלט איז א וועלט, און עס שאט גאר ניט און איז גאר ניט מבלבל דיא אמונה (=וְחֹשֶׁךְ דִּקְלִיפַּת נֹגַהּ עוֹמֵד מֵרָחוֹק וְשׁוֹמֵעַ אֵיךְ שֶׁהָעוֹלָם הוּא עוֹלָם, וְאֵינוֹ מַפְרִיעַ וּמְבַלְבֵּל כְּלָל אֶת הָאֱמוּנָה)  

הוא מתאר את החוויה הזאת בשעת מעשה, איך באמצע שמונה עשרה הוא רואה שהכל הוא ה', לא שהוא אינו מודע למציאות שסובבת אותו. להפך, הוא אומר שבשעת מעשה הוא מודע לכל המציאות, הוא מודע לזה שיש לפני שולחן וכו'. אני מתפלל כאן בתוך החדר ואני בן אדם, לא שהוא יצא מדעתו, הוא עדיין מודע לכל המציאות הכוללת, רק שהמודעות הזאת עומדת אצלו רחוק (דִּין, את זוכרת את ה"כפיל"? ספרי לישראל אם הוא לא מכיר...). בשעת מעשה, כשבפנימיות פתאום יורה בלב שלו חץ של תודעה אמתית שהכל הוא ה', באותו זמן ממש המודעות הקודמת והרגילה קיימת ועומדת. המודעות הזאת עדיין מרגישה את העולם, שהעולם הוא עולם בדיוק כמו קודם, אותו דבר. הייתי יכול לחשוב שהמודעות הזאת תבלבל את הזיק הפנימי, את הקליטה הפנימית, את ה'דערהער', השמיעה והראיה הפנימית שהכל הוא ה'. אבל הוא אומר שלא, שהיא יחד עם המודעות הראשונה הקודמת, שנקראת "החושך של קליפת נגה".

עוד פעם, זו גם הגדרה חשובה: המודעות הרגילה שיש לאדם למציאות העולם נקראת "חושך של קליפת נגה". כל מה שאדם רואה בעינים שלו נקרא חושך של קליפת נגה. הוא אומר שהחושך הזה של קליפת נגה, שהוא המודעות הרגילה של האדם, עדיין נמצא נמצא שם, כמו אדם נוסף שעומד שם. עם זה, בשעת מעשה ישנה חויה של מודעות חדשה-פנימית לגמרי והמודעות הקודמת לא מבלבלת את המודעות הפנימית החדשה.

קריאת שמע – מחוץ לעולם;  שמונה עשרה – מתוכו

(וְלֹא כְּמוֹ שֶׁבִּקְרִיאַת שְׁמַע שֶׁבְּטִרְדַּת הַהִתְבּוֹנְנוּת אֵינוֹ מַרְגִּישׁ הָעוֹלָם.

הוא אומר שבקריאת שמע אין בכלל את הבעיה הזאת, בגלל שבקריאת שמע הוא טרוד בהתבוננות. מה ההבדל בין קריאת שמע לבין שמונה עשרה? שמונה עשרה הוא לא זמן של התבוננות, הוא זמן של בקשת המשכות – "מברך השנים" או "רופא חולים", מבקשים דברים. להפך, יש ריכוז של מודעות לעולם. על פי קבלה בשמונה עשרה אדם לא נמצא בהתבוננות עמוקה שהוא נטרד לגמרי ובשעת הטרדה הוא שוכח מעצמו לגמרי.

הסברנו זאת גם כמה פעמים, שהתכונה העיקרית של התבוננות אמתית היא שאדם כל כך טרוד עד שהוא שוכח מעצמו לגמרי. בשעת ההתבוננות אין בכלל את הבעיה הזאת, שיש עולם ויש ה' וכאילו זה מבלבל את זה, בגלל שבשעת ההתבוננות – אם היא באמת התבוננות טובה – הוא לא מרגיש את העולם בכלל. לא רק שהוא לא מרגיש את העולם, הוא גם לא מרגיש את עצמו כלל. זהו הסימן של התבוננות אמתית. בקריאת שמע אין את הבעיה הזאת בכלל, אבל בשמונה עשרה, כשהוא מבקש "רופא חולי עמו ישראל" או "מברך השנים" וכל שאר הברכות, פתאום יורה כחץ בלבו האמת, פתאום הוא רואה את שהדברים שהוא מבקש עליהם אלו דברים גשמיים, על העולם הזה. פתאום הוא רואה את כל העולם שהוא מבקש אודותיו – רפואה, פרנסה וכל הבקשות שבשמונה עשרה – באור חדש לגמרי. על כך כתוב "אור חדש על ציון תאיר". כל זה הוא ה' עצמו. כל הדברים האלה שהוא מבקש אותם הם ה' עצמו – "אלץ איז גאט".

בשעת מעשה יש לו גם את התודעה הקודמת. להפך, הרי אם הוא מבקש סימן שיש חיסרון – לא מבקשים אם אין חיסרון – אז החיסרון עצמו מחייב שיש עולם שאינו ה' כביכול. הוא אומר שהמודעות הראשונה עומדת שם בצד ולא מבלבלת את האור החדש שמאיר בתוכו בשעת מעשה, ולא כמו בקריאת שמע בה אין כלל את הבעיה הזו, כיוון שהוא טרוד וממילא הוא לא מרגיש את העולם כלל. למה?

וְהַיְנוּ מִפְּנֵי שֶׁהַהִתְבּוֹנְנוּת הוּא אֵיךְ שֶׁהוּא "קָמֵיהּ",

גם פה יש הבדלה מאוד חשובה להבין מהי התבוננות על פי חסידות: הוא אומר שכל התבוננות אמתית פרושה להתבונן איך הדבר מצד ה', לא מצדי. מהי טרדת ההתבוננות? לצאת מנקודת המבט שלי ולהיכנס לנקודת מבט הפוכה. נקודת המבט שלי נקראת "דעת תחתון", שאני יש והאין מהווה אותי, ואילו נקודת המבט של ה', שנקראת "דעת עליון" היא בדיוק הפוכה, שה' הוא היש האמתי ואני אין ואפס. זאת אומרת, העולם הוא אין ואפס, "כולא קמיה כלא חשיב"[יז]. כל פעולת ההתבוננות והטרדה שבה היא לצאת מעצמי ולהיכנס לתוך אותו הדבר, לא לראות את הדבר כמו שאני רואה אותו רק כמו שהוא רואה אותי.

אם כן, ההתבוננות היא לצאת מהשקפת "דעת תחתון" לגמרי ולהיכנס למה שנקרא "דעת עליון". זה מה שהוא כותב כאן: "והיינו מפני שההתבוננות הוא איך שהוא 'קמיה'" – להתבונן איך שמצדו ולפניו העולם הוא "כול קמיה כלא חשיב".

כַּיָּדוּעַ דִּקְרִיאַת שְׁמַע יִחוּד אַבָּא וְאִמָּא  

בקבלה כתוב[יח] שקריאת שמע – "שמע ישראל" – נקרא יחוד אבא ואמא. אבא ואמא הם במדרגת "הנסתרֹת להוי' אלהינו", אותיות יה שבשם הוי'. זה נקרא "מלמעלה", להתבונן איך העולם נראה כביכול מלמעלה. מה שאין כן:

וּתְפִלָּה יִחוּד ז"א וְנוּקְבָא.

כתוב שתפלה היא יחוד של זו"נ, אותיות וה בשם הוי', איך שזה מלמטה, מ"דעת תחתון".

עוד פעם, שמונה עשרה הוא דוקא מלמטה, אבל בתוך ההשקפה למטה – ולכן מבקשים – בכל זאת עיקר התכלית הוא לראות שגם מלמטה הכל הוא ה'. מלמעלה אין זה כל כך חידוש. מלמעלה נקרא ה' הוא הכל, אין בכלל שום דבר, אז זה לא חידש שום דבר. לא זאת תכלית הבריאה, זה לא נקרא "דירה בתחתונים"[יט]. תכלית הבריאה היא לעשות "דירה בתחתונים", שבתוך "דעת תחתון" גופא להרגיש ולהמחיש שהכל הוא ה' – זה דוקא נעשה בשמונה עשרה, שנקרא יחוד זו"ה, לא יחוד אבא ואמא שבקריאת שמע.

וְהַתְּפִלָּה בֵּאוּר עַל קְרִיאַת שְׁמַע, לְפָרֵשׁ גַּם לָנוּ כו'.  

בלשון החסידות[כ], כל תפילת שמונה עשרה היא לבאר את קריאת שמע לנקודת המבט שלנו. כמו שאדם אומר "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" ואחר כך הוא צריך לבאר זאת למי שלא רואה זאת כך, בגלל ש"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" היינו איך שה' רואה מלמעלה, וכל שמונה עשרה שאחר כך הוא ביאור של "דעת עליון" ל"דעת תחתון", לגלות גם למטה איך ש"אלץ איז גאט", שהכל הוא ה'.

וְלֹא לִדְרָשָׁה קָא אֲתִינָא כו' [שלא באתי כאן לדרוש דרשות, לא אאריך כאן בהסבר]). וְאַדְּרַבָּה – [לא רק ש]הַחֹשֶׁךְ דִּקְלִיפַת נֹגַהּ  [שזו המודעות הראשונה, לא מבלבלת את המודעות של האור חדש שמאיר בפנים, אדרבה הוא] יוֹנֵק מִזֶּה לְרַע לוֹ [החושך, המודעות הראשונה, מקבל מהאור החדש. האור החדש מבטל אותו] וּלְבַלְבְּלוֹ לָנֶצַח וּלְבַלְּעוֹ.

כל העמידה של המודעות הזאת כאן, כאילו שהיא משקיפה על האור החדש ועל מה שמתרחש פנימה בתוך הלב, החץ שיורה בלב, לא רק שאינה מבלבלת אותו אלא בדיוק להפך, המודעות הראשונה היא זו שמתחילה להתבלבל ולהתערער. האדם חי כך וכך שנים במודעות כזאת שנקראת חושך של קליפת נגה, וברגע שיש חויה אמתית לא רק שכל החיים הקודמים לא מבלבלים את האור החדש, בדיוק להפך – כל החיים הקודמים שנקראים חושך של קליפת נגה מתחילים להתערער ולהתבלבל לגמרי, עד שבסופו של דבר הטוב ינצח ויבלע את הרע לגמרי.

שתי הדרכים לנצחון הרע

וְהוּא [ניצחון הטוב על הרע, שנקרא קליפת נגה] בִּשְׁנֵי אֳפָנִים [שונים]: אוֹ לִהְיוֹת "נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאַס" מְאֹד,

או שהאור החדש משפיל את המודעות הראשונה לגמרי, שאדם נעשה "נבזה בעיניו נמאס"[כא] מאוד מכך שהוא מרגיש את עצמו, את עוצמת הריחוק שלו מהאמת, שהוא חי בשקר. פתאום הוא מתחיל להרגיש 'כך וכך שנים אני חי בשקר מוחלט'. זה מבזה ומשפיל אותו לגמרי.

אֵיךְ הוּא רָחוֹק מֵהָאֱמֶת הַנִּרְאֶה לָעֵינַיִם;

הרי פתאום יש לו חויה – הוא רואה את האמת בעינים וכל החיים הוא לא ראה אזת כך. אם כן, זה משפיל אותו לגמרי. איך אתה רחוק מהאמת, שאתה רואה את המציאות הפוך. זהו אופן אחד של בטול קליפת נגה. אופן השני הוא:

אוֹ לְקַבֵּל הֲנָאָה,

בדיוק להפך, פתאום הוא נהנה מכך. כמו איזה יהודי פשוט שבאמת חי בחושך, הוא לא חושב על עצמו שהוא חי בחושך, ופתאום הוא רואה צדיק אמתי שמתפלל, והוא מרגיש על אותו צדיק שהוא נמצא במדרגה של ראית האמת. יכול להיות שהאיש הפשוט שעומד מהצד יקבל מכך תענוג והנאה. כך גם המודעות הראשונה יכולה לקבל הנאה מהאור החדש:

כְּמִתְחַמֵּם מֵרָחוֹק [הוא אמנם עומד מרחוק, אבל כביכול מתחמם מהאור שמאיר בפנימיות] אֵצֶל הָאוֹר לַהֲפֹךְ מַיִם הָרָעִים כו'.

אם הוא יקבל הנאה ויתחמם מהטוב אז במשך הזמן, בסופו של דבר, הוא יהפוך אותו – זה נקרא "אתהפכא" – הוא יתהפך.

על ידי האופן הראשון של ביזיון, "נבזה בעיניו נמאס", הוא מתבטל, כמו שכתוב "את רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ"[כב]. באמת בתוך קליפת נגה יש טוב ורע, החלק הרע שלו צריך להתבטל על ידי "נבזה בעיניו נמאס" והחלק הטוב שבו צריך להתהפך על ידי שהוא מתחמם באור האמת ולאט לאט הופך להיות אמת בעצמו. אז באמת את צריכים שני האופנים שהוא מתאר: "נבזה בעיניו נמאס" בשביל לבטל את ממד הרע הגמור, שהוא דמיון מוחלט, והמדרגה השניה של התחממות מרחוק בשביל להפוך את הטוב שיש בתוך הרע לטוב אמתי.

אמונה במֵצָרים

הסעיף הראשון כאן מתאר את עצם ההרגשה או חויית האמונה. כעת הוא רוצה להסביר לחבר שלו, ה'מתנגד' שלא הבין את עומק החסידות והוא ממשיך:

וֶאֱמוּנָה זוֹ יֶשְׁנָהּ לְכָל הַחֲסִידִים.

מי שזכה להתקרב לדרך הבעל שם טוב – "כל החסידים" הכוונה לכל תלמידי הבעל שם טוב – זכה לאמונה הזאת.

אֲבָל מִתְנַגְּדִים, אֲפִלּוּ אוֹתָן שֶׁאֵינָן כו'

אפילו אלו שאינם ארסיים נגד החסידות, סתם מתנגדים, סתם גאונים שיושבים ולומדים תורה, אפילו שהיו גאונים אדירים אמתיים, הוא כותב שאין להם את האמונה הזו בגילוי. עוד פעם, אמונה אצל יהודי היא לא דבר נקנה. היא לא כמו דעת או שֵׂכל שקונים אותם, כמו שכתוב "קנה חכמה"[כג]. אמונה היא ירושה. האמונה ירושה לנו מאבותינו, אנחנו "מאמינים בני מאמינים", ואפילו בחושך כפול ומכופל, בחושך הכי גדול שיכול להיות – לכל יהודי יש נקודת אמונה. כל עבודת החסידות היא רק לגלות את האמונה הזו שטמונה בתוך הלב של כל יהודי. אלא שאצל הרבה מאוד יהודים האמונה הזאת נעלמת. ההעלם נקרא תת-הכרה, תת-מודע, עמוק עמוק. לכן נדרשת הרבה הרבה עבודה לגלות מתוך תת-המודעות את האמונה הזאת.

כשהוא אומר "מי שאין להם זאת האמונה" אין הכוונה שאין להם אותה כלל, בגלל שהוא יהודי אז ודאי שיש לו אמונה, אלא שהיא כל כך בהעלם, כל כך בתת הכרה, שהוא אינו מודע לה בכלל. על כך הוא אומר שלמתנגדים:

אֵין לָהֶם זֹאת הָאֱמוּנָה רַק בְּהֶעְלֵם גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד [ודאי שהיא קיימת, הוא יהודי, אבל היא נמצאת אצלו בתכלית ההעלם], מַמָּשׁ כְּמוֹ שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם.

שמיעת האמונה מרחוק

הוא נותן דוגמה לכך שאצל ה'מתנגד' האמונה הזאת היא בבחינת עיבור. על פי קבלה[כד], היהודים במצרים היו כמו עובר שלא נולד, שזהו מצב של דבר שנעלם בתכלית ההעלם. באמת גם במצרים היתה אמונה, והיא היתה חשובה מאוד. כתוב ש"בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים". בכל זאת, לפני שיצאו ממצרים היתה האמונה בהעלם, בשעבוד, היא היתה רק בכח. ה' ראה את האמונה שלהם, אבל אצלם היא היתה בתכלית ההעלם. הם באמת האמינו שה' יגאל אותם, אבל האמונה האמתית, לראות את "הוי' אחד" כמו שאברהם אבינו התחיל לפרסם – "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם"[כה], ו"אל עולם" הכוונה ש"אל" הוא ה"עולם"[כו], 'גאט איז אלץ' ו'אלץ איז גאט', שה' הוא הכל והכל הוא ה' – אצל היהודים ממצרים הפרסום הזה שאברהם אבינו התחיל לפרסם היה נעלם. נשארה אמונה מקיפה שה' יגאל אותנו ממצרים.

עוד פעם, להאמין שיש ה', שיש ריבונו של עולם –על זה ודאי לא מדברים בכלל, כמו שתכף הוא יאמר כאן. כשהוא אומר אמונה הוא מתכוון לפנימיות האמונה שנתגלתה על ידי הבעל שם טוב. את הביטוי ה' הוא הכל מאוד מאוד קשה לומר, בגלל שבקלות רבה אפשר לבלבל בינו לבין כל מיני דעות כוזבות, כמו שאמרנו קודם. עד כדי כך שה'מתנגד' הזה עצמו, החבר שלו, אמר לו שהיא אפיקורסות ופילוסופיה. כלומר, מי שלא תופס אותה נכון יכול להבין את הענין של 'אלץ איז גאט', הכל הוא ה', כביכול נגד התורה, שהיא אפיקורסות ופילוסופיה. בכל זאת, הוא אומר שהאמונה האמתית הזו היא-היא "טל תחיה" שבה יחיו המתים, והעצמות היבשות תרגשנה אלקים חיים.

הוא אומר שהאמונה הזאת אצל ה'מתנגדים' היא בתכלית ההעלם כמו ישראל במצרים. לא שחלילה וחס יהודי דתי וחרדי לא מאמין בה', אבל איך מה הכוונה שהוא מאמין בו?

הגם גא־ט איז בא זייא אויך אלץ צו גלייבען אויף אים, (=הֲגַם שֶׁגַּם אֶצְלָם רָאוּי לְהַאֲמִין הַכֹּל אוֹדוֹת ה'),

ודאי שאצל כל יהודי דתי שמאמין בפשטות ה' בשבילו הוא "כל יכול"[כז] ואין נמנע ממנו. אפשר להאמין הכל על ה', זהו תרגום ביטוי זה. אין נמנע מה', הכל אפשר להאמין לגביו. כלומר, דבר פשוט אצל כל יהודי הוא שיש ה' ושהוא "כל יכול", וכל דבר שתאמר יכול להיות לגביו, אין שום דבר שלא יכול להיות לגבי ה'. באופן מקיף כזה הוא ודאי מאמין. אין דבר שהוא אומר שה' לא יכול להיות. אבל שיאיר אצלו שהכל הוא ה' עצמו – זה רחוק ממנו, רחוק מהמח הרגיל שלו לגמרי, הוא לא מסוגל בשום אופן להפנים את האמונה הזו ולהרגיש אותה בפנימיות.

 עִם כָּל זֶה האבין זיי קיין ארט ניט לאמונה זו אז אלץ איז גא־ט (=אֵין לָהֶם מָקוֹם כְּלָל לֶאֱמוּנָה זוֹ שֶׁהַכֹּל הוּא ה' [בכל זאת אין להם שום מקום בלב לאמונה האמתית הזו, שהכל הוא ה', להרגיש אותה בפנימיות]).

אבער חסידים האבין דאס לעולם (=אֲבָל לַחֲסִידִים יֶשְׁנָהּ לְעוֹלָם [תמיד]).

בקיעת האמונה בפראות

און גאנץ אלטע חסידים (=וְזִקְנֵי הַחֲסִידִים), תַּלְמִידֵי מוֹרֵנוּ הָרַב ר' מְנַחֵם נַחוּם מִטְּשֶׁרְנוֹבִיל נ"ע [אצל התלמידים של הצדיק הגדול הזה, התלמיד המבוגר של המגיד ממעזריטש והחבר המבוגר של אדמו"ר הזקן, שכתב ספר חשוב שנקרא 'מאור עינים']  האט דאם בוקע גיווען גאר ווילד (=בָּקְעָה זֹאת בְּאֹפֶן פְּרָאִי לְגַמְרֵי),

האמונה הזאת שאירה אצלם, שהכל הוא ה', בקעה אצלם בצורה פראית כנראה שמי שמקבל זיק כזה של ראית ה', של מהות ה' בעולם, יכולה לבקוע אצלו האמונה בפראות, עד שהוא יכול מתוך החויה הזו לעשות מעשים פראיים ממש כל כך. הוא אומר שכך היה קצת אצל תלמידי הרבי הראשון מטשרנוביל בגלל שלא היו להם כלים להכיל את האמונה הזאת.

כל הענין של חב"ד הוא לעשות כלים כדי שהאור לא יתפרץ החוצה ולא יבקע וישבור את הכלים המועטים. אם יש רק קצת כלים האור יכול לשבור את הכלים לגמרי, וכך באמת היה אצל הרבה חסידים, שהאמונה הזאת היתה כל כך חזקה בעוצמתה שהיא בקעה בפראות. למה?

מֵחֲמַת שֶׁלֹּא הָיָה לָהֶם הִתְבּוֹנְנוּת הַרְבֵּה [וההתבוננות היא הכלי להכיל את האמונה הזו. לעומתם] וּבְתַלְמִידֵי אַדְמוֹ"ר נ"ע [אדמו"ר הזקן, בעל התניא, מייסד חסידות חב"ד] יֶשְׁנָהּ בְּזַכּוּת יוֹתֵר [אמונה זו עצמה קיימת ונמצאת יותר בזכות על ידי התבוננות. היא מתלבשת בכלים ולא פורצת ובוקעת בפראות],

רצוא ושוב של שרש הנשמה

כאן אנחנו מגיעים למשהו שקשור באופן מיוחד עם החודש שלנו, היום חודש תמוז, שהאות שלה היא האות ח[כח]. האמונה הזאת נמצאת תמיד:

וּבְב' אֳפָנִים: [מהם?] הַא' כַּנַ"ל;

הראשון הוא כמו שהסברנו קודם. אמרנו לגבי שמונה עשרה, שאחרי כל ההתבוננות של קריאת שמע ושל פסוקי דזמרה ושל ברכות קריאת שמע ושל קריאת שמע – הוא מקבל את ראית המהות של האמת בשמונה עשרה. כך הסברנו קודם. הוא אומר שיש עוד אופן אחד לגילוי האמונה הזאת, שהוא יום-יום רגע-רגע, ואינו תלוי כמו האופן הראשון בהתבוננות בתפלה. הוא אומר שיש עוד אופן של התגלות תמידית, שיכול להיות יותר ויותר תמידי אצל האדם:

וְהַב' בְּהַגִּיעַ הַמַּחֲשָׁבָה בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה [הכוונה באמצע היום, בשעת מעשה של איזו מצוה, פתאום היהודי-החסיד מתרכז] אף אים אליין (=עָלָיו עַצְמוֹ [בה' עצמו]) אז הוא בציור אופן עס איז מער ניטא וויא ער אליין (=שֶׁהוּא בְּצִיּוּר אֹפֶן שֶׁאֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ [בציור שאין שום דבר בעולם חוץ ממנו, וה' הוא הכל])  און ווידער קערין אלץ איז גא־ט (=וְלָשׁוּב – הַכֹּל הוּא ה') [אחר כך הוא מיד, בן-רגע, בהרף עין אחד, חוזר להסתובב 180 מעלות להכרה שהכל הוא ה', תכף נסביר יותר].

וְהוּא אֲמִתִּית רָצוֹא וָשׁוֹב שֶׁל חַיּוּת הַנְּשָׁמָה וְשָׁרְשָׁהּ לְמַעְלָה "מָטֵי וְלָא מָטֵי", "אוֹר אֵין סוֹף לְמַעְלָה עַד אֵין קֵץ וּלְמַטָּה עַד אֵין תַּכְלִית".

זהו סוד האות ח שתכף נסביר. הוא אומר ומסביר שהחויה האמתית הזאת היא מה שנקרא "רצוא ושוב"[כט] לגבי הנשמה האלקית. "רצוא ושוב" הוא "מטי ולא מטי"[ל], שהואט "נוגע ולא נוגע"[לא].

נסביר זאת קצת יותר: אמרנו[לב] שסוד האות ח, שהיא סוד החודש שלנו, הוא ו ו-ז. בקבלה נקרא סוד זה "מטי ולא מטי", "נוגע ואינו נוגע". הוא אומר שאמתת ענין "מטי ולא מטי", שהוא ציור האות ח וחוש הראיה, הוא לראות כביכול שה' הוא הכל ומיד בן רגע לחזור ולראות שהכל הוא ה'.

מה ההבדל בין זה לזה? כמו שהסברנו קודם, ה' הוא הכל הכוונה שאין שום דבר חוץ מה', שאין עולם כלל. זה נקרא ה' הוא הכל. זה נקרא 'יחיד' – יש רק יחיד, אפילו לא 'אחד'. אחד היינו שה' מתאחד בתוך העולם, אבל זה שיש רק ה' ואין שום דבר מלבדו לא נקרא 'אחד' אלא 'יחיד. ברגע מסוים – כך צריך להיות לעתים יותר ויותר קרובות – המחשבה פתאום מתרכזת ונופלת על האמת שאין שום דבר חוץ ממנו, ש"עס איז מער ניטא וויא ער אליין", שרק ה' קיים ושום דבר אחר לא קיים. זה נקרא יחיד. בן רגע הוא מסתובב ורואה שהכל הוא ה', הוא יכול לראות שכל העולם הוא ה'.

באמת הדבר יתכן רק לאחר הרצוא, שאין דבר חוץ מה', בגלל שאם לא יהיה קודם רצוא – גם השוב לא יהיה אמתי.

זה נקרא רצוא ושוב, "אור אין סוף למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית", כמו שתכף הוא יסביר. אם אין רצוא, שאין שום דבר חוץ מה', שזה נקרא יחיד – לא יכול להיות שוב, שהכל הוא ה'. בגלל שאחרת ה"שוב" יהיה לפי חושי השקר של "עלמא דשיקרא", בלי להגיע לחן אמת שיש בעולם, כמו שהזכנו קודם.

עוד פעם, מהו חן אמת? שהכל הוא ה'. זה נקרא חן אמתי. החן האמתי של כל דבר הוא שהדבר עצמו הוא ה', לא פחות ולא יותר! מה שאין כן "שקר החן" של כל דבר הוא שהדבר אמנם יפה ונחמד, אבל הוא נקרא שקר. אם הדבר הזה נחמד בפני עצמו הוא נפרד, וזה בדיוק הפך האמונה. ברגע שאני מתפעל ממשהו, מה הוא יפה, ההתפעלות הזו רעה מאוד בגלל שהיא משרישה אצלי את הפירוד. ככל שאני מתפעל יותר ויותר כך נעשה הדבר יותר ויותר נפרד בפני עצמו. מה שאין כן כאשר האדם יכול לחדור לפנימיות הדבר ולראות שהיפי שלו הוא עצמו רק חלק כביכול מהכל, שהכל הוא ה', אז זהו החן האמתי של כל דבר.

אם כן, תיקון הראיה נקרא לתקן את "שקר החן" ולהגיע לחן של אמת. חן של אמת הוא רק על ידי "רצוא ושוב" תמידי. בלשון הזוהר נקראים הרצוא והשוב, כמו שהוא יסביר תכף, "למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית"[לג]. "למעלה עד אין קץ" היינו ה' הוא הכל, ותכף ומיד בן-רגע "למטה עד אין תכלית", דהיינו הכל הוא ה'. אלו הרצוא והשוב האמתיים של חיות הנשמה. זהו סוד "מטי ולא מטי", סוד האות ח וחוש הראיה של חודש תמוז.

[נסיים היום כאן ונמשיך בעזרת ה' בפעם הבאה. כל מי שלוקח את הדף זה בתנאי שיביא אותו בפעם הבאה, אחרת לא יהיה לנו עם מה ללמוד. מי שחושב שעלול לשכוח עדיף שישאיר אותו כאן].

אמונה בעיבור, בקטנות ובגדלות

רק עוד נקודה אחת לפני שגומרים: כל מה שהוא הסביר לנו עד עכשיו בסוד הראיה של הנשמה, בהמשך הוא יסביר שכל זה נקרא עדיין קטנות. הוא אומר שכל החויה שהוא הסביר עד עכשיו, עם כל האופנים שהוא הסביר, אחר כך הוא יסביר שהכל נקרא קטנות, הכוונה כמו ילד קטן שנולד. לעומת זאת, עיקר הענין של חב"ד באמת הוא להגיע לגדלות, מה שנקרא הכרה פנימית של החויה הזו.

בקבלה ישנם שלשה מצבי יסוד, הכי חשובים בכל כתבי האריז"ל, שנקראים "עיבור, יניקה, מוחין"[לד]. בכל התפתחות יש שלושה מצבים. קודם הדבר הוא ב"עיבור" והכוונה שהוא בהעלם, כמו בתת מודע, שאינו מודע. זה נקרא שהדבר בעיבור. אחר כך הוא רק מכיר את האמת של הדבר, ישנה כבר הכרה, הדבר יצא מהתת מודע אל המודע. זה כבר במצב של קטנות, שנקראת "יניקה". אחר כך כשהפרצוף גדל ומתפתח הוא נעשה בחינת "מוחין". זה נקרא שיש לו הכרה פנימית בהכרה הראשונה, והם נקראים גדלות. האחרון הוא כמו אדם מבוגר והראשון כמו ילד קטן.

הוא רוצה לומר שגם בעם ישראל יש שלשה מצבים לגבי האמונה בה', האמונה האמתית שאברהם אבינו התחיל לגלות בעולם, שה' הוא הכל והכל הוא ה'. על אברהם נאמר "ויקרא בשם הוי' אל עולם", על פי אמת, לא על פי פילוסופיה כוזבת של השקר. רבי אייזיק אומר שבאמונה האמתית הזאת ישנם יהודים שעדיין בסוד העיבור לגבי האמונה הזאת. הם יכולים להיות גדולי עולם, הכי גדולים בתורה, אבל לגבי האמונה הזאת הם במצב של עיבור, אין להם עדיין שום מקור גלוי בנפש להכיל את אור האמונה הזו. אחר כך בא הבעל שם טוב וגילה לכולם, לכל החסידים, את האמונה הזזו, אבל גם בה יש דרגות של זַכּוּת, יותר זך ופחות זך. אצל שאר תלמידי הבעל שם טוב היא קצת פחות זכה, ואיך זה התבטא? בכך שהיא יכולה לבוא לידי פראות לבקוע את הכלים. מה שאין כן אצל תלמידי אדמו"ר הזקן הוא אמר שהאמונה הזו, שבבחינת קטנות, היא הרבה יותר בזכות. היא במצב של מאוזן "רצוא ושוב", שנקרא "מטי ולא מטי". האות ח נקראת תיקון הראיה, שבן-רגע "למעלה עד אין קץ" ו"למטה עד אין תכלית". מה זה "למעלה עד אין קץ"? ה' הוא הכל, יחיד. מה זה "למטה עד אין תכלית"? הכל הוא ה', שהוא "אחד האמת"[לה]. כל זה יחד נקרא יניקה בשלב הקטנות.

תכלית האמונה – גדלות

כל מה שלמדנו היום הוא רק מדרגת היניקה, כמו ילד קטן שמכיר באביו, שזה אבא שלו אבל לא מתחיל להבין ולהכיר במשמעות הדבר – מה זאת אומרת אבא שלי? זהו ההבדל בין קטנות ובין גדלות. הילד הקטן לא רק שאינו מסוגל להבין מהי משמעות העובדה שזהו אבא שלי, אלא שהדבר גם לא נוגע לו, לא מועיל לו, לא מעלה ולא מוריד, לא חשוב לו לדעת. בהיותו ילד קטן לא רק שהוא לא מסוגל לדעת מה זאת אומרת אבא שלי, הדבר גם לא משנה לו כלל, לא מעלה ולא מוריד, לא שייך לו בכלל. זהו גם מצב מסוים של האמונה בה' ביניקה וקטנות. גם כאן יש הבדל, שהוא כבר הסביר, בין שאר תלמידי הבעל שם טוב לבין חב"ד.

אבל באמת עיקר תכלית האמונה הוא להגיע לגדלות באמונה. כמו שהילד כבר מבין מהי המשמעות של שזהו אבא שלי, כמו שהוא יסביר בהמשך. זו מדרגה מיוחדת, שבאמת רק כמה חסידים גדולים מבין חסידי חב"ד, חוץ מהרביים עצמם, זכו להגיע לה. אחרי שהוא מסביר ומבאר את כל הענין הזה בטוב טעם ודעת, בסעיף האחרון הוא מסביר לגבי עצמו, איך הוא עצמו חי את כל המדרגות האלה. בסעיף האחרון של המכתב הוא כבר מתאר בדיוק את החויה האישית שלו, איך ומתי הגיע לכל המדרגות שמסבירים כאן. הוא מתחיל לדבר על עצמו. כדאי מאוד שמי שלוקח ישתדל לקרוא את כל המכתב, וכך נוכל יותר בקלות להסביר בפעם הבאה.