ו' תמוז תשמ"ב – ירושלים

אגרת הקדש של רבי אייזיק

אמיתת אמונת החסידים (חלק ב)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א^[א]

א. מהי השגת הגדלות?

בין ידיעת הקטן לידיעת הבוגר

[חסרה ההתחלה]

רַק שֶׁזּוֹ הָאֱמוּנָה הִיא בִּבְחִינַת קַטְנוּת, כְּתִינוֹק הַמַּכִּיר וְיוֹדֵעַ אֶת אָבִיו הֵיטֵב, שֶׁהַהַכָּרָה הִיא שָׁוָה כְּהַכָּרַת הַגָּדוֹל, שֶׁאֵין הַגָּדוֹל יוֹדֵעַ יוֹתֵר בַּאֲמִתִּית שֶׁזֶּה אָבִיו מִמָּה שֶׁיּוֹדֵעַ הַקָּטָן, אַךְ הַקָּטָן אֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל אֵיךְ הוּא אָבִיו, שֶׁאֵינוֹ בְּגֶדֶר שַׁיָּכוּת יְדִיעָה וְלֹא בְּגֶדֶר צֹרֶךְ יְדִיעָה כְּלָל. מָה שֶׁאֵין כֵּן הַגָּדוֹל יוֹדֵעַ בְּטוּב שֶׁהוּא אָבִיו בְּטוּב טַעַם וָדַעַת הֵיטֵב לְהָבִין אֵיךְ שֶׁהוּא נִמְשָׁךְ מִמַּהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ מַמָּשׁ,

הכרח קדימת הקטנות לגדלות

וְהַיְנוּ דַּוְקָא כְּשֶׁיּוֹדֵעַ יְדִיעַת הַקַּטְנוּת שֶׁהוּא אָבִיו יוּכַל לֵדַע הַטַּעַם וְהַדַּעַת בִּידִיעָה זוֹ; מָה שֶׁאֵין כֵּן אִם לֹא יוֹדֵעַ שֶׁהוּא אָבִיו בִּידִיעַת הַקַּטְנוּת לֹא יַכִּיר בְּשִׂכְלוֹ בְּשׁוּם אֹפֶן שֶׁהוּא נִמְשָׁךְ מִמַּהוּת וְעַצְמוּת זֶה הָאִישׁ. נִמְצָא שֶׁיְּדִיעַת הַגַּדְלוּת הוּא שׁוֹרָה עַל יְדִיעַת הַקַּטְנוּת דַּוְקָא, וְלֹא מִצַּד הַשֵּׂכֶל בְּעַצְמוֹ כו'.

[עד כאן חסר]

...זה מעל סדר ההשתלשלות, מהעצמות, מאור אין סוף. זה בגדלות. עוד פעם, מהי מטרת כל לימוד הקבלה, כל סדר ההשתלשלות של מעשה בראשית ומעשה מרכבה? בסופו של דבר להרגיש את מה שהוא אמר כאן לגבי ילד ואבא, בן ואב. הבן יודע שהוא נמשך מעצמות האב. זאת אומרת, הבן יכול היה לחשוב שאני בן אדם אחד והאבא בן אדם שני. קודם עליו לדעת שזהו אבא. אחר כך הוא יכול הוא ללמוד – אפילו לפי המדע – איך שמהזרע מתהווה הבן ואיך אותו זרע מגיע ממח האב[ב]. הוא יותר ויותר מעמיק עד שבסופו של דבר כבר מרגיש איך הבן הוא ממש מהות ועצמות האב.

זו כל מטרת לימוד הנסתר, בגלל שיש פה 'אני' שנמצא כאן והקב"ה הוא אין סוף אז לכאורה הוא מאוד רחוק, בלי גבול וגבול הם אין ערוך, אין שום קשר ביניהם. כל מטרת לימוד הנסתר היא להחדיר לאט לאט את התודעה שכל דבר ודבר נמשך ממהות ועצמות, רק שצריך לדעת וללמוד את כל השלבים שבאמצע.

חסידות – מדרגות של בטול

שוב מי שלומד קבלה בלי חסידות יכול לטעות ולחשוב שכל לימוד הקבלה הוא עצם הידיעה הזאת, שיש אצילות ובריאה וכל העולמות והפרצופים. כמה שלא ילמד הוא אף פעם לא יבין את התכלית. התכלית בכל לימוד וידיעת כל המדרגות האלו היא רק להבין בסוף שאני, כמו כל דבר, נמשך מעצם האין סוף.

החידוש או ההבהרה שהחסידות מבהירה את הקבלה הוא בכמה אופנים: קודם כל, אולי פעם הסברנו, החסידות תמיד באה לגלות את הבטול שיש בכל מדרגה, לא את הישות. כשלומדים קבלה, עץ חיים, ומדברים על עולם האצילות לומדים מהו במשלים של גוף. בסופו של דבר מי שלומד נשאר עם הישות של עולם האצילות – יש פרצוף אבא בעולם האצילות ויש פרצוף אמא בעולם האצילות, יש הרבה דברים. יש את זה, ויש את זה, ויש את זה. זאת אומרת, הוא נותר עם ישות, יש משהו.

כל ענין חסידות הוא לא ללמוד שיש עולם האצילות, זה לא הענין שיש עולם האצילות. מה שמענין אותי הוא שיש בטול, שיש מדרגה של בטול אצל ה' שנקראת אצילות, יש מדרגה שניה של בטול לה' שנקראת עולם הבריאה, וכך הלאה. כל דבר ודבר שלומדים עליו הוא כדי להרגיש את הבטול שבו. כל עולם הוא מדרגה אחרת של בטול אל האין סוף. הבטול של האצילות אינו דומה לבטול של הבריאה, וכך הלאה. זה דבר הראשון, הענין המיוחד של השכלת החסידות – הבטול שיש בכל מדרגה, לא הישות. לא שמענין שיש עולם האצילות, אלא מה שמענין הוא איך כל עולם בטל לה' והבטול הזה נמצא גם בנפש, בגלל ש"האדם הוא עולם קטן"[ג], הוא כולל בעצמו את כל העולמות. זאת אומרת, הוא כולל בעצמו את כל מדרגות הבטול.

חסידות – הכרה בהמשכה מעצמותו

יש משהו עוד יותר: בסופו של דבר, אחרי שהוא לומד ומבין ומרגיש את כל מדרגות הבטול, בסוף הוא מרגיש איך שהנברא התחתון נמשך ממהות ועצמות האין סוף, הקב"ה, ושכל השלבים שבאמצע – הצמצום, א"ק, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה וכל העולמות כולם – הם רק ממוצעים המחברים, לא ממוצעים המפסיקים.

זו גם כן הסיבה שכאשר לומדים משהו על פי פשט, שיש מדרגה ועוד מדרגה ועוד מדרגה – מרגישים את הישות שיש בכל מדרגה – אז המדרגה שבאמצע מפסיקה בין הסיבה הראשונה לבין המסובב האחרון. מה שאין כן אם כל מה שלומדים הוא רק על הבטול, שההשתלשלות היא של בטול, בסוף יוצא שהסוף והראש מחוברים בעצם, עד להכרה שהסוף נמשך ממהות ועצמות הראש. זו תחילת הלימוד.

עוד פעם, הוא אומר שכל ההכרה הזו, שהסוף הוא מהות ועצמות הראש, יכולה לחול רק על גבי הכרת הקטנות, שזהו אבא, לגבי העצמות, לגבי אין סוף. אם יש לו את הקטנות בהכרה שזהו אבא הוא גם ב"רצוא ושוב" של 'גאט איז אלץ' ו'אלץ איז גאט', ה' הוא הכל והכל הוא ה', כמו שהסביר קודם. זו עדיין קטנות, אבל בקטנות הזו יש הכרה שזהו אבא. אחר כך, על ידי הלימוד, הוא מגיע לגדלות ויכול במשך הזמן להרגיש איך אני בתור יהודי נמשך ממהות ועצמות האבא הזה. אף על פי שאני כאן למטה דבר מוגבל לגמרי, הכל אצלי מוגבל, בגבול, והקב"ה הוא בלי גבול, אף על פי כן אני נמשך ממהות ועצמות אבא. הוא אומר שהידיעה הזו יכולה לחול רק על גבי הקטנות, שזהו אבא.

אמונה "נודעת"

וּכְמוֹ כֵּן בַּנִּמְשָׁל, לְעִנְיָנֵנוּ: גַּדְלוּת הָאֱמוּנָה הַזֹּאת הַמִּתְבָּאֶרֶת בְּקוּנְטְרֵס הַהִתְבּוֹנְנוּת [ספר שער היחוד של אדמו"ר האמצעי, קונטרס של ידיעת השתלשלות על פי חסידות, שכל מה שמתבאר בו הוא לכאורה השכלה עמוקה] אֵין לָהּ מָקוֹם וְשַׁיָּכוּת לְשֵׂכֶל אֱנוֹשִׁי כְּלָל וּכְלָל, רַק הוּא בֶּאֱמוּנָה, בְּחִינַת אֱמוּנָה הַטְּהוֹרָה שֶׁעָלֶיהָ שׁוֹרָה הַגַּדְלוּת,

זה מה שהוא דיבר בתחלת המכתב, כמו שלמדנו בפעם הקודמת[ד], שלא לחשוב חס ושלום שחסידות וחב"ד היא ענין של פילוסופיה או שכל אנושי. הוא אומר שכל מה שמתבאר בשכל – כן משתמשים בשכל – הוא רק גדלות השורה על גבי קטנות. קטנות היא האמונה הראשונה, ובקטנות זו אין שום מקום בשכל לגדלות. במלים אחרות, הוא אומר שמי שאין לו את האמונה הטהורה – כל הקבלה וכל החסידות לא אומרים לו שום דבר. הם לא באים להוכיח לו משהו, הם לא יכולים להוכיח לנפש. לשכל האנושי לא יועיל להוכיח כלום, בגלל שכולם בגדר גדלות השורה אך ורק על גבי קטנות. הקטנות היא האמונה הראשונה שזהו אבא, והוא אומר שאין בה מקום לשכל האנושי כלל וכלל, רק בחיות של אמונה טהורה שעל גבה באה הגדלות.

אם כן, מהי הגדלות שאחרי קטנות האמונה ששורה עליה?

וְהוּא הַגְדָּלַת כֹּחַ הַנֶּפֶשׁ הָאֱלוֹקִית שֶׁתֵּדַע אֱמוּנָתָהּ בְּטוּב טַעַם וָדַעַת,

אדם מאמין במשהו וכעת נותנים לו עוד מתנה – שיכיר באמונה. כמו שכתוב בפרקי אבות "חביב אדם שנברא בצלם, חיבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם... חביבים ישראל שנקראו בנים למקום, חיבה יתרה נודעת להם וכו'"[ה]. זאת אומרת, ישנו עצם הדבר ואחר כך יש "חיבה יתרה נודעת", כמו שמוסבר כאן. הגדלות היא כמו אותה "חיבה יתרה נודעת", שנודע ענין האמונה שלה. כלומר, יש את האמונה הראשונית-יסודית, שהיא קטנות, ואחר כך צריך להתבונן בהשתלשלות העולמות וכו', אבל על דרך חסידות, דהיינו להתבונן בבטול העולמות ולא בישות שלהם, ועל ידי כך מגיע האדם לגדלות ולהכרת ה"חיבה יתרה נודעת לו" ביחס לאמונה שלו.

אַךְ לֹא בִּבְחִינַת הַשָּׂגָה כְּלָל

עוד פעם, היא אף פעם לא בבחינת השגה. 'השגה' היא גם ביטוי בקבלה, בה בדרך כלל מדברים על השגות – יש אחד שיש לו יותר השגה, ואפילו יותר השגה. תמיד יש השגות על גבי השגות. הוא אומר שהענין כאן אינו השגות בכלל, אף פעם לא תהיה שום השגה. אם הכוונה היא להשגה שכלית של שכל אנושי – לא שייכת כאן שום השגה כלל. זו רק ההכרה יתרה של "חיבה יתרה נודעת לו" על גבי האמונה שלו.

כִּי אִם בִּבְחִינַת אֱמוּנָה, שֶׁזֶּהוּ כֹּחַ הַנְּשָׁמָה כו' [כלומר, כח הנשמה הוא להכיר ולדעת את האמונה שלו].

גבול השגת הגדלות – אפילו לא במחשבת אדם קדמון

וְאֵין לְהַאֲרִיךְ, כַּמְּבֹאָר בַּקּוּנְטְרֵס הַנָּ"ל, שֶׁאֲפִלּוּ בִּבְחִינַת יְרִידָה וְהַלְבָּשָׁה בִּבְחִינַת הַשָּׂגָה אֵין בְּהַהַשְׂגָּה רַק מִבְּחִינַת אָדָם קַדְמוֹן, אַךְ לֹא אֲפִלּוּ מֵרֵאשִׁית הַקַּו דְּגַם מַחֲשָׁבָה דְּאָדָם קַדְמוֹן לָא תְּפִיסָא בֵּהּ, וְכַנַ"ל.

כתוב בזהר, בפתח אליהו, "לית מחשבה תפיסא ביה כלל"[ו], שאין מחשבה תופסת בך כלל, ובתיקוני זוהר כתוב "ואפילו מחשבה קדומה דאדם קדמון"[ז]. זוהי המחשבה של הפרצוף הכי גבוה לאחר הצמצום, שנקרא א"ק (אדם קדמון), נדמה לי שלמדנו עליה לפני כמה פעמים, שהיא הסקירה שה' סוקר את כל העולמות, מראש עד סוף, "בסקירה אחת" . על כך כתוב הפסוק בתהילים "היֹצר יחד לבם"[ח] ולפי מאמר חז"ל עליו "כולם נסקרים בסקירה אחת"[ט]. הסקירה שכוללת את כל עולמות אבי"ע יחד נקראת "מחשבה קדומה דאדם קדמון", וגם לה אין שום השגה ממשית באור אין סוף שלפני הצמצום. הוא אומר שלא רק באור אין סוף שלפני הצמצום ממש אין לא"ק השגה, אלא אפילו רק במדרגה אחת יותר גבוהה ממנו, שנקראת בקבלה "ראשית הקו"[י].

נאמר זאת במלים פשוטות של הגשמה (אף על פי שצריך להפשיט את הדברים מהגשמה): בתחלה יש צמצום ועל ידו נוצר חלל[יא]. אחר כך נמשך קו. יש כביכול חלק קטן של הקו שנשאר מהעיגול הגדול, עוד לפני שמתחיל הפרצוף שנקרא א"ק. מאותו חלק קטן של הקו מתחילים לצאת עוד עיגולים – העיגולים של א"ק ואחריהם ובתוכם יוצא היושר של א"ק. בכל עולם ובכל פרצוף יש עיגולים ויושר. עיגולים הם במדרגה למטה מיושר. עיגולים נקראים נפש, ויש עשרה כאלו, ואחר כך בתוכם יש יושר. יושר הוא פרצוף אדם, שנקרא רוח. העיגולים הם נפש והיושר הוא רוח[יב]. אבל עוד לפני שכל העיגולים האלו מתחילים לצאת מהקו יש עוד חלק ממנו, שכבר יצא מהסובב, מאור אין סוף, ונכנס לתוך החלל הפנוי, אבל הוא עדיין מלמעלה מא"ק. זה נקרא "ראשית הקו". כל הקו בכללותו, מתחלתו ועד סופו, נקרא בזהר אור אין סוף ה"ממלא כל עלמין"[יג], כאשר חלקו הגדול מתלבש בתוך החלל, כמו נשמה לגביו, אבל כאן מדובר על החלק הקטן שלמעלה ממנו, שנקרא "ראשית הקו". הוא כל כך מופשט, עדיין בבחינת אין סוף, שגם המחשבה הקדומה דא"ק לא תופסת בו כלל.

קבלה – השגה בבחינת יש, חסידות – השגת האין

נקרא שוב את המשפט:

וְאֵין לְהַאֲרִיךְ, כַּמְּבֹאָר בַּקּוּנְטְרֵס הַנָּ"ל, שֶׁאֲפִלּוּ בִּבְחִינַת יְרִידָה וְהַלְבָּשָׁה בִּבְחִינַת הַשָּׂגָה  

ספר עץ חיים וכל כתבי האריז"ל משתדלים להסביר לנו את כל העולמות בבחינת השגה, והשגה היא כמו 'יש'. נסביר עוד קצת מה נקרא השגה: בקבלה המלה השגה היא בינה. כתוב בתניא שאין, אמונה, הוא פנימיות החכמה. הרבה פעמים בזהר[יד] נקראים חכמה ובינה אין ויש – חכמה היא כח-מה[טו], בטול. כלומר, לפי מה שאמרנו קודם, שהקבלה מסבירה את הישות של כל המדרגות והחסידות באה להסביר את הבטול שלהן, זה כאילו שהיינו אומרים שהקבלה באה להסביר את ההשגה, שהיא הבינה שיש בכל המדרגות, ולעומתה החסידות באה לגלות את החכמה שיש בכל המדרגות, משום שהחכמה היא בבחינת אין ובטול והבינה היא בחינת יש והשגה. זאת אומרת, השגה היא בחינת יש.

כיוון שהקבלה כולה היא בבחינת בינה והשגה, בחינת יש, לכן ספר עץ חיים של האריז"ל מתחיל מהצמצום הראשון ומפרצוף א"ק, אין למעלה מזה. לעומת זאת, בחסידות יש למעלה מזה. בעץ חיים יש רק אור אין סוף וצמצום, והדבר שכביכול ישנו אחריו נקרא אדם קדמון (א"ק), אבל חסידות מדברת על אור אין סוף עצמו, כמו שדיברנו הרבה בפעמים הקודמות. עוד פעם, בכלל לגבי הכל, החסידות לא מדברת על אותו ממד שהקבלה מדברת בו. בכל המדרגות החסידות דנה ומדברת מהפנימיות, כמו חכמה לגבי בינה, שהיא אין לגבי יש, וממילא היא גם מגיעה הרבה יותר גבוה, בתוך אור אין סוף ממש.

זה מה שהוא אומר כאן, שאם היינו מדברים מצד ההשגה, מצד הבינה, אפשר היה להתחיל רק מא"ק ולמטה, ושאפילו המחשבה הקדומה של א"ק עצמו, גם ההשגה שלה כביכול, לא משיגה מאומה אפילו ב"ראשית הקו", כל שכן באור אין סוף שלפני הצמצום. זו הכוונה כאן במלים "ואין להאריך... שאפילו מבחינת ירידה והלבשה בבחינת השגה". מה הוא מתכוון במלים "ירידה והלבשה"? שהאור הוא בבחינת אין, וממילא לא שייך שאור אין סוף ירד ויתלבש בבחינת השגה, שיהיה אפשר להשיג אותו בבחינת יש, כמו שמשיגים שכל, אלא:

אֵין בְּהַהַשְׂגָּה רַק מִבְּחִינַת אָדָם קַדְמוֹן [ההשגה הזו יכולה להיות רק מבחינת א"ק ומטה], אַךְ לֹא אֲפִלּוּ מֵרֵאשִׁית הַקַּו [שהיא מדרגה אחת למעלה מא"ק, אין בה שום השגה. לא רק שאין השגה מצידנו, אלא אפילו א"ק עצמו] דְּגַם מַחֲשָׁבָה דְּאָדָם קַדְמוֹן לָא תְּפִיסָא בֵּהּ, וְכַנַ"ל.

זאת אומרת, מה שנוגע לאור אין סוף ממש, שהוא "ראשית הקו", הוא למעלה ואין בו שום השגה כלל, אז אי אפשר לומר שהגדלות מוסיפה שום השגה ביחס לידיעה שזהו אבא. עוד פעם, ההכרה שזהו אבא הולכת על העצמות, על אור אין סוף, וכל מה שאדם יכול להשיג לא יוסיף לו שום ידיעה על כך, בגלל שכל השגה יכולה להתחיל רק מהמדרגה הראשונה שאחרי הצמצום. אני יכול להבין שישנה מציאות מסוימת שנקראת א"ק, וכך הלאה בכל העולמות, אבל למעלה מכך אין שום השגה כלל.

אם כן, אם אנחנו אכן מדברים על התבוננות כזו שמטרתה היא להכיר איך נמשכתי ממהות ועצמות האין סוף – היא לא שכל, היא רק ידיעה – גדלות – שיכולה לשרות או לחול על גבי קטנות הזיהוי שזהו אבא. זו האמונה הפשוטה.

ב. הדרך להשגת הגדלות

שלב א' – שהיה בהתבוננות

איך מגיעים לגדלות הזו?

וְגַדְלוּת זוֹ בָּאָה מִב' דְּבָרִים: וּכְמָשָׁל צִיּוּרִים דַּקִּים וּמְשֻׁבָּחִים הַמְּפֻתָּחִים עַל דָּבָר הַמַּבְהִיק, שֶׁהָרוֹאֶה בְּדֶרֶךְ הַעֲבָרָה אֵין רוֹאֶה כְּלָל שֶׁיֵּשׁ שָׁם צִיּוּרִים,

אם יש דבר מבהיק, כמו אבן טובה שמאירה אור, וחרוטים בה קווים וציורים דקים, לא רואים אותם מרוב האור, רק רואים את האור. מי שיסתכל בדרך העברה לא יראה כלום חוץ מהאור.

וְהַשּׁוֹהֶה בְּהִסְתַּכְּלוּת רוֹאֶה שֶׁיֵּשׁ שָׁם אֵיזֶה דָּבָר,

לשהות הכוונה להתבונן. תמיד שואלים: מה נקרא התבוננות? על פי פשט התבוננות היא, כמו שהיום אומרים בלשון הקודש, לקחת משהו ולהסתכל עליו בעומק ולא בדרך העברה. בגמרא נקראת פעולה זו עיון[טז]. הדבר הראשון שכותב אדמו"ר האמצעי בתחלת שער היחוד, שנקרא כאן קונטרס ההתבוננות, הוא שהתבוננות בלשון הגמרא נקראת עיון. זה אותו דבר. מה ההבדל בין אדם שלומד גמרא בעיון לבין מי שלומד בבקיאות? זו הכוונה: האם הוא שוהה על כל מה שהוא לומד, הוא לא רץ, כדי להסתכל עוד פעם ועוד פעם, "הפֹך בה והפֹך בה דכולה בה"[יז].

אפילו בענין התפלה קיים בחז"ל המושג שהיה, כמו "החסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה אחת וחוזרין ושוהין שעה אחת"[יח]. השהיה לפני התפלה היא בדיוק מה שבקבלה ובחסידות נקרא התבוננות לפני התפלה. רואים שהמושג התבוננות, להתבונן, הוא בדיוק כמו שהיום להתבונן היא התכונה לשהות בהסתכלות, לא בדרך העברה. זהו פשט המלה התבוננות.

כל הזמן שבעולם

עוד פעם, בגמרא התבוננות נקראת עיון, ללמוד בעיון. גם לזה צריך להיות שייך. זו טעות שעושים כל בעלי התשובה, דיברנו על כך הרבה פעמים: רוצים שאחד ילמד מיד בדרך עיון, אבל זו טעות גדולה מאד. כמו ילד קטן שרוצים שמיד יהיה גדול. הדבר עוד לא שייך בכלל, וממילא הוא גם לא חסר, זה לא נחשב חיסרון. לכן להתחיל ללמוד עם מישהו בדרך עיון לפני שהוא בכלל שייך אליה – זו טעות גדולה מאד. לעומת זאת, ברגע שהוא כן שייך אליה – הוא חייב אותה, הוא חייב לעשות את המאמץ. רק על ידי שהייה של התבוננות הוא ירד לעומקם של דברים.

עוד פעם, זהו כלל גדול: התבוננות נקראת שהיה בהסתכלות, להסתכל על משהו עם הרבה זמן. זאת אומרת, שהיה אמתית היא כמו אדם שבכלל למעלה מהזמן. אם יש לך פגישה בעוד שעה – זה לא זה, אי אפשר להתבונן כך. כמו שהגמרא מספרת על רבי פרידא שקראו לו לחתונה, הוא ידע שבעוד שעה יקראו לו, והתלמיד שלו לא הצליח ללמוד. הוא היה צריך לשבת וללמוד אתו עוד ארבע מאות פעמים, רק בגלל הידיעה שבעוד שעה הוא צריך לעזוב. אז אם יש איזו טרדה כלשהיא אי אפשר להתבונן. כדי להתבונן חייבים להיות במצב שלמעלה מהזמן. כאשר הוא שוהה בהתבוננות להסתכל על הדבר אין לו שום זמן. אם מדובר על דבר גשמי – אני מסתכל בו, אבל מדובר על משהו רוחני אז ההסתכלות נקראת עיון, לעיין בדבר.

על כך כתוב "עיון תפילה". יש בזה שני פירושים, למעליותא ולגריעותא: פעם אחת עיון תפלה הוא למעליותא[יט], כמו כאן, שהכוונה היא להתבונן בתפלה, ויש "עיון תפלה" לגריעותא[כ], שהאדם מעיין מתי יתנו לו את מה שהוא מבקש כשהוא מתפלל. זה רע, זה לא טוב, אבל עיון תפלה של התבוננות בתפלה היא ודאי דבר טוב. [אז אם יש לו משהו בעוד שעה, שלא ישהה ויעיין?] הוא חייב לסלק את הדבר.

"כל מלאכתך עשויה"

ככלל, מתי עיקר התבוננות? בשבת. על פי פשט, השבת ניתנה בשביל לשהות ולהתבונן. לכן כתוב בגמרא ש"בקושי התירו לדבר בשבת, אפילו בדברי תורה"[כא], בגלל שכל יום השבת ענינו מחשבה, הוא למעלה מדיבור התורה. כל יום השבת, מתחלתו ועד סופו, הוא התבוננות אחת. חז"ל אומרים שכאשר באה שבת "כל מלאכתך עשויה"[כב], שאין לאדם שום טרדה, הכל נגמר, 'חלאס', אין שום דבר. שבת היא רק אם האדם יכול לחיות במצב של "כל מלאכתך עשויה", שאין לו שום דבר לעשות בחיים, זאת אומרת כל העולם הזה נגמר.

כמו שחז"ל אומרים[כג] לגבי אלף השביעי. כתוב שלעתיד לבוא, באלף השביעי, "חד חרוב". כתוב שהאלף השביעי הוא בחינת שבת, הכוונה שהעולם "חרוב" – גמרנו, העולם איננו. רק במצב כזה שאין עולם כלל, ש"כל מלאכתך עשויה", ניתן להתבונן. זו בחינת שבת. עוד פעם, מאמר חז"ל זה, שאפילו דיבור בדברי תורה בקושי התירו, מובא תמיד בחסידות[כד] בהקשר לכך שהעיקר בה הוא התבוננות, מחשבה. כדי להתבונן ולשהות במחשבה צריך להיות במצב של "כל מלאכתך עשויה", שאין שום טרדה בעולם, אין שום דבר.

כתוב שתפלה בכל יום היא בחינת שבת. כלומר, יש שבת בכל יום, ולכן אומרים "היום יום ראשון בשבת", "היום יום שני בשבת" וכו'[כה] – בכל יום ישנה בחינת שבת. כתוב בכתבי האריז"ל[כו] שתפלת שחרית שבכל יום היא עיקר בחינת שבת שבכל יום. על פי חסידות, בעיקר בחב"ד, עיקר זמן ההתבוננות הוא בתפלת שחרית, שכאמור היא בחינת שבת. עוד פעם, שבת צריכה להיות מצב בו "כל מלאכתך עשויה", וממילא גם בשבת שבכל יום מימות החול גם צריכה להיות התבוננות של שהיה בהסתכלות מתוך מצב של "כל מלאכתך עשויה".

ראיה שבשמיעה – "ידיעת המציאות"

נחזור לענין: כשהוא כותב כאן שיש "לשהות בהסתכלות" אין הכוונה שהאדם כבר במדרגה זו, שהוא רואה את הפרצופים העליונים. למשל, אם הוא מתבונן בעולם האצילות אפשר לחשוב כאן ששהיה בהסתכלות הכוונה שהוא רואה ממש, שיש לו ראית המהות. כתוב שיש הבדל בין ראיה לשמיעה, שהראיה תופסת את המהות והשמיעה תופסת רק את המציאות, ולכן שמיעה נקראת "ידיעת המציאות" וראיה נקראת "ראית המהות"[כז]. לא כל אחד ואחד זוכה למדרגת ראיה ממש, לראות את מהות הדבר, אבל כאן ההתבוננות היא שהיה בהסתכלות, כך מוסבר בחסידות באריכות. כאן זו הסתכלות של "ידיעת המציאות". כמו אדם שלומד סוגיה, לא שהוא רואה את הדברים בשורשם ממש, אבל הוא רואה את מציאות הענין. כמו על פי פשט, התבוננות בסוגיה, מה שנקרא עיון בגמרא, פרושו לשהות בהבנת הענין. היא אכן נקראת גם הסתכלות, אבל זו הסתכלות שבשמיעה, עדיין לא ראיה ממש. אחר כך ידבר רבי אייזיק על ראיה, אבל כאן מדובר על הסתכלות בהבנה, להתבונן בענין, מה שנקרא עיון בלשון הגמרא.

למה אני מסביר את זה? כדי שלא נחשוב שאם אני לא רואה או שומע אז לא התבוננתי, שאני צריך לראות אורות. אין הכוונה שרואים משהו, אפילו כשסוגרים את העינים – לא צריך לראות שום דבר. זו גם טעות גסה. הכוונה היא לשהות בהתבוננות. זה נקרא הסתכלות.

אם כן, בענין הגדלות יש שני דברים: אם אדם מסתכל על דבר מבהיק בדרך העברה הוא לא יראה ולא יוכל להבחין בשום קו דק, אבל אם הוא ישהה בהסתכלות הוא יתחיל לראות שיש שם משהו, הוא יראה שיש איזה דבר

אֲבָל לֹא יוּכַל לַעֲמֹד עֲלֵיהֶם [בדיוק לראות את הצורה] עַד שֶׁיִּקַּח סַמִּים מֵרוֹפֵא מֻבְהָק לְחַזֵּק כֹּחַ רְאִיָּתוֹ.

צריך עוד משהו: ללכת לרופא מובהק לקחת ממנו סמים מיוחדים לחזק את הראיה שלו. אז, כולי האי ואולי, יוכל לראות את דקות הקווים החרוטים על גבי הדבר המבהיק, כמו האבן הטובה.

הכרח ביאור הנמשל

וְהִנֵּה, כְּבָר הָיָה מַסְפִּיק זֶה הַמָּשָׁל הָא' לְהָבִין מִתּוֹכוֹ הַנִּמְשָׁל [לכאורה לא צריך לפרש את המשל, הוא מובן מאליו], רַק שֶׁעֵת צָרָה הִיא עַתָּה [שיש הרבה קטנות המוחין במובן השלילי, של היצר הרע, שרוצים רוצים לתפוס דוקא הבנה לא נכונה] וְיוּכַל לְהַעֲלוֹת בַּמַּחֲשָׁבָה שֶׁגַּם שָׁם יֵשׁ צִיּוּרִים כַּנַ"ל,

עוד פעם, מה זה דבר מבהיק? כמו אור אין סוף שלפני הצמצום, בגלל שכאן הוא מדבר על מדרגה שההשגה לא מסוגלת לתפוס בה כלל. כאמור, ההשגה יכולה להגיע רק עד א"ק, אבל ממנו, בראשית הקו – אין להשגה שום מגע ושום נגיעה כלל.

הוא אומר שיש ידיעת הקטנות לגבי אור אין סוף, שזהו אבא, ועיקר ההתבוננות שעל גבה הוא להכיר איך הכל נמשך ממהות ועצמות ה'. ביחוד אנחנו, עם בני ישראל קדושים, שכל יהודי הוא בן –"בנים אתם להוי' אלהיכם"[כח] – שנמשך ממהות ועצמות האבא. כלומר, כל הבנים כלולים בתוך האבא, כמו קווים דקים בתוך אור אין סוף. זהו שורש כל אחד ואחד. בלשון הקבלה נקרא שורש זה 'השערה', שהקב"ה "שִׁעֵר בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"[כט].

לכן, אפשר היה לחשוב שההשערה היא כמו במשל הגשמי, שיש באמת על גבי האבן המבהיקה קווים דקים, רק שאתה לא רואה אותם בגלל ההבהקה, בגלל בוהק האבן. אפשר לחשוב שכך היא הכוונה, אבל חס וחלילה. הוא אומר שכל מי שיש לו חוש לא היה צריך לומר לו זאת, אבל כיוון שיש קטנות המוחין לכן הוא צריך לפרש ולומר שאין הכוונה "שגם שם יש ציורים כנ"ל". למה? בגלל ששם הכל בבחינת "נמנע הנמנעות". העובדה שיש שורש לכל פרט והעובדה שהכל אחדות אחת פשוטה היא תרתי דסתרי, דבר והיפוכו, אבל לא למעלה, למעלה "אין לנמנעות טבע קיים בחיק הבורא"[ל], כמו שלמדנו פעם[לא].

שלב ב' – הליכה לרופא מומחה

לָזֶה מֵהַהֶכְרֵחַ לְבָאֵר שֶׁעִנְיַן הַמָּשָׁל [של האבן הטובה] הוּא בְּב' דְּבָרִים:

עוד פעם, מה היא גדלות? איך שאני נמשכתי ממהות ועצמות האבא הזה. גדלות זו יכולה לשרות רק על גבי הקטנות, שהיא הזיהוי הראשון שזהו האבא. אצלנו נקראת קטנות זו אמונה פשוטה, ש'גאט איז אלץ' ו'אלץ איז גאט', ב"רצוא ושוב". המשל בא להסביר שכדי להגיע לגדלות צריך שני דברים, והדבר הראשון הוא שהיה בהסתכלות. עוד פעם, מדובר רק על אדם מספיק מבוגר ומפותח שמסוגל לזה, כמו שאמרנו קודם. ילד אינו מסוגל לכך וממילא הדבר גם לא חסר לו, הוא לא צריך זאת, מספיקה לו אמונה פשוטה. אבל ברגע שהוא מסוגל לזה עליו לעשות את המאמץ ולשהות בהסתכלות.

מהו הדבר השני? גם לאחר שהוא מתחיל לשהות בהסתכלות, בכל זאת, למרות שהוא עושה את המאמץ המקסימלי שלו, הוא עדיין עלול להבחין רק במשהו מטושטש. יש לו משהו, אבל הוא מטושטש. במצב כזה חשוב מאוד גם ללכת לרבי. הרבי הוא כאן הרופא, כמו שנסביר. גם הרבי לא יכול לעזור בפנימיות אם החסיד לא עשה את המאמץ המקסימלי שלו. הרבה פעמים חושבים שאתה בא לרבי והוא נותן לך מן המוכן. כאן מהמשל הזה משמע לא כך בכלל. הרבי בא בסוף, אחרי שאדם הגיע ממש לכל מה שהוא מסוגל להגיע מכח עצמו, מכח נשמתו. רק אז, כאשר הוא יבוא אל הרבי, יתן לו הרבי את הסמים לחזק את ראית הגדלות.

תפקיד הרבי בשיטת חסידות חב"ד

זו תמיד היתה הדרך באופן מיוחד בחב"ד, שלא היו באים לרבי בכלל לפני הרבה שנים של הכנות. היום זה כבר לא כך, אבל פעם, בדרך חסידות חב"ד במיוחד, בשום אופן לא היה מושג של נסיעה אל הרבי לפני הרבה שנים של התכוננות אצל מחנך, שהיה נקרא 'משפיע', שמלמד ומכין אותך. למשל רבי אייזיק עצמו הגיע בתור 'יונגער-מן' לאדמו"ר הזקן בפעם הראשונה רק אחרי שעבר שבע פעמים על הש"ס, ראשונים ואחרונים. משום כך היה הכינוי שלו בחב"ד ה'זיבענשוב'.

פעם אולי דברנו על כך^ד, רבי אייזיק אמר על עצמו שאם לא היה מתמסר לחסידות הוא היה גדול כמו הש"ך, גדול האחרונים, מדרגה הכי גדולה שאחרון יכול להיות, כך הוא אמר בתור דימוי. רק מה, חסיד שמתמסר לחסידות חייב לוותר על גדלוּת, כך ידוע בחסידות. דבר פשוט וידוע, שאדם שגדול לגמרי במשהו צריך להתמסר אל הדבר תמיד, אפילו שיהיה הכי גדול הוא חייב להקדיש את כל חייו לזה. אין קונצים, זה לא בא מעצמו – "יגעתי ומצאתי תאמין, לא יגעתי ומצאתי אל תאמין"[לב]. הוא אמר שאם היה להתמסר ללימוד הנגלה לכל החיים היה גדול כמו הש"ך, וכאשר הוא התמסר לחסידות הוא ויתר על הגדלות הזו.

זה היה סיפור רק להדגים ולהדגיש בכלל את הגדלות של רבי אייזיק. לפני שהוא בא לאדמו"ר הזקן בפעם הראשונה הוא כתב פירוש על רוב הש"ס, ולאחר הפעם הראשונה, כשהוא חזר, הוא שרף אותו. הוא אמר שהתורה שלפני החסידות לא שווה שום דבר. אחר כך לעת זקנותו הוא התחרט על ששרף אותו ואמר שבכל זאת היו בו כמה דברים טובים, וחבל שהוא איבד אותם.

שוב, מה זה רבי? הוא טוב בשביל קטנות שבקטנות ובשביל גדלות שבגדלות. בחב"ד עיקר הענין של רבי היה בשביל הגדלות. אכן, אפשר באמת שרבי יחדיר באחד שרחוק את האמונה הראשונה של הקטנות, שהרבי יתן לו השראה שיש בכלל ריבונו של עולם, שאתה יהודי, אתה בן של הקב"ה. זה כביכול להעיר את הקטנות שבקטנות, ולכן גם בשביל זה הרבה יהודים צריכים רבי, אבל בחב"ד רבי היה בשביל גדלות. באמת, רבי בשביל קטנות צריך להיות גם בהתחלה, כמו שעכשיו אצל הרבי מי שרחוק לגמרי מיהדות ובא אליו הוא מעורר אותו לחזור בתשובה. זה ענין אחד, והוא תמיד היה, גם אצל הבעל שם טוב וגם אצל כל הצדיקים, שהרבי היה מעורר יהודים פשוטים ורחוקים בתשובה. אבל עיקר הענין המיוחד של צדיק, במיוחד בחב"ד, הוא להוסיף אחרי הקטנות ואחרי השלב הראשון של הגדלות. עוד פעם, השלב הראשון של הגדלות מגיע רק אחרי שאתה כבר שייך לזה.

לימוד בקטנות ב"פשטים קצרים"

יש עוד משל, שרבי אייזיק מסביר במאמר אחר[לג], לגבי לימוד גמרא. הוא מסביר שלימוד גמרא בקטנות הוא כמו נער שלמד גמרא עם רש"י, תוספות ומהרש"א. זה נקרא קטנות, שהוא בקיא ויכול ללמוד את כל התוספות ואת המהרש"א ויכול להסביר אותו. מה זה מהרש"א? שהוא מסביר לך את הפשט. הוא אומר שמדרגה כזאת נקראת לימוד בקטנות. לימוד בגדלות הכוונה שהוא כבר מקיף בסקירה אחת. קטנות נקראת אצלו "פשטים קצרים", רק פשט על המקום – פשט תוספות, פשט מהרש"א, מה תוספות אומר כאן, מה המהרש"א אומר כאן. הוא אומר שזה נקרא ללמוד בקטנות. ללמוד בגדלות הכוונה שהוא מקיף בלימוד שלו עשר-עשרים פרושי תוספות בכל הש"ס. שוב, ללימוד שמביא לבקיאות בש"ס, תוספות ומהרש"א ולהבין אותם מצוין הוא קורא קטנות. הוא מדבר על אבא שהילד שלו רק במדרגה הזאת.

זהו מאמר יפה, בו הוא מסביר איך אבא גוער בילד שיכול ללמוד רק כך, שלא יודע ללמוד יותר טוב, וכדי להביא אותו לגדלות הוא צריך לגעור בו על הישארותו במדרגת הקטנות. כמובן, מקומה של גערה כזו הוא רק אצל מי ששייך לזה. את המשל הזה הבאתי רק כדי לומר שמי שעדיין לא יודע ללמוד רש"י, וכל שכן שלא יודע ללמוד תוספות, וכל שכן שלא יודע ללמוד מהרש"א – אז לדרוש ממנו עיון זהו טמטום מוחלט.

לעניננו, הוא אומר שאחרי הקטנות, כשהאדם מתחיל להיות שייך לגדלות, הוא חייב קודם כל בשלב א' לעשות בעצמו שיהיה בהתבוננות, עד שהוא מתחיל להכיר בעדינות ודקות הציור, עדיין רק בצורה מטושטשת, ואחר כך כדי להשלים זאת הוא צריך ללכת לרופא מובהק. אם כן, כל המשל היה בשביל שני דברים:

הָא' הַשְּׁהִיּוֹת בַּהִסְתַּכְּלוּת; וְהַב' קַבָּלַת סַמִּים לִכְחֹל עֵינֵי רְאִיָּתוֹ, סַמִּים טוֹבִים מֵרוֹפֵא מֻבְהָק.

רב מובהק ודקות הבוהַק

[מהם הסמים הטובים מרופא מובהק?] וְהֵם הַחֲסִידוּת הַטּוֹבִים וְהַיְּקָרִים שֶׁהָיוּ נִשְׁמָעִים מִפִּי אַדְמוֹ"ר נ"ע [אדמו"ר הזקן בעל התניא],

החסידות "הטובים והיקרים" ששמענו היתה רק בשביל לכחול את העינים, לחזק את הראיה. בלשון חז"ל[לד] לכחול את העינים פרושו רפואת העיניים. רפואה וחיזוק העיניים הם כדי שיוכלו לראות טוב מאוד את הקווים הדקים שיש באור המבהיק.

דרך אגב, המלים מובהק ומבהיק הן "לשון נופל על לשון", זו אותה מלה בלשון הקודש. מכאן יש קצת רמז לכך שכל הביטוי "רב מובהק" ו"תלמיד מובהק" בלשון חז"ל[לה] הוא על פי פשט גם מלשון בוהק, דבר מבהיק. ממשל זה עולה שהענין של רבי מובהק ומה שהתלמיד המובהק מקבל ממנו הוא לראות את הדקות שיש בבוהק, בדיוק כמו שכתוב כאן. כלומר, להגיע לדבר המבהיק ולראות בתוכו את הקווים הדקים, שהם הגדלות ששורה על גבי הקטנות.

הנשמה צריכה חיזוק

שֶׁהֵם הָיוּ מַרְפֵּא לַנֶּפֶשׁ הָאֱלוֹקִית [לעינים שלה] דַּוְקָא, לְחַזֵּק כֹּחָהּ לִהְיוֹת לָהּ טַעַם וְדַעַת בֶּאֱמוּנָתָהּ,

כלומר, לנפש האלקית יש אמונה מצד עצמה. היא טהורה, כמו שכתוב "נשמה שנתת בי טהורה היא"[לו], וכתוב בחסידות[לז] ש"בי" הכוונה לנפש הבהמית, ואילו "נשמה שנתת... טהורה היא" היא הנפש האלקית. הוא מסביר שהכוונה במלים "נשמה... טהורה" שהנשמה היא בבחינת אמונה טהורה. לנשמה מצד עצמה יש אמונה מבחינת קטנות, אפילו לנפש האלקית. כלומר, היא עצמה זקוקה לרפואה.

כתוב[לח] שהנשמה לא צריכה תיקון. האריז"ל[לט] הוא הראשון שאמר זאת, שהנשמה היא טהורה ולא צריכה תיקון, וכל ירידתה לגוף היא רק כדי לתקן את הנפש הבהמית, את הגוף ואת החלק שלה בעולם, אבל הנשמה עצמה לא זקוקה לתיקון. בכל זאת, כאן כתוב שאפילו הנשמה זקוקה לחיזוק – היא לא זקוקה לתיקון אלא לחיזוק הראיה.

[האם גם נשמה שבאה בגלגול לא צריכה תיקון?] כתוב שהירידה היא בגלל שֶׁהֻטַּמָּאָה על ידי הגלגול הקודם, אבל זו לא הנשמה עצמה אלא המדרגה התחתונה, רק הנפש. כתוב "נפש כי תחטא"[מ] ובזהר נאמר על כך "תווהא"[מא], בתמיהה – איך יתכן שנפש תחטא?! אלא שזה על ידי התלבשות. הרי יש חמש מדרגות – נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה – ואם אין חיבור של הנפש והרוח, והנפש מתלבשת בתוך הלבושים הצואים של הנפש הבהמית, אז גם היא הֻטַּמָּאָה וצריכה לחזור בגלגול. אבל הנשמה מצד עצמה ודאי טהורה. הביטוי 'נשמה' מתיחס בדרך כלל לכל חמש המדרגות, אבל בדרך פרט הוא כנגד הבינה[מב], שבקבלה היא מדרגת הטהרה. לכן כתוב "נשמה שנתת בי טהורה", כמו מקוה, קשור עם כוונת המקוה[מג]. חכמה היא קודש ובינה היא טהרה[מד]. עוד פעם, הנשמה מראשיתה היא טהורה באמונתה, אבל גם היא זקוקה לחיזוק הראיה.

קודם הזכרנו את הנמשל מקונטרס ההתבוננות, יש לאדמו"ר האמצעי חיבור נוסף שנקרא קונטרס ההתפעלות, ושם הוא מסביר[מה] שעיקר ענינו של אדמו"ר הזקן – כך מסביר שם בנו – ועיקר מסירות הנפש שלו היו שהחסידים יגיעו למה שנקרא "התפעלות חיי אלו-ה", גילוי התפעלות מצד הנפש האלקית. כתוב שהבעל שם טוב גילה בתחלה רק התפעלות אהבה של הנפש האלקית כמו שהיא מלובשת ומשפיעה על הנפש הבהמית, הנפש החיצונית. זה נקרא "התפעלות חיי בשר" – התפעלות מורגשת בחיי בשר של אהבה ויראה. עיקר מה שהתגלה על ידי הבעל שם טוב בתחלה הוא התפעלות חיי בשר, ואילו אדמו"ר הזקן בא להוסיף שתהיה "התפעלות חיי אלו-ה" שמצד עצם הנפש האלקית. זהו נושא ארוך ועמוק המוסבר בתחלת קונטרס ההתפעלות. שני סוגי ההתפעלות תלויים בזה זה, כמו גדלוּת החלה על גבי הקטנוּת.

מ"חולת אהבה" לראיה

כאמור, גדלות של הסתכלות על ידי חיזוק העינים והתבוננות אפשרית רק על ידי סמים מרופא מובהק ולאחר שהאדם למד בעצמו והתבונן, כפי שהוא כותב כאן: "שהם היו מרפא לנפש האלקית דוקא". זהו חידוש גדול, והוא גם עיקר ענינה של חב"ד, שאפילו הנפש האלקית צריכה חיזוק.

למה הם נקראים מרפא? כמו שעל הנפש האלקית אומרים "כי חולת אהבה אני"[מו]. השתוקקות, תשוקה למשהו, היא בבחינת חולי, כמו שנאמר בשיר השירים "חולת אהבה אני". כמו מאמר חז"ל המובא במדרש לפני מתן תורה אמרו ישראל "רצוננו לראות את מלכנו"[מז], רוצים לראות את ה', ורק בגלל זה כתוב "וירד הוי' על הר סיני"[מח]. הם באמת פעלו על ידי משה רבנו שה' ירד וכולם ראו את ה'. "רצוננו לראות את מלכנו" הוא בחינת "חולת אהבה אני", והרפואה היא התחזקות כח הראיה, שיהיה אפשר לראות, אפילו הנפש האלקית.

לא להישאר ילד

נחזור לענין: מבחינת ההכרה, הקטן הוא בעצם כמו הגדול. לגבי עצם ההכרה, שיש פה אור גדול ושהאור הזה הוא אבא שלי, בלי להבין איך יתכן שאני בא מהאור הזה – זיהוי זה הוא בחינת קטנות. זה נקרא אמונה.

או! בדיוק, זה מה שאמרנו קודם, שהחסידות הכללית היא כמו אחד שיכול לחשוב שמספיק לו להישאר קטן, שקטן הוא העיקר. כתוב "כי נער ישראל ואֹהבהו"[מט], שישראל הם נער והקב"ה אוהב אותנו בבחינת קטנות, אז בשביל מה להיות גדול? [אולי זה בהקשר לדברי הבעל שם טוב שלא רוצה כוונות רק אמונה תמימה ופשוטה?] נכון, זה ודאי היסוד. בדיוק על כך דיברנו קודם, אולי לפני שבאת.

ישנן שתי טעויות: טעות אחת היא שהילד רוצה להיות גדול והוא לא יודע שהעיקר עכשיו הוא להיות ילד. הטעות השניה היא שנדמה לו שאבא שלו רוצה שהוא ישאר תמיד ילד, וגם זו טעות. אבא לא רוצה שהילד ישאר ילד, הוא רוצה שהילד יתבגר. לכן המצב הנפשי של ילדות הוא באמת העיקר והיסוד, אבל לא שישאר כך. זהו עיקר תיקון העולם. בשביל היחס ביני לבין הקב"ה מספיק קטנות, אבל היא לא תכלית בריאת העולם. תכלית בריאת העולם היא "תיקון עולם במלכות שדי"[נ], והוא נעשה רק על ידי גילוי אור. יש לי כל כך הרבה גדלות של אור שאני יכול גם להאיר אותו בתוך העולם. קטנות היא כביכול רק משהו פנימי, ביני לבין ה', אבל גדלות היא שאני עצמי אהיה מגדל אור להאיר את העולם, שזו תכלית הכוונה. על כך כתוב ש"עתידין צדיקים שאומרים לפניהם קדוש כדרך שאומרים לפני הקב"ה"[נא] לעתיד לבוא. הצדיקים יאירו כמו הקב"ה, וכתוב שאפילו יותר מגילוי ה' בעולם הזה. לכן המלאכים יאמרו קדוש לפני הצדיקים ולא לפני הקב"ה. לעתיד לבוא יהיה גילוי אור יותר מכל גילוי אור אין סוף שיש בעולם הזה, לכן יאמרו "קדוש" לפני הצדיקים, כך כתוב במדרש. זוהי בחינת גדלות. תיקון העולם לא בא מקטנות.

גדלות אמתית – בהולדה

אבא לא רוצה שהילד שהילד ישאר ילד. למה אבא רוצה שהילד יגדל? בגלל שאבא רוצה שגם הבן יהיה אבא. עיקר "פרו ורבו"[נב] הוא רק כאשר הבן עצמו יהיה אבא. זהו עיקר התכלית. כתוב בחסידות ש"פרו ורבו" הוא גילוי כח האור אין סוף. בחינת קטנות אינה פריה ורביה, מי שבקטנות לא יכול להשפיע את האמונה שלו, רק בדרך מקיף. יכול להיות שמי שיסתכל עליו יראה את התמימות, שהוא כמו גדי תמים, ויתפעל ממנה, אבל בחינת משפיע ממש הוא לא יכול להיות. בגלל שאין לו "אבר חי"[נג], אין לו בשכלו את הקושי הנדרש, קושי במובן הטוב. עוד פעם, אבא לא רוצה שהבן ישאר בן בגלל שאם הוא ישאר ילד הוא אף פעם לא יוכל להיות משפיע, לא יוכל להוליד בעצמו. אם הוא לא יכול להוליד בעצמו לא יהיה גילוי עצם האין סוף למטה.

עוד פעם, הוא אמר שעיקר מה שקיבלנו מאדמו"ר הזקן הוא הסמים הטובים לרפא את הנפש האלקית דוקא. כמו ששאלת, כאן רפואה היא לרפא את "חולת אהבה אני" – "לחזק כחה להיות שייך באמונתה". כל זמן שחסר לה טעם ודעת מהרגע בו היא מגיעה לשלב מסוים של גדלות ובגרות – הופך אצלה המצב להיות חולי, וצריך לרפא אותה. כך הוא יסביר לגבי עצמו, וזו תהיה הדוגמה הכי טובה – הסיפור שהוא יספר על עצמו, איך שהוא היה חולה.

"פנים מסבירות" ו"פנים מאירות"

כאן יש משהו יסודי ביותר לגבי לימוד חסידות חב"ד באופן מיוחד:

לֹא מִצַּד מְתִיקוּת הֶסְבֵּר דִּבְרֵי הַתּוֹרָה,

בלימוד תורה יש כמה מדרגות: אפשר ללמוד בשביל הידיעה, לדעת, כמו שלומדים נגלה, שלומדים הלכה. רוצים לדעת מה ה' רוצה, מה הוא מצוה בתורה. זה נקרא ללמוד בשביל לדעת את הרצון.

פעם למדנו, אולי הסברנו, כתוב בקבלה שבכתר יש ג' רישין – רצון, תענוג ואמונה[נד]. תכלית הלימוד היא לדעת, אבל עיקר תכלית הלימוד כדי לדעת הוא להכיר ולהתקשר לה' – "דעת לשון התקשרות... כמו שכתוב 'והאדם ידע את חוה אשתו'[נה]"[נו]. אמנם הראשים האלו של הכתר הם בעצם למעלה מטעם ודעת, אלא שיש להמשיך אותם בדעת. כשלומדים את חלק הנגלה של התורה רוצים לדעת את הרצון, מה הקב"ה רוצה. כתוב בזהר[נז] שברצון יש תרך (620) עמודי אור של רצון, שהם כל מצוות התורה – תריג מצוות דאורייתא ו-ז מצוות דרבנן. זה נקרא "כתר מצוות".

מהו "כתר תורה"[נח]? כשלומדים את פנימיות התורה מזהים בה שתי מדרגות: מדרגה אחת היא שאדם מחפש את העונג הפנימי, את התענוג (במאמר שהתחלנו קודם ללמוד מרבי הלל ראינו על התענוג). התענוג שיש בפנימיות התורה הוא הראש השני של הכתר. בלשון הקבלה היינו להכיר את פרצוף עתיק יומין, שהוא עונג, תענוג. כאן קורא לזה רבי אייזיק "מתיקות הסבר דברי התורה". כלומר, אחד יכול להימשך בגלל שיש לו בה מתיקות עצומה, מתיקות מהסבר דברים העומדים ברומו של עולם, והסיפוק והעונג מהמתיקות הם מה שמניע אותו ללמוד. הוא אומר שלא זו המטרה בלימוד. זה נקרא "פנים מסבירות".

נרחיב: במאמר חז"ל[נט] מובא שיש "פנים מסבירות" ויש "פנים מאירות", שרב אמתי וצדיק מלמד עם "פנים מסבירות", ויש משהו יותר עמוק שנקרא "פנים מאירות". מצד המקבל זו בחירה חופשית, מה רוצים לקבל רוצים, האם לקבל מדברי התורה את הפנים המסבירות, שהן התענוג ומתיקות הסבר דברי התורה בעומק, או שרוצים להכיר את האמונה. עוד פעם, בכתר יש ג' רישין – רצון, תענוג ואמונה. הלימוד כדי להכיר ולדעת הוא חיצוניות הכתר, זהו לימוד הנגלה, להכיר את הרצון. פנימיות הכתר היא לחיות או להכיר את התענוג, והוא נקרא "פנים מסבירות" שבנסתר, ויש להכיר את האמונה, שהיא העצם, והיא נקראת "פנים מאירות" שבנסתר:

הוא אומר שעיקר המטרה של קבלת המרפא לנפש האלקית דוקא, מהרופא המובהק שהוא הצדיק, אינו מצד מתיקות הסבר דברי התורה:

רַק מִצַּד הָאוֹר [שנקרא "פנים מאירות"]

עוד פעם, הסבר בדברי התורה נקרא "פנים מסבירות", ואילו אור שיאיר נקרא "פנים מאירות" שיש בהם. שניהם נקראים פנים. מהן פנים? פנימיות. לימוד הנגלה הוא לימוד "גופא דאורייתא", הגוף, שהוא כביכול חיצוניות התורה, ואילו הנסתר הוא הפנימיות, "נשמתא דאורייתא", הנשמה של התורה. כאמור, פנימיות מלשון פנים, ובפנים יש שתי מדרגות – "פנים מסבירות", ההסבר של הפנים, ו"פנים מאירות", שהן עצם אור הפנים, וזה מה:

שֶׁהָיָה מֵאִיר בִּדְבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים לְחַזֵּק כֹּחַ הַנְּשָׁמָה [האלקית] לְהַכִּיר הֵיטֵיב בְּטוּב טַעַם וָדַעַת אֵיךְ הוּא עִנְיַן אֱמוּנָתָהּ הַנָּ"ל

סדר התגלות האמונה – "מטי ולא מטי"

אַז אַלְץ אִיז גָּא־ט, אֲפִלּוּ דִּי וֶועלְט הַמֻּרְגָּשׁ בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה אִין חֹשֶׁךְ דַּוְקָא כַּנַ"ל (=שֶׁהַכֹּל הוּא ה', אֲפִלּוּ הָעוֹלָם הַמֻּרְגָּשׁ בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה בַּחֹשֶׁךְ דַּוְקָא כַּנַ"ל),

כמו שהוא הסביר קודם, ש"אפילו בשעת מעשה" הכוונה היא לתפלת שמונה עשרה, ואיך יכול להיות שבשמונה עשרה האדם מרגיש שיש עולם, הוא מתפלל עבור העולם, אפילו לא כמו בקריאת שמע בה הוא מסולק מהעולם ואינו מרגיש אותו כלל. הוא כתב קודם שבשמונה עשרה האדם כן מרגיש את העולם, ובכל זאת הוא מרגיש שהכל הוא ה', אפילו שהוא נמצא עכשיו בשעת מעשה והעולם עדיין מורגש אצלו, בחושך שלו:

אוּן מֶער נִישְׁט אָז עֵר אַלֵיְן (=וְאֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ)

את המורגש בעת החזרה, 'גאט איז אלץ', הוא מתאר כ"רצוא" של 'אלץ איז גאט'.

נסביר: "אוּן מֶער נִישְׁט אָז עֵר אַלֵיְן" פרושו שיש רק הוא, שזהו ה"רצוא", ה"לא מטי". קודם באגרת הוא אמר ש"רצוא ושוב"[ס] נקרא בקבלה גם "מטי ולא מטי"[סא]. כאשר מתחילים מלמטה למעלה ואחר כך נמשך מלמעלה למטה קוראים לזה "רצוא ושוב", אבל מצד ה' כביכול קוראים לזה "מטי ולא מטי", שמתחילים מלמעלה – "מטי" הוא מלמעלה למטה ו"לא מטי" הוא מלמטה למעלה. בלשון המגיד נקראת תנועה זו "נוגע ואינו נוגע". על הפסוק "כנשר יעיר קנו" מוסבר שהוא הנשר, שנוגע ואינו נוגע, מרחף. זה נקרא "מטי ולא מטי". אם כן, מלמעלה למטה נקרא "מטי", שקודם מלמעלה, ואחר כך "לא מטי" הוא מלמטה למעלה.

לעניננו, כאן ההסבר הוא בדרך של "מטי ולא מטי", שקודם התודעה היא 'אלץ איז גאט', ובלשונו: "אֲפִלּוּ דִּי וֶועלְט הַמֻּרְגָּשׁ בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה אִין חֹשֶׁךְ דַּוְקָא", שאפילו העולם המורגש בשעת מעשה בתוך החושך שלו – גם אז הכל הוא ה'. לעומת זאת, מה שנקרא בלשונו "אוּן מֶער נִישְׁט אָז עֵר אַלֵיְן", ש"אין עוד מלבדו", היינו "לא מטי", שזו חזרה מניה וביה, שאין שום דבר חוץ מהקב"ה.

בִּבְחִינַת רָצוֹא וָשׁוֹב הַנָּ"ל.

הוא אומר שמצד הנשמה, מלמטה, הסדר הוא "רצוא ושוב", אבל בסדר שהוא הסביר כאן הוא אמר קודם את ה"שוב", שזה ה"מטי", ורק אחר כך את ה"רצוא", שזה "לא מטי".

אם כן, מהי הרפואה? לחזק את הראיה בדבר זה גופא, "להכיר היטב, בטוב טעם ודעת, איך הוא ענין אמונה הנ"ל".

עוד דבר יפה: כשהוא מתאר את האמונה הוא אומר זאת ביידיש. למה? בגלל שיידיש היא קטנות, כמו הילד הקטן שמדבר ב'מאמא-לשון'. בכלל, כל מה שנאמר ביידיש הוא בחינת קטנות האמונה. זה כלל גדול: לשון הקודש היא גדלות, זה לא סתם. כל ענין היידיש, שיש ליהודים שפה משנית, הוא בשביל הכרת הקטנות. זה כלל גדול. לכן באמת אצלנו קצת חסרה במדה מסוימת השפה, בשביל להיות ילד עם בחינת קטנות. עצם ענין היידיש הוא בשביל הקטנות, מה שאין כן לשון הקודש היא הגדלות השורה על גבי הקטנות. [אני מוכן ללמוד יידיש!] אני לא יודע אם זה עוזר ללמוד. אולי כל ענין הקטנות הוא כשלא לומדים אותה.

ג. השגת הגדלות של רבי אייזיק

כעת הוא מסיים את הכל עם הסיפור האישי שלו:

וַאֲנִי הַכּוֹתֵב הָאבּ מֵקִיא גִּוֶוען (=הֵקֵאתִי) חָלָב שֶׁיָּנַקְתִּי מִמְּעֵי אִמִּי עַל אֱמוּנָה זוֹ [שהוא מסר את נפשו עליה],

הקאת חלב היניקה – עליה מקטנות לגדלות

קודם הסברנו שבחב"ד תמיד עיקר הענין היה לבוא לרבי רק בסוף. אכן, הדבר שייך אפילו לגבי הקטנות. לכאורה קטנות היא דבר פשוט, ובכל זאת, לראות ממש אור אין סוף מבחינת קטנות ולהכיר שזהו אבא – זה גם לא כל כך פשוט.

עוד פעם, קודם אמרנו שיש כאלו שרחוקים לגמרי, כמו היום, שהולכים לרבי צדיק ומקבלים התעוררות לחזור בתשובה. אז ודאי זו קטנות ממדרגה מסוימת, שהוא מתחיל להאמין. הרי הוא אמר שגם המתנגדים, שגם הם ודאי מאמינים בה' ובתורה, ובכל זאת לא הגיעו אפילו לקטנות, כמו שהסברנו בפעם הקודמת. אפילו גאון עולם שודאי מאמין בה' אינו במדרגת הקטנות אותה הוא מסביר פה. אצלו האמונה היא כמו שהיה במצרים, לפני יציאת מצרים. כלומר, אפשר להתעורר בתשובה ועדיין להיות במצרים לגמרי. הסברנו בפעם הקודמת שזה נקרא עיבור שלפני לידה. מצרים היא מצב של עיבור לפני לידה, והקטנות היא אחרי הלידה. לכן כנראה משתמש רבי אייזיק בביטוי "מקיא גיווען חלב שינקתי ממעי אמי". למה דוקא הביטוי הזה?

יש משהו דומה מרבי אלימלך שעכשיו נזכרתי בו. מספרים עליו שבסוף ימיו הוא היה חוזר בתשובה. שאלו אותו למה הוא מתענה כל כך? הוא אמר שזה על הצער שהוא צער את אמא שלו בשעת ההנקה. זו התשובה של רבי אלימלך. אפשר אולי גם לקשר זאת קצת לכאן.

בכל אופן, הוא אומר שהוא הקיא את החלב – מה הכוונה להקיא את החלב? "את זה לעומת זה עשה אלקים", שבשביל להגיע למדרגה מסוימת בקדושה צריך לתקן את המדרגה הזו ב"לעומת זה", כלומר בגשמיות. כאן הוא רוצה להיוולד. עוד פעם, כאן הקטנות היא בחינת לידה, אבל גם לפני שמגיעים לקטנות יש אמונה. יש מי שהולך בדרך ה' אבל האמונה אצלו היא כמו במצרים, לפני יציאת מצרים, שנקראת בחינת עיבור שלפני הלידה. כדי להגיע ליניקה – המדרגה השניה נקראת בקבלה יניקה – הוא צריך להוולד. יש בקבלה שלש מדרגות: עיבור, יניקה, מוחין[סב]. אלו שלוש מדרגות כלליות של התפתחות והתבגרות. האמונה של המתנגדים עליה הוא כותב כאן היא עיבור, שהיא אפילו אינה הקטנות. אחר כך הקטנות נקראת יניקה, והגדלות נקראת מוחין בכתבי האריז"ל.

אמונה בעיבור, ביניקה ובמוחין

נחזור ונרחיב: עיבור הוא פחות מקטנות. בעיבור, כמו שהוסבר בדבריו בפעם הקודמת, אין שום "רצוא ושוב". אמנם תיאורטית ודאי שיש ריבונו של עולם ואפשר להאמין עליו הכל – זה נקרא בחינת מקיף. כך הוא כתב בתחלת מכתבו: "הגם גאט איז בא זייא אויך אלץ צו גלייבען אויף אים, עִם כָּל זֶה האבין זיי קיין ארט ניט לאמונה זו אז אלץ איז גאט (=הֲגַם שֶׁגַּם אֶצְלָם רָאוּי לְהַאֲמִין הַכֹּל אוֹדוֹת ה', עִם כָּל זֶה אֵין לָהֶם מָקוֹם כְּלָל לֶאֱמוּנָה זוֹ שֶׁהַכֹּל הוּא ה')". אין להם שום מקום בלב ובנפש להתייחס לכך שהכל הוא ה'. להפך, זה נשמע אצלם ככפירה. יש להם, כמו לכל יהודי, אמונה שה' אינו מוגבל, שהוא "כל יכול", אז אם הכל יכול להיות – אני מאמין, אפילו שהדבר נגד השכל שלי. אבל שתאמר להם שהכל הוא ה' –  אין להם מקום להתייחס לזה. להפך, כיוון שאין להם מקום לקלוט זאת הם יכולים לחשוב שזה אפילו הפך האמונה. עיבור הכוונה שהדבר בפוטנציה. הוא נמצא כמו במצרים, לפני יציאת מצרים. זה מה שהוא כתב כאן. שוב, יכול להיות שהוא גאון אמתי בתורה, מאמין שיש ה' ויש תורה ומצוות, יכול להיות, אבל אם אין מקום אמתי לאמונה הזו שגילה הבעל שם טוב, שהיא עצם אמונת היהודי – זה נקרא אמונה בעיבור.

לפי זה יוצא שהבעל שם טוב כבר מתחיל את יציאת מצרים, שהיא אתחלתא דגאולה. התחלת הגאולה ברוחניות היא מהבעל שם טוב והלאה. האריז"ל כבר אמר[סג] שאנו באתחלתא דגאולה, אבל באמת ביחס לאמונה היא מתחילה מהבעל שם טוב, מבחינת הקטנות. אז מי שלא זכה לזה...

דרך אגב, ראיתי לפני כמה ימים סיפור על גדול המקובלים בירושלים לפני שני דורות הרב שאול דוואק, מהספרדים. הרש"ש נחשב למקובל הכי גדול אחרי האריז"ל – הרש"ש היה בזמן הבעל שם טוב – ואחרי הרש"ש אומרים שהכי גדול עד היום הזה הוא הרב שאול דוואק שכתב את ספר 'איפה שלמה', פירוש על האוצרות חיים (יש אולי עדיין מישהו שזוכר אותו). כל המקובלים בדור הקודם היו התלמידים שלו. לפני כמה ימים ראיתי סיפור שבאמת הפתיע אותי, בגלל שהוא מתאים לחסיד. כשהיה ישן בלילה היו שומעים שהיה מלחש בשפתיו "אין עוד מלבדו"[סד], זה מה שבשעת השינה היה מלחש, שזה לכאורה 'חסידישע-מעשה' לגמרי.

עוד פעם, אמרנו שכל הקבלה היא כביכול להכיר את העולמות, את היש וההשגה, ואילו "אין עוד מלבדו" הוא כמו 'גאט איז אלץ' ו'אלץ איז גאט' אצלנו. רואים שגם אצל מקובלים אמתיים, שודאי אלו רק יחידים – כמו רבי שאול דוואק, הרש"ש או האריז"ל עצמו – שעם כל הקבלה שלהם ועם כל העולמות, עיקר הנקודה היה "אין עוד מלבדו", כמו הנקודה כאן. זהו חידוש מאד מאד יפה, סיפור מאד חשוב.

חלב "ממעי אמי"

את כל זה הסברתי כדי להבין למה הוא אומר כאן את הביטוי 'יניקה'. כדי להגיע ליניקה בקדושה הוא היה צריך להקיא את יניקת הגשמיות. [מה הכוונה ביטוי "ממעי אמו"? למה לא "שדי אמו"?] אני לא יודע. כתוב כאן למטה לעיין בברכות (סג, ב).  כדאי לעיין.  יש מאמר חז"ל "דם נעכר ונעשה חלב", שהדם עולה ונעשה חלב. נפתח את הגמרא ונראה. קודם כל יש כאן מאמר יפה שמתאים לשני השלבים של קטנות וגדלות:

אמר רבא: לעולם ילמד אדם תורה ואחר כך יהגה [יש כאן שתי מדרגות: ללמוד ולהגות. "יהגה" פרושו התבוננות, עיון, כמו שלמדנו]. אמרי דבי רבי ינאי: מאי דכתיב "כי מיץ חלב יוציא חמאה ומיץ אף יוציא דם ומיץ אפים יוציא ריב"? במי אתה מוצא חמאה של תורה – במי שמקיא חלב שינק משדי אמו עליה [על התורה].

כאן כתוב בפירוש "יונק משדי אמו", לא 'ממעי אמו'. לא יודע מה הדיוק. כנראה שזה בא מהביטוי ביידיש. עוד פעם, הפשט של "ינקתי" הוא יניקה, אלא שכנראה 'מעי אמו' הכוונה מהעצם, מהתולדה, ממה שקיבל מהאמא. אולי אפשר לומר שהוא כולל גם את העיבור וגם את היניקה של הגשמיות, אותה היה צריך להקיא כדי להשיג את הקטנות של הקדושה.

תורת אדמו"ר הזקן "ואפו עשר נשים"

שֶׁבְּחִינַת הַקַּטְנוּת הַנָּ"ל נָטַע אַדְמוֹ"ר נ"ע בְּקִרְבִּי בַּתּוֹרָה "וְאָפוּ (עֶשֶׂר נָשִׁים) לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד" [מאמר שמובא בליקוטי תורה[סה]],

דרך אגב, מהחלוקה בחסידות בין "פנים מסבירות" ו"פנים מאירות", שהן מתיקות הסבר דברי התורה והאור שמאיר מהם, אפשר כמובן להבין את ההבדל בין לימוד חסידות מתו ספר ובין מי שזוכה לקבל ישירות מפי הרבי. בקושי רב אפשר לקבל את האור הפנימי הזה מתוך הספר. כל דבר בעולם, כשלומדים אותו מתוך הספר אפשר לקרוא את המלים ולהבין את הפשט – אפילו כל הספרים שבעולם, לא רק פנימיות, לא משנה מהו הנושא – ואפילו אפשר אולי גם לחדור קצת יותר ולהרגיש את מתיקות הסבר דברי התורה, אבל הוא אומר שזה לא העיקר. את האור של "פנים מאירות" בקושי רב אפשר להשיג או לקבל מתוך דברי הספר. לכן עיקר הקבלה הוא אצל מי שזוכה לשמוע ישר מפי הרב.

כאמור, את הקטנות הוא קבל מאדמו"ר האמצעי בתורה "ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד", בה מוסבר ש"עשר נשים" היינו כחות הנפש, "בתנור" היינו התלהבות ההתבוננות ב"שמע ישראל הוי אלהינו הוי' אחד", "לחמיכם" היינו דברי תורה, כמו שכתוב "לכו לחמו בלחמי". זה הווארט שם, תורה ארוכה. הוא אומר שעשר נשים הן עשר כחות הנפש, כל כח נקרא אשה, בגלל שהיא מקבלת מהתורה. עשר נשים שאופות את הלחם היינו התבוננות בדברי התורה. חום ה"תנור אחד" הוא התלהבות הבאה מתוך ההתבוננות ב"הוי' אחד". שם באותה תורה הוא כותב ומסביר ש"אין עוד מלבדו" הוא אפילו בגשמיות. זה עיקר הווארט שם.

הוא אומר שמהתורה הזאת קיבלתי את הקטנות. מהי הקטנות? ראיית הדבר המבהיק בדרך העברה בעלמא, התחלת ה"רצוא ושוב" בנפש והתגלותה. הוא אומר שאת הקטנות הזו קיבלתי בתורה הזאת ששמעתי מאדמו"ר הזקן. כמו שנקרא תיכף, זו הדוגמה העיקרית של חסיד שממש מסר את נפשו, שהיה אצלו בבחינת פיקוח נפש:

וְהִתְחִילָה לִצְמֹחַ וּלְהִתְגַּדֵּל עַל יְדֵי בְּנוֹ אַדְמוֹ"ר הָרַב שֶׁיִּחְיֶּה.

רואים שהוא כתב את המכתב הזה לחבר שלו בתקופת אדמו"ר האמצעי. רבי אייזיק כתב את כל הספרים שלו אחר כך, אחרי הסתלקות אדמו"ר האמצעי, בזמן הצמח צדק, אבל המכתב הזה נכתב כשלא היה מבוגר ביותר. הוא אומר שהקטנות שקיבלתי מאדמו"ר הזקן בתורה של "ואפו עשר נשים" התחילה אחר כך לצמוח ולהתגדל, כמו ילד שהולך וגדל, על ידי בנו אדמו"ר האמצעי.

למרות כל ההסברים

וְרַק שֶׁהָיוּ עֵינַי טְרוּטוֹת [שלא ראה בחוזק. זו לשון הגמרא, שמי שעיניו טרוטות צריך לכחול אותן, כמו הביטוי שהוא כתב קודם] וְלֹא יָכֹלְתִּי לְחַזְּקָהּ הֵיטֵב [את הראיה שלי],

הרביים בחב"ד, ביחס לכל חסידות אחרת, תמיד אומרים מאמרים עם כל הביאור. ביחס לסגנון הבעל שם טוב ותלמידיו, שלא מפרשים כמעט כלום, מדברים רק במשל, היינו חושבים שחב"ד מאד מאד מפורשת. אבל רבי אייזיק כותב שעם כל הפירוש, כל הדרושים של אדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי – הכל היה כמו חידה לגבי עצם הנקודה שרציתי לשמוע. מה רציתי לשמוע? איך ה' הוא הכל והכל הוא ה', את עצם האמונה. עם כל ההסברים וכל הפירושים – שלכאורה מאד מפורשים בחסידות חב"ד – הוא אומר שבשבילו זה לא היה מפורש כלל.

עוד פעם, זה לא היה בלתי-מפורש בגלל שרבי אייזיק לא הבין אותם. הרי הוא גאון עולם, הוא הכי-הכי גדול כאן, ועם זאת כל מה שהרביים אמרו לא היה מספיק ברור בשבילו.

עוד פעם, מי שלמד חסידות חב"ד יודע שכל הענין הוא שהדברים ברורים, לא כמו חסידות אחרת, ואילו כאן הוא כותב בפירוש ששום דבר לא היה ברור מספיק בשבילו. רציתי לשמוע בפירוש, ממש, בדיוק, את הענינים ולא שמעתי לפי איך שרציתי – לא מאדמו"ר הזקן ולא מאדמו"ר האמצעי.

פיקוח נפש ממש

וְהָיִיתִי חָפֵץ לִשְׁמֹעַ בָּאֵר הֵיטֵב בְּפֵרוּשׁ דַּוְקָא [את הענינים האלו, שהם עיקר האמונה, רציתי לשמוע בפירוש, בטוב טעם ודעת], וְעַל זֶה הִרְבֵּיתִי [להכניס לרבי] בְּצֶעטַלִיךְ (=בְּפִתְקָאוֹת) וּבִשְׁאֵלוֹת וּבַקָּשׁוֹת [שיואיל לו להסביר לי בפירוש את הענינים האלו],

מודפסים כאן בספר כמה מהצעטליך שלו, שגם הם מאותה תקופה הראשונה. כדאי מאד מאד לראות אותם. באחד מהם[סו] הוא כותב לרבי שהוא חולה מיואש, שזה נוגע לו בנפש. זה צעטיל שמאד מאד יפה לראות את הסגנון שלו. הוא אומר לרבי שאם הרבי לא יענה לו – הוא ימות, פשוטו כמשמעו. הוא אומר שזה נוגע לו בנפש, זה פיקוח נפש, שאם לא יסביר לו את הענין הזה הוא לא יכול יותר לחיות. כמובן שהדברים לא היו מן השפה ולחוץ. אם כן, זהו עוד כלל גדול של חסיד אמתי שמבקש את דבר ה', שהדבר צריך להיות נוגע לו בנפש. אם זה לא נוגע כך, אם הוא לא ממש בבחינת "חולת אהבה אני" שדיברנו קודם, הוא לא כלי לקלוט שום דבר.

זה מה שהוא כותב כאן "הרבתי", וזה גם מה ששאלת לגבי הכרה שגדלה במשך הזמן – הנגיעה. גדילה תלויה עד כמה הדבר נוגע וכמה הוא פיקוח נפש. אם הוא לא פיקוח נפש בשבילך, אם אנחנו רק יושבים כאן וזה רק משהו נחמד ולא פיקוח נפש – זה גארנישט. חסידות באמת היא פיקוח נפש. אם אין את ההרגשה הזו אז – הכל שום דבר, זה רק ללמוד משהו נחמד. זה מה שהוא כותב כאן.

לילך לצעוק ברחובות

וְאַדְמוֹ"ר דָּחָה אוֹתִי כַּמָּה וְכַמָּה פְּעָמִים, וְקִבַּלְתִּי צַעַר וְעִנּוּי גָּדוֹל [מהדחיות], עַד שֶׁפַּעַם אֶחָד הִצְלִיחַ צֶעטִיל שֶׁלִּי [שהרבי נענה לו], וְתֵכֶף הִבְטִיחַ לִי לְהַגִּיד חֲסִידוּת בִּיחִידוּת, אַחַר כָּךְ נַעֲשָׂה שֶׁהָיוּ שָׁם עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים [שנכנסו עוד כמה יחידי סגולה מהחסידים], וּבְתוֹכָם [ידיד משותף שלהם] רי"ח מִדְּרוֹיָא.

וּמָה לִי לְהַאֲרִיךְ מֵעִנְיְנֵי הַתּוֹרָה שֶׁאָמַר אָז, בְּקִצּוּר – עָמַדְתִּי מַרְעִיד וְלֹא יָדַעְתִּי אִם יוֹם אִם לַיְלָה, וְאַחַר כְּלוֹתוֹ לְדַבֵּר כְּחֵץ יָרָה בְּקִרְבִּי אוֹר וְתֹקֶף וְעֹז אֱמוּנָה הַנָּ"ל [הכוונה שקיבל חיזוק העינים, עליו דובר קודם], עַד שֶׁנִּתְעוֹרֵר אָז אֶצְלִי חֵפֶץ לֵילֵךְ לִצְעֹק בָּרְחוֹבוֹת כָּל זֶה כַּנַ"ל [על כך דיברנו בפעם הקודמת, מזכיר קצת את הרבי מקוצק], עַד שֶׁנָּפַל בְּדַעְתִּי אֵיזֶה טַעַם שֶׁלֹּא צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת כֵּן [באותו רגע שרציתי ללכת לרחוב ולצעוק את זה נפל בדעתי איזה טעם שלא צריך לעשות כך]. וְאֵינִי זוֹכֵר עַתָּה רֶמֶז מִזֶּה הַטַּעַם,

מה היה הטעם ולמה לא צעקתי – אני לא יכול עכשיו לזכור בשום אופן. מה שרציתי לצעוק איני זוכר, רק שבא לי איזה טעם שלא צריך לצעוק. מה היה הטעם הזה, שלא צריך לצעוק, אני לא יכול לזכור עכשיו בשום אופן.

רַק הַסְכָּמָה חֲזָקָה נִשְׁאֲרָה בְּלִבִּי מֵאָז.

זהו כלל גדול בחסידות: כתוב שאם יש אור של החלטה, אפילו שהאור מסתלק – ההחלטה נשארת. זה נקרא הסכמה. היא נשארת אף על פי שהאור הסתלק. הוא אומר שבאותו רק רגע, יחד עם החץ שירה בלבי שהביא אותי לרצות לצעוק זאת ברחוב, בכל זאת בא לי באותו רגע טעם – גם טעם הוא כמו אור – שלא צריך לעשות כך. את הטעם הזה אני לא זוכר כלל, אבל הסכמה של טעם הדבר הזה נשארה. לכן גם עכשיו הוא לא צועק, אף על פי שהגדלות נשארת אצלו. אחר כך הוא מסיים עם שבועה:

חַי ה' וְחֵי נַפְשִׁי שֶׁאֵינֶנִּי מְגַזֵּם אֲפִלּוּ דִּבּוּר אֶחָד בָּזֶה...

ראית החכמה והתאמתותה

יש פה ציטוט מהמאמר "ואפו עשר נשים" ואחריו ציטוט מהרבי הריי"צ[סז]. נתחיל לקרוא:

אֶחָד סִפֵּר בְּשֵׁם הָרַבִּי הָרָשָׁ"ב נ"ע שֶׁאָמַר בְּעֵת חֲזָרַת הַמַּאֲמָר בְּבֵאוּר עִנְיַן רְאִיָּה דְּחָכְמָה שֶׁהִיא עַל דֶּרֶךְ מָה שֶׁהֻנַּח אֵצֶל ר' אַיְזִיק הָעִנְיָן דְּ"אֵין עוֹד" בִּהְיוֹתוֹ אוֹחֵז בַּקְלִיאמְקֶע (יָדִית הַדֶּלֶת) שֶׁל רַבֵּנוּ הַזָּקֵן.

כנראה שכאשר אדמו"ר הזקן אמר את המאמר "ואפו עשר נשים" החזיק רבי אייזיק בידית של הדלת בשעת מעשה, ואחר כך הוא סיפר שבשעת מעשה, כשהוא החזיק בידית הדלת, הוא ראה את הענין של "אין עוד". זו הקטנות עליה דובר קודם.

בהקשר לכך, הרבי הרש"ב אמר פעם מאמר בענין ראיית החכמה, ומישהו אמר לרבי הריי"צ שאולי אפשר לדמות לסיפור של רבי אייזיק:

וְשָׁם שֶׁכ"ק אַדְמוֹ"ר הָרָיָי"צ אָמַר עַל זֶה [על ראיה דחכמה]: זֶהוּ דָּבָר נִפְלָא. יֶשְׁנוֹ הָעִנְיָן שֶׁל הִתְאַמְּתוּת [החכמה, כמו שהיה אצל רבי אייזיק], הַיְנוּ שֶׁמַּמְשִׁיךְ אֶת הָעִנְיָן עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁאֵין אֶצְלוֹ שׁוּם דָּבָר הַמַּסְתִּיר. גַּם זֶה דַּרְגָּה נַעֲלָה, אַךְ רְאִיָּה דְּחָכְמָה הִיא שֶׁרוֹאֶה אֶת עֶצֶם הַדָּבָר.

הוא הסביר שמה שהיה בקטנות אצל רבי אייזיק נקרא התאמתות, שהדבר התאמת אצלו. בלשון החסידות התאמתות נקראת גם 'הנחה' – הנחה של החכמה, אבל ראיית החכמה ממש, במהות הדבר, זו מדרגה אחרת, כמו שהרבי הרש"ב הסביר. זו נקודה אחת לגבי מדרגת הקטנות של רבי אייזיק.

השפעת המחשבה והשפעת הדיבור

אחר כך יש פה עוד הערה לגבי אדמו"ר האמצעי, שמתיחסת לכך שבשעה שרבי אייזיק שמע את המאמר מאדמו"ר האמצעי "ירה כחץ בקרבי אור ותוקף ועז אמונה הנ"ל":

בְּשָׁעָה שֶׁמַּחְשַׁבְתּוֹ שֶׁל אַדְמוֹ"ר הָאֶמְצָעִי הָיָה עָסוּק בְּהַשָּׂגָה אֱלֹקִית הֵאִיר אוֹר חַיָּה וִיחִידָה בְּכָל אֵלּוּ שֶׁעָמְדוּ בְּתוֹךְ נ' אַמּוֹת שֶׁלּוֹ. וּבְעֵת שֶׁאָמַר חֲסִידוּת בְּדִבּוּר הָיָה מַגְבִּיהַּ אֶת הנר"נ שֶׁל אֵלּוּ שֶׁעָמְדוּ בְּתוֹךְ אַלְפַּיִם אַמָּה שֶׁלּוֹ, שֶׁיִּתְיַחֲדוּ עִם חַיָּה וִיחִידָה.

האמונה הפשוטה נקראת שורש הנשמה בלשון החסידות, שהוא חיה ויחידה, המקיף, ואילו הנפש-רוח-נשמה (נר"נ) הם ההשגה הפנימית של הנשמה. הוא כותב כאן שאצל אדמו"ר האמצעי, כשהוא עצמו היה מתבונן, הוא השפיע על גילוי האמונה – חיה ויחידה – אצל כל אלה שהיו במרחק חמישים אמות שלו. כאשר הוא אמר חסידות, בדיבור, הוא הגביה את הנר"נ שיתיחדו עם האמונה הפשוטה – החיה והיחידה – המקיף של הנפש.

כלומר, הוא הרים את הנפש-רוח-נשמה, שזו המודעות של הנשמה בתוך הגוף, אצל כל אלו שעמדו ברדיוס של אלפיים אמה, קילומטר אחד, כולל אלו שלא שמעו. בכל זאת כל מי שעמד במרחק קילומטר, אלפיים אמה, הוא הרים לו את הנר"נ כדי לחבר אותם עם האמונה. עוד פעם, חיה ויחידה הם אמונה פשוטה, ועל ידי המחשבה בלבד הוא האיר את החיה-יחידה של כל אלו שעמדו בתוך נ' אמה. לעומת זאת, על ידי הדיבור הוא גם כן הרים את הנר״נ, שהם המודעות, של כל אלו שעמדו במרחק של אלפיים אמה, על מנת שיתחברו עם החיה-יחידה, שהם המקיף של הנשמה.

זהו גם כמו הכלל שתמיד מובא[סח] שמחשבה לעומת דיבור הם כמו "עלמא דאתכסיא" לעומת "עלמא דאתגליא". לכן גם כך זה שפועל על הנפש. למה צריך גם לחשוב וגם לדבר? כי המחשבה יכולה לפעול על המדרגות הנעלמות של נשמת הזולת, מה שנקרא תת-מודע. כתוב בחסידות, וזה גם כלל מאוד גדול, שאם רוצים לעזור או להתקשר למישהו  חייבים לחשוב עליו, וכשחושבים על מישהו – זה פועל. כאן לא מדובר שרבי חשב בפרטיות על מישהו, הוא רק חשב חסידות ובאופן ממילא האיר את החיה-יחידה של כל אלו שעמדו בתוך נ' אמה, אבל אם חושבים בפרטיות על מישהו אפשר לפעול אפילו על מי שמעבר לים, בצד השני של החלל לגמרי. על כך כתוב בגמרא ביטוי "מחשבה מועלת"[סט], שאם חושבים מחשבה טובה היא מגיעה לתת-המודע של כל אחד. לכן אם רוצים לעזור למישהו צריך לחשוב עליו.

הרבה דברים אפשר לפעול רק על ידי כח המחשבה. אבל בכל זאת, על מה היא פועלת? על העל-מודעות של הזולת. לעומת זאת, אם רוצים לפעול גם על המודעות שלו, מה שנקרא נר״נ – נפש-רוח-נשמה, צריך גם לדבר. על ידי דיבור אפשר להאיר את החלק הגלוי של נשמת הזולת, מה שנקרא נר״נ.

עוד פעם, כשהרבי חושב אלו רק דברים שקשורים לאמונה הפשוטה, לאחדות האמתית והפשוטה. אם כן, הוא מאיר את החיה-יחידה של הנפש האלקית של כל יהודי שנמצא מסביב. כל אחד יכול לחשוב, אבל הוא לא יאיר בכלל את הנפש האלקית, רק את הנפש הבהמית, רק ישפיע עליה וירשים אותה, אבל כאן הרבי האיר את החיה-יחידה של הנפש האלקית, שזה נקרא גילוי האמונה הפשוטה.

על ידי הדיבור הוא גם רומם את הנר״נ, שזו המודעות, של כל אחד שעמד ברדיוס של קילומטר על מנת שיתחברו עם העל-מודע. כמובן, זה אפילו אצל אנשים שלא שמעו מה שהוא מדבר. בכל זאת הדיבור, שאצלו הוא בבחינת גילוי, גם פועל על "עלמא דאתגליא" של הזולת, על הנר״נ, והמחשבה פועלת על "עלמא דאתכסיא" של הזולת, שהוא העל מודע.

אם כן, בזה אנחנו עושים הפסקה.